בהעלותך פי

בע"ה  יג סיוון התשעז

מישל בן שושן

 

בהעלותך פי – יתרו

בעקבות רעיון של הרב גרוסמן

 

  1. הרעיון המרכזי:

בהר סיני, עם ישראל חי בבועה. הוא נשאר שם כמעט שנה. כשהוא מתבקש לצאת לדרך, בן שאר הבעיות, הוא נפגש עם העולם החיצון. המפגש עם יתרו (גוי ידידותי) מסמל, לעניות דעתי, את המפגש עם התרבויות הזרות. האפשרות לקחת מהם מה שנראה לנו טוב ולהשפיע עליהם. השאלה "מה ניתן לקחת מהגויים ומה לא" היא שאלה שליוותה את עם ישראל עד היום הזה. נראה לי מעניין שהתורה עצמה מציבה את הבעיה. וקובעת שיש גבולות שאסור לחצות אבל יש גם הרבה חכמה וחלקי תרבות שכן ניתן לשלב ביהדות.

אני אנסה להראות זאת מתוך הפרשה שלנו:

 

  1. רגע לפני היציאה לדרך:

הפרשה שלנו מסיימת את ההכנות ליציאה לדרך. מהתחלת ספר במדבר, העם נפקד בדייקנות. לכל שבט הוסבר המיקום המדויק שלה מול המשכן. הוסברו סדרי הנסיעות. התפקיד של הלויים. איך מפרקים המשכן. אפילו עשיית חצוצרות כדי לציין הנסיעה והחניה, מתוארת בפרשה שלנו.

פסוקים ספורים לפני היציאה לדרך, אחרי תיאור כל ההכנות, משה קורא ליתרו חתנו ומציע לו לנסוע איתם אל ארץ כנען, כדי שיתרו, המומחה של דרכי המדבר, יהיה לבני ישראל "לעניים". מי שינחה אותם בדרך המדבר:

במדבר פרק י  (כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי יְקֹוָק דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל:(ל) וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ: (לא) וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם:(לב) וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב יְקֹוָק עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ:(לג) וַיִּסְעוּ מֵהַר יְקֹוָק דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה:(לד) וַעֲנַן יְקֹוָק עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה: ס

(לה) וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְקֹוָק וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ:(לו) וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה יְקֹוָק רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל: פ

הפסוקים מתארים בדייקנות רבה את כל המשא ומתן בין יתרו ומשה. משה מבקש שיתרו יילווה ותם. יתרו מסרב. משה חוזר ומפציר ביתרו. ו…. בסוף, התורה איננה מציינת מה בסופו של דבר עשה יתרו. האם הוא חזר למדין או האם הוא המשיך עם העם. האם שתיקתו כהודאה או האם שתיקתו היא עמידה בעמדה הראשונה שלו. לא יודעים. והתורה לא טורחת לספר לנו את סוף הסיפור.

במקום זאת, התורה מספרת "שענן ה'" ו"ארון ברית ה'", הם אלה שנוסעים לפני העם כדי להכין להם הדרך וכדי להראות להם הדרך. כלומר, ה' בעצמו הוא זה שיהיה ל"עניים" עבור העם!

הרב גרוסמן מציע שזו התשובה האמיתית להצעת משה: משה חשב שיש לבקש מיתרו להיות לעם לעניים. אבל ה', דרך פסוקי התורה, איננו רואה זאת בעיין טובה ומצהיר שארון ברית ה', ענן ה', הם עיני העם ואין לתלות זאת בחכמתו של יתרו!. הכל נכתב כאילו, לא חשובה בכלל תשובתו של יתרו למשה אלא חשובה הנזיפה של ה' כלפי משה ששם את מבטח העם בידי יתרו!!

 

  1. מסביב למעמד הר סיני

 

אם נחשוב על המהלך כולו של התורה מאז שהעם הגיע להר סיני נגלה:

שלפני הר סיני, ברפידים העם נלחם עם עמלק, האויב המר. אחר כך, יתרו מגיע. אחר כך משה מבקש מיתרו לעזוב לארצו. אחר כך, שנה אחרי, כשבני ישראל עוזבים את הר סיני, שוב מדברים על יתרו (שפתאום נמצא כאן!) ואחר כך, קוראים לארון ברית ה' להיות המגן מפני אויבי ה'. סכמתית זה נותן:

 

עמלק———יתרו———–הר סיני———-יתרו——אויבים

 

 

כאילו עם ישראל, בהר סיני , איננו במגע עם העולם החיצון העוין . אבל מסביב, יש שכבה ראשונה של גוים ידידים. מהמשפחה, שאוהבים אותנו, שנותנים לנו עצות. יש אומרים אפילו שמתגיירים. וזה נרמז על ידי הופעת יתרו, לפני ואחרי השנה בהר סיני.

עוד מחוצה למעגל הידידותי הזה, יש אויבים מרים. שיש למחוק את זכרם. להרוג את כולם.

הופעת עמלק היא ברורה בפסוקים, שם בסוף פרשת בשלח.

והאויבים המרים שאחרי הר סיני רמוזים כאן על ידי הפסוקים:

(לה) וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְקֹוָק וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ

 

  1. יתרו לפני או אחרי מתן תורה?

יש כמה בעיות שגורמות למפרשים לחשוב שסדר הפסוקים איננו כרונולוגי:

  • כתוב, בסוף פרשת יתרו הראשונה, לפני מתן ורה, שמשה שילח את יתרו לארצו והוא אכן נסע למדין.

שמות פרק יח (א) וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא יְקֹוָק אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:…(הצעת יתרו לשרי אלפי ושרי מאוד)…      (כז) וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ: פ

זה מקשה מאוד לפשט שאומר ששנה אחר כך, א נו פוגשים את יתרו יושב עם עם ישראל במדבר סיני:

מוכרת המחלוקת בין החכמים: יש שסוברים שיתרו הגיע אחרי מתן תורה. ויש שסוברים שיתרו הגיע לפנימתן תורה כמו שכתוב בתורה.רש"י מנסה להציע שיתרו חזר למדין רק כדי לגייר עוד אנשים ולהביאם להר סיני וכך יתרו חזר איתם. יש שסוברים שמשה איננו מדבר עם יתרו בפרשה שלנו אלא עם בנו של יתרו "חובב", בנו של "רעואל" הוא יתרו.בכל זאת יש קושי לקבל את הפשט.

  • למה משה משלח את יתרו לפני מתן תורה? לא כתובה הסיבה. משה קיבל בזרועות פתוחים את חתנו, למה הוא יגרש אותו רגע לפני מתן תורה?
  • אולי הפסוק הזה של שליחת יתרו על ידי משה , מקומה בפרשה שלנו. וזה יסביר את סוף הסיפור שחסר לנו כל כך?

 

א. דעת הסוברים שיתרו הגיע אחרי מתן תורה:

הוא נתן את עצתו למשה אחרי מתן תורה ( כי הרי לפני מתן תורה אין מה ללמד לישראל ואין מעמסה עדיין על משה ). יתרו נשאר עם משה והעם בהר סיני עד שהם התבקשו לעזוב. אז משה הפציר בו לבוא איתם. יתרו סירב. ומשה מלווה את יתרו בשלחו אותו. יתרו חוזר למדיין. בניו, הם ממשיכים עם עם ישראל וכשמגיעים לארץ הם מקבלים את אזור יריחו כנחלה.

כדי להגיע לסיפור הזה, החכמים האלה גוזרים כמה פסוקים ומדביקים אותם בצורה שזה יתאים לסיפור הזה.

הנה דוגמה ל"גזור הדבק" הזה:

 

איך זה כתוב בתורה איך זה קרה במציאות
יתרו מגיע להר סיני לפני מתן תורה מתן תורה
יתרו נותן עצות למשה על שרי אלפים יתרו מגיע להר סיני אחרי מתן תורה
משה משלח את יתרו לארצו יתרו נותן עצות למשה על שרי אלפים
מתן תורה משה מבקש מיתרו לנסוע איתם
משה מבקש מיתרו לנסוע איתם יתרו מסרב
יתרו מסרב משה מפציר בו שוב
משה מפציר בו שוב משה משלח את יתרו לארצו
בני ישראל נוסעים בני ישראל נוסעים

 

ב. אלה הסוברים שיתרו הגיע לפני מתו תורה

הם עוקבים אחרי פסוקי התורה. הם לא "גוזרים" שום דבר ומשאירים את כל הפסוקים במקומם.

 

 

ג. בכל אופן, גם אלה שסוברים שיש לגזור ולהדביק הפסוקים כדי להתאים אותם לסיפור הגיוני, חייבים להסביר לנו למה התורה בחרה לספר את הסיפור בצורה כזו! הרי התורה עצמה היתה יכולה לשים את הפסוקים לפי הסדר של המאורעות לשיטתם. אם היא לא עשת זאת, יש להבין למה.

אם כן, אני אנסה להסביר מה עומד אחרי ההגיון של סדר הפסוקים בתורה. כך שזה יתאים לשתי השיטות.

 

  1. בעיה נוספת: ספר דברים

אם לא היה דאי בכך, יש לנו עוד בעיה קשה: כשמשה מספר, בספר דברים את הבחירה ששרי אלפים ושרי מאות (עצת יתרו), הוא "שוכח" להגיד שהרעיון בא מיתרו!! משה ניכר כאדם ענו . לא מדובר אם כן בשחצנות מצדו. . למה משה איננו מזכיר את מקור הרעיון? (כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם!):

 

דברים פרק א (ט) וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם:……… (יב) אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם: (יג) הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם: (יד) וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת: (טו) וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם:(טז) וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק …..וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו:

 

משה מציג את הדברים כך: קשה לו לנהל מערכת משפט וחינוכית לבדו. הוא מציע לבני ישראל מערכת שלמה של שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמישים ושרי עשרות. ואת הדברים הקשים, יביאו לו. זה בדיוק הרעיון של יתרו בפרשת יתרו! אז, משה הסכים עם יתרו וכאן, משה אומר שבני ישראל מסכימים עם משה!!

אי אפשר להבין שינוי הגרסאות!

 

  1. ההסבר שאני מציע:

כמו שהתחלתי להציע בהתחלה, סיפור עצת יתרו מסמל את כל הרעיונות שהעם היהודי יקבל מהגויים מסביבם. יש אולי 80 אחוז ממה שאנו מכירים מהיהדות, שהם לקוחים מהעולם החיצון. עם ישראל בחר בהם, הכשיר אותם, אימץ אותם והם הפכו ל"יהודים" לכל דבר. אנסה לתת כמה דוגמאות

הלבוש היהודי: הרבה יהודים מתלבשים איך שהתלבשו ברוסיה או בפולין במאות הקודמות והם סבורים שאלה לבושים יהודים מסורתיים. הבגדים האלה כבר לא נהוגים על ידי הגויים שהמציאו אותם. והיום הם לבושים יהודיים לכל דבר.

המוזיקה היהודית: היהודים אמצו את המוזיקה של הגויים שמסביבם. בין בגלות בין בארץ כנען. הם תרמו לפיתוח של המוזיקות האלה. הם בחרו בסגנון מיוחד אבל הם אמצו אותן למנגינות לתפילות שלהם. והיום "חזנות" יהודית היא לא יותר משירים של גויים שבהם הם חיו בעבר.גם "מעוז צור ישועתי" שכל יהודי שר בחנוכה בא מלחן גרמני!

האוכל היהודי: גם כאן, כשאנו נפגשים בין העדות השונות, מתחילים להבין שאין אוכל יהודי. יש הלכות כשרות שהשפיעו על תפריטים ומתכונים גויים, ההלכה השפיעה אבל היהודים הושפעו מהאוכל של הגויים שבם הם התגוררו.

בתי כנסת יהודיים: בארצות אשכנז, בתי הכנסת דומים לכנסיות ובארצות ערב, הם דומים לסלון ערבי או למסגדים.

– מנהגים יהודים: טקס ה"חינה" אצל יהודי צפון אפריקה, חג המימונה, חג החיג'ז באתיופיה, ועוד אלפי מנהגים הושפעו ממנהגים גויים.

– מחשבה יהודית: האם הרמב"ם היה מפתח את קווי מחשבתו, באותה צורה אם הוא לא היה קורא את אריסטו?  אפילו כשהיהודים רצו להתנגד למחשבה השולטת בסביבה, ופתחו התנגדות עזה, הם עשו זאת יחסית לגויים! הרי הגמרא דורשת מאיתנו לעשות כמה דברים חשובים, רק בגלל שהגויים או הצדוקים או הכותים חשבו אחרת. כלומר, הלכות שונו בגלל מה שקרה מסביב.

יש אפילו חכמים שגורסים שמצוות התפילין נובעת ממנהג מצרי קדום: המצרים שמו נחש על המצח ועל היד, וכדי להוקיע את המנהג הזה ולהכריז על הקשר שלנו עם ה', עוצבו התפילין על היד ובין העיניים!

מצוות בין אדם לחברו נראות מועתקות מדיני החמורבי. נכון שמצוות התורה שונות, אבל הן מנוסחות באותם המילים ואותם המקרים מובאים. השוני בין התורה ובין הדינים שהיו נוהגים בתקופה ההיא בא לידי ביטוי דווקא בהשוואות האלה.

 

אם כן, ללא ספק, היהדות נבנית על ידי יבוא (ויצוא) והכשרת חכמות נוכריות.

זה אמנם נכון עבור כל תרבות, אבל נראה לעניות דעתי, שזה  עוד יותר נכון עבור היהדות כי זה סימן מובהק של היהדות ואני אסביר למה:

 

נראה לי שהתפקיד העיקרי של עם ישראל הוא

מצד אחד לייצג את כל הצורות התרבותיות והרוחניות של כל משפחות האדמה

ומצד שני, לאחד את כל ההשקפות האלה ולהראות האחדות בעולם.

 

לא לחינם עם ישראל איננו נמנה בין העמים בתורה. הוא מייצג את כל העמים בתוך עם אחד! כדי להיות העדים שיש אל אחד, כוונה אחת, השגחה אחת, בין בבריאת העולם, בין בתפקוד העולם ובין מטרת ומשמעות החיים בכלל.

 

עם ישראל מהיוולדו נבנה על בסיס של 12 שבטים, 70 נפשות. ולא דובר אף פעם על ביטול הריבוי הזה. להיפך, התורה מדגישה הצורך להישאר כל אחד על משפחתו, כל אחד על דגלו, כל אחד בנחלתו.

 

אבל יש חובה להרגיש עם אחד, ללמוד תורה אחת, לגור בארץ אחת, ארץ ישראל.

האחדות מתוך הריבוי הוא , לעניות דעתי, מטרתה המובהקת של היהדות.

 

לכן, קבלת חכמות , מנהגים, רעיונות מהגויים הוא דבר מהותי .

 

מצד שני, יש גבולות. לא מקבלים הכל בכל צורה.

 

לכן, יש עמים ומנהגים שעלינו לדחות בכל תוקף. הסמל שלהם הוא עמלק. יש להחרימו לגמרי. שבעת עמי ארץ כנען , עובדי עבודה זרה, יש להכחידם, להרוג ללא חמלה את כולם ולא להידמות למעשיהם. אלה "גויים רעים"!

 

אבל יש "גויים טובים", שיש ללמוד ממעשיהם לפעמים. לקחת מהם עצות ולהכניס אותם ביהדות!!

 

מסקנה:

עמלק, הוא סמל האויבים הרעים שאין בשום פנים לקבל ממנו כל עצה, מנהג או חכמה.

יתרו הוא סמל הגוי הטוב שיש לקבל ממנו עצות טובות לפעמים ויש לדחות עצות אחרות. יש ביתרו דברים טובים לעם ישראל ויש דברים לא טובים לעם ישראל. יש ללמוד לשים גבולות.

משה הכניס ביהדות את עצת יתרו עד כדי כך שהוא מציג אותה כרעיון יהודי!! כלומר עצת יתרו נכנסה ביהדות, בתור עצת משה רבנו בכבודו ובעצמו!!

ולא מדובר בעצה צדדית אלה מהעמדת מערכת משפטית וחינוכית לעם שיראל!! זה לא דבר זעום. ובכל זאת אין התורה מסתירה את העובדה שהיא באה מיתרו. ומשה מכניס אותה "כדבר משה " (הייתי אומר "תורת משה מסיני"). למרות שהיא באה מיתרו.

אבל מצד שני, להפוך את יתרו ל"עיניים" של העם, זה לא! ה' אומר למשה: עד כאן! העיניים של העם במדבר , זה ה'. זה הענן, זה ארון ברית ה'. יש גבול למה שלוקחים מיתרו!!

 

לסיכום:

ליהדות יש גרעין קשה, זה מה שהם קבלו מסיני. שם, ישראל היו לבד, בלי יתרו (משה הרי גירש אותו דקה לפני). בלי שום נגיעה עם התרבות החיצונית.

 

אבל, אי אפשר להישאר בסיני. אי אפשר להישאר עם הגרעין הזה לבדו. בגלל הייחודיות של עם ישראל, בגלל המטרה העיקרית שלהם(להיות ייצוג כל גויי הארץ בתוכם ולאחד את כל התרבויות). הם חייבים לנסוע הלאה, לעזוב את סיני, להיכנס לארץ השייכת לעמים אחרים. להילחם, להתנחל. ללמוד לחיות בעולם הזה, יחד.

לכן, עליהם להיכנס במגע עם גויים טובים: אלה שמוכנים לקבל את העיקרונות ש הם, וללמוד מהם, ואפילו לספוג בתוכם חלק מהתרבות שלהם. מצד שני, לא מקבלים מהגויים הטובים האלה הכל. יש גבולות.

מחוץ לשני המעגלים האלה , נמצאים גויים רעים שאסור ללמוד מהם כלום.

 

לכן, נראה לי, התורה מספרת על המלחמה עם עמלק ועם אויבי ה' במעגל החיצוני

והיא מספרת על המגעים עם יתרו , במעגל הפנימי יותר. בו, יש מה לקחת ממנו ויש לדחות חלקים ממנו.

והיא מספרת על הגרעין הקשה של היהדות, שבו אין מגע בכלל עם העולם החיצון, השנה בהר סיני.

 

ההסבר הזה, נראה, פותר את כל הבעיות שהצבנו לעיל, והוא עדיין אקטואלי. כי כל קהילה, כל אדם, שואל את עצמו על הגבולות של ההתבוללות, של החיים המשותפים, של חכמת הגוים, של החיים המשותפים ועל הצורה בה ניתן להיות אור לגויים.

עם ישראל בנוי עד היום מאנשים שנדמה להם שהם יהודים אוטנטים לגמרי ואוסרים על עצמם כל מגע עם התרבויות הזרות שאיימות על אורח חייהם. ויש יהודים שמקבלים מנהגי הגויים עד כדי התבוללות שלמה

 

התורה הציבה את הבעיה, אמרה שיש גבולות

אבל על כל יהודי, בכל דור למדוד כמה הוא מקבל עצת יתרו וכמה הוא משלח אותו לארצו!