בהעלותך אה

בע"ה טז סיוון

מישל בן שושן

 

בהעלותך אה

 

 

בהעלותך את הנרות

לפי הא"ה, הנרות(הכלים שבתוכם שמים השמן והפתילה) לא היו דבוקים למנורה.

הוא מביע עמדה זאת למרות שבגמרא דנים על האפשרות ההפוכה. והוא אומר את המשפט החזק הבא:

"ואני אומר אילו הייתי שם (בין האמוראים) הייתי מוכיח ודן לפניהם מהכתובים דלא קביעי נרות"

לא רק שהא"ה "לא מפחד " להתווכח עם הפרשנים הגדולים שהיו לפניו, אלא גם עם האמוראים ואולי גם עם התנאים!! אלא הוא אפילו רואה וויכוח נועז כזה כחובה לכל יהודי באשר "ידו משגת"!! הוא לא מקבל ההנחה שיש לקבל כל מה שנאמר על ידי הראשונים כדבר מובן מאליו. עבורו, הם לא יותר רשאים להכריע בגלל שהם "קדמו לנו". אלא כולם שווים מול פרשנות המקרא. יש רק מגבלה אחת : לא לסתור את ההלכה הפסוקה. חוץ מזה, הכל מותר וחובה על כל אחד לפרש הכתוב לפי מה שידו משגת! (איפה ישנם עוד אנשים כאילו בימינו!!)

העובדה שהנרות היו מובדלים מגוף המנורה גורמת לכמה מסכנות חשובות:

  1. כשהכהן היה "מיטיב" את הנרות, הוא היה מוריד הנר, מנקה אותו מהפתילה והשמן שיש בו ומחליף הכל.כל זאת הוא עושה למטה, על יד המנורה. ואז הוא מחזיר אותם למקומם בצורה כזו שהפיה תהיה מופנית כלפי הנר המערבי (פני המנורה).
  2. המילה "בהעלותך מובנת עכשיו: יש להעלות (פיזית) מחדש את הנרות שהוא טיפל בהם על קנה המנורה.
  3. העבודה הזאת היא לא "הדלקת המנורה" אלא בניית המנורה מחדש כל פעם!! הוא בעצם "חונך" (פעולה שגורמת לכלי במקדש לחזור לתפקוד) את המנורה כל יום!! כל שאר העבודות במשכן הן "הפעלת" הכלים. קרבנות, קטורת, כל הדברים האלה הם לא משנים את הכלים עצמם אלא מפעילים אותם. אבל העלאת הנרות בחזרה אל המנורה , כאילו "בונה" מחדש , כל יום את המנורה . וכך הוא מבין את ההשוואה שעושה המדרש בין העלאת הנרות לחנוכת המזבח על ידי הנשיאים.בשני המקרים, חונכים לראשונה את הכלי. והכהן חונך המנורה כל פעם שהוא מדליק אותה!!
  4. זה גם מסביר למה הפסוקים הבאים יציינו שוב שהמנורה נעשתה "מקשה אחת" כי היינו חושבים שמכיוון שהנרות נפרדים אז כל שאר המנורה גם הוא עשוי מחלקים. לא. רק הנרות הם נפרדים מגוף המנוןרה שעשוי מקשה אחת.
  5. עבור הא"ה עיקר כוונת המעשה הוא : שכל הנרות יהיו מופנים כלפי הנר המערבי!! זה לא פרט תכני קטן אלא עיקר הדלקת המנורה!! כל נר מסמל חכמה מחכמות העולם וכל החכמות מתרכזות על ידי עם ישראל לנר מרכזי אחד וממנו שוב יוצאים ממנו חכמות חדשות ומאירים בחזרה הנר המרכזי. תפקיד עם ישראל הוא בעצם להיות המרכז את כל חכמות העולם (שבעה קנים הם סמל לשבעים אומות העולם) ולמצוא את הקדושה והאחדות שיש בכל אחת מהן.הנס של הנר המערבי שהיה דולק כל הזמן מצביע על המפעל כולו של חיפוש וגילוי האמת התמידיים על יד כל האנושות בעזרת נצחיות עם ישראל שאמון על תפקיד זה.
  6. המדרש מספר שאהרון היה עצוב ששבט לוי לא הקריבה קרבנות יחד עם כל שאר השבטים בחנוכת המזבח. כי תפקיד שבט לוי נראה שולי. הם רק המשרתים של העם! ועצם היעדרותם בהקרבת הנשיאים מפלה אותם לרעה. הם לא "יוזמים" הם רק "מתפעלים" את המשכן! תשובת ה' :"שלך גדולה משלהם" מסבירה לאהרון שהדלקת המנורה היא סוג של חנוכה ויוזמה .
    1. ומיכון שזה מתרחש יום יום,
    2. ומכיוון שמדובר על המנורה,על הצורך היום יומי לחדש בתורה שבעל פה,

אז לא רק שלשבט לוי יש חלק מלא בעם אלא שהתפקיד שלהם דורש יוזמה יום יומית ותפקיד עוד יותר חשוב: המנורה מסמלת את החכמה והתורה שבעל פה:

  1. פירוק המנורה והרכבתה כל יום מורה לע"ד על הצורך לחדש ממש בכל יום את המחשבה, הלימוד,והעיון בתורה ובחכמות. לא דאי ב"תפעול" החכמה על ידי לימוד שחוזר על עצמו . אלא יש לעשות כאילו מבטלים הכל ובונים מחדש כל יום את התורה שבעל פה!! הלימוד האמיתי דורש לעשות כאילו לא יודעים שום דבר , כאילו שוכחים הכל , ולנסות לקרוא את הדברים ולחשוב מחדש על הכל!!

 

 

נתונים נתונים המה

הלויים הם מתנה שה' נותן לכהנים כדי שיעזרו להם בעבודות המשכן. למה פעמיים "נתונים" כי זו מתנה שאי אפשר לסרב לה!! הכהנים והלויים לא היו מפתחים אותם המידות (הכהנים היו בעלי חסד והלווים ממידת הגבורה!) יכולים היו להיות חילוקי דעות חזקים בין שתי המשפחות. וקשה מאוד לקבל עזרה ממי שלא מסכימים בדרכו! ייתכן שהכהנים לא היו רוצים לקבל עזרה מהלויים ולסרב את ה"מתנה " הזאת!. לכן, ה' בא ומכריח את הכהנים לקבל מתנה זו! כאילו עבודתם חייבת לכלול את עבודת החיבור בין הכהנים והלויים, בין מידת החסד והדין!!

 

וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית..(ט-א)

למה ה' מצווה לעשות פסח? הרי זו מצווה שכבר הוסברה לפני יציאת מצרים! למה לחזור עליה?

כי עם ישראל חטא בינתיים. חטא העגל יכול להיחשב כעזיבת דרך ה'. ייתכן שהם נחשבים עכשיו כבני נכר! ובן נכר אסור בקרבן פסח! לכן, על ידי המצווה הזאת לקיים את חג הפסח בשנה השנית, היא בעצם הוכחה מאת ה' שעם ישראל איננו נחשב כ"בן נכר" ושחטא העגל נסלח, לפחות במידה מסוימת שמאפשרת לעם ישראל להמשיך ולהיות ישראל. חג הפסח היא החזרת  תעודת הזהות מחדש אל העם!

 

וכי יגור אתכם גר..ועשה פסח  (ט-יד)

למה לציין שמי שהתגייר ליהדות חייב בקרבן הפסח? הרי הוא חייב בכל המצוות בתורה!

אלא שהיינו חושבים שהוא לא יכול להגיד "עבדים היינו במצרים.." כי אבותיו לא יצאו בפועל ממצרים!. קא משמע לאן שהוא צריך להיחשב כאילו הוא בעצמו יצא ממצרים. היציאה איננה חשובה רק מבחינה פיזיט היסטורית אלא זה עצם זהות ישראל שנקבע ביציאה. כיהודי, הוא מקבל את היציאה בכל רבדיה.

"ואתם ידעתם את נפש הגר"(שמות כג-ט): ישראל היו "גרים" במצרים. הפשט מדבר על הזרים (ולא על אלה שמתגיירים) הגרים בארץ ישראל, שיש לנהוג בהם כבוד. אבל הא"ה משתמש במשפט הזה כדי לחזק את עמדתו שהגרים (אלה שמתגיירים) גם הם יצאו ממצרים, בנשמתם!

 

ויאמרו האנשים ההמה ..אנחנו טמאים…למה נגרע..(ט-ז)

למה ה' קובע לאנשים האלה להקריב פסח רק חודש אחר כך ולא למחרת הפסח, כמו שאר הקרבנות של החג שיש שבעה ימים להקריב אותם במידה ולא הוקרבו ביום הראשון?? למה לקרבן פסח אין "תשלומים" בשבעת ימי החג וצריכים להקריב אותו רק חודש אחר כן??

לע"ד: כי חודש אייר מסמל את הגאולה שנעשית על ידי יוזמת האדם. ניסן היא הגאולה שבאה מלמעלה. לכן, יום העצמאות, יום ירושלים, לג בעומר (מלחמת בר כוכבה) נופלים באייר. האנשים שהיו טמאים היו יכולים לפטור עצמם מהקרבת הפסח. התעקשותם מסמלת את היוזמה והרצון האנושית להיגאל. ולכן, נראה לי, נקבע שהם יקריבו באותו התאריך (15 לחודש- זמן שהירח במלואו) אבל חודש אחרי זה, חודש היוזמה האנושית!

 

ויש אשר יהיה הענן עד הבוקר..(ט-כא)

מהתחלת הבריאה (אולי מחטא אדם הראשון) ישנם "ניצוצות" הקדושה מפוזרים בכל חלקי העולם. על עם ישראל ללקט את הניצוצות האלה ולהכניסם לתוך עם ישראל. זה קרא במצרים. זה קורא במדבר וזה יקרא בכל הגלויות שישראל ילכו שמה במשך ההיסטוריה.   גם במדבר יש ניצוצות קדושה שיש להציל מהמדבר ולהכניסם בתוך עם ישראל. רק ה' , יודע נסתרות, יודע כמה זמן יש להישאר בכל מקום כדי לאסוף משם את הניצוצות השבויים בו. רק הוא יודע אם צריך רק להישאר שם רק יום או שנה! ולכן הענן הוא זה שמקציב את המסעות והישיבות במקומות השונים במדבר.

לע"ד: יש להעמיק בנושא הניצוצות: בדרך כלל אנו מסבירים זאת בכל מיני חכמות, מידות טובות שקיימים אצל הגויים ושעם ישראל צריך לרכשו ולהכניס לתוכו.  אבל איך אנו נפרש את הניצוצות הנמצאות במדבר??

לדעתי, הניצוצות נמצאות בתוך האדם עצמו! הוא לא מודע לפוטנציאל האדיר הזה. ישנם מצבים, מקומות, חיכוכים שונים עם המציאות שגורמת לחלקים חשובים בתוך נפש האדם לצוץ החוצה ולהתגלות. על אחת כמה וכמה שהתהליך הזה חשוב עבור בניית עם ישראל שאמור לחוות את כל האפשרויות האנושיות של השגת האמת האלוהית ולקבצם בתוכו. המדבר מלא מקומות שונים שיכולים להשפיע בצורה שונה על נפש האדם ועל כלל העם ולעזור לגלות פנים חדשות של "קדושה" אצלם. התהליך הזה של גילוי רבדים מוסתרים בתוך האדם או גילוי דברים חדשים הבאים מחוצה לו, הוא התהליך שהחכמים (חכמי הקבלה בעיקר) מתארים כאיסוף ניצוצות הקדושה המפוזרים בעולם. החיכוך בין האדם לסביבה , בין האדם לאנשים זרים אחרים יבין האדם למקומות ומצבים מיוחדים (כמו המדבר) מעשירים את האדם בכל מני הסתכלויות שונות על החיים. ומכיוון שתפקיד עם ישראל הוא לייצג את האחדות שיש בין כל הראיות האלה, איסופם מכל עבר המציאות והעולם חשוב מאוד עבור העשרת זהותו ותפקידו!

ויהי בנסוע הארון

שני הפסוקים מתארים את שני המצבים המנוגדים שבו יכול להימצא האדם:

הנסיעה: כשהאדם זז, הוא בתנועה. הוא יוצא לדרך. במצב הזה הוא יכול ללמוד הרבה על עצמו ועל העולם.

הישיבה: זה מצב שונה לגמרי אבל האדם יכול ללמוד על עצמו גם דברים חשובים. בישוב הדעת, בלימוד, בהתבוננות…

המטרה, אמרנו לעיל, היא לאסוף את ניצוצי הקדושה המפוזרים במדבר. כל מקום במדבר, כל תחנה היא מקור העשרת הזהות הישראלית. אבל גם הדרך , הנסיעה בין שתי תחנות היא דרך לרכוש הניצוצות האלה.

אבל בשני התהליכים ההפוכים האלה, אנו מבקשים עזרה שונה מה':

  1. בנסיעה, אומרים "קומה ה' ויפוצו אויבך..". ייתכן והמצב הדינאמי עוזר לאדם יותר להתקדם ולגלות דברים חדשים. הקימה של ה' מצביעה על תעוזה, יוזמה, התרחשויות חיצוניות דראימטיות. והם אלה שעוזרים לאדם לגלות את מה שהוא צריך לגלות בזמן הדרך. יש גם סכנות לא מעטות בתהליך הזה . בדרך, האדם יכול להיתקל באין ספור סכנות המאיימות עליו ועל התהליך של איסוף הניצוצות. לכן מבקשים עזרה מה' שיגן עלינו בזמן הנסיעה.
  2. בישיבה, יש פחות סכנות אבל יש גם פחות הזדמנויות להתקדם ! לכן מבקשים מה' שיעזור לנו לאסוף את הניצוצות האלה! "שובה ה' רבבות אלפי ישראל" מבקשים מה' שיאסוף או שיעזור לנו לאסוף את הניצוצות .

 הניצוצות האלה הם בעצם מה שמרכיב את עם ישראל!!

אין הניצוצות רק תוספת חיצונית לעם ישראל שיש לו לאסוף בתור תפקיד שולי. אלה זה אחד ממטרות קיומו של ישראל! להיות הקטליזאטור של כל חוכמות העולם. המאסף של כל הניצוצות שקיימות בעולם! וזה מה שעושה אותו!! הניצוצות הם רבבות אלפי ישראל!

 

יתרו

הא"ה מפתח את כל הסיפור של עזיבת יתרו את המחנה , דרך שתי הדעות ההפוכות המובאות במדרש(מכילתא):

  1. רבי יהושוע שסובר שיתרו לא התגייר ליהדות!
  2. רבי אליעזר שסובר שיתרו כן התגייר!

לדעת רבי יהושוע, משה לא רוצה שיתרו יעזוב בגלל שיש סודות טקטיים (מיקומם הסודי של עם ישראל במדבר) שאסור שעמי הארץ יגלו. יתרו היה יכול להפיץ מדע רגיש זה ולסכן אותם!

לדעת רבי אליעזר, יתרו רוצה לחזור כדי לגייר שאר בני עמו!

 

וישמע משה את העם בכה למשפחותיו…ויחר אף ה' מאוד ..(יא-י)

כל חטא שעושה האדם, ה' יכול להפחית מחומרתו כשהוא אומר שהאדם חטא בגלל שהוא אנוס על ידי מצבו כאדם, בגלל היצר הרע, בגלל תאוותיו.. ולסלוח לו.

אבל כאן, ה' כועס מאוד כי מדובר על החלטה רצונית לגמרי והם מעוררים בזה את היצר הרע שבתוכם!

החזרה למצרים היא מכעיסה אותו מכל דבר אחר כי זה הליכה אחורה מרצונם.

 

לא אוכל לבדי לשאת..(יא-יד)

משה רומז כאן לה' שהוא היה רוצה שיבחרו עוזרים. וזה מה שה' יצו לו.

 

..התקדשו למחר..(יא-יח)

למה לחכות עד למחרת כדי להביא להם בשר? כדי לאפשר להם לחזור בתשובה בלילה! כי הבשר שיבוא יגרום למותם בסוף!

 

הצאן ובקר ישחט להם …(יא-כא)

מה אומר בעצם משה?איך יכול משה לא להאמין ביכולת ה' לתת להם בשר??? הא"ה מסביר שמשה לא חושד ביכולתו של ה' ,אלא הוא שואל שתי שאלות וה' עונה לו על שתיהן:

  • אם אתה תביא להם רק סוג אחד של בשר, אז זה יגרום להם להתלונן שוב ולדרוש סוגים שונים של בשר! הוא שואל האם זה פיתרון להביא להם כל מיני סוגי בשר כמו צאן, בקר, דגי הים כדי שלא תהיה להם עוד טענות?!  ה' עונה לו שכן, בהבאת סוג אחד של בשר הוא יצליח לספק להם כל תאוותיהם. מה שחשוב כאן זו הריצה אחר התאווה והמסכנה שיגיעו אליה שבסוף זה לא מוביל לשום דבר טוב!
  • מצד שני, משה איננו מבין איך יכול להיות שה' יעשה נס לתכלית דבר רע?? הנס יהיה הבאת בשר בכמות גדולה ובסופו של דבר זה יהיה עונש!! "היד ה' תקצר" כלומר האם ה' יעשה דבר נס עבור דבר רע? ועל זה ה' אומר לו שכן, יעשה דבר נס כדי להביאם למסכנה שכל מה שהם עשו היה לחילול ה'. וזה דבר "יקר" מאוד וזה פירוש "היקרך דברי". תבין שזה דבר יקר.

 

אלדד ומדד

הספרי מביא שתי אופציות והא"ה דן בשתיהן:

  1. משה לקח 72 פתקים, 6 בכל שבט , כדי לבחור לו את שבעים הזקנין. והיה צריך להוציא מהנבחרים שניים. והשניים האלה בהיו "בכתובים" זאת אומרת שמם רשום על הפתקים הנבחרים, היו צריכים לפרוש מה72 כדי שיהיו רק 70. ובכל זאת, נחה עליהם רוח ה' אפילו שהם היו "מיותרים", וזאת משום שהם היו "בכתובים" כלומר בפתקים של הגורל.ה' הנחה את רוחו עליהם בזכות ענוותנותם שישבו במחנה. ואחר כך, זה גרם למבוכה: האם משה טעה כשהוא בישר שרק אלה ה70 שנכנסו באוהל מועד יתנבאו? או אולי נבואתם היא נבואת שקר? לכן כתוב "וירוץ הנער ויגד למשה…" כי כולם נבהלו.
  2. רבי שמעון טוען ששני האנשים האלה היו בכלל ה70 שנבחרו. רק שהם לא רצו להיכנס באוהל מועד מתוך ענווה גדולה. ושמם (אלד ומדד) מורה שהם היו ידועים כאנשים מאוד כשרים.ולכן, רוח ה' נחה גם עליהם למרות שלא נכנסו באוהל מועד ונשארו במחנה.ואפילו הרוח לא הפסיקה לשרות עליהם למרות שהרוח פסקה אצל שאר הזקנים! ("ותנח עליהם") "והם בכתובים" = הם נבחרו עם כולם בפתקים של הגורל. ומה שגרם למבוכה שבגללה "וירץ הנער.." זה שהם סירבו לדבר משה לבוא לאוהל מועד ועוד שייתכן שהרוח שנחה עליהם לא באה מהאצלת נבואת משה אלה ממקור אחר!!

 

 

ויען יהושוע בן נון משרת משה מבחוריו ויאמר אדני משה כלאם( יא-כח)

נבואת אלדד ומידד היתה שמשה ימות ולא יכניס את העם לארץ, ויהושע כן יכניס. לכן, יהושוע היה צריך בעצמו לשלול את הנבואה הזאת בעצמו כדי שלא יחשדו אותו בפוטש אם הוא היה תומך בנבואה זאת! ולכן כתוב "אדני משה" ו"משרת משה".. ובכל זאת, זה לא הספיק להמעיט בחטא יהושוע שהשיב דבר בפני רבו ונענש על זה.

 

ויאמר שמעו נא דברי (יב-ו)

למה ה' אומר "נא"?

כדי שירגישו את דיבור ה' באמת , דבר שלא שמעו אף פעם לפני כן! אפילו כשכתוב "ויאמר ה' אל משה ואל אהרון", אומר הא"ה שהדיבור היה מכויין רק למשה והוא סיפר לאהרון אבל אין ה' דיבר עם אהרון ישירות!!! לפחות לא כמו עכשיו.  וזה יצדיק שמשה פרש מאשתו כי רק כך היה יכול לשמוע את דבר ה' באמת!!

זה יענה למרים ואהרון על שתי טענותיהם:

  1. למה משה פרש מאשתו
  2. ולמה נבואתו גדולה משלהם!!

והוא הוסיף ואמר להם "עתה" כדי להבהיר שהם לא ישמעו אותו יותר בכזו בהירות!!

 

 

 

ויחר אף ה' בם וילך (יב-ט)

חרון אף ה' גרם לצרעת אהרון ומרים מיד!

  • אהרון נצטרע אבל מיד צרעתו הלכה בלי שאף אחד ירגיש וידע שהיה מצורע.
  • מרים הצטרעה ונשארה בה צרעתה. מיד כשמשה התפלל הפסיקה צרעתה. אבל היא נשארה שבעה ימים בהסגר כאילו היתה מצורעת, בגזרת הכתוב.

אם נשאל מי היה הכהן שקבע שמרים מצורעת? אפשר להשיב שזה היה ה' בעצמו! והוא טיהרה בסוף שבעה.

 

 

ותסגר מרים .. שבעת ימים והעם לא נסע עד האסף מרים(יב-טו)

איך ייתכן שהעם מחליט לא לנסוע, והלו כתוב שרק הענן מחליט מתי נוסעים!!!

התשובה של הא"ה דחוקה אבל היא היחידה שמצאתי: הכתוב מודיע לנו שהעם הבין את חשיבות מרים עבורם והם הסכימו לחכות כל זמן דרוש עבור מרים.

 

 

 

 

 

 

הגדרת הנבואה על ידי הא"ה

 

אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתוודע בחלום אדבר בו (יב-ו)

יש כאן הרחבת גדולה של עניין הנבואה על ידי הא"ה:

יש שלושה דברים בעניין הנבואה:

  1. השגת המראה
  2. זמן השגתה (בכל עת או רק כשה' מחליט)
  3. השגת בחינת הדיבור.
  4. השגת המראה )"במראה אליו אתוודע")

יש שלוש דרגות בהכרת ה':

  1. העצמות:מה שהאדם יכול להשיג רק אחרי מותו. דבר שאי אפשר להשיג בחיים. גם משה ביקש מה' להראות לו זאת (הראני נא את כבודך= עכשיו ולא אחרי מותי). זו הדרגה של "עצמות אורו יתברך".של "לא יראני האדם וחי".אפילו משה לא השיג זאת בחייו.
  2. התמונה: אור המאיר שמתיחסת אליו עניין "התמונה"! רק משה ראה את "התמונה" הזאת:"ותמונת ה' יביט" כמובן שיש להסתייג ולאמר שלא מדובר בתמונה פיזית ככל התמונות שאנו יכולים לדמיין.
  3. המראה:הבהקת אורו יתברך מרחוק. בדומה לנר דלוק שרואים מרחוק. זה נקרא "מראה" וזאת היא נבואת כל שאר הנביאים חוץ ממשה.

 

  1. זמן השגת הנבואה: ("אליו אתוודע")
    1. משה: יכול להשיג את הנבואה בכל עת שירצה (בכל ביתי נאמן הוא)
    2. שאר הנביאים: הם יכולים להתנבא רק כשה' מאפשר זאת.

 

  1. השגת בחינת הדיבור("בחלום אדבר בו")
    1. יש מקרים שבהם האדם החולם שומע דיבור אבל הוא איננו בטוח במה שהוא.והדיבור לא ברור לו.
    2. יש מקרים שאין דיבור בכלל אבל יש דמיון, משלים..ועל זה מדברת התורה ב"פתרון החלום" שיכול לבוא אחרי החלום, בהקיץ.

על ידי שתי צורות נבואות התנבאו כל שאר הנביאים חוץ ממשה.

  1. בניגוד לשתי הצורות האלה, משה קיבל את הנבואה בברור רב. שאר הנביאים התנבאו בחלום או אפילו בהקיץ, אבל עם הבלבול השייך לחלום בשני אופניו שתוארו לעיל .משה לא קיבל משלים או דמיונות שהיו זקוקים לברור או פתרון. הכל אצלו היה מאוד חד וברור.

 

למה ה' התנבא בצורה שונה  למשה ולשאר הנביאים??

כי רק משה הצליח להפוך את חומריותו לצורה!! בשביל זה הוא פרש מהאישה והרחק מחיבור גוף ונשמה שיש בכל אדם רגיל.רק למשה, צורתו היתה דומה לגופו. אבל שאר בני האדם, עצם חומריותם מונעת מהם את ההשגה המיוחדת של משה. ואף על פי זאת, יש נביאים ש"השתגעו" כשהם קבלו את נבואתם הפחותה יחסית למשה

למשה ה' דיבר "פה אל פה" ולא כתוב "פה אל אוזן"! כי דבר ה' היה יוצא מפיו של משה! "אדבר בו"! ולא "אדבר איתו"!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בהעלותך מי

בע"ה יג סיוון התשע"ג

מישל בן שושן

 

בהעלותך מי

 

 

 

למה המנורה היא סמל החכמה היהודית?

כל דת היתה בוחרת בלפיד אחד שמאיר את העולם כולו.

המנורה , לעמותה, עשויה ב"לפיד" מרכזי אבל ממנו יוצאים קנים שנראים כאילו הם מתרחקים מהזרם המרכזי של החכמה המקובלת עד עכשיו ומפתחים, כל אחד בכיוון אחר הארות חדשות.

המנורה עשויה על ידי חצי עיגולים שמרכזם קנה מרכזי.

זאת המסגרת שניתנה על ידי ה' בעצמו אל עם ישראל. אבל יש מצווה : על האדם להדליק אותה. בהדלקה, הכהן משלים את העיגולים על ידי אור.

המצווה, לפי ההסבר של רש"י על הפסוק "בהעלותך את הנרות: אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות", היא שכל נר צדדי צריך להאיר את הנר המרכזי. כאילו כל החידושים של כל אדם מישראל, צריך לבוא להאיר את המסורת עצמה! "פני המנורה" הוא, לדעת רש"י, הנר המרכזי.

יוצאת לנו מנורה שבמקום להיות דבר סטטי ומקובע, הוא דבר מאוד דינאמי שהוא מואר על ידי ההארה של האדם עצמו! הנר המרכזי מקבל את ההארות של כל הקנים והאור הזה "נכנס" לתוך הקנה המרכזי להופך להיות הוא בעצמו המסורת! וחלילה, מהמסורת הזאת (הנר המרכזי) יצאו "החוצה" עוד קנים שיאירו את הנר המרכזי וכן הלאה.

זה מזכיר לי סביבון: הוא מסתובב מסביב לציר שלו . אבל זה גם גורם לציר בעצמו לנוע על השולחן! כלומר, הנר המרכזי (הציר המרכזי של הסביבון) הוא בעצמו נע, מתחדש, זז, לפי ההארה של הקנים (הסיבוב של הסביבון על הציר שלו). היהדות היא בעצם תרבות מאוד דינאמית!  עם ציר מרכזי חזק. אבל שהוא יכול לנוע בכל זאת לקראת התחדשות. הדלקת המנורה היא בעצם תפעול מערכת "התורה שבעל פה" שמסתובבת מסביב לתורה שבכתב (הנר המרכזי.

 

אבל כאן מגיעה השאלה של הרמ"י: אם כן, למה הפסוק לא אומר "יאירו ששת הנרות"??

אכן, רק שישה קנים מאירים את הנר השביעי!. במקום זה הפסוק אומר: "יאיר שבעת הנרות"!

התשובה של הרמ"י פשוטה: גם הנר המרכזי דורש שידליקו אותו והוא גם צריך להאיר את עצימו!

כלומר, אין לקחת את "רצון ה'" כדבר סטאטי . אלה כדבר דינאמי.

הדלקת הנר המרכזי והצורך שגם הוא יאיר את עצמו מסמל החיפוש האין סופי של האדם אחרי "רצון ה'"!

לא רק החידושים החיצוניים מאירים את המסורת אלא המסורת עצמה זקוקה לחיפוש מתמיד!

 

עכשיו מבינים עוד יותר טוב את רש"י:

פני המנורה= הנר המרכזי. איך רש"י הגיע למסכנה זו? אם הכתוב השתמש במילה "פני המנורה" זה כדי להזכיר לנו את הפנים של האדם! לפנים יש הרבה פנים! ו"החכמה של האדם תאיר פניו". כשהפנים מוארות והם מאירות את האדם כולו! כל העמוד המרכזי (גוף האדם) מואר על ידי הארת פניו. והפנים מצביעות על המצב של כל האדם. וזה הגוף המרכזי, הנר המרכזי!

 

 

 

ויעש כן אהרון

רש"י:"מלמד שבחו של אהרון שלא שינה"

הרמ"י: "לא שינה"= אף פעם לא הדליק את המנורה באותה צורה! הוא לא נכנס להרגל. כל הזמן, ההדלקה היתה באופן אחר. וזה בדיוק מה שציווה ה'! שההארה של האדם תחדש לגמרי את הכל וכך כל הדלקה היא חדשה ! וזה שיבחו של אהרון: הוא הבין מה היתה הכוונה של ההדלקה וההארה של החכמה בכללה: יש לחדש בה כל הזמן. כמו שאסור לתפילה שתהיה דומה לקודמתה, וכן כל עבודה. הכל צריך להיעשות בהתלהבות מחודשת והבנה חדשה כל הזמן!

 

 

טהרת הלויים:

כדי להכניס לתפקידם הלויים, משה היה צריך ל"טהר" אותם, על ידי כמה שלבים

  1. הזאת מי חטאת

זה , מקביל, לדעת הרמ"י ל"טהרה" שכל אדם יכול לעשות לעצמו כשהוא מרגיש שהוא קרוב לחטוא. לפי עקביה בן מהללאל במסכת אבות. השלב הזה, מקביל לעצה הניתנת לאדם לדעת "לאן אתה הולך".

כשהוא עושה מעשה, האדם צריך לדאוג לתוצאות המעשה. אין להסתפק בזהירות המיידית בלבד. יש לשקול את תוצאות מעשיו. זה ימנע ממנו, רוב הזמן לחטוא.  אבל מה הקשר עם הפרה האדומה (הזאת מי חטאת)?

הזאת מים שהתערבבו עם אפר שרפת הפרה, מזכירה לאדם : היתה פרה, סמל החיים. היא נותנת חלב, מולידה עגלים..שוחטים אותה. ולא משתמשים בבשרה. שורפים אותה עד שהיא נהפכת לאפר. נראה שאין יותר חשיבות לפרה הזאת! מהחיים המלאים הגענו בסוף השרשרת …לכלום! סתם אפר. זה ממש מדכא כשחושב האדם על עצמו . הוא ימות ואין משמעות לחייו! זו טומאת מת! זה הדיכאון שנובע מהמגע (הפיזי והנפשי) עם רעיון המוות. והנה, האפר הזה שאיננו, לכאורה , שווה כלום, הופך לחפץ היקר ביותר! על ידו מטהרים טמאי מת! זה בא לעודד את האדם המדוכא: אין להסתפק בראייה  של העובדות המיידיות. לאדם כן השפעות. בהווה וגם בעתיד. לכל מעשה יש תוצאות אין סופיות בהרבה עולמות!

  1. העבירו תער על כל בשרם

השערות הם הכעס של האדם!(זוהר במדבר קנ"א:) . השלב הזה מקביל לאמרה באותה המשנה באבות:"דע מאין באת". כשהאדם זוכר שהוא התחיל מכלום, זה מוריד ממנו את הכעס על הבריות האחרות.

  • דרך אגב, הלווים, "הם מנוקים ומזוככים מתאווה, לכן צריכים להעביר תער"

בניגוד אליהם, הנזיר, הוא בעל תאווה. ולכן, הוא כן צריך לתת לשערות שלו לגדול כי הוא זקוק לכעס כדי להתמודד עם התאוות שלו!

  1. וכבסו בגדיהם

האדם צריך לנקות את מעשיו . שיהיו מזוככים ככל האפשר. זה מקביל ל"דע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון".

  1. והיטהרו:

השלב האחרון הזה (טבילה) מורה על זה שהאדם צריך לעשות לעצמו סייגים במידת הצורך. כל אחד לפי מה שהוא מכיר את עצמו. כדי לא להגיע לידי עברה.

 

 

מאין לי בשר

משה היה מבחינת המן. הלחם שבא מהשמים.

משה לא היה קשור לבחינת הבשר שהוא עניין של הרחבת התאוות הארציות (כי ירחיב ה' את גבולך ואמרת אוכלה בשר). אכילת הבשר היתה אפשרית כשיהושע בן נון נכנס יותר לתמונה.לכן משה אומר שמבחינתו הוא לא יכול לספק להם בשר "מאיין לי בשר"!

 

ותדבר מרים ואהרון במשה

הרמ"י משווה את המחשבות הפסולות של מרים ואהרון על משה למה שחשבו אנשי כנסת הגדולה על המלך שלמה. בהתחלה, הם חשבו שהוא צריך להיכנס לרשימה של אלה שאין להם חלק לעולם הבא. עד שיצא בת קול והכריזה ששלמה יגיע לעולם הבא ושיש לו זכויות שאינן ידועים לבני האדם.

בעצם, בזכות הלשון הרע של מרים ואהרון, ה' מודיע לכולם את זכויותיו הרבים של משה. אילולי הפרשה הזאת, לא היינו מגלים את מעלותיו הרבות של משה! עד אז, היו סבורים שלאדם יש את הזכויות שנראים לעין בלבד! וה' גילה שאין לדון את האדם על פי מה שנראה לעין.

מכאן, הרמ"י מסיק גם שפרשות עגומות לכאורה, באות לפעמים לגלות דברים שבלעדיהן לא היינו מודעים אליהם!

 

המסעות והחניות

נסיעה= יציאה לקראת הלא נודע, במטרה להכניס קדושה במדבר.זה דורש תעוזה והתפשטות מצד האדם. דרך אגב, במצב של נסיעה, ה"טמאים" (זב, טמא מת, מצורע) לא היו נשלחים מחוץ "למחנה"! הכל היו מעורבים! כי הם היו במצב התפשטות.

החניה= מצב של צמצום. התכנסות. צבירת כוחות. זה מצב הפוך מהנסיעה.במצב זה, "סובלים את ההסתרה" כלומר, יש להסכים להפסיק את החקירות והחיפושים. יש לעבוד מתוך סבלנות.

ה' הוא זה שמחליט מתי יוצאים ומתי חונים. רק הוא יודע מתי יש לנשום עמוק  ולהתאפק ומתי ניתן להתפרץ!

 

 

ההבדל בין התלונות

בפרשה הראשונה של התלונות של העם נגד משה, לא נאמר "ובעיני משה רע". בניגוד לפרשה השנייה ל ה"תאווה". הרמ"י מסביר שבראשונה, פרשת "ויהי העם כמתאוננים", הבעיה נבעה מ"עצבות". העם היה עצוב! וקשה להתנגד לעצבות של האחרים! אין על מה להתלונן נגדם!

אבל בפרשה השנייה, ה"מתאווים" הביעו תאוות מוגזמות. הם לא שלטו על תאוותם. על זה, כן אפשר  להשפיע. לכן, משה הגיב :"ובעיני משה רע" על הפרשה הזאת.

 

ויך ה' בעם מכה רבה

לא כתוב "עם רב" אלא "מכה רבה". במקום להעניש אנשים רבים, ה' בחר להעניש אנשים גדולים שהאובדן שלהם מהווה מכה רבה! הרמ"י מצדד ברעיון הזה ש"אובדן נפש יקרה מאוד" יכולה לכפר, או להחליף פורענות שתפגע בהרבה אנשים!! (הרעיון הזה מפריע לנו בגלל ההקבלה עם הנצרות: "ישו התייסר במקום כל האנושות"- אבל אין להסתיר רעיונות כאלה שקיימים אצל הרבה מקובלים ואצל הרבה חסידים!)

 

ספר במדבר

אחד מהמטרות של ספר במדבר, לעיני הרמ"י הוא ללמד ש"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא":

בסדרה שלנו כתוב "ותאכל בקצה המחנה" מלמד שהקצינים שבהם נפגעו!

בפרשת שלח כתוב: "כולם אנשים , ראשי בני ישראל הם" מלמד שהמרגלים היו מבחירי העם!

בפרשת מקושש (צלפחד היה איש גדול), בפרשת קורח (שהיה מנושאי הארון), ואפילו בפרשת חקת, יסתבר שמשה ואהרון יכולים לחטוא!. בפרשת בלק, זמרי החוטא הוא נשיא שבט.

"המדבר"= חרבן. שיממון שיש בכל פרט!

בכל עניין גבוה מאוד ובכל אדם גבוה מאוד ,יש בו עדיין מכוחות "המדבר".

המדבר מרמז על העולם לפני הבריאה , התוהו-בוהו. ונשאר משהוא מזה אצל כל אדם.על האדם לשאוף להשלים את צורת האדם שבו כדי לצאת מהמדבר.

 

 

 

 

 

בהעלותך שמ

03-06-09

מישל בן שושן

 

 

בהעלותך שם

 

 

 

מתאוננים (קסט)

 

הקדמה:

הפרשה מחולקת לשלושה חלקים:

  1. החלק הראשון , שבו הכל נראה מסודר להפליא. אהרון מדליק את המנורה בדיוק כמו שצריך, הוא מחנך את הלווים כל שבט יושב תחת דגלו בסדר מופתי…זה החלק העולה של ההר.
  2. החלק השני, במרכז, ה"ספר" בפני עצמו, פסגת ההר: שני פסיקים מופרדים בין שני הנונים ההפוכים. שבו מתארים שני מצבים הפוכים: יציאה לדרך וחנייה.
  3. החלק השלישי, שבו אי הסדר שולט: העם מתלוננים, כולם כועסים, העם כועס, ה' כועס, משה כועס, משברים אין סוף …זה החלק היורד של ההר.

 

מה גרם לנפילה העצומה?

חמישים יום אחרי הכמת המשכן, מגיעים לשיא: יום ה"נ",יום החמישים, שבו כל מהלך ה49 ימים מסתיים ומגיעים למצב שבו או עולים הרבה יותר או נופלים כי הגענו לשיא. בדיוק כמו שקרא במתן תורה: אחרי 50 ימים של תהליך ספירת העומר מגיעים לשיא של מתן תורה.

היום ה50 שלנו, קורא משהוא מאוד חשוב: אנו ב20 באייר, יום היציאה לדרך. יום שבו הארון, שהיה שוכן באמצע המחנה, פתאום יוצא מחוץ למחנה, ומקדים את המחנה בשלושה ימים!! ("כדי להכין לכם את הדרך"!!). הבעל שם טוב מסביר שזה דומה לאב שמחזיק בידי הילד שלו ורוצה ללמד אותו ללכת בכוחות עצמו: הוא מתנתק ממנו ואף מתרחק ממנו כדי שהילד ילך בכוחות עצמו.

מטרת הבריאה היא שהאדם יהי קשור לעולם הגשמי. שהנשמה הרוחנית (שלא היה חסר לה כלום כשהיא היתה ללא הגוף) תתחבר לגוף ושביחד יעבדו בעולם הזה , בעבודה גשמית, להעלות אותו ככל הניתן למשמעויות רוחניות. המטרה היא להיכנס לארץ ישראל ושם, לזרוע ולחרוש…

קרבת ה' במשך 50 ימי המשכן "בתוכם" היו הכנה ,שלב ראשון  לקראת התרחקות ה' מן העם כדי לאפשר לו בגרות וחיים עצמאיים בעולם הגשמי.

 

  • בדיוק בנקודה הזאת, ישראל לא הבינו מה שמתבקש מהם. הם הרגישו חסרים. "אוננים", בגמרא הוא מצב של "חסרים" (שאינם יכולים להביא קורבן "שלמים" כי הם במצב חסר, אונן) יש נפילה גדולה!
  • בדיוק כמו שנדב ואביהו רצו להמשיך ולהידבק בשכינה עד …כלות הגוף! ואז אש יצאה מגופם ושרפה אותו כי אין יותר לגוף סיבה להישאר, הנשמה רוצה להמשיך להיות מחוברת לשכינה , וכך מתנתקת מהגוף.. ומגיעה השריפה ! התבערה הגדולה! כמו שנדב ואביהו נשרפו!

 

  • ייתכן, שמייד אחרי שהעם מבין את טעותו ומבקש ממשה להפסיק זאת, הם נגררים לקיצוניות השנית ונקשרים מאוד לגופם, ומתאווים תאווה, רוצים בשר…

 

באופן כרונולוגי כך זה קורא:

 

    1. ה' מבקש לזוז מהמקום ביום 20 באייר 50 יום אחרי חנוכת המשכן ב1 בניסן.
    2. הארון יוצא מהמחנה
    3. שני פסוקים מופרדים עם ה"נונים" ההפוכים- השיא
    4. פסוקים המתארים העם "כמתאוננים" ללא הסבר נוסף על סיבת התבערה ששורפת חלק מהמחנה. העם זועק למשה, משה מתפלל, האש נפסק.
    5. האספסוף, ושאר העם איתו מתאווים תאווה ורוצים בשר..

 

  • הטלטלה הזו בין "רוחניות מופרזת" ל"גשמיות מופרזת" , מהווה את עיקר הנושאים שהתורה תנסה לטפל בהם אחר כך.

 

ייתכן שה"נונ"ים ההפוכים מתארים שיא יום החמישים. פסגה שממנה אפשר להתעלות למדרגות גבוהות מאוד או ליפול לגמרי!

הנון הפוכה, נראה לי, כדי להגיד שזה יוצא מהסדר הרגיל של הקריאה בתורה, זה לא עוד פסוק בעליה להר, זה לא פסוק של ירידה מההר, זה שיא, זה מצב מיוחד, "ספר" תורה שונה . כי הוא מתאר מצב שיא שלא מן המניין.

 

 

 

 

פסח במדבר(קצז)

 

לא היה מתוכנן שישראל יתעכבו במדבר כל כך. מייד אחרי קבלת התורה הם היו צריכים להיכנס לארץ ישראל. אבל חטא העגל גרם להם להישאר עוד שנה במדבר (לפני סיפור המרגלים). זה גרם לבניית המשכן שלא היה מתוכנן (הם היו צריכים לבנות בית המקדש בירושלים מיד בכניסה). ונשארו קרוב לשנה במדבר סיני.

חגיגת פסח דורות היה מתוכנן רק בארץ ישראל ולא במדבר. לכן, היה צריך צו מיוחד מה' שאכן יש לקיים את מצוות פסח במדבר. (ייתכן שלא חגגו יותר את פסח במדבר בשנים הבאות עד לכניסה לארץ). לכן כתוב ש"בני ישראל עשו את הפסח במועדו" כהוראת שעה של ה'!!

וכל זה לא קשור לעשיית פסח שני שהוא סיפור נלווה.

גם פסח "ראשון" היה יוצא דופן!!

 

 

 

 

 

 

הנפת הלויים(קצג)

 

יש שתי פעולות בהנפה:

  1. ההגבהה= להראות ללויים שיש להם תפקיד מיוחד
  2. ההולכה לצדדים= כדי להזהיר אותם שיש צדדים שונים לתפקיד שלהם, מצד זה או מצד אחר, שיש להיזהר מהם!

אכן, לכל אחת משלושת המשפחות של הלויים יש תפקיד מיוחד לגבי חינוך עם ישראל. יש בזהות הישראלית (שהאבות  כבר הציבו בזהות שלנו), שלושה מימדים שונים ומשלימים. כל מימד צריך חינוך, וחיזוק. וזה נעשה על ידי הלויים, כל אחד בתחומו :

    • בני קהת: הם צריכים לחזק את הצד ה"תורני" שבעם ישראל. הם נושאי הארון ואחראים על התחום הרוחני של העם.
    • בני גרשום: הם הבכורים, ולכן הם אחראים לחזק את הצד ה"בכורי" שיש בעם ישראל, כלומר ההרגשה של חידוש, להיות הראשון לנסות התנהגויות פורצות דרך, נועזות, וגם לקיחת אחריות על עצמם ואפילו על שאר הילדים.
    • בני מררי: הם אחראים על הצד "ההתמרמרות"! כלומר, הם צריכים להזכיר לעם שלא הכל ורוד, שיש בעיות, שאין להפריז ביכולות, להזכיר לכולם את הצד האפל של החיים כדי שלא לשכוח את המטרה העיקרית., דרך אגב, זאת הסיבה שלבני מררי לא כתוב "נשאת ראש". כי להתמרמרות ,אין סיבה להגבהת הרוח, להיפך!

יש שלושה ציווים נפרדים לאהרון: להניף את בני קהת, להניף את בני גרשון, להניף את בני מררי. ולא "הנפת הלויים" בכללות. כי ההנפה מדגישה את התפקיד של כל אחד, בהגבהה.

בנוסף, אחרי שאהרון הגביה את הלוי ומציין את המידה המיוחדת של לוי זה שהוא צריך להעביר לשאר העם, יש לכהן להוליך ימינה ושמאלה את הלוי המורם: כדי להסביר לו שיש צדדים , לכאן ולכאן, למידה שלו. למשל, הגבהת הלב בלימוד התורה והעבודה הרוחנית: אסור שהיא תגביה את הלב בצד הגאווה וההרגשה של עליונות. וכן בצד השני, ההתמרמרות , אל לה להביא לדיכאון או למרה שחורה. יש בכל מידה צדדים חיוביים "שאין טוב כמותם" וצדדים שליליים "שאין רע מהם"!! לכן יש לברר, כל מידה על בורייה, וזאת עושים גם כן בהנפה!

 

 

 

הדלקת המנורה והנפת הלויים(קצו)

 

המדרש קושר בין הדלקת המנורה על ידי אהרון להנפת הלויים. מה הקשר?

הדלקת המנורה מבררת עבור כלל ישראל את שבע המידות של שבעת קנה המנורה.

הנפת הלויים מבררת עבור הלויים (שהם המחנכים של כל העם) את שבעת המידות של כל אחת ואחת משלושת המשפחות. המדרש אומר שללויים, היו כנורות בעלי שבע מיתרים, סמל לשבעת המידות שעליהם הם צריכים "לנגן" כדי למלא את תפקידם כמחנכים!

 

 

בהעלותך לעד

בע"ה יא סיוון התשע"א

מישל בן שושן

 

בהעלותך לעד3

 

הפרשה חלוקה לשלושה חלקים בצורת הר

החלק הראשון היא עליה רוחנית מסודרת עם מנורה, טהרה, לויים…

 

הפסגה היא שני הפסוקים המוסגרים בין שני הנונים

פסגת ההר הפונה לשני העברים גם יחד: בנסוע- בנוחו. הלוך ושוב.

 

החלק השלישי הוא אי סדר ועיסוק בקטנויות , גשמיות.

 

מוסר השכל: אין לעלות לרוחניות בלבד, יש גם לטפל בגשמיות ובדברים הקטנים. אין לקבל רק את התורה אלא ליישמה בגשמיות, ולהיכנס לארץ ישראל.

 

שני הנונים

המסע של העם התחיל ב20 באייר. בדיוק 50 ימים אחרי בניין המשכן

מה עושים אחרי 59?

מה עושים אחרי שקבלנו את התורה בשבועות?

מה עושים אחרי שבנינו את המשכן?

האם יורדים??

לא, ה"ירידה" מן ההר היא בעצם עליה נוספת, בכיוון אחר.

אחרי הנון הראשון, העליה למדרגת הנון ה50 , צריכה להוביל לעליה נוספת לכיוון אחר, נון אחר 50 אחרים.

 

כך שהחיים הם "רצה ושוב". נשימה ונשיפה

 

ושני הפסוקים באמצע מהווים ספר שלם כי הם מסמלים את שני המהלכיםף העליה והירידה. הרוחניות והגשמיות.

אין הגשמיות פחותה מהרוחהיות כי היא שווה 50 בדיוק כמו ה50 הראשונים!

 

בע"ה יא סיוון התשע

מישל בן שושן

 

בהעלותך הפטרה לעד3

 

זכריה פרק ב  (יד) רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם יְקֹוָק:….

 

  1. הרקע היסטורי

שמונה עשרה שנים לאחר הצהרת כורש, מצא עם ישראל את עצמו במצב קשה: בית המקדש לא היה בנוי, העמים השכנים התנכלו בדרכים שונות והמצב הכלכלי היה בכי רע. התלהבותו של העם בראשית ימי שיבת ציון, הניכרת היטב מתחילת ספר עזרא, פגה ופינתה את מקומה לדאגות שונות: "זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה וְהָבֵא מְעָט, אָכוֹל וְאֵין-לְשָׂבְעָה, שָׁתוֹ וְאֵין-לְשָׁכְרָה, לָבוֹשׁ וְאֵין-לְחֹם לוֹ – וְהַמִּשְׂתַּכֵּר מִשְׂתַּכֵּר אֶל-צְרוֹר נָקוּב" (חגי א' ו). חגי נשלח לחדש את ההתלהבות, ולשכנע את העם וראשיו (זרובבל בן שלתיאל פחת יהודה ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול) שבניין בית המקדש אפשרי; יתרה מזאת, פתרון כל בעיותיהם תלוי בבניינו. זכריה בן עדו הצטרף אליו מספר חודשים אחר כך, לנסות ולסייע בפעולות השכנוע וההסברה. בנוסף, ניסו חגי וזכריה לשכנע את העם שאין צורך בבית מקדש מפואר; כעת מוטלת הבנייה על העם חסר המשאבים, ואל להם לצפות לבית מקדש מפואר כמקדש שלמה. הכסף שייך לאלוהים, ועל כן מובטח כי "גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן" (חגי ב' ט). חגי וזכריה הצליחו במשימתם, ובית המקדש נבנה בעקבות דבריהם, בשנת שש לדריווש (על פי עזרא ה' א-ב). לפי הידוע לנו, פעילותו הנבואית של זכריה נמשכה עוד כשנתיים לאחר שפסק חגי מהתנבא. ייתכן שבדבריו משתקפת מתיחות או קרע בין שני מנהיגי העם, זרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק.

  1. הנפשות הפועלות:

 

  1. הנביא זכריה:

 

זְכַרְיָה בֶּן-בֶּרֶכְיָה בֶּן-עִדּוֹ הַנָּבִיא, נביא אשר חי בימי שיבת ציון, ופעל לעידוד שבי הגולה ולמען בניית בית המקדש השני

אליו ,פנו אנשי הגולה כדי לשאול שאלה דתית-מעשית (האם יש לצום בצומות הקבועים על חורבן בית המקדש למרות השיבה לארץ). מכאן מומחשת סמכותו בעיני העם

בספר עזרא מופיע זכריה כנביא אשר – יחד עם חגי – עודד את העם לבנות את בית המקדש: "וְשָׂבֵי יְהוּדָיֵא בָּנַיִן וּמַצְלְחִין, בִּנְבוּאַת חַגַּי נְבִיָּאה וּזְכַרְיָה בַּר-עִדּוֹא" (עזרא, ו' יד; תרגום מארמית: "וזקני היהודים בונים ומצליחים, בנבואת חגי הנביא וזכריה בן עדוא").

בספר נחמיה (י"ב טז) נזכר, בתוך משפחות הכהנים, "לְעִדּוֹא זְכַרְיָה", ויש מניחים כי מדובר בזכריה הנביא. אם אמנם כן, היה זכריה הנביא כהן!

(ספר זכריה נחלק באופן ברור וחד לשני חלקים. הראשון, בפרקים א'-ח', מכיל נבואות בשמו של זכריה (שמו נזכר בחלק זה ארבע פעמים) שבחלקן נמסר התאריך בה ניתנה הנבואה. בחלק השני, בפרקים ט'-י"ד, ישנם שני משאות נבואיים העוסקים באחרית הימים. ההבדל בין שני החלקים בולט מבחינת התוכן, הסגנון, הרעיונות והרקע הכללי).

ההפטרה שלנו שייכת בברור לחלק הראשון המיוחס, ללא עוררין, לזכריהו הנביא בעצמו!

 

 

 

  1. זרובבל

 

זְרֻבָּבֶל בֶּן-שְׁאַלְתִּיאֵל, דמות מקראית, היה אחד ממנהיגי שיבת ציון שלאחר חורבן בית המקדש הראשון, אשר בנה את בית המקדש השני בשנת 516 לפנה"ס. ייתכן שהוא מוזכר במקרא גם בשמו הפרסי שֵׁשְׁבַּצַּר (עזרא א', ח, יא; ה', יד-טז; דעות שונות גורסות כי ששבצר הוא דווקא שנאצר בן יהויכין מלך יהודה).

זרובבל היה נצר ליהויכין ממלכי ממלכת יהודה; יש הסוברים שהיה נכדו ויש הסוברים שהיה נינו.

שמונת בני זרובבל הם: משולם, וחנניה ושלומית אחותם. וחשובה ואהל וברכיה וחסדיה, יושב-חסד.

(על-פי האמונה הנוצרית, היה זרובבל אחד מאבות-אבותיו של יוסף הנגר, בעלה של מרים אימו של ישו ואביו המאמץ של ישו. זרובבל מוזכר בבשורה על פי מתי שבברית החדשה.)

פירוש השם "זרובבל" הוא "זרע מבבל", היינו: אדם שנולד בבבל.

 

 

 

  1. יהושוע בן יהוצדק

 

יהושע (ישוע) בן יהוצדק היה כהן גדול, ממייסדי בית המקדש השני:

לאחר הצהרת כורש (בשנת ג'ש"צ; על פי המקובל במחקר ההיסטורי, בערך 538 לפנה"ס), עלו כארבעים אלף יהודים מבבל ארצה, ובראשם זרובבל בן שאלתיאל, צאצא לבית המלוכה ממשפחת דוד לצידו עמד יהושע בן יהוצדק, צאצא לכהנים הגדולים ממשפחת פנחס בן אהרן הכהן יש אומרים, שאף אביו יהוצדק היה כהן גדול בבית ראשון.‏

בחזון הנביא זכריה (ג:ב) מכונה יהושע "אוּד מוצל מאש", מאחר ששרד מחורבן הבית הראשון.‏

יהושע התמנה לכהן גדול על ידי העולים מבבל. יחד עם זרובבל, הקים יהושע את בית המקדש השני: בתחילה הוקם מזבח העולה בלבד והוקרבו עליו קורבנות‏, וכעבור מספר שנים הושלם ההיכל, בעידודם של חגי הנביא וזכריה הנביא.‏ מערכת היחסים בין יהושע הכהן הגדול, כמנהיג דתי, לבין זרובבל, כמנהיג מדיני, מתוארת במקרא כפורה וחיובית: "ועצת שלום תהיה בין שניהם". גם חזון המנורה וענפי הזית (ששימש מקור השראה לסמל מדינת ישראל) מבטא ציפיה לשיתוף פעולה בין "שני בני היצהר" (ה"מלך" – זרובבל, והכהן הגדול – יהושע, המשוחים בשמן המשחה).

ככל הנראה, היה יהושע בן למשמרת ידעיה. בכך מוסבר מדוע משמרת זו הייתה המשמרת הראשונה בימי בית המקדש השני, מפני שהייתה משמרתו של הכהן הגדול.

כעבור שנים עלה ארצה דודו של יהושע בן יהוצדק, עזרא הסופר (עזרא היה אחיו של יהוצדק, שניהם בני שריה הכהן הגדול‏). יהושע המשיך בתפקידו ככהן גדול, שזכה בו עקב עלייתו המוקדמת יותר ועקב היותו בן לכהן הגדול מבית ראשון,‏[12] אבל עזרא הסופר נחשב מעתה לסמכות הרוחנית הבכירה שהובילה את עולי בבל.

על בניו של יהושע מסופר שנשאו נשים נכריות, והוציאו אותם עקב דרישתו של עזרא בספר נחמיה (יב:י-יא) נמנו צאצאיו של יהושע הכהן הגדול עד דור חמישי: יויקים, אלישיב, יוידע, יונתן, וידוע, שיש המזהים אותו עם שמעון הצדיק. המפרשים סבורים כי כל אלה היו כהנים גדולים.‏ על פי שיטת חז"ל, כנראה כל הצאצאים הללו היו בחיים כבר בזמן הקמת בית המקדש, ומכאן שיהושע בן יהוצדק היה זקן מופלג בזמן עלייתו ארצה, בן מאה בקירוב

בחזון הנביא זכריה מתואר יהושע הכהן הגדול כמי שמחליפים את בגדיו המלוכלכים בבגדים נקיים, כמשל לחוטא שעוונו נמחה ונסלח: "וַיַּרְאֵנִי אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ ה' וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן… הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ. וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים… הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַחֲלָצוֹת. וָאֹמַר יָשִׂימוּ צָנִיף טָהוֹר עַל רֹאשׁוֹ, וַיָּשִׂימוּ הַצָּנִיף הַטָּהוֹר עַל רֹאשׁוֹ וַיַּלְבִּשֻׁהוּ בְּגָדִים." לא נתפרש במקרא מה היה חטאו של יהושע, ובמדרשי חז"ל נקשר הדבר לחטאם של בניו, שנשאו נשים נכריות.‏[16] מהשוואת פרק זה בזכריה לנבואת חגי (פרק ב) ניתן לשער, שחטאו של יהושע הכהן הגדול, כנציג הכהנים, היה חוסר זהירות בדיני טהרת המקדש, ולכן תיקון החטא מתואר במילים: "ישימו צניף טהור על ראשו".‏[17]

 

 

 

  1. המנורה ושני הזיתים

 

כמו שאפשר להתרשם בהקדמות הנ"ל, היתה איזה שהיא תחרות בין ה דרג הפוליטי (זרובבל) והדרג הדתי- כהני (יהושוע). וזכריה מפציר בהם להתחבר ולעבוד ביחד.

כנראה, זרובבל העדיף שתהיה הפרדת רשויות. שיהיו "כהנים-לוים-דתיים" שידאגו ללמוד התורה ולעבודת המקדש. והוא, השליט הפוליטי, יהיה לו את כל המרווח הפוליטי הדרוש, ללא שום התערבות הכהנים. דבר זה לא היה מקובל על ידי יהושוע ואף הנביא זכריה לא הסכים לגמרי להפרדה הזאת.

הנביא זכריה רואה כמצב מושלם, מצב , בו, המנורה (סמל לעם ישראל) ינוק את שמנו משני זיתים (המלכות והכהונה) בצורה הרמונית ומושלמת. משני עצי הזיית מכל צידי המנורה, נוזל השמן לתוך כני המנורה.

אין קושי בכלל בתהליך יצור השמן!

אין תחרות בין שני עצי הזית!

המנורה מקבלת את השמן משניהם בהרמוניה ובשלום!!

 

מנורה זו היא הסמל למדינת ישראל היום, עם שני ענפי זית משני צידיה. סמל לרצון להשכין ביחד גם את כוח הפוליטי וגם הדתי בשלום!