בע"ה יד תמוז התשע"ה

מישל בן שושן

 

 

בלק גז

 

24000הרוגים

המילים האחרונות של הפרשה מתארות מיתת עם רב  במגפה ששלח ה' בגלל עבודה זרה של פעור.

ה"גלילי זהב" תוהה על מה המהומה? הרי כל המדרשים מוצאים טעונים להקלה בחטא העם. בנות מואב עשו הכל כדי לפתות את העם לזנות ולעבודה זרה. "אין איש שיכול לעמוד בפיתוים האלה"! ועוד, לא הורגים בגלל שישראלי הלך עם גויה. ועוד, לא הורגים על עבודה זרה שאיננה אמיתית, שבאה בגלל אהבה או יראה. אם כן מה קרה? הרב מסביר שאכן, ה' לא כעס על פשוטי העם שזלגו לעבודת הפעור. אלא רק על "גדולי העם" , ראשי העם, אלה שנקראים "ישראל", כלומר האחראים על רוחניות העם.הם עבדו את עבודת הפעור, לא כזליגה מחטא הזנות אלא מתוך רצון ובחירה!! זה הציב מצב חדש מסוכן ביותר: כל המפעל של הקמת עם ישראל היה עומד להתמוטט! ראשי העם עמדו לאמץ את התרבות המואבית!! לכן, יצא חרון אף ה', במיוחד על "ראשי העם" ושלח מגפה נוראית. מעשה פנחס עזר להשבת חרון אף ה' והוא הצליח לשנות את הכיוון והציל את עם ישראל מכליה ח"ו.

מסכנה: גדולי ישראל, שחוו כל הנסים במדבר , שהיו במגע ישיר עם משה, היו מוכנים, רגע לפני הכניסה לארץ לעזוב הכל ולחבור לתרבות מואב ועמון. זה אומר דרשני!! איך דבר כזה יכול להתרחש??

 

 

קני קניזי קדמוני

כדי לענות על השאלה, ברצוני להזכיר שה' הבטיח לאברהם שיירש עשרה עמים. ובתוכם, הקני הקניזי והקדמוני. רוב המפרשים מסכימים כי מדובר בעצם על שלולת העמים שעליהם מדברים בפרשה: עמון , מואב ואדום.

כשבימי משה, מדובר על כיבוש הארץ, פתאום, עשרה עמים אלה , הופכים לשבעה בלבד. ובנוסף לכך, שלושת העמים הנוספים, לא רק שאין חובה לכבוש אותם, אלא שיש מצווה לא לנגוע בם!!! למה?? מסבירים לנו החכמים שרק באחרית הימים, נכבוש העמים האלה. למה ?? אם הם "רשעים", אז שנבוש אותם מיד. ואם לא, אז יש להשאיר אותם גם באחרית הימים!!

 

נראה להשיב כך:

שלושת העמים האלה, מאוד דומים לעם ישראל! הם הרי בני הדודים שלנו. בני לוט ובני עשיו. הם דומים לישראל, כמו שהקליפה מאוד קשורה לפרי. כל עוד הפרי לא בשל, העמים האלה , בעצם, עוזרים להבשלת עם ישראל ולחידוד זהותו.

שאר עמי כנען, כל כך רחוקים מהזהות הישראלית, שאין "תועלת" בהשארתם במקום. יש אכן להשמידם. אבל, ה"קרובים" לכתחילה, יעזרו לחדד את ההבדלים הדקים שיש בינם לבין ישראל. הם יהיו כמו קוצים שיחייבו את ישראל להכיר בייחודיות שלו. ה' איננו מעוניין שישראל יסתפקו בזהות "חלשה", שדומה מאוד לבני דודים. הוא מעוניין בזהות יותר ספציפית שיודעת להבדיל בין ישראל לקרובים אליו ביותר.

רק כשהפרי בשל מספיק, באחרית הימים, נוכל להיפרד מהקליפות. בנתיים, נוכל להתחכך איתם. לקחת מהם ניצוצות קדושה (רות..) עד שההבדל יהיה ברור ולא מצטרך בהם כדי להגדיר את זהותנו ותפקידנו המיוחדים.

לכן, הפרשה מספרת לנו את הפיתוי הגדול שיש לראשי העם הישראלי להתמזג עם תרבות הפעור. משה בעצמו ייקבר מול האזור של הפעור כדי "להגן" על התמזגות עתידית.

24000 הנפגעים, הם המחיר ששילמנו עבור הבידול בנינו ובין בני הדודים! ואלה, לצערנו , לא המתים האחרונים בהסטוריה. כל פעם שעם ישראל יעזוב את דרכו, ה' ישלח את העמים האלה להכות בנו, כדי שנבין שאנו שונים מהם! ושיש לנו להיצמד לזהות שלנו ולא שלהם! כל ספר שופטים מלא בחיכוכים כאלה עם עמון מואב ואדום.

לכן, כשה' מצווה לנו שלא לנגוע בהם בכניסה לארץ, הוא יודע שנצטרך בהם כדי להגדיר, בתוך עצמנו את זהותנו ולחדדה! הם יהיו, בעצם, "שומר הפרי" של הזהות הישראלית עד לבירור הסופי.

 

 

 

 

 

 

 

 

מטרת פרשת בלק

זה, נראה לי, יכול להסביר לנו את מציאות פרשה שלמה שעוסקת בדיונים בין שני גויים (בלק ובלעם):

הם אמורים ללמד אותנו דברים חשובים על עצמנו שאנו לא יכולים לגלות לבד!!

גם הברכות, גם הפיתויים, גם הקרבה אליהם, גם ההבדל בנינו ובניהם. שנאת הגויים כלפינו עוזרת לנו להבין יותר טוב מי אנחנו!!

 

 

עבודת הפעור

אם מתבוננים על הפרשנות הכללית על העבודה הזרה הזאת, נראה שהחכמים מגדירים אותה כ"פתיחת הסוגרים". יש בגוף ובנפש "סוגרים", פתחים, שהאדם יכול לפתוח או לסגור. מה אני אגיד ? מה אני אראה? מה אני אשמע?. מה אני אעשה ומה לא אעשה? פתיחת וסגירת הסוגרים, הגופנים והנפשיים, מגדירות את השפעת האדם על העולם ועל עצמו. עבודת הפעור, היא כנראה "פתיחת הסוגרים" כלומר, להפסיק לשלוט על הסוגרים. כמו "פה פעור" פה פתוח לרווחה לכל, ה"פעור" מתאר עזיבה של כל שליטה. עוזבים כל רסן מוסרי . נותנים לטבע לעשות את שלו, בלי התערבות ההכרה האחריות והמחשבה של האדם.

נראה לי שזה בדיוק מה שמאיים על ישראל: עזיבת דרכו המוסרית. ההתבוללות היא עזיבת השמירה (הקשה מאוד) על הזהות המיוחדת ועל התפקיד המיוחד שמוטל עלינו ורצון להיות "כמו כולם", לתת לדברים לזרום בלי מעצורים.

 

 

 

קצה העם

בלק מייעץ מבלעם לקלל את ישראל על ידי זה שיראה רק "קצה" עם ישראל. הוא יודע שבכללותו, עם ישראל ראוי. אבל, אם מסתכלים על חלק ממנו, ניתן לראות פגמים. רק אחדותו וכלליותו מבטיחים את בחירתו.

זה מה שיעשה בלעם. אבל, ה' מודיע לו שאפילו בחלקיו, עם ישראל קשור לשאר העם.  כמו שתאים הלקוחים מאבר אחד, כוללים בתוכם הד.נ.א. של כל הגוף, כך בעם ישראל, למרות השבטיות והמחלוקות, יש תמיד שורש של אחדות, טמונה עמוק בנפש היהודית שקושרת כל אחד לעם כולו. אחדות זו מצילה אותנו גם מקללת בלעם את חלק מהעם. זה עבורנו לימוד כפול:

1. כוחנו באחדותנו
2. למרות מה שנראה, יש ערבות הדדית חבויה בכל יהודי כלפי יהודי אחר.

 

 

 

ויחבוש את אתונו

ולגבי אברהם כתוב "ויחבוש את חמורו"! ההשוואה בין בלעם לאברהם אבינו בלתי נמנעת. המשנה באבות מתארת אפילו את ההבדלים בין "תלמידי אברהם לתלמידי בלעם". בלעם, בעצם, מנסה להידמות לאברהם. אבל זה רק תרגיל .כמו שאומר הרב דניאל אפשטיין, בלעם הוא "קריקטורה של הנביא אברהם". אבל הוא שונה לגמרי בפנימיותו.

ה"גלילי זהב" שם לב לנקודת קשר נוספת: כשאברהם חבש את חמורו, הוא הלך אולי לשחוט את בנו, וכך, להכחיד את עם ישראל!. לכן, בלעם נוקט באותו הצעד וחובש את אתונו כדי להכחיד את ישראל!

ה' אומר בלעם: טיפש, אם הייתי רוצה להכחיד את ישראל, הייתי משאיר את אברהם שוחט את בנו. אם אני מנעתי זאת ממנו, זה בגלל שאני מאוד רוצה בעם ישראל. ואין לך סיכוי להכחיד אותו!

לעניות דעתי, ה"מדרש" הזה מפתיע: האם אברהם באמת רצה להכחיד את זרעו?? אפילו אם הוא חשב לרגע לשחוט את יצחק, זה היה לפי הצו האלוהי ואולי זרעו היה נמשך בצורה אחרת! מה פירוש חבישת החמור או האתון? נראה לי שהשאלה של אברהם היתה: האם יש לעם ישראל הצדקה להתקיים מחוץ לחוקי הטבע? יצחק נולד מחוץ לחוקי הטבע, ואולי הגיע העת להפסיק זאת! כשהוא "חובש את חמורו", הוא עולה על החומריות, חוקי הטבע. משם, יש מקום לקטרג על ישראל. גם בלעם, כנראה, עושה זאת: הוא מנסה לקטרג על עם ישראל שמתנהג מעל לחוקי הטבע. הוא קשור לחומריות, לחמור ואין סיבה שעם אחר יהיה מעליהם.

התשובה של ה' היא פשוטה: כן יש מקום לעם ישראל לחיות מחוץ לחוקי הטבע, כי כך החלטתי כשמנעתי מאברהם לשחוט את בנו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יעקב ישראל

 

"כי לא נחש ביעקב

ולא קסם בישראל

כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל  "

 

יש בפסוק שלוש שמות של עם ישראל. פעם יעקב, פעם יעקב ופעם יעקב וישראל. בשלושת המקרים, מגלה בלעם שהם מוגנים מפני הקללות:

כתוב בזוהר שה' שם את שמו על האבות והאימהות: מספר האותיות של האבות והאמהות ביחד הוא 26 כמו שמו הוויה. וכך, הוא מגן עליהם מפני חוקי הטבע והמזלות והקללות.

כשסופרים את אותיות האבות עם השם "אברהם", אז צריכים אנו , כדי להגיע למספר 26 לספור את השם "יעקב"

אבל, כשאנו סופרים את "אברם", סחר אות אחת וחייבים להשתמש בשם "ישראל"

ואם אנו נשתמש בשני השמות יעקב וישראל, מגיעים למספר 31 אותיות שהוא השם "אל".

לסיכום:

• נגד הניחוש, יש שם "ה'" על האבות (כשיש בהם אברהם ויעקב) (סה"כ 26)
• נגד ה"קסמים", גם שם ה' פועל (כשיש שם אברם וישראל)(סה"כ 26)
• שם "אל" הוא המידה הראשונה ב13 מידות הרחמים(אל רחום וחנון..), מגן על כל האפשרויות, כשמוסיפים את כולם (יעקב וישראל) (סה"כ 31)

מעניין, למצוא את השימוש ב"קסמים" דווקא על ידי חרן, אחיו של אברם, במדרש שמספר על הצלת אברם מתנורו של נמרוד. אז, אברם (ולא אברהם) ניצל. חרן, שהשתמש בקסמים, לא ניצל. כלומר, יש בשם אברם, כבר כוח להינצל מהקסמים.

כשאברם יקבל את הגדלת שמו לאברהם, רש"י מסביר שאז , הוא פותח הדרך ל"אגדלה שמך" כדי שנוכל להיגד בעתיד אלוהי יעקב! כלומר "יעקב" קשור ל"אברהם", להגדלת השם. וישראל לכוונה הראשונה שהיתה טמונה כבר ב"אברם"!!