בע"ה חתמוז התשעו

מישל בן שושן

 

בלק מוש

 

יש שלוש מילים כדי לתאר הקללה:

 

1. הקללה

הכי נפוצה, אבל לא בשימוש בפרשה שלנו. השורש , כנראה, בא מלשון "קל". המטרה היא להפוך את השני לאדם חסר חשיבות. "קל". שקוף. להסיר ממנו את הכבוד, את החשיבות העצמית בעיניו ובעיני הסובבים אותו.

2. ארור

הפועל הוא "ארה". בלק משתמש בו הרבה. "לך נא ארה לי..". המאור ושמש נותן הסבר מפתיע לשורש המילה הזאת. הוא אומר שפירושו לשים הרבה אור. וזה דורש הסבר:

יש דברים חשובים מאוד שנמצאים בחושך, בסתר. אם מאירים אותם, הם פשוט מתים. הם קיימים רק במידה ומסתירים אותם. הדברים האלה הם הכי חשובים. הם המנוע של החיים, מקור הפריה, מקור הברכה. לא טוב להאיר כל דבר. יש דברים שהגילוי רע להם כי הם נפגעים מעצם הגילוי, הפרסום, הידיעה, הניתוח.

אחד מהדברים האלה הוא אחדות עם ישראל. זה דבר חשוב ביותר. אולי החשוב ביותר עבור עם ישראל. גם בני ישראל אינם מודעים אליו. בלעם רוצה לשים אור על הסוד הזה כדי לשרוף אותו.ה' משתמש בבלעם: אם כבר באת כדי לחשוף את הסוד של עם ישראל ולפגוע בו, אני אלווה אותך בסיפור, רק שהגילוי יעשה באופן כזה שיביא ברכה להם ולא קללה!

אני אנסה להשוות זאת לאדם שרוצה לפגוע בלב של אדם אחר. הוא לוקח חרב וחותך החזה כדי להגיע ללב. אז, מנתח בא וממשיך הפעולה, רק שהוא מבצע ניתוח מעקפים לטובת האדם הפגוע! לכתחילה, אין לגלות את האבר החיוני הזה, הלב. אם כבר פותחים אותו, אז שזה יהיה לטובה!

כך הסיפור של בלעם. הוא רצה לפגוע בלב ישראל (אחדותו) ומשם יצאו ההכרזות המפוארות ביותר על עם ישראל, שאפילו הם לא היו מודעים אליהם!

"גילוי עריות" חמור מאוד כי הוא מגלה את מה שחייב להיות בסתר. למה צריך להיות בסתר? כי האור רע לו. כי הוא חשוב מדי כדי לגלות אותו. כי הגילוי הורג את העיקר.

3. קבה

בלעם משתמש במילה הזאת."קבה לי" המו"ש טוען שזה מלשון "קב", מידה. הפגיעה היא הרבה יותר חזקה, כש"מודדים" בן אדם. כשמכניסים את הערכים והמידות שלו בתוך "מידה". עם כמות מסויימת. הורגים את האפשרות לעוד. שמים עליו "עין הרע". הורגים האפשרות שיפרה וירבה. מגבילים היכולת האין סופית לכמות מסויימת.

 

בין המצרים

בסיפור של האתון, מלאך ה' מופיע "גדר מזה וגדר מזה". המו"ש מדבר על שני השמות של ה':

טדהד= שם מורכב מהאותיות שלפני שם ה'

כוזו= שם מורכב מהאותיות שלאחרי שם ה'.

בין שתי השמות האלה, שם ה'  אינו נקרא אבל הוא זה שנותן חיות והוויה לכל. אבל, כדי לשמור על השם, מדברים רק על השם לפני ועל השם אחרי. גדר מזה וגדר מזה. ובניהם, העיקר.

כלומר, הדבר העיקרי מכוסה, נסתר, כדי להגן עליו ולתת בו משמעות אין סופית. מה שאפשר לגלות זה הנגלה, החיצוניות שמגנה על הלב בפנים.

כמו כן, יש לנו בשנה שני תאריכים (17 בתמוז ו9 באב) שמגנים על התקופה הזו של "בין המצרים". כאילו יש בתקופה הזו, חולשה, אבל דברים עיקריים שמתרחשים בה. כדי להגן על התקופה הזו, מכניסים אותה לתוך דיני "אבלות", יראה, צער, כאילו רוצים להסיט את תשומת הלב מהעיקר. כדי שהעיקר יוכל להמשיך לפעום בתוכו. זו תקופה של גאולה עצומה, שתתגלה ב9באב, אבל, בנתיים, יש לכסות הכל, בן גדר לגדר, במצר, בין המצרים. שם, בלעם לא רואה מה שאתון רואה. בלעם רואה מה שמותר לראות, מה שניתן לראות, הגלוי. אבל כל זה הוא רק מסווה של הדברים האמיתיים שקוראים מתחת, מאחור.

המו"ש מציע , שלא לעסוק, בימי בין המצרים, בסודות התורה אלא בתורה הנגלית , הפשוטה , בהלכות פסוקות.

 

שוכן לשבטיו

בדרך כלל, מפרשים את המילים האלה של בלעם על ידי המדרש שאומר שפתחי האוהלים של ישראל לא היו מכוונים אחד כלפי השני. כדי לשמור על הצניעות והפרטיות של כל משפחה.

אבל נראה לי להציע פירוש שונה:

בלעם ראה שכל יהודי חושב משהו אחר! כל אחד גר באוהל אחר והפתח של האוהל איננו פונה לפתח האוהל השני. כי לכל אחד שבט, לכל אחד משפחה משלו, לכל אחד דעה ופרצוף שונים.

עבור בלעם, זו הזדמנות פז כדי לקלל אותם: הנה אין אחדות בעם ישראל! כל אחד שונה מחברו!

ואז, הפסוק ממשיך "ותנח עליו רוח אלוהים"

כאן ה' מתערב: זו בדיוק הנקודה החשובה: אחדות ישראל בנויה על ריבוי הדעות השונות. זו לא אחידות אלא אחדות והאחדות הזו גדולה מאין שיעור לאחידות! ה' מסביר לבלעם שאחדות ישראל קיימת מעבר למחלוקות האלה. למרות שבני ישראל לא תמיד מודעים לאחדות הזאת, היא קיימת בסתר.

 

אחיזת החיצונים

למה יש לכסות את הדברים החשובים ביותר? למה לשמור את העיקר בסתר? המקובלים תמיד עונים: כדי "שלא יגעו בהם החיצוניים". מי הם החיצונים?

נראה לי שהיום יש לנו דוגמה טובה למה שיכול להיות החיצונים:

בעולם שלנו, הכל חייב להיות גלוי. יש חובה לדעת הכל. ואכן, יש לנו כל האמצעים לדעת "הכל". אנו מתנהגים כאילו יש זכות בסיסית לכולם לדעת הכל על כולם.. זה נותן , למשל, לכלי התקשורת השונים דחיפה חזקה לנסות ולגלות ככל שאפשר דברים.

המדע מונע מהרצון לדעת עוד ועוד. וזה דבר מצוין

אבל, זה פלש לכל חלקי החיים האחרים. רוצים לדעת הכל על בני האדם. וזה , רוב הזמן, הורס לאנשים האלה את החיים! אנשים "מפורסמים" מותקפים מכל עבר כדי שיצלמו אותם, בני משפחתם, שידעו הכל על כל הפרטים האינטימיים שלהם.

הפנימיות, האנטומיות, הופכת לחיצונית! וזה הורס המון. צריך כוח על אנושי כדי לשמור על פרטיות, במיוחד כשממלאים תפקיד ציבורי .

האחיזה של החיצוניים היא מסוכנת מאוד. כאילו "הם" (החיצוניים) ניזונים מהכוח הנסתר של האחרים. יש להגן על הפרטיות, על הנסתר כדי שלא תהיה אחיזה בחיצוניים!!

 

המו"ש אומר שהמחשבה היא מבחינת "חושך". ולהאיר אותה, זה להרוג אותה! זו קללה עבורה! למה? כי המחשבה היא מקור החשיבה האין סופית. כל עוד לא יצאה מילה מהפה, המחשבה ממשיכה להיות חופשית לגמרי. מילה, מעשה, מתרגמים מחשבה באופן שאי אפשר לחזור בו! לכן, חשוב החופש של המחשבה כל עוד לא נאמר דבר או לא נעשה מעשה.

מהרגע שמדליקים זרקור על המחשבה, הורגים בה את הפוטנציאל האין סופי שבה!

לכן, חשוב שהמחשבה תמשיך לפעול בחושך, מאחורי הקלעים. היא מקור הפריון . ואין לגלות אותו לגמרי כמו שאסור לגלות ערווה.