בלק פי5

בע"ה י תמוז התש"פ

מישל בן שושן

 

בלק פי5

 

תוכן הפרשה:

  1. סיפור בלק ובלעם
  • בלק שולח לבלעם מלאכים. ה' נראה אל בלעם. סירוב
  • בלק שוב שולח מלאכים. ה' נראה לבלעם . הסכמה על תנאי
  • מלאך ה' בא להטות בלעם מדרכו
    • הוא מכה האתון
    • הוא שוב מכה האתון
    • הוא מכה אותה פעם שלישית

המלאך מדבר אל בלעם הסכמה עם תנאי

שלוש ברכות של בלעם

  • בלק מביא בלעם אל "במות בעל" .קרבנות. בלכות
  • בלק מביא בלעם אל "שדה צופים". קרבנות. ברכות
  • בלק מביא בלעם אל "ראש הפעור". קרבנות . ברכות

ארבע משלים של בלעם לגבי "אחרית הימים" : מואב, אדום, עמלק, אשור (בבל), כיתים (יוון)

 

  1. פעור- בנות מואב- מעשה זמרי . פנחס

 

הערה: המספר 3 מאוד בולט. נראה שכל סיפור חוזר שלוש פעמים בצורה שונה. וייתכן  שמספר המתים במגפה (24000), בסיפור הפעור, מקביל ל7כפול 3 ועוד 3 : 7מזבחות שלוש פעמים ושלוש הכאות..?

 

  1. סיפור האתון

כשהתורה כתבה שהנחש דיבר אל האישה בגן עדן, היא לא עשתה מזה מאורע ניסי. פשוט הנחש מדבר! אבל כאן, התורה כותבת במפורש: "ויפתח ה' את פי האתון". כלומר, קרה כאן נס שיוצא מגדר הטבע. המשנה במסכת אבות יודעת לכלול נס זה עם 10 נסים שתכנן בורא העולם כבר בערב שבת הבריאה!:

משנה מסכת אבות פרק ה משנה ו [ה] עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן פי הארץ ופי הבאר ופי האתון והקשת והמן והמטה והשמיר והכתב והמכתב והלוחות ויש אומרים אף המזיקין וקבורתו של משה ואילו של אברהם אבינו ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה:

אנחנו מאוד מעוניינים לשמוע מה יש לאתון להגיד! אבל אולי מתאכזבים לשמוע שהיא "רק" מתלוננת על שלוש המכות של בלעם. כל חיית מחמד יכולה להביע לבעלה רגשות כאלה של אי נעימות, בלי שום צורך שה' יפתח את פיה! פתיחת פי האתון על ידי בורא העולם משאיר אותנו פעורי פה!

אבל ההפתעה של הקורא עוד יותר גדלה כשאנחנו שומעים מה "מלאך ה'" אומר לבלעם:

 

  • :(לב) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ יְקֹוָק עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי:(לג) וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן וַתֵּט לְפָנַי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי כִּי עַתָּה גַּם אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי:(לד) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ יְקֹוָק חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי:
  • (לה) וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְקֹוָק אֶל בִּלְעָם לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם שָׂרֵי בָלָק:

 

המלאך משתמש ב33 מילים כדי להתלונן על זה שבלעם הכה את האתון וב11 מילים (שליש) כדי לדבר על המשימה העיקרית שלו: לתת לו רשות או למנוע ממנו ללכת בדרכו!!

 

מתוך שתי ההערות האלה, הכאת האתון מקבלת חשיבות יתרה ובלתי מובנת לכאורה בסיפור הכללי. חשבנו עד כה שהסיפור של בלק ובלעם בא כדי לדבר על נושאים  חשובים: האם ניתן לקלל את עם ישראל? מה ה' חושב על אפשרות זו? מה יחס אומות העולם כלפי עם ישראל…

והנה שבורא העולם, המלאך, והתורה, מתעסקים.. בצער בעלי חיים!!

 

 

הרב יוחנן סמט בוחן עניין צער בעלי חיים בתורה. למשל, כמה מצוות בנראות קשורות ישירות לעניין הזה.

למשל:

  • שמות פרק כג (ד) כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ:
  • שמות פרק כג (ה) כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ: ס
  • שמות פרק כג (יב) ..וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר:
  • ויקרא פרק כב (כח) וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד:
  • דברים פרק יב (כג) רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר:
  • דברים פרק כב (ז) שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים: דברים פרק כב (י) לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו:
  • דברים פרק כה (ד) לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ:

יש מצוות שניתן להסביר אותן בצורה שונה (איסור הצער לבעל החי בא כדי שהאדם לא ילמד להיות אכזרי כלפי בני אדם אחרים) אבל ישנן שבברור באות להגן על בעלי החיים עצמן

בכל אופן, בהרבה מקורות בתלמוד, החכמים פוסקים שאיסור צער בעלי חיים מדאורייתא. למשל:

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף לב עמוד ב  ולעולם צער בעלי חיים דאורייתא.

 

במדרש הגדול (חלק שני עמוד קסט במהדורת שלמה פיש), מופיע משפט נחרץ של רבי יוחנן:

 

"צער בעלי חיים דאורייתא, דכתיב: "על מה היכית את אתונך" "

(הממרא הזאת מוזכרת גם בפי הרמב"ם במורה נבוכים ג' פרק יז))

 

כלומר, יש מצווה מהתורה שאסור לגרום צער לבעלי חיים, והמקור הוא הסיפור שלנו!!

 

וכאן המקום לזכור מה מקומם של בעלי החיים כלפי האדם:

בראשית פרק א (כו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ:(כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם:(כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ:(כט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה:(ל) וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן:(לא) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי: פ

מטרת בריאת האדם היא: שירדו בבעלי החיים שנבראו קודם לו!! הרדייה הזו איננה התעללות חס ושלום אלה שהאדם ישלוט בעולם החי כדי לעשות בו סדר, או כדי לתת לו משמעות. עליונות מחייבת. מה היה קורה אילו ה' לא היה בורא בעלי חיים בכלל? לכאורה, לא היה צורך לברוא את האדם!! זה נראה לנו הזוי אבל זה מה שכתוב. לא כתוב שה' התכוון לברוא את האדם, ובשלב מאוחר יותר, אחרי שהוא ברא אותו, הוא אפשר לו לרדות בבעלי החיים. כתוב, בפסוק שבו עדיין האדם לא נברא, כשה' משתף אותנו בכוונתו לברוא את האדם, את תכלית בריאת האדם: לשלוט על עולם החי!!

בעלי החיים מקבלים, כמו האדם, רשות לאכול את עולם הצומח אבל אין רשות לאדם לאכול בעלי חיים אחרים.

בפרק השני כתוב:

בראשית פרק ב (טו) וַיִּקַּח יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ:(טז) וַיְצַו יְקֹוָק אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל:

כאן, מטרת בריאת האדם, המצווה הראשונה שהוא מקבל היא לעבוד ולשמור את הגן. כלומר, לא רק לדאוג לבעלי החיים כמו שראינו בפרק הראשון אלא גם לשמור ולעשות כל פעולה נחוצה כדי לתפעל את העולם כולו. הצומח ואפילו הדומם, האדמה עצמה.

 

כל מני קלקולים גרמו לשיבוש התכניות המקוריות. אחרי המבול ניתן רשות לאכול , בתנאים מקבילים, בעלי חיים. האדם גורש מגן עדן.. אבל התורה לא מחכה את הפסוקים הקראנו לעיל! היא השאירה אותם כסימן למטרה העליונה של הבריאה כולה ובריאת האדם בפרט!

 

אם כן, איסור צער בעלי חיים איננו פרט שולי, עבור בורא העולם. זו אחת מהכוונות הראשוניות והעקרוניות שלו.

 

בפרשה שלנו, אנחנו מוזמנים לעשות "זום אווט", לקחת פרספקטיבה רחבה יותר. לצאת מההסתכלות האינטימית בין ה' ועם ישראל. אנחנו מוזמנים לשמוע מה קורה בחוץ. ואפילו אצל האויבים שלנו. פתאום, אנחנו שומעים שה' מדבר עם גויים. שה' שולח מלאכים לגויים רשעים. ואפילו בעלי החיים יכולים להסתכל על מלאכים!

פתאום, הדרישה של התורה היא לצאת מהקופסה הצרה ולחשוב על היחס של הבורא אל עולמו ובריאתו. אמנם, עם ישראל נמצא עדיין במרכז העניינים. אבל, לבורא העולם יש יחס לכל עולמו! גם לגוים, גם לבעלי החיים, וגם לעולם כולו!

 

בפרשת קרח, למדנו שעניין הבחירה איננו התעלות ורודנות של הנבחר על השני, אלה העלאת האחריות של הנבחר על השאר. שבט לוי איננו חשוב יותר . הוא אחראי יותר על היחס של העם אל הקודש. הכהן איננו חשוב יותר משאר בני האדם אלה הוא נושא את עוון המקדש וכפרת העם. עם ישראל איננו חשוב יותר משאר האומות. אלא יש לו אחריות מוסרית ועדות של עניין האחדות כלפי אומות העולם. בני האדם אינם חשובים יותר מבעלי החיים ואלה לא על עולם הצומח או הדומם. אלה כל הבריאה חייבת להתנהל על פי סדר מסויים, כשמי שנמצא , כביכול מעל, חייב לזכות במעמד ולהיות עוד יותר אחראי לכבד את העולמות האחרים שנמצאים, כביכול מתחתיו!

 

ה' מכריז לבלעם שעם ישראל "ברוך" הוא. אבל, מהרגע שעם ישראל חוטא, באותה הפרשה עצמה, הוא לא מהסס לרצות לכלותם ובנס, הוא הורג מהם "רק" 24000! אין הברכה והבחירה מאפשרות זלזול בכללים המוסריים. להיפך. כל סטייה של אדם "נחבר" תגרום לעונש עוד יותר חמור! הדרישה ממנו חמורה יותר!

 

לסיכום, נראה לי:

היהדות , במיוחד זו של היום, הסתגרה בארבע כנפות עולמה הדתי המצומצם. הפרשה שלנו מזכירה לנו שיש מטרות עליונות לא פחות חשובות , כמו הדאגה לצער בעלי החיים, כמו הבעיות האקולוגיות העולמיות….

הלוואי שיום אחד רבנים יקבעו שבעלי חיים שעברו התעללות לפני השחיטה, אינם יותר כשרים לאכילה, כדי לאסור את הצער שהמכונה התעשייתית גורמת לבעלי החיים! הלוואי ויבוא יום ויהיו רבנים שיבקשו , כתנאי לכניסת מפלגתם  לקואליציה בממשלה, לחקוק חוקים להגנת הסביבה ובעלי החיים! כי אלה, לעניות דעתי , לא פחות "דתיים" משמירת השבת או כסף ללימוד תורה!

 

  1. חוש הראייה.

הפרשה הקודמת (חקת) הסתיימה כשעם ישראל נמצא בגאי, בערבות מואב, מול ירדן ירחו. הוא כבר כבש האמורי ועוג בבשן. אילו התורה היתה ממשיכה ומתארת את סיפור זנות עם ישראל עם בנות מואב, בלי לדבר בכלל על כל סיפור בלק, לא היינו לכאורה מפספסים שום דבר.

ובכל זאת, נראה שאי אפשר להבין מה קרה בן בנות מואב ובני ישראל, בלי לספר את כל החלק הראשון של הפרשה. יש , כנראה, עניין רב בהכללת שני החלקים האלה (סיפור בלק ומעשה זמרי ופנחס ) בפרשה אחת

הפרשה מתחילה  במילים :" (ב) וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר.." ומסתיימת עם "וירא , פנחס….ויקח רומח בידו..". בין שתי הראיות האלה, יש עוד הרבה ראיות באמצע. האתון שרואה המלאך. בלעם שאיננו רואה. ראיית חזון אחרית הימים על ידי "שטום העין", בלעם. גילוי העניים של בלעם על ידי ה' עצמו.

מה האדם רואה ומה הוא צריך לראות באמת? האם מה שהוא רואה ומבסס את הערכתו של המציאות , היא ראייה נכונה ושלמה? האם המציאות מורכבת מדברים שלכאורה לא רואים?

למה רק פנחס "רואה" את המצב ? מה הוא רואה ששאר העם לא רואים? מה משה לא וראה ופנחס כן רואה?

רוב ההחלטות של האדם נובעות מראייתו הסובייקטיבית של המציאות.

בלק מוביל את בלעם אל שלוש נקודות תצפית שונות כדי לנסות לקלל את ישראל. מה שרואים מכאן, לא רואים משם! המציאות מורכבת תמיד. עם מורכב מאוד. חיפוש אחרי נקודות טורפה מתחיל בעין רעה שיודעת לבחון הזווית המתאימה כדי לתקוף.

האם , מה שנדרש לנביא, באשר הוא, זה קושר הראייה שלו. העין הרעה בוחנת את החולשות וחצי הכוס הריקה. עין טובה, מחפשת את נקודות האחיזה של האופטימיות וכוח החיים. עין רעה הורסת ועין טובה רוצה לבנות ולחיות.

 

  1. הפעור

לכאורה, הפרשה שלנו אינה כוללת בתוכה את פירוט העצה שנתן בלעם לבלק: להזנות את בנות מואב כדי לגרום להם לעבוד עבודה זרה, עבודת הפעור. מיד אחרי שבלעם מסיים לדבר, כל אחד הולך לדרכו. ואחר כך כתוב מה שישראל עשו עם בנות מואב. אבל הקשר בין שני הסיפורים לא מפורש.

במקומות אחרים בתורה ובשאר התנ"ך כן מפרשים לנו את הקשר ההדוק. אבל הפרשה שלנו משאירה את דמות בלעם כמברך התמים שעושה רצון ה'.אבל מקומות אחרים מאשימים את בלעם בכל הצרות שנגרמות אחר בואו:

  • במדבר פרק לא (טו) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה:(טז) הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּיקֹוָק עַל דְּבַר פְּעוֹר
  • מיכה פרק ו (ה) עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת יְקֹוָק:

 

הרב תמיר גרנות רואה בכל זאת רמז בפרשה שלנו: בנסיון השלישי של בלק, הוא מביא את בלעם אל "בעל פעור". ומשם, בלעם איננו כבר מנחש נחשים. הוא מקבל את דבר ה' ממש. ואז הוא מדבר על אהלי ישראל. כלומר, על מידת הכשרות של היחסים בתוך המשפחות היהודיות.

במדבר פרק כג (כח) וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם רֹאשׁ הַפְּעוֹר הַנִּשְׁקָף עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן:… כד (א) וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי יְקֹוָק לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו:(ב) וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים…(ד) נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם:(ה) מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל:

 

וגם אחר כך, כתוב:

במדבר פרק כד (יד) וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים:

למרות שבדבריו לא כתובה עצה כל שהיא, נרמז כאן שכן בלעם נתן עצה לבלק. וייתכן מאוד שמדובר על זנות בנות מואב.

יש קשר בין המקום המיוחד, פעור, שממנו בלעם רואה את אהלי ישראל  והתוכן : עם ישראל עומד על נקודת תורפה: הפיתוי המיני.

 

עבודת הפעור, היא, לפי מה שכתוב במסכת עבודה זרה והמצצאים ההיסטוריים הכללים, עבודה הקשורה למוות. האדם נמצא מול המוות ומשם, הוא מזלזל בכל ערך אחר חוץ מאשר הנסיון להנות מכל רגע , בלי לחשוב על התוצאות. שכרון החושים של ההנאה המקסימאלית , עד למוות. יש לרעיון המוות דבר מקסים. משיכה שמפתחת היצרים המיניים השליליים. יש קשר בין היצר המיני השלילי והמוות.

 

שתי דרכים מול כל אדם בכל רגע: החיים והמוות. אפשר לדבוק בלכ אחת מהדרכים האלה.

הדבקות בחיים: הערך הליון זה החיים הנמשכים, כלומר המשמעות של החיים (כי למשמעות אין קצבה בזמן), המוסר (כי האכפתיות משאר בני האדם, בדור הזה ובדורות הבאים עוברת את זמן החיים האישיים הקצובים), הקשר עם האין סוף שחי לאורך הדורות, מעבר להווה ולמקום המצומצם של הפרט, כל אלה מכניסות את האדם לדרך של חיים שמעבר לחיים הביולוגיים שלו. "ואתם הדבקים בה' אלוהיכם , חיים כולכם היום". ההרגשה האמיתית של החיים איננה מוגבלת בשאלת החיים הביולוגים שמסתיימים במוות. הם הרבה מעבר להם.

הדבקות במוות: היא פילוסופיית חיים שונה לגמרי. נקודת המוצא היא שאנחנו הולכים למות. ולכן, יש לחיות לפני כן. והחיים האלה , הנגזרים מהמוות הבאה, מבטלת כל מה שקשור לאין סופיות ולכלל האנושות. היא מצמצמת אותי להווה ולאני בלבד. הדבקות הזו היא "הצמדה לבעל פעור" (ויצמד ישראל לבעל פעור).

 

לכן, הפיתוי לפילוסופיית הפעור היא דבר שמלווה את האדם עד היום (ובעיקר היום!).המלחמה בבעל פעור היא מלחמה יהודית מתמדת. היא מלחמתו העיקרית של משה. והוא ייקבר מול בית פעור כדי לסמל שכל חייו הוא ניסה לבנות פילוסופיה נגדית.

 

  1. זמרי

בני ישראל נמצאים בגאי. מול ירדן יריחו. משם, הם הולכים לעשות קניות אצל השכנים הערבים. שם, הם נהנים לקנות בגדים ועוד בגדים. ומשם, המוכרות מפתות אותם למעשים עוד יותר מפתים, עד לפיתוי הקיצוני של הפעור. להיפתח לגמרי לפיתויים של החיים ללא גבול. כששורפים כל ערך על מזבח המוות (זבחי מתים)

אבל מה עשה זמרי שלא עשו שאר העם?

הוא מביא את כזבי מול אוהל מועד. מול ה'. הוא מציע שהדרך הזו של הפעור, תהיה בעצמה עבודת ה'!! והנכיס את האקסטזה של הנהנתנות האין סופית בעבודת ה'!! וזה כבר חוצה כל גבול.

זה גורם לעם לבכות. כי הם מבולבלים יותר מדי. גם משה נבוך ולא מגיב. מי יכול להתנגד להתלהבות ולאקסטזה בעבודת ה'?  רק מעשה של קנאות מצד פנחס יכולה להציל את המצב.

הרב תמיר גרנות שם לב שכל פעם שיש אזהרה לעבודה זרה, ובמיוחד זו של הפעור, התורה מזהירה על בל תוסיף!

דברים פרק ד (ב) לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם:(ג) עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק בְּבַעַל פְּעוֹר כִּי כָל הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל פְּעוֹר הִשְׁמִידוֹ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ:(ד) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם:

לסיכום:

עבודת ה' דורשת איפוק, צמצום ,כבוד וקדושה. כל התפרצות, התרחבות, התפשטות, שאין בה צמצום, מובילה לאבדון. כל אהבה שאין בה יראה, סופה בטלה וגוררת עוון.

הכניסה לארץ דורשת תעוזה, התפשטות, יוזמה רבה וחידושים. אבל , לפני הכניסה, בא סיפור הפעור כדי להזהיר על גבולות ההתפשטות הזו והגדרתה. דווקא במעבר בין הצמצום הרב של חיי המדבר וחיי החול וההתרחבות של החיים בארץ, סכנת הפעור באה כאות אזהרה נצחי.

 

מקורות: סיפור האתון:

  • במדבר פרק כב (כא) וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב:
  • (כב) וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְקֹוָק בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ:(כג) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְקֹוָק נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ:
  • (כד) וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ יְקֹוָק בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה:(כה) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְקֹוָק וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם אֶל הַקִּיר וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ:
  • (כו) וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ יְקֹוָק עֲבוֹר וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול:(כז) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְקֹוָק וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל:
  • (כח) וַיִּפְתַּח יְקֹוָק אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים:(כט) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ:(ל) וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה וַיֹּאמֶר לֹא:
  • (לא) וַיְגַל יְקֹוָק אֶת עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ יְקֹוָק נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו:(לב) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ יְקֹוָק עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי:(לג) וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן וַתֵּט לְפָנַי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי כִּי עַתָּה גַּם אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי:(לד) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ יְקֹוָק חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי:
  • (לה) וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְקֹוָק אֶל בִּלְעָם לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם שָׂרֵי בָלָק:

 

אחריות                                                                                                           חשיבות

האדם

 

עולם החי

 

 

עולם הצומח

 

 

עולם הדומם

 

 

ייצור כלי האדם.