בע"ה כא אייר התש"פ

מישל בן שושן

במדבר פי5

 

תוכן המאמר:

• פרשת במדבר. מבנה
• המפקדים
• הבעיה הכרונולוגית והצעת פתרון
• כפילות מינוי הלויים
• הכיסויים של כלי המקדש
• החלק הראשון של ספר במדבר

 

1 תוכן פרשת במדבר:

פרק א':

• אחד באייר: מצוות מפקד מבן 20 שנה. מינוי הנשיאים.
• תוצאות המפקד לפי כל שבט. סה"כ 603550 (ללא הלוויים)
• ה' מצווה לא לפקוד הלוויים (1)"בתוך" בני ישראל. יש להם תפקיד מסביב למשכן ונשיאת המשכן במסעות

פרק ב':

• סדר הדגלים קבוצות של שלושה שבטים. חוזרים על המספר של כל שבט. סה"כ 603550.
• אין לפקוד הלויים (2)

פרק ג':

• תולדות אהרון ומשה (3)
• בחירת הלוויים (4), (5)
• מצוות לפקוד הלוויים מבן חודש . סה"כ 22000(6)
• מצווה לפקוד הבכורות מבן חודש. סה"כ 22273
• מצווה לקחת הלויים תחת הבכורים. (273X5שקל=1365שקלים לכהנים). (7)

פרק ד'

• נשא את ראש בני קהת (30-50שנה) (8)
• מצווה לכהנים לכסות הכלים.
• מצווה לא להכרית את הקהתים! (9)

 

הפרשה מדברת על הצורך לפקוד את העם על ידי משה אהרון וראשי השבטים. במקביל, יש תשעה מקומות שבהם מודגשת הבחירה של הלויים כשבט מיוחד שיש לספור בנפרד. לכן, ננסה להתעניין בבחירה הזאת של הלווים ועל עצם המפקד. אולי יש מקום לדבר על שני מפקדים, אחד בפרק הראשון שמטרתו לא ברורה ובפרק השני , בו חוזרים על המפקד, הפעם כדי לארגן את המחנה מסביב למשכן.

 

2. המפקדים

 

ספר במדבר נקרה "ספר הפיקודים" כי יש בו מפקד בתחילתו (בפרשה שלנו) ולקראת סיומו, בשנה הארבעים. הרבה מפרשים ניסו להסביר את סיבת המפקד.

כדי לבנות "צבא". לקראת המלחמה לכיבוש הארץ. זה דורש להבין את המילה "צבא"(לצבוא צבא) במשמעות שלנו היום. משמעות זו אינה חד משמעית כי גם לגבי הלויים, דובר על "צבא". אבל הלויים לא משרתים בצבא המלחמה. לכן, נראה שהמילה "צבא" קרובה יותר לכניסה לתפקיד כל שהוא או המוכנות לשרת במשימה קבוצתית.

כדי להתארגן מסביב למשכן. זה נכון לגבי פרק ב'. אל בפרק א' אין עדיין שום הוראה כזו.

לשם חיבה! כמו שרש"י אוהב להגיד בראש כל חומש. ה' אוהב לספור את עמו!

אבל, כל ההסברים האלה אינם כתובים בפשט הפסוקים והתורה השאירה את מטרת המפקד בעמעום (מכוון?)

 

שאלה נוספת היא: מדוע המספר שמקבלים בסיום המפקד זהה בדיוק למספר שקבלנו בספר שמות 603550!

אכן, בספר שמות, היה מפקד דרך מתן מחצית השקל ובתרומת כל הכסף הזה, בנו את אדני וווי המשכן.

שמות פרק לח (כה) וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ:(כו) בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים:(…

 

הכסף שנתרם על ידי מחצית השקל: 1775שקל +100ככר  (1כיכר=3000שקל)= 301775

100כיר=300000שקל כסף….עבור 100אדנים

1775שקל כסף…….עבור ווים

603550 גברים מבן עשרים שנה ומעלה   (301775X2=603550)

 

נסכם: לפי פשוטי הפסוקים שעליהם כל המפרשים (חוץ מקסוטו ובודדים בעקבותיו) מסכימים, היו שני מפקדים! אחד, שהתרחש בין ה10 בתשרי (ירידת משה מהר סיני עם מצוות הבאת תרומה לבניין המשכן) ובין ה1 בניסן בשנה השנית (בו, המשכן כבר בנוי). על המפקד הזה , אנחנו לומדים בעקיפים בספר שמות. ויש מפקד שני, ב1 בחודש השני (כלומר כמה חודשים בודדים אחרי המפקד הראשון) שתוצאותיו זהות לראשון ומטרתו אינה מוסברת! אני אביא כאן טבלה של המפקדים בספר במדבר:

 

שמות	ספר במדבר
לח	א-ה	א-כ	ב-י			כו-ה
תרומת המשכן	מינוי	מפקד		סדר		מפקד
	הנשיאים	המדבר	המיקום מסביב למשכן			כניסה לארץ
	ראובן	ראובן	יהודה	74,600		ראובן	43,730
	שמעון	שמעון	יששכר	54,400	186,400	שמעון	22,200
			זבולון	57,400		גד	40,500
	יהודה	גד	ראובן	46,500		יהודה	76,500
	יששכר	יהודה	שמעון	59,300	151,450	יששכר	64,300
	זבולון	יששכר	גד	45,650		זבולון	60,500
	אפרים	זבולון	לוי	22,000		מנשה	52,700
	מנשה	אפרים	אפרים	40,500		אפרים	32,500
	בנימין	מנשה	מנשה	32,200	108,100	בנימין	45,600
	דן	בנימין	בנימין	35,400		דן	64,400
	אשר	דן	דן	62,700		אשר	53,400
	גד	אשר	אשר	41,500	157,600	נפתלי	45,400
	נפתלי	נפתלי	נפתלי	53,400
603550			סה"כ	625,550	603,550	סה"כ	601,730

 

 

 

 

 

 

 

מספר הלוויים מבן 30 ועד 50שנה=

8,580

 

 

 

 

3. הבעיה הכרונולוגית והצעת פתרון

 

נתעקב על פרט שנראה קטן ושולי הנמצא בפסוק הראשון של הפרשה:

 

במדבר פרק א (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:(ב) שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר

 

התאריך הזה מסבך אותנו מאוד! בגללו צצות כל השאלות שלנו לעיל.נסכם כמה מהבעיות האלה:

1. למה לבחור תאריך זה כדי לצוות על מפקד שכבר נעשה לפני חודש?
2. בפסוקים הראשונים, ה' ממנה את ראשי השבטים שיזכו לעמוד עם משה ואהרון לפקוד את כל העם:

ד) וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית אֲבֹתָיו הוּא:(ה) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יַעַמְדוּ אִתְּכֶם לִרְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר:……..

אבל הנשיאים האלה, הם אותם הנשיאים שהביאו את קרבנות הנשיאים בזמן חנוכת המשכן…בחודש הראשון! (כמו שיהיה כתוב בפרק ז בספר שלנו)

במדבר פרק ז (א) וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן …:(ב) וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים:….(יב) וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת קָרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה:..

אם היו כבר ידועים למה למנות אותם חודש אחר כך? במיוחד שכתוב בפסוק ב' הנ"ל:"הם העומדים על הפקודים" כאילו זה קרה לפני החודש הראשון!! כאילו המפקד עם הנשיאים האלה קרה "לפני" החודש הראשון. אם כן, איך להבין שזה קורה בחודש השני???

3. בהמשך, מוסבר שבני ישראל עוזבים את מדבר סיני ב20 בחודש השני. למה תאריך זה נבחר??
4. בספר ויקרא, כשמתארים את יום חנוכת המשכן, אין בכלל אזכור לקרבנות הנשיאים ! למרות שכתוב בספר במדבר שזה קרה בחנוכת המשכן!
5. כפי שנראה בחלק השישי של מאמר זה, כל מה שארע בחודש השני (מפרקים א' עד ז') שוב מתואר כמתרחש בחודש הראשון (מפרק ז' עד י')!! למה?? ולמה חודש השני קודם לחודש הראשון בחלוקה הזו?

 

לכן, ברצוני להציע פתרון אחד לכל הבעיות האלה:

יש להבין את המילה "חודש" כ"בחינה" או "מישור" או "ממד". כלומר , תיאור מה שקרה ב"חודש הראשון" הוא תיאור "מבחינה ראשונה" של הדברים. מה שמתואר "בחודש השני" מתאר אותם ימים, רק "מבחינה שנייה". כך שאין כאן הבדל תאריכים אלה הבדלי בחינות. הבדלי נקודת מבט שונות של אותם המאורעות

 

בעזרת המפתח הזה, אנו עונים על כל השאלות:

• לא היה אלה מפקד אחד שקרה לפני ה1 בניסן. המפקד הזה נעשה על ידי תרומת מחצית השקל בכסף שעזר לבנות המשכן. במפקד הזה , נכחו משה אהרון ונשיאי העדה.
• יום כלות משה להקים את המשכן= 1 בניסן
• היום השמיני, יום חנוכת המשכן לעיני העם= 8 בניסן
• מאותו היום, הביאו 12 הנשיאים את קרבנם עד..ל20 בניסן!
• ב20 בניסן, הסתיימו כל טקסי חנוכת המשכן, והמחנה יצא באותו היום ממדבר סיני!!

 

כל המטרה של התורה היא לתאר "מישורים" שונים לאותם האירועים.

• החודש הראשון, מתאר כל מה שחשוב מבחינת המשכן עצמו
• החודש השני מתאר אותם המאורעות אבל מבחינת המחנה מסביב למשכן!

 

ספר שמות הסתיים בצומת הזו: ביום הקמת המשכן. הצומת הזו פונה לשני מישורים מקבילים

1. מצד אחד, לספר ויקרא שמטרתו היא ללמד את מושג הקדושה הקשורה למשכן ומחוצה לו. זה עניינו של החודש הראשון
2. והצומת מפנה אותנו גם לספר במדבר שמטרתו היא החודש השני, כלומר ארגון המחנה, הבחינה הפוליטית חברתית

 

ספר שמות	ספר ויקרא	תיאור "החודש" הראשון, הקדושה, המשכן
	ספר במדבר	תיאור "החודש השני", ארגון המחנה והחברה מסביב למשכן

הנה סיכום הדברים לפי הכרונולוגיה המקובלת ולפי ההצעה שלי:

 

הכרונולוגיה המקובלת

 

 

15 ניסן שנה 1	10תשרי שנה1	1ניסן שנה 2	1אייר שנה 2		שנה 40
יציאת מצרים	כיפור	חנוכת המשכן	במדבר לפני הנסיעה		ערבות מואב
600000	603550		603550		601730

 

10תשרי         1ניסן             8ניסן             12ניסן                   1 אייר              20אייר

 

 

 

 

 

הכרונולוגיה לפי הצעתי:

 

חומש ויקרא   (החודש הראשון)

שמות

1           8                                                 20

 

חומש במדבר (החודש השני)           12ימי הנשיאים         נוסעים

 

 

 

ארגון החברה שם את הדגש על הייחודיות של כל אחד. כל אדם חשוב בגלל מה שמיוחד בו שאין באחר. לכן, כל אחד הוא אמנם מספר, אבל הוא גולגולת, יש לו "שם". בנוסף, יש חשובות להבדלים בין המשפחות ובתי האב וכן ההבדלים בין השבטים. לכן היה צורך לשתף את משה (שמכיר את נשמת כל העם), את אהרון(שדואג לשלום בין כולם) ולנשיאי השבטים (שמכירים את הייחודיות של כל אחד).

אין התורה מחפשת לטשטש את ההבדלים האלה. להיפך, היא רוצה שנמשיך לפתח את ההבדלים האלה. היא דורשת שכל שבט ישב בנפרד. היא דורשת שיהיו דגלים ולא דגל אחד. אבל, כדי לארגן את כל הריבוי הזה, יש לאחד את כולם מסביב למשכן. המשכן, בספר במדבר איננו מתואר לפי מה שמתרחש בתוכו אלה בתפקיד המאחד שלו עבור כל המחנה!!

 

כותרת הספר והפרשה שלנו, "במדבר" מורה על העיקר בספר: ארגון האנשים העומדים מפוזרים כאן, במדבר. ה' לא מדבר אל משה מהר סיני או מאוהל מועד אלה "במדבר סיני, מאוהל מועד" אכן, פיזית הדיבור אל משה מתרחש בין שני הכרובים באוהל מועד. אבל, העניין הוא ההדגשה של המציאות של המדבר. מקום העמידה של כל העם. והעם , ארגונו, הסדר בו, וטיפול הבעיות שנוצרות עקבותיו, הם במרכז הספר כולו.

 

 

 

4. כפילות מינוי הלווים

 

כמו שעם ישראל נבחר מתוך שאר העמים, כך שבט הלויים נבחר מתוך עם ישראל. לכן יש לו מפקד משלו, בין בתור בני אדם (מבן חודש ומעלה) בין בתפקיד שלהם (30-50)

 

פקדת בני ישראל	פקידת הבכורות	פקידת הלויים (לא קשור לעבודה) פרק ג :יד,טו	פקידת הלויים (עבודה)  פרק ד
20-60	0-120	0-120	30-50

 

אבל,ריבוי הפסוקים שעוסקים באי פקידת הלווים עם שאר העם ועל בחירתם ועל המפקד שלהם מאלצת אותנו לבחון את ההבדלים בין המקומות שנראים כחוזרים על אותם הדברים.

הרב תמיר גרנות בוחן למשל בין שני מקורות רצופים:

 

מקור ראשון של בחירת הלויים:

פרק ג': (ה) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ו) הַקְרֵב אֶת מַטֵּה לֵוִי וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְשֵׁרְתוּ אֹתוֹ:(ז) וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתּוֹ וְאֶת מִשְׁמֶרֶת כָּל הָעֵדָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן:(ח) וְשָׁמְרוּ אֶת כָּל כְּלֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת מִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן:(ט) וְנָתַתָּה אֶת הַלְוִיִּם לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו נְתוּנִם נְתוּנִם הֵמָּה לוֹ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(י) וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּפְקֹד וְשָׁמְרוּ אֶת כְּהֻנָּתָם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת:

 

מקור שני של בחירת הלויים:

(יא) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(יב) וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם:(יג) כִּי לִי כָּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי יְקֹוָק: ס

 

מצד אחד, הלויים הם "נתונים" לאהרון לשימוש הכהנים והמשכן

מצד שני, הם "נתונים" לה'! הוא בחר בהם והם מחליפי הבכורות

מצד אחד הם נספרים בין גילאי 30-50 לתפקידם

מצד שני הם נמנים מבן חודש ומעלה כבני אדם ולאו דווקא בתפקיד כלשהו

מצד אחד הם "נבחרים מתוך בני ישראל" ומצד שני, הם המשכם של תולדות משה ומאהרון

סכמתי את כל ההבדלים בטבלה:

 

 

דיבור ראשון (ה-י)	דיבור שני (יא-יג)
הלויים נתונים לו (לאהרון)	הלוויים נתונים לי (לה')
עוזרי הכהנים	בחירה כמחליפי הבכורות –עם ישראל
תולדות אהרון ומשה והלויים מתלווים אליהם בתור תולדותיהם נבחרו בגלל משפחה "אשרי תבחר"……………..	בחירה מלכתחילה יחסית לבכורות ולזכות מעשיהם  בעגל (מי לה' אלי) ……………………."ותקרב"
פקידה 30-50	פקידה 0-120
סגולה עצמית-תולדות	בזכות מעשיהם התקרבו

 

כתוב בספר תהילים:

סה  (ה) אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ קְדֹשׁ הֵיכָלֶךָ:

שתי בחינות שונות ומשלימות יש בבחירת מי ששוכן בחצרות הקודש:

• ה' בוחר אותם. כמו שהוא בחר במשה ואהרון
• הם מתקרבים (בזכות מעשיהם למשל בחטא העגל)

תפקדי מורחב יותר של הלויים מתואר על ידי משה בסוף ימיו:

דברים פרק לג (ח) וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה:(ט) הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָיו לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ:(י) יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ:

שתי הבחינות האלה דומות לבחירת עם ישראל ונתינת ארץ כנען לעם ישראל:

• מצד אחד, בחירה מלמעלה, סגולה, הבטחה
• מצד שני, הכל תלוי במעשי בני האדם

 

 

 

 

סכמתי את שתי הבחינות על ידי שני סמלים:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

העיגול הפנימי מסמל את המשכן

המעגל השני, את מקום ישיבת הלויים (והכהנים)

המעגל השלישי, החיצוני ביותר, את מקום ישיבת העם.

 

הדיבור הראשון בטבלה לעיל, מתארת את בחירת הלויים  בקשר למשכן, לכהנים. המעגל של הלויים נובע מהמעגל של המשכן

 

הדיבור השני בטבלה , מתאר בחינה אחרת, בה הבחירה יונקת את מקורה מעם ישראל עצמו (החלפת הבכורים)

 

כמובן, הלויים עצמם מחברים בין שתי הבחינות.

אבל חשוב לתורה כנראה, לתאר תמיד בחינות שונות בנפרד כאילו היא לבדה חשובה ואחר כך, עלינו לאחד את הבחינות בפועל ולהגיד שהתורה היא אחת!

 

5. הכיסויים של כלי המקדש

 

בסוף הפרשה שלנו, משפחת הקהתי (אחת משלושת משפחות הלויים) מצווים לקחת ולשאת על כתפיהם את כלי המשכן אחרי שיפורק לקראת המסעות. הכהנים מכסים כל כלי ורק אחר כך הלויים יכולים לנגוע בכיסויים ולהרים הכלים.  בעקבות הסבריו של הרב תמיר גרנות ניתן לעשות טבלה מסכמת של הכיסויים השונים של כל כלי:

 

 

הכלי	הארון	השולחן	מזבח הזהב	הכלים	מזבח החיצון
הכיסוי הפנימי ביותר	פרוכת	תכלת	תכלת	תכלת	ארגמן
	תחש	תולעת שני
הכיסוי החיצוני ביותר	תכלת	תחש	תחש	תחש	תחש

 

רק לארון ולשולחן יש שלושה כיסוים. לשאר יש שני כסוים.

 

• התכלת היא תמיד מסמלת את האין סוף, הקדושה, השמיים.. זה צבע קר האמור לציין מרחק.
• התחש, הם עורות שמאפרים הגנה מפני הרוח והגשם.
• תולעת השני והארגמן, הן צבעים חמים המסמלים , בדרך כלל, קרבה. כמו מזבח החיצון הקרוב לעם

מובן שהתחש מכסה את כל הכלים מפגעי מזג האוויר. אבל, מעניין שבארון, התכלת, הקדושה  האין סופית שלו, בוקעת מעבר שאר הכיסויים כאילו הארון הוא מעבר לתנאי עולם הזה! התכלת היא בחוץ!!

 

כמו הבגדים הפניים שמכסים את האדם, יש בגדים פנימיים לכל כלי כאילו לא רק החיצוניות שלהם חשובה.

 

 

 

 

 

 

דרך אגב, למי שזה מעניין, הנה הכיסויים הקבועים, במשכן, כשהוא בנוי:

 

יריעות המשכן

1. יריעות תחשים
2. יריעות אלים מאודמים
3. יריעות עיזים: שחורות
4. יריעות המשכן: 24 חוטים

(תכלת, תולעת שני, שש.)

שני כרובים (אריה ונשר)

הארון

 

6. החלק הראשון של ספר במדבר

ספר במדבר כולל עשרה פרקים ראשונים שמהוות יחידה בפני עצמה כי היא מתארת את הישיבה של המחנה במדבר וההכנות למסע שיתחיל אחרי כן. עשרה פרקים כדי לתאר הארגון לפני הנסיעה.

הרב יונתן גרוסמן מציע לחלק את כל 10 הפרקים האלה לשניים:

• מפרק א' עד ו: זה קרה , לפי התורה, בחודש השני:

במדבר פרק א (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:(ב) שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ ….

 

• מפרק ז' עד י: זה קרה, לפי התורה בחודש הראשון:

במדבר פרק ז (א) וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם:(ב) וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים:

• מפרק י-פסוק יא: מתחיל המסע הארוך מהיום ה20 של החודש השני:

במדבר פרק י (יא) וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת:(יב) וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן:

 

והנה החלוקה הפנימית של שני החלקים האלה:

בחודש השני באחד בחודש

• פרקים א' ב': ארגון השבטים מסביב למשכן (סדר השבטים מיהודה..)
• פרקים ג ד : ארגון הלוויים בשירות המשכן
• פרקים ה' ו': חוקים הנוגעים לקהילה (שילוח הטמאים- ברכת כהנים)

 

בחודש הראשון באחד לחודש

• פרק ז': קרבנות הנשיאים (שבטים) לחנוכת המשכן. (סדר השבטים מיהודה..)
• פרק ח' : גיוס הלווים לשרות המשכן
• פרקים ט' י' : חוקים הנוגעים לקהילה (פסח שני,הטמאים, כוהנים, חצוצרות)

 

 

הרב יוני גרוסמן איננו מציע (ולא מכיר ) את ההצעה שלי שהצגתי למעלה על קריאת

• "החודש הראשון" כ"בחינה הראשונה" בחינת הקודש , בחינת המשכן
• ו"החודש השני" כבחינה השנייה, ששמה את המחנה, העם, במרכז האירועים

אבל קריאתו איננה פוגעת בהצעתי. היא אפילו מעודדת אותה!

כל חלק מחולק לשלושה כשיש הקבלה ביניהם. לכן צבועים הראשונים בירוק , השניים בכחול והשלישיים באדום. נשווה בקצרה בין החלקים האלה

• א. השוואת החלקים הראשונים : מינויי הנשיאים
• בחלק הראשון (בחודש השני) הנשיאים מופקדים על מפקד העם. וזה מתאים להצעתי
• בחלק השני, (בחודש הראשון) הנשיאים, אותם הנשיאים בדיוק, מריבים קרבנות במשכן

 

מינוי הנשיאים וארגון השבטים
במדבר א-ב	במדבר ז
מסביב למשכן	בתוך המשכן
בחינת "החודש השני" הממרכזת את העם מסביב	בחינת "החודש הראשון" המתרכזת במשכן פנימה

 

• ב. השוואת החלקים השניים: הבחירה של הלויים:

רשמתי לעיל, בסעיף מיוחד את ההבדלים בין שתי בחינות הבחירה של הלויים.

• הלויים כנציגי העם
• הלויים כמשרתי הכהנים
• ג. המצוות הנוגעות לקהילה:

במדבר פרק ה

• וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(.. וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ:
• (ה) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ו… לִמְעֹל מַעַל בַּיקֹוָק וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא:
• (יא) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(… תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל:….סוטה
• במדבר פרק ו (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(… אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר :…
• (כב) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(כג… כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם:

 

במדבר פרק ט

• וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר:(ב) וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ:……פסח שני
• (טו) וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה אֵשׁ עַד בֹּקֶר:….
• במדבר פרק י (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת:(ג) וְתָקְעוּ בָּהֵן וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:…

 

נסכם בטבלה את המצוות החותמות כל חלק:

 

חוקים הנוגעים לקהילה
החלק הראשון (החודש השני)	החלק השני (החודש הראשון)
זקוקים למשכן אבל לא תלויים בו	תלויים במשכן
במדבר פרק ה	במדבר פרק ט
מחנה טהור (שילוח הטמאים)	פסח שני
דיני מעילה	הענן על המשכן
סוטה
נזיר
ברכת כהנים	חצוצרות

 

• החלק הראשון (החודש השני), מדבר על בעיות הנוגעות לקהילה עצמה. אבל תמיד בזיקה אל המשכן! האשה הסוטה היא עניין אישי משפחתי שקורה בקהילה. אבל הפתרון נמצא במשכן אצל הכהן!. גם כאן, הבחינה של החודש השני, הבחינה של המחנה שא6חדותו מובטחת על ידי מרכזיות המשכן צצה לה. דרך אגב, ברכת כהנים שהיא מתרחשת במשכן, מתבררת כאינה תלויה במשכן אלה בעם עצמו. כי הנה המקדשים חרבו וברכת הכהנים ממשיכה בכל מקום שיש מנין!
• החלק השני, (החודש הראשון), מדבר על המשכן פנימה. פסח שני שהוא צורך המשכן שלא ניכס בו בטומאה, הענן והחצוצרות גם כן.

בע"ה  ג סיוון התשע"ח

מישל בן שושן

 

במדבר פי2 

 

1. כמה מפקדים היו? (מתוך רעיון של הרב אלחנן סמט)

 

אנו מתחילים את ספר במדבר שנקרא "ספר הפקודים" כי , לפחות בהתחלתו, הוא עוסק בספירת עם ישראל. כמה פעמים ספרו את העם בתורה?

אנו זוכרים שביציאת מצרים, התורה אומרת שהיו "כשש מאות אלף הגברים לבד מטף". אבל לא כתוב שהיה "מפקד" כלומר בבני ישראל יצטוו לעשות מפקד . התורה יודעת כמה היו ומספרת לנו זאת. וגם היא לא מדייקת במספר. "כשש מאות..". אבל , אם נחפש , בשאר התורה, כמה פעמים עשו מפקד ממש, אז אנו עונים מיד: שלושה. למה? כי אנו  רגילים לקרוא את הפרשה לפי פירוש רש"י. ורש"י (בפרשת כי תישא) הסביר לנו שהיו שלושה מפקדים:

1. המפקד הראשון קרה מיד אחרי שמשה ירד מהר סיני ביום כיפור עם הלוחות השניים. הוא ציווה לאסוף תרומות לבניית המשכן. ואז התחיל לספור את בני ישראל על ידי מחצית השקל(מהכסף הזה יצקו האדנים שעליהם עומד המשכן). בפרשת פקודי, דרך אגב הדוח הכספי של כל התרומות, מלמדת אותנו התורה שמספר בני ישראל (הזכרים מעל גיל עשרים) היו במספר 603550. רש"י מסביר שאז, היתה חשיבות לספור אותם כדי לדעת "מניין הנותרים" אחרי המתים של חטא העגל.
2. מפקד השני קורא בפרשה שלנו, מקסימום שבעה חודשים אחרי המפקד הראשון. אנו נמצאים בראש חודש אייר בשנה השנית. חודש אחרי חנוכת המשכן. ומוכנים לעזוב את הר סיני לקראת הכיבוש של ארץ כנען ( זה לא יקרה מיד בגלל חטא המרגלים שיבוא). לפי רש"י, גם המפקד הזה נעשה על ידי מחצית השקל(מהשקלים האלה קנו את כל הבהמות לקרבנות). זה מאוד עוזר לרש"י כדי לפרש את המילים "לכפר על נפשותיכם" שכתובים בפרשת כי תישא: הקרבנות אכן יכפרו על חטאי בני ישראל. המפקד הזה מתואר ברוב פרטים וחזרות בפרשה שלנו. ומגיעים לסכום זהה : 603550איש
3. מפקד שלישי, 38 שנים אחרי, רגע אחרי המגפה שהרגה כ22000איש בגלל חטא פעור, ולפני הכניסה לארץ כנען. המפקד הזה מתואר בפרשת פינחס. והסכום שמגיעים אליו הוא 601730איש.

 

11תשרי 01	התחלת בניין המשכן	603550
1 אייר 02	חודש אחרי חנוכת המשכן	603550
שנה38	אחרי המגפה (פעור). ערבות מואב	601730

 

 

2. האמנם?

יש כמה קשיים בפירוש של רש"י שהבאנו לעיל. (הרמב"ן במיוחד מעלה כמה קשאים על רש"י):

• א. איך יכול להיות שהמספר שאליו מגיעים בשני מפקדים זהה לחלוטין? על שאלה זו רש"י כבר נתן תשובה: הגילאים נספרים מראש השנה לראש השנה. כך ששני המפקדים נעשו "באותה שנה " אזרחית ולכן לא נוספו אנשים למפקד.
• ב. הרמב"ן כאמור חולק וטוען שאף פעם לא ראינו שהגיל של האדם נספר מראש השנה אלא "מעט לעט" כלומר על פי הים שבו הוא נולד סופרים לו השנים. ואם כן, היו הרבה אנשים בני 19 שבשבעה החודשים עבור לגיל עשרים ויש לצפות שהמניין גדל.
• ג. איך לא סופרים המתים? תוך 7חודשים מתו הרבה אנשים. התורה מספרת לפחות על שניים (נדב ואביהו) ועל טמאי מתים שהתעסקו במתים, חודש לפני. סימן שכן מתו אנשים. ואם כן, איך יכול להיות שהמספר לא זז?
• ד. הרמב"ן עונה שאולי מספר המתבגרים מ19 ל20 היה זהה למספר המתים, כך שזה יתקזז!
• ה. אבל הארב"ן ראה שתשובה זו איננה מציאותית ומציע הסבר אחר: במפקד הראשון ספרו את הלויים וכאן לא! כך שההפרש בין המתבגרים (מינוס המתים) עולה בדיוק 22000 , שהוא מספר הלויים. הסבר זה נראה עוד יותר בלתי מציאותי, במיוחד שרוב הפרשנים טוענים שהלויים לא נספרו אף פעם עם שאר העם, אפילו לא במפקד הראשון (כי כבר הלויים נמנו במקום הבכורות, אחרי חטא העגל)
• ו. הרב אבן עזרא פוטר הבעיה בפשטות: הוא אומר שהיה נס שגרם לשני המפקדים להיות זהים בתוצאותיהן. אם כן, למה קרה נס זה? נס יכול להתרחש אבל חייבת להיות סיבה ותועלת לנס. והתורה לא מספרת על שהיה נס או על סיבה אפשרית לנס כזה. היא פשוט מספרת מה היו תוצאות המפקד.
• ז. הנציב מוולוזין נותן טעם חשוב מאוד ומנסה בכך לענות על הבעיה: יש מספר מינימאלי שהוא בסיסי לקרוא לעם ישראל בשם עם ולבקש ממנו משימות ולהתחיל איתו מהלך משמעותי. ללא הגעה למספר כזה, עם ישראל איננו עדיין בשל כדי למלא את תפקידו. המספר הזה, הוא כנראה 603550איש. אחרי שהגיעו לספר הזה, במפקד השני, הפסיקו לספור ולגייס את החיילים לצבא! ונשאר המספר הזה כתוצאה לפקד השני. וזו הסיבה שהמספר זהה בשני המפקדים.
• ח. זה עניין נכון וחשוב מאוד. רק שיש קושיה עליו: למה , במפקד שהלישי, לא חיכו עד שנגיע לאותו המספר והסתפקו ב601730? כדי להיכנס לארץ??. ועוד מה היא משמעות המספר הזה? האם 600000 איננו מספיק? (אומרים שזה המספר של היהודים שגרו ביישוב בשעת הכרזת הקמת המדינה ב1948!)

3. הפתרון!

 

הרב משה דוד קסוטו (1883-1951) , בעקבות גילוי מפקדים שנערכו במסופוטמיה העתיקה, מציע פתרון הרבה יותר פשוט: לא היו שני מפקדים אלה מפקד אחד!! והוא ארך זמן מה. אכן הוא נעשה , כאמור בתורה, על ידי מחצית השקל , בזמן בניין המשכן. אבל הציווי למפקד ניתן אך ורק בפרשה שלנו. לפני כן, נאמר רק "כי תישא.." כלומר במידה ותעשה מפקד, אז כך תעשה אותו: על ידי מחצית השקל. אבל לא היו שני ציווים לעשות שני מפקדים. אלה שהתורה מספרת בפרשת פקודי על תוצאות המפקד שלנו, דרך אגב מניין החומרים שנאספו כתרומות. אבל עכשיו , חודש אחרי יכמת המשכן (ואולי חודש מסמל התחלת קביעות הישיבה בבית) אז אפשר להתחיל את המסע לישראל ויש לספור ולארגן את החיילים למחנה ולצבא.

זה באמת נותן לנו תשובה לשתי השאלות:

למה יש צורך לעשות מפקד חדש אחרי כל כך פחות זמן (7חודשים) כששום דבר משמעותי לא קרא בנהים?

למה המספרים זהים?

התשובה היא אחת: היה רק מפקד אחד!

 

יש לשים לב שכל הפרשנים הלכו (שבוים)אחרי הנחת היסוד של רש"י(שני מפקדים). מה שהעסיק אותם אלו ההסברים המפולפלים של זיהוי שני המספרים. אבל הם לא חשבו לדחות את הנחת היסוד של שני המפקדים! עד שבא קסוטו בגאונות ובתעוזה שמתחדשת בעידן המודרני, ומצא את פתרון החידה!!

בעצם, ספר במדבר הוא המשכו הישיר, באופן כרונולוגי  ,של ספר שמות. . אחרי "פקודי" יש לנו ספר ה"פקודים" ושניהם עסקו באותו הדבר ,מזווית שונה. פעם, דרך אגב סכומי הכסף שהתקבלו לבניין המשכן ופעם לעניין בניית המחנה לקראת הכניסה לארץ.

 

מאחורי הקלעים

 

הפרשה שלנו נראית די "משעממת" כי היא עוסקת , כנראה, רק במספרים. כל כך הרבה פסוקים ופרשה (וחצי) שלמה רק כדי להגיע למספר הנפקדים? פסוק אחד היה לגמרי מספיק! לכן, אנחנו שמאמינים שאין מילה בתורה  שאין לה משמעות ולימודים, חייבים לעיין עוד יותר בפרשה כזו ולחפש משמעויות, במיוחד כשהם נראות דלות.

1. מספרי בניים

למה התורה נותנת לנו סכומי בניים? היא נותנת לנו מספר כל שבט ואחר כך מספר כל מחנה (שלושה שבטים) ואחר כך המספר הכולל שהוא בדיוק סכום מספרי הבניים (למעט זה של בני לוי- ראה הסבר בהמשך).

נראה לי שהכוונה עמוקה: למרות שהמספר הכולל חשוב כי אליו, פונים במפקד רגיל, המספרים החלקיים הם חשובים לא פחות! כי זה מגדיר את מצב עם ישראל וקשור למהותו המיוחדת:

עם ישראל הוא פסיפס של כל האנושות! הוא לא עם כשאר העמים. הוא מייצג בתוכו את כל האפשרויות להיות בן אדם בעולם. בנוסף, הוא בונה מכל הפרצופים השונים האלה "עם אחד" ובכך הוא מעיד על אחדות המידות, ועל אחדותו של הבורא . לכן , יש לו שני תפקידים שונים ומנוגדים:

• לייצג את ריבוי הפרצופים בעולם. ובכך, חשובים השבטים, חשובים שבעים הנפשות שיצאו מיעקב וירדו למצרים. חשובים ה600000. כי הם המספר המינימאלי לייצוג כל פרצופי האדם. חשובים גם כן הדגלים כי כל אחד חייב לעמוד על זהותו ועדתו ומקומו. חשובים מספר האנשים המרכיבים כל שבט כי , כמו בתמונה הכוללת מיליוני נקודות (פיקסלים), כמות הנקודות הכחולות וכמות הנקודות האדומות, גורם, ישירות, למה שנקבל בתמונה כוללת.
• להיות עם אחד. ובכך, סכום כל האנשים, כל אחד בשמו ובייחודו, בונה כלל אחד שמגדיר את עם ישראל. זה מצדיק את הסכום הכולל.

אם כן, יש חשובות בשני המישורים: הסכומים הקטנים, המפורטים והסכומים הכוללים. אין אנו מעוניינים לקבל סכום כולל אם כולם שווים בתוכו!! נכון שמבחינת "מחצית השקל" כולם שווים, אבל זה שוויון שדווקא מכריז על כל דיעה, על כל עמדה, על כל אדם, כחשוב לא פחות מחברו!! העשיר לא ירבה. עמדת העשיר לא חשובה יותר. הדל לא ימעיט בחשיבותו!. וזה, לעניות דעתי, פירוש "במספר שמות..לגולגלותם"

מספר= החשיבות לגבי הכלל. כולם שווים וכל אחד הוא מספר

שמות= לכל אחד יש הייחודיות שלו שיש לכבד. ובלי השוני הזה, אין צורך במספרים! המספרים באים כדי להבליט השם של כל אחד ואחד!!

 

2. משמעות 3550

ביציאת מצרים , התורה מכריזה על כ600000 רגלי. אבל כאן, יש לנו, בנוסף למספר הבסיסי הזה , 3550 איש !. מה משמעות התוספת הזו? (ובכך נעזור לטענותיו של הנציב שהבאנו לעיל)

בהתחלת ספר שמות, התורה מכריזה על הסכום הכולל של "שבעים נפש" שיורדים למצרים .(סכום זה כבר הוזכר בסוף ספר בראשית). אבל כשנכנסים לפרטים ומנסים לדעת איך היא הגיעה לזה, יש לנו בעיה! האם סופרים את בני יוסף? ואת יוסף? (שכבר היו במצרים) האם סופרים את בני יהודה (ער ואונן) שמתו בארץ כנען? האם סופרים את יעקב?. בעצם יכולים להגיע למספר של 71 ואף 72. בדומה למספר יושבי הסנהדרים שהיו 70 אבל, בנוסף לאב בית הדין מגיעים ל71 (ובנוסף לנשיא ל72).

בעם, 71 הוא המספר שמציין את הכלל (70) עם הכולל (1) המייצג את חיבור כל החברים (כמו, למשל, יעקב בירידה למצרים). אם כן, 71 הוא המספר שמייצג את האחדות של הריבוי.

המספר 50, הוא מספר כולל גם הוא שפונה אל עולם הבא. כמו המספר שמונה. לכן, שבועות חל ביום החמישים, היום שאנו לא יכולים ספור אלא רק לחגוג, כי הוא המטרה. 50 הוא גם זמן היובל שמפנה אותנו למציאות של עולם הבא, אידיאלית.

71X 50=3550!

כלומר, יש למצוא בסכום הכולל של עם ישראל את שני הממדים:

• 600000איש המייצגים את כל הפרצופים, שבונים את העם פנימה
• 71X50=3550 המייצגים את הדאגה להיות אור לגוים, כלפי חוץ!

ובכך מגיעים לסכום הכולל של 603550!

 

3. שבט שמעון ושבט מנשה (הרב מנשה וינר)

לכאורה, לכל שבט , יש אותו "טיפול" על ידי פסוקי הפרשה. אבל לא כך הדבר. יש הבדלים אמנם קטנים מאוד, אבל הם מצביעים על כמה נקודות שונות בכל שבט. הרב מנשה וינר שם את הפוקוס על שני שבטים במיוחד: שבט שמעון ושבט מנשה והקשר בניהם:

כשאנו משווים בין המפקד שלנו בתחילת שנות המדבר והמפקד בפרשת פנחס, 38 שנים אחר כך, יש הבדלים במספר האנשים בכל שבט. אבל, השינויים הבולטים במיוחד נוגעים לשני השבטים האלה:

 

יוצאי דופן	שנה שניה (פרשת במדבר)	שנת 40 (פרשת פנחס)
שמעון	59300	22200
מנשה	32200	52700

 

שבט שמעון:

שבט שמעון "יורד" בצורה דראסטית במספרו. ייתכן שזה קשור למגפה על דבר פעור שהוא היה מעורב בה במיוחד (זמרי הוא ראש שבט שמעון). אבל בכל זאת, יש כמה סימנים שמראים ששמעון הולך ונעלם בהיסטוריה. החלק הגאוגרפי שלו בארץ כנען הולך ומצתמצם. הוא נבלע באיטיות בתוך נחלת יהודה, בנגב . שמעון איננו מופיע בברכות משה לשבטים. לא ששמעון נעלם לגמרי , אבל הוא נמצא "בגבול" ליציאה מהעם!!

מההתחלה שמעון היה משונה. כשהוא התחבר ללוי, והרג תושבי שכם, אביו יעקב נזף בו ואף חשב לדחות אותו (בסודם אל תבוא נפשי..) לוי , שיהה , כנראה בעל אותם התכונות הקיצוניות, השתמש בהם לטובה ושמעון לרעה. המדרש אומר ששמעון הוא זה שהמציא את הרעיון להרוג את יוסף. הוא זה שיוסף יאסור אותו ויפריד אותו מאחיו שהוא שולח בחזרה אל אביהם.

בפרשה שלנו, יש סימנים קטנים על ייחודיותו. למשל, לגביו כתוב "והחונם" בלי יוד, כמו כולם שכתוב לגבם" "והחונים" מלא. כאילו יש לו קושי לחנות עם כולם!

הוא היחיד , אחרי ראובן שמתחיל הרשימה, שמוזכר אצלו "פקודיו":

במדבר פרק א (כב) לִבְנֵי שִׁמְעוֹן תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם פְּקֻדָיו בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת

לגביו, המילה "שמות" מופיעה עם וו:

במדבר פרק א (כב) לִבְנֵי שִׁמְעוֹן תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם פְּקֻדָיו בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת לְגֻלְגְּלֹתָם

כלומר, התורה, ברמז, מתארת את שבט שמעון כעומדת בצד, עומדת לפרוש מעם ישראל.

 

שבט מנשה.

לעומתו, שבט מנשה מגדיל את מספרו בין שני המפקדים. מההתחלה, מנשה התאפיין בדאגה לחיבור בין השבטים

כשיעקב בוחר למנות את אחיו הקטן, אפרים כבכור, מנשה איננו מגיב בכעס. וזו הפעם הראשונה בכל ספר בראשית שאח בכור "שמח" בזכיית אחיו הקטן בתואר! עד מנשה , כולם היו מוכנים להרוג את האח שלהם עבור הבכורה. זו הסיבה שמברכים את הבנים שיהיו "כאפרים וכמנשה" כלומר, שתשרור אחווה בניהם.

כשבוחנים את המיקום של אפרים ומנשה בתורה, מגלים דבר מעניין:

עד לכיבוש הארץ, כולל בפרשה שלנו,תמיד אפרים מקדים את מנשה. אפרים הוא הבכור הרוחני.

אבל, כשנכנסים לארץ, מנשה מקדים את אפרים. כי משנה הוא הבכרו מבחינה מעשית, ארצית.

 

בראשית פרק מו (כ) וַיִּוָּלֵד לְיוֹסֵף . אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם:

בראשית פרק מח (ה) וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ .. .. לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי:

בראשית פרק מח (כ) וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה:

במדבר פרק א (י) לִבְנֵי יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד לִמְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בֶּן פְּדָהצוּר

במדבר פרק יג (ח) לְמַטֵּה אֶפְרָיִם הוֹשֵׁעַ בִּן נוּן..יא) לְמַטֵּה יוֹסֵף לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה גַּדִּי בֶּן סוּסִי:

 

אבל הסדר מתהפך, לפני הכניסה לארץ:

במדבר פרק כו (כח) בְּנֵי יוֹסֵף לְמִשְׁפְּחֹתָם מְנַשֶּׁה וְאֶפְרָיִם:

במדבר פרק לד (כג) לִבְנֵי יוֹסֵף לְמַטֵּה בְנֵי מְנַשֶּׁה נָשִׂיא ..:(כד) וּלְמַטֵּה בְנֵי אֶפְרַיִם נָשִׂיא ..

 

מנשה הוא זה שדואג לחיבורים. ולכן, משה ישים חצי שבטו מאחורי הירדן, כדי לשמור על האחדות בין שני השבטים (ראובן וגד) היושבים מזרחה לבין אחיהם היושבית מערבה לירדן. מנשה הוא גם יהיה החבירו בין הפנים והחוץ של ארץ ישראל. בנות צלפחד, משבטו , יסמלו את החיבה לארץ .

והנה, נראה שמנשה "מכפר" על שמעון:

במספרים: ככל ששמעון יתמעט, כך מנשה מתרבה.

בברת יעקב, הדבר כבר נחזה:

בראשית פרק מח (ה) וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ .. .. לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי:

 

ראובן	אפרים
שמעון	מנשה

 

4. במספר שמות (הרב מנשה וינר)

המילה "שמות", מופיעה ארבע פעמים בכתיב מלא, עם וו ,ושאר הפעמים בכתיב חסר, בלי וו :שמת".

פרק א (כ) וַיִּהְיוּ בְנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת לְגֻלְגְּלֹתָם

במדבר פרק א (כב) לִבְנֵי שִׁמְעוֹן תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם פְּקֻדָיו בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת לְגֻלְגְּלֹתָם

במדבר פרק א (כד) לִבְנֵי גָד תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת

במדבר פרק א (כו) לִבְנֵי יְהוּדָה תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שמת

במדבר פרק א (כח) לִבְנֵי יִשָּׂשכָר תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת

במדבר פרק א (ל) לִבְנֵי זְבוּלֻן תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת

במדבר פרק א (לב) לִבְנֵי יוֹסֵף לִבְנֵי אֶפְרַיִם תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת

במדבר פרק א (לד) לִבְנֵי מְנַשֶּׁה תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת

במדבר פרק א (לו) לִבְנֵי בִנְיָמִן תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת

במדבר פרק א (לח) לִבְנֵי דָן תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת

במדבר פרק א (מ) לִבְנֵי אָשֵׁר תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת

במדבר פרק א (מב) בְּנֵי נַפְתָּלִי תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת

עם וו, היא מופיעה עבור השבטים: ראובן, גד, מנשה ושמעון.

ארבעת השבטים האלה הם השבטים יוצאי הדופן. ראובן וגד ישבו מזרחה לירדן. גם מנשה, ייתישב בחלק שם. וכמו שראינו , שמעון גם הוא "יושב" על הגדר. לא פיזית, אבל רעיונית בהחלט.

הרב מנשה וינר מצא שכל פעם שיש כתיב מלא או חסר במילה עם וו, מדובר על עניין האחדות:

המילה "שמלות":    בסיפור של שמשון עם הפלישטים, הוא מציע להם "שלושים שמלת" (בלי וו) והם יתנו לו "שלושים שמולת"(עם וו). ויש משמעות שהמפרשים העירו כבר שהשמלות כולם באותה המידה כשמדובר ב"שמלת" ובמידות שונות כשכתוב עם וו.

וכן ב"שמלות" שנותן יוסף לאחיו, כולם עם וו, אבל לאחיו, הוא נתן חמש "שמלת" בלי וו, כולם במידה זהה.

המילה "כפות": גם ההלכה המעשית קבעה שלמשל יש לקחת , בחג הסוכות, לולב אחד, למרות שכתוב שיש לקחת "כפות תמרים" רבים. ה"קרי –כתיב" קובע. כתוב "כפת" ולא "כפות" וזה מכתיב לולב אחד בלבד.

אם כן, אכן, המילה "שמת" מסמלת הרגשה של שייכות טבעית לעם , בעוד שהמילה "שמות" מגלה קשיים לגבי עניין זה. הריבוי של השמות הכלולים בשבט גולשים גם לעניין השאלה האם אנו חלק מהעם או לא.

בע"ה כו אייר התשעז

מישל בן שושן

 

מים כיור ובאר

פרשת במדבר הרב מנשה וינר

 

שאלה על הפרשה:

כל כלי המקדש מכוסים כדי שנוכל להוביל אותם, כשהמשכן מפורק בדרך. כל הכלים מורמים על ידי משפחות הלווים. אבל ברשימה של הכלים, חסר הכיור. למה?

 

נכון שהכיור הוא כלי שנראה שהתורה "שוכחת" אותו הרבה פעמים. גם בבניית הכלים, הכיור נדחה לפרשת כי תישא. גם בתיאור כל כלי הנחושת, חסר הכיור (למרות שהוא נעשה מנחושת).אבל זה רק מקשה עוד יותר על השאלה ולא משיב עליה! מה מעמדו של הכיור ולמה אף אחד איננו אמור להרים אותו במסעות??

 

בעיית המים במדבר:

מיד אחרי קריעת ים סוף, מגיעים למרה ושם כבר העם מתלונן שאין מים לשתות. ה' מראה איך אפשר להמתיק המים שם.

אחר כך, הם נוסעים לאלים. אבל שם, יש הרבה מעינות מים. כך שאין מחסור. להיפך, הם אפילו ימלאו מהמעיינות עבור הנסיעה הבאה.

לכן כשמגיעים חמדבר סין, לא מתלוננים עם מים כי יש להם בכליהם

מגיעים לרפידים. ושם אין כבר מים וצועקים על המים. משה מוציא להם צים צהר חורב על ידי זרימת נחל היורד מהר סיני ומגיע עד לרפידים.

מובן אם כן שכל השנה שהם היו בהר סיני, לא היה חסר מים כי שתו מהנחל היורד מההר.

הבעיה מתחילה מאז שיעזבו את הר סיני ועד הכניסה לארץ. מיד אחרי הנסיעה הראשונה בפרשת בהעלותך, העם מתלונן.. על אוכל! ולא על מים! אם כן היה להם מים. מאיפה היה להם מים??

נשמע על חוסר מים רק אחרי מות מרים, בשנה הארבעים.

המדרש מסביר שהיה להם "באר" שהיה נוסע איתם במדבר, בזכותה של מרים.

רש"י במדבר פרק כ פסוק ב (ב) ולא היה מים לעדה – מכאן שכל ארבעים שנה היה להם הבאר בזכות מרים:

 

הבאר של מרים

איפה היה הבאר הזה?

במדבר רבה פרשה א ד"ה ב ד"א וידבר והבאר בזכות מרים מה כתיב (שם /במדבר/ ך) ותמת שם מרים ותקבר שם ומה כתיב אח"כ (שם /במדבר כ'/) ולא היה מים לעדה, והיאך היתה הבאר עשויה סלע כמין כוורת היתה ומתגלגלת ובאת עמהם במסעות וכיון שהיו הדגלים חונים והמשכן עומד היה אותו הסלע בא ויושב לו בחצר אהל מועד והנשיאים באים ועומדים על גביו ואומרים עלי באר והיתה עולה,

הבאר היתה בחצר אוהל מועד!

על הבאר הזאת בני ישראל ישירו שירה מיוחדת:

במדבר פרק כא(טז) וּמִשָּׁם בְּאֵרָה הִוא הַבְּאֵר אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק לְמֹשֶׁה אֱסֹף אֶת הָעָם וְאֶתְּנָה לָהֶם מָיִם: ס(יז) אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ:(יח) בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה:

והיא הבאר , הוא הסלע שמשה הוציא ממנו להם מים!

רש"י במדבר פרק כא פסוק כ (כ) ומבמות הגיא אשר בשדה מואב – כי שם מת משה ושם בטלה הבאר. דבר אחר כרוה נדיבי העם כל נשיא ונשיא כשהיו חונים נוטל מקלו ומושך אצל דגלו ומחנהו ומי הבאר נמשכין דרך אותו סימן ובאין לפני חניית כל שבט ושבט:

לפי רש"י, כל נשיא היה נכנס לאהל מועד, ומהבאר היה שם את המקל שלו ומושך המים משם ועד לחניית השבט שלו וכך היה להם מים במשך ארבעים שנה במדבר!

 

כשהמים האלה של מרים נעלמו, אז משה אמור להכות בסלע או לדבר איתו כדי להוציא מים. הכברה שהייתה על פי הבאר באוהל מועד הוא הסלע. אבל הסלע הלכה בין הסלעים ומשה שאל "המן הסלע הזה נוציא לכם מים?"

 

 

 

המים מתחת למקדש:

 

יחזקאל פרק מז : (א) וַיְשִׁבֵנִי אֶל פֶּתַח הַבַּיִת וְהִנֵּה מַיִם יֹצְאִים מִתַּחַת מִפְתַּן הַבַּיִת קָדִימָה כִּי פְנֵי הַבַּיִת קָדִים וְהַמַּיִם יֹרְדִים מִתַּחַת מִכֶּתֶף הַבַּיִת הַיְמָנִית מִנֶּגֶב לַמִּזְבֵּחַ:(ב) וַיּוֹצִאֵנִי דֶּרֶךְ שַׁעַר צָפוֹנָה וַיְסִבֵּנִי דֶּרֶךְ חוּץ אֶל שַׁעַר הַחוּץ דֶּרֶךְ הַפּוֹנֶה קָדִים וְהִנֵּה מַיִם מְפַכִּים מִן הַכָּתֵף הַיְמָנִית:…(ז) בְּשׁוּבֵנִי וְהִנֵּה אֶל שְׂפַת הַנַּחַל עֵץ רַב מְאֹד מִזֶּה וּמִזֶּה:(ח) וַיֹּאמֶר אֵלַי הַמַּיִם הָאֵלֶּה יוֹצְאִים אֶל הַגְּלִילָה הַקַּדְמוֹנָה וְיָרְדוּ עַל הָעֲרָבָה וּבָאוּ הַיָּמָּה אֶל הַיָּמָּה הַמּוּצָאִים <ונרפאו> וְנִרְפּוּ הַמָּיִם:(ט) וְהָיָה כָל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר יִשְׁרֹץ אֶל כָּל אֲשֶׁר יָבוֹא שָׁם נַחֲלַיִם יִחְיֶה וְהָיָה הַדָּגָה רַבָּה מְאֹד כִּי בָאוּ שָׁמָּה הַמַּיִם הָאֵלֶּה וְיֵרָפְאוּ וָחָי כֹּל אֲשֶׁר יָבוֹא שָׁמָּה הַנָּחַל:

יחזקאל מתאר מים שיוצאים ממקום שנראה בדיוק מקום הכיור בחצר אוהל מועד! והמים האלה נובעים ומתגברים עד שמגיעים להיות נחל גדול שהולך עד לים המלח ומחייה את המים שם!! זו נבואה לאחרית הימים.

 

מסקנה:

לבני ישראל היה מים שיצאו, בזכות מרים, מבאר שהיה ממוקם בחצר אוהל מועד, מתחת לכיור. משם שאבו כל ישראל מים. כל נשיא היה נכנס ומושך מים, באופן כמובן ניסי, עד לפתח מחנה שבטו ומביא מים.

כשמרים מתה, הבאר הזה נעלם והיה משה צריך ללכת לחפש אחר הסלע שכיסה הבאר הזו והוציא ממנה  מים על ידי המטה שלו (כמו שעשו כל הנשיאים עד כה!). אבל יש קושי בהוצאת המים האלה באופן ניסי כי עוד מעט נכנסים לארץ ושם, אין יותר ניסים גלויים. כבר לא נאכל מן באופן ניסי ולא נאכל בשר באופן ניסי ולא יהיה ענן. כך שלא רק מיתת מרים גורמת למחסור במים ניסיים אלא העובדה שנכנסים לארץ ויש להתכונן ולקבל מים באופן טבעי.  בני ישראל שרים שירה מיוחדת לבאר הזאת שממנה שתו מים ארבעים שנה.

 

הכיור

אבל נעיין בכיור שעשה שלמה בבית המקדש. קוראים לכיור "ים":

מלכים א פרק ז (כג) וַיַּעַשׂ אֶת הַיָּם מוּצָק עֶשֶׂר בָּאַמָּה מִשְּׂפָתוֹ עַד שְׂפָתוֹ עָגֹל סָבִיב ..(כה) עֹמֵד עַל שְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר שְׁלֹשָׁה פֹנִים צָפוֹנָה וּשְׁלֹשָׁה פֹנִים יָמָּה וּשְׁלֹשָׁה פֹּנִים נֶגְבָּה וּשְׁלֹשָׁה פֹּנִים מִזְרָחָה וְהַיָּם עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה וְכָל אֲחֹרֵיהֶם בָּיְתָה:..(כז) וַיַּעַשׂ אֶת הַמְּכֹנוֹת עֶשֶׂר נְחֹשֶׁת ..(כט) וְעַל הַמִּסְגְּרוֹת אֲשֶׁר בֵּין הַשְׁלַבִּים אֲרָיוֹת בָּקָר וּכְרוּבִים ..(ל) וְאַרְבָּעָה אוֹפַנֵּי נְחֹשֶׁת לַמְּכוֹנָה הָאַחַת …(לב) וְאַרְבַּעַת הָאוֹפַנִּים לְמִתַּחַת לַמִּסְגְּרוֹת …(לג) וּמַעֲשֵׂה הָאוֹפַנִּים כְּמַעֲשֵׂה אוֹפַן הַמֶּרְכָּבָה … (לו) וַיְפַתַּח עַל הַלֻּחֹת יְדֹתֶיהָ וְעַל מִסְגְּרֹתֶיהָ כְּרוּבִים אֲרָיוֹת וְתִמֹרֹת כְּמַעַר אִישׁ וְלֹיוֹת סָבִיב:(לז) כָּזֹאת עָשָׂה אֵת עֶשֶׂר הַמְּכֹנוֹת מוּצָק אֶחָד מִדָּה אַחַת קֶצֶב אֶחָד לְכֻלָּהְנָה: ס

הכיור של שלמה מאוד מזכיר את…מעשה המרכבה של יחזקאל. יש בו אפנים, אריות, בקר, כרובים, אדם, חלוקים לארבע. הכיור הוא בעצם כמן מרכבה של השכינה!!

הארון  הוא כיסא הכבוד של ה'. אבל בחוץ, יש את המרכבה שלו! הכיור!!

כשרואים הכיור בחוץ, אז יודעים שה' נמצא בפנים!! אבל מצד שני, הכיור מזכיר לנו שהוא יכול לנסוע מכאן ח"ו! כמו שאדם יכול ללכת בעזרת המרכבה שמחכה לו ביציאה!!

 

תשובה לשאלה הראשונה:

עכשיו מבינים:

הכיור הוא כלי מאוד חשוב. הרבה יותר ממשה שחשבנו בהתחלה. הוא מסמל את המרכבה של השכינה!! מתחתיו יוצאים מים ניסיים. משם, מהמקום שלו בבית המקדש , יצאו מים רבים שיבשרו על אחרית הימים!

הכיור איננו זקוק שמשהוא ירים אותו! הוא בעצמו המרכבה!

 

אם הארון היה "נושא את נושאיו" כי הוא מסמל את כיסא השכינה, על אחת כמה וכמה שהכיור שהוא המרכבה, איננו זקוק לנושאים!

 

בע"ה כו אייר התשעז    מישל בן שושן

במדבר סדר הופעת השבטים(הרב מנחם ליבטאג)

א-ה	א-כ	ב-י
מינוי	מפקד	המיקום מסביב
הנשיאים	המדבר	למשכן
ראובן	ראובן	יהודה
שמעון	שמעון	יששכר
יהודה	גד	זבולון
יששכר	יהודה	ראובן
זבולון	יששכר	שמעון
אפרים	זבולון	גד
מנשה	אפרים	אפרים
בנימין	מנשה	מנשה
דן	בנימין	בנימין
אשר	דן	דן
גד	אשר	אשר
נפתלי	נפתלי	נפתלי

 

בתורה, שמות של השבטים מופיעים 18 פעמים. כל פעם, בסדר שונה.. ה"מי השילוח" מסביר שכל סדר מצביע על מצב שונה של העם. כאילו העם מורכב מ12 שבטים והסדר שלהם מכתיב צורה שונה של העם. כל סדר מאפשר לעם לגלות למשל פן אחר של דבר ה'. אחרי קריאת שמע של שחרית, מונים 18 כינוים לדבר ה' :(אמת, ויציב, ונכון, וקיים…) וכל אחד מהכינוים האלה מקביל לסדר אחר של הרשימה של שמות השבטים בתורה.

 

בקשר לפרשת במדבר, יש בה שלושה פעמים רשימת השבטים

1. בפעם הראשונה, מונים את הנשיאים שיעמדו עם משה ואהרון כדי למנות את כל עם ישראל. הנשיאים מסודרים לפי סדר אחד.
2. בפעם השנייה, מונים כל שבט . ואז יש לנו סדר אחר, רשון בעמודה השנייה של הטבלא.
3. אחר כך, התורה מגלה את מיקום כל שבט מסביב למשכן. וזה יוצר סדר שלישי, בעמודה השלישית.

 

ההבדלים:

העמודה הראשונה מסודרת לפי האמהות: מתחילים בכל בני לאה, אחר כך בני רחל ואחר כך בני השפחות

בעמודה שהנייה, יש שינוי אחד: גד "קופץ" למעלה אחרי שמעון. למה? את זאת נבין אחרי שנעיין  בסדר שבו השבטים יחולקו מסביב למשכו.

 

אחרי חטא העגל, ה' עוזב את מחנה ישראל. כדי לדבר איתו, משה חייב לצאת מהמחנה ושם, הוא יכול לדבר עם ה'.

אחרי כפרת חטא העגל, ה' מבקש לבנות לו משכן כדי שהוא יחזור וישכון בתוך המחנה. ואכן המשכן ימוקם באמצע המחנה.

אם כן, חייבים 12 השבטים (חוץ מלוי שנמצא במרכז) להקיף המשכן. יהיו ארבע מחנות בעלי שלושה שבטים כל אחד.

מחנה אחד יהיה תחת פיקודו של הבכור :ראובן

מחנה אחר יהיה תחת פיקודו של בכור אחר: יהודה. אכן, יעקב בחר ביהודה כבכור מחליף אחרי חטא ראובן. ראבון נשאר בכור אבל יהודה תופס פיקוד אחר. (זה מזכיר לנו בעיית הבכורה בין יעקב ועשיו: יעקב מכיר בבכורת עשיו ולכן הוא מוכרח לקנות אותה ממנו. אבל מצד שני, הוא יגנוב הברכות כי הוא זכאי לברכות בתור הבכור העדיף).

מחנה שלישי מנוהל על ידי אפרים "בכור" יוסף (בקביעת יעקב)

מחנה רביעי תחת פיקודו של דן, בכור בני השפחות.

כל אחד מהמפקדים האלה לוקח שני שבטים: האחים הקרובים שלו. אבל יש בעיה: לוי מחוץ לחלוקה הזו. לכן, ראובן ושמעון יהיה חסר שלישי. זה יהיה גד שנלקח מבני השפחות שהם ארבעה!

זה מסביר למה גד "הוכנס", ברשימה השניים בין שמעון ליהודה.

יהודה נמצא במחנה מזרח. והוא יהיה המחנה הראשון במסעות. לכן, ברשימה השלישית, מחנה יהודה נמצא בראש הרשימה. וזה מסביר את הסדר של הרשימה השלישית!!

 

 

 

 

 

 

למי שזה מעניין, בניתי כאן טבלא עם כל הופעות השבטים בכל התורה כולה עם מספרי האוכלוסין שבכל שבט

בראשית

שמות

במדבר

דברים

כט-לב

לה-כג

מו-ח

מט-ג

א-ב

ו-יד

א-ה

א-כ

ב-י

ז-יא

י-יח

יג-ד

כו-ה

לד-יז

כז-יג

לג-ו

סדר

ישיבה

ואלה

ברכות

ואלה

נשיאי

מינוי

מפקד

סדר

קרבנות

סדר

שליחת

מפקד

כיבוש

ברכה

ברכת

לידתם

בארץ

שמות

יעקב

שמות

בית אב

הנשיאים

המדבר

המיקום מסביב למשכן

הנשיאים

הדגלים

מרגלים

כניסה לארץ

הארץ

קללה

משה

לאה

ראובן

ראובן

ראובן

ראובן

ראובן

ראובן

ראובן

ראובן

יהודה

74,600

יהודה

יהודה

ראובן

ראובן

43,730

גד

שמעון

ראובן

שמעון

שמעון

שמעון

שמעון

שמעון

שמעון

שמעון

שמעון

יששכר

54,400

186,400

יששכר

יששכר

שמעון

שמעון

22,200

ראובן

לוי

לוי

לוי

לוי

לוי

לוי

לוי

זבולון

57,400

זבולון

זבולון

יהודה

גד

40,500

יהודה

יהודה

יהודה

יהודה

יהודה

יהודה

יהודה

יהודה

יהודה

גד

ראובן

46,500

ראובן

לוי-גר' ומר'

יששכר

יהודה

76,500

שמעון

יששכר

ללוי

בלהה

דן

יששכר

יששכר

זבולון

יששכר

יששכר

יהודה

שמעון

59,300

151,450

שמעון

ראובן

אפרים

יששכר

64,300

בנימין

יוסף

בנימין

נפתלי

זבולון

זבולון

יששכר

זבולון

זבולון

יששכר

גד

45,650

גד

שמעון

בנימין

זבולון

60,500

דן

בנימין

יוסף

זלפה

גד

יוסף

דינה

דן

בנימין

אפרים

זבולון

לוי

22,000

אפרים

גד

זבולון

מנשה

52,700

מנשה

ראובן

זבולון

אשר

בנימין

גד

גד

דן

מנשה

אפרים

אפרים

40,500

מנשה

לוי-קהת

מנשה

אפרים

32,500

אפרים

גד

יששכר

לאה

יששכר

דן

אשר

אשר

נפתלי

בנימין

מנשה

מנשה

32,200

108,100

בנימין

אפרים

דן

בנימין

45,600

זבולון

אשר

גד

זבולון

נפתלי

יוסף

נפתלי

גד

דן

בנימין

בנימין

35,400

דן

מנשה

אשר

דן

64,400

יששכר

זבולון

דן

דינה

גד

בנימין

יוסף

אשר

אשר

דן

דן

62,700

אשר

בנימין

נפתלי

אשר

53,400

אשר

דן

נפתלי

רחל

יוסף

אשר

דן

בנימין

יוסף

גד

אשר

אשר

41,500

157,600

נפתלי

דן

גד

נפתלי

45,400

נפתלי

נפתלי

אשר

בנימין

נפתלי

נפתלי

נפתלי

נפתלי

53,400

אשר

סה"כ

625,550

603,550

נפתלי

סה"כ

601,730

 

 

בע"ה כו אייר התשעז

מישל בן שושן

 

במדבר פי

כיסוי כלי המשכן (הרב מאיר שפיגלמן)

 

בפרשת במדבר, מתוכנן המסע הקרב ובא של מחנה ישראל. הם נשארו כבר שנה בהר סיני, שם בנו את המשכן. ועכשיו יש לנסוע לעבר ארץ כנען. המסע דורש פירוק המשכן . כל כלי חייב להיות מכוסה היטב כדי שלא יראו ולא יגעו בו. גם הכהנים וגם הלויים, עלולים למות אם הם יגעו בכלי המשכן ללא כיסוי.

למשל, כדי להרים את הארון, הכהנים נכנסים לאוהל, ובלי לראות את הארון, הם לוקחים את הפרוכת, הווילון שמפריד בין הקדש ובין קודש הקדשים ומכסים איתו את הארון בפנים. כך שאף אחד לא יראה או ייגע בארון ישירות. המאמר הזה יעסוק בכיסוים האלה. נראה מה ניתן ללמוד בעיון הזה.

כיסוי הכלים:

 

 

 

 

 

 

הארון                          השולחן                            שאר הכלים                       מזבח העולה

 

 

כליל תכלת	תחש
תחש	תולעת שני	תחש	תחש
הפרוכת	תכלת	תכלת	ארגמן
הארון	השולחן	שאר הכלים	מזבח העולה

=כלים נלווים

 

יריעות המשכן

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מעל לאוהל יש שלושה (או ארבעה) כיסויים שנקראים "המשכן"

1. יריעות עשויות היו מאריגה של עשרים וארבעה חוטים של תכלת, ארגמן, תולעת שני ושש. היריעות, בדומה לפרוכת נארגו בצורה שלכרוב בדמות אריה מצד אחד ובדמות נשר מהצד השני ("כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב"). את היריעות ניתן היה לראות במבט מעלה מתוכו של המשכן. מתבונן חיצוני לא  יכול היה לראותן.:
2. שיכבה השנייה של כיסויי המשכן, שהונחה מעל יריעות המשכן הייתה יריעות עזים שחורות
3. מעל יריעות האוהל הונחו יריעות עור של אלים, מאדמים (צבועים באדום) בצדדים (לפי הרמב"ם) ועורות תחשים על הגג. (או שהונחו עורות אלים ותחשים זה על זה (לפי רבי יהודה):

מסביב לחצר המשכן: רשת יריעות משש

מסך הפתח:  עשוי "תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה רֹקֵם"

 

בגדי כהן הדיוט : שש (פשתן מצרי)

• כתונת: מפשתן ארוג בצורת משבצות
• אבנט: חגורה ארוגה מחוטי צמר ופשתן בצבעי :תכלת ארגמן ותולעת שני.
• מכנסים: ארוגים מפשתן
• מגבעת: מפשתן

בגדי כהן גדול:  שש וזהב

• מצנפת: מפשתן
• מעיל: חוטי תכלת ארוגים עם פעמונים ורימונים
• אפוד: חוטים תכלת ארגמן, תולעת שני, וחוטי זהב. עליו שני אבנים
• חושן: בד ארוג מזהב, צמר בצבע תכלת ארגמן ותולעת שני, ופשתן. עליו, אבני האורים ותומים.
• ציץ :מזהב שנקשר על ידי חוטי צמר צבועים תכלת.

 

הערות:

• הכהנים לובשים בגדי שש, כמו חצר המשכן
• הכהן הגדול לובש בגדי שש וזהב כי הוא משרת גם בהיכל שיש בו כלי זהב ויריעות שש
• כל כלי המשכן מכוסים בעור תחש כמו שהאוהל מכוסה בתחש.
• התכלת משקפת את ההיכל ובמיוחד הארון (כליל תכלת)
• הכיסוי הפנימי ביותר הוא תמיד החשוב ביותר
• התכלת מחברת: בין האפוד ובין החושן

את הציץ לראש הכהן הגדול

מחברת בין הקרסים

מחברת הפעמונים לכהן (על ידי המעיל)

התכלת משולבת עם חוטים אחרים, גבוה יותר מתכלת לבדה. כי כך היא מסמלת את התפקיד שלה: החיבור.   ציבור שכולו תכלת פחות מציבור שמכיל בתוכו כל מיני סוגי אנשים!! בניגוד לקרח שטען שכל העדה כולם קדושים, לכן עבורו טלית שכולה תכלת גבוה יותר              .

יריעות העיזים:   הן  מסמלות את מעמד בני ישראל בתוך המשכן. אבל כשהוא מפורק אין סיבה להימצאותם מסביב לכל כלי.הם הוחלפו על ידי התכלת

השש מסמל את החצר. לכן הוא לא מופיע מעל לכלים. חוץ מאשר בפרכות המכסה את הארון י יש חלק של ישראל בתורה. אפילו בלי משכן

עורות תחשים= מסמלים הפרדה גמורה. לכן אין תחשים במסך הפתח

הארון:  יש לו שני תפקידים:

• כלי ככל הכלים. לכן הוא מכוסה בשני כיסוים עם תחש.
• הוא נמצא בראש המחנה ותר לבני ישראל את הדרך. לכן יש עליו כיסוי שלישי: התכלת

ארבע או שלוש?

יש הרבה דברים שיש ספק אם הם ארבע או שלוש:

1. בגדי כהונה: לפעמים מונים אותם בלי המכנסיים ולפעמים עם. הם או שלושה או ארבעה
2. בגדי הכהן הגדול: הם לפעמים שלושה ( אפוד חושן ומעיל). ולפעמים מוסיפים להם הציץ, כך שהם ארבעה
3. חוטי המשכן: עשויים משלושה חוטי צמר ומחוט אחד של פשתן
4. המשכן מכוסה בשלושה כיסויים, אבל הכיסוי השלישי , מחולק לשני כיסויים (עורות אילים ועורות תחשים)
5. כלי המשכן: הם שלושה (ארון שולחן ומנורה) בפנים ואחד (מזבח העולה) בחוץ.
6. בני ישראל חונים מסביב למשכן במבנה של שלושה שבטים בארבע קיוונים.
7. במזבח יש ארבע קרנות אך רק לשלוש מהם יש יסוד
8. שלושה חוטי לבן בציצית וחוט אחד תכלת
9. שלושה אבות וארבע אמהות.

 

אולי המצב האידיאלי הוא ארבע   והמצב המציאותי הוא שלושה.

אם עשיו היה צדיק הוא היה נושא את לאה והיו אולי ארבעה אבות וארבע אמהות

וכן הלאה

 

המצב האידיאלי הוא שהמשכן מחובר והשכינה בתוכו: ארבעה כיסויים

אבל כשהוא מפורק יש רק שלושה כיסויים!

בע"ה כד אייר התשע"ו

מישל בן שושן

 

במדבר מוש

 

לאמר- בחשאי.

אפשר לחתוך לשניים את הפסוק הראשון:

1. וידבר ה' אל משה במדבר סיני
2. באהל מועד באחד לחודש השני …לאמר.

בחלק הראשון,  הדיבור במדבר סיני מסמל את הדברים הנאמרים בהכרזה, בקול רם, כמו שהיה בהר סיני וכמו שהפועל "לדבר" מרמז.

אבל בחלק השני, קורה ההיפך: הכל בחשאי. משה שומע לבדו את דבר ה' בתוך אוהל מועד. ויש את הפועל "לאמר" שמרמז על אמירה בין אדם לחברו בחשאי, בקול נמוך.

המאור ושמש משווה את שני החלקים האלה לשני המצבים באדם:

בהתחלה, כשהאדם מתחיל בעבודה ובלימוד, הוא מדבר הרבה, בקול רם, הדברים בוערים בו והוא רוצה לשתף את כל הסובבים אותו במה שהוא הבין וחווה.

אבל יש שלב יותר מאוחר, שבו האדם יותר רגוע, הפנים הדברים בשלמות. רואים זאת כשהוא מדבר: בנחת ובקול מדוד. זה סימן של בגרות וחכמה.

ייתכן שספר במדבר עוסק במעבר הזה בין התסיסות של החברה הישראלית , המשברים, קשאי הארגון והתחלת הדרך לבין הצורך להירגע, להתבגר, עד שיאכלו לדבר בנחת. לעבור מה"דיבור" ל"אמירה".

 

ספר במדבר(לעד)

בספר במדבר לא התקדמנו מבחינת הכרונולוגיה. אנו עדיין בחודש השני בשנה השנית ונחזור חודש לפני לחנוכת המשכן בעוד כמה פרשיות. כלומר, יש לחפש את הייחודיות של הספר הזה .

ספר שמות דיבר על מתן התורה ובניין המשכן

ספר ויקרא היה מחוץ לזמן(כאילו לא קרה בו שום דבר מבחינת אירועים שעבר העם במדבר. מדובר רק על העבודה במקדש ובחוקים

נראה לי שמה שמייחד את ספר במדבר זה הארגון של החברה הישראלית לקראת הכניסה לארץ. זה ספר של הפוליטיקה. מקום כל אדם בתוך הכלל והקמת הרשויות האזרחיות והדתיות בחברה.

 

המניין

למה יש צורך למנות את כל העם שוב?

אחרי שהם קבלו את התורה ובנו המשכן,אומר הזוהר :" ה' רצה למנות כמה חיילים יש לו במשכן וכמה חיילים יש לו בתורה". על מה מדובר?

עם ישראל הוא פסיפס שבו כל חלק מגלה חלק מהשכינה. אם ההתגלות של האלוהים בעולם היתה תמונה, היינו היום מדברים על "פיקסלים" ככל שיש פיקסלים(pixels), התמונה יותר בהירה, יותר חדה.

זה התחיל עם המשולש אברהם יצחק ויעקב

זה המשיך עם הגדלת הפיקסלים למשפר 12 השבטים

אחר כך לשבעים נפשות שירדו למצרים

וכדי לקבל תמונה עם חדות מינימאלית שיכולה לפעול בהיסטוריה, יש צורך, במינימום 600000פיקסלים כדי שהתמונה תהיה פעילה.

המניין, אמור לוודא שיש מספר מינימאלי זה בעם ישראל . וגם לתת מקום מיוחד לכל אחד בתמונה הכוללת. לכן חשוב שכל אחד יהיה משוייך לשבט, למשפחה, ותהיה לו ייחודיות אישית החשובה כדי שהתמונה הכללית תהיה שלמה. כל אחד חשוב. וכשכל אחד מכיר את חשיבותו, את מקומו, הוא מרגיש טוב, ראשו נישאת. "לשאת ראש כל בני ישראל" זה לתת מקום ייחודי לכל אחד כדי שיוכל להרגיש חשוב ולפתח את ייחודיותו בתוך הכלל.

 

תפקיד עם ישראל בעולם:

כל אדם מייצג צורה אחת של התגלות ה' בעולם. אף אחדל איכל להחליף את השני . לכל אדם יש פן אחד של השכינה. הבעיה היחידה היא שיש לאסוף ולסדר את כל הפרצופים האלה בסדר כזה שזה ייתן תמונה כוללת. עם ישראל מייצג בתוכו את כל האפשרויות להיות בן אדם. והם אמורים להראות שיש אחדות בכל הפרצופים האלה , כשהם מסודרים בצורה נכונה.

לפעמים  כשעם ישראל מאבד את המצפן, ה' מגלה אותם לכל עברי התבל כדי שיספגו בחזרה את כל האפשרויות להיות בן אדם בעולם. אחר כך, הוא דורש מהם לחזור למקום אחד, כדי לאחד את כל הפרצופים האלה ולהעיד בעולם כולו על האחדות הקיימת בעולם. אחדות זו היא השכינה בעולם.

לכן, מניין וסדר האנשים בתוך מחנה מאוחד חשוב מאוד.

 

חיילי התורה וחיילי המשכן

התורה מסמלת השכל, הלימוד

המשכן מסמל העבודה, עבודת הלב, התפילה.

בכל אדם יש חלק מסויים של תורה וחלק אחר של משכן. כמות התורה והמשכן שקיימים אצל כל אדם נותן לו את הייחודיות שלו.  אם כל אדם היה מייצג גוון של צבע. הצבע הוא איזון בין כל מני צבעים בסיסיים. אדם כתום, יש בו חצי צהוב וחצי אדום. וכן הלאה. על ידי כמות השכל וכמות הלב. על ידי כמות החסד וכמות הגבורה שיש אצל כל אדם, ניתן לתת לו מקום מיוחד בפסיפס הגדול. וכך בונים התמונה הכוללת.

אחרי מתן התורה ובניין המשכן, נקבעו שני הכוחות (המנוגדים) שמהם אפשר להרכיב כל אדם מישראל.

אם התמונה היתה בשחור לבן, התורה היתה השחור למשל והמכן לבן. וכל אדם היה לו גוון ייחודי של הרכב בין שני הצבעים האלה והיה לו צבע אפור מיוחד מאוד. יש אין סוף (לפחות 600000) גוונים של אפור. וחשוב לדעת כמה שחור(תורה) וכמה לבן(משכן) יש בכל אדם מישראל, כדי ליצור התמונה הכוללת האחידה.

התמונה היא לא רק שחור ולבן אלא בכל מיני צבעים .ויש לאפיין כל אדם לא רק על ידי כמות השכל והלב אלא גם במידות, ביצירה, האפיונים אחרים שונים. אבל התורה והמשכן הם דוגמה לכולם.

 

משה אהרון ונשיא שבט

כדי למנות את העם, עומדים מול שבט משה , אהרון ונשיא השבט. שלושת האנשים האלה מונים את השבט.

• משה הוא מסמל את החלק של התורה
• אהרון מסמל החלק של המשכן, העבודה, הלב
• ונשיא השבט מכיר כל אחד מבני השבט, הוא גם מכיר את המאפיין של השבט ויכול להציב כל אחד במקומו.

חשוב שיהיו שלושה שמונים כדי להראות שיש מגוון אפשרויות, אפילו אצל המונים.

זה מזכיר את האנשים היושבים בעמדת ההצבעה בבחירות. נציג כל אחד מהמפלגות יושב מול האזרח הבוחר.

ייתכן שהזה גם הבסיס הרעיוני של ישיבת שלושה שופטים בדין.

 

הכהנים והלווים

הלווים "נתונים בידי הכהנים". על מה מדובר?

הלויים הם חזקים במידת הדין, הגבורה. הם שומרי המקדש. הם מציבים גבולות וחוקים. משה הוא לוי.

הכהנים הם בעלי החסד. מטפלים בבעיות האישיות. הם מכפרים על ישראל ומברכים אותם.

יש לשים את מידת הדין בתוך מסגרת החסד!! אין לתת למידת הדין להשתולל!! החסד אמרו לגבור על הדין

הכהנים הם מעל לכהנים!!

יש עוד סכנה: שהלויים יגיירו את הכהנים למידת הדין. לכן הפסוק אומר לכהנים שיש להם לשמור על משמרת כהונתם! יש לשמור על מידת החסד כי היא מאוד עדינה וחלשה מול מידת הדין!!!

 

לגולגלותם

למה התורה נוקטת במילה "לגולגלותם" הרי היא כבר מדברת על נשיאת ,ראש" בני ישראל. מה יש לגולגולת שאין בראש?

המאור ושמש עושה הקשר בין המילה "גולגולת" ותורת ה"גילגולים".

הפסיפס של כלל ישראל בנוי מחלקים (לפחות 600000). כל חלק חשוב . מה קורה כשאחד מת? אם לכל אדם יש חשיבות כל כך , מה קורה אחרי המות שלו?

1 האפשרות הראשונה היא תורת הגלגולים המקורית: הנשמה שלו מתעברת בנשמה של תינוק שייולד ויקח את מקומו.

2 אפשרות שנייה: שבסך הכל , כלל ישראל מייצג תמיד את ריבוי החלקים. בדומה לקבוצת כדור רגל. אפילו אם שחקן אחד הולך, שחקן אחר יתפוס את מקומו ותפקידו.

לכן, המינוי נעשה "לגולגלותם, כלומר, כשכל אחד ממלא תפקיד חשוב ובדור אחר, התפקיד הזה ימלא אדם אחר שהוא "גלגולו"!

בע"ה ב סיוון התשעה

מישל בן שושן

 

במדבר גז

 

למה יש לספור מחדש את העם?

אכן, לא עברה שנה מהמניין האחרון, לפני חטא העגל, אחרי היציאה ממצרים.מה הצורך במניין חדש, במיוחד כשהתורה כבר הזהירה אותנו ממניינם של בני אדם (כי תשא).

1. הקדמה:

אלא שתפקיד עם ישראל הוא לייצג את כל האנושות כולה. חייב להיות בתוך עם ישראל ייצוג של כל האפשרויות להיות בן אדם. או בלשון דתית, צריך לייצג כל האפשרויות להשיג את הבורא.

אכן, לפני הבריאה, ה' היה אחד ושמו אחד.

אחר הבריאה, השגת הבורא התפזרה לריבוי השגות שונות. כל השגה העמיקה את דרכה. היו ימים שונים בבריאה. עולמות שונים (הדומם, הצומח, החי,המדבר וריבוי עצום בכל העולמות האלה) כך שנראה , מבחינת הברואים שיש הרבה "אלוהים", הרבה כוחות שונים, ולפעמים מנוגדים ביניהם.

הבורא רצה שכל הריבויים האלה, יכירו באחדות מעבר לכל הפיזור הזה. ההכרה בה', היתה להכיר שיש מאחורי כל הבריאה אל אחד שכיוון הכל ומנהיג הכל . הוא רצה שבסופו של דבר, יכירו בני האדם באחדות הבורא ובאחדות הבריאה. יש להכרת האחדות הזאת, ערך הרבה יותר גדול מהכרת אחדות הבורא לפני הבריאה. לא דומה אחדות שחקרו את כל הגוונים של מרכיביה לאחדות שלא בחנו אותה כלל.

התכנית הזאת, כשלה ולכן היה צורך לבנות עם מיוחד 0ישראל) שימלא , עבור העולם כולו את התפקיד הזה: לכן, העם הזה חייב להיות כולל את כל הריבויים, כל הפנים השונות של "להיות בן אדם" ובכל זאת, ליצור עם אחד. כך שתהיה אחדות מתוך ריבוי. זו המטרה של עם ישראל: להיות עד נצחי של אחדות בריבוי לעיני העמים. בסופו של דבר, ההכרה ש"ה' הוא האלוהים" וש"ה' אחד ושמו אחד", יהיו הצלחת פרויקט הבריאה.

האם אנו הולכים בכיוון הטוב? ייתכן שכן. המדע מגלה במהירות שיש חוקים אחידים שמנהיגים את כל התופעות בעולם. בין בביולוגיה, בין בפיזיקה ובין במתמטיקה. גם בני האדם מגלים שאפשר לחוקק חוקים עבור כל האנושות, ושהעולם כולו יכול להיות "כפר גלובלי אחד", בין לטובה בין שלא! יש יותר הכרה ב"אנושיות" של כל בן אדם ואחריות לשאר בני האדם ולעולם כולו בכללותו.

אחדות זו , היא הציווי העיקרי של עם ישראל. עם ישראל בנוי , אם כן, בריבוי דעות המייצגות את כל עמי הארץ ובאותו הזמן, הוא מצווה להיות עם אחד.

 

2. איך בונים ריבוי?

עם ישראל לא נולד על ידי "אב" אחד אלא על ידי שלושה אבות. כל אב ייסד מידה שונה והפוכה מזו של השני. דין, חסד, רחמים. ניתן לייצג את כל רעיון האחדות בריבוי על ידי שלושה אבות האומה.

אבל , כדי להעמיק הריבוי, נולדו שני עשרי שבטים. כל שבט מייצג פן אחר, שונה, של השגת הבורא.

אחר כך, היה אפשר להעמיק עוד יותר את הריבוי והגענו לשבעים נפשות. כנגד שבעים אומות העולם. אז ירדנו למצרים, אולי כדי  ללמוד את כל הזהויות האפשריות כי מצרים היתה המרכז של העולם כולו. שם חיו אנשים מכל הסוגים והוצגו שם כל הרעיונות של התקופה ההיא.

אבל זה לא היה מספיק, וה' רצה שנגיע לריבוי המקסימאלי של שישים ריבוא. רק אז, עם ישראל יכול לצאת לדרך ההיסטוריה שלו כעם.

בדומה ל"פאזל". ניתן לעשות, עם אותה תמונה, פאזל של חמישה חלקים לילדים בני שנה או מחולק לשלושים חלקים לילדים יותר מבוגרים ולהגיע לפאזל בן אלפי חלקים למקצוענים יותר.

המינימום של הריבוי כעם, הוא אכן 600000 איש.

 

3. יציאת מצרים

ה' היה "לחוץ" בין שתי מטרות:

הוא היה חייב להרבות את ישראל עד שיגיעו לשישים ריבוא אנשים שיצאו משם.

אבל מצד שני , הזמן לחץ כי ההתבוללות חגגה ועוד מעט היו ישראל מאבדים את זהותם לגמרי (49 שערי טומאה)

לכן, הם יצאו "ברגע האחרון": מיד כשהם הגיעו לשישים ריבוא אנשים. ולכן מיד מנו אותם. אכן, הם הגיעו למספר הזה ויכלו לצאת לדרך.

 

4. קבלת התורה

כדי לקבל התורה, חייבים ישראל להיות גם כן שישים ריבוא. אמנם, ההרכב יכול להיות שונה כל פעם. סדר השבטים שונה גם הוא כל הזמן, אבל סך הכך, חייבים להיות לפחות 600000.

 

5. ספר במדבר

וכאן מגיעים לסיפור שלנו: אחרי חטא העגל, העם איבד הרבה אנשים בגלל העונש של החטא. וגם היה צורך נוסף, שלא נספור את שבט לוי עם שאר העם. שני האילוצים האלה, הכריחו המתנה של בערך שנה שלמה בהר סיני כדי שנגיע למספר 600000 שוב. רק אז אפשר לצאת מהר סיני (מקום התורה , העבודה, בניין המשכן..) כדי להתחיל שלב חדש לגמרי : היציאה לקראת ארץ כנען.

לכן, חייבים שוב לספור אותם: המספר של ששים ריבוא הוא תנאי חיוני להמשך הסיפור. כל תפקיד עם ישראל תלוי בו. אם חסר חלק אחד מהפאזל, אין התמונה שלמה. אי אפשר יותר לדבר על אחדות בריבוי, אין ישראל.

 

מינוי ראשי השבטים:

מעניין מאוד לקרוא את הפירוש של הגלילי זהב על הפסוק "איש ראש לבית אבותיו הוא": הוא טוען שהמינוי של המנהיגים האלה (והתורה נותנת לנו את השם של כל אחד מהם) נעשה, ללא התייחסות של הייחוס שלהם. כלומר, לא מינו מנהיג כי הוא היה "הבן של", אלא בזכות עצמו בלבד.

הרב מספר בדיחה: שני תלמידי חכמים רבו: אחד טען שיש לו ייחוס ולשני אין בכלל. לכן הוא גדול מחברו. אז החבר ענה לו: "אמנם יש לך יחוס, אבל אתה אחרון בשלשלת הזו, אתה נהנה מהייחוס אבל אין לך זכות משלך. אני, לעומת זאת, אין לי ייחוס אבל אני ראשון בייחוס. היוצאים ממני יוכלו להתיחס אלי בכבוד!"

אז הנשיאים האלה, שמונו עכשיו ביציאה לדרך, מתחילים בייחוס חדש. אין להם ייחוס ישן.  למה??

כמובן שנראה יפה למנות מנהיגים רק על פי האיכות האישית שלהם ולא על פי ההתייחסות לאבותיהם.

אבל יש לע"ד דבר עוד יותר עמוק:

עם ישראל פונה מהר סיני. הוא צריך לשנות תפקיד. הוא פונה אל עבר עידן חדש לגמרי. לכן, אין "להתיחס" לתכונות הישנות של תורה ועבודה. מעכשיו, בונים תכונות חדשות בעם. העם שונה. הזמן שונה. המטרות שונות. למשל, אם , בזמן הקמת צה"ל לא  היו מבקשים למנות לרמטכ"ל את בנו של הרב הראשי של פולין! דורשים עכשיו לבנות צבא ולא רבנות רשאית! הכבוד של כל אחד חשוב אבל, יש להבין עבור מה בונים עכשיו העם. "משנים דיסקט". בוחרים מנהיגים בעלי ערכים שונים כי עוברים לשלב שונה בעם ישראל.יוצרים פוליטיקאים. יוצרים מנהיגים פוליטיים.אכן ספר במדבר משנה כיוון לגמרי יחסית לשאר הספרים:

 

ספר במדבר

עכשיו אנו מבינים למה יש צורך בספר נפרד לגמרי מהספרים הקודמים למרות רצף המאורעות:

ספר במדבר מתאר את הפיכת עם ישראל לעם מאורגן פוליטית. יש קבוצות שונות בעם הזה, יש לארגן, לתת מקום לכל אחד, למנות מנהיגים, לטפל במשברים של מנהיגות ושל הנהגה. יוצרים צבא. מתכוננים להיכנס לארץ. זה שלב לגמרי שונה מהקודמים.

בספר שמות, יצאנו ממצרים וקבלנו תורה

בספר ויקרא קבלנו מצוות וחוקי העבודה.

שני הספרים האלה, מתארים, בערך את היהדות איך שהכרנו אותה באלפיים שנות הגלות.

ספר במדבר, עוסק בשלב שונה לגמרי: יצירת חברה מאורגנת, דאגה לצבא והכנה לכיבוש הארץ וההתשיבות בה.

לכן, יש צורך בספירה מחדש של העם:

1. כי הם חייבים להיות 600000 כמו שהרחבתי לעיל
2. כי סדר המניין, סדר השבטים, הרכב השבטים\ שונה מקודמו. בספירה הקודמת, אחרי היציאה ממצרים, אמנם הגענו למספר הרצוי אבל הרכב השבטים והסדר שבהם הם נמנו שונה.

אכן, סדר השבטים בתורה (יש כל פעם סדר שונה) והרכב האוכלוסין בכל שבט, שונה הוא כל פעם. כי כל סדר מאפשר לעם ישראל להיכנס לעידן חדש עם תפקיד חדש.

לכן, נראה לי, עם ישראל, ובמיוחד ה"דתיים" שבתוכו, חייבים להבין את הצורך ב"שינוי דיסקט" המתחייב גם היום. עוזבים את הר סיני ונכנסים לארץ!חייבים מניין חדש, חייבים סדר עדיפויות חדש, חייבים מנהיגים חדשים כי המטרה חדשה לגמרי.

יש לזכור, כי זה הדבר העיקרי שאיננו מובן מאליו, ש"ספר במדבר הוא חלק מהתורה עצמה"!!! אין אנו עוזבים , חס ושלום את התורה אלא משדרגים את ההתחייבויות שלנו!

לא היה קל, כנראה, לעם ישראל לעזוב את הר סיני. כמו שלא היה להם קל לעזוב את ים סוף אחרי המעבר. לא קל ליהודים להבין באמת שאנו עוברים, בעידן שלנו, מספרי שמות ויקרא לספר אחר לגמרי, ספר במדבר!!

 

יהודי מהאב או מהאם?

בתורה, כנראה, עיקר הזהות עוברת דרך האב. הסיפור של האיש המצרי, בן הישראלית שנחשב מצרי ולא יהודי על ידי בית דינו של משה, הוא רק אחד מהסימנים לכך. הפרשה שלנו מדברת רק על "בת אבותם". כל אחד מיוחס לאביו. כמו הכהן או הלוי, האבא הוא זה שמנחיל את הזהות לבנו.

רק בתקופת עזרא, כנראה, ובטוח בתקופת המשנה, היהדות נקבעה על ידי האם. וזו ההלכה עד היום.

(מעניין לבחון את סיבות השינוי הזה ואני מפנה אתכם לעבודה על הנושא הזה של פרופסור מיכאל קורינאלדי)

 

ה"גלילי זהב"  מביא את הבעיה של הגמרא בעניין אדם  שמכה את אביו: הוא אמור להיות מומת מדין תורה. אבל, שואלת הגמרא, הרי אנו לא בטוחים במאה אחוז שהאב הוא באמת אביו!! איך אפשר להרוג אדם על דבר שאיננו בטוח? ועונה הגמרא שאנו נשענים על דין הרוב. רוב בני האדם אינם ממזרים. רוב האבות הם האבות האמיתיים ולכן, הרוב והחזקה קובעים.

אפילו עבור מעשה בלתי הפיך ודרמטי מאוד כמו המתת אדם, הבית דין נשען על הרוב. לא רק רוב השופטים אלא, מה שחמור יותר, על רוב המקרים שהנידון נמצא בו.

(כדי להמחיש את חומרת המצב, ברצוני להשוות זאת לחדר ניתוח שבו, "רוב" הכלים סוטרלו. מי ירצה להיות מנותח בו?)

ובכל זאת, התורה דורשת לדון למוות על פי רוב! וכן כל ההלכות יידונו על פי רוב החכמים. הרוב קובע!

בדרך כלל, כל מה שנוגע לדין אלוהי, הוא אבסולוטי. אנו מצפים ממנו שיישען על 100% ביטחון בדבר.

לא כן בתורה: אמנם חוקים אלוהיים אבל התורה כתובה עבור בני אדם וניתנת לבני אדם אנושיים. החוקיים לוקחים בחשבון את היחסיות, הרוב, החזקה, כל מיני מושגים לא אבסולוטיים כי התורה היא אנושית.

 

אם התורה קובעת שהאבא הוא זה שמנחיל את הזהות, היא יודעת שהקביעה הזאת (בזמן ההוא לא היתה עדיין בדיקת DNA) היא רק לפי רוב . ובכל זאת, זה מה שיעשה אותה אנושית!

(לכן, נראה לי שאם היום אנו קובעים שהאמא היא מנחילה את הזהות היהודית, לפחות, אין לטעון ש"זה בגלל שזה יותר בטוח" (כי יודעים שהיא האמא בוודאות ולא האבא). כי התורה עצמה קבעה, בזמנה, ההיפך!).

 

ספר היוחסין

יש מדרש תמוה מאוד שה"גלילי זהב מנסה לברר בכל המאמרים שלו על הפרשה:

 

בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו אומות העולם בהן מה ראו להתקרב יותר מן האומות, סתם פיהן הקב"ה אמר להן הביאו לי ספר יוחסין שלכם שנאמר הבו לה' משפחות עמים כשם שבני מביאין, ויתילדו על משפחותם  ( ילקוט שמעוני ,פרשת במדבר רמז ,תרפד )

 

נראה לי לפרש ולסכם את דברי הרב כך:

אומות העולם מתייחסים אל התורה כספר חוקים ורעיונות שאליהם הם יכולים להזדהות או לקבל. אבל, עבור עם ישראל, הזהות היהודית איננה נובעת מההזדהות אל רעיונות התורה . היא נובעת, בפשטות, כי הם נולדו מהורים יהודים!! הגויים, בקבלת התורה , היו מקבלים אותה או לא לפי הזדהות אל התוכן של התורה. אבל ישראל הם ישראל כי הם שייכים לעם. מה שגורם לישראל לקבל התורה , זה לא הקבלה של הרעיונות שבה, אלא העובדה שההורים שלהם קבלו אותה! זה אכן בא להם ככפיה. כמו שהלידה היא כפייה. כפיית ההר כגיגית, מדגישה עניין זה. לכן, ההבדל בין נתינת התורה לישראל נובעת מ"ספר היחוסין שלהם"!!

המדרש הזה איננו בא , לעניות דעתי, כדי לשלול מהגויים האפשרות להקים משמחו ולהתייחס אליהם. הוא בא ללמד ליהודים עצמם את סוג הקשר שיש להם עם התורה: זו לא "דת", או תיאולוגיה. זה ספר המשפחה שלהם! זו ההיסטוריה שלהם. הם קודם כל עם ורק אחר כך מקבלי התורה.

 

• לכן אנו מברכים: "אשר בחר בנו ונתן לנו את תורתו": הוא נתן לנו התורה בגלל שהוא בחר בנו. ולא להיפך! הוא לא בחר בנו בגלל זה שהוא נתן לנו את התורה!!
• "וחיי עולם נטע בתוכנו"= זו התורה שבעל פה, שה' נתן לחכמים לקבוע, לפי הזמן והנסיבות, את ההלכות שמחיות את התורה שבכתב. זה מה שמאפשר לתורה להיות נצחית ולתת לנו "חיי עולם"
• "משה קיבל תורה מסיני ומסרה להושע"= מסרה ממש, שיעשה ממנה מה שיראה לנכון!! וכן שאר ה"מסורת" היא נמסרה לחכמים והם עושים ממנה מה שנראה להם לעשות ממנה!!

 

 

 

הלוויים

אמרנו לעיל, שאחד התנאים לעזיבת הר סיני היה שהעם ימנה שוב 600000איש, מלבד הלויים. אם כן , יש עניין ביצירת עם של לוחמים "יוצאי צבא" שיהיו 600000. הלויים, בהיותם "לא לוחמים" מוצאים מכלל העם הנבנה מחדש. הלויים יטפלו בנושאים אחרים כמו חינוך, לימוד התורה ועזרה לכוהנים בעבודות המקדש.

 

"הקרב את מטה לוי והעמדת אותם"

המדרשים שמים לב לפועל "הקרב", שכבר השתמשה בו התורה עבור אהרון (הקרב את אהרון אחיך). יש דבר סמוי שמגלה המילה הזאת: גם אהרון, וגם הלוויים (מסיבות שונות) לא רצו להתמנות בתפקיד שלהם. אהרון התבייש וחשב שאיננו ראוי בגלל חטא העגל. אבל הלוויים, למה הם סירבו, בהתחלה, לשרת כלויים, עד שמשה היה צריך לאלץ אותם ולקרב אותם בעל קורחם, לשכנע אותם ולהבטיח להם כל מיני הטבות נוספות כדי לפתות אותם להסכים?? ה"גלילי זהב" מנסה לברר העניין ומוצא כמה סיבות

1. הם לא יקבלו נחלה בארץ!

2 הם יהיו עניים ויידרשו לקבל את פרנסתם מהצדקה, והם עצמם, לא יהיו מספיק עשירים כדי לתת צדקה.

3 הם יהיו משרתי הכהנים ולא כהנים בעצמם.

4 כל בעל תפקיד ציבורי, הוא יעד להשמצות ולתלונות. בהקשר לזה, הרב מביא בדיחה: למה הגמרא קוראת לשליח ציבור "שושנה בין החוחים"? כי מהרגע שהוא עולה אל הדוכן, הוא יעד של החצים של הציבור . כל החוחים מתחילים לעקוץ אותו! (נראה לי שאותו הדבר קורא עם עם ישראל- השושנה בין החוחים: לא רק כבוד יש בכינוי הזה אלא הרבה צרות של אנטישמיות!)

5. ועוד סיבה הרב מוצא בסירוב: הבושה! והענווה. כי אדם שנושא בתפקיד שהוא למעלה ממדרגתו, עלול ליפול בצורה קשה או להישרף מהר.

 

הדגלים

הרב מוצא בעניין הדגלים, סימן לפיזור התפקידים בעם ישראל. אם שבט מתבקש להתישב בצד מסויים, למשל בצפון, זה בגלל שהוא חייב להתמחות בכל מה שקשור לצפון (ענייני הכסף). בדרום, הם נדרשים לפתח את החכמה, וכן הלאה. אם לכל אחד יש דגל, זה בגלל שייחודיות שמתבקשת מכל שבט.

היה הרבה יותר הגיוני שיהיה דגל אחד בעם אחד. לא, עניין "האחדות בריבוי" (ראה באריכות לעיל), דורשת לא פחות אחדות מאשר הדגשת הריבוי והעמקת הנושאים השונים בחיי האדם.

קיום התורה והמצוות, חייב להיעשות דרך העבודה היום יומית , בהתעסקות בכל ענייני עולם הזה: במאכל, במשא ומתן,…ולכן אין עם ישראל מוגדר רק לפי מימד אחד או עניין אחד. עם ישראל מאחד את כל נושאי החיים, וכל אחד עם הדגל שלו, מסביב למשכן המאחד את כולם.

אור וחושך

כדי להדגיש עניין זה, הרב מציע פירוש של הפסוקים הראשונים בספר בראשית:

האלוהים ברא אור (הצדיקים) והחושך (הרשעים). ואחר כך, כתוב שהוא בחר באור "וירא אלוהים את האור כי טוב". הרי זה פשוט שיבחר בצדיקים ולא ברשעים! מה בא הפסוק להגיד לנו?

לא מדובר על המעשים הדתיים של הרשעים או של הצדיקים

מדובר על ענייני החול של כל קבוצה: מעשה אחד, חול, פשוט, הנעשה על ידי "צדיק" אינו דומה לאותו המעשה בדיוק שנעשה על ידי הרשע. כי המעשה של הצדיק, נעשה בכוונה של טוב, של תורה. והמעשה של הרשע, אמנם דומה בחיצוניותו, אבל המניעים שלו אינם טהורים. לכן, יש לאלוהים מקום לבחור בין שני מעשים שנראים דומים מאוד (כמו מכירת פרות בשוק) אבל הוא בחר באור שיש במעשה הצדיק.

לא מדובר אם כן, בזה שהצדיק מניח תפילין והרשע לא, אלא בצורה שבה שניהם מתייחסים לעולם החול.

 

מספר המצוות

במסכת עירובין (יג), דנים "האם כדאי לאדם שנברא או לא?" כלומר, האם האדם מרוויח משהוא מעצם בריאתו?

הרב מתרץ ואומר:  אם סופרים את המצוות, נמצא ש"מצוות לא תעשה" מרובות על "מצוות עשה". אם כן, אדם שאינו עושה כלום, לא אלה ולא אלה, מפסיד בסה"כ.

אבל, יש צורה בה מצוות עשה גוברות: אם אדם עושה מצוות עשה בכוונה, אז יש לו שכר המעשה ,ושכר הכוונה, כך שיש לו כפול זכויות במצוות עשה והם גוברים על מצוות לא תעשה (אין ה' מחשיב הכוונות השליליות כמעשה).

אז אם האדם עושה המצוות בכוונה, אז כדאי לו שנולד!

אדם שעושה הכל בהרגשת כפייה, בלי כוונה, או שלא לשם שמים, אז כדאי שלא נברא!

הדרך להגיע למסכנה זו נראית מאולצת וטכנית, אבל, היא עמוקה מאוד: הכל תלוי בשמחה ובכוונה שבה האדם חי את חייו! זה מה שייתן לו הרגשה שכדאי לו שנולד או ההיפך!!

בע"ה כו אייר התשע"ג

מישל בן שושן

 

במדבר מי

 

 

מה תפקידו של ספר חדש זה?

הזוהר עונה על השאלה הזאת באופן ציורי:

"אחרי שהוקם המשכן ואחרי שנתנה התורה, הקדוש ברוך הוא רצה לספור את החיילים שלו, את החיילים של המשכן ואת החיילים של התורה"

בספר שמות נתנו החוקים של התורה

בספר ויקרא, ניתנו צורות העבודה במקדש.

אלה שני תחומים שונים: הלימוד והעבודה. התיאוריה והמעשים.שני תחומים אלו מיוצגים על ידי משה (אחראי על הלימוד, התורה) ואהרון ( האחראי על הצד המעשי, המישור האנושי והמעשי).

ספר במדבר עוסק בארגון החברה, בצד הפוליטי. כלומר, איך לשלב את שני סוגי הכוחות האלה כדי לארגן חברה. כאילו התורה והמשכן הם אמצעים כדי לצבור כוח בשני המישורים העיקריים. כל אחד מבני העם בנוי ממידה שונה של כל אחד מהמרכיבים האלה. לכן, לכל אחד יש מקום ותפקיד שונה בחברה. יש לתת לכל אחד את מקומו ויש לארגן את החברה כולה יחסית לכוח של כל אחד.

 

מניין העם

עם ישראל הוא כמו "פסיפס של אלפי (600000) טבליות קטנות (חלקי הפאזל) שמרכיבים את צורת המלך". לכל אחד מרכיב שונה מאוד אבל עיקרי. אם אחד חסר, התמונה הכוללת חסרה!

לכן, המניין בא כדי שנדע לתת לכל אחד את מקומו ואת חשיבותו בפאזל הגדול.

לכן התורה משתמשת במילים :"שאו את ראש". כל ראש צריך להיות מנושא. כשמונים אדם אחד, אז ה' נמצא במידה שלו בזמן הזה! לכל אחד יש תפיסה מיוחדת של האמת. היא לא כל האמת אבל היא בהחלט תפיסה אחת של האמת. לכן יש לכבד אותה מאוד.מצד שני, צריכים גם להיות ענווים כי לכל איש, גדול ככל שיהיה יהיה רק חלק מהאמת ולא את כולה!

 

למה משתתפים שלושה במניין העם?

המניין של העם מתבצע על ידי שלושה אנשים:

משה- אהרון וראש השבט שסופרים.

משה ואהרון הם שני הפכים! הם סמל לעבודה(אהרון) ולתורה(משה). יש למדוד אצל כל אחד מבני ישראל, מה היא המידה המיוחדת שלו. כמה יש בה כמות של תורה וכמה של עבודה. המינון של כל אחד שונה!

וראש השבט מכיר טוב יותר את כל אחד משבטו והוא מסוגל יותר לתת לכל אחד את חשיבותו ואת מקומו הנכון בכלל ישראל.

 

תפקיד עם ישראל (לעד)

עם ישראל מייצג את כל האפשרויות להיות בן אדם! הוא כולל את כל המידות. כל צורות התפיסות של ההוויה. לכן, חשוב שכל אחד יהיה ממומחה בתחומו. לכן, גם, ה' ישלח את ישראל בגלות , כדי שילמדו בכל אומות העולם את כל המידות הקיימות בעולם.

אבל כל הפסיפס הזה צריך להראות שניתן לאחד את כולם בתוך עם אחד! תפקיד ישראל הוא להראות לעולם את "איחוד המידות". לא רק את מידת החסד(של אברהם) והגבורה(של יצחק) בתוך הרחמים(של יעקב). אלא איחוד המידות היותר מפורטות (12 השבטים), שיורדות לכל מיני אפשרויות להיות בן אדם (70 נפש- 70 אומות העולם) ולגלות, דרך 70 פני התורה שניתן , בכל זאת לשייך את כולן לאמת אחת, לאל אחד. במילים אחרות, עם ישראל הוא זה שיוביל את כל העולם להגיד שבסופו של דבר "ה' (האחד) הוא האלוהים(כוחות הטבע המרובים)"

לכן, חשוב שכל אחד ישב תחת דגל מיוחד

שכל אחד יהיה שייך לשבט ולמשפחה מסוימת

שכל אחד יהיה שונה מחברו

ושכולם יעשו עם אחד!

 

התורה היא פסיפס (לעד)

לעניות דעתי, גם התורה עצמה היא פסיפס של הרבה נקודות מבט שונות. לא בכדי יש שבעים פנים לתורה!

למשל, אם נקח את כל החלקים בתורה שמדברים על החגים, נשים לב שכל חלק מדבר על צד מיוחד מאוד של החגים. יש את הפן החקלאי (פרשת אמור), יש את הפן הטקסי-קרבנות המקדש-(פרשת פנחס) ויש חלקים יותר לאומיים, עם ההדגשה לעלות לירושלים..

לכן, נראה לי שהתורה האחת היא מורכבת מפסיפס של פסוקים, מילים, פרשיות, לפעמים סותרות, אבל כל המכלול בונה  "תורה אחת" שכוללת גם את תורת משה וגם את תורת אהרון. גם את תורת האבות וגם את תורת הבנים…

עם ישראל בנוי, כמו התורה, מפסיפס של דעות והסתכלויות שונות על האמת האחת.

אין להפוך הריבוי הזה לאחידות! זה יהיה נגד רצון הבורא שברא ריבוי

אלה יש לגלות , ככל שאפשר אפשרויות למצוא את האחד מאחורי הריבוי.

 

פדיון הבכורים

הבכורים נפדו בשני אופנים:

1. על יד הלויים בגופם, בעבודתם. לוי מחליף בכור.
2. על ידי כסף

אכן, 273 בכורים נפדו על ידי חמישה שקלים כל אחד.

הרמ"י לומד מכך

:"מה שלא יכול להיכלל בשורש עבודה בגוף, צריך לקנות בכסף מלא, שעל ידי זה יקבע בשורש"!

כלומר, ישנם דברים שהם קבועים אצל האדם. הם כבר בנויים בתוך מידותיו וליבו. אבל ישנם דברים אחרים, טובים בשבילו שהוא צריך "לקנות", על ידי כל מיני סוגי קניינים. כסף, עבודה, רכישת מידות, נסיון..ואחר כך דברים אלו ייכנסו לתוך ליבו ויהפכו לטבעיים עבורו, כמו הדברים הראשונים הטבעיים.

20-05-09

מישל בן שושן

 

במדבר שם

 

המניין: כי המדבר הוא מקום מלחמה!(ה)

 

בהתחלת פרשת במדבר , הזהר מתאר מפגש בן רבי שמעון בר יוחאי וזקן אחד שקוראים לו "סבא". הזקן הזה מגיע מה"מדבר" ששם הוא לומד תורה בתנאים קשים, ובא לחגוג את ראש השנה ויום כיפור בישוב (כי בימים האלה, ימים נוראים, אין צורך לגור במדבר, כי כולם ביראה ופחד אפילו בערים!). והא זה שמסביר באריכות מה זה מדבר :

ה "מדבר" מסמל מקום שבו האדם צריך להתמודד עם מצבים לא רגילים. הוא קורא לזה "מלחמה". מלחמה רוחנית או פיזית. אבל על האדם ועל העם לעבור את המדבר כמו שעוברים נסיון. כדי להתעלות על ידי ההתמודדויות שהמדבר מאלץ את האדם להתמודד איתם.

המדבר, לפי התורה הוא מקום "נחש, שרף, עקרב וצימאון!

ארבעת ההתמודדויות האלה הם ההתמודדויות שבני ישראל חייבים לעבור כדי לזכות בניסה לארץ ורכישת הזהות שלהם.

ארבעת השלבים האלה, כבר התבררו על ידי האבות בתור "פרטים", וכן על ידי דוד המלך בהמשך.

מה שחשוב בעיני ה"שם משמואל" זה שארבעת השלבים פונים גם לצד הפרטי של כל אחד וכן לצד הכללי של כל אחד.

המניין יעזור לאנשים הנמנין, יותר מאשר למי שמונה אותם. כי הרי, כולם יודעים כמה הם, וזה בדיוק אותו המספר כל פעם!

תפקיד המניין הוא להחדיר בתודעה של כל אחד את החלק שבו ששייך רק לו כפרט, את החלק שבו ששיך לבית אב שלו, החלק השייך לשבט שלו, והחלק השייך לכלל העם.

אם מונים אדם בתור אדם, בתור איש פרטי, או בתור חייל של צבא, א בתור מומחה בעיסוק מסויים, או בתור חלק מעידה מסוימת, זה משנה מאוד המניין.

המניין מחשיב חלק מסויים של הנמנה ומחדיר בו את ההכרה שהוא שייך לקבוצה מסוימת ושיש בו חלקים מיוחדים שהכלל זקוק להם מאוד.

לכן, המניין במדבר יהיה "במספר שמות, לגולגלותם, למשפחותם, לבית אבותם". בטבלה הבאה נסכם את זה:

	המניין פונה לאדם בתור	המדבר הוא מקום	המידה המקבילה	האבות עיבדו מידה זו
הצד האישי	מספר שמות	נחש	לא נחש ביעקב	יעקב
הצד האישי	לגולגלותם	שרף	אש- פחד	יצחק
הצד הכללי	למשפחותם	עקרב	קור-מים חסד	אברהם
הצד הכללי	לבית אבותם	צימאון	צמאה נפשי לאלוהים	דוד המלך

 

יש לציין כי במניין האחרון בתורה, לפני הכניסה לארץ, כתוב רק "למשפחותם לבית אבותם" ולא "במספר שמות" ולא" לגולגלותם" כי המימד של הכלל גובר בארץ ישראל. אבל במדבר הוא עדיין תקף מאוד

המניין כלפי התורה וכלפי המשכן(ז)

בהמשך, הזוהר מביא עוד פירוש על המניין של פרשת במדבר: על השאלה "למה הכתוב מדבר על מניין "במדבר- באוהל מועד", למה שני ציוני מקום אלה, הזוהר מסביר שהיו בעצם שני מניינים, והשם משמואל מסביר שאפילו אם היה רק מניין אחד היו לו שני תפקידים מקבילים:

למנות חיילי דאורייתא וחיילי דמשכנא (זוהר קיז .):

בכל אדם מישראל יש לעורר את הצד האישי והצד הכללי, כמו שהסברו למעלה. וכאן מדובר ביותר עומק על שני המימדים האלה:

1. החלק האישי: זה הוא החלק שאין אדם אחר יכול למלא במקומי. מדובר על השכל שלי, הדעה שלי, הראייה המיוחדת שלי על העולם, זה עושה אותי למיוחד ולבלתי נתן להחלפה עם משהוא אחר. זה הצד שדורשים ממני לפתח, למשל, בלימוד התורה: כי אין אף אדם אחר שיוכל לקרוא את התורה כמוני!! החלק הזה פונה ל"שכל" של האדם. לכן, משה צריך לפגוש כל אחד ואחד מישראל , מולו, פנים בפנים בשעת המניין! זה הצד של "מספר שמות" כי רק לאדם זה ניתן שם מיוחד זה. ול"גולגלותם" החלק הגופני האישי של כל אחד. בזה האדם צריך לפתח את המיוחדות שלו.
2. החלק הכללי: זה החלקים השייכים לי בתור אדם ששיך למשפחה מיוחדת. למנהגי עדה מיוחדים, להשקפת עולם המשותפת לקבוצה מיוחדת, לשייכותי לשבט מסויים, וכן, שייכותי לעם מיוחד. זה החלק שלי כ"חייל של המשכן": המשכן מסמל כאן כל החלק העבודה של האדם. הקרבנות, המצוות, אפילו התפילות: כל החלק הזה , האדם מקיים אותו בגלל שהוא שייך לעם ישראל. האדם לא מקיים מצווה כי ה' אמר לו לעשות כן, אלה האדם מקיים את המצווה כי ה' ציווה זאת לעם ישראל והוא , האדם שייך לעם ישראל! קיום המצווה, התפילות שלו, כל העבודה שלו, עוברת דרך שייכותו לעם ישראל!! והמימד הזה הוא המימד העיקרי של ספר במדבר. זה המימד שהיה לנו חסר במשך אלפיים שנות הגלות! זה המימד של כלל ישראל.  המניין צריך לעורר בי את החלק הזה של השייכות לכלל. בית אב או שבט או עם.
   • האדם צריך לזכות בשייכות לכלל! אין הדבר הזה מובן מאיליו. כמו שהאדם צריך לקיים מצוות, הוא צריך לעבוד כדי להיות זכאי להיות חלק מהכלל! "אין הכלל קולט עוברי עבירה!" העבירה היא כאן עבירה של שייכות לכלל!!!
   • רק ארץ ישראל יכולה לתת לאדם הרגשת שייכות לעם. רק ארץ ישראל מכלילה את האדם בתוך הכלל.בכניסה לארץ, המניין יהיה רק מבחינת השייכות לכלל "למשפחותם, לבית אבותם".

בכל אחד מישראל, יש שני צדדים, חשובים כל אחד: פיתוח הצד האישי ופיתוח הצד הכללי, שייכות לכלל. כל אדם הוא "חייל של התורה" (זה הצד האישי) והוא גם "חייל המשכן" וזה הצד הכללי.

• אדם מורכב משלושה מרכיבים:
  1. שכל-וזה החלק הפרטי האישי שלו. אין אף אחד שיכול להחליפו בזה.
  2. נפש- וזה הצד שנובע מההשתייכות לקבוצה, לעדה, לשבט,לעם. אלה הרגלי התנהגות, מנהגים, תפיסות עולם, מצוות משוטפות..
  3. גוף- זה חלק אישי אבל גם חלק מ"צבא" של אנשים רבים המרכיבים את הכלל.

 

להתרחק –להתקרב (יד-יז)

בפרשה מתחילים לתת לכל אחד את המקום ישיבה- חניה שלו. מסביב למשכן, כל שבט יש לה את המקום המיוחד שלה.וזה כמובן קשור לעניין המניין שבו יש חשיבות לפרט אבל גם להשתייכותו לציבור מסויים.

אבל יש מצווה חשובה מאוד השייכת לכל העם: איסור קירבה למשכן! ותפקיד הלויים, החונים מסביב למשכן הוא למנוע מהעם להתקרב יותר מידי (קילומטר אחד בערך) למשכן! למה?

יש כלל יסודי מאוד:

ככל שהאדם יודע להתרחק מהדברים הטובים, כך הדברים הרעים מתרחקים ממנו!!!

ההרחקה הזאת, היא הקדושה. כדי לקיים קשר בעל ערך ובעל כוח ברכה, זאת אומרת קשר שיש לו פוטנציאל של חידוש, פיתוח, הפריה , קשר פורה , מעניין ועמיד בזמן, חייבים לא להידבק ! המרחק מאפשר קשר אמיתי.

כמובן שלא צריך להתרחק מכל וכל, אלה להתקרב אבל לא להדבק לגמרי,לשמור מרחק מסויים.

אפשר לתאר ההתקרבות עם שמירת מרחק: "יראה" או "כבוד". או פשוט "קדושה".

להדבק למשכן, זה לתפוס את המשכן , עניין השכינה, כדבר מובן מאליו, האלוהים נמצא "בכיס" של האדם. אין לאדם לעשות שום מאמץ בקשר שלו עם האלהות. וזה קרוב מאוד לעבודה זרה.

כך בקשר בין שני בני אדם: אם אדם חושב שהוא יודע "הכל" על השני, אם הוא מרגיש קרבה כזו שלא מאפשרת דיבור, הבדלי גישות, חידושים, הפתעות, אז הקשר "חולה"!

בך בין בני זוג, חשוב שהקשר יעמוד על סימן ה"קידושים" של מרחק וקרבה, כדי לתת לבני הזוג מרווח תמרון בקשר ורענון הקשר כל הזמן

כך גם בין האדם עצמו ודעותיו, בין מחשבותיו. טיפת ספק לא מזיקה! אפשרות לשנות עמדה במידת הצורך, זה סימן לחיים ראויים לשמן.

לכן, חשוב שבין האדם ל"משכן" יהיה מרווח.

כל הבעיות, הדברים הרעים, האויבים, או כמו שאומר השם משמואל "החיצוניים" קרי המזיקים, ה' שם אותם על יד האדם כדי לתת לו תזכורת על זה שיש לו ליצור קשרים טובים. אם הקשר יותר מידי קרוב או יותר מידי קרוב, ה"חיצוניים" מייד נכנסים בתמונה ומזיקים!!!

אין ל"רע" בעולם שום תפקיד של עונש אלא תפקיד של דורבן כדי שהאדם יוכל לחזור וליצור מרחק מתאים יותר עם העולם.

 

• יוצא מזה שאפשר לסכם את עבודת האדם בעולם כיצירת קשרים לא יותר מידי קרובים ולא יותר מידי רחוקים. המרחק הנכון עם כל דבר, ובמיוחד על כל נושא האלהות והדת, הם המטרה של רוב המצוות. סכנת הקרבה היתרה היא לא פחות חמורה מיתר

ריחוק!

 

• עם ישראל נמשל לאש. האויבים של ישראל נמשלים למים:

אם האש מתקרב למים יותר מדי, המים מכבים את האש!

אבל אם האש יודע להתקרב אבל לא יותר מדי למים, אז האש מצליח לאדות  את המים!!

בע"ה כב אייר התשע"ד

מישל בן שושן

 

במדבר נה

בסדרת "במדבר" קורא דבר חשוב מאוד: בני ישראל מוכנים ששבט הלווים לא יכללו במפקד הכללי . הלוויים יקבלו תפקיד שירחיק את בני ישראל מהמשכן! המדרש רבה קובע שזה סימן בגרות גדול מאוד של העם. אם כן, למה זה חשוב ומה הוא תפקיד הלויים??

הם אמורים להרחיק את בני ישראל מלנגוע במשכן. זה תפקיד פיזי מאוד מוגדר אבל הוא מסמל תפקיד רוחני הרבה יותר רחב: הם מתקנים בזאת את חטא העגל!!

 

 

חטא העגל

בני ישראל לא הצליחו להמשיך לעבוד את ה' בלי נוכחותו של משה. זה , לפי הרבי מסוכטשוב החטא העיקרי שלהם. עשיית עגל מסכה מזהב הוא רק הגשמה של החטא העיקרי הזה.

החטא הזה הוא עורב לכל מי שרוצה לעבוד את האלוהים! כל איש דתי, באשר הוא דתי, עלול לחטוא בחטא זה:

החטא להיות תלוי באדם או ברעיון או בכל דבר בעל ערך באותה הדת!

 

משה היא מי שמלמד אותנו את החוק. הוא מראה לנו את הדרך. הוא הכיר לעם את מציאות הבורא ושימש כמתווך בהתגלותו בסיני.

אבל על כל אחד ואחד להיות עצמאי מבחינת אחריות מעשיו ומחשבותיו כל הזמן. אסור להיות "תלוי" במשה! משה הוא רק עוזר להבין. הוא לא חושב במקומי. אם הוא ילמד אותי דבר, ואני אעשה אותו, אני זה שמקבל אחריות על המעשה ולא הוא. הוא רק אלראי על זה שהוא אמר לי לעשות. אבל אני חייב לחשוב האם הדבר נכון לעשותו ואני מקבל אחריות מלאה על המעשה.

 

לעבוד עבודה זרה= לבטל את רצוני  ואחריותי לגבי העבודה הזאת.לתלות את עצמי מ=במישהו או משהו אחר, גדול ככל שיהיה.

 

המרחק הנחוץ בין האדם לבין הדבר  או האישיות הגדולה או הרעיון הגדול שהוא אמור ללכת בדרכם, בא כדי לתת ערך לעבודה! לתת ערך לדבר  או לרעיון. זה לפחות הערך של עבודת ה'!

 

לא לחינם, התורה חוזרת כל הזמן על איסור עבודה זרה: כי בכל עבודת ה' כרוכה סכנה לעבוד אותה העבודה כעבודה זרה!!

 

לא לחינם חטא העגל כרוך כל כך במתן תורה: זה לא "אירוע מצער" שקרה אי שם בהיסטוריה. זה אירוע שבא להסביר על מה מדובר כשמקבלים את התורה. כל קבלת תורה טומנת בחובה עבודה זרה. כל רב, ככל שהוא גדול ובעל השפעה , טומן בחובו סכנת תלות. אין פיתוי גדול מהרצון להפוך תלמיד לתלוי בי. ואין פיתוי גול לתלמיד להיות לתלוי בר שיגיד לו מה לחשוב ויקבל ,כביכול, אחריות על מעשיו ומחשבותיו!!

 

אם האלוהים היה רוצה ליצור אנשים תלויים, הוא לא היה יוצר בני אדם! הוא , בכוונה יצר בני אדם שיחשבו באופן עצמי, שיהיה להם רצון אישי ושיקבלו אחריות על מעשיהם. רק בני אם כאלה יכולים להצדיק בריאת האדם.

 

המשכן

המשכן טומן בחובו סכנה עוד יותר גדולה. ה' בעצמו אמור לשכון בו! הסכנה היא עצומה:לנגוע במשכן,מסמל הרצון להתבטל מול נוכחות האלוהים.

 

לכן, הלויים, שלא השתתפו במעשה העגל, אלה שמונו על ידי משה להמית את עושה העגל, הם אלה שתפקידם להזכיר לעם הצורך במרחק הזה בינם לבין המשכן. לא בגלל שהמשכן מסוכן, לא בגלל שנוכחות ה' היא פסולה, לא בגלל שאין אמת אצל ה'. להיפך! כדי לשמור על כל הערכים האלה.

 

 

 

איך מרחק יכול לקרב?

זה סוד כל העניין: מבקשים להתקרב ואז הקרבה הגדולה,  שמבטלת את המתקרבים בעצמם!

זה קורה בין איש לרעהו וזה קורה בין איש לאשתו. זה קורה בין האדם והאלוהים וזה קורה בין אדם לרעיון או אידיאולוגיה.

הקשר בין האדם והדבר(או האשיות) החשוב , חייב להיות בעל משמעות. כלומר, עם מרחב תמרון . כבוד. חשיבה . חיפוש תמידי על הרצון של השני. אפשרות להתפתחות הקשר , התפתחות האדם עצמו והדבר (או אשיות) במשך הזמן, יחסית לקשר הנוצר. בלי מרחק כזה, האדם מתבטל ומבטל הקשר!

לכן, כל כך חשוב לשמור על מרחק בכל צורך של קרבה.

כשמדברים על "דביקות בקדושה", יש להבין את שני המושגים:

קדשוה= הפרדה!

דביקות= קרבה!

אם כן, יש לשמור מרחק בכל רצון לקרבה. זה התנאי לקרבה אמיתית בעלת משמעות .

 

כי לא יראני האדם וחי

אין להבין מכאן שהאלוהים מסוכן. שהוא בעל קרני לייזר שהורגים. אלא יש כאן הגדרת מי הוא "חי": אדם "חי הוא אדם עצמאי. אדם שחושב, שיש לו רצונות, שהוא מקבל אחריות על חייו.

במידה והאדם מבטל את המרחק בינו לבין האמת המוחלטת, בינו לבין האלוהים, אז הוא מפסיק להיות חי!!

 

הלווים מלמדים את התורה לעם

זה אחד מהתפקידים שמשויך ללווים. אם כן, עיקר לימוד התורה הוא ללמד את בני ישראל להיות אחראיים על מעשיהם ולא לעסוק בעבודה זרה!!

 

אין ללווים נחלה בארץ

כנראה שזה קשור לתפקיד שלהם: אם היה להם אדמה, קרקע כמו כולם, היו יכולים "להשתקע", להיות מקובעים.העובדה שהם תלויים במתנות האחרים כדי להתפרנס, מאלצת אותם להרגיש כל הזמן צורך בחיפוש והתחדשות.

הלוויים הם בעצם היהודים של היהודים!

 

מי לימוד לישראל גדולה זו?

המדרש משבח את ישראל שהסכימו להפריש את הלווים כדי שאלה יפרידו בניהם לבין הקודש. כדי שהלווים יהיו יותר קרובים אל המשכן. כדי שימנעו מהם להתקרב!

"ויעשו בני ישראל ככל אשר צווה..". הם עשו זאת, אפילו בשמחה!

הם הבינו שיש להתרחק כדי להתקרב!

זו הפגנת בגרות ! (ייתכן שזה מה שיאפשר לה' להחליט שהם בשלים לנסוע ממדבר סיני!)

אבל יתרה מזו: הם לא יכלו ללמוד זאת ממשה כי משה היה כל הזמן דבוק אל ה' בלי הפרדה! אם כן, בני ישראל למדו זאת לבד! כמו מתבגר אמיתי שלומד את הדברים לבד, על בשרו! וזו גדולתם שמשבח המדרש רבה.

 

תפקיד משה בעגל

משה היה כאמור דבוק בה' והוא לא לימד את ישראל שלא להיות לויים בו מספיק!!

לכן, הוא לוקח על עצמו חלק מאשמת חטא העגל. והוא מוכן שימחקו את שמו מהתורה!

אם משה כל כך מוכן להילחם עבור ישראל, זה בגלל, כנראה, שהוא מרגיש שבגלל התלות בו הם חטאו. וכל תלות קשורה בהתנהגות של שני האנשים. מי שרוצה לתלות את עצמו בשני אבל גם מי שרוצה או לא עושה כלום נגד התלות של השני בו!!

 

לוי

השם הזה ניתן על ידי לאה אמו של לוי באומרה:"עתה ילווה אותי אישי". כלומר שלוי הוא גורם להתקרבות. ללוות. אבל בלוויה,מכבדים את מי שמלויים ולא נדבקים אליו. לכן, כנראה,לוי הוא אחראי על הריחוק בקרבה!

28-05-08

מישל בן שושן

במדבר העד

 

במדבר סיני:

התורה כותבת את שם המקום כי כל הספר עוסק בהכנת העם מבחינה פוליטית , סוציאלית  וצבאית. אחרי שקבלו את התורה והמצוות, הן עדיין לא התארגנו בבחינות הנ"ל. הם במצב כמעט אפסי , מצב של "מדבר". וממצב אפסי זה הכל יש לבנות ולארגן.

הם נשארו שנה במדבר סיני, ובנו משכן, קבלו מן, קבלו תורה. אבל מהמצב הזה הם חייבים להתקדם לקראת הנסיעה לארץ ישראל שהיא המטרה.

 

באחד לחודש השני

התאריך חשוב כי בעוד 20 יום הם אמורים לצאת למסע . וכאן, בפרשיות האלה, נכין את המסע.

 

*שאו את ראש (א-ב)

מדובר על מניין כל זכר לגולגלותם. המניין הזה ישמש למנות שרי עשרות, חמישים .. ולסדר השבטים וראשי המטות. המניין הזה שונה לגמרי מהמניין שיחול בפסוק הבא. בפסוק ג', ידובר על "תפקדו".

 

*תפקדו אותם

המניין הזה הוא מניין שונה מהמניין הראשון של פסוק ב'. מניין זה של "תפקדו" סופר כל בני עשרים לפחות שיכולים ורוצים לצאת לצבא.

 

**יוצא צבא (בתוך המאמר הראשון)

מעניין מאוד לשים לב: רק אלה שיצאו לצבא יימנו בתוך בני ישראל כדי שהשכינה תשרור עליהם!!

הקריטריון של השכנת השכינה בעם הוא מספר "יוצאי צבא". לא תלמידי חכמים, לא ישיבות, לא צדיקים…אלא "יוצאי צבא".

 

***לצבאתם(בתוך המאמר הראשון)

למה מוצאים שב"י ישראל הם 603550 בדיוק כמו המספר שמנו אותם חצי שנה לפני כן במחצית השקל (עבור האדנים) 603550!!?

כי המספר הזה הוא המספר שנקבע להשכנת השכינה בתוך עם ישראל לצורך מסע.

נכון שה' נמצא בכל מקום. נכון שהשכינה שורה בין שני תלמידי חכמים שלומדים תורה. אבל המצאות השכינה במלואה, איננה תלויה בלימוד התורה. במקורה, השכינה נמצאת במלואה כשיש 603550 איש בישראל שמוכנים לצאת לצבא!!!

מהרגע שהגיעו למספר הזה, הפסיקו לספור ולגייס אנשים לצבא!! הנציב מחדש שיכול להיות שהיו הרבה יותר מהמספר הזה. אבל לא צריכים אותם. בדומה למשחק כדור רגל, יש אולי 30 שחקנים בקבוצה, אבל רק 11 יעלו על המגרש. השאר נשארים בחוץ כמחליפים במקרה של החלפה או פציעה. גם כן כאן, אם היו אנשים שימותו או שיצאו מן המחנה בגלל טומאה, אז מחליפים אותם עם אחרים שעדיין לא נמנו (עדיין לא גויסו) כדי שהמספר 603550 יהיה שלם והשכינה תשרור בתוכם.

וכל זה רק במסעות. במנוחה, אין צורך במניין הזה!

 

במספר שמות

רש"י אומר שהמניין היה בעזרת מחצית השקל

הנציב לא מסכים עם רש"י. הנציב טוען שזה היה בעזרת פתקים.

***(איפה יש עוד רבנים כאלה היום , שלא מפחדים לחשוב בעצמם ולהביע את עמדתם אפילו אם זה נוגד עמדת גדול בתורה מוסכם וותיק ב6מאות שנה ממנו!!!?)

***לע"ד:

נראה לי שהבעיה העיקרית של עולם התורה בימינו הוא הפחד!

הפחד מהחידוש , הפחד מהאחר, הפחד לחשוב, הפחד להביע עמדה, הפחד מהעולם החיצון. ואני לא חושב שרק עולם ה"חרדים" נגוע בזה!

ייתכן שהפחד הנורא שנוצר עקב אירועים טראומתיים כמו שבתאי צבי, או "ההשכלה" או סתם שהות העם בגלות. אבל הגיע הזמן שהקיפאון לא רק שהוא לא מועיל אלה הוא הרסני. הסגרות לתוך הישן , עצימת העניים מול העולם החדש המתפתח עם הקמת מדינת ישראל וחזרת העם אל ארצו הוא לעניות דעתי הפשע הכי חמור שהדתיים יוכלו לבצע כלפי התורה היום.

 

כאשר צווה ה' (א-יט)

היו כמה משפחות וכמה שבטים שלא היו בהם שום שינוי במספר יוצאי הצבא מהמניין הקודם. למרות זאת, בצעו שוב את המניין כי זה היה צווי ה'. המניין בעצמו חשוב להשכנת השכינה, והיציאה בארגון למלחמה.

 

ויהיו כל פקודי בני ישראל(א-מה)

כדי להודיע שלא היו "נטפלים", אנשים לא ראויים לצבא , שלא רצו או שלא יכלו לצאת לצבא. אלא כל מי שנמנה היה ראוי לצאת לצבא.

"ויהיו" = כל אחד ואחד היה ראוי ולא השלימו המניין עם "נטפלים"!

 

וסביב למשכן יחנו(א-נ)

הלווים חונים מסביב למשכן למטרה ראשונה: לכבוד המשכן.

(ראה הפסקה הבאה)

 

והלויים יחנו (א-נג)

למה שוב להגיד את זה? כי יש מטרה שנייה לחניית הלויים מסביב למשכן: כדי להגן על ישראל שלא יבואו למשכן טמאים!!!

**לע"ד: תפקיד זה נראה תמוה! הרי היה פתח אחד למשכן, אפשר להעמיד אדם אחד שיבדוק הנכנסים! ועוד, הלויים חנו מסביב ולא מול הפתח עצמו (שם היו משה ואהרון). אז על איזה הגנה מדובר כאן?

נראה לי שצריכים לזכור שהלויים היו ממונים על "לימוד תורה לעם". וזה בעצמו , מטרתו להרחיק העם מהמשכן!!! ולא להיפך!!!

המשכן, הניסים שהיו בו, המצאות השכינה באוהל מועד, כל זה מושך מאוד כל אדם. המשיכה הזאת הוא מסוכנת. היא יכולה להיות מבוססת על מניעים מאגיים, מיסטיים, מה שקוראים "עבודה זרה".

לימוד התורה, מטרתו  להרחיק ממהלכים פסולים כאלה. לימוד התורה אמור להכניס קדושה, מרחק, בין העם למשכן. רק שמירת מרחק  מאפשר יחס בריא ופורה.

כמו בין איש ואשתו, הקידושים, המרחק הנשמר, מאפשר יחס בריא ופורה. וכן כל דבר שבקדושה.

נראה לי ש"קדושת " הלויים , מטרתה להכניס קדושה בין העם לבין המשכן. אפילו אם נחשוב שהמשכן הוא "העיקר" או ה"דבר בעצמו", דווקא אז, יש להרחיק את העם ממנו כדי לשמור על בריאות נפשם, בריאות עבודתם, קדושתם הם וקדושת המקום גם כן.

אני חושב לפעמים, אם נידע מחר בבוקר שבית המקדש השלישי נפל מן השמיים. איך נידע להתנהג מול הידיעה הזאת? מה יהיו ההתנהגויות של העם שידהור בריבותיו כדי "לנגוע", כדי "להיות שם"….

האם ה' לא מחכה שנגיע להכרת הצורך בקדושה לכל מה שנוגע לבית המקדש כדי לשלוח לנו בית מקדש??

האם אנו מספיק מבוגרים ויודעי קדושה כדי לקבל בית מקדש במצבנו היום? אולי במקום לוים יהיו שוטרים שירו על המון הצובאים על המקום, רחמנא יצילן!

 

ושמרו הלווים

הלויים ,בתפקידם, שומרים הרבה יותר על העם מאשר על המשכן!!

 

שנים ועשרים אלף(ג-לט)

מניין הלויים הוא נראה נמוך במיוחד יחסית לכל השבטים. הם רק 22300!!

למה?   הם עדיין לא נשאו את הארון (שהיה סיבה למוות לכל מי שלא ראוי!)  אלה משיב הנציב: כל שגדול , גידולו קשה יותר. אילני סרק מרובים מאילני מאכל. בני ישראל לא פרו ורבו עד שהיו בגלות במצרים! המצב הקשה מאפשר ריבוי! וכך הלווים!

 

ולקחת את הלויים (ג-מא)

לקיחה הזו ,מה היא?

שמשה היה צריך להפגיש כל לוי עם בכור שידע זה שזה פודה אותו. !!

 

ונתנו עליו כיסוי עור תחש(ד-ו)

במסע המשכן , כל כלי היה מכוסה עם שני כיסויים: עור תחש ובגד תכלת. הראשון, עור תחש מגן מפני החול והגשם והרוח.

התכלת הוא סמל לרקיע השמיים ולכיסא הכבוד. שני הפכים: הגשמיות והרוחניות!

כל הכלים היו מכוסים בעור התחש מלמעלה ובתכלת במפנים.

אבל הארון היה להיפך מכוסה בתכלת בחוץ1

כי כל הכלים הם כלי התעלות האדם מלמטה כלפי מעלה

אבל הארון הוא בא מלמעלה כלפי מטה.

 

וכיסו את מנורת המאור ואת נרותיה(ד-ט)

למה שמו הנרות יחד עם המנורה וכיסו הכל ביחד?

כי הרב צריך להיות בצוותא עם התלמידים ולא מנותק מהם!! המנורה = הרב. הנירות= התלמידים!

 

וחיו ולא ימותו (ד-יט)

נושאי הארון היו במצב מסוכן כי אם לא היו ראויים היו יכולים למות!

אבל אם היו כן ראויים, אז הארון היה מוסיף להם חיות. "וחיו" =הוספת חיים באיכות. "ולא ימותו"= אריכות חיים בזמן.

 

ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו(ד-כ)

אהרון היה שם את הכלי על הלויים כדי שלא יראו אותו מלמטה כדי לבדוק איזה כלי זה וימותו. "כבלע"= כהרף עין, כמו אדם שבולע מהר בלי ללעוס או לשים לב למה שהוא אכל.