חוקת פי4

בע"ה א תמוז התשע"ט

מישל בן שושן

 

חוקת פי 4

 

 

  1. ניפוץ מיתוס (הרב אלחנן סמט)

בתודעה שלנו, אחד הדברים המוזרים בחוקת הפרה זה עניין טומאת הטהור וטיהור הטמא. הרב אלחנן סמט , בלימוד מעמיק, מצליח לנפץ את הדעה הקדומה הזו. חוקת הפרה נשארת בלתי מובנת בהרבה מובנים, אבל כבר לא בנושא טומאת הטהור וטהרת הטמא. הנה סיכום הלימוד:

 

  • החלק הראשון של הפרשה:

 

במדבר פרק יט (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:(ב) זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל:.. אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו:(ד) וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים:(ה) וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו ..(ז) וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַכֹּהֵן וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְטָמֵא הַכֹּהֵן עַד הָעָרֶב: (ח) וְהַשֹּׂרֵף אֹתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו בַּמַּיִם וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:(ט) וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִוא:(י) וְכִבֶּס הָאֹסֵף אֶת אֵפֶר הַפָּרָה אֶת בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב

 

לפי התחלת הפרשה , חמישה אנשים נטמאים:

  • הכהן השוחט
  • הכהן המקבל את הדם
  • הכהן המזה לכיוון בית המקדש
  • האיש השורף את הפרה
  • האיש האוסף את אפר הפרה

אבל, כשלומדים את ההלכות הנוגעות לשאר החיות שיש לשרוף או להמית מחוץ לבית המקדש, נראה שכל אחד שמתעסק בחיות האלה, נטמא:

  • לגבי פר ושעיר של יום הכיפורים (וכל השעירים והפרים נשרפים מחוץ למקדש):

ויקרא פרק טז (כח) וְהַשֹּׂרֵף אֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה:

  • שעיר לעזאזל:

ויקרא פרק טז (כו) וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה:

ישנם עוד שני מקרים , אבל הם לא קשורים לבית המקדש ולכן הם לא מטמאים את המתעסק בהם:

  • ציפורי המצורע
  • העגלה הערופה

את שעיר לעזאזל מוציאים ממקום המקדש. את השעירים והפרים הנשרפים שוחטים במקדש לפני שמוציאים אותם לשרפה בחוץ והפרה, מזים את דמה לכיוון המקדש כדי לציין את הקשר שלה למקדש.

 

אם כן, העובדה שכל מי שמתעסק בפרה האדומה נטמא, לא משום שזו פרה אדומה אלא בגלל שזו עבודה הקשורה למקדש שנעשית מחוץ למקדש. כאילו יש מחיר "לשלם" על זה שעושים עבודה מחוץ למקדש.(כאילו מזלזלים במקדש או שמה נחשבו שעובדים עבודה זרה או שנדמה למי שמתעסק בזה שיש לו אפשרות להוציא את קדושת המקדש לחוץ…) תהיה הסיבה שתהיה ברור שאין דין הפרה יוצא דופן משאר ההלכות הנוגעות לעבודות חוץ הקשורות למקדש.

 

  • החלק השני של תיאור מה עושים עם העפר הזה:

 

 

(יד) זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים:..(יז) וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי:(יח) וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם ..(יט) וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב…(כא) וְהָיְתָה לָהֶם לְחֻקַּת עוֹלָם  וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו   וְהַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה יִטְמָא עַד הָעָרֶב:(..

 

כאן, כתוב ששני אנשים נטמאים:

  • מזה מי הנדה
  • הנוגע במי הנידה

אבל, החכמים "עקרו" את פשט הפסוק וקבעו שלא מדובר במזה מי הנדה על הטמא אלא באנשים שמשתמשים במי הנדה האלה שלא לצורך! כאילו התורה לא רוצה שסתם אנשים ישתמשו במי הנידה האלה לכל צורך חוץ מאשר לטהר טמא מת! ואלה כמה מהמקורות:

 

 

 

  • רש"י במדבר פרק יט (כא) ומזה מי הנדה – רבותינו אמרו שהמזה טהור, וזה בא ללמד שהנושא מי חטאת טמא טומאה חמורה לטמא בגדים שעליו, משא"כ בנוגע. וזה שהוציאו בלשון מזה, לומר לך, שאינן מטמאין עד שיהא בהן שיעור הזאה:

 

  • רמב"ם הלכות פרה אדומה פרק טו הלכה א

הנוגע במי חטאת שלא לצורך הזאה בין אדם בין כלים טמא ואינו מטמא בגדים בשעת מגעו, שנאמר והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב הנה למדת שמי הנדה אב מאבות הטומאות של תורה, וטומאת מגען בכל שהוא ואם היה בהן כדי הזאה מטמאין במגע ובמשא, והנוגע בהן או שנושאן שלא לצורך מטמא בגדים בשעת מגעו או בשעת משאו עד שיפרוש ממטמאיו שנאמר ומזה מי הנדה יכבס בגדיו אינו מדבר במזה על הטמא אם טיהר את הטמא קל וחומר שיהיה הוא טהור מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה ומזה מי הנדה לא נאמר אלא לשיעור שהנוגע או הנושא מי נדה שיש בהן כדי הזייה שלא לצורך הזאה טמא ומטמא בגדים דין תורה, וכמה הוא שיעור הזאה כדי שיטבול ראשי גבעולין של אזוב במים, בד"א שמי חטאת מטמאין בזמן שנגע בהן או נשאן שלא לצורך קודם שיעשו מצותן אבל אחר שעשו מצותן אינן מטמאין כלל, כיצד הרי שטבל את האזוב והזה על האדם הטמא או על הכלים והיו המים שותתין ויורדין מעל הטמא לארץ, וכן המים הניתזין בשעת הזאה על הארץ או על הטהור הרי אותן המים טהורים והנוגע בהן והנושאן טהור

 

  • תלמוד בבלי מסכת נדה דף ט עמוד א מי יתן טהור מטמא לא אחד. ורבנן – א"ר יוחנן: זו שכבת זרע, שהוא – טמא, ואדם הנוצר ממנו – טהור. ור"א אומר: אלו מי הנדה, שהמזה ומזין עליו – טהור, ונוגע – טמא. ומזה טהור? והכתיב: +במדבר י"ט+ ומזה מי הנדה יכבס בגדיו! מאי מזה – נוגע. והכתיב מזה, והכתיב נוגע? ועוד, מזה – בעי כבוס, נוגע – לא בעי כבוס! אלא: מאי מזה – נושא. וליכתוב, נושא קמ"ל – דעד דדרי כשיעור הזאה. הניחא למ"ד הזאה צריכה שיעור, אלא למ"ד אין צריכה שיעור, מאי איכא למימר? אפילו למ"ד אינה צריכה שיעור, ה"מ – אגבא דגברא, אבל במנא – בעינא שיעור; כדתנן: כמה יהיו במים ויהא בהן כדי הזאה כדי שיטבול ראשי גבעולין ויזה, והיינו דאמר שלמה +קהלת ו' /ז'/+ אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני.

 

הנה מקרה שהפשט נראה לנו ברור: מזה מי הנדה נטמא בגלל ההזייה אבל החכמים לא קבלו את ההסבר הזה וקבעו שרק מי שמשחק או משתמש במי הנידה (בתנאי שיהיה בהם כמות מספיקה להזייה) נטמא. ובכך הם הגנו על המי הנידה האלה מבזבוז ומזלזול.

 

יוצא מכל הלימוד הזה שאין הפרה או מי הנידה (אפר הפרה מעורבב במים) מטמאים בעצמם. רק העיסוק במעשה הנראה כעבודת מקדש מטמא בגלל שהוא נעשה מחוץ למקדש וכל מי שמתעסק במי הנידה שלא לצורך נטמא כדי להגן על המים האלה!

 

  1. נחש הנחושת (הרב יובל שרלו)

משה עשה את נחש הנחושת במצוות ה'.

ובכל זאת, כשחזקיהו המלך הרס אותו, (כדי למנוע עבודה זרה על ידו) זה היה מעשה ראוי לא פחות מאשר עשייתו!

הרב שרלו לומד מזה שאין שום מצווה מה' שאין לה מקום לביטולו. כי ערך המצווה אינה תלויה בדבר עצמו אלא בנסיבות ובשימוש הנכון שלו. זה ההבדל הדק והחשוב בין עבודת ה' לעבודה זרה!

האמת שהיינו ללמוד מחורבן בתי המקדש את הלימוד הזה. אין כמו מצוות בניין המקדש. אבל מהרגע שהשימוש בו הסתלף, אין בעיה, מצד ה', להרוס אותו!!

או למשל השבת: במקרה של פקוח נפש, העברה על איסור שבת הוא מצווה!

קדושת המצווה היא בשימוש, בקיום רצון ה', ולא בחפץ או במעשה כשהוא מנוגד לרצון ה'!!

 

  1. מי נידה:

המים המעורבבים באפר הפרה, שמזים על הטמא ביום השלישי וביום השביעי לטהרתו נקראים "מי נידה".

המילה "נדה", באה, לפי רש"י, מהשורש יידוי, כמו ידוי אבנים. השלכת דבר למרחוק. המיים האלה , מזים אותם אל עבר הטמא.

גם לגבי אישה נדה, אונקלוס מתרגם על ידי השורש "ריחוק" . האישה מתרחקת מבעלה ולכן היא נקראת נידה. לא בגלל טומאה אלא בגלל ריחוק.

אולי שורש אחר למילה הוא "נדד", דבר שיסביר את הדגש באות דלת. אבל זו משמעות קורבה מאוד: התרחקות.

 

  1. מסעות בני ישראל (הרב תמיר גרנות)

בני ישראל ישבו בקדש שם, כנראה היה מקום מושבם הארוך ביותר ומשם התחילו את המסעות שלהם לעבר הארץ. בשנה השנית, אחרי שהיה בת שנה במדבר סיני, הם שלחו מרגלים בדרך הנגב, (הדרך מספר 1 בציור למטה) כלומר מהדרום לצפון. זו הדרך הקצרה וההגיונית ביותר.

אבל , בשנה ה39, בפרשה שלנו, יש התלבטות מסוימת.  והם פונים לקראת מזרח (הדרך מס 2 בציור) כדי להיכנס משם ליריחו. למה הם לא נכנסים , כמו בדרך שלקחו המרגלים, מדרום, מהנגב ?

  • אולי בגלל ה"טראומה" של המרגלים! כמו שמסביר רש"י :" דרך האתרים"= דרך התרים! אם אלו נרתעו מלעלות, זה אולי בגלל שלקחו הדרך הקצרה (]ארוכה) הזו! ואולי עדיף לקחת דרך ארוכה יותר (שתהיה קצרה אם באמת ייכנסו!)
  • אולי בגלל שהמלחמה נגד הכנעני שהתרחשה, הרתיעה אותם למרות נצחונם.
  • אולי בגלל שאדום יצא נגדם למלחמה והם לא רצו להילחם נגדו

מקריאת הסיפור בפרשה שלנו, יוצא, שהכניסה דרך מזרח, נובעת מאילוצים טקטיים, מהנסיבות.

 

אבל, כשקוראים את הסיפור שספר דברים,  הסיבות נראות לנו שונות לגמרי:

ה' הוא זה שמצווה להם ללכת בדרך הזו לכתחילה

ה' מונע מהם להתנגד לאדום (האחים) ומצווה להם לפנות מזרחה כאילו זו התכנית ה מקורית לכתחילה. ולא בדיעבד כמו בספר במדבר)

ייתכן  שכל החלק המזרחי של הירדן הוא חלק מארץ ישראל. שה' רוצה בכך שנכבוש את כל הארצות האלה ולא בדיעבד. בספר דברים, נראה שזו התכנית מלכתחילה: כיבוש החלק המזרחי של הארץ

ייתכן מאוד, שמשה רוצה להשתתף בכיבוש הארץ. יש למשה עוד הרבה דברים לאמר ולעשות בערבות מואב. והוא חייב לעבור דרך המזרח כדי לעשות את כל הדברים האלה. אילו הם היו נכנסים מהנגב, משה היה אמור למות מיד ! והוא לא היה בכלל משתתף בשום כיבוש ורגלו לא היתה נוגעת בחלק בארץ ישראל (המזרחית לפחות).

 

בספר דברים, מתברר שהסיבה לכנסיה דרך המזרח היתה לכתחילה, והתוצאה החושבה ביותר היתה

  1. שמשה כן השתתף בחלק מהכיבוש
  2. שמשה, המוציא את העם ממצרים ונותן התורה , הוא זה שמתחיל את כיבוש הארץ, ובכך, משה מחבר בין יציאת מצרים ומתן תורה ליישוב ארץ ישראל. פרשת המרגלים שברה את היחידה המוצקה של התורה המחוברת לארץ . חטא המרגלים נתן לנו הרגשה כאילו קיים בעם ישראל יצר הרע שרוצה להפריד בין התורה לארץ ישראל. בספר דברים, משה מחבר בכתב ובעצמו, בין שני העניינים האלה: תורה וארץ ישראל! באותו הכיוון, חשוב מאוד שדווקא יהושוע, תלמידו של משה הוא זה שימשיך את כיבוש הארץ ויחבר בכך את התורה להמשך התנ"ך!

 

 

אמורי

נחל ארנון

 

מואב

 

 

אדום    כנעני

2                                 1

קדש *

 

 

 

 

חקת פי

בע"ה ד  תמוז התשעז

מישל בן שושן

 

חקת פי

 

מי מריבה

הרב מנשה וינר מנתח את מורכבות הסיפור הזה. יש ארבעה "שחקנים": העם, משה, אהרון וה'. המסקנות שלו נראות לי מהפכניות ומאוד רלוונטיות למצב היהדות היום:

  1. 1. העם:

לכאורה, התלונות שלהם נראות זהות לכל מה שאנו כבר מכירים מתלונות קודמות:

במדבר פרק כ (א) וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם:(ב) וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן:(ג) וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְקֹוָק:(ד) וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל יְקֹוָק אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ:(ה) וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת:

הם מבקשים מים, הם מתלוננים על זה שהם במדבר ולא במקום שאפשר לזרוע ולהצמיח בו עצים, כמו שהובטח. אבל ה' לא כועס עליהם. הוא לא מעניש אותם על תלונותם. למה? כי אלה תלונות צודקות מאוד. יותר מזה, הם רק מביעים רצון לעזוב את מצב המדבר כדי להיכנס לארץ המובטחת. נכון שהם עושים זאת בחוצפה, אבל החוצפה היא מאוד שייכת לישראלים! כך מתנהגים יושבי ארץ ישראל! הם כבר ישראלים. הם דורשים מים. אבל זה בגלל ..שאין מים באמת! כל הסיפור יעמוד על ההערכה של הדרישות של העם: איך משה ואהרון יקבלו את דרישות אלה?

  1. 2. משה:

כנראה, משה רואה את הסיפור הזה בדיוק כמו שהוא ראה את הסיפורים הקודמים. הוא לא שם לב שהעם השתנה. שמדובר בדור חדש. שהעם רוצה מאוד להיכנס לארץ. זה שונה מאוד מהתלונות הקודמות: הדור הישן רצה לחזור למצרים. הדור הקודם לא רצה להיכנס . הדור הקודם התלונן כי הוא סירב לקבל את מרותו של משה או של האלוהים. וכשהוא קיבל מרותם, הוא רצה להתנהג כילדים בלתי בוגרים.

משה שומע את העם ומיד מקטלג אותם כ"רשעים". בדיוק כמו שעשו עד כה:

במדבר פרק כ (י) וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם:(יא) וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם: ס

נכון , אפשר לשים לב שהוא מעדיף את ההנהגה של המטה (ההנהגה של מכות מצרים, כשהעם היה עם נפש של עבדים,שהיה צריך לעשות הכל במקומם ועבורם)על ההנהגה של הדיבור (השכנוע, כשהעם יותר בוגר וזקוק להסברים כי הם לוקחים אחריות). אבל זה רק מעצים את הטעות הבסיסית: משה איננו מבין שיש הבדל עצום בין התלונות של היום לבין התלונות של הדור הקודם. זה נראה אותו דבר בעיני אבל זה לא!

כל מי שעד כה התנגד להנהגה של משה ושל ה', היה נחשב, בצדק לרשע. אבל כאן, הם לא רשעים, הם פשוט בוגרים יותר והם מבקשים להיכנס לעולם החדש של ארץ ישראל.

משה מסתכל עליהם בעיני הגלות, בקריטריונים של המדבר.

משה כבר הראה חוסר בשלות בהנהגת העם העומד להיכנס לארץ בסיפור המרגלים. היו שם שלוש נקודות מדאיגות מבחינתו:

א. הוא שלח מרגלים. ה' השאיר ההחלטה בידיו והוא כן שלח מרגלים.

ב. הוא ביקש מהם לראות האם הארץ "טובה"!! היש בה עצים!! כאילו משה בעצמו מסתפק על איכות הארץ . יש הרגשה שמשה דורש מהמרגלים להחזיר תשובה על השאלה:" האם כדאי להיכנס לארץ". ולא "איך נכנסים" , מאיפה יש ללכת כדי לכבוש אותה. כשהעם דורש מרגלים (בספר דברים), יש הרגשה כאילו הם שואלים על ה"איך" מאשר משה עצמו ששואל על ה"כדאיות".

ג. כלב הוא היחיד שמוצא את הכוחות להתנגד לסירוב לעלות לארץ. כלב הוא היחיד שאומר"עלה נעלה וירשנו אותה" משה מצטיין בשתיקתו ברגע המכריע הזה!

כבר אז, משה הראה סימנים מדאיגים בכשרונו להנהיג את העם בארץ כנען. אבל ה' לא אמר לו כלום אז. יכול להיות שהעיקוב נבע בחוסר בשלות העם עצמו.

אבל עכשיו, העם שונה. והמבחן הוא: האם גם משה השתנה.

התשובה היא , לצערנו: לא! משה ממשיך לחשוב כמו שהוא תמיד חשב. הקריטריונים שלו לא השתנו. עבורו, החוצפה הישראלית היא רשעות וטו לא. כל מי שדורש הסברים, שינוי מחשבתי, ננזף. משה לא הבין שארץ ישראל דורשת שינוי פרדיגמות מלא. (ראה מילות הנזיפה של ה' כלפיו בהמשך).

 

  1. 3. אהרון.

אנו שוכחים שאהרון הוא כלול בסיפור הזה! הרי ה' דורש ממשה ואהרון לקחת את המטה ולדבר אל הסלע כדי להוציא מים:

במדבר פרק כ (ו) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד יְקֹוָק אֲלֵיהֶם: פ(ז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ח) קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם:

מה עושה אהרון? אהרון שיודע לדבר. אהרון שהוא קרוב אל העם. הוא זה שהיה יכול לדבר. משה תמיד הודה כי איננו איש דברים. יש לו מטה. הוא תמיד השתמש בו. אם עכשיו יש לדבר, זה התפקיד של אהרון. ואהרון לא מדבר!! למה? הרב מנשה וינר מציע לחזור על חטא העגל. שם, אהרון כן דיברף הוא כן לקח יוזמה. וזה עלה לו ביוקר! זה היה טראומה עמוקה בשבילו. הוא התערב בכוונות טובות ויצא מזה אסון .

אהרון מפחד!

אהרון מפחד שהעם יעשה מהסלע מה שהם עשו עם העגל!

אהרון שותק.

זה סימן שהוא איננו מוכן להנהיג את העם בארץ כנען. כי שם, העם זקוק להנהגה חזקה, שלוקחת סיכונים. שיכולה להתמודד מול מצבים קשים מאוד.

  1. 4. הקדוש ברוך הוא

מהתגובה שלו לומדים בעצם הכל. כי עד שמשה הוציא מים מהסלע, היה נדמה לנו שהכל טוב ויפה בסיפור. ובאופן מאוד מפתיע, בלי להסביר איך ולמה ה' מחליט:

במדבר פרק כ (יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם:(יג) הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְקֹוָק וַיִּקָּדֵשׁ בָּם: ס

משה ואהרון לא מאמינים!! איך ייתכן להגיד דבר כזה, בלי הסברים. הם לא קדשו את שם שמים!

בדרך כלל,כשיש תלונות של העם, ה' מגיב עונש נגד העם. כאן, קורה בדיוק ההיפך: העם נקי ומשה ואהרון ננזפים קשות!

משה ואהרון חסרי אמונה… בעם!!.

זה דומה למורה שיש לו תלמיד קשה בכיתה. כל השנה התלמיד עושה בעיות והמורה נוזף בו. אבל, כאן התלמיד שואל שאלה, והמורה, במקום לשמוע אליו, אולי הפעם שאלתו ראויה ויש להתיחס לה, המורה נוזף שוב בתלמיד . למה? כי הוא כבר לא מאמין שיש תקווה עם התלמיד הזה. מה שהיה הוא שיהיה. זו טעות חמורה של המורה. התלמיד כן השתנה והמצב כן השתנה. המנהל יכל לפטר את המורה כי הוא הפסיק להאמין ביכולת של התלמיד שלו.

להאמין בה', זה לבטוח בתכנית שלו.

אם ה' מתכנן להכניס את העם, אם הוא ביקש שייוולד דור חדש, זה בגלל שה' מאמין בעם והוא מאמין בתכניות שלו.

משה עדיין נמצא בעולם הישן. משה איננו מאמין ביכולת העם. משה אינו מאמין בדור החדש שנולד. הוא לא מאמין בתכניות של ה' להכניס העם הזה אל הארץ.

לקדש את שם ה', זה לקחת סיכונים גדולים כדי לתת לתכניות של ה' להצליח! זה מה שהיה חסר ברגע זה למשה ולאהרון.

 

מסקנות

גם היום, עם ישראל חי מהפכה אדירה: הוא עזב את הגלות ונכנס לארץ. דור חדש נולד.

בגלות, כשיהודי היה דוחה את הנהגת הרבנים, היו נוזפים בו כי הוא היה "רשע". וזה היה מוצדק.

אבל בדור שלנו, הכל משתנה. אסור לחשוב שהדור החדש, בגלל שהוא דורש דיבור מחודש, בגלל שיש לו דרישות מוצדקות בנוגע למשמעות היהדות ולמצוות, הרבנים יקראו להם "רשעים". כי הם לא!

חילוני שאיננו מקיים מצוות ,דומה מאוד ליהודי שלא שמר מצוות בחוץ לארץ. אבל הוא לא!

היהודי בחו"ל הביע התנגדות ליהדות. או עזב אותה.

הישראלי החילוני, המייסד את יישוב ארץ ישראל, נמצא במרכז העשייה למען רצון ה'. הוא רק מחפש את הדרך לעבוד את ה' בצורה משמעותית בארץ ישראל. יש לו כוונות טובות. הוא מסר את נפשו למען העם והארץ.

דחייתו את המצוות נובעת בעיקר מהדרישות שלו לקבל מענה חדש לאתגרים החדשים.

החילוני המייסד את הארץ ראה מול עניו רבנים ויהדות שהמשיכו לחשוב כמו שחשבו בגלות. הוא הרגיש שיש אכן אי התאמה.

במקום "לשנות דיסקט", אנחנו ה"דתיים" המשכנו לחשוב במונחים ישנים של המדבר.  במקום לעבוד קשה כדי לחדש את התורה מציון, המשכנו את הפרדיגמות של הגלות. אנו אשמים יותר מכל.

לא קל לשנות פרדיגמות. אבל לקושי הזה ההיסטוריה מזמינה ומחייבת אותנו!

אז נכון שהדור השני והשלישי של המייסדים, התרחק עד לעזיבת כל רצון להתיישבות הארץ ולמעשים בעד העם והארץ. החילוניות הופכת לאורח חיים כשר.הרב חילונים אבדו כיוון ומוכנים לעזוב את הארץ והיהדות. הם זורקים את המים יחד עם התינוק. זה על זה אנחנו ה"דתיים" צריכים לתת דין וחשבון כי אנו איחרנו להגיב. וברוך ה', לא כל החילונים איבדו תקווה. יש עדיין רצון עז לחפש משמעות ולחפש רלוונטיות במקורות שלנו. הם מנשים בכוחות עצמם. כי אין הדתיים עושים את העבודה. כל אחד מסתגר בבועה שלו, כשממשיכים לקורא לשני "רשע".

האתגר עדיין נמצא בפתחם של אלא שאמורים לייצג את הדת.אל נא נהיה כמשה ואהרון בסיפור הזה.

עלינו לדחות את ה"מריבה" בינינו כי  המריבה נובעת מחוסר הבנה בסיסית שאנו חיים רגעים היסטוריים שדורשים חידושים ותרגומים ואתגרים.

קל לחילוני להגיד" הדת כבר לא רלוונטית"

קל לדתי להגיד :"הם רשעים שלא רוצים לקיים מצוות"

אבל נראה לי שאסור לנו ללכת הקלה הזאת כי היא פשוט לא נכונה .

אני לא יודע אם הדתיים ישכילו להתקדם. נראה לי שהגאולה תבוא יותר מהמחנה השני! אבל הוא יהיה זקוק לעזרה.

אהרון חשש. משה לא האמין.

עלינו להאמין ולא לחשוש!

 

 

השוואה עם פרשת בשלח לפרשת חקת

הרב יונתן גרוסמן

 

בשלח חקת
סיום יציאת מצרים התחלת הכניסה לארץ
שירת הים: אז ישיר משה ובני ישראל שירת הבאר: אז ישיר ישראל
מלחמה נגד פרעה מלחמה נגד סיחון
מלחמה נגד עמלק (1)מלחמה נגד מלך ערד יושב הנגב (עמלק)
תלונות בני ישראל: מים- בשר-מים חוסר במים מי מריבה
מרים שרה מרים מתה
חוק ומשפט (פרה אדומה) (2)חוקת פרה אדומה

 

 

הערות:

(1)   במדבר פרק כא (א) וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי:   רש"י : יושב הנגב – זה עמלק, …

למה רש"י סובר שמדובר בעמלק? הרי לא כתוב מי הם יושבי הנגב כאן. ייתכן מאוד שההקבלה עם פרשת בשלח מחזיקה אותו בכיוון הזה!

(2)   שמות פרק טו (כד) וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה:(כה) וַיִּצְעַק אֶל יְקֹוָק וַיּוֹרֵהוּ יְקֹוָק עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ: רש"י : (כה) שם שם לו – במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת ופרה אדומה ודינין:

מה גרם לחכמים ולרש"י לחשוב שמצוות פרה אדומה ניתנה כבר במרה? חוץ מהעובדה שהם היו צריכים להיטהר לפני מתן תורה, נראה לי שהמילה "חק" המופיעה בשני המקרים וההקבלה בין הפרשיות עודדו אותם להגיד זאת.

 

יש עוד הקבלות בין שתי הפרשיות שעושה הרב מנשה וינר:

כשהעם מגיע לקדש בשנה הארבעים, ואדום מסרב לתת להם לעבור, משה מבקש שהעם יחזור דרומה- מזרחה כדי לסובב את אדום. :

במדבר פרק כא(ד) וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ:ה) וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל:

למה קצרה נפש העם?

בעצם איך לא!

הרי הם קרובים להיכנס ופתאום חוזרים אחורה! זה מאוד מזכיר את מה שקרה ביציאת מצרים:

שמות פרק יג (יז) וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה:(יח) וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף

עוד סיבוב! ועוד חזרה לים סוף!! זה נשמע רע מאוד! העם רוצה להיכנס לארץ!!

ויש עוד הקבלה:

כשמשה מספר את הסיפור הזה לבני ישראל בספר דברים, הוא אומר:

דברים פרק ב (ל) וְלֹא אָבָה סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַעֲבִרֵנוּ בּוֹ כִּי הִקְשָׁה יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶת רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָדְךָ כַּיּוֹם הַזֶּה: ס

ה' הכביד את לב סיחון! בדיוק כמו שכתוב בפרשת בשלח:

שמות פרק יד(ד) וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְקֹוָק וַיַּעֲשׂוּ כֵן:

איך הוא הכביד את לב סיחון? כשהוא ביקש מישראל שלא להתגרות באדום ולא במואב! זה מה שנתן כוח לסיחון לסרב לישראל לעבור בגבולו!!

 

ועוד הקבלה:

המדרש מספר שבמלחמת סיחון, היו שני הרים קרובים מאוד ורצו לעשות אמבוש לבני ישראל שיעברו למטה. וה' עשה נס שני ההרים נסגרו על האויבים. בדיוק כמו… מי ים סוף!!

 

כאילו שום דבר לא קרה באמצע. יצאנו ממצרים ונכנסנו לארץ הכל מתרחש אותו דבר

כאילו שהזמן (40 שנה) לא היה ולא נברא.

דרך אגב, רחב תגיד זאת למרגלים:

יהושע פרק ב (ט) וַתֹּאמֶר אֶל הָאֲנָשִׁים יָדַעְתִּי כִּי נָתַן יְקֹוָק לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם:(י) כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ יְקֹוָק אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם:

כאילו בני ישראל יצאו לא מזמן ממצרים.

וכן אומר בלק:

במדבר פרק כב(ה) וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ לִקְרֹא לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי:

כאילו בני ישראל יצאו אתמול ממצרים!

ועוד הרבה מקומות שהתורה מתבטאת בהם כאילו לא עברו 40 שנה.

למשל, בפרשה שלנו:

במדבר פרק כ (א) וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן (איזה שנה?)וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם:(ב) וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן:

מה פירוש "בחודש הראשון"? למה לא  כתובה השנה?. הרב וינר טוען שיש כאן רמז של התורה שרוצה לעשות כאילו לא עברו 40 שנה. כאילו מוחקים את התקופה הזו כי היא שייכת לעיקובים.

כלומר, התורה מספרת סיפור עם תקלות ובמקביל היא מספרת אותו הסיפור ללא התקלות כדי לחבר ולשים הפרטים בשרשרת המשמעות ולא רק בשרשרת הזמנים!.

וכן מצאנו אצל חיי נוח:

נוח חי 600 לפני המבול. והוא חי 350 שנה אחרי המבול. המבול עצמו ארך שנה שלמה. אבל כשהתורה עושה את החשבון הכולל , היא אומרת שנוח חי 950 שנה ולא 951! כאילו לא היה מבול!. ואכן יש אופציה כזו בתורה עצמה שהמבול ארך רק ארבעים יום! כלומר יש בתורה תיאור של כמה פנים שונות של המציאות ועלינו לאחד אותן כדי לקבל תמונה שלמה.

 

לסיכום:

יש הקבלה הדוקה בין פרשת בשלח לפרשת חקת. כאילו התורה רוצה לחבר בין יציאת מצרים והכניסה לארץ. מה שקרה שם קרה שוב כאן. כאילו מדלגים על התקלות באמצע.כדי לחזור לעיקר: יצאנו ממצרים ונכנסים לארץ!

 

חקת פרשת הדין

 

ניתן להבחין במידת הדין בכל הפרשה:

הצבע של הדין הוא האדום: מפרה אדומה בהתחלה ועד מלך אדום בסוף.וצבע הנחושת באמצע הוא גם אדמדם

נחשים באים להרוג. נחש הוא דגל שבט… דן

מרים מתה, אהרון מת. משה מקבל נזיפה ועונש חמור. מידת הדין של ה' פוגעת אפילו בגדולי האומה. גם העם מקבל נגע של הנחשים.

אפילו כותרת הפרשה היא רומזת למידת הדין: "חק"= דין,….."ת"= חיבור בין אותיות ד-נ !

כאילו התורה אומרת לנו: הגיע הסוף להתמסמסות ולהתלבטויות. מגיע רגע האמת, הכניסה לארץ. מי נכנס מי לא. היפרדו ממתי המדבר, הנה פרה שתטהר מסיפורי המיתה. הכניסה לארץ דורשת חיתוך עם עולם הגלות.  זמן ההחלטות הגיע. מידת הדין שולטת.

חוקת מוש

בע"ה ל סיוון התשעו

מישל בן שושן

 

חקת מוש

 

זאת חוקת

"זאת" היא התורה שבעל פה (בניגוד למילה "זה" המצביע על התורה שבכתב).

המילה "חוקה" מזכירה חקיקה של אבן קשה. דבר המקובע, סופית. שאי אפשר לשנות אותו. דבר שיד האדם לא יכולה להשפיע עליו. חוק מאת האלוהים, שאסור להרהר אחריו. שאי אפשר להבין, למצוא טעם בו.

אם כן, יש לנו שני מילים הפוכות:

זאת (התורה שבעל פה- כולה שיח אנושי מחדש, מלא מחלוקות, תקנות לפי הצורך, המתהווה במשך הזמן)

חקה(התורה שבכתב- שאסור להחליף בה אות אחת. תורה מהשמיים. חקוקה באבן. הכל חייב להיות משוייך אליה)

 

הדואליות הזו, היא פרדוקס. מצד אחד דבר שבא מלמעלה, קבוע, אלוהי ומצד שני, תורה שכולה אנושית, מתהווה מלאת תהפוכות ופנים חדשות. איך יכולים לגור ביחד שני המושגים ההפוכים האלה?

 

נחשוב על אבן שחקוקה בצורה כזו שהיא מאפשרת למים לזרום בתוכה. אבן שנמצאת, לכתחילה בשפת מים ומונעת מהם להשתפך. והחקיקה של תעלה בתוך האבן, מאפשרת למים לזרום דרכה!

זה סמל החוקה שלנו! דבר קשה שמאפשר זרימת מים חיים!!

 

זה מפנה אותנו לשני מושגים נגדיים אחרים:

האדם נולד להיות חופשי. החופש , האחריות למעשיו, הבחירה והרצון שלו הם מעקרי כוונות הבורא. אם כן, היינו מצפים שהאדם יהיה באמת חופשי לגמרי. חופשי לבחור האם הוא רוצה שיעשו לו ברית מילה או לא. נחכה עד לגיר מבוגר! חופשי לבחור השם שלו. למה לכפות עליו שם? ניתן לו לגדול ולבחור לו שם. אולי לא נעשה ילדים בכלל כי אנו כופים עליהם להיוולד. מי יודע אם הם מבקשים זאת?

ככל שנחפש את החופש האבסולוטי, לא נמצא אותו בכלל!! היו אשליות של חופש במשך כל הדורות. חופש המבוסס על חופש. זה בלתי אפשרי וזה לא מצליח!!

 

מצד שני, אם האדם לא יכול להיות חפשי אולי כדאי שיהיה לגמרי עבד לחוקים נוקשים!. הרבה אנשים אוהבים שיגידו להם בדיוק מה לעשות ומה לחשוב. זה יכול להיות נוח מאוד. זה מבטל האחריות הכבדה ונהנים מההרגשה שאנו מתנהגים בדיוק כמו שצריך.אבל זו לא כוונת הבורא בבריאת האדם בצלמו.

 

אם כן, היהדות היא השילוב בין חוק כפוי וחופש. יתרה מזו, הכפייה של החוק, מטרתה הבלעדית הוא החופש האנושי!! "אל תקרה חרות אלה חירות". החוק, שנחקק באבנים, בא אך ורק כדי לתת מסגרת נוקשה שיש בה כדי לעורר את האדם לחופש!! מטרת כל התורה שבכתב היא היצירתיות של התורה שבעל פה!!

התורה שבכתב היא האבן הקשה

התורה שבעל פה הם המים החיים הזורמים בה. בלי אבן, המים מתפזרים לכל עבר. בלי מים, אין משמעות לאבן. האבן היא הכלי והמים המטרה.

 

המאור ושמש עושה עוד הקבלה:

הבורא שם חוקים נוקשים בטבע. החוקים האלה, הפיזיקה, המתמטיקה, הביולוגיה, הם חוקים בלתי משתנים. הם האבן הקשה, התורה שבכתב.

אבל, מייד אחרי בריאת האדם, הבורא מצווה לו ""מלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים.." הבריאה היא לרשות האדם. הוא צריך להשתלת על חוקי הטבע כדי ליצור דברים חדשים. הוא משתמש בחוק הכבדה כדי לבנות מחרשה. הוא לומד חוקי הבוטניקה כדי לזרוע זרעים,…כל מה שעושה האדם בעולם, היא התורה שבעל פה!!

 

יצא מן הכלל

אחד משלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהם הוא:

"היוצא מן הכלל, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא"

מצוות פרה אדומה יצאה מתוך כלל המצוות כדי ללמד לנו משהוא על כל המצוות כולן:

בכל מצווה יש צד של חוקה. צד שאנו לא נבין. צד שבא מהאלוהים ושאין לנו תפיסה בו. הפרה האדומה היא כולה מצווה בלתי מובנת ובלתי הגיונית. אבל כך כל המצוות של כל התורה!!זאת חוקת התורה!!

 

זאת חוקת התורה

עכשיו אנו יכולים להבין המילים האלה:

ה' אומר לנו שיש דברים רבים שאנו לא מבינים. יש "כפייה" בהרבה תחומים בחיים. גם בתורה וגם המצוות מלאי כפייה . כפה עלינו הר כגיגית. אבל, מטרת הכפייה הזו היא לעורר אותנו , לתת לנו מסגרת שדרכה אנו נפעיל את הבחירה, החופש היחסי , היוזמה, האחריות שלנו. זו מטרת התורה. כל מה שנגיד על הפרההאדומה, אפשר להגיד על כל הפרטים של התורה עצמה. כמו שהפרה האדומה מטהרת, כך כל השאר מטהר! כמו שהפרה היא בלתי מובנת ובכל זאת מטהרת, כך כל הכפיות והאי הבנות שיש בתורה ובמצוות, , מטרתן רק לטהר אותנו. לאפשר זרימת מים!

 

פרת משה

אומרים שכל הפרות בטלות חוץ מפרת משה רבנו. למה הפרה של משה היא העיקרית מכל הפרות שיבואו אחר כך? כי הפרה היא סמל לכל התורה כולה כמו שראינו לעיל!. והתורה היא תורת משה!!

 

אמירת הכהן

יש הרבה דברים שרק כהן יכול לעשות. כמו לברך את ישראל, להכריז על טומאת צרעת, .. למה לא לתת לתלמיד חכם לבצע דברים כאלה. במיוחד אם התלמיד חכם יותר בקי בהלכות צרעת למשל!

כמו כן, יש אנשים, צדיקים, שיכולים לעזור לאחרים על ידי ברכות, תפילות. אפילו אם הם לא "מבינים" בחכמת הפסיכולוגיה או בבעיות של האדם שמקבל ברכה. יש ל"צדיקים" האלה, יכולת (כמו זו של הכהן) לעשות דברים שההיגיון לא מסביר.

כמו כן, צריך לדעת שיש אנשים שהצדיק לא יכול לעזור להם. (כי הם לא משורש נשמתו) הם יכולים לפנות לצדיק אחר אולי. אבל הצדיק הזה, לא יכול כי אם ירד לעומק הבעיה שלהם, הוא עלול לשקוע בבעיה שלהם, זה יהיה מסוכן עבורו. לכן, יש לדעת מראש, ש"מטפל" לא יכול לטפל בכולם וכן מטופל לא יכול להיות מטופל אצל כל מטפל! (המאור ושמש, מדבר ארוכות על בעיות אלה שכנראה היו דאגותיו היום יומיות עם החסידים שלו)

 

חוקי הטבע והאדם

למרות קביעת חוקי הטבע, ה' נתן בידי האדם את היכולת לפעול בהם (זה כבר נאמר לעיל) אבל גם לשנות אותם, על ידי ההתנהגות שלו!! לפחות, זה נכון בכמה נושאים: כמו הגשם, היבול של הארץ.. ההתנהגות המוסרית של האדם והתפילות שלו, הזכויות שלו, יכולות לשנות דברים שהיו כבר מתוכננים בטבע!

כמו שכתוב בהרבה מקומות "אם שמוע תשמעו..ונתתי גשם בעיתו.." "ונתנה הארץ את יבולה…".

 

 

אדנות והויה

"לא כשאני נכתב אני נקרא" (פסחים נ.)

אכן, מבחינה הלכתית, אנו מבטאים את שם ה' על ידי כינוי האדנות , למרות שהוא כתוב בהוויה. היינו יכולים לא לקרוא אותו בכלל! אלא שחייבים אנו לקרוא אותו באדנות, כדי לעשות איחוד בין שני הכינויים

הכינוי של האדנות= מה שנגלה לעיין. אנו רואים את העולם וחושבים על מי שברא אותו. זה הצד הנגלה של ה'.

כינוי ההוויה= איך הוא הווה. זה, נשאר עבורנו נסתר לגמרי.

כלומר, יש חלק נגלה וחלק נסתר בהשגתנו את האלוהות. כל מצווה וכל לימוד אמורים להכריז על האיחוד בין הנגלה והנסתרת, לכן, הרבה קהילות אומרים "לשם ייחוד.." לפני לימוד או קיום מצווה.

כמו כן, יש לחבר את "זאת" עם "חוקת" התורה! התורה שבכתב עם התורה שבעל פה.

 

 

לאמור

המילה "לאמור" היא המצווה של התורה שבעל פה. כלומר, ה' אומר למשה דבר והוא מצווה לו להתחיל בתהליך התורה שבעל פה עם ישראל. כלומר, לתת לעם ישראל חשק, לעורר אותם להפעיל את התורה שבעל פה מיד, כשמקבלים את התורה שבכתב.

 

 

 

 

גדולת הנביאים

"אמר רבי יודן: גדול כוחם של נביאים שמדמים דמות גבורה של מעלה לצורת אדם"

נראה לע"ד לפרש אמרה זו כך:

כשמשווים תופעות אלוהיות בדמות בני אדם, יש לנו הרגשה כאילו אנו מצמצמים ומעוותים את האמת העליונה. יותר מכך, אפשר להאשים אותנו ב"אנתרופומורפיזם" האנשה. כשבזוהר, מדברים על אלוהות על ידי תיאור אברי גוף אדם, חושבים על אבק עבודה זרה.

אבל, האמת שונה: גדולים אלה שמצליחים לתרגם מושגים עליונים בלשון בני אדם!

הפילוסופים, למשל, מדברים בשפה בלתי מובנת לבני אדם הרגילים. זה חבל כי חוכמות שלמות לא באות לידי הכרה על ידי רוב בני האדם. אם אדם מצליח לפשט את הדברים עד שיהיו מובנים לפשוטי העם, זו גדולה עצומה ולא פחיתות.

כך, נראה לי, הנביאים והחכמים המתרגמים מושגים עליונים בלשון בני אדם: גדולתם בהנגשה של המושגים לכל.

 

רחוקה ממני

שלמה המלך אמר על הפרה "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני"

המאור ושמש מציע דרש מעניין: הפרה מסמלת התשובה האולטימטיבית. הטהרה הגמורה. אחרית הימים. שלמה הבין שעוד לא הגיע הזמן! ההיסטוריה והתהליך עוד ארוכים! "והיא (הגאולה השלמה) רחוקה ממני!!"

 

הסלע

לדעת המו"ש, בני ישראל בקשו ממשה שיוציא להם מים מהסלע של מרים. משה סירב, הוא רצה להוציא מים מסלע אחר. כלומר, בזכות עצמו ולא בזכות מרים

הוא רצה שכל צדיק יוכל להביא מים מזכות עצמו, משער חדש. והם רצו שזה יהיה אותו הסלע , כמו שהיו רגילים. משה רצה לפתוח אפשרות להבא, שיהיה אפשר להביא מים, באופן ניסי, כל הזמן, על ידי צדיקים אחרים. כמו שצנצנת המן המונחת במקדש יכולה להבטיח אוכל לעם ישראל במשך הדורות

משה טען שהוא איננו מאותו השורש של מרים! ולכן סירב לבקשת העם וזו, לעת המו"ש טעותו.

(אני מודה שלא הבנתי פירוש זה)!

 

 

 

 

 

אריכות גלות אדום

שואל המו"ש למה גלות אדום ארוכה יותר מהגלויות האחרות? והוא מצא סיבה בפרשה שלנו:

גלות מצרים: אברהם ושרה ירדו למצרים וקרה להם שם, בערך מה שיקרה לעם ישראל במצרים אחר כך. כלומר, הם הכניסו בזהות היהודית ההתמודדות עם תרבות מצריים. לכן, כדי להוציא ממצרים את הניצוצות , זקוקים ישראל לעבודה מועטה בלבד. ובאמת, אחרי 210 שנה, הצליחו להוציא ממצרים את כל מה שהיו צריכים להוציא.

גלות בבל: אבותינו באו מבבל. אברהם, האמהות, כולם באו מתרבות בבלית. לכן, בזהות היהודית, נכנסה כבר ההתמודדות עם תרבות זו. ולכן, גלות בבל לא האריכה יותר מ70 שנה בלבד.

גלות יוון: היא התרחשה בארץ ישראל. שם היינו בבית, ויכולנו להתמודד בקלות עם תרבות יוון ולקלות ממנה את הניצוצות הדרושים בקלות יחסית

גלות אדום: אבל , עם עשיו, יעקב לא התמודד. הוא ברח מעשיו ולא הסכים לחזור איתו לשעיר, אחרי שחזר מלבן. למרות שעשיו הציע לו שותפות , יעקב בחר להיפרד לגמרי מעשיו. גם דינה ביתו לא רצה לתת לו. גם רבקה וגם יצחק חשבו כך והפרידו ביניהם. לכן, אין בזהות ישראל, התמודדות עם אדום, ולכן קשה מאוד וארוכה מאוד גלות אדום כי אין בזהות שלנו ובהיסטוריה הקדומה שלנו שום התמודדות עם אדום.

זו הסיבה שמשה רצה להקל עלינו ולעבור דרך ארץ אדום בכניסה לארץ. זו הסיבה שהוא מספר למלך אדום את הסיפור של ההיפרדות מיעקב והשהות במצרים. הוא מנסה להתנצל על הזמן הרב שעבר בין הבטחת יעקב (אני אתנהלה לאיטי, עד אשר אבוא אל אדוני שעירה) למימושה עכשיו.

אבל אדום סרב לגמרי ולא נתן לישראל לעבור בגבולו. משה נכשל בניסיונו לקצר את גלות אדום!!

 

 

 

 

 

 

 

נחש הנחושת

הנחושת היא המתכת של יעקב אבינו. (אברהם הזהב, יצחק הכסף ויעקב הנחושת) יעקב אומר "ניחשתי ויברכני ה'". ניחשתי מלשון נחושת.

יעקב הוא הבריח התיכון שמחבר את המידות על ידי התפארת.

מידת התפארת היא מידת האיזון, החיבור.

לכן, הרפואה מתחוללת כשיש איזונים בגוף

ול"רפואה" יש את האותיות של ה"תפארת" של יעקב.

יעקב הוא המחבר.

אדם הראשון היה החיבור הטבעי כי הוא כלל את כל האנושות בתוכו

משה רבנו כולל את כל נשמות ישראל מבחינת התורה

לכן, החכמים מקשרים תמיד בין

אדם הראשון-יעקב – ומשה

מי שיכול לרפא, הוא זה שיכול לחבר, למצוא איזון, לעשות שלום בין קצוות. למצוא לכל אדם את מקומו ולכל דבר את מקומו בתוך האדם.

נחש נחושת מסמל את הרפואה כי הוא מסמל את העבודה של יעקב לאחד את המידות ושל משה שמאחד את כלל ישראל.

 

 

את והב בסופה

"על כן יאמר בספר מלחמות ה' את והב בסופה.."

"על כן" מורה על העניין שלמעלה, את הכאת הסלע על ידי משה!

"אלמלא לא הכה משה את הסלע לא היה מחלוקת ופלוגתות בין התנאים ואמוראים" (תיקוני זוהר מד.)

אלמלא משה הכה בסלע, כולם היו מיד מגלים האמת!!!

הכאת הסלע יצרה "מלחמות ה'" מחלוקות בין חכמים בתורה שבעל פה!!!

אבל, בסופו של דיון, האהבה חוזרת בין בעלי המחלוקת :את והב (אהבה) בסופה (בסוף המחלוקת)!

 

פרפראות:

הכאת הסלע פעמיים:

הכאת הסלע= להפוך אותו לחלקים

ס= 60

סל=90

סלע=160

סה"כ= 310  (שי)

פעמיים (X2)= 620  (כתר)

ה (של הסלע)  פעמיים= 10

סה"כ= 630

 

הריבוי מסומל תמיד על ידי הכפלה לשבע                                     !

מים= 90

מים רבים (X7)= 630

 

הכאת הסלע פעמיים מוציאה מים רבים!

חוקת גז

בע"ה ז תמוז התשעה

מישל בן שושן

חקת גז

חוקת התורה

ולא כתוב "חוקת הפרה" כי העניין נוגע לכל התורה:

מה שאנו רואים בפרה, העובדה שאנו לא מבינים אותה ומקבלים אותה כ"חוק" בלתי מובן, צריך להיות נכון, לכל מצוות התורה. בכל מצווה, יש רשות לחקור, להבין, למצוא טעמים וכוונות. אבל יש גם צד של "חוקה", צד של קבלה בלי שנגיע לסוף הכוונות של המצווה.אנו חייבים לדעת שגם במצוות המובנות, ההגיוניות ביותר, יש להם צד של חוקה שאנו לא נגיע לסוף דעתה.

וייקחו אליך

הפרה תלויה במשה. גם אם א מדובר בפרה של משה (הראשונה שהייתה במדבר), הפרה האדומה תהיה תמיד קשורה למשה. לכן כתוב שישראל יקחו פרה "אלך", למשה.

משה הוא אפילו ראשי תיבות "מעפר שרפת החטאת"! כך שהפרה קשורה מצד אחד למשה אבל גם משה, עבורנו, בתור זה שמסר לנו את התורה, קשור לפרה!

בעצם, הרב "גלילי זהב" קובע שמצווה ללא שום כוונה, בטלה! למרות שההלכה קבעה שאין המצוות צריכות כוונה, כי אי אפשר לצוות לכל אחד שיכוון כל הזמן את הכוונות הראויות, בכל זאת, באופן עקרוני, הכוונות חשובות מאוד כי העיקר הוא שהמצווה תחולל מהלך בפנימיות האדם.

אם כן, יש לנו בעיה בצד החוקתי של הפרה, ושל כל המצוות. כי "חוק" פירושו, שאין אנו מכירים את הכוונה!

לכן הרב פותר את הבעיה ואומר שכל אדם המקיים את מצוות הפרה, תולה את הכוונות בכוונות שניתנו למשה רבנו על הפרה. משה הוא היחיד שקבל מהאלוהים את סוד טעם פרה האדומה. למה? כדי שכולנו "נסמוך" על הכוונות של משה.

מכיוון שאפשר להרחיב הדבר לכל התורה כולה, גם הצד החוקתי שיש בכל מצווה, אנו צריכים לתלות את הכוונות האמיתיות בכוונות שנתנו למשה מסיני.

משה קיבל תורה

לא כתוב שה' "מסר התורה למשה" כמו שכתוב בהמשך המשנה שמשה "מסרה להושע..," אלא "משה קיבל תורה". יש צד של "קבלה", עקרוני, שבא ממשה רבנו: אנו מקבלים את המסורת ממשה.

זה מאוד חשוב , במיוחד שהיום, יש הרגשה שכל מה שאנו לא מבינים, לא יודעים, לא מודעים אליו, בטל ואסור לקבל אותו. השכל וההיגיון הוא השליט הבלעדי.

אין התורה אוסרת לחקור וללמוד. להיפך. מצווה עלינו לחקור ולדרוש וללמוד כל הזמן. אבל, יש גם להיות עניו (כמשה) ול"קבל" את המסורת. יש תמיד לחבר בין שני המהלכים ההפוכים האלה: חקירה כאילו אנו שולטים על הכל וקבלה כאילו אנו לא שולטים. זאת חוקת התורה שקבלנו ממשה!

לכן, לעניות דעתי, המדרש אומר שה' מסר למשה (לבדו) את סוד הפרה. הוא היה פשוט יכול ללמד שה' לא מסר הסוד לאף אחד. זה היה מספיק החלטי כדי להסביר את עניין ה"חוק" הבלתי מובן. אם בחרו החכמים להגיד שהסוד נמסר למשה, זה כדי להדגיש העובדה שחשוב שלפחות אדם אחד מכיר את הסוד. שזה מובן לאדם אחד. כך, הדברים נמסרו לבני האדם. אמנם לא לכולם, כדי שכולם ירגישו בצורך להאמין, לתלות על מי שמקבלים ממנו.

שבע כפול שבע

יש שבע מילים, בפרשת הפרה, שאמורים, לפי המדרש רבה ,להופיע  שבע פעמים בפרשה (עדיין לא הבנתי איך רבי חנן בן פזי סופר אותם, אני לא הצלחתי!) אבל לפי הרב מנחם בן ישר, הסכום הכולל שווה 49 (פרה 5-שרף 5- הזיה 4- כהן 5-טמא 19-טהר6)

למה? כי שבע כפול שבע הוא סמל תיקון המידות. כמו שספירת העומר, כל יום מקביל למידה שבתוך מידה אחרת, ספירה בתוך ספירה, כך מצוות הפרה באה כדי לטהר את כל המידות של האדם. היא "מזוקקת שבעתיים".

מכיוון שיש הקבלה בין התורה לפרה, גם התורה עצמה באה כדי לתקן את המידות הרעות של האדם. הנושא המקשר בין שני העניינים (התורה והפרה) הוא עניין ה"חוקה". כלומר, עניין קבלת עול המצוות, בהכנעה, יכול להיות מקור לביטול הגאווה האישית שהיא מקור כל המידות הרעות. אני לא לבד בעולם. עלי "לקבל" את הוויית אנשים אחרים, הוויית עולמות שונים ממני, הוויית האלוהים עצמו. זאת חוקת התורה! הכל מתחיל ב"קבלה". ומששם, ורק משם, כל החקירות והלימודים יכולים לפרוח. ראשית חכמה, יראת ה'!!

הכאת הסלע

 

איך המים אמורים לצאת מהסלע?

כשמתבוננים בציווי של ה' אל משה, יש שני פעלים:

  • "ונתן מימיו"
  • "והוצאתם מים"

ההבדל בין שני הפעלים "נתינה –והוצאה" הוא מפתח הסיפור. "להוציא מים מהסלע" פירושו לעשות נס, על ידי המטה של משה שמוכן לעשות ניסים כאלה. אין מים בסלע. אבל, על ידי הכאת הסלע במטה, יצאו מים באופן ניסי מאוד.

בניגוד לזה, יש את המהלך של ה"נתינה":  "נתינת" המים, פירושו שיש כבר מים בסלע. הם כאן, מבריאת העולם , בין השמשות, בערב שבת של ימי בראשית. אכן, אחד מעשרה דברים שהבורא ברא בנוסף לכל מעשה בראשית, הוא "הבאר" כלומר סלע המיוחד הזה,שיש בו , באופן ניסי, מים אגורים בתוכו. אבל, כדי שהמים האלה יצאו משם, אנו זקוקים ל"זכות" מסוימת. זכותה של מרים אפשרה עד למותה, לסלע, "לתת" את מימיו. אבל עכשיו, הזכות של מי יוציא המים מהסלע? זו השאלה העיקרית בסיפור:

אולי זכותו של משה תספיק. כן, אבל העם דואג למה שיקרה אחרי מות משה!! מאיפה תבוא זכות אחרת?? הרי גם אהרון ימות עוד מעט. מה יקרה כשלא יהיו מנהיגים במעלה של מרים או משה ואהרון?

הפתרון של ה:

ה' חשב על הבעיה הזאת ומצא את הפתרון: המים ינתנו על ידי הסלע, בזכות….העם עצמו! מתי יהיה זכות לעם? כשהעם יתנהג טוב, ובמיוחד כשהעם יהיה מאוחד!!

האמת, שלא מדובר רק על נתינת המים מהסלע בלבד. יש כאן רמז לכל ה"נתינות" האחרות:

ה' נותן את הארץ לישראל

הארץ נותנת את יבולה

עץ השדה ייתן פריו

….

בכל ה"נתינות" האלה, מאז שה' "נתן" את הארץ לאברהם, על האדם לעשות מעשה, לזכות במעשיו ובממידותיו, שהדברים יצאו לפועל. הרי אנו יודעים שנתינת הארץ לעם ישראל היא לא דבר בלתי תלוי. אם עם ישראל לא יתנהג כהוגן, הארץ "תקיא" אותם. מה יהיה עם ה"נתינה" של ה'? היא פשוט מבוטלת רגשית, עד אשר העם יזכה שוב לקבל את הארץ ופירותיה.

לכן, חשוב מאוד, ברגע זה של מיתת מנהיגי העם, החלפת סוג ההתנהגות, בין יהדות המדבר ליהדות ארץ ישראל, שהתלות בזכות צדיק זה או אחר, תעבור לתלות בזכות העם עצמו!!

כשה' מבקש ממשה לקחת איתו את המטה, הוא מתכוון לשתי אופציות

המטה ישמש את משה לאסוף את העם על יד הסלע. האספה, מרמזת את הרגשת אחדות בעם שהיא הזכות הגדולה ביותר שעל ידה הסלע ייתן מימיו.

המטה יכול לשמש גם, במקרה של כשלון האופציה הראשונה, לעשיית נס ו"הוצאת מים" בכוח הנס

המשפט "ודברתם אל הסלע" יכול להתפרש כ"אתם תדברו עם העם כדי לאחד אותו, מול הסלע". אז, הסלע "ייתן" מימיו וכל העם ישתו, ואתם, מה ואהרון, תרגישו בזה שכולם, מאוחדים שותים מהמים, על ידי הסלע, מול עיניכם, מול עיני כל העם, כולם רואים את האחדות. זה פירוש "והשקיתם" כאילו במעשה של איחוד העם, תגרמו להם לשתות מהמים.

מה קורה עם העם?

כבר אמרנו שהעם דואג על מיתת הצדיקים שבזכותם הם תלוים עד כה. איך יחיו בלעדיהם? לכן, המדרשים מספרים שהעם בלחץ. הם לא רוצים, למשל, שמשה יוצא מים מהסלע ההוא של מרים כי זה רק ידגיש שהמים יוצאים בזכות משה. ומה יקרה אחרי משה? הם מעדיפים שמשה ילמד אותם להוציא מים בעצמם. או, למשל, שיוציא מים מסלע אחר על ידי המטה. כך, אם ימסור להם המטה, אז הם יוכלו להוציא מים בעצמם!! לכן, נראה לי, המדרש מספר שהעם בקשו ממשה להוציא מים מסלע אחר (על ידי תהליך כל שהוא שיאפשר להם להוציא מים בעצמם אחרי מות משה)

כשמשה יסרב, הם כועסים ומתפזרים. הם כבר לא נמצאים כולם מול הסלע. יש תסיסה גדולה. אנו, בארץ ישראל ש היום, יכולים לדמיין סיטואציה כזאת של בלגן ושל מרד.

מה קורה עם משה?

כנראה שמשה לא מצליח לבטוח מספיק בזכות העם. הוא רואה את העם שיש מולו וה וא לא רואה מאיפה יהיה להם "זכות" כזה שיאפשר למים לצאת!!

ה"אורח החיים" הקדוש מסביר שמשה לא היה מספיק מוכן לקחת סיכונים!  הוא רצה "ללכת על בטוח". ולכן, הוא פחד להוציא מים מסלע אחר. הוא בחר להוציא מהסלע המוכר. להפעיל את הדברים הכי בטוחים שהם : שימוש במטה ושימוש בסלע המיועד לכך ממעשה בראשית. הוא אפילו יכה פעמיים לייתר ביטחון.

זאת, כנראה הטעות שלו: הוא לא מספיק מוכן לקחת סיכון והא לא מספיק מאמין ביכולת של העם להפגין אחדות ולזכות בכוחות עצמו ל"נתינת" המים.

משה, רגיל "להוציא" ולא לתת ש"יינתנו" המים. הוא "הוציא ישראל ממצרים . בכוח, ביד חזקה, בניסים. על ידי המטה. ואכן, בפסוקים שלנו, לא כתוב שמשה התכוון שהסלע "ייתן" את מימיו אלא שהוא "הוציא" מים מן הסלע!

בארץ ישראל, מהלכים אחרים דרושים: זו ארץ "שאני נתתי להם" ארץ שיש בה הכל בפנים והכול מחכה לזכותו של העם כדי לצאת אל הפועל! אבל, זה דורש לקחת הרבה סיכונים! להאמין הרבה בכוחו של העם. להאמין למרות מה שרואים בפועל!

התוצאות

לכן, ה' קובע שמה שעה משה, ההליכה על הבטוח. ההכאה עם המטה ולא העיסוק בדיבור לאחד את העם. כל זה מראה שהוא איננו כשיר להנהיג את העם בארץ. וה' מוסיף: אל הארץ אשר "נתתי" להם. משה טוב "להוציא" את ישראל אבל לא להיכנס אל ארץ שה' "נתן".

"לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל"

אכן, מים יצאו. אבל המים האלה היו צריכים להתפזר עד למרחוק, עד שיגיעו לכל חלקי העם שכבר התפזרו. במקום שהשתייה תהיה באחדות, "לעיניהם", "ותשת כל העדה" ולא "הישקו" אותם כרצון ה'.

היה חסר למשה האמונה בעצמו, אמונה בכוח העם, אמונה כמעט על סף ההתאבדות, אבל רק אמונה כזו יכולה להנהיג עם ישראל על ארצו!

קידוש ה' היה מתבטא על ידי לקיחת הסיכון הגדול הזה, ההליכה על הסף של האמונה.

כשמשה קורא לעם "מורים", ייתכן שהוא מתכוון ל"מורי הלכה" כאילו כל אחד מרגיש שהוא אחראי ולכל אחד יש רעיון. יכול להיות שהוא מתכוון ל"מורדים" כשהם מסרבים להתאחד רק בזכות המטה והאישיות שלו. בכל אופן, יש כאן פתח (באמצע פסוק יוד) למדרשים לספר שההתקהלות הראשונית שהשיג משה לא עמדה במבחן דרישות העם ומשה לא סבל את חוצפת הדרישות האלה.

היינו אולי חושבים על סוף אחר של הסיפור: העם כל כך גרוע שיש לחכות עוד כמה שנים ולהרוג חלק מהם. למרות זאת, כאן, משה ואהרון הם אלה שמשלמים את המחיר!! העם כן מוכן להיכנס. המנהיגות לא!!!

נראה לי שגם היום,כל מי שרוצה "ללכת על בטוח" איננו יכול לעלות אל ארץ ישראל. כי זה דורש שינוי מהלכי חשיבה וסדר עדיפויות אדיר בקיום רצון הבורא. ומי שכבר גר בה, איננו יכול להתערב בעשייה בארץ ישראל. כי היא נראית מאוד "מסוכנת", חדשה, בעלת תעוזה , על סף החוצפה.

פרה בי

בע"ה כ אדר

מישל בן שושן

פרה בי

מתוך פירושו של ה"בני יששכר"

"זאת חוקת התורה"

חוקה= אין להרהר אחריה. לכל מצווה יש צד של חוקה. צד של נאצלות. למרות הצדדים המובנים, ההגיונים שאנו יכולים להשיג, יש תמיד פן אחד של "חוקה" במצווה. למה? למה לא לתת לנו הסברים על כל דבר? כנראה שזה לטובתנו אבל איך ההעלמה הזאת מאיתנו היא לטובתנו?

 

בפרשת אמור, כשה' הודיע למשה על דיני הטומאה, משה שאל אותו איך ניתן לצאת ממצב של טומאה? ה' לא ענה לו! למה הוא לא ענה לו? כי הוא חיכה שישראל יעשו את העגל, ואחר כך שייתן להם את מצוות הפרה האדומה שתתקן את העגל ותאפשר להיטהר!

אם כן, ה' ידע שישראל יעשו את העגל!! ?

כן ולא!!

אצל בן אדם, אי אפשר שהוא "ידע" דבר ושהוא "לא ידע" אותו הדבר.

אבל אצל האלוהים זה כן אפשרי! ה' יכול גם לדעת וגם לא לדעת!

לאדם יש בחירה חופשית ,וה' לא יודע מה האדם יעשה ובו בזמן, ה' יודע מה יקרה!!!

הפרדוקס הזה רחב יותר

 

למשל, החסד ,הוא גם פרדוקס

אומרים שה' ברא את העולם על ידי מידת הדין ושהוא שיתף איתה את מידת הרחמים! איך יכולים לגור ביחד שתי מידות מנוגדות כאלה? או שיש דין או אין דין! הרחמים פועלים כאילו אין דין!

 

ה' דורש מהאדם להתנהג לפי הפרדוקס הזה:

כשהם שהוא רחום, כך תהיה רחום. כשה' מבקש מהאדם להיות מוסרי, הוא דורש ממנו לעשות דבר לא הגיוני מבחינתו.

למה שאדם ייתן צדקה לאחר?

מבחינה טבעית, יתכנו סיבות שנות. למשל,"היום אני נותן לו, מחר הוא ייתן לי". או, "נגדיל את שכר המינימום כדי שתהיה צמיחה כלכלית וכולם ייהנו ממנה". או "כי זה עושה אותי צדיק" או "כי זה נותן לי הרגשה טובה" או כי יש לי רגשי אשמה לגבי הכסף שרכשתי לא ביושר"….וכן כל מיני טיעונים שונים

אבל ה' מבקש מאיתנו לתת צדקה אפילו אם אין אף אחת מהסיבות האלה. סתם כי הוא ציווה לנו זאת.

אם כן, מה ידחוף אותי לתת צדקה במצב הזה (שאין לי סיבה הגיונית לתת)? רק הציווי. חוקת הציווי.

במה זה טוב לי?

זה מושך אותי לצאת ממצב של "אדם הטבעי" לקראת מצב של"אדם מוסרי"

 

מטרת בריאת האדם, היא לא בריאת עוד חייה משוכללת נוספת. מטרת בריאת האדם היא לדרוש מבריאה טבעית להתנהג בצורה לא טבעית! מוסרית.

 

מהרגע שתהיה סיבה הגיונית למצווה, היא נכנסת לעולם ההגיוני, הטבעי והיא חודלת להיות אך ורק מוסרית, אלוהית. הפעלת הצלם האלוהי באדם דורש ממנו להיות יותר מטבעי. להתנהג גם בצורה לא הגיונית, אגואיסטית, אגוצנטרית, טבעית.

 

ישנם חיות רבות שמוכנות לוותר על אוכל או על החיים שלהם כדי להעניק חיים לצאצאיהם. אבל הם לא עושים זאת בגלל מידת הרחמים. הם עושים זאת, כי זה רשום בתורשה שלהם. עבורם, זה הטבע עצמו.

 

כשאדם עושה אותו הדבר, הוא מקיים מצווה על טבעית. הוא נהיה מוסרי. כי לכתחילה יש לו את הבחירה לעשות זאת או לא. יכולת הבחירה מזכה אותו (במידה והוא כן יתנהג בגמילות חסדים). יש לאדם שעשה מצוות צדקה לשמה, מימד על טבעי שמתבטא אצלו. הוא מפעיל את הצלם אלוהים שבו.

אכן, האדם הזה מתנהג בצורה "לא הגיונית", "לא טבעית" אבל הדבר הפרדוקסאלי הזה מגלה את המיוחדות שיש לאדם על כל שאר הבריאה. הפרדוקס של מעשיו ובחירתו, קשורה ישירות לפרדוקס שתיארנו לעיל על האלוהים שיודע ולא יודע! אילו ה' היה מסביר לאדם את כל הסיבות של כל המצוות, אז זה היה מבטל את הזכות שלו להיות קשור לאלוהים! זה היה , כמובן מבטל את כוח הבחירה שלו והיה מוריד אותו למדרגת החיות האחרות.

 

לכן, הפרדוקס הזה הוא "חוקת התורה" כולה. לא רק של הפרה האדומה.

למה הוא נקשר דווקא לפרה האדומה? כי זה כלי הטהרה.

לכתחילה, אין כל דרך לתקן עיוות. בחוקי הטבע, אין מקום לתשובה. אין מקום לטהרה אחרי הטומאה. תהליך הטהרה הוא אל טבעי ובלתי הגיוני. הוא בא מעולם החסד והוא מנוגד לעולם הדין.

 

מצוות הפרה היא , בהגדרתה, חוקה אבסולוטית, לא כי אין לה טעמים, אלא כי הטעם העיקרי שלה הוא שהאדם חי בעולם הבחירה, בעולם של הספק, בעולם של האחריות וידיעה שלמה של כל דבר היה מבטל את המימד המיוחד שלו בעולם.

 

למה הפרה היא תיקון העגל?

לפי רבי משה הדרשן, המובא על ידי רש"י, הפרה באה כדי לנקות את "צואת בנה", העגל. איך זה קשור לעגל?

חטא העגל, הוא חטא האדם שמסרב להיות אדם בעל אחריות!

אדם שעובד העגל, זה אדם שרוצה להיות "טבעי" הגיוני  ואך ורק הגיוני. הוא עושה רק מה שהוא מבין ויודע בוודאות. הוא מחפש (וממציא) דרך סלולה ללא ספקות וצורך לבחור ולהחליט. הכל צריך להיות כפוי מלמעלה.

 

קבלת חוקת הפרה האדומה היא דורשת מהאדם להאמין. לא לדעת אלא להאמין.

 

האמונה היא השאיפה לראות באדם משהו אחר מאשר חייה טבעית.

אדם מאמין, הוא אדם שלוקח סיכונים ויכול לתרום מעצמו לטובת השני, לטובת רעיון ה"אנושיות".

 

למה קוראים פרשת פרה לפני חודש ניסן?

כי ניסן, בניגוד לתשרי הוא ראש השנה של היציאה מחוקי הטבע! בניסן נתחיל לצאת ממצרים, לצאת מהדטרמיניזם. מהמזלות. משעבוד האדם. בשביל זה, צריך להאמין. להאמין בפרדוקס של התורה ושל האדם הבוחר והאחראי.

חקת אה

בע"ה ה תמוז התשע"ב

מישל בן שושן

 

חקת אה

 

וידבר ה' אל משה ואל אהרון לאמור: זאת חוקת התורה אשר ציווה ה' לאמור: דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה…

 

שאלות:

  1. למה כתוב שלוש פעמים שה' מצווה לאמור לבני ישראל?
  2. מה הקשר בין ה"חוקה" ל"תורה"?
  3. למה יש להביא הפרה אל משה ? הרי לא הוא ייטפל בה!?

 

תשובה:

ה' מצווה את משה ואהרון להסביר לישראל

  1. שמצווה זו אין לה הסבר ולא יהיה לה הסבר! זה פירוש ה"לאמור" הראשון: תגיד להם שזו "חוקה"(מצווה ללא שום הסבר הגיוני) וכשיבינו זאת, אחר כך תיתן להם את תוכן המצווה שהוא "ויקחו אליך פרה .."
  2. שה' מסר את ההסבר למשה (ולאהרון) והם יכולים לסמוך על ההסבר הזה כשהם יקיימו את המצווה! זה פירוש "ויקחו אליך": הם ידעו שלך יש ההסבר והם צריכים לסמוך על ההסבר שיש לך ושאין להם!

 

נראה לי להסביר זאת כך:     LE DESSAISISSEMENT   )ֱ  )

כדי לצאת ממצב של טומאה, יש קודם כל לתת לגורם אחר (שאני לא שולט עליו אלא סומך עליו) להיות במקור הטהרה. אם אני מנסה לשלוט על כל מה שקורא לי, אני לא יכול לצאת ממצב של טומאה! כמו שאין אסיר מוציא את עצמו מבית האסורים אלא על ידי גורם שלישי!

גם תהליך הטבילה דורש זאת מהאדם: הוא מצד אקטיבי בכניסה לתוך המקווה אבל, המים מכסים אותו לגמרי ומחזירים אותו למצב שהיה בבטן אימו, פסיבי לגמרי. הגורם השלישי, המים, מטהרים אותו ולא הוא מטהר את עצמו. כאן, כל התהליך של הפרה האדומה חייב להיות תלוי בהסתמכות על משה רבנו. ולכן, כל הפרות יקראו על שם משה. אפילו אם משה ימות (ויקח איתו את הסוד של ההסבר) , בכל דור אנו סומכים על ההסבר שניתן לו! וזה פירוש "ויקחו אליך": יסמכו על ההסבר שנתתי לך! כי כל מצווה חייבת להיעשות על פי הסבר , כוונה, טעם כל שהו. וכאן, ההסבר נמסר למשה ולנו יש רק לסמוך עליו!

זה דומה לתרופה שנותן הרופא ואנו "סומכים עליו". ומה ש"עובד" בתרופה, ביחס די גדול זה ה"פלסבו אפקט"! והוא ההסתמכות על הביטחון ש והידיעה של הרופא שזה יעבוד!

 

חוקת התורה:

נראה לי שזה מסביר גם כן למה התורה "נתנה מהשמים" והיא לא נבעה מחכמת נביאים או חכמי ישראל במשך הדורות. יש עניין ב"קבלת התורה מסיני". כגיגית או לא כגיגית, אבל זה בא מלמעלה! אפילו המצוות הכי "שכליות" כמו אלה שהיינו יכולים למצוא מעצמנו (כיבוד אב ואם, אסור רצח..) חייבות היו להינתן מלמעלה ולא לבוא מלמטה. כמו הטהרה על ידי הפרה, יש בכל התורה צד של "חקה" כלומר מימד בלתי נתפס על ידי השכל. בכל מצווה יש צד של "חוקה" אבל לומדים שהתורה היא גם חוקה דווקא מסיפור הטהרה כי בעניין הזה מבינים יותר הצורך שהגאולה תבוא מגורם אחר ולא "ממני".

 

חוקת התורה:

למה לא כתוב "זאת החוקה" או "חוקת הטומאה".. מה הקשר בין חוקת הפרה לבין התורה?

הא"ה מסביר: מי שגרם לבני ישראל להיות טמאים, אלה חוקי התורה עצמם! בלי תורה, לא היתה טומאה לישראל. אין מת גוי מטמא ואין גוי מיטמא על ידי נגיעה במת. רק מי שקבל את התורה יכול להיטמא. ובגלל זה, יש לתת דרכים לטהרה, כמו למשל, על ידי הפרה!התורה העלתה את סף הרגישות הדרוש מהאדם , ולכן היא חייבת לטפל בבעיות הנובעות מהרגישות הגבוהה הזאת! ישראל מיטמאים כי דרושה מהם רגישות יתר מעניין החיים. לכן, הם יותר "פגיעים" ולכן יש למצוא להם דרכי טהרה מיוחדים!

פרה אדומה

  • הפרה הזאת היא "ריכוז מידת הדין"!
  1. הצבע האדום= צבע הדינים. הפנים נצבעים באדום על ידי הכעס והדינים
  2. לא עליה עול= העול ממתק את הדנים. כמו הייסורים . מי שהיה בלי עול, הוא פראי ויש לו הרגשה שהכל אפשרי. הוא לא סבל מכובד החיים, הצורך בפשרות והוא פחות רגיש לצורך במידת הרחמים!
  3. אין בה מום= זו גם דרישה קשה. כמו מידת הדין שמחפשת כל מום אצל האדם. מי יכול להיות "ללא מום"?? המום הולך עם מידת הרחמים! בגלל המום, מרחמים. אם לוקחים בחשבון את השבריריות והיחסיות שיש אצל הבן אדם, אי אפשר להפעיל מידת הדין במלא חומרתה! לכן הדרישה של שלימות הפרה היא נובעת, לע"ד, ממידת הדין!
  4. השרפה= מפעילים על הפרה הזאת את הדינים הקשים ביותר שהוא השרפה באש!
  5. המילה "פרה" היא בעצמה גימטרייה של הדינים הקשים (285)

 

כשמזים את ריכוז הדינים הקשים על אדם שנטמא על ידי המוות (שגם הוא נגרם לאדם בגלל מידת הדין), זה "מבריח" את הטומאה (הזעירה יחסית) שבאדם מול הטומאה הגבוה ביותר של אפר הפרה!(נראה לי לתת משל שיסביר זאת: אדם נשדד על ידי שודד דרכים. פתאום, באים צבא שלם של שודדים אלימים! ואז, השודד הבודד,  בורח מהשודדים הרבים! ונמצא האדם המותקף ניצול!!

ראינו אצל מפרשים אחרים הסבר דומה רק שבסוף, "ריכוז הטומאה" "שואב" את טומאת האדם ולא "מבריחה אותה ! אבל בשני המקרים, האדם מוצא את עצמו ללא הטומאה שהייתה עליו בזכות קרבת הטומאה הגבוה של אפר הפרה. זה גם מסביר למה כל המתעסק בפרה נטמא ממנה כי היא "ריכוז גבוה של טומאה"!

 

 

 

מי מריבה

 

ויבואו בני ישראל כל העדה מדבר צין ..(כ-א)

  • כשכתוב "בני ישראל"= הם במדרגה הגבוה ביותר
  • כשכתוב "העם" זה אומר שהם במדרגה נמוכה
  • כשכתוב "עם בני ישראל" = הגם שיש בהם כאלה שלא ראויים, הרוב כשרים.
  • כאן כתוב "בני ישראל כל העדה"= כל העדה ראויה להיקרא ישראל כי כולם כשרים!!עדה שלמה!

מכאן, מסיק הא"ה שכל העדה היו כשרים כשהם בקשו מים ממשה! ואין לראות בהם אשמים בכישלון שיגרם מהסיפור הזה!!! מכאן, יש לנו לבחון יותר את האשמה של הכישלון (אי כניסת משה ואהרון לארץ)!:

"מי מריבה אשר רבו"= הם צדקו במריבתם! נשאר לנו לבחון את "חטאו של משה בעניין!

 

 

הא"ה מונה עשרה פירושים שונים על "חטא משה":

  1. רש"י:ה' אמר "דברו" והוא הכה.
  2. אבן עזרא 1: משה איבד את הכוונות הרצויות בהכאה הראשונה בגלל המריבה! ולכן היה צריך הכאה שניה!
  3. אבן עזרא 2 :על זה שהכה פעמיים ולא רק פעם אחת. והדיבור הוא ההכאה עצמה.
  4. אבן עזרא3: על שלא אמרו שירה על המים כמו "עלי באר .."
  5. אבן עזרא 4: כי משה אמר "המורים". ואסור לתעב ולזלזל בבני האבות!
  6. הרמב"ם: כי משה התרגז על העדה וזה גרם לישראל לחשוב, בטעות, שגם ה' רגז עליהם!
  7. רבנו חננאל ו הרמב"ן : משה אמר "נוציא לכם מים" ולא "ה' יוציא לכם"! זה גרם לישראל לחשוב שהנס בא ממשה ולא מה'! וזה פירוש "לא האמנתם בי" לא גרמתם להם להאמין בי!
  8. רבי משה הכהן (הובא באבן עזרא) : משה אמר "המן הסלע הזה.." כלומר, יש ביכולת משה להוציא והם חשבו שאין בכוח ה' להוציא.
  9. הרב יוסף אלבו: על שלא חשבו משה ואהרון, לכתחילה, להביא מים לעדה עד שהעדה בעצמם התלוננו!
  10. בעל מעשה ה'(מהר"ר אליעזר): ישראל רצו שמשה יוציא ממקום אחר שכבר חפרו בו ולא רצה משה וזרק את המטה בכעס ובדרך מקרה הכה המטה בסלע!
  11. כתוב בילקוט: 4 חטאות כתובים כאן:
    1. לא האמנתם בי: שלא אמרתי לכם להכות והכיתם
    2. לא קדשתם: להביא מים מכל סלע שרוצים!
    3. מעלתם: שאמרתם: המין הסלע הזה
    4. מריתם:אמרתי לכם לדבר אל הסלע, כלומר להגיד עליו פרק אחד (של תורה!)

 

פירוש הא"ה: בכל מה שאמר ה' היה אפשר להבין דברים שונים והפוכים. משה בחר לפרש בדרך היותר בטוחה. וזה חטאו!! הוא לא לקח סיכון בפירושו! וכך הוא לא קידש שם שמים בעיני העם!!

 

והנה מהלך הדברים של הא"ה ,שהביאו אותי להגדרת החטא כפי שהגדרתי אותה לעיל:

 

שאלות :

  1. למה ה' אמר להם לקחת המטה אם ההוצאה היא בדיבור??!
  2. למה אמר לו "והוצאת להם מים" אחר שכבר אמר "ונתן מימיו"??
  3. למה אמר ה, להם שוב "מן הסלע", פעמיים??
  4. למה הכתוב מעיד שמשה עשה "כאשר ציווהו", אם הוא עשה דבר לא נכון??!
  5. למה יצאו בכל זאת מים אם משה לא עשה משהוא כהוגן?
  6. למה משה הכה את הסלע פעמיים? אם זה בגלל שלא יצאו מספיק מים בפעם ראשונה, למה הם לא יצאו? ולמה יצאו בפעם השנייה?? מה השתנה בין שתי הפעמים האלה?

 

תשובות:

 

  1. ה' בקש שייקחו המטה , לא כדי להכות אלה כדי שידעו כולם כי מה' הדבר כמו שאר הנסים. ומשה לא עשה כן! משה היה בספק. האם המטה צריך רק להיות עד או צריך לפעול על ידו? משה פחד שמה הדיבור בלבד לא יגרום למים לצאת , ולכן הוא לא הסתכן ועשה את שני הדברים גם יחד. הוא גם הכה וגם דיבר (אכן, לדעת הא"ה משה אמר לסלע:"תן מימיך סלע"). אבל, אם משה היה מסתכן ורק מדבר, זה היה יותר מרשים. העם היה יותר מתרשם. יותר מכך: העם היה יכול לראות את ההיסוס של משה והתעוזה שלו שלא להשתמש במטה! זה היה מראה כמה אמונה יש למשה. וזה היה נותן להם גם אמונה עוד יותר חזקה! הם היו לומדים ממשה שיש מקום לתעוזה! לקבלת סיכון. כשמדובר בשם שמים! זה מה שיידרש כל הזמן בארץ ישראל!!

 

  1. ה' אמר "ודברתם" כלומר, היו צריכים ללמוד פרק אחד. ומשה לא עשה כן. משה אכן דיבר, לדעת הא"ה, אבל הוא לא אמר דבר תורה! דבר שהיה אולי "מעורר את החיות של הדומם" ומראה שאפילו אצל הדומם, יכולים למצוא חיות שבאה מהבורא! הדיבור "הוצא מימיך" הוא דיבור יותר "מאגי". כמו תפילה של משה אל ה' שיוציא מים ממנו. "ודברתם אל הסלע" הוא משפט מאוד עמום. ניתן לפרש אותו מהמינימום אל המקסימום: הרי כולם יודעים שסלע אינו שומע ואינו מדבר. האם היה צריך לדבר.. אל בני ישראל בענייני הסלע? האם היה צריך להגיד דבר תורה בפני הסלע? האם היה צריך להגיד "סלע תן מימיך"?. הדרישה של ה' למשה היא בעצם מאוד מוזרה! מה ה' רצה שיבינו העם? שאפשר לדבר עם סלע?! או שיש לדבר איתם כמו שהייתה עושה מרים עד שהיו מוציאים בקלות מים? אבל משה איננו מרים! מכל האפשרויות, משה בחר באופציה המינימאליסטית ואמר משפט סתמי "סלע הוצא מימיך" ולא הסתפק בכך אלא גם הכה כדי להיות בטוח שהמים יצאו!

 

  1. ה' אמר "מן הסלע" כדי שמשה יוציא מכל סלע ולאו דווקא מסלע זה ומשה לא עשה כן. "שמעו נא המורים"= הם הורו לו סלע אחר והוא לא שמע להם.וכשאמר להם "המן הסלע הזה.." כלומר אתם טועים, מהסלע הזה, שאתם מורים עליו, אי אפשר להוציא מים (או "אני לא אוציא ממנו"!)! והוא טעה בזה.אם היה משה מנסה להוציא מים מהסלע שהם חפרו בו, הוא היה מסתכן מאוד. אם לא יצאו משם מים, אז יתחלל שם שמים! אבל כן היה יוצא מהסלע ההוא מים, אז העם היה מבין שלא תלוי בסלע הניסי המיוחד שמשה התכוון אליו בהתחלה אלא שה' יכול להוציא מים מכל סלע! העם גם היה רואה את ההיסוס הקל של משה ורואה שהוא בכל זאת מסתכן כי הוא בוטח בה' עד כדי כך שהוא מוכן להסתכן! זה היה "מקדש שם שמים" עוד יותר והיה מעלה את רמת האמונה של העם! משה בחר שוב בדרך הבטוחה ביותר. הוא הכה את הסלע המיועד ולא את הסלע שהראו לו העם.

 

  1. הכתוב לא יכול להעיד שמשה עשה דבר לא טוב כי הוא "יצא ידי חובתו"! אבל לא יותר מזה!! אכן משה עשה "כאשר ציווהו" אבל הוא לא היה מוכן לעשות יותר! אולי בגלל יראתו המופלגת.הוא הלך על בטוח. הוא רצה להגן על שם ה'. אבל, כנראה שזה לא מספיק כדי להיכנס לארץ! יש מימד של "לקיחת סיכון", של חוצפה, של הימור, של לקיחת אחריות על מעשנו שדורש הרבה יותר מאשר "יציאת ידי חובה"!!

 

  1. למה משה הכה פעמים?: כי בפעם הראשונה יצאו מים מועטים. ובמקום לסמוך על הנס, לחכות עוד קצת, הוא לא לקח סיכון והכה שוב! כדי להיות עוד יותר בטוח! בפעם הראשונה, ה' מנסה את משה: הוא מוציא רק מעט מים כדי לבחון אותו. אבל כשהוא רואה שהוא לא בטח בעצמו והכה שוב, אז ה' הוציא מים רבים כדי לא לביישו. אבל הוא ראה שאין במשה המידה הדרושה!

 

  1. מה פירוש "שמעו נא המורים?: ניתן לפרש מילה זו בשני אופנים:
  • מורים= מלשון הוראה. אתם מראים סלע אחר כאילו אתם רוצים לאלץ אותי לעשות את רצונכם ולא רצוני! אתם מורים הלכה בפני! משה איננו מקבל את יוזמת העם!
  • מורים= מלשון המראה, כלומר מרידה. אתם מבקשים ממנו להכות את הסלע הלא נכון! אתם עלולים להטעות אותי. אתם מסכנים את המהלך! זו דרך של המרדה! (זה מזכיר את היהודים הדתיים שמפחדים מהחידושים הנועזים! "זה מסוכן מה שאתה אומר !" הפחד מכל דבר חדש גורם לכנות אותו כהמרדה!)
  1. ואם תאמר איך משה לא הבין את כוונות ה', על זה כתוב "חכם עדיף מנביא"!!! ומשה היה יותר נביא מחכם! בכל אופן היה למשה ספק בהבנה. ועל זה ה' אמר להם :"יען אשר לא האמנתם בי .." כלומר, אתם הטיתם את הספק לכיוון היותר בטוח כי , אם הייתם לוקחים סיכון, זה היה מקדש את שם שמים!!

 

נעיין במה שאמר ה'  למשה

 

ה' אמר למשה משה היה יכול לבחור בין שתי האופציות: והוא בחר
קח את המטה או כדי להכות בסלע X
כדי להזכיר לעם שנס זה קשור לשאר

הניסים שנעשו  בעבר בפקודת ה'

ודברתם אל הסלע או להגיד מולו פרק אחד
להגיד לסלע" תן מימיך" X
והוצאת להם מים מן הסלע או מכל סלע שיבקשו
רק מהסלע הוא X

 

משה בחר בכל אחת מהאופציות היותר "בטוחות". אם הוא היה בוחר באופציות האחרות, הוא היה מקדש את שם שמים! לקיחת הסיכון, היה מראה לעם שהוא מוכן להסתכן וההצלחה של המהלך היתה מלמדת לעם שכדאי להסתכן כדי לקדש שם שמים. זה היה מעלה את דרגת האמונה של העם בה' ונותן להם השראה גדולה כדי להיכנס בארץ עם כוח הסתכנות ומסירות נפש.

כדי לבסס את הפירוש שלי מקריאת פירושו של הא"ה, ברצוני לצטט קטעים מפירושו:

"יען לא האמנתם בי להקדישני", פרוש "אתם עשיתם ההכרעה לצד החשש, שהסלע לא ייתן מימיו אלא אם תהיה הסלע הידועה ודווקא על ידי הכאה ולא הכרעתם לצד קדושת שמי להקדישני בהוצאת מים מסלע אשר ירוצו הם!.. בזה היה ה' מתקדש לעיניהם כשיראו שאפילו הדומם כל שהוא מפליא לעשות בדיבור לבד, ובהערה בשנות עליה פרק אחד, והיה לכם לבטל המחוש בעוצם האמונה שהייתם צריכים לעשות"

 

מכאן שלדעת הא"ה, הבעיה היא שמשה ואהרון לא ידעו להסתכן! הם היו שבויים ב"חשש" ומתוך הספק, הם פעלו בבטחה כדי לצאת ידי הספק! אבל ה' היה רוצה שהם יתעלו מעל לספק וייקחו סיכון!

עכשיו , הא"ה מוסיף חידוש עצום:

 

אם משה היה לוקח סיכון , היה בזה מקדש שם שמים, היו אהרון ומשה נכנסים לארץ,בונים בית המקדש ו"אין יותר חשש להשלכת חמתו על ישראל כשיהיו חוטאים "

כלומר, אם משה ואהרון היו עושים מה שה' ציפה מהם, אז הם היו מעלים את ישראל למדרגה כזו של לקיחת סיכונים ואמונה עצומה עד כדי כך שה' היה מוחל להם על כל החטאים שיבואו!! כלומר: לקיחת הסיכון היא דרגה כל כך גבוה שכל חטאי ישראל נמחלים מולם! ולא היתה גלות או עונשים אחרים!!

אבל, לצערנו, זה לא קרא. לא למשה ולא לעם היתה עדיין המעלה הזאת! ואם , במצב הזה, משה היה בכל זאת מכניס את העם, בונה המקדש . אז החטא הראשון היה גורם לזעם ה' והעונש היה יכול להיות קטלני ביותר! כי לא היתה יכולה לעמוד להם "זכות לקיחת סיכון"! כי במדרגה "הנמוכה" שבה היו משה והעם, כל חטא דורש תפילת משה, משא ומתן עם מידת הדין.. כי לא התעלו מעל לדין ! אז הדין חל עליהם!! ולכן, היה עדיף שמשה לא ייכנס לארץ ולא יבנה את המקדש . אלא שימות במדבר , וייתן לדורות  הבאים להראות את יכולתם למסור נפשם מעבר לשורת הדין. ורק אז, משה יחזור באחרית הימים , ויגאל את ישראל.

כדי לזכות בהגנה לפנים משורת הדין,והישיבה בארץ ישראל דורשת זאת כל הזמן!, צריכים ישראל והמנהיגים שלהם, לדעת להסתכן מעבר ל"יציאת ידי חובה בלבד" לדעת "לקדש שם שמים". להפעיל את האמונה שמעבר לכל הגיון!

ומכיוון שארץ ישראל דורשת סוג זה של מסירות נפש, משה לא הכניס את העם!!

לכן, אם משה היה נכנס בכל זאת, חמתו של ה' , כשישראל יחטאו, ייפול על ישראל ולא על המקדש!!. כדי להציל את ישראל, מנע ממשה להיכנס!!

 

וייקח משה את המטה מלפני ה' כאשר ציוהו (כ-ט)

זו ראיה שהתורה מעידה שמשה עשה את משה שעשה על פי ה'! רק שלה' היו (אולי בכוונה) הרבה אפשרויות להבין את דבריו! ומשה בחר באפשרות הבטוחה ביותר! אבל זה היה "בסדר", זה היה "כאשר ציוהו"!! רק שהוא לא ניצל זאת לשדרג את המעשה ולהקדיש את שם שמים, דבר שהיה משנה את כל התמונה!!

ועוד: אם הסלע נתן בכל זאת מימיו, זה אומר שה' הסכים למה שמשה עשה!! כלומר שמשה לא עיוות את דברי ה' אלא שהוא לא עשה יותר ממה שהיה יכול לעשות מתוך אותם הדברים!!

 

 

 

מלחמות הכיבוש

 

 

וישלח משה מלאכים מקדש למלך סדום..אחיך יעקב..(כ-יד)

משה מזכיר את יעקב למלך סדום כדי להסביר למה ישראל ראוים לזכות בארץ:

כי יעקב לקח על עצמו את גזרת הגלות שהתיל ה' על זרע אברהם. כלומר, מי שילך לגלות, יזכה בארץ!! ואנו ישראל יצאנו למצרים ולכן זכותנו בארץ הזאת!! ולא אתה עשיו שלא קיבלת על עצמך את הגלות ונשארת בארץ!! (דרך אגב, הא"ה מסביר שגלות מצרים לא היתה צריכה בהכרח להיות קשה כל כך עד כדי עבדות ושפלות כזו)

 

נעברה נא בארצך…

כל התנאים שמשה מתיל על עצמו (שלא יטה ימין ושמאל, בדרך המלך נלך.. הם תנאים רק לשעה ההיא. אבל לא לאחרית הימים !, אז, ישראל יגבר על אדום והתנאים האלה לא יחולו בכלל !!("והיה בית יעקב אש…")

 

ויאמר ה' אל משה ואל אהרון בהר ההר על גבול ארץ אדום לאמור(כ-כג)

בגלל ההתחברות עם אדום (על ידי ההצעות של כניעה של משה והבקשות שלו), איבדו ישראל צדיק והוא אהרון!! ההתחברות עם הרשעים גורמת לאיבוד צדיקים!! ואהרון היה יכול לחיות עוד כמה ימים נוספים לולי הסיפור של אדום. ולכן, באחרית הימים, משה ואהרון בעצמם, יצילו את ישראל מדי גלות אדום.!

 

וישמע הכנעני מלך ערד..וילחם בישראל וישב ממנו שבי (כא-א)

למה כתוב "וילחם בישראל" ולא "עם ישראל"?

כי המלחמה באה בגלל עוונותם של ישראל. "ממנו" ו"בו". וחטאם היה בזה שהם גרמו להיעלמות צדיק: סיפור מי מריבה, אפילו אם מריבתם היתה מוצדקת, גרמה בסופו של דבר למיתת אהרון ומשה במדבר! וזה גרם למלחמה!

למה ישראל לא פחדו מהעובדה שנלקח מהם שבי במלחמה הזאת?

כי מדובר בעמלק שהתלבש במלבוש כנענים ועמלק איננו חלק משבעה עמים שה' הבטיח לתת בידם.

ועוד הסבר: אולי בגלל שעדיין "לא שלם עוון האמורי" ועדיין ה' לא נתן בידם את הארץ. על כן הם "קיבלו" את ההפסד היחסי הזה ולא התרגשו ולא חשבו שזה סימן רע למלחמות הבאות!

 

 

נחש הנחושת

 

למה העיליתונו ממצרים…(כא-ה)

הא"ה נותן שתי אפשרויות להבין התלונות האלה:

  • או שמדובר באנשים מבני הדור הקודם שעדיין לא מתו וטענותיהם דומות לאלו שהדור הקודם טענו ובגללם לא ייכנסו לארץ
  • או שאלה בני הדור החדש וטענותיהם , נראות כמו טענות הדור הקודם אבל בעצם, הם שונות בתכלית כי הם לא רוצים לחזור למצרים! רק הם מתרעמים על הדרך שבה נוקט משה כדי להכניסם לארץ! למה לקחת דרך ארוכה שהצימאון שולט בה במקום לעלות בדרך קצרה? וכן כדברים האלה שלא מביעים סירוב לעלות לארץ אלה וויכוח על איך לעלות.

 

וישלח ה' בם את הנחשים השרפים(כא-ו)

העם חטא בשני חטאים:

  • נגד משה: אמרו לשון הרע. ולכן שלח בם "הנחשים" שעוקצים( דברנו בה' ובך)
  • נגד ה': שלח בם "השרפים" ששורפים את הנפש.(דברנו בה' ובך)

כי כל עוון מוליד מזיק מיוחד הקשור בנזק. על הלשון הרע נגד משה, הנחש בא לעקוץ אותם כי הלשון הרע "עוקץ". ונגד המרידה בה', נפשם נשרפה כי הם שללו את מקור נפשם.

 

..התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש ויתפלל משה בעד העם (כא-ז)

יש הבדל כשמתפללים לפני בוא העונש או שמתפללים אחרי בוא העונש!

אם כבר "יצא המחבל" אז צריך להפעיל בנוסף "זכות" כל שהוא כדי להסיר המזיק, אפילו אם נמחל כבר החטא.

"לעולם יבקש אדם רחמים קדם שיחלה. שאם יחלה אומרים לו הבא זכות והיפטר"(שבת ל"ב.)

לכן, העם ביקש ממשה שיתפלל הוא בעצמו כדי להפעיל "זכות" שלו ,כדי להסיר המזיק!

"ויסיר ממנו את הנחש" למה לא בקשו על השרפים? כי הם התפללו על הקל שאפילו עקיצת נחש אחד בקשו להסיר, לכל שכן על השרפים

 

..עשה לך שרף..(כא-ח).

שאלה 1:  ה' מבקש ממשה שיעשה "שרף" אבל  משה יקרא לו "נחש"!!למה?

תשובה: כשה' אמר "עשה לך שרף" הוא התכוון לשני החטאים:

  • "לך" כנגד חטא כלפי משה
  • "שרף" כנגד החטא נגד ה'

משה עשה "נחש נחושת"

  • נחש כנגד השרף כי זו צורתו
  • מנחושת לרמוז על החטא השני של הנחש

יוצא מזה שגם ה' וגם משה התכוונו לשני החטאים בכל שלב.

 

שאלה  2: למה לא הספיקה תפילתו של משה והיה צריך נחש נחושת?ואיך ראיית נחש יכולה לרפא?

תשובה: כי התשובה של העם לא היה מספקת. והתפילה לבדה איננה יכולה לעזור בלי חזרה בתשובה . במעשה הראיה כלפי מעלה, היה בכך שהעם ילמד לתלות בטחונו בה'.ויש 7 יתרונות בראיית הנחש:

  1. ללמד אותם שאין נחש נושך אדם אלא בגלל שהאדם הזה חטא! ויש להסתכל במה שקרא כדי להבין מזה מה היה החטא שבגללו קבלנו ה"עונש " הספציפי הזה.
  2. הנחש הוא סמל ללשון הרע. כי הנחש הקדמון אמר לשון הרע וכל נחש אחריו בא להזכיר חטא זה.
  3. אותם הדברים שיכולים להזיק "למטה", הם יכולים לרפא כשהם "למעלה"!! כלומר, נחש למטה ממית ונחש "למעלה" מחייה! וזה ילמד את ערך המן שהוא אוכל "מלמעלה" על ערך המזון שיכול לבוא מלמטה.הם קראו ללחם היוצא מהארץ "הלחם הקלוקל" במקום הלחם שבא מהשמים!
  4. על טענתם למה ה' הביאם דרך מדבר שיש בו צימאון, ה' רוצה שיבינו שזה כדי שיהיו תמיד עיניהם תלויים בחסדי ה'. לכן, הוא רצה שיסתכלו על הנחשים כמקור פורענות שבא לתקן אותם אם הם יפסיקו להסתכל על ה'. כאילו הסתכלות על הנחש היא ההסתכלות על השגחת ה' שמייסר אותם , כדי להכיר להם להסתכל למעלה כל הזמן.
  5. נגד טענתם שאין ניסים קבועים (הרצון ללכת בדרך מיושבת בלי צורך בניסים) ה' ציווה לקבוע "נס" שיזכיר להם שאכן ישנם ניסים קבועים אפילו אם הם סמויים מעיני האדם. "להעלות על נס" את הנחש בא ללמד שדרך המדבר היא דרך שמלמדת על קביעות הניסים.אפילו אם הם הופכים לטבע.
  6. ללמד אותם שעוונות יכולים להפוך לזכויות אם האדם עושה תשובה גמורה.הנחש החי והאומר לשון הרע, יכול להפוך בעצמו, כשהוא "שותק", לדבר מרפא!! מדרש מסביר זאת : משה השליך נחש אחד באוויר ונהפך לנחש נחושת! כלומר אותו הנחש , סמל לעוון , יכול להפוך לזכות אם עושים תשובה.
  7. העובדה שכל אחד ואחד היה צריך להביט בנחש כדי להירפא, מלמדת שיש השגחה פרטית ולא רק השגחה כללית! כל אחד, לפי התנהגותו ,יכול לקבל טיפול מיוחד מה'!

 

והיה כל הנשוך, וראה אותו וחי.

למה להשתמש במילה "והיה " שהיא מילה של שמחה!?

כי שמחה היא לבעל הנס כשמכיר בנס שנעשה לו! ואפילו ישמח בנשיכה עצמה! כי הוא מבין עכשיו את התועלת בזה. וכתוב "וחי", אפילו שהוא כבר התרפא,הראייה בנחש הנחושת שתעורר בו את 7 הדברים הנזכרים לעיל תחייה לא רק את גופו אלא גם את נפשו!!

 

 

 

 

על כן יאמר בספר מלחמות ה' : את והב בסופה ואת הנחלים ארנון(כא-יד)

יאמר= בעתיד:, ה' ייתן לישראל את מואב שהוא אחד משלושת העמים שהבטיח לאברהם ושלא כבשו עכשיו, רק לעתיד לבוא שהם הקני, הקניזי והקדמוני.

מלחמות ה'= ברמז :מלחמתה של תורה. אבל לפי הפשט, מדובר במלחמות כיבוש הארץ. עכשיו ובאחרית הימים.

את והב= שני פירושים:

  1. לשון אהבה: בגלל האהבה ה' ייתן לישראל העמים האלה רק בסוף ההיסטוריה
  2. לשון נתינה: (כמו "יהיב חכמה לחכימין") ה' ייתן להם את העמים האלה (הא"ה מסביר שיש הרבה מילים בתורה שהם מושאלים מהארמית, כמו "מי מלל לאברהם" , "ואתה מרבבות קדש"..

בסופה= בסופה של ההיסטוריה, ה' ייתן לישראל את שלשות העמים הנוספים

נחלים ארנון= ארנון הוא בגבול של מואב וה' ינחיל אותו גם הוא לישראל.

 

וממדבר מתנה= לא נוחלים את הארץ אלא בזכות ששמים עצמם כמדבר.כלומר בענווה

וממתנה נחליאל=בזכות התורה שנתנה לנו במתנה, נהיינו לנחלה עבור האל.

ומנחליאל במות= ומזה שאנו נהיינו נחלת אל, עלינו במדרגה מעל למאכים

ומבמות הגיא אשר..=השכר האמיתי הוא בעולם העליון.

חוקת מי

בע"ה ד תמוז התשע"ג

מישל בן שושן

 

חקת מי

 

ויחנו באובות

אחרי מות אהרון, בני ישראל נוסעים וחונים במקום שנקרא "אובות"

עבור הרמ"י, שמות המקומות מורים על מצבו של העם.

אובות= כללי התורה והמצוות. מלשון "אב לחוכמה". מדובר על מערכת שאנו מכירים אותה זה כבר אלפיים שנה. מערכת שבה אנו פועלים על פי כללים ברורים של תורה  ומצוות. יש רק שתי אופציות לאדם: או לצטט או לא לצטט לכללים האלה. זו מערכת מאוד נוחה. ברורה. אפשר להסתמך עליה בבטחה.

אבל, לפי הרמ"י, בני ישראל עד כה חיו במערכת קצת שונה! הם חיו במישור הרבה יותר קרוב לרצון ה'. במצב שלהם, הם היו יכולים להחליט בכל רגע להפר את הכללים. על ידי הפסוק מתהילים "עת לעשות לה' הפרו תורתיך". במסכת ברכות, רבי נתן מפרש פסוק זה "הפרו תורתך משום עת לעשות לה'".

זאת אומרת שקיימת מערכת אחרת, שונה מזו שאנו מכירים של "אובות", של כללי תורה ומצוות ובמערכת הזאת, האדם אחראי בכל רגע על מעשיו והוא יכול לשנות להפר את הכללים אם הוא חושב שהמעשה הזה הוא רצון ה' למרות שהוא הולך נגד חוקי התורה והמצוות המקובלים!!

הרמ"י נותן לדוגמא מעשה אליהו בהר הכרמל, בה הוא הפר חוק ברור (איסור הקמת  במה מחוץ לבית המקדש) והמעשה של אליהו קיבל אישור מהאלוהים למרות שהוא הפר חוקי התורה. המצב היה מספיק יוצא דופן וחמור כדי שאליהו ייקח על עצמו להפר דבר תורה מפורש.

אבל הרמ"י קובע שיש תנאים נוקשים כדי שהאדם יוכל לעבור ממערכת החוקים למערכת השניה:

  1. הדבר צריך להיות עבורו ברור מאוד
  2. הוא צריך להיות כל הזמן במצב של חיפוש אחר רצון ה'
  3. הוא צריך להסיר כל נגיעה מהמעשה הזה
  4. זה לא כולל 2חוקיםף לא תרצח ולא תנאף.

 

אם נסכם עד כאן: ענני הכבוד ,שהיו "מגנים" על ישראל במדבר, אפשרו לעםלהיות בקרבה מיוחדת עם האלוהים שאפשרה להם להפר את כללי התורה כשהם ראו לנכון לעשות זאת.

אבל, מיד אחרי מות אהרון, והפסקת הגנת עניי הכבוד, בני ישראל לא היו יותר מסוגלים לעמוד בתנאים האלה ו"ירדו" למדרגה הבטוחה של האובות.

אבל מיד אחרי כן, הם הרגישו שהמצב של אובות הוא אומנם נוח אבל הוא לא רצוי!! כי בו, האדם מאבד מאחריותו! האדם הופך לרובוט שמקיים כללים ברורים. הוא לא מסתכן, הוא לא חוקר כל הזמן מה יכול להיות רצון ה'. והמצב ה"נוח" הזה איננו המצב הרצוי! לכן, העם עוזב את אובות ומגיע אל "עיי העברים"

במקום הזה, עיי העברים, הם מבררים את התנאים שמינינו לעיל, ובמיוחד השמירה על לא תרצח ולא תנאף כדי שיוכלו לשוב ולקבל על עצמם אחריות ולהפר, אם צריך את הכללים כדי לעשות רצון ה'

עיי= מלשון יעים (רש"י) כלומר מן מגרפות מנחושת שמאפשרים להרים מהפסולת דברים רצויים.העיים מאפשרים את הבירור.

העברים= מצב של מעבר בין אובות למצב של יוזמה ואחריות

וכל זאת, כדי להגיע ל"נחל זרד". הרמ"י איננו מסביר איך המילה "זרד" מורה, עבורו מצב של תקופות ויכולת להפר שוב כללים לצורך עשיית רצון ה' שנראה לאדם בזמן מסויים!

הרמ"י מציין שגם אחרי חורבן הבית, עם ישראל איבד את המדרגה המיוחדת הזאת והיה צריך לחזור למצב של "אובות" כלומר, מצב של שמירה קפדנית על חוקי התורה והמצוות. זה מה שאומרת הגמרא ש"מאז חורבן הבית, אין לו להקדשו ברוך הוא אלא ארבע אמות של הלכה". וזה המצב שעם ישראל חי בו אלפיים שנה עד היום.

אבל זה לא המצב הרצוי! ולכן מבקשים אנו שנחזור לבניין הבית. לא כדי לקיים מצוות הקשורות לבית המקדש בלבד אלא בעיקר כדי שנוכל לקפוץ למדרגה הבלתי נתפסת היום של "עת לעשות לה' הפרו תרתך", עת שבה כל אדם אחראי להחליט מה הוא רצון ה'!!

 

זה נראה לנו מצב "מסוכן מאוד" "פתח לאנרכיה" ,סוף עידן ההלכה…

אבל, נזכור שאין אנו יכולים לדמיין לעצמנו מצב שאנו לא חייב בו בכלל!

 

וייתכן שאנו כן יכולים לדמיין לעצמנו מצבים כאלה על ידי דוגמאות מוכרות:

 

 

  1. שאלת רב

הרבה פעמים, השולחן ערוך מפנה אותנו לרב שלנו שייתן לנו את התשובה לבעיה הלכתית. למה השולחן ערוך עושה זאת? הרי הרב ילך לחפש בספרים וימצא אותו המשפט:"לך לרב לשאול!" איך יוכל הרב לענות לנו?

זו בדיוק הנקודה: הרב ספוג מכל החוקים וההלכות. ועל ידי זה, ועל ידי ראיית המציאות המיוחדת, ועל ידי השקפת עולמו, ועל ידי קבלת אחריות עצומה, אותו  הרב ינסה לדעת מה הוא רצון ה' ברגע זה. אפילו אם נראה שזה מנגד את הכללים. הרב מחליט. כי הוא עונה על הקריטריונים שדברנו עליהם והוא שייך לעולם המיוחד הזה שבני ישראל חיו בו במדבר תחת ענני הכבוד!

  1. בכל החלטה שהאדם לוקח בחייו,

הוא נעזר בכללים: החוק, החינוך שלו, הדרך ארץ, נתונים אובייקטיביים. עצות מחברים..אבל בסוף, הוא זה שצריך לקחת על עצמו את האחריות הסופית להחליט. מי יגיד לו שהוא קיבל ההחלטה נכונה? אף אחד! כמו מי שהפר כללי התורה כדי לעשות רצון ה'. כמו אליהו בהר הכרמל. רק ה' בעצמו יוכל להראות לו לפעמים שהוא טעה או שהוא צדק. אבל בינתיים, הוא לקח סיכון עצום. לקיחת הסיכון היא חלק מהעבודה של האדם! הרמ"י מעדיף אדם שלוקח אחריות (כלומר שהוא לוקח סיכון לטעות) מאשר אדם שילך על בטוח!!

מכאן, אפשר להגיד שכל מעשה של האדם מורכב משני המישורים שהפרדנו ביניהם: הכללים, מצד אחד, ומצד שני האחריות.

 

יתרה על כן, ניתן להגיד שכל מערכת התורה והמצוות הם לא מטרה בפני עצמם. הם רק כלים, אמצעים , כדי להנחות אותנו, כדי שנוכל לקיים את רצון ה'.

רצון ה' הוא המטרה

איך ניתן לדעת מה הוא רצון ה'?

על השאלה העצומה הזאת אפשר להגיד:

"איננו יכולים לבוא לעומק רצון ה' רק על ידי תורה ומצוות"

אנו נעזרים מהקריאה של המציאות, של המאורעות.

אנו נעזרים מכל מה שהתורה והמצוות הולידו בליבנו ובנפשנו.

אבל אחריות האדם בסופו של דבר היא הקובעת עבורו.

כמו שאין אנו יכולים להיות בטוחים מה הוא רצון האדם האחר מה הוא רצון הבן זוג, או מה הוא רצוני!. אנו משערים, מחפשים כל הזמן ובסוף, לוקחים את האחריות על המעשים שלנו בתקווה שאנו לא פספסנו ולא טעינו יותר מדי. את האחריות הזאת אנו יכולים לזקוף לזכותנו, הרבה יותר מאשר הציות לכללים הברורים.

 

יש רגעים שבהם האדם עייף, מבולבל. אז הוא יכול להישען על הכללים. כמו עם ישראל אחרי מות אהרון, הוא יכול לנסוע לאובות. שם הוא "נח". שם, אומרים לו מה שהוא צריך לעשות. כמו טייס אוטומטי.

אבל אין לחשוב שהמצב הזה הוא הרצוי. הוא חייב לצאת משם ככל שאפשר מהר כדי לקבל על עצמו בחזרה את ההגה!

הכללים של התורה והמצוות באות כדי לעזור לאדם לקבל החלטות. הם מחנכות אותו. הם מעוררות אצלו רגישות וחכמה. אבל הם לא יכולים לקחת את המקום של אחריותו!!

  • נזכיר כאן את הפירוש של הרמ"י על חטא אדם הראשון: חטאו היה בזה שהוא ציית לאשתו שהיתה אצלו "שליחת האל", חווה היתה עבור אדם הראשון הרב הראשי! הנביא! ובכל זאת אסור היה לאדם לא לקחת אחריות ולסרב אם הוא חשב כך להצעתה! מהרגע שאדם אמר שהוא "רק" ציית למצוות חווה, הוא הראה חוסר קבלת אחריות על מעשיו וזה היה החמור מכל!!

 

הקמת מדינת ישראל דרשה "הפרו תורתך"! (לע"ד)

במובן שזה היה נגד כל מה שחשבו עד כה. הדתיים היו המתנגדים העיקריים של הציונות . למה? כי הם מקובעים בכללים של תורה ומצוות! הם עדיין גרים באובות. עת לעשות לה', עת להגשים את החלום וההבטחה שנכתבו בתורה ובנביאים ובכתובים, יש להפר את הפרדיגמות! הכי קשה הוא להצליח להפר את הכללים כשמגיע העת לעשות לה'. הדתיים, ברובם, לא הצליחו לעשות זאת!! וברוך השם, היו יהודים טובים, חילוניים, שלא היה להם קשה "להפר את תורתך" כי לא היתה להם תורה! חבל, אבל זה כנראה היה עדיף על ההימנעות לעשות לה' של אלה שהייתה להם תורה!

הכניסה לארץ דורשת תמיד לשנות תפיסת עולם. ולא לחינם משה לא נכנס. ולא לחינם דור המדבר לא נכנס. כל כך קשה לשנות תפיסת עולם שאמורה להיות "רצון ה'", כדי לעשות משהוא שהוא רצון ה' אמיתי ועדכני, אבל לא רגילים אליו! בני האדם נתפסים לכללים יותר מאשר הם מוכנים לשנות אותם אם זה דרוש. וכל זאת, בשם אותם הערכים לכאורה!

לכן היציאה מאובות חשובה עוד יותר כדי להמשיך לכיוון הכניסה לארץ!

 

 

מקומות הקבורה של משה ואהרון

  • אהרון היה איש השלום. הוא תמיד חיפש לקרב את כל בני האדם. הוא היה נגד ה"רצח" של אדם אחד. לא רק רצח פיזי אלא רצח רוחני: כלומר הסירוב לקחת בחשבון נוכחותו של האחר. עמדותיו.אהרון ניסה תמיד לקבל כל אדם באשר הוא. על ידי מידה מיוחדת זו, הוא היה ה"אנטי רצח" פר-אקסלאנס .הוא אפילו כיפר על "הרהורי עבירה"- ולכן נקבר במקום שקרוי על ההרהורים: "הור ההר". בתור זה, אהרון נקבר מול אדום. כי אדום מצליח בחיים על ידי זה שהוא רוצח את מי שמפריע לו."על חרבך תחיה". אהרון "מגן" על ישראל מול אדום. כלומר מידתו הקיצונית באה כחיץ בין מידותיו של אדום לבין עם ישראל.
  • משה, פרש מאשתו. הוא היה לגמרי מחוץ לעולם התאווה. ובמיוחד התאווה המינית. לכן, הוא נקבר מול בית פעור. כי עיקר פעור היה התאווה המינית.

 

אהרון ואלעזר

למה ה' מצווה למשה להלביש את אלעזר באותם הבגדים שלבש אהרון ? כדי ללמד שאפילו אם האדם מת, הוא משאיר בעולם דרך, רושם, בניין עדי עד שעובר דרך מעשיו וילדיו. יש המשכיות.