בע"ה א תמוז התשע"ט
מישל בן שושן
חוקת פי 4
- ניפוץ מיתוס (הרב אלחנן סמט)
בתודעה שלנו, אחד הדברים המוזרים בחוקת הפרה זה עניין טומאת הטהור וטיהור הטמא. הרב אלחנן סמט , בלימוד מעמיק, מצליח לנפץ את הדעה הקדומה הזו. חוקת הפרה נשארת בלתי מובנת בהרבה מובנים, אבל כבר לא בנושא טומאת הטהור וטהרת הטמא. הנה סיכום הלימוד:
- החלק הראשון של הפרשה:
במדבר פרק יט (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:(ב) זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל:.. אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו:(ד) וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים:(ה) וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו ..(ז) וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַכֹּהֵן וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְטָמֵא הַכֹּהֵן עַד הָעָרֶב: (ח) וְהַשֹּׂרֵף אֹתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו בַּמַּיִם וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:(ט) וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִוא:(י) וְכִבֶּס הָאֹסֵף אֶת אֵפֶר הַפָּרָה אֶת בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב
לפי התחלת הפרשה , חמישה אנשים נטמאים:
- הכהן השוחט
- הכהן המקבל את הדם
- הכהן המזה לכיוון בית המקדש
- האיש השורף את הפרה
- האיש האוסף את אפר הפרה
אבל, כשלומדים את ההלכות הנוגעות לשאר החיות שיש לשרוף או להמית מחוץ לבית המקדש, נראה שכל אחד שמתעסק בחיות האלה, נטמא:
- לגבי פר ושעיר של יום הכיפורים (וכל השעירים והפרים נשרפים מחוץ למקדש):
ויקרא פרק טז (כח) וְהַשֹּׂרֵף אֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה:
- שעיר לעזאזל:
ויקרא פרק טז (כו) וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה:
ישנם עוד שני מקרים , אבל הם לא קשורים לבית המקדש ולכן הם לא מטמאים את המתעסק בהם:
- ציפורי המצורע
- העגלה הערופה
את שעיר לעזאזל מוציאים ממקום המקדש. את השעירים והפרים הנשרפים שוחטים במקדש לפני שמוציאים אותם לשרפה בחוץ והפרה, מזים את דמה לכיוון המקדש כדי לציין את הקשר שלה למקדש.
אם כן, העובדה שכל מי שמתעסק בפרה האדומה נטמא, לא משום שזו פרה אדומה אלא בגלל שזו עבודה הקשורה למקדש שנעשית מחוץ למקדש. כאילו יש מחיר "לשלם" על זה שעושים עבודה מחוץ למקדש.(כאילו מזלזלים במקדש או שמה נחשבו שעובדים עבודה זרה או שנדמה למי שמתעסק בזה שיש לו אפשרות להוציא את קדושת המקדש לחוץ…) תהיה הסיבה שתהיה ברור שאין דין הפרה יוצא דופן משאר ההלכות הנוגעות לעבודות חוץ הקשורות למקדש.
- החלק השני של תיאור מה עושים עם העפר הזה:
(יד) זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים:..(יז) וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי:(יח) וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם ..(יט) וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב…(כא) וְהָיְתָה לָהֶם לְחֻקַּת עוֹלָם וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְהַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה יִטְמָא עַד הָעָרֶב:(..
כאן, כתוב ששני אנשים נטמאים:
- מזה מי הנדה
- הנוגע במי הנידה
אבל, החכמים "עקרו" את פשט הפסוק וקבעו שלא מדובר במזה מי הנדה על הטמא אלא באנשים שמשתמשים במי הנדה האלה שלא לצורך! כאילו התורה לא רוצה שסתם אנשים ישתמשו במי הנידה האלה לכל צורך חוץ מאשר לטהר טמא מת! ואלה כמה מהמקורות:
- רש"י במדבר פרק יט (כא) ומזה מי הנדה – רבותינו אמרו שהמזה טהור, וזה בא ללמד שהנושא מי חטאת טמא טומאה חמורה לטמא בגדים שעליו, משא"כ בנוגע. וזה שהוציאו בלשון מזה, לומר לך, שאינן מטמאין עד שיהא בהן שיעור הזאה:
- רמב"ם הלכות פרה אדומה פרק טו הלכה א
הנוגע במי חטאת שלא לצורך הזאה בין אדם בין כלים טמא ואינו מטמא בגדים בשעת מגעו, שנאמר והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב הנה למדת שמי הנדה אב מאבות הטומאות של תורה, וטומאת מגען בכל שהוא ואם היה בהן כדי הזאה מטמאין במגע ובמשא, והנוגע בהן או שנושאן שלא לצורך מטמא בגדים בשעת מגעו או בשעת משאו עד שיפרוש ממטמאיו שנאמר ומזה מי הנדה יכבס בגדיו אינו מדבר במזה על הטמא אם טיהר את הטמא קל וחומר שיהיה הוא טהור מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה ומזה מי הנדה לא נאמר אלא לשיעור שהנוגע או הנושא מי נדה שיש בהן כדי הזייה שלא לצורך הזאה טמא ומטמא בגדים דין תורה, וכמה הוא שיעור הזאה כדי שיטבול ראשי גבעולין של אזוב במים, בד"א שמי חטאת מטמאין בזמן שנגע בהן או נשאן שלא לצורך קודם שיעשו מצותן אבל אחר שעשו מצותן אינן מטמאין כלל, כיצד הרי שטבל את האזוב והזה על האדם הטמא או על הכלים והיו המים שותתין ויורדין מעל הטמא לארץ, וכן המים הניתזין בשעת הזאה על הארץ או על הטהור הרי אותן המים טהורים והנוגע בהן והנושאן טהור
- תלמוד בבלי מסכת נדה דף ט עמוד א מי יתן טהור מטמא לא אחד. ורבנן – א"ר יוחנן: זו שכבת זרע, שהוא – טמא, ואדם הנוצר ממנו – טהור. ור"א אומר: אלו מי הנדה, שהמזה ומזין עליו – טהור, ונוגע – טמא. ומזה טהור? והכתיב: +במדבר י"ט+ ומזה מי הנדה יכבס בגדיו! מאי מזה – נוגע. והכתיב מזה, והכתיב נוגע? ועוד, מזה – בעי כבוס, נוגע – לא בעי כבוס! אלא: מאי מזה – נושא. וליכתוב, נושא קמ"ל – דעד דדרי כשיעור הזאה. הניחא למ"ד הזאה צריכה שיעור, אלא למ"ד אין צריכה שיעור, מאי איכא למימר? אפילו למ"ד אינה צריכה שיעור, ה"מ – אגבא דגברא, אבל במנא – בעינא שיעור; כדתנן: כמה יהיו במים ויהא בהן כדי הזאה כדי שיטבול ראשי גבעולין ויזה, והיינו דאמר שלמה +קהלת ו' /ז'/+ אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני.
הנה מקרה שהפשט נראה לנו ברור: מזה מי הנדה נטמא בגלל ההזייה אבל החכמים לא קבלו את ההסבר הזה וקבעו שרק מי שמשחק או משתמש במי הנידה (בתנאי שיהיה בהם כמות מספיקה להזייה) נטמא. ובכך הם הגנו על המי הנידה האלה מבזבוז ומזלזול.
יוצא מכל הלימוד הזה שאין הפרה או מי הנידה (אפר הפרה מעורבב במים) מטמאים בעצמם. רק העיסוק במעשה הנראה כעבודת מקדש מטמא בגלל שהוא נעשה מחוץ למקדש וכל מי שמתעסק במי הנידה שלא לצורך נטמא כדי להגן על המים האלה!
- נחש הנחושת (הרב יובל שרלו)
משה עשה את נחש הנחושת במצוות ה'.
ובכל זאת, כשחזקיהו המלך הרס אותו, (כדי למנוע עבודה זרה על ידו) זה היה מעשה ראוי לא פחות מאשר עשייתו!
הרב שרלו לומד מזה שאין שום מצווה מה' שאין לה מקום לביטולו. כי ערך המצווה אינה תלויה בדבר עצמו אלא בנסיבות ובשימוש הנכון שלו. זה ההבדל הדק והחשוב בין עבודת ה' לעבודה זרה!
האמת שהיינו ללמוד מחורבן בתי המקדש את הלימוד הזה. אין כמו מצוות בניין המקדש. אבל מהרגע שהשימוש בו הסתלף, אין בעיה, מצד ה', להרוס אותו!!
או למשל השבת: במקרה של פקוח נפש, העברה על איסור שבת הוא מצווה!
קדושת המצווה היא בשימוש, בקיום רצון ה', ולא בחפץ או במעשה כשהוא מנוגד לרצון ה'!!
- מי נידה:
המים המעורבבים באפר הפרה, שמזים על הטמא ביום השלישי וביום השביעי לטהרתו נקראים "מי נידה".
המילה "נדה", באה, לפי רש"י, מהשורש יידוי, כמו ידוי אבנים. השלכת דבר למרחוק. המיים האלה , מזים אותם אל עבר הטמא.
גם לגבי אישה נדה, אונקלוס מתרגם על ידי השורש "ריחוק" . האישה מתרחקת מבעלה ולכן היא נקראת נידה. לא בגלל טומאה אלא בגלל ריחוק.
אולי שורש אחר למילה הוא "נדד", דבר שיסביר את הדגש באות דלת. אבל זו משמעות קורבה מאוד: התרחקות.
- מסעות בני ישראל (הרב תמיר גרנות)
בני ישראל ישבו בקדש שם, כנראה היה מקום מושבם הארוך ביותר ומשם התחילו את המסעות שלהם לעבר הארץ. בשנה השנית, אחרי שהיה בת שנה במדבר סיני, הם שלחו מרגלים בדרך הנגב, (הדרך מספר 1 בציור למטה) כלומר מהדרום לצפון. זו הדרך הקצרה וההגיונית ביותר.
אבל , בשנה ה39, בפרשה שלנו, יש התלבטות מסוימת. והם פונים לקראת מזרח (הדרך מס 2 בציור) כדי להיכנס משם ליריחו. למה הם לא נכנסים , כמו בדרך שלקחו המרגלים, מדרום, מהנגב ?
- אולי בגלל ה"טראומה" של המרגלים! כמו שמסביר רש"י :" דרך האתרים"= דרך התרים! אם אלו נרתעו מלעלות, זה אולי בגלל שלקחו הדרך הקצרה (]ארוכה) הזו! ואולי עדיף לקחת דרך ארוכה יותר (שתהיה קצרה אם באמת ייכנסו!)
- אולי בגלל שהמלחמה נגד הכנעני שהתרחשה, הרתיעה אותם למרות נצחונם.
- אולי בגלל שאדום יצא נגדם למלחמה והם לא רצו להילחם נגדו
מקריאת הסיפור בפרשה שלנו, יוצא, שהכניסה דרך מזרח, נובעת מאילוצים טקטיים, מהנסיבות.
אבל, כשקוראים את הסיפור שספר דברים, הסיבות נראות לנו שונות לגמרי:
ה' הוא זה שמצווה להם ללכת בדרך הזו לכתחילה
ה' מונע מהם להתנגד לאדום (האחים) ומצווה להם לפנות מזרחה כאילו זו התכנית ה מקורית לכתחילה. ולא בדיעבד כמו בספר במדבר)
ייתכן שכל החלק המזרחי של הירדן הוא חלק מארץ ישראל. שה' רוצה בכך שנכבוש את כל הארצות האלה ולא בדיעבד. בספר דברים, נראה שזו התכנית מלכתחילה: כיבוש החלק המזרחי של הארץ
ייתכן מאוד, שמשה רוצה להשתתף בכיבוש הארץ. יש למשה עוד הרבה דברים לאמר ולעשות בערבות מואב. והוא חייב לעבור דרך המזרח כדי לעשות את כל הדברים האלה. אילו הם היו נכנסים מהנגב, משה היה אמור למות מיד ! והוא לא היה בכלל משתתף בשום כיבוש ורגלו לא היתה נוגעת בחלק בארץ ישראל (המזרחית לפחות).
בספר דברים, מתברר שהסיבה לכנסיה דרך המזרח היתה לכתחילה, והתוצאה החושבה ביותר היתה
- שמשה כן השתתף בחלק מהכיבוש
- שמשה, המוציא את העם ממצרים ונותן התורה , הוא זה שמתחיל את כיבוש הארץ, ובכך, משה מחבר בין יציאת מצרים ומתן תורה ליישוב ארץ ישראל. פרשת המרגלים שברה את היחידה המוצקה של התורה המחוברת לארץ . חטא המרגלים נתן לנו הרגשה כאילו קיים בעם ישראל יצר הרע שרוצה להפריד בין התורה לארץ ישראל. בספר דברים, משה מחבר בכתב ובעצמו, בין שני העניינים האלה: תורה וארץ ישראל! באותו הכיוון, חשוב מאוד שדווקא יהושוע, תלמידו של משה הוא זה שימשיך את כיבוש הארץ ויחבר בכך את התורה להמשך התנ"ך!
אמורי
נחל ארנון
מואב
אדום כנעני
2 1
קדש *
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 