בני מנשה פי5

בע"ה כו תמוז התש"פ

מישל בן שושן

מטות מסעי פי5

 

ננסה לענות על השאלות הבאות:

  1. למה ספר דברים חוזר ארבע פעמים על עיסוק בשבט מנשה, ערב הכניסה לארץ?
  2. למה שבט מנשה הוא השבט המרובה ביותר?
  3. למה משה מצרף את חצי שבט מנשה לבני גד וראובן, למרות שלכאורה הם לא בקשו שום דבר?

 

כדי לנסות ולהשיב, נציע השערה שנראית יותר ויותר מקובלת על ידי המפרשים החדשים:

בתקופת יוסף, מנשה ואפרים בניו, השתמשו, כנראה מהכוח שהוענק להם בתוקף בני השליט, כדי להתיישב בכמה מקומות משני עברי הירדן. בני אפרים, כנראה התיישבו יותר בארץ כנען, באזור בית חורון, שכם, בית אל,..ובני מכיר בן מנשה, אזור מזרח הירדן, בבשן. ההתיישבות העברית הזו התפתחה במקביל לשעבוד עם ישראל במצרים אחרי מות יוסף. אחרי יציאת מצרים, ייתכן ששני חלקי העם התאחדו. נראה לעניות דעתי שהתורה מתארת את החיבור מחדש בין השבטים הוותיקים לעולים החדשים, וזה נושא סוף הספר. נראה לי שהתורה העדיפה שלא לספר את הרקע ההיסטורי הזה כדי שכל העם יקבל עליו היסטוריה משוטפת כשיציאת מצרים שייכת לכל אחד.

 

נזכיר את תוכן שלושת הפרשות האחרונות :

פרשת פנחס:

  • פינחס
  • מפקד עם ישראל הכולל את צלפחד ובנותיו
  • בקשת בנות צלפחד
  • מינוי יהושוע
  • מוספי המועדים

 

פרשת מטות

  • דני נדרים
  • מלחמת מדין
    • המלחמה (11פסוקים)
    • תוצאות המלחמה, חלוקת השלל (30פסוקים)
  • בני גד ובני ראובן+ חצי מנשה

פרשת מסעי

  • 42מסעות
  • איך מחלקים את הארץ גורל-לפי הגודל
    • גבולות ארץ כנען
    • רשימת הנשיאים שיחלקו הארץ
  • נחלת הלויים 42 ערים
  • 6 ערי מקלט דיני גואל הדם..
  • משפחות מנשה

 

 

אם כן, יש ארבע מקומות בשלושת הפרשיות האלה שהתורה מעלה את ענייני שבט מנשה ובנות צלפחד .באריכות יוצאת דופן ובהדגשה יתרה, כשהספר כולו מסתיים בנושא הזה. נזכור את ארבעת המקורות:

בפרשת פנחס, במפקד הכללי, כשמונים לא רק השבטים אלא גם את ראשי המשפחות, מצויין כבר שם, שלחפר נולד צלפחד ושמות בנותיו:

במדבר פרק כו (כט) בְּנֵי מְנַשֶּׁה ,לְמָכִיר מִשְׁפַּחַת הַמָּכִירִי וּמָכִיר הוֹלִיד אֶת גִּלְעָד לְגִלְעָד מִשְׁפַּחַת הַגִּלְעָדִי:(ל) אֵלֶּה בְּנֵי גִלְעָד אִיעֶזֶר מִשְׁפַּחַת הָאִיעֶזְרִי לְחֵלֶק מִשְׁפַּחַת הַחֶלְקִי:(לא) וְאַשְׂרִיאֵל מִשְׁפַּחַת הָאַשְׂרִאֵלִי וְשֶׁכֶם מִשְׁפַּחַת הַשִּׁכְמִי:(לב) וּשְׁמִידָע מִשְׁפַּחַת הַשְּׁמִידָעִי וְחֵפֶר מִשְׁפַּחַת הַחֶפְרִי:(לג) וּצְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר לֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים כִּי אִם בָּנוֹת וְשֵׁם בְּנוֹת צְלָפְחָד מַחְלָה וְנֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה:(לד) אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה וּפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת:

כלומר, במניין משפחות בני מנשה, התורה עצמה מציינת את בעיית צלפחד שמת ללא בנים. וזאת, לפני שבנות צלפחד ישאלו את משה. כאילו הבעיה היא עקרונית עבור התורה. הבעיה לא התעוררה על ידי בנות צלחפד אלא קודם כל על ידי התורה עצמה!! ורק אחר כך, בנות צלפחד מדברות:

במדבר פרק כז (א) וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה:(ב) וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:(ג) אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל יְקֹוָק בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ:(ד) לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ:(ה) וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי יְקֹוָק: ס

(ו) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ז) כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן:

(ח) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ:(ט) וְאִם אֵין לוֹ בַּת וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו:(י) וְאִם אֵין לוֹ אַחִים וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לַאֲחֵי אָבִיו:(יא) וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה: ס

 

בנות צלפחד מעוררות שאלה משה שואל ה' . ה' נענה לבקשתם וקובע, כביכול חוק חדש בישראל בעקבות בקשתם. כל המפרשים שאלו איך יכול להיות שהתורה לא חשבה על אפשרות זו לפני. נראה לעניות דעתי, שהתשובה קשורה להשערה ההתחלתית שלי: בנות צלפחד שייכות לעברים הוותיקים. הן, כנראה באו להצטרף לעם ישראל בשלב מסויים במסע ובכיבוש שלהם. ייתכן שגם צלפחד  נולד בעבר הירדן המזרחי ובא להתחבר לבני הדודים שעלו מהגלות. ברצוני להציע אפשרות שזה טמון בדבריהן של בנותיו:

(ג) אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל יְקֹוָק בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ:

כלומר, אבינו לא שייך לאנשים שבתוככם שכל הזמן מנסים לחזור למצרים. אבא שלנו הוא מכאן!

בפרשת מטות, בנות צלפחד לא מופיעות אבל השבט שלהם כן. בני גד ובני ראשובן שעלו ממצרים ושנלחמו יחד עם הצבא הלאומי, דורשים להישאר במזרח הירדן. משה נענה להם אחרי שהם נשבעו שיעבור חלוצים עם אחיהם. משה נותן להם בנחלה רשמית את נחלתם מעבר לירדן. בני ראובן בדרום ובני גד צפונית להם. אבל, מה שמוזר, זה שמשה נותן לחצי שבט מנשה אזור הבשן בלי שהם בקרשו זאת!

 

:(לג) וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב:

 

למה משה נותן נחלה לבני מנשה? הם לא בקשו כלום לפני כן!!

על השאלה הזאת, ניסו כמה פרשנים לתת תשובות. נעשה סיקור קצר של התשובות הלאה:

  • רבי אברהם אבן עזרא סבור שבני מנשה כן הצטרפו לבקשת בני גד וראובן אבל בגלל שהיו מעט, לא מנה אותם הכתוב בבקשה אלא במתנה
  • לדעת רמב"ן:והאברבנל: משה צירף אותם כי השטח של מזרח הירדן היה גדול מדי והוא חיפש מתנדבים למלא השטחים
  • החזקוני מציע שזה היה עונש על זה שמנשה בן יוסף, גרם לאחים לקרוע את בגדיהם בסיפור הגביע ולכן העונש הוא שהשבט יקרע לשני מחוזות משני עברי הירדן!
  • המלבי"ם והרד"ק סבורים שמשה נתן לבני מנשה נחלות כי הם אלה שכבשו אותם כמו שנראה בהמשך בפסוקים
  • הנצי"ב סבור גם כן שגבורתם במלחמה במקומות האלה שכבשו כל עם ישראל היתה יוצאת דופן, וכמתנה עבור גבורתם משה נתן להם הארצות האלה. ועוד הסבר אפשרי שמשה רצה לחזק רוחנית את ראובן וגד על ידי שבט דתי יותר. וגם ליצור זיקה בין שני עברי הירדן כששבט נחלק לשניים משני העברים
  • הרב אורי שרקי וכן הרב תמיר גרנות ופרשנים ישראלים מצדדים בטענה שהעלנו לעיל שבני מנשה , כבר כבשו אזורים אלה בתקופת יוסף ולכן, משה , כאן, רק מאשר את החלקים האלה כשייכות להם בתור חלוקת הארץ. משה , בעצם, מאשרר עובדה מוגמרת שכיבוש לפני כ200 שנה לפני כן!]

 

ננסה לחזק את העמדה האחרונה הזו:

  1. בני מכיר:

כשבני גד ובני ראובן נוחלים ערים, הם נותנים להם שמות שאין להם קשר לשמות בני השבטים.

וַיִּבְנוּ בְנֵי גָד אֶת דִּיבֹן וְאֶת עֲטָרֹת וְאֵת עֲרֹעֵר:(לה) וְאֶת עַטְרֹת שׁוֹפָן וְאֶת יַעְזֵר וְיָגְבֳּהָה:(לו) וְאֶת בֵּית נִמְרָה וְאֶת בֵּית הָרָן עָרֵי מִבְצָר וְגִדְרֹת צֹאן:(לז) וּבְנֵי רְאוּבֵן בָּנוּ אֶת חֶשְׁבּוֹן וְאֶת אֶלְעָלֵא וְאֵת קִרְיָתָיִם:(לח) וְאֶת נְבוֹ וְאֶת בַּעַל מְעוֹן מוּסַבֹּת שֵׁם וְאֶת שִׂבְמָה וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁמֹת אֶת שְׁמוֹת הֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנוּ:

אבל כשבני מנשה כובשים ערים, הערים האלה נושאים את שמות בני המשפחה

(לט) וַיֵּלְכוּ בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה גִּלְעָדָה וַיִּלְכְּדֻהָ וַיּוֹרֶשׁ אֶת הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בָּהּ:(מ) וַיִּתֵּן מֹשֶׁה אֶת הַגִּלְעָד לְמָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה וַיֵּשֶׁב בָּהּ:(מא) וְיָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת חַוֹּתֵיהֶם וַיִּקְרָא אֶתְהֶן חַוֹּת יָאִיר:(מב) וְנֹבַח הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת קְנָת וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וַיִּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמוֹ:

אכן, הנה שמות בני מנשה:

מנשה

מכיר,      יאיר,    ….

 

 

גלעד

איעזר  חלק אשריאל   שכם   שמידע  חפר                                              פרש  שרש

צלפחד

מחלה חגלה מלכה נעה תרצה       אולם רקם

 

והרי כתוב בראשית פרק נ (כג) וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף:

 

"בני מכיר" הוא לפחות "גלעד". גלעד ישב על ברכי יוסף. אבל ארץ הגלעד היא מוכרת לנו כבר בהתחלת כיבוש מזרח הירדן . הזהות בין השמות נובע , כנראה משתי אפשרויות:

כשמכיר בן מנשה כבש את העיר הזאת, השם שלה היה כבר "גלעד" ואז הוא נתן שם זה לבנו הנולד לו

או שהוא נתן לעיר את שם בנו הנולד לו. או שגלעד עצמו כבש העיר הזאת ונתן לה השם שלו.

בכל האפשרויות האלה, גלעד כבש את הגלעד בתקופת יוסף, לפני כ200שנה!!

אפר להגיד אותו דבר לגבי יאיר וחוות יאיר, ונובח. כל אלה בני מכיר שנולדו על ברכי יוסף!!

 

אם כן, נראה ברור שהפסוק שלנו "וילכו בני מכיר גלעדה……" מתיחס על מאורע שקרה לפני 200שנה!! הוא כתוב כאן, כדי לחבר כין הכיבוש המוקדם הזה של הוותיקים לכיבוש החדש של העולים החדשים!

 

  1. בני אפרים :

אנחנו מכירים את המדרש שאומר שה' לא נחם את העם היוצאים ממצרים דרך ארץ פלישטים, כדי שלא יראו את בני אפרים שמתו בארץ כנען אחרי שהם עלו מוקדם.

שמות פרק יג (יז) וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה:

מכילתא דרבי ישמעאל  ד"א כי אמר אלהים זו מלחמת בני אפרים שנ' ובני אפרים שותלח וברד בנו והרגום אנשי גת (דה"א =דברי הימים א'= ז כא) ו

וכן בספר דברי הימים מסופר על בני אפרים שנהרגו בארץ כנען בתקופה קדומה ושאפרים עצמו בא לנחם אותם. אפרים נולד וחי במצרים. אם הוא התאבל על  בני משפחתו בארץ כנען, זה אומר שכן היו עברים בני אפרים שחיו מחוץ למצרים , לפני ובזמן השעבוד:

דברי הימים א פרק ז (כ) וּבְנֵי אֶפְרַיִם שׁוּתָלַח וּבֶרֶד בְּנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ וְאֶלְעָדָה בְנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ:(כא) וְזָבָד בְּנוֹ וְשׁוּתֶלַח בְּנוֹ וְעֵזֶר וְאֶלְעָד וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת מִקְנֵיהֶם:(כב) וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם יָמִים רַבִּים וַיָּבֹאוּ אֶחָיו לְנַחֲמוֹ:(כג) וַיָּבֹא אֶל אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ בְּרִיעָה כִּי בְרָעָה הָיְתָה בְּבֵיתוֹ:(כד) וּבִתּוֹ שֶׁאֱרָה וַתִּבֶן אֶת בֵּית חוֹרוֹן הַתַּחְתּוֹן וְאֶת הָעֶלְיוֹן וְאֵת אֻזֵּן שֶׁאֱרָה:(כה) וְרֶפַח בְּנוֹ וְרֶשֶׁף וְתֶלַח בְּנוֹ וְתַחַן בְּנוֹ:(כו) לַעְדָּן בְּנוֹ עַמִּיהוּד בְּנוֹ אֱלִישָׁמָע בְּנוֹ:(כז) נוֹן בְּנוֹ יְהוֹשֻׁעַ בְּנוֹ:(כח) וַאֲחֻזָּתָם וּמֹשְׁבוֹתָם בֵּית אֵל וּבְנֹתֶיהָ וְלַמִּזְרָח נַעֲרָן וְלַמַּעֲרָב גֶּזֶר וּבְנֹתֶיהָ וּשְׁכֶם וּבְנֹתֶיהָ עַד עַיָּה וּבְנֹתֶיהָ:

  1. גורן האטד:

כשבני ישראל עולים ממצרים כדי לקבור את יעקב אביהם בחברון, הם עוברים דרך מזרח הירדן ומגיעים לגורן האטד כדי לעשות שם טקס האבלות. למה לא לנסוע ישירות דרך הנגב או ארץ פלישטים? כנראה שגורן האטד נמצא בגולן והם פשוט הלכו להתחבר עם הבני דודים משבט מנשה שגרו שם!!

בראשית פרק נ (י) וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים:

  1. יהושע:

יהושע פרק יז (א) וַיְהִי הַגּוֹרָל לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה כִּי הוּא בְּכוֹר יוֹסֵף לְמָכִיר בְּכוֹר מְנַשֶּׁה אֲבִי הַגִּלְעָד כִּי הוּא הָיָה אִישׁ מִלְחָמָה וַיְהִי לוֹ הַגִּלְעָד וְהַבָּשָׁן:(ב) וַיְהִי לִבְנֵי מְנַשֶּׁה הַנּוֹתָרִים לְמִשְׁפְּחֹתָם …

יהושע מתאר מנשה,כבכור יוסף! ומכיר כבכור מנשה, כי בתור בכורים מגיע להם לכבוש נחלות בעודם שליטים על מצרים!

ניגש עכשיו למקור הרביעי והאחרון, שמסיים את כל ספר במדבר: תלונות בני מנשה:

 

במדבר פרק לו (א) וַיִּקְרְבוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמִשְׁפַּחַת בְּנֵי גִלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי יוֹסֵף וַיְדַבְּרוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי הַנְּשִׂאִים רָאשֵׁי אָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:(ב) וַיֹּאמְרוּ אֶת אֲדֹנִי צִוָּה יְקֹוָק לָתֵת אֶת הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּגוֹרָל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַאדֹנִי צֻוָּה בַיקֹוָק לָתֵת אֶת נַחֲלַת צְלָפְחָד אָחִינוּ לִבְנֹתָיו:(ג) וְהָיוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְנָשִׁים וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ:(ד) וְאִם יִהְיֶה הַיֹּבֵל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנוֹסְפָה נַחֲלָתָן עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִנַּחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתֵינוּ יִגָּרַע נַחֲלָתָן:(ה) וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל פִּי יְקֹוָק לֵאמֹר כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים:(ו) זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים:(ז) וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(ח) וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו:(ט) וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(י) כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד:(יא) וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁים:(יב) מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף הָיוּ לְנָשִׁים וַתְּהִי נַחֲלָתָן עַל מַטֵּה מִשְׁפַּחַת אֲבִיהֶן:

(יג) אֵלֶּה הַמִּצְוֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ:

 

 

אחרי שה' שינה את חוקי הירושה בפרשת פנחס, לטובת בנות צלפחד, באים בני מנשה להתלונן על הבעיות שזה ייצור : נחלתם עלולה לעבור לשבטים אחרים במידה ויתחנתו בנות צלפחד לבני שבטים אחרים. ה' נענה שוב לבקשה זו והופך שוב החוק על ידי התנאת נישואי הבנות לבני השבט.

התורה שבכתב , קובעת שזה יהיה חוק לדורות:

ח) וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו:(

אבל התורה שבעל פה קובעת שזה אך ורק חוק נקודתי שהיה שייך אך ורק לבנות צלפחד ולבני מנשה!!

 

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קכ עמוד א אמר מר: באבות הוא אומר וכל בת יורשת נחלה. באבות אין, בבנים לא, מאי משמע? אמר רבא, אמר קרא: "זה הדבר", דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה.

 

רמב"ן במדבר פרק לו (ז) ולא תסב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה – לא חשש הכתוב אלא לתקן העת ההיא,

אם כן, השאלה כפולה ומכופלת: למה להתחשב כל כך לדרישות בני מנשה ובנות מנשה?? כך שפעמיים משנים את החוק כדי לרצות בקשתם??

 

אני מציע דבר פשוט: לעברים האלה שגרו בארץ כנען ובעבר הירדן, היו בטח חוקים ומנהגים משלהם. הם לא קבלו את התורה. הם עכשיו מתחברים לאחיהם העולים החדשים שבאים עם חוקים משלהם. חוקי הירושה היו, כנראה שונים. כשמשה מלמד את ישראל על חוקי הירושה לפני הכניסה לארץ, צצות כל מני בעיות. למה שבנות לא יורשות בחוקים שלכם? ואם אתם כל כך עומדים על כך שכל שבט ישמור על נחלת אבותיו, איך אפשר לאפשר ירושה דרך הגברים בלבד מצד אחד ולהתיר שנשים ינחלו נחלות מצד שני?

למה חשוב כל כך שהתורה תספר מחלוקות אלה ולמה חשוב שה' בעצמו יפסוק ויחדש, כשהוא משנה את החוקים שהוא כבר קבע בסיני??

נראה לי שהמטרה כאן היא אחדות בני שני חלקי העם הנפגשים!!

ה' מודע לפשרות שחייבים לעשות כדי לאפשר איחוד העולים עם הוותיקים!! ומוכן לוותר על מה שקבע, לטובת השלום בין חלקי העם!!

 

את דברים אלה, נראה לי שהחכמים ידעו והבינו למרות ששום דבר מזה לא נכתב במפורש.

לכן, הם לא קבלו את התיקונים האלה לדורות.

התיקונים נעשו אך ורק בגלל איחוד העם בזמן ההוא ולא כי זו תורת ה' מסיני.

 

מסכנות:

לעניות דעתי, הסבר זה מקיף ומסביר את חשיבות הנושא רגע לפני כניסה לארץ.

וזה יכול להוות עבורנו היום אור מנחה כשחלקים נכבדים מעמנו מתכנסים והולכים להמשיך להתכנס בארץ שלנו, כל אחד עם מנהגיו וחוקיו. איחוד החוקים, איחוד ההגדרות חשוב. אבל יש להתחשב בפשרות הנחוצות כדי לאפשר איחוד זה. ומי יותר מה' עצמו שמשנה את חוקיו יכול להוות עבורנו כדוגמא ודרך פעולה.

לגבי מספר הגבוה של בני מנשה יחסית לשאר השבטים (52000), ניתן להסביר אותו על ידי חיבור עם בני מנשה שישבו כאן מזמן קדום!

 

 

 

 

 

חצי שבט מנשה

 

 

 

מטות מסעי פי

בע"ה ג סיוון התשע"ח

מישל בן שושן

https://divretorah.com/

 

מטות מסעי פי2

 

הרעיון המרכזי:

נראה לי שכל הנושאים בשתי הפרשיות האחרונות של ספר במדבר אומרים דבר אחד:

בארץ ישראל, המטרה היא לקדש את החול.

לכך עניין ה"תוספת" נמצאת כמעת בכל הנושאים. תוספת שטח קדוש לארץ ישראל. תוספת מצוות על ידי נדרים, תוספת או שינוי  חוקים על ידי בנות צלפחד…כאילו עולם הקודש צריך "לכבוש" שטחים בתוך עולם החול. וכשהוא הופך דבר חול לקדוש, הוא "מוסיף" מהחול אל הקודש.

למרות האזהרה "לא תוסיפו ..ולא תגרעו" סכנות התוספות מחול על הקודש והיתרון שלהן מעסיקות אותנו ערב הכניסה לארץ כי זה בעצם, סוד ארץ ישראל: לדעת איך ומתי ניתן להוסיף מחול על הקודש!

 

הכשרת הכלים:

אחרי מלחמת מדיין, נמצאים בשלל הרבה כלים. במקום לבקש מאיתנו לזרוק הכל כי הם "לא כשרים", הם שמשו הגויים לאכול מאכות אסורות. הם "טמאים". למרות זאת, התורה מסבירה איך ניתן לטהר אותם ואיך מכשירים אותם. אבל יתרה מזו, התורה משתמשת במונח מאוד נדיר: חוקת התורה!

וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה:(כב) אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת:(כג) כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם:(כד) וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וּטְהַרְתֶּם וְאַחַר תָּבֹאוּ אֶל הַמַּחֲנֶה: (פרק לא (כא))

רק עבור דברים מאוד חשובים כמו פרה אדומה,התורה  השתמשה בביטוי הזה "חוקת התורה" כאילו הכל עומד עליו. אבל בעצם מדובר רק בהכשרת כלי משומשים!!

מסתבר שאכן, זה עיקרון גדול מאוד: איך ניתן להכשיר, איך ניתן לטהר. איך ניתן לקדש את החול.

(נראה לי שמעבר למושג "קידוש החול" או טהרת הטומאה, המושג הזה מתחיל להיות יותר ויותר רלוותי גם בעולם החול עצמו: אנו זורקים יותר מדי חפצים במקום למחזר או לתקן אותם!)

אבל, בארץ ישראל, המטרה היא שונה מאשר ה"דתיות" של חוץ לארץ. כאן, מתמודדים עם הדברים הכי ארציים, גשמיים, מכוערים, טמאים. אנו חייבים לפגוש עמים שונים מאוד מוזרים וטמאים. לא באנו כדי להיכנס לתוך מקדש טהרו. אלא לארץ שבה יש תושבים ארורים (כנען) ושונאים עובדי אלילים. אנו לא באנו לארץ השלום והשלווה, אל המנוחה ולא הנחלה, אלא למלחמות, לכיבוש, לניכור כל העמים בכל מה שנעשה . ההתמודדות מול כל העניינים האלה, שמסומלת על ידי הכשרת הכלים, היא מנת חלקנו ה"דתית" בארץ ישראל!!

 

הנדרים

בסוף הפרשה הקודמת, התורה תיארה את כל קורבנות ה"מוספים". הקרבנות שהופכים יום חול ליום טוב. יום רגיל לחג, לשבת, לראש חודש. ה"תוספת" קדושה מובלטת על ידי תיאור הקרבן התמיד, שבא במסגרת, אחד ביום ואחד בערב, ובאמצע היום, בין שני הקרבנות האלה, יש מרחב גדול שבו עובדים כדי לקדש את החול!

אבל בסוף הפרשה הקודמת, התורה כבר משווה את העבודה הזאת של ה"מוספים" לעבודה פרטית של הנדרים:

סוף הפרשה הקודמת: אחרי קרבנות המוספים:

במדבר פרק כט    (לט) אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיקֹוָק בְּמוֹעֲדֵיכֶם לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם לְעֹלֹתֵיכֶם וּלְמִנְחֹתֵיכֶם וּלְנִסְכֵּיכֶם וּלְשַׁלְמֵיכֶם:

 

התחלת פרשת מטות: הנדרים

במדבר פרק ל (א) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה: פ(ב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק:(ג) אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיקֹוָק אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה:

הנדרים הם אפשרות שנותנת התורה להפוך פעולה מותרת לגמרי לאסורה. היא גם נותנת אפשרות לאדם לחייב את עצמו במעשה שהוא , לכתחילה איננו חייב לעשותו מדין תורה, ולהפוך את החלתתו להוסיף או לאסור דבר בהתנהגותו , כאילו זו מצווה מן התורה! התורה מאפשרת לאדם להוסיף מצווה אישית או איסור אישי! אם אדם עושה נדר שלא לאכול לחם לבן, אז הלחם הלבן הופך להיות מאכל אסור מדין תורה עבורו!! אם אדם מנדב קרבן למקדש, אי הקרבתו הופכת לעברה חמורה מדין תורה!

 

 

לא תוסיפו

החכמים לא אוהבים את הנדרים. וגם לא הנזירות והנדבות וההקדשים. כי הם חושדים בכוונות הטהורות של מעשים אלו. "לא די לך מה שהתורה אסרה..??". אבל יש גם בעיה נוספת : התורה אוסרת כל "תוספת":

דברים פרק ד (א) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם:(ב) לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם:

משה בעצמו, (אחרי שהוא ביקש, בכל זאת להיכנס לארץ- למרות הסירוב של ה'- ואחרי הש' אמר לו "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה"), מזהיר שאין להוסיף ואין לגרוע ממה שכתוב בתורה!!

זה נשמע כמו תמרור אזהרה מול כל נסיונות החידושים והתוספות.

אבל כל מה שכתוב בתורה, למשל בפרשה שלנו, מתירה ואף מכבדת את המהלכים ההפוכים מהוראה זו!!

כאילו התורה מציבה מולנו שתי קצבות הפוכות:

  1. מצד אחד איסור הוספה ויוזמה
  2. ומצד השני,דירבון ההוספה, היוזמה, החידוש, קידוש החול, לקיחת אחריות ושותפות עם הבורא בנסיון לבנות עולם טוב יותר

אנו תמיד נמצאים בין שתי הקצבות האלה. יש אנשים שידאגו להתרחק מהצד המחדש בטענה שזה מאוד מסוכן. והם צודקים. ויש אנשים שידחפו לכיוון השני בטענה שמסוכן עוד יותר להקפיא את המצב כמו שהוא בעולם משתנה מהר. שניהם צודקים! וההיסטוריה רצופה בנסיונות מכל צד, עם כישלונות והצלחות. מצד אחד , הגמישות היא סוד נצח ישראל ומצד שני, ללא הצבת הגבולות הברורים, הכל מתפורר והולך לאיבוד!

 

גבולות הארץ

כמה אופנית, הפרשה על גבולות הארץ! דווקא כאן, בפרשה שבה מרחיבים את הגבולות מזרחה לירדן, התורה מציירת לנו את הגבולות של הארץ המצומצמת, מערבה לירדן !

אפילו, לפני הכניסה לארץ, יוצרים הרחבה וקובעים כללים להכשרתה !

 

שבט מנשה

היוזמה של בנות צלפחד  לשנות את חוק הירושה לטובת הבנות , נראיתה לנו כמוצאת חן בעיני משה ובעיני ה' עצמו. בדיוק כמו שהאנשים הטמאים יזמו והולידו את "פסח שני", כך, למדנו שעל ידי היוזמה והאכפתיות, ניתן לחדש מצוות בתורה!. ( למרות שתמיד יהיו אנשים שיגידו שזה היה כבר נמצא בספר החוקים המתוכנן רק שחיכו שאנשים יגלו זאת בשעתם!). אבל כאן, יש חידוש על החיודש: לטובת הכלל, שלמות נחלת כל השבט, מבקשים תיקון  על התיקון! וגם הוא  התקבל!! בני מנשה, "בני יוסף" (יוסף, הבן המוסיף, הבן היוזם, הבן המקשר עם העולם החיצון), מסיימים את הספר כולו כמו שמנשה סיים כבר את ספר בראשית:

סוף ספר במדבר:

במדבר פרק לו (יא) וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁים:(יב) מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף הָיוּ לְנָשִׁים וַתְּהִי נַחֲלָתָן עַל מַטֵּה מִשְׁפַּחַת אֲבִיהֶן:(יג) אֵלֶּה הַמִּצְוֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ:

סוף ספר בראשית:

  1. בראשית פרק נ (כג) וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף:(כד) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב:(כה) וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה:(כו) וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם:

בני מנשה, ממשיכים לחבר בין העולם הישן, הקבוע, הדרך הסלולה, לבין העולם החדש, (חלק יושב בעבר הירדן המערבית וחלק בחלק המזרחי) בשני עברי הירדן, בעולם החידוש, התוספת. בני מנשה הם אלה שכנראה אמונים על בירור העניין המסובך והחשוב של "איך להוסיף מחול על הקודש", באיזו מידה ומתי!

מעניין לשים לב לפרט קטן: מאז ברכת יעקב, אפרים תמיד הקדים את מנשה. אבל ככל שמתקרבים לארץ, משנה מקדים את אפרים בכל הרשימות של השבטים ובנשיאים. מנשה הוא באמת הבכור, האחראי על סודה של ארץ ישראל!

מי קובע בסופו של דבר שהחידוש נכון, שהיוזמה אינה פוגעת בעיקר?

  • בחוץ לארץ, הבדרים היו ברורים: ההלכה, השולחן ערוך, הראשונים. היה חשוב מאוד לשמור על הקיים.
  • אבל בארץ ישראל, המצב מחייב התיחסות שונה . וייתכן שרק הזמן, ההיסטוריה תגיד, בדיעבד,, מה היתה הדרך הנכונה!. בנתיים, בארץ ישראל, פועלים במקביל כוחות מנוגדים, בשני קצווי הקשת, כמו שמותחים חבלים בקצוות שונות ומנוגדות כדי לייצב את האוהל שהולך ומתייצב באמצע!

הסבר הרש"י הראשון בפרשה:

"אל ראשי המטות" רש"י מסביר שבעצם כל פעם שמשה דיבר אל העם, הוא קודם כל דיבר אל ראשי המטות קודם. אם כן, למה דווקא כאן יש ללמוד זאת?

הוא עונה שיש קשר עם הגדרת הבית דין שיכול להפר ה נדר, הפרה, התרה, דיין מומחה, דיין הדיוט..

אבל ניתן גם להבין שמדובר כאן בכניסה להרגשות האשייות של כל אדם מישראל. מי שנודר, הוא עושה זאת מתוך הרגשות אישיות. ומי כמו נשיא השבט שלו יכול להבין ולהדריך אדם כזה בחיפוש אחרי התאמת ההלכה לגביו!. אם כן, עניין ה"מטות", שדרך הגב מופיע בכל אורך שתי הפרשיות, כמעט בכל הנושאים, הוא טיפול ההתאמה האישית של ההלכה הכללית לכל מני מצבים אישיים ושבטיים.

"זה הדבר" גם כאן, רש"י מסביר שזה הגדרת עליונות נבואת משה על שאר הנביאים שהתנבאו ב"כה". אבל למה כאן לציין זאת?. נראה לי שדווקא בעניין התוספות, החידושים, היוזמה האנושית, חייבים לערב את סמכותו האישית של משה. ולא לחשוב שמדבור בהשערות של נביאים או כחמים לא מוצלחים. משה בעצמו, שמדבר מפי גרונו של ה',: הוא זה שמצווה בתורה על האפשרות להוספות ולחידושים!!ולא סתם חכם או נביא זוטר! נותן התורה הוא זה שמצווה על האפשריות ליוזמה האנושית ולחידוש ולהוספת מהחול על הקודש.

 

 

 

מטות פי

בע"ה כה תמוז התשעז

מישל בן שושן

 

מטות פי

מלחמת מדיין

בעקבןת שיעור של הרב מנשה וינר

 

 

במדבר פרק לא(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ:(ג) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת יְקֹוָק בְּמִדְיָן:(ד) אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא…

 

רוב רובה של פרשת מטות עוסקת במלחמה נגד מדיין. אי אפשר שלא להתפעל מהתיאור המדויק והארוך הזה. מספר החיילים , תיאור ההריגה של כל הגברים ושרפת כל הערים. משה שכועס על שלא הרגו הילדים הזכרים הקטנים והנשים. תיאור השלל בפרוטרוט, חלוקת השלל ואפילו תיאור התכשיטים שנלקחו מהנשים! הכל מתואר, אפילו העילה למלחמה:בנות מדיין השתתפו עם נשי מואב בפיתוי בני ישראל לזנות ולעבודה זרה. החטא החמור הזה הביא כמעט לכלייה של העם לולי מעשה פנחס שהציל את המצב. אמנם מתו 24אלף ישראלים במגפה, אבל היה יכול להיות אסון גדול יותר.

 

בכל זאת עולות שאלות נוקבות:

  1. למה להילחם נגד מדין ולא נגד מואב?
  2. למה להחריב את כל האומה המדיינית בצורה כה מוחלטת?
  3. אם היה חטא זה מצד בני ישראל שנפלו בפיתוי ופחות באלה שניסו לפתות! מה היא ה"נקמה" שזה עורר אצל ה' או אצל בני ישראל??
  4. אנו מופתעים מהאכזריות שנדרשת מהעם. משה רבנו, בן 120 שנה, שכועס ודורש שנהרוג ילדים קטנים ונשים!! . זה מפתיע עוד יותר קוראים של התורה שרגילים לאהבת הזולת, אהבת הגר, קריאה לשלום. איסור הנקמה (לא תיקום ולא תיטור)….
  5. אריכות הנושא וכמות הפסוקים המוקדשים לנושא, מזכירות יותר …..אריכות תיאור בניין המשכן מאשר סתם מלחמה נוספת בסדרת מלחמות כיבוש.

הרב מנשה וינר מגלה שמתחת לפני השטח, קוראים דברים חשובים והתורה , לפעמים,מספרת את חלקם בלבד.

בעצם, מלחמת מדיין מזכירה לנו מלחמת עמלק. מצווה להשמיד, למחות את כל העם. גם נגד עמלק,  התורה לא כל כך מנמקת את סיבת העויינות הבסיסית הזאת (היא רק אומרת שעמלק בא "לקרר" את העם ביציאת מצרים, אבל לעשות ממלחמת עמלק מלחמת חורמה שתישאר כמטרה עליונה לכל אורך ההיסטוריה, עד שה' בעצמו יתערב ויקיים אותה, זה אומר דרשני!

הערה:אנו יכולים לטעות ולחשוב שיש עוד מצווה דומה להרוג אזרחים במלחמה: בכיבוש הארץ, יש לנו באמת הוראה להרוג אזרחים בלי לחמול. אבל זה לא אותו הדבר: נגד שבעת עמי כנען, אחרי שהם מסרבים לקבל עליהם שלום וגיור מינימלי, המלחמה נגדם היא מלחמה: חיילים מול חיילים. ואם יש האויב מסתתר נגד אזרחים או שההריגה שלהם תגרום למותם של אזרחים, אז התורה מרשה להרוג אזרחים. זה אכזרי, זה נורא, אבל זה הרבה פחות מאשר במלחמה נגד עמלק או מלחמה נגד מדיין. בשני המקרים האלה, המצווה היא פשוט להרוג אזרחים ולהשמיד את העם, כולל הערים . כאילו אלה מלחמת חורמה, ולא מלחמות כבוש. אם כן, שתי המלחמות האלה :מדין ועמלק יוצאות דופן ממש ויש להבין למה.

 

מדין ועמלק

פגשנו כבר את שני העמים האלה ביציאת מצרים. עמלק בא להילחם ומדין..לא! להיפך, יתרו, כהן מדין בא לברך אותנו! חשבנו שעמלק הם הרעים ומדיין הם הטובים. יכול להיות. אבל זה לא כל הסיפור.

 

מדין הוא אחד מבניו של אברהם אבינו עם פילגשו קטורה.

בראשית פרק כה (א) וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה:(ב) וַתֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן וְאֶת יָקְשָׁן וְאֶת מְדָן וְאֶת מִדְיָן וְאֶת יִשְׁבָּק וְאֶת שׁוּחַ:(ג) וְיָקְשָׁן יָלַד אֶת שְׁבָא וְאֶת דְּדָן וּבְנֵי דְדָן הָיוּ אַשּׁוּרִם וּלְטוּשִׁים וּלְאֻמִּים:(ד) וּבְנֵי מִדְיָן עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנֹךְ וַאֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה כָּל אֵלֶּה בְּנֵי קְטוּרָה:(ה) וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק:(ו) וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם:

אברהם מגרש את כל הילדים שלו כדי שיתרחקו מיצחק ושולח אותם לכיוון הקדם, המזרח. אחד מהם, מדיין לא ממש מתרחק ונשאר בסביבה הקרובה. הוא מנסה או להתקרב, או להחליף או לפרק את עם ישראל. את המדיינים אנו פוגשים שוב ממכירת יוסף:

בראשית פרק לז(כח) וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה:

בלי לגרוע מהאחריות של האחים, התורה מספרת שהמדיינים הם אלה שהעלו את יוסף מהבור ומכרו אותו. לא שמנו לב לפרט הקטן הזה. אבל החכמים יודעים לקרוא מה מתרחש מאחורי הקלעים. כשמשה ממנה את פנחס הכהן לצאת למלחמה נגד מדיין (ולא אלעזר אביו למשל), רש"י יודע להסביר:

:(ו) וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ.רש"י (ו) אותם ואת פינחס – … ומפני מה הלך פינחס ולא הלך אלעזר. אמר הקב"ה מי שהתחיל במצוה, שהרג כזבי בת צור, יגמור. דבר אחר שהלך לנקום נקמת יוסף אבי אמו, שנאמר (בראשית לז, לו) והמדנים מכרו אותו. …

איך שהוא, המדרשים יקשרו בן פנחס ליוסף כדי להסביר לנו שפנחס "נוקם נקמת יוסף" . הם רוצים שנבין שיש קשר הדוק בין סיפור בנות מדין, הריגת זמרי וכזבי על ידי פנחס, מלחמת מדיין…למכירת יוסף . אכן, יש בשני המקרים מדינים. יוסף קשור לפיתוים מיניים(אשת פוטיפר), לפיתוי ההתבוללות במצרים. יוסף ידע לעמוד בפיתוים האלה. יוסף עומד בפרץ מול הזנות והעבודה הזרה. העובדה שהמדיינים מכרו אותו מצביעים על אותו הרצון העמוק שיש אצל אויבי ישראל מסויימים, שמדיין הם הנציג המובהק שלהם, להשמיד את ישראל על ידי הפלת יוסף: השמדת שבט אחד מישראל שהוא המבצר נגד הזנות והעבודה הזרה.

 

גם עמלק הוא תמיד בסביבה כדי להשמיד את ישראל מעיקרו. אין כאן בעיה של שטחים או דת. יש בעמלק שינאה עמוקה ועקרונית. הוא לא מקבל את עצם קיומו של עם ישראל. עמלק הוא הצאצא של עשיו שלא קיבל את הדחייה של עשיו לטובת יעקב.(המדרשים מספרים לנו, כדי לשים אותנו בכיוון הזה, שהאימה שלו נדחתה אף היא מבית דין הגיור היהודי בתקופה ההיא!)

 

הבדל אחד יש בין עמלק למדיין:

אצל מדיין יש עדיין הרבה דברים טובים מעורבבים עם השנאה הרעה שלהם כלפנו. משה ידע להוציא ממדין את הטוב הזה. הוא ניסה לקרב את הבני-דודים במקום להרחיק אותם. הוא אכן הצליח בהרבה מישורים. הוא התחתן עם מדיינית. יתרו בא וכמעט התגייר. אלעזר הכהן גם הוא התחתן עם מדיינית. זמרי גם הוא חשב שכזבי המדיינית מתאימה לו. ואולי הוא צדק (לדעת האר"י ז"ל) אבל זה מקום מסוכן וקשה להתחבר עם מדיין כי זה יכול להביא טוב גדול או רעה גדולה והרסנית!! לא כל אחד יכול להתקרב אליהם ולצאת מזה בשלום!. יש פן מאוד הרסני במדיין נגד ישראל. זה אולי יכול להסביר למה יש פסוקים בתורה שבהם משה מבקש מיתרו לישאר ופסוקים שמספרים שהוא שילח (כמעט גירש) אותו אל ארצו!  אבל בעמלק אין טוב עבור ישראל בכלל.

 

בלעם ומדין

כשבלק שלח שרים כדי לבקש מבלעם לבוא לקלל את ישראל, הוא מצרף לשרי מואב, שרי מדיין. וכתוב "וקסמים בידם". מה הם הקסמים האלה שמביאים שרי מדיין?? ייתכן שיש קשר עם הקסמים שנתן אברהם אבינו לבנות קטורה.

רש"י בראשית פרק כה פסוק ו נתן אברהם מתנות – פירשו רבותינו שם טומאה מסר להם…

שרי מדין מביאים איתם את הכלים, כלי טומאה, כלי השמדה, כלי קללה שקבלו מאברהם אבינו בעצמו, כדי לתת אותם לבלעם לקלל את ישראל. אכן הכל קשור! בלעם , כנראה הוא ממדין. במלחמת מדיין שבפרשה שלנו, בני ישראל הורגים חמישה מלכי מדיין ואת בלעם. כלומר, בלעם הוא קשור מאוד לרצון העמוק של מדיין להציק/להשמיד את עם ישראל.

 

מואב

בניגוד למדין, מואב איננו מצאצאי אברהם שנדחה. הוא מצאצאי לוט והוא קיבל חבל ארץ משלו מעם האלוהים. הבעיה של מואב היא הפחד מישראל שיקחו ממנו את השטח שלו. הוא לא רוצה להחריב את עם ישראל. לכן, כשמואב שולח בנותיו נגד ישראל, זה תכסיס מלחמתי. נגדו יש לנו עניין של מלחמת כיבוש אם הוא לא ייתן לנו לכבוש את ישראל. ואפילו זאת, אסור לנו לפגוע בו. כי אין לנו עניין בשטחים שלו.

אבל מול מדיין ומול עמלק, יש לנו מלחמת הישרדות. מדובר על הקיום שלנו. הם מחפשים למחוק אותנו מהמפה בכלל.

 

משה

למה דווקא משה הוא זה שצריך להילחם נגד מדיין.

משה הוא הכי מדייני מכולם! הוא שהה במדיין הרבה שנים. שם הוא התחתן. בניו הם מדיינים! זה הנסיון הגדול השני בחיו:

משה גדל במשפחה מצרית. הוא היה נסיך מצרים. בתיה בת פרעה הצילה את חייו. בתור איש מצרי הוא היה חייב להילחם נגד המצרים ופרעה "אביו" כדי להוציא את העבריות מהמצריות שלו! משה לא רק הוציא את ישראל ממצרים אלה הוא הוציא את הישראליות שלו מתוך המצריות שלו!

וכך הוא נדרש לעשות שוב עם המדיניות שלו! הוא לא יכול לסיים את המשימה שלו בלי להילחם עד חורמה נגד המדיינים! אחרי שהוא הוציא מהם הדברים הטובים, נשאר בהם רק שינאה עמוקה וסכנה ענקית עבור קיום עם ישראל. בדיוק כמו שעם ישראל הוציא ממצרים "רכוש גדול", ונשארה מצרים ריקה (כמצולה בלי דגים), כך מדיין מראה רק רוע .

רק מי שחווה את התרבות המצרית או המדיינית, יכול להבחין בין הטוב ובין הרע שבה. רק הוא יכול להבחין בסכנות ורק הוא מסוגל לטפל בשלילה של התרבות הזו כשהיא מסכנת את ישראל. לכן, זו המשימה האחרונה של משה: לטפל במדיינים.

 

גדעון

גדול השופטים שיהיו בעם ישראל, גדעון , נלחם נגד מדיין. מעניין שהוא משתמש שם ב"לפידים" וקולות שופר, בדיוק כמו שבני ישראל שמעו במתן תורה! האם אלה רק תכסיסי מלחמה או שמה יש כאן אזכור לבחירת ישראל בהר סיני, נגד הנסיון להחליף את ישראל מצד מדיין?

 

בני לוי

מי יצא למלחמה נגד מדיין?

משה ביקש שכל שבט יבחר לו אלף איש. כך שסה"כ היו 12000לוחמים מובחרים (1/50 מהכוח הצבאי הכולל של ישראל שהיה 600000איש). אבל מעניין מה שאומר רש"י:

(ד) אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא

רש"י: לכל מטות ישראל – לרבות שבט לוי!

אם כן אפרים ומנשה נחשבים שבט אחד:שבט יוסף! כדי לחשב 12 שבטים, אם כוללים שבט לוי, חייבים לחבר בין שבט משנה ושבט אפרים, בני יוסף. הם שלחו ביחד 1000איש, בתור שבט..יוסף!! מכאן שתי שאלות:

  1. למה לוי?

הרי אנו יודעים ששבט לוי לא אמור להילחם! למה כאן , הוא נלחם? . כי זו לא מלחמת כיבוש!! לוי לא נלחם כדי לכבוש הארץ כי אין לא בה נחלה. אבל כאן, לא מדובר על כיובש ארץ כנען, מדובר על "נקמת ה'" כלומר עניין קיומי לאומי דתי. כמו שבלי לוי נלחמו בזמן מעשה העגל והם אלה שהרגו את החוטאים, כך כאן, הלויים נוקמים נקמת ה'. לוי מוכר בכוח הנקמה שלו בסיפור דינה ושכם. אם לוי לא היה נלחם באן, היינו אולי טועים וחושבים שמדובר בעוד מלחמת כיבוש. רש"י בא להזהיר אותנו מחשיבה מוטעית זו.

  1. למה יוסף?

עכשיו ברור לנו שהסיפור הוא קשור למכירת יוסף! יוסף דורש את נקמתו. לא בתור מנשה ואפרים אלא בתור יוסף עצמו!

 

 

שור ושה

בעצם, אנו נוגעים בסיפור הזה של מלחמת מדיין, לבעיה עמוקה עוד יותר:

בחטא העגל, בני ישראל גם חטאו בשני חטאים: גילוי עריות ועבודה זרה. כמו בבעל פעור.

בחטא העגל, ה' רצה גם כן להשמיד את עם ישראל.

בחנוכת המשכן, בני ישראל מתבקשים להביא עגל ושעיר לחטאת.

ב וַיֹּאמֶר אֶל-אַהֲרֹן קַח-לְךָ עֵגֶל בֶּן-בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי יְהוָה.  ג וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר  קְחוּ שְׂעִיר-עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי-שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה.  ד וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ לִפְנֵי יְהוָה וּמִנְחָה בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן  כִּי הַיּוֹם יְהוָה נִרְאָה אֲלֵיכֶם.

  • אהרון מביא עגל לחטאת על השתתפותו בחטא העגל
  • בני ישראל מביאים שעיר עיזים על חטא מכירת יוסף (טבלו את הכתנת בדמו של שעיר עיזים)

אם כן, שני החטאים האלה: מכירת יוסף וחטא העגל הם חטאים קרדינאלים שאי אפשר להתקדם ולחנך משכן בלי לכפר עליהם. שני החטאים האלה, מקבילים. באחד יש נסיון לבטל שבט אחד ובשני כמעט בוטלו כל השבטים כולן!

 

יש מצווה מוזרה שכדאי לבחון דרך ההסבר הזה:

(לז) כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה:

למה יש הבדל בין שור לשה בערך הקנס המוטל על הגונב?

 

כדי לענות אולי על השאלה הזו נשים לב לפרט מעניין:

עבור בניית המשכן , התורה מפרטת את התכשיטים מזהב בני ישראל הביאו:

שמות פרק לה (כב) וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז (4)כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַיקֹוָק:  ארבעה תכשיטים!

 

בסיפור שלנו, במלחמת מדיין, התורה מפרטת את התכשיטים מהשלל:

במדבר פרק לא(נ) וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן יְקֹוָק אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז(5) לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי יְקֹוָק:….. חמישה תכשיטים!

 

  • בבניין המשכן,הם הביאו ארבעה תכשיטים, כאילו הם מכפרים על חטא מכירת יוסף, תמורת השה (שעיר עיזים שטבלו בו כתונת יוסף)
  • במלחמת מדיין, הם מביאים חמישה תכשיטים כאילו הם עכשיו מכפרים גם על חטא העגל, תמורת השור (שהעגל הוא בנו)

הכפרה נעשית בשני שלבים: בננין המשכן ובמלחמת מדיין. בראשון הם מביאים "רק" ארבעה תכשיטים ובשני חמישה. רק אז משה מסיים את תפקידו.

 

מסקנות

אם כן, מלחמת מדין מגלה שיש לעם ישראל כמה משקעים ומשימות נסתרים. יש בהם חולשות.ההיסטוריה שלהם מגלה את החולשות , הצלקות, נקודות התורפה שלהם.

מולם עומדים עמים שמטרתם לגלות ולשחק עם החולשות האלה.

יש בעם ישראל גיבורים כמו משה, כמו יוסף, כמו פנחס, שמעוררים בעם ישראל כוחות שעוזרים להם להתמודד מול החולשות שלהם ומול האויבים שלהם.

לא תמיד קל לזהות את הטוב ואת הרע שיש באויבים שלנו. אבל, יש מצבים שהסכנות עולות על הסיכוים ויש לדעת להשמיד לגמרי את האויבים כשהקיום של עם ישראל בסכנה.

מדין, כמו עמלק הם שני העמים שמחפשים תמיד לפגוע בעם ישראל באשר הוא. ולכן יש מצווה למחות אותם ואת זכרם, אפילו אם זה נראה לנו מאוד אכזרי. כי הקיום שלנו בסכנה מולם.

(כמובן שאין לנו היום מידע כל שהוא על זהותם של עמים אלה ולכן למעשה אי אפשר להתנהג בצורה כזו. אבל אין לנו לשכוח שכן לפעמים הקיום שלנו דורש עמידה חזקה ומוכנות להילחם עד חרמה)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ששת הנושאים המפרידים

מתוך שיעורו של הרב יונתן גרוסמן

 

 

כשמתבוננים ברצף הפרשות, אנו יכולים לשים לב שיש שישה נושאים שבאים להפריד בין התחלת עניין המדיינים לסופו:

פרשה נושא
בלק זנות בנות מואב-זמרי עם כזבי המדינית.פנחס
פנחס ברית שלום לפנחס
מצוות מלחמת מדיין "צרור את המדינים"
פקידת ישראל- חלוקת הארץ    הצו הכללי
בנות צלפחד היוזמה האישית
בשורת מות משה הצו האלוהי
מינוי יהושע היוזמה האישית
קרבנות הצו הכללי
מטות נדרים היוזמה האישית
מלחמת מדיין
גד וראובן
מסעי המסעות
מצוות ירושת הארץ-גבולות-נחלת הארץ
ערי מקלט-ערי הלויים
בנות צלפחד- מנשה

 

 

בלק ובלעם מנסים לקלל את ישראל. הם מצליחים לגרום להם לחטוא על ידי בנות מואב ומדין, פנחס בא להציל המצב ואחר כך ה' מצווה להילחם מול מדיין. אנו נמצאים בהתחלת פרשת פנחס.

אבל הביצוע של הצו הזה, כלומר המלחמה עם מדיין עצמה , באה רק בפרשה שלנו. בין שניהם, יש שישה סיפורים שלא מבינים מה הקשרם לסיפור שלנו.

הרב גרוסמן שם לב ששת העניינים האלה עוסקים בשלושה עניינים שכל אחד נחלק לשניים. החלק הראשון זה הצו האלוהי ובחלק השני, אנו מוצאים  את היוזמה האנושיתף

  • העניין הראשון= חלוקת הארץ
    1. החלק הראשון זה המפקד, וצורת החלוקה שמצווה ה'
    2. החלק השני זה היוזמה של בנות צלפחד וההצלחה של בקשתן
  • העניין השני הוא מות משה
    1. בחלק הראשון, ה' מצווה למשה למות "כאשר מת אהרון". אבל משה שם לב שהוא לא מבקש ממנו לעלות על ההר עם מחליפו כמו שאלעזר עלה עם אהרון והחליף אותו מהר ההר.
    2. החלק השני, זו היוזמה של משה: הוא דורש מה' שיהושע יחליף אותו וזה מתקבל
  • העניין השלישי הוא סדר העבודה בבית המקדש בקשר לקרבנות.
    1. החלק הראשון מסדר אתכל מצוות המוספים ( שם כתובב "לבד מנדרכים ונדבותיכם")
    2. בחלק השני, באים הנדרים והנדבותף יש מקום ליוזמה האנושית גם בקשר לפולחן ולעבודת ה'.

 

אם כן, רגע. לפני הכניסה לארץ , התורה מעלה על נס את הבגרות של העם ושל משה שמביעים יוזמות חיוביות וקבלתן על ידי ה'. לא רק ה' מצווה מלמעלה,  אלא עולה מלמטה היוזמה והתשוקה האנושית שמביעה מעלה גבוה מאוד של העם ומוכנותו להיכנס לארץ

בדיוק לבגרות הזו חיכו כדי להתמודד עם בעיית מלחמת מדיין.

ההתמודדות עם עמלק היתה פשוטה יותר כי היה ברור לכולם שעמלק בא להילחם

בגרות וכוח הבחנה גדול יותר התבשלו במשך ארבעים שנה כדי להבין שגם מדיין, העם שהיה כביכול ידידותי מאוד, הוא בעצם גם סכנה גדולה לישראל.

כמו שאומר הפתגם: אלוהים הגן עלי מפני ידידי אני אטפל באויבי!

 

 

מטות מוש

בע"ה כא התשעו

מישל בן שושן

 

מטות מוש

 

היחיד המומחה הוא הפסיכולוג!

 

ברצוני להוכיח כאן שיש הקבלה עמוקה ומעניינת בין דיני הנדרים והבעיות הנפשיות של כול אחד.

בניגוד לכל הפירושים הרגילים, המאור ושמש מתעניין על האפשרות שאדם "מומחה" יכול להתיר נדר של אדם אחר. כולם שמים לב שהתורה מגדישה החשיבות של הדיבור. אדם לא יכול להתיר נדרו. "ככל אשר יוצא מפיו יעשה". אבל מאיפה הכוח של אדם אחר לעשות את מה שהאדם עצמו לא יכול לעשות כדי להתיר הנדר?

המאור ושמש טוען שהאדם המומחה נמצא "מעל לדיבורו" של הנודר. מי הוא ה"מומחה" הזה? לא תלמיד חכם, לא כהן, לא בהכרח שומר מצוות וירא אלוהים. מדובר על אדם שנמצא "מעל לדיבורו" של הנודר.

מה פירוש להיות מעל לדיבור של משהוא אחר? האם מדובר על נביא או אדם על? המאור ושמש מדבר הרבה על המומחה הזה כאל "צדיק", במובן של האדמורים החסידים שהוא היה בניהם. הוא מזהיר שלא כל צדיק מומחה להתיר נדרים אלא מי שיכול להימצא "מעל לדיבורו" של הנודר.

נראה שהביטוי "מעל לדיבורו", פירושו אדם שיכול לשמוע את הדיבור של השני בפרספקטיבה . הוא שומע בלי להיות שבוי בדיבור של השני. לשמוע ולהבין מאיפה זה יכול לבוא ולאן זה הולך. מי שיכול לעזור לנודר להסתכל על עצמו ולהבין שבעצם הוא "שבוי" בסיפור שהוא סיפר לעצמו.הלה כל התכונות האלה, הן התכונות של הפסיכולוג! לא מדובר על אדם על, אלא על אדם שהתמחה בשמיעה ובפיענוח של הדיבור של השני.

יש לו את הכלים כדי להיות "מעל לדיבור", מחוץ לדיבור, לראות הדברים מעל ולעזור לנודר להבין שבעצם הוא שבוי בדיבורו.

 

כי הרי אם מתבוננים על רוב הבעיות הנפשיות הרגילות (לא הפסיכיאטריות),מדובר על בני אדם שעקב אירוע או מצב אילץ אותם "לנדור נדר" תת מודע, שיאלץ אותם להתנהג בצורה מסויימת כל שאר חייהם.

אדם יכול להרגיש אשמה על זה שלא הציל ילד שהיה מולו בבריכה וטבע. האשמה הזו עלולה ליצור אצלו רגשי אשמה והתנהגות מסויימת כדי לכפר על רגשי האשמה האלה. בלי לשים לב לפעמים, אנו בונים לעצמנו התנהגויות ותפוסי מחשבה שמונחים על ידי אירועים שחווינו. בילדות או יותר מאוחר.

האדם הזה, מקביל, לעניות דעתי, למי שנודר. הוא הכניס את עצמו למגבלה או להתחייבות, להתנהגות שהוא שבוי כל חייו בה. "לא יחל דברו". ככל אשר יוצא מפיו יעשה. הנודר שבוי. אמנם, בתורה מדובר בפשט על נדרים מודעים שהאדם מבטא בשפתיו, אבל אני משווה זאת להתנהגות תת מודעת שעושה אותו הדבר בדיוק:

ממצב חוויתי כל שהוא, אדם מסיק מחויבות על עצמו שתימשך כל שאר חייו מרגע זה.

האדם הזה ממש "שבוי" בדיבורו.

 

מה תפקדי המומחה שיכול להתיר את נדרו? הוא אמור "למצוא פתח" כדי להתיר הקשרים שהנודר קשר את עצמו בהם. ה"פתח" הזה שעליו מדברים החכמים, הלא הוא המפתח המאפשר לנודר לצאת מהכלה שבו הוא נמצא בלי לדעת. המומחה עוזר לנודר/לבעל ההפרעה הנפשית, לצאת מזה, להסתכל אחרת על הדבר שבו הוא הכניס עצמו ולחיות באופן יותר משוחררת, מחוץ לקשרים שהוא נקשר בם.

הפחדים, האובססיות, החרדות, הנוירוזות ( névroses), יכולות לפעמים להיות פתורות על ידי פענוח נדר תת מודע על ידי מומחה חיצוני.

 

שלושה הדיוטות

במידה ואין מומחה, שלושה אנשים לא מומחים יכולים לעזור: יש להם פרספקטיבות שונות אחד מהשני. הנודר רואה את עצמו דרך הראייה והשמיעה של שלושה אנשים חיצונים לו. אם זה היה רק אדם אחד, הוא יכול לשכנע אותו להיכנס בסיפור שלו בלי שיצאו מזה שניהם. גם שני אנשים חיצוניים לא מפסיקים כי יכולים להיווצר קשרים הדדיים. אבל שלושה אנשים חיצונים, יוצרים מצב חיצוני ממש עבור הנודר. וזה יכול לעזור לו לצאת מהשבי שהוא נמצא בו.

 

ראשי המטות

לכל שבט יש את הפסיכולוגיה הקבוצתית שלה. כל ראש שבט, אמור להכיר יותר טוב את אנשי השבט שלו. משה מורה על המומחים האלה את תורת התרת הנדרים. הוא מדריך אותם כדי שיהיו מומחים.

 

אם כן האם משה הוא הפסיכולוג של האלוהים?

מאיפה משה מכיר את תורת הנדרים?

הכתוב אומר :"וידבר משה אל ראשי המטות.." לא כתוב "וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל ראשי המטות". המוש טוען שמשה הבין מעצמו את תורת הנדרים. ה' לא אמר לו זאת במפורש!! ומתי הוא למד? במעשה העגל!

כשה' אמר למשה "הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם", ה' בעצם נדר נדר לכלות את עם ישראל. אבל הוא נתן "פתח" למשה שיתיר לו את נדרו :"הניחה לי" פירושו, אם אתה תבין מעצמך , אז תתיר את נדרי בבקשה!!

ומשה, אכן, התיר את נדרו של האלוהים!!! והנדר הותר וה' לא קיים את נדרו לכלות את ישראל.

זה בעצם כוח כל תפילה: להתיר , לשנות את ההחלטות של האלוהים!!

האם האלוהים מרוצה מהשינויים האלה? ייתכן שלא רק שהוא מסכים, אלא שהמטרה שלו בבריאת אדם בצלם אלוהים, היתה להכניס את האדם באחריות ובשוטפות של בריאת העולם. במה שונה האדם משאר הבריות? בלקיחת האחריות על מצב הבריאה!!

נוח התנהג כצדיק פאסיבי. זה לא היה עדיין מה שה' ציפה מאדם. הוא רק "התהלך מאחורי צו ה'"

אבהרם התחיל הגישם החלום של הבורא: הוא התווכח עם האלוהים. הוא מנסה לשנות את דעתו. הוא מקבל עליו האחריות של הרוע בעולם. אבהרם מתנהל "לפני ה'". אברהם הוא מטרת בריאת האדם! (אלה תולדות השמים…בהבראם- אל תקרא "בהבראם" אלא "באברהם")

אם כן, כשמשה הבין שה' רוצה שהוא ייתערב בהחלטות של האלוהים, הוא השיג מטרתו עם משה.

משה , שטען שאיננו "איש דברים", הופך להיות, מי שיודע מה הוא הדבר שה' מצווה, אפילו בלי שה' ציווה!!

 

"זה הדבר אשר ציווה ה'"

לאור מה שאמרנו עד כה, מה פירוש המשך הפסוק" זה הדבר אשר ציווה ה' לאמור" הרי אמרנו שה' לא ציווה לו זאת, הוא הבין מעצמו!!!

נזכיר שאנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר חנוכה". האם משהוא שמע ה' מצווה על הדלקת החנוכייה? איך אנו "מעיזים" לשקר??

אני בעצם לא משקרים. משה לא משקר. להיפך! משה שאמור להיות הנביא הגדול ביותר, הוא זה שמביא לנו את דבר ה', מדבר מעצמו ואומר שזה הדבר אשר ציווה ה'!!

עוד מעט משה יכתוב ספר דברים. "אלה הדברים אשר דבר משה.." ושם ייתן לנו משה המון מצוות ופרטים על מצוות שכבר ניתנו מפי ה'. אבל עכשיו, משה ייתן לנו אותם מדעת עצמו!!!

זו המטרה של כל התהליך שהתחיל ביציאת מצרים: להפוך עבד למי ששוטף לדבר ה':

על האדם לקבל ארחיות על עצמו ולנסות להבין מה מכוונה של הבורא!! להתערב בהחלטות הבורא. זו המטרה של הבורא. זה "הדבר" אשר הבורא מצווה על האדם.

נכון שה' נתן לאדם הנחיות רבות כדי שהאדם לא ילך לגמרי לאיבוד וישתגע לגמרי כשהוא מחשיב עצמו כפרשן האלוהים. יש הלכות, יש מצוות, יש מסורת, יש ויש המון חוקים וכזרות. אבל, המטרה העליונה, אחרי שהאדם מקבל על עצמו את כל החוקים האלה, היא שהאדם יהיה אחראי ומחפש כל הזמן מה הוא רצון הבורא.

אילו האלוהים היה רוצה ליצור רובוטים, זה היה קל. הוא כבר עשה זאת על ידי כל יצורי הבריאה. מה הוא דורש מהאדם? שיהיה לו דיבור! שתהיה לו "אמירה" (כמו שאומרים היום). שהוא ייקח אחריות על מעשיו ולא יטיל האחריות על האלוהים או על "הגדולים".

ההבדל המהותי בין דתי יהודי לדתי אסלאמי הוא בדבר הזה.

התחרות היא לא "מי יכול להיות עיוור לגמרי ולמסור נפשו לגמרי על מה שהאלוהים הגדול ציווה (כביכול) אלא לחשוב כל הזמן האם זה מה שה' ציוה ולפעול באחריות בכל רגע לפי כל השיקולים המנוגדים שההלכה והתורה והמציאות מציעים בפני האדם.

 

חשוב מאוד שמשה הבין זאת מדעתו!! ולא קיבל הנחיה מפורשת מהאלוהים!!

אכן, למה ה' לא ציווה את משה בדיני התרת נדרים? כי אם זה לא בא מהאחריות של האדם עצמו, זה מאבד מערכו!! כל זמן שהאדם לא הגיע לבגרות הזו, קשה להכתיב לו בגרות! אפשר לאפשר לו בגרות, לתת לו רמזים אבל אם אומרים לו זאת בפרוש, אז מאבדים את הערך של היוזמה האנושית ואחריותו בדבר!!

אדם לא יכול להנחות את הפסיכולוג שלו ולהגיד לו הנה הדיאגנוזה! הפסיכולוג חייב להיות בלתי תלוי, ממש מחוץ להשפעת הנודר כדי שיוכל לעזור לו!!

החכמים שמים לב שלא כתוב במפורש בתורה דיני "התרת נדירם". היא מפרטת דיני "הפרת נדירים" (על ידי הבעל או האב) אבל היא לא אומרת מילה על האפשרות שיחיד מומחה יתיר נדר חברו. כל הדינים אנו לומדים מרמזים (למשל הפסוק הראשון שפרשנו אותו לעיל, לגבי ראשי המטות) "דיני התרת נדרים פורחים באוויר".

זה העניין של התרת הנדרים תלוי …..בבני האדם ולא בתורה עצמה!!

כמו שה' רק רמז למשה שהוא זקוק להתרת נדרים במעשה העגל, כך התורה רק מרמזת לנו את דיני התרת נדרים. מתוך אותם הסיבות: רמזים בלבד כי אם נקבל צו , זה יבטל לגמרי האחריות שלנו!!

 

זה מסביר אולי שפרשת נדרים נמצאת דווקא כאן, בסוף ספר במדבר:

עוד מעט נתחיל עם התורה שבעל פה של ספר דברים. ספר הבגרות של משה. ספר המנחה כל אדם להתבגר ולהחיות את התורה שבעל פה.

המצווה האחרונה לפני שלב זה מכינה אותנו לבגרות הזו.

ה' מצווה שנדבר. דיבור אחראי. זה הדבר אשר ציווה ה'. לפני הכניסה לארץ, יש להיות בוגרים. משה עובר השלב הזה וזה מאפשר לו לכתוב ספר דברים.

(שתי הסיבות הקלאסיות שמסבירות הימצאות דיני נדרים כאן הם:

  1. שבפרשה הקודמת כתוב , בקרבנות: "לבד מנדרכם ונדבותיכם.."- בא הכתוב להסביר מה הם הנדרים.
  2. הפרשה הבאה מדברת על בני גד ובני ראובן שחייבים ללכת למלחמה עם אחיהם כדי לזכות בארץ. הם צריכים לנדור שהם אכן יקיימו הבטחתם. כל מוצא שפתם בהתחייבות חשובה כנדר.)

 

למה משה כעס על העם כשהחיו נשי מדיין?

העם עשה תשובה על הזנות אחרי בנות מדיין. אבל התשובה היא רק על המעשים שלהם. לא על ההרהורים.

לפי משה, יש ספק רב אם לא חמלו על הנשים בגלל שהם חשקו בהן, בהמשך למה שקרה בעבר. לכן, הוא לא קיבל את טענותיהם וציווה להרוג כל הנשים הראויות לשכב איתן.

 

נחלת הארץ

"אין תורה כתורת ארץ ישראל" אומר המו"ש. ואי אפשר לעבוד את ה' רק בארץ ישראל. "לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלוהים". ארץ סיחון ועוג הם חוץ לארץ .ובני גד ובני ראובן רצו להתיישב שם רק בגלל המקנה ולא בשביל ה"אחוזת נחלה". משה לא הבין האם זה לשם שמים ופחד ששם לא יהיו בארץ כנען. רק ה' יכל לדעת זאת ולכן הוא אומר להם "והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה "לפני ה'""! ה' ישפוט!

 

לכל שבט יש תפילה

כל שבט יש לו נוסח תפילה משלו. (לפי צירוף האותיות של שם ה' בשמו)! עד כדי כך היה שוני בניהם. ועד כדי כך יש חשיבות ברוחב האפשרויות בעם ישראל.

 

כוח לסטרא אחרא

לפי ההלכה,יש לקרוא "שני מקרא ואחד תרגום". פסוק בעברית פעמיים והתרגום שלו בארמית פעם אחת.

אבל מה לעשות בפסוקים שכוללים רק שמות של מקומות (שהתרגום שלהם זהה לפסוק בעברית)? כמו "עטרות ודיבון..". ההלכה מבקשת גם בפסוקים האלה, בעצם לקרוא אותם שלוש פעמים! למה.

כי התרגום הוא מבחינת "אחוריים" של התורה.

"ולכן, צריך אדם לקרוא פעם שלישית התרגום כדי לתת חיות לסטרא האחרא (!!!), שיהיה יונק מעט מסטרא דקדושא כדי שלא יקטרג" (ציטוט מהמאור ושמש)

זה מזכיר השעיר לעזאזל!

העולם זקוק גם לרוע ולמזיקים וליצר הרע. ויש לתת להם קצת כוח!

 

 

מטות מסעי לעד

בע"ה ד אב התשעה

מישל בן שושן

מטות מסעי לעד

מה סיבת הימצאותם של עניינים אלו בסוף ספר במדבר?

  • למה פרשת הנדרים נמצאת כאן?
  • מה משמעות מלחמת מדיין כאן?
  • מה משמעות רשימת התחנות של מסעי בני ישראל.
  • למה חוזרים על פרשת בנות צלפחד?
  • מה עניין בני גד ובני מנשה כאן?

 

תמיד נוכל להשיב שעניינים אלה אירעו בזמן ההוא וסיבת הימצאותם כאן היא כרונולוגית. אבל נראה שיש תמיד מקום למצוא סיבה יותר עמוקה כי הרי "אין מוקדם ומאוחר בתורה" והעניין הכרונולוגי אינו מהווה סיבה מספקת לסמיכות הפרשיות.

נראה לי שבסופה של התורה, מיצגים בפנינו את סוף התהליך של ההתבגרות של שלושה מרכיבים:

  1. התבגרותו של משה
  2. התבגרותם של ישראל
  3. התבגרותה של התורה עצמה

אכן, נראה לי שלאורך כל התורה, כולם "מתקדמים", משתנים, עוברים תהליך קשה של התבגרות. וכאן, מתארים את התהליך ולאן הגיעו כל המעורבים בסיפור התורה

 

  1. התבגרותו של משה

א. הדיבור

משה מתחיל את דרכו, בתורה, כאיש "קנאי" שלא מהסס להרוג איש מצרי שמכה איש עברי . הוא נראה ממש לא איש שאוהב לדבר, להתפשר. הוא איש מעשה. אפילו אם המעשים אלימים והחלטיים. לכן, הוא מסרב לתפקיד השליחות שמציע לו האלוהים. "לא איש דברים אנוכי". שלח מי שיודע לדבר, להתווכח, איש דיפלומט. אני לא האיש הנכון! אני מוכן להרוג את פרעה מייד וכל עבדיו. אני מוכן לפוצץ את הארמון ולקומם את העם למרד אלים. אני, לא מוכן לחנך, ללכת בדרך ארוכה ומתולתלת של דיבורים אין סופיים!

ה' מסכים איתו ושולח איתו את אהרון, איש השלום, איש הפשרות, איש הדיבורים. כדי למתן את המזג החם של משה. אבל, ה' בחר במשה!! למרות שהוא נראה לא מתאים, הוא זה שיעשה את העבודה הכי טוב!!

בשביל זה, משה חייב לעבור תהליך שינוי דרסטי.

ואכן, לאורך כל התורה, ה' "ידבר" איתו, ויצווה עליו ל"דבר" אל בני ישראל . התורה מלאת פסוקים אלה . "וידבר ה' אל משה,..לאמר, דבר אל בני ישראל…"

אפילו מול הסלע, משה עדיין משתמש במטה במקום הדיבור. קשה לו עם זה. אבל הוא מתקדם!

בסוף ימיו, משה מכיר בכוח הדיבור! והוא יהיה מוכן לכתוב ספר שלם מ"דבורים" שלו. ספר דברים יכתיר את ההתקדמות ושינוי משה בעניין הדיבור!

לא לחינם בסוף ספר "במדבר", בא משה ללמד את חשיבות הדיבור. הוא הבין שאפילו אם יש הבדל מהותי בין האדם המדבר והחפץ, הדבר, הדומם, ניתן, על ידי הדיבור, להעלות את ה"דברים", החפצים של חול, למעלה של קדושה. על ידי הדיבור, אדם יכול לקדש חפץ או זמן.

לכן, נראה לי, הפרשה שמקדשת את הדיבור של האדם, "לא יחל דברו", באה בסוף תהליך ההבנה וההפנמה של הדיבור אצל משה רבנו.

לא זאת בלבד שמשה הבין את מה שיה נגד טבעו בהתחלת הדרך, אלא שמשה יתעלה על כל בני האדם והנביאים כולם בזה שהוא יתנבא דווקא ב"זה הדבר". אדם שיש לו "חיסרון" מסוים ומבקשים ממנו להתגבר עליו במשך חייו, יכול להגיע לשיאים שאחרים לא הגיעו אליהם באותו העניין שבו נכשל לכתחילה!

ב. המדיינים:

נסיון עוד יותר קשה יתבקש משה לעבור לפני מותו: מלחמת מדיין!

משה התחתן עם מדיינית. ילד במדיין שני ילדים שגדלו וחונכו במדיין על ידי כהן מדיין. הוא קיבל מיתרו השראה וחיזוקים בשעת משבר. משה עבר מהזהות המצרית שבה הוא גדל, אצל פרעה, לזהות מדיינית אצל יתרו. משה הצליח לצאת ממצרים ואף להוציא את ישראל ממצרים. עכשיו, הוא מתבקש לנתק את חבל התבור המדייני שלו!לא רק המדיינים יש להרוג אלא אף כל הנקבות!! אלה שכל כך הרגיש מחובר אליהן במשפחתו הקרובה!! רק אז הוא יוכל למות.

ג. גבולות ההתקדמות

כל הנאמר לעיל, מסביר אולי למה משה ביקש, בפרשת ואתחנן, שוב להיכנס לארץ. הרי הוא התקדם מאוד בנוסה הדיבור. הוא אפילו למד להתפלל בסגנון חדש ובכך לימד אותנו ל"התחנן". למרות זאת, ה' מסרב. אבל יש הבדל עם כל הפעמים הקודמות: ה' לא נותן לו סיבה:" רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה". כאילו ה' מודע שהסיבה הראשונה שנאמרה למשה בסלע, אולי לא תקפה יותר. הוא יודע שעכשיו הוא יודע "לדבר". למרות זאת, ה' לא נותן לו להיכנס. ללא סיבה מפורשת. לפחות לא בגלל חוסר הדיבור.

הרבה מפרשים טוענים שההחלטה שמשה לא ייכנס לארץ נלקחה כבר מזמן. יש שמתאריכים זאת, כבר במצרים, אחריה כישלון הראשון של השליחות כשמשה טען "למה הרעתה לעם הזה?"

אלדד ומדד ניבאו כבר לפני סיפור הסלע שמשה לא נכנס. אם כן, סיבת אי הכניסה של משה לארץ איננה אחת ויחידה. עיקר ההחלטה תלויה ברצונו של ה'!

משה מאוד התקדם (יכול להיות שה' דרבן אותו על ידי זה שהוא תלה אי כניסתו בבעיית הדיבור שלו) אבל משה נשאר בן אדם. ויישאר בגבולות של האנושיות!

 

  1. התבגרות העם

ברור שמניין  42 התחנות בהתחלת סדרת "מסעי", איננה באה כדי לתת לנו שיעור בגיאוגרפיה. רוב הפרשנים, מצביעים על "תחנות רוחניות", שלבי התבגרות של העם. חשוב היה לתאר את שלבי השינויים הדרושים לעם היוצא מעבדות ונכנס לארץ. עד היום, אנו חווים את השינויים הדרמטיים ביהדות של חוץ לארץ ליהדות של ארץ ישראל. אם כן, העם כן עבר שינויים, אפילו אם הם לא נכנסים לארץ, הדור הבא אחריהם ייהנו מהשינויים והבשלות של הוריהם כשיכנסו לארץ

 

3 התבגרות התורה עצמה

היינו חושבים, במעמד הר סיני, שהתורה , מתוך זה שהיא באה מן השמיים, איננה יכולה לסבול כל התערבות האדם. היינו חושבים, כמו בשאר הדתות, שהתורה דורשת מכל אדם צייתנות עיוורת ללא כל תגובה, ביקורת, חשיבה, אחריות ואכפתיות.

  • והנה הסיפור של בנות צלפחד (כמו פסח שני ) בא ללמד שה' מאוד מעוניין מההתערבות של בני אדם אכפתיים. הוא מוכן לשנות חוקים במידת הצורך. בני יוסף שמרגישים נפגעים מהשינויים האלה, גם הם מתערבים וגם להם ה' שומע ומסכים עם עמדותיהם. כל פעם, כתוב "כן בנות צלפחד דוברות" "כן בני יוסף דוברים".
  • הסיפור של בני גד ובני ראובן עוד יותר מפתיע: ניתן לשנות את גבולות הארץ , אפילו לפני הכניסה! התורה שמפרטת את גבולותיה של הארץ, מספרת בעצמה שבגלל (או בזכות) ההתערבות של בני אדם, ניתן לשנות דברים קבועים בתורה!!
  • סיפור הנדרים הוא גם כן מראה שהאדם יכול לצוות לעצמו ולהוסיף, על ידי נדרים, מצוות עשה או לא תעשה על אלה של התורה (במידה שהן לא סותרות אותן).

אם כן, התובנות שלנו על התורה גם הם "התבגרו". אבו יותר מודעים לרצון ה'. הוא אכן איננו מעוניין ב"רובוטים" שאינם חושבים אינם מתערבים. התורה שבכתב, מראה לנו, בסוף ספר במדבר, את הנחיצות של התורה שבעל פה שתבוא מיד בספר דברים!!

 

לסיכום:

כמו שלמדנו בספר בראשית: הזהות הישראלית עוברת שלבי התבשלות ובגרות דרך נסיונות ושינויים אצל האבות . כך מתברר , בשאר ספרי התורה, שום דבר איננו סטטי. כולם משתנים. מעבדות לחירות. מהכאה לדיבור. מגלות לגאולה. מתורה שבכתב לתורה שבעל פה. הכל זז הכל מתקדם. התורה מספרת בעצם את שלבי ההתקדמות כי רק לימוד בכישלונות , החסרונות והכלים להתמודד איתם, יכולים להיות תורת חיים באמת

מטות גז

בע"ה כח תמוז התשע"ה

מישל בן שושן

 

מטות גז

שלום עליכם

הגמרא בברכות מתירה להקדים את שם ה' במשפט שאומר אדם כשהוא פוגש חברו: "ה' עמכם". זה לא דבר פשוט, כי במסכת נדרים, לומדים הלכה הפוכה: אין להגיד משפט עם שם ה' בהתחלת המשפט. למשל, בנדרים, אם משהו רוצה לנדור בהמה לעולה לבית המקדש, אסור לו להגיד "לה' עולה" אלא "עולה לה'"! זאת, לומדים מהפסוק ב פרשה שלנו : "איש כי ידור נדר לה"" לא כתוב "לה' נדר" אלא "נדר לה'".

אם כן, מכל זה יוצא שאסור להתחיל משפט עם שם ה'.

אז למה , בכל זאת, אומרים "ה' עמכם" כשפוגשים משהוא? לומדים זאת מספר רות ששם כתוב "ה' עמכם". אבל, הגמרא אומרת סיבה יותר עמוקה:" עת לעשות לה' הפרו תורתך". אכן, יש הוראה שלא להתחיל בשם ה' (תורתך) אבל, עת לעשות לה', כשמשהו הרבה יותר חשוב קורה, כמו המפגש עם אדם אחר והקדמת פני חברו, כפני השכינה, אז ה' מתיר שיגידו את שמו בהתחלה!!

זאת הסיבה שאנו אומרים "שלום עליכם". "שלום" הוא אחד מהשמות של ה' ובכל זאת, מקדימים את שמו בהתחלת המשפט כי דבר חשוב מאוד , שהוא "עת לעשות לה'", אז, מפירים את ההלכה הראשונה.

כל זה נכון בשביל האדם שמקדים את פני חברו. אבל מי שעונה לחברו, איננו רשאי להקדים את שם ה' והוא עונה "יברכך ה'" או "שלום עליכם". כי המפגש כבר קרה בזכות הקריאה הראשונה. אין לענות "ה' עמכם או שלום עליכם" למי שאומר לנו זאת אלא כששם ה' בא בסדר שני במשפט.

 

פרשת נדרים (לע"ד)

למה מוצאים את פרשת הנדרים כאן, בסוף המסע במדבר, לפני הכניסה לארץ, רגע לפני שנפרדים ממשה רבנו? נראה לי להציע כיוון חשיבה, בעזרת הפירוש החדשני של הגלילי זהב בפרשה הקודמת. הוא אכן הסביר לנו מה פירוש הביטוי "לא איש דברים אנוכי". בדרך כלל, אנו מפרשים זאת כאילו משה היה מאוד עניו, הוא היה מגמגם, הוא רצה להיות "ראש קטן" ולא להתבלט ולכן הוא סירב לשליחות אל פרעה. הרב הסביר לנו שלהיפך, משה , הוא זה שהרג מצרי שראה מכה יהודי. משה איננו "ראש קטן". להיפך, משה יוזם, משה הוא חם מזג. כשהוא רואה דבר לא צודק, הוא מיד עושה מעשה. משה, היה מפחד שהוא יהיה יותר מדי אלים כלפי פרעה. "לא איש דברים אנוכי", פירושו, לפי ה"גלילי זהב", אני לא דיפלומט! אני לא יודע לעשות פשרות ולדבר. לכן, אל תשלח אותי למשימת משא ומתן כי אני לא איש שמדבר! אהרון ילך איתו כי אהרון יודע למתן את משה והוא איש פשרות , איש שלום, איש דברים!

במשך כל חייו, משה יצטרך ללמוד איך להיות "איש דברים" עד שיצליח לכתוב ספר שלם שייקרא "ספר דברים". רוב הזמן, חיסרון אחד מהווה חיים שלמים של תיקון החיסרון הזה.

נראה לי שפרשת נדרים שבה נקבע העיקר "לא יחל דברו", מגיע אחרי שמשה למד פרק חשוב בענייני "דברים" ודיבורים. הוא יודע שהוא לא נכנס לארץ בגלל שהוא הכה הסלע ולא "דבר". פרשת הנדרים באה , נראה לע"ד כצוואה אישית של משה בסוף דרכו.

 

תפילין

המדרש (שיר השירים ו) מצטט את רב הונא בשם רב אחא שטוען שחיילי ישראל לא נפגעו במלחמת מדיין כי: "אף אחד מהם לא הקדים תפילין של ראש לתפילין של יד"!!

תפילין של ראש= לסמוך על הישועה מה' על ידי תפילות וסגולת ישראל.

תפילין של יד= לפעול, להשתדל, למסור את נפשנו, לצאת למלחמה. ואחר כך לקרוא לה' להצליח דרכנו.

ה"גלילי זהב" מסביר שאין לסמוך על הנס. יש לצאת למלחמה, למסור את נפשנו ולהילחם כאילו אין ניסים . רק אחר כך, יש להתפלל אל ה' שיצליח אותנו. אם חיילי ישראל, חזרו מהמלחמה עם מדיין ללא פגע, זה בזכות, שאף אחד מהם לא סמך על הנס וכל אחד מסר נפשו ממש למלחמה.

לכן, יש להתחיל בהנחת תפילין של יד= להשתדל בכל תחומי החיים, באופן טבעי.

ואחר כך מניחים תפילין של ראש= מתפללים אל עזרת ה'

וממשיכים בהנחת תפילין של יד = כי כל הזמן, אסור להפסיק להשתדל.

 

 

הושיעה נא

אם דוד נבחר על פני אחיו כמלך על ידי ה', זה בגלל שדוד יצא למלחמה נגד גוליט ואחר כך התפלל "אנא ה' הצליחה נא". במקום זאת, אחיו (כולם צדיקים וירא שמים) לא יצאו למלחמה וקראו "אנא ה' הושיעה נא".

  • "הושיעה נא"= תעשה הכל כדי להוציא אותנו מהצרה, ואנו רק נתפלל
  • "הצליחה נא"= אנו מתחילים לפעול ומתוך הפעולה וההשתדלות, אנו קוראים לה' שיצליח דרכנו.

 

לחם הפנים

כמו כן, יש מצווה להניח את 12 הלחמים על השולחן במקדש "לפני ה'". זו הוראה להיות בכל התחומים, ובכלל זה בענייני הפרנסה, "לפני ה'" כלומר, להקדים את הצלחת ה' בהשתדלות עצמית ורק אחר כך, לדרוש שה' יגמור בעדנו.גם , ובעיקר בענייני פרנסה , המסומלים על ידי השולחן והלחמים.

 

מלחמת מדיין

נעיין בפסוקים:

במדבר פרק לא (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ:  (ג) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת יְקֹוָק בְּמִדְיָן:

(ד) אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא: (ה) וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא: (ו) וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא

 

  • בעיה ראשונה= האם מדובר על "נקמת בני ישראל" (פסוק ב) או על "נקמת ה'" (פסוק ג)?
  • בעיה שנייה= כמה היו חיילים? 24 אלף (אלף למטה(12000) +אלף למטה(12000)) או רק 12000(אלף למטה)?

ההסבר של ה"גלילי זהב":

מלחמת מדיין באה כדי שישראל יעשו תיקון אמיתי במידות שלהם! אכן יש לתקן שתי עברות חמורות:

  1. הזנות עם בנות מדיין = נקמת בני ישראל
  2. העבודה זרה בבעל פעור = נקמת ה'.

לכן, יש לקחת "אלף" חיילים בכל שבט, עבור כל אחת משתי העברות. סה"כ 24000חיילים. דרך אגב, בדיוק מניין ההרוגים במגפה על דבר פעור. מצווה להוציא 24000חיילים

אבל, בני ישראל סרבו לצאת ל"נקמת ישראל". למה? אולי בגלל שהם ידעו שמשה ימות מייד אחר כך ורצו לדחות מות משה! או בגלל שהם לא השלימו עם תיקון חטא הזנות לגמרי! (ואכן הם לא יהרגו, בשלב ראשון את בנות מדיין והרגו רק הגברים ולקחו הנשים!!) לכן, יצאו בפועל 12000חיילים כמו שכתוב בפסוקים ה- ו!

 

בני גד ובני ראובן

"האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה??"

ממה מפחד משה?

  1. שלא תהיה אחדות בעם ישראל. מסביר הרב ש"היום" (1930) יש עדיין יהודים בעולם שמרגישים שהם יכולים לשבת מנגד ולא להשתתף במאבק של כלל ישראל בארץ ישראל. !!
  2. מוסיף הרב שמשה שהפריע למשה זו הדעה שיהיו חלק מעם ישראל שיחשבו שהמלחמה נעשית על ידי אחרים שימסרו נפשם, בעוד שחלק מהעם רק יתפללו להצלחתם! השבטים שרצו להתנחל בעבר הירדן המזרחי, חשבו שה' הרי נותן לבני ישראל את הארץ ללא נפגעים! הכל מתחולל על ידי ניסים! אם כן, אין צורך להיכנס להילחם בעבר הירדן המערבית כי יהיה נס, והם יתפללו עבורם!

משה מתנגד בתוקף לתפיסת העולם הזו ומבקש מהם לצאת למלחמה בפועל עם אחיהם כי יש למסור בפועל את הנפש ולא לתלות על הנס או על התפילות בלבד.

 

 

 

 

 

 

 

מטות אה

בע"ה א אב התשע"ב

מישל בן שושן

מטות אה

 

וידבר ה' אל משה לאמר נקם את נקמת בני ישראל מאת המדיינים אחר תיאסף אל עמיך

 

המדרש תנחומא מספר לנו דיאלוג מפתיע בין ה' למשה: משה לא רוצה למות! ה' מציע לו שיכול לדחות את זמן המיתה שלו: עליו לדחות את מלחמת מדיין! כי הוא חייב למות רק אחרי מלחמת מדיין!! אבל, לזה יהיה מחיר: ישראל לא יוכלו להיכנס עדיין לארץ כל עוד לא נהרגו חוטאי המדיינים!! משה בוחר למות מיד כדי שעם ישראל לא יינזקו מאיחור המלחמה נגד מדין.!!

המדרש "המציא" את הסיפור הזה כדי ללמד לנו כמה דברים:

  • נקמת מדיין חייבת להיעשות על ידי משה עצמו
  • משה איננו יוכל למות בלי נקמת מדיין
  • נקמת מדיין מעקבת הכניסה לארץ

למה משה אחראי על נקמת מדיין?

  1. כל העם נגועים בחטא הזנות אחרי בנות מדיין. לכן, החטא הזה יכול להוות מכשול במלחמה נגד מדיין! כי בשעת המלחמה, הקטרוגים מהחטאים הקודמים (ובמיוחד אלה הקשורים לאנשים שבהם נלחמים) יכולים לעורר את מידת הדין ולגרום להפסד או למוות במלחמה!. רק משה רבינו יכול לעזור בנושא: רק הוא פרש מאשתו (המדיינית) וביטל את היצר המיני! זכותו בלבד יכולה לעזור לישראל לנצח בלי פגע במלחמה נגד מדיין!
  2. למשה יש בעיה: הוא לא השתתף בהצלה של עם ישראל אחרי הזנות של ישראל ואחרי מעשה זמרי. הוא היה לגמרי פסיבי. לולי פנחס, עם ישראל היה נכחד לגמרי! ומשה לא הורה לעשות מעשה, הוא לא התפלל, הוא לא עשה מעשה בעצמו! הפאסיביות הזאת , חוסר היוזמה הזאת, נחשבת , לפי הא"ה כחטא חמור עבור משה המנהיג. חטא דומה לזה , עיקב את כניסתו לארץ ישראל. אכן, לפי הא"ה, חטא משה בסיפור הכאת הסלע, נבע מחוסר יוזמת משה. אי לקיחת סיכון בכל שלבי הסיפור. (ראה קובץ חוקת אה). גם שם, ה' מונע את כניסת משה לארץ כי הוא היה יותר מידי "פאסיבי" ושומר חוק. הוא "הלך על בטוח"! משה חייב לתקן את הפגם הזה בנפשו אם הוא רוצה "להיאסף אל עמיו" במנוחה . לכן, עליו "למסור את נפשו" עבור נקמת מדיין. זה יהיה התיקון של משה!! הוא לא "מסר את נפשו" בסיפור הזנות אחרי בנות מדיין, אז התיקון הוא שימסור נפשו עכשיו!!.

איך משה מוסר את נפשו?

בזה שהוא בוחר לנהל מיד את מלחמת מדיין , דבר שיגרום לו למות מיד אחר כך! ולא לחכות עוד כמה שנים! זה פירוש המילים: "לאמור (כלומר לך תספר את כל הסיפור לבני ישראל כדי שיבינו שאתה מוסר את נפשך עבורם) "נקם נקמת מדיין"( אתה בעצמך, במסירות הנפש שלך (כי תמות מיד אחר כך), זה יהיה עצם הנקמה נגד מדיין!) אף על פי שמשה לא השתתף במלחמה בעצמו, הנקמה נחשבת "נקמת משה"! משה תכנן המלחמה. הוא מינה את פנחס וה12000 האנשים שיצאו לצבא. אבל הוא בפועל לא נלחם. ובכל זאת, המצווה היא "נקום (אתה משה בעצמך) נקמת מדיין". עצם הדיווח לישראל ("לאמר") ילמד את ישראל שמסירות הנפש של משה היא התיקון האמיתי על מלחמת מדיין. כמו שפנחס מסר את נפשו במעשה הקנאות שעשה, משה מוסר את נפשו עכשיו! ובוחר בפינחס לצאת למלחמה כדי להדגיש את עניין הקנאות ומסירות הנפש שהם עיקר ההתנגדות לתאוות הזנות והעבודה זרה!!

 

היחלצו מאיתכם אנשים לצבא

משה מבין את עיקר הדברים: הוא מסביר  לישראל את הקריטריונים הדרושים כדי לנצח במלחמה: צריך להיות נקי מכל הרהור בעניין נשות מדיין. רק מי שלא חטא , אפילו לא במחשבה, בסיפור בנות מדיין, יכול לצאת למלחמה בלי להינזק. "היחלצו מאתכם אנשים" הוא דורש כאילו "שימנו מתנדבים" אבל בעצם, ה"חלוצים" יהיו אלה שימסרו את נפשם על סמך הידיעה האישית שהם לא חטאו בליבם! כל מי שלא חטא בליבו יחזור ללא פגע מהמלחמה. ההיפך מסוכן מאוד. הבירור כאן מאוד חשוב: כל אחד צריך לבחון את עצמו בתוככי ליבו! לא לעשות הצגות! מבחן המלחמה מסוכן מאוד. כמו שמשה מסר את נפשו בתזמון המלחמה עכשיו, כך הו דורש לכל מי שיצא "חלוץ", למסור את נפשו אחרי בירור מעמיק ואמיתי!!

כל התהליך הזה הוא הלימוד העיקרי שמשה וישראל חייבים לעבור כדי לתקן את חטא הזנות אחרי בנות מדיין. רק אז ישראל יכולים להיכנס לארץ!!

משה שלח פינחס כדי שזכותו תגן על החיילים במקרה ויהיו כאלה שלא היו נקיים. ובאמת אף אחד לא מת במלחמה הזאת!

ועתה הרגו כל זכר בטף וכל אישה ידעת איש

למה יש להרוג את כל המדיינים שהיו מעורבים בהשחתת עם ישראל?

הא"ה הסביר זאת כבר בפרשה הקודמת :צרור את המדיינים" יש למחוק את מקור התאווה כדי להיות בטוח שהתשובה אמיתית. כדי שלא נחזור לאותו הפיתוי. התשובה קשורה במעשה ההריגה!!

 

ומקנה רב היה לבני גד ובני ראובן

כי היו גיבורי כוח ובזזו יותר מכולם במלחמה! (אולי כי היו בכורים?)

 

 

ויבואו בני גד ובני ראובן ואמרו אל משה ואל אלעזר הכהן ואל נשיאי העדה לאמר(לב-ב)

בני גד ובני ראובן היו צריכים להתייצב לפני שלושה מוקדי הכוח: משה (המלך), אלעזר(הכהן) ונשיאי העדה (השופטים) כי רק שילוב בן שלושת הכוחות האלה יכול להחליט בקשר לחלוקת הארץ!!

כל חלק מהארץ שנכבש על ידי אדם פרטי , אין לו קדושת הארץ!(הרמב"ם הלכות תרומות פרק א)חייבים כל העם להיות מיוצגים בכיבוש ובחלוקה כדי שהארץ תקבל את קדושתה!רק כיבוש רבים זוכה בקדושת הארץ.

 

 

האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה (לב-ו)

נכון שה' הוא הנלחם עבור ישראל, אבל כולם חייבים "להזדמן למלחמה"!! ולכן הוא דייק "ובואו למלחמה" ולא אמר "ילחמו" דווקא!! הביאה , ההתייצבות, היא העיקר!

 

ונכבשה הארץ לפני ה'

משה מציין שהעיקר הוא "לפני ה'" שכל המהלך שבני גד ובני ראובן הציעו בהתחלה היה לא נכון כי הם לא הציבו המהלך להיותו "לפני ה'". ולכן, הוא תיקן אותם והתנה שהכל צריך להיות בכוונה להיות "לפני ה'". רקאז יכולה לחול קדושה בארץ ההיא והם לא ייפגעו במלחמות ויוכלו לחזור לארצם בחיים. (יאיר בן מנשה מת במלחמה , אבל הוא לא היה בסיפור הזה שכלל רק בני גד ובני ראובן)

 

מקנכם וטפכם

בני גד הקדימו(זה סימן שחיבבו) את מקניהם(ממונם) לטפם ומשה תיקן אותן והקדים טפם למקניהם!

 

 

 

 

 

 

מטות מי

בע"ה כה תמוז התשע"ג

מישל בן שושן

 

מטות מי

 

הנדר הוא ההשלמה של התורה

התורה , תרי"ג המצוות, הן קיימים לכל דור ולכל אדם. אבל כשהאדם יודע לנדור על עצמו, הוא מתאים את עצמו לחוקים האלה. האדם איננו יכול להסתמך רק על הכללים של התורה כדי לעשות את רצון האל בכל רגע. הוא גם צריך להשתתף בהתאמה אישית למצב המיוחד הנוצר בזמן המסוים.

"לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". הרמ"י מסביר:

הלחם= הכללים הקבועים וקיימים של תרי"ג המצוות והתורה.(תורה שבכתב)

מוצא פי ה'= רצון ה' המשתנה כל רגע. האדם צריך להיות קשוב לרצון ה'. הוא לא יכול להסתפק בכללים. הוא חייב להכין את עצמו, לנסות לקלות את המסרים שנתנה לו התורה ושנותנים לו המציאות כדי לנחש מה הוא רצון ה'. כי פי ה' מדבר כל הזמן! והאדם חייב לחיות לא רק על הכללים אלא גם (ובעיקר) על מוצא פי ה'. איך לשמוע את מוצא פי ה'? זו כל החכמה והקושי. הלימוד של התורה , העמקת כל התורה שבעל פה, והרצון לא להסתפק בכללים, הרבה ענווה. מוכנות לשנות כיוון במידה וחושבים שטעינו…כל זה יוצר התלהבות והשתתפות עצמית בחיפוש אחר רצון ה' והגשמתו.(מוצא פי ה'= תורה שבעל פה!)

 

זה הדבר

כל הנביאים התנבאו ב"כה". עלה עליהם משה שהתנבא גם ב"זה הדבר".

המעלה של משה על פני הנביאים האחרים היא לא נובעת מ"דיוק" של דברי ה' יותר גדול. לא שהנביאים התנבאו "בערך" ומשה התנבא "בדיוק"! אלא, לפי הרמ"י, הנביאים התנבאו לזמנם, עבור הנסיבות ה מיוחדות שהעם מולם היה נמצא. אבל משה התנבא עבור כל דור ודור . ואיך הוא עשה זאת? כשהוא מסר להם את תורת הנדרים! כי על ידי הנדרים ניתן לאדם לעדכן, לעדן, להתאים את מצבו ואת מצב העם כולו לרצון ה' בכל עת ובכל זמן. יוצא מכאן, שהנביאים עצמם התנבאו מכוח נבואתו של משה! על ידי ה"זה" של משה, הם יכלו להתנבא ב"כה"!

כי ה"זה הדבר" הוא מחייב את האדם להתעדכן כל רגע לרצון ה' המופיע בתורה. זה הפתח לתורה שבעל פה! בזה, יהיה ניתן לעשות "בדיוק" את רצון ה' כי זה מותאם לרגע ולנסיבות המיוחדות שבהם נמצא כל אדם.

 

למה לא כתוב "וידבר ה' אל משה לאמור?

כדי להדגיש שהעניין של הנדרים הוא יוזמה אנושית. ומשה זה הוא שחינך אותה! הנדר הוא התגובה האנושית לתורה שנתנה לו. אם התורה נתנה לבני שיראל, זה כדי שיוכלו להחיות אותה ולחדש אותה בכל רגע על ידי , למשל, הנדרים.אבל הנדרים הם אב טיפוס לכל התורה שבעל פה בזה שהיא נותן לאדם את האפשרות להגיב ולהשתתף במערכת החוקתית. ולכן משה פה המדבר כנציג בני האדם ,ולא ה'.

 

נקם את נקמת מדיין

המצווה האחרונה שה' נותן למשה היא המלחמה נגד מדיין. כאילו זו מצווה שרק משה יכול לבצע.

מדין הוא מלשון דמיון. במובן שהדמיון הוא זה שיכול לבלבל את לב האדם בחיפושו אחר רצון ה'.

הרמ"י מגדיר כך את המילים חכמה ובינה:

החכמה= האדם מנסה על ידי חשיבה, לימוד ומערכת שכלית להחליט על הדרך הנכונה שבו הוא צריך ללכת בה.

הבינה= האינסטינקט של האדם. "הלב של האדם". שאומר לו מה לעשות.

באופן אידיאלי, הבינה עדיפה על החכמה. אבל, כשאין בינה, כשיש בלבול והאדם מסתבך על ידי הדמיון, אז הוא זקוק לחכמה, כלומר לכללים ולחוקים, שינחו אותו.

כדי לתת לבינה להנחות את האדם באופן טבעי וספונטאני, יש להילחם נגד ה"דמיון". אז, לא נצטרך יותר לחכמה ולמושכלות כדי לעבוד את ה'!

מכיוון שמשה חידד את חכמתו במדיין, הוא מסוגל להשלים את מלאכתו בזה שהוא ייתן לעם ישראל את הכלים להגיע לבינה!, בלי להיות תלויים בחכמה.

המטרה היא שישראל יוכלו "לכוון לרצון ה' אף בלי דעת וחכמה"!!

מטות נה

בע"ה חי תמוז התשע"ד

מישל בן שושן

מטות נה

 

הנדרים והמטות

הנ"ה מסביר כך את הקשר שיש בין ההוראה אל "ראשי המטות" לבין מצוות השבועות והנדרים.

ההגדרה של נדר , תלויה באפשרות לבטל אותו. כלומר, אין נדר תקף אלא אם יש אפשרות לבטל אותו על ידי מומחה. אם לא היה כך, אז הנדר היה עובר על האיסור להוסיף מצוות על אלה שיש כבר בתורה. ההבדל המהותי בין נדר שאדם נודר עבור עצמו ובין מצוות התורה היא שהמצווה אי אפשר לבטל. בזמן שנדר אישי כן.

אם כן, הנדר תלוי בכוח שיש לדיין מומחה לבטל אותו. ראשי המטות הם הדיינים האלה.

אם כן, המרחב תמרון שניתן לאדם, לנדור נדרים על עצמו, תלויה בקיום של ראשי  מטות!

זה נראה פרדוקס שמערכת היררכית (ראשי מטות)היא זאת שמאפשרת מרחב תמרון של החופש האישי.

 

מטות

למה נקראים ראשי השבטים "ראשי המטות"?

מטה, הוא מלשון הטיה. כי כל שבט, מטה לכיוון אחר.

הארי ז"ל אומר שלתפילה של כל שבט יש שער מיוחד בשמים. כאילו ההבדל בין השבטים הוא מהותי ולכל אחד שער משלו! כל שבט מטה את ההסתכלות על העולם מהצד שלו.

לכן, אולי, משתמשת התורה במילה "מטות", כאן, כשהצורך האישי, שמתבטא על ידי הנדר האישי,גדול מההכללה לקבוצות גדולות.

 

פנחס ויוסף

יש מדרשים שקושרים בין פנחס ליוסף:

אומרים שפנחס הוא מצאצאי יוסף מצד אימו.

אבל יש הרבה יותר קשרים מהותיים בין שניהם:

  1. יוסף נמכר על ידי מדינים. פנחס מנתק את הקשר בין ישראל ומדיין
  2. יוסף הוא זה ש"עמד" בפיתוי אשת פוטיפר. הוא גיבור הברית מילה. הוא שומר הברית . בקבלה, מידתו היא מידת היסוד ששורה בברית המילה. כמו כן, פנחס דקר את זמרי וכזבי באותו המקום. פנחס נמצא בכל ברית מילה. המדיינים מלו את עצמם (אמנם בלי פריעה) כי היו צאצאי אברהם אבינו.
  3. אותיות שמו של יוסף נמצא בשמו של פנחס.

אני מציע: יוסף נמכר פעמיים: הוא היה בשתי גלויות: הוא נמכר למדיינים והם מכרו אותו למצרים. לכן, הוא היה זקוק לשתי יציאות מהגלות. משה, הוציא אותו ממצרים ("וייקח משה את עצמות יוסף עימו"). ופינחס הוציא אותו מגלות מדיין. ולכן אולי המדרש מקשר ביניהם: "פנחס קינא את קנאת יוסף מהמדיינים שמכרו אותו"

  1. כשם שיוסף היה נמצא, בעיני האחים , בגבול המשפחה, כמעט מחוץ למשפחה, כך פנחס היה נחשב על ידי בני ישראל, כאדם זר, בין מדיינית. ובזכות מעשיהם, נכנסו בפרסום רב ,בדלת המרכזית למשפחה. הם אפילו קבלו בונוסים בכניסתם למשפחה(יוסף -שני שבטים, ופינחס-ברית שלום).
  2. יוסף ופינחס בחנו את הגבולות של הקשר עם הגויים. כמה לקחת מהם, כמה לתת להם, וכמה להתרחק מהם.

מטות לעד

05-08-08

מישל בן שושן

 

מטות לעד

דבר תורה שלי בבית הכנסת

 

שאלות

  1. למה התורה מתערבת בתחום הרשות שלנו?
  2. למה הפרשה נקראת "מטות"?
  3. מה הקשר עם המשך הפרשה בבני גד ובני ראובן?
  4. "זה הדבר" ,למה בזה נתעלה משה?
  5. למה מצוות הנדרים ניתנת דווקא עכשיו, רגע לפני הכניסה לארץ?

 

תשובה

  1. המצוות הם עצות מבורא העולם כדי לעזור לכל עם ישראל במילוי תפקידם כבני אדם וכיהודים. אין האדם יודע תעלומות נפשו ולכן ה' עוזר לו במתן הנחיות שיעזרו לו והם המצוות. אבל האדם עצמו, יכול להכיר את עצמו, ויכול לדעת מה יעזור לו להיות יותר קרוב לרצון ה'. בין במניעה יתירה כלפי חולשות היצר שלו, בין במעשים חיוביים שהוא יודע שהוא מסוגל לבצע אבל צריך מסגרת מחייבת שתעזור לו להמשיך ולעשות מעשים טובים. התורה משווה בין העצות הכלליות שנתן ה', לבין המצוות הפרטיות שהאדם מחליט על עצמו. כולן פועלות לאותה מעלה נשגבה של עזרה לאדם שרוצה לקיים את רצון הבורא.

ככל שנדר אמיתי הוא דבר רצוי מאוד, כך נדר שאיננו פונה לשיפור האדם בכיוון הטוב הוא מתועב על ידי התורה.

 

  1. "מטות" מורה על השבטים, שכל אחד יש נטייה משלו, לכל שבט יש מידות מיוחדות לו. הנדרים פונים גם כן לפרטיות, למיוחדות, לשוני בין בני האדם. כשם שהשוני בין השבטים מבורך ולכל אחד התפקיד שלו, כך, כל אדם פרטי יש לו את הנטיות שלו והאפשרות לנדור נדרים משלו.

 

  1. בני גד ובני ראובן, מציעים חידוש עצום. זה יעזור להם להיות יותר טובים. כמו הנדר, הם מבקשים שתחול עליהם "מצווה " פרטית. זה יכול להיות נדר טוב (מטרה עליונה לשפר עבודתם כלפי הבורא) או נדר רע (סתם רצון להיבדל מהעם, הנאה פרטית ,כוונות רעות..). לכן מתבצע בירור מקיף מאת משה וה'. מהרגע שמתברר שהנדר הוא חיובי, הוא בהחלט מבורך. ואפילו משה משתמש באותם המילים של התחלת הפרשה בנדרים: "היוצא מפיהם יעשו"!!

 

  1. "זה הדבר" לפי מי השילוח, המעלה של משה בנבואה הזאת, בניגוד לנבואת שאר הנביאים ב"כה אמר ה'", היא בזה שמשה ידע כל הזמן מה ה' מבקש ממנו בדיוק. שאר הנביאים לא ידעו "בכל רגע" מה רוצה ה'. הם יודעים מה הם הכללים , מה הדרך, מה הכיוון הכללי .

לא כן משה, הוא כל הזמן מעודכן.

כוח משה להיות "על הדופק" של רצון ה', זה דבר שצריך להיות מנחה כל אדם כל הזמן: להיות מוכן ומזומן כל רגע  להיות קשוב לרצון ה' המשתנה כל רגע. וכך, האדם בעצם יכול להיכנס לתוך הנדרים. הם מצוות מיוחדות שהאדם רואה נכון לעצמו כדי לענות על צורך אישי לקלוע לרצון ה' ברגע מסויים, שלא כלול ברשימת המצוות הכלליות שנכונות לכולם ולכל זמן.

 

  1. נדר אמיתי ו"כשר" , יכול להיעשות על ידי אדם בדרגה גבוהה מאוד: הוא צריך להכיר טוב את עצמו, לדעת איך הוא בנוי, מה הנטיות שלו, מה הכוחות והחולשות שלו, מה הוא רצון ה' כלפיו, והיות ברמה גבוה של אחריות כלפי עצמו. כל אשר יצא מפיו הוא חייב לעשות כמו מצווה מן התורה.

רמה כל כך גבוהה של בגרות, הכרה עצמית ואחריות, יכולה להופיע כדרישה רק בסוף כל התהליך של התבגרות בארבעים שנות מסעי המדבר. מהיציאה מהעבדות לקראת בגרות של כניסה לארץ , בני ישראל עברו חינוך של בגרות ואחריות שפסגתו הוא האפשרות להקים בעצמם מצוות עבור עצמם שהם הנדרים! ולהיות אחראים עליהם!

וכך פוגשים יוזמות בסגנון הזה: בנות צלופחד, בני גד ובני ראובן, בני יוסף…כמו שמצאנו  כבר יוזמת פסח שני בהתחלת הדרך.

לכן, נראה לי שהנדרים הם המצוות האחרונות לפני הכניסה לארץ האחריות.

נראה לי שלא רק שהנדר שווה למצות התורה ("ככל אשר יוצא מפיו יעשה") אלא הוא עולה על ערכם של המצוות כי הרי האדם שיוזם מעשה לקיום רצון ה', עולה על הכפייה מלמעלה לעשות זאת.

כמו שאנו מזכירים שאוכלים מצות בפסח כי "לא הספיק בצקם להחמיץ" שזה מעשה בני האדם, ולא מזכירים המצווה שקדמה למאורע (נתנה כבר בראש חודש ניסן, 14 ימים לפני כן) על אכילת מצות. מהרגע שמעשה האדם קולע לרצון ה', הוא עולה על הציווי של ה' שקדמה לו!

כך גם הכרזת המדינה על ידי בן גוריון, ביום שבחר בו, נהפך ליום טוב כי הוא קולע לרצון ה' על חזרה לארץ בדיעבד! והוא עולה על כל דבר אחר!