בע"ה כח תמוז התשע"ה

מישל בן שושן

 

מטות גז

שלום עליכם

הגמרא בברכות מתירה להקדים את שם ה' במשפט שאומר אדם כשהוא פוגש חברו: "ה' עמכם". זה לא דבר פשוט, כי במסכת נדרים, לומדים הלכה הפוכה: אין להגיד משפט עם שם ה' בהתחלת המשפט. למשל, בנדרים, אם משהו רוצה לנדור בהמה לעולה לבית המקדש, אסור לו להגיד "לה' עולה" אלא "עולה לה'"! זאת, לומדים מהפסוק ב פרשה שלנו : "איש כי ידור נדר לה"" לא כתוב "לה' נדר" אלא "נדר לה'".

אם כן, מכל זה יוצא שאסור להתחיל משפט עם שם ה'.

אז למה , בכל זאת, אומרים "ה' עמכם" כשפוגשים משהוא? לומדים זאת מספר רות ששם כתוב "ה' עמכם". אבל, הגמרא אומרת סיבה יותר עמוקה:" עת לעשות לה' הפרו תורתך". אכן, יש הוראה שלא להתחיל בשם ה' (תורתך) אבל, עת לעשות לה', כשמשהו הרבה יותר חשוב קורה, כמו המפגש עם אדם אחר והקדמת פני חברו, כפני השכינה, אז ה' מתיר שיגידו את שמו בהתחלה!!

זאת הסיבה שאנו אומרים "שלום עליכם". "שלום" הוא אחד מהשמות של ה' ובכל זאת, מקדימים את שמו בהתחלת המשפט כי דבר חשוב מאוד , שהוא "עת לעשות לה'", אז, מפירים את ההלכה הראשונה.

כל זה נכון בשביל האדם שמקדים את פני חברו. אבל מי שעונה לחברו, איננו רשאי להקדים את שם ה' והוא עונה "יברכך ה'" או "שלום עליכם". כי המפגש כבר קרה בזכות הקריאה הראשונה. אין לענות "ה' עמכם או שלום עליכם" למי שאומר לנו זאת אלא כששם ה' בא בסדר שני במשפט.

 

פרשת נדרים (לע"ד)

למה מוצאים את פרשת הנדרים כאן, בסוף המסע במדבר, לפני הכניסה לארץ, רגע לפני שנפרדים ממשה רבנו? נראה לי להציע כיוון חשיבה, בעזרת הפירוש החדשני של הגלילי זהב בפרשה הקודמת. הוא אכן הסביר לנו מה פירוש הביטוי "לא איש דברים אנוכי". בדרך כלל, אנו מפרשים זאת כאילו משה היה מאוד עניו, הוא היה מגמגם, הוא רצה להיות "ראש קטן" ולא להתבלט ולכן הוא סירב לשליחות אל פרעה. הרב הסביר לנו שלהיפך, משה , הוא זה שהרג מצרי שראה מכה יהודי. משה איננו "ראש קטן". להיפך, משה יוזם, משה הוא חם מזג. כשהוא רואה דבר לא צודק, הוא מיד עושה מעשה. משה, היה מפחד שהוא יהיה יותר מדי אלים כלפי פרעה. "לא איש דברים אנוכי", פירושו, לפי ה"גלילי זהב", אני לא דיפלומט! אני לא יודע לעשות פשרות ולדבר. לכן, אל תשלח אותי למשימת משא ומתן כי אני לא איש שמדבר! אהרון ילך איתו כי אהרון יודע למתן את משה והוא איש פשרות , איש שלום, איש דברים!

במשך כל חייו, משה יצטרך ללמוד איך להיות "איש דברים" עד שיצליח לכתוב ספר שלם שייקרא "ספר דברים". רוב הזמן, חיסרון אחד מהווה חיים שלמים של תיקון החיסרון הזה.

נראה לי שפרשת נדרים שבה נקבע העיקר "לא יחל דברו", מגיע אחרי שמשה למד פרק חשוב בענייני "דברים" ודיבורים. הוא יודע שהוא לא נכנס לארץ בגלל שהוא הכה הסלע ולא "דבר". פרשת הנדרים באה , נראה לע"ד כצוואה אישית של משה בסוף דרכו.

 

תפילין

המדרש (שיר השירים ו) מצטט את רב הונא בשם רב אחא שטוען שחיילי ישראל לא נפגעו במלחמת מדיין כי: "אף אחד מהם לא הקדים תפילין של ראש לתפילין של יד"!!

תפילין של ראש= לסמוך על הישועה מה' על ידי תפילות וסגולת ישראל.

תפילין של יד= לפעול, להשתדל, למסור את נפשנו, לצאת למלחמה. ואחר כך לקרוא לה' להצליח דרכנו.

ה"גלילי זהב" מסביר שאין לסמוך על הנס. יש לצאת למלחמה, למסור את נפשנו ולהילחם כאילו אין ניסים . רק אחר כך, יש להתפלל אל ה' שיצליח אותנו. אם חיילי ישראל, חזרו מהמלחמה עם מדיין ללא פגע, זה בזכות, שאף אחד מהם לא סמך על הנס וכל אחד מסר נפשו ממש למלחמה.

לכן, יש להתחיל בהנחת תפילין של יד= להשתדל בכל תחומי החיים, באופן טבעי.

ואחר כך מניחים תפילין של ראש= מתפללים אל עזרת ה'

וממשיכים בהנחת תפילין של יד = כי כל הזמן, אסור להפסיק להשתדל.

 

 

הושיעה נא

אם דוד נבחר על פני אחיו כמלך על ידי ה', זה בגלל שדוד יצא למלחמה נגד גוליט ואחר כך התפלל "אנא ה' הצליחה נא". במקום זאת, אחיו (כולם צדיקים וירא שמים) לא יצאו למלחמה וקראו "אנא ה' הושיעה נא".

• "הושיעה נא"= תעשה הכל כדי להוציא אותנו מהצרה, ואנו רק נתפלל
• "הצליחה נא"= אנו מתחילים לפעול ומתוך הפעולה וההשתדלות, אנו קוראים לה' שיצליח דרכנו.

 

לחם הפנים

כמו כן, יש מצווה להניח את 12 הלחמים על השולחן במקדש "לפני ה'". זו הוראה להיות בכל התחומים, ובכלל זה בענייני הפרנסה, "לפני ה'" כלומר, להקדים את הצלחת ה' בהשתדלות עצמית ורק אחר כך, לדרוש שה' יגמור בעדנו.גם , ובעיקר בענייני פרנסה , המסומלים על ידי השולחן והלחמים.

 

מלחמת מדיין

נעיין בפסוקים:

במדבר פרק לא (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ:  (ג) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת יְקֹוָק בְּמִדְיָן:

(ד) אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא: (ה) וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא: (ו) וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא

 

• בעיה ראשונה= האם מדובר על "נקמת בני ישראל" (פסוק ב) או על "נקמת ה'" (פסוק ג)?
• בעיה שנייה= כמה היו חיילים? 24 אלף (אלף למטה(12000) +אלף למטה(12000)) או רק 12000(אלף למטה)?

ההסבר של ה"גלילי זהב":

מלחמת מדיין באה כדי שישראל יעשו תיקון אמיתי במידות שלהם! אכן יש לתקן שתי עברות חמורות:

1. הזנות עם בנות מדיין = נקמת בני ישראל
2. העבודה זרה בבעל פעור = נקמת ה'.

לכן, יש לקחת "אלף" חיילים בכל שבט, עבור כל אחת משתי העברות. סה"כ 24000חיילים. דרך אגב, בדיוק מניין ההרוגים במגפה על דבר פעור. מצווה להוציא 24000חיילים

אבל, בני ישראל סרבו לצאת ל"נקמת ישראל". למה? אולי בגלל שהם ידעו שמשה ימות מייד אחר כך ורצו לדחות מות משה! או בגלל שהם לא השלימו עם תיקון חטא הזנות לגמרי! (ואכן הם לא יהרגו, בשלב ראשון את בנות מדיין והרגו רק הגברים ולקחו הנשים!!) לכן, יצאו בפועל 12000חיילים כמו שכתוב בפסוקים ה- ו!

 

בני גד ובני ראובן

"האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה??"

ממה מפחד משה?

1. שלא תהיה אחדות בעם ישראל. מסביר הרב ש"היום" (1930) יש עדיין יהודים בעולם שמרגישים שהם יכולים לשבת מנגד ולא להשתתף במאבק של כלל ישראל בארץ ישראל. !!
2. מוסיף הרב שמשה שהפריע למשה זו הדעה שיהיו חלק מעם ישראל שיחשבו שהמלחמה נעשית על ידי אחרים שימסרו נפשם, בעוד שחלק מהעם רק יתפללו להצלחתם! השבטים שרצו להתנחל בעבר הירדן המזרחי, חשבו שה' הרי נותן לבני ישראל את הארץ ללא נפגעים! הכל מתחולל על ידי ניסים! אם כן, אין צורך להיכנס להילחם בעבר הירדן המערבית כי יהיה נס, והם יתפללו עבורם!

משה מתנגד בתוקף לתפיסת העולם הזו ומבקש מהם לצאת למלחמה בפועל עם אחיהם כי יש למסור בפועל את הנפש ולא לתלות על הנס או על התפילות בלבד.