נשא פי4

בע"ה ב סיוון התשע"ט

מישל בן שושן

 

נשא פי4

 

ננסה למצוא מכנה משוטף לכל נושאי הפרשה שיצדיק את הימצאותם ,כאן, ביחד.

סיכום נושאי פרשת נשא:

  1. תיאור התפקידים של שתי משפחות הלווים גרשום ומררי
  2. מצוות שילוח הטמאים מהמחנה
  3. אשם גזלות
  4. סוטה
  5. נזיר
  6. ברכת כהנים
  7. מתנת העגלות של הנשיאים
  8. 12 קרבנות הנשיאים

 

  • א. נתחיל בהבנת סיפור העגלות (7) שהנשיאים נותנים במתנה:

 

במדבר פרק ז (א) וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן ..(ב) וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים: (ג) וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי יְקֹוָק שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר .. וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן:(ד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ה) קַח מֵאִתָּם וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְנָתַתָּה אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ:(ו) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הָעֲגָלֹת וְאֶת הַבָּקָר וַיִּתֵּן אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם:(ז) אֵת שְׁתֵּי הָעֲגָלֹת וְאֵת אַרְבַּעַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן כְּפִי עֲבֹדָתָם: (ח) וְאֵת אַרְבַּע הָעֲגָלֹת וְאֵת שְׁמֹנַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי מְרָרִי כְּפִי עֲבֹדָתָם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן:(ט) וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ:

 

ביום חנוכת המשכן, הנשיאים מביאים מתנה שאף אחד לא ציווה עליהם להביא. הם מביאים שש עגלות מונעים על ידי 12 בקר. משה, כנראה (לפי המדרש) תמה מאוד. הוא לא מבין מה לעשות עם המתנה הזאת. האם לקבל אותה בכלל. ה' מתערב ומבקש ממנו לקחת המתנה ולהשתמש בעגלות לצורך המשא של כלי המקדש במדבר, בעת הפירוק של המשכן כשהעם נוסע. למרות שקראנו בהתחלת הפרשה וגם בסוף הפרשה הקודמת, שהלויים חייבים "לשאת" את כל המשכן, מתחולל כאן שינוי . ה' מסכים שחלק מהלויים (בני גרשום ובני מררי- אלה שאיתם פותחת הפרשה שלנו) יוכלו להיעזר על ידי עגלות ולא יישאו הכלים כל כתפיהם. אבל משפחת הקהתי, שעליהם מדובר בסוף הפרשה הקודמת, לא יוכלו להיעזר בעגלות: הם צריכים לקחת הכלים שלהם, ובן השאר הארון, על הכתפיים. לכן, העגלות מחולקות בים בני גרשון (2 עגלות) ובני מררי (4 עגלות) בלבד.

 

הרב תמיר גרנות מבקש להסתכל על המדרש על פסוק משיר השירים:

 

שיר השירים רבה פרשה ו ד"ה ב ד"א יפה ב ד"א

יפה את רעיתי כתרצה, (שיר השירים פרק ו (ד) ): כשאת כד את בעייא לית את צריכה בעייה מכלום מילף מכלום, מי אמר להם להביא עגלות ובקר לטעון המשכן, לא מהן ובהן הביאו אותן, הה"ד (במדבר ז') ויביאו את קרבנם לפני ה' שש עגלות צב..

 

ה' אומר לישראל שהיא יפה כשהיא יוזמת, כשהיא "רוצה". אז, אין צורך בשאלה, בחוק, בהסבר. היופי של כנסת ישראל מתגלה כשהיא לוקחת יוזמה מעבר למצוות ולחוקים. המדרש לומד זאת מהעגלות של הנשיאים! לא רק שה' מסכים לקבל המתנה שלהם אלא שזה סימן ליופי של עם ישראל!

הנשיאים יזמו מתנת עגלות כדי לשתף את העם ב"נשיאת עול הקודש"! בנשיאת עול הבריאה (אם המשכן מסמל את הבריאה כולה) יחד עם הבורא עצמו. הלויים, נציגי עובדי ה' היו אמורים לכתחילה לשאת בעצמם אותם אבל הנה שהתכנית משתנה בגלל היוזמה המבורכת של נציגי העם! שינוי התכנית הוא ממש מבורך, רצוי והרי הוא מגלה היופי!

 

אבל , יש לציין שהכלים החשובים (הארון, המנורה, השולחן..) עדיין יישאו על ידי בני קהת בכתף!! את אלה , אסור לשים בעגלות! יש גבול להתערבות של בני האדם. יש גבול ליוזמה האנושית!

איפה לומדים שדווקא הארון אסור לשים על עגלה? הרב מנשה וינר מפנה אותנו לסיפור המוכר של דוד המלך:

אחרי שהארון נגנב על ידי הפלישתים והוחזר , הוא נשאר בכל מיני מקומות עד שבא דוד המלך וביקש להביאו מקריית יערים לירושלים לקראת בניין בית המקדש .

שמואל ב פרק ו (:(ב) וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים ..:(ג) וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה:(..:(ה) וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי יְקֹוָק בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים:(ו) וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר:(ז) וַיִּחַר אַף יְקֹוָק בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים: (ח) וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ יְקֹוָק פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (ט) וַיִּרָא דָוִד אֶת יְקֹוָק בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן יְקֹוָק:(י) וְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן יְקֹוָק עַל עִיר דָּוִד וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי:(יא) וַיֵּשֶׁב אֲרוֹן יְקֹוָק בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וַיְבָרֶךְ יְקֹוָק אֶת עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל בֵּיתוֹ:(יב) וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר בֵּרַךְ יְקֹוָק אֶת בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה

 

למה ה' כל כך כעס? הרי עוזה ביקש סך הכל למנוע מהארון ליפול ארצה? לכך עונה התלמוד:

 

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף לה עמוד א    דרש רבא: מפני מה נענש דוד? מפני שקרא לדברי תורה זמירות, שנאמר: +תהלים קיט+ זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי, אמר לו הקב"ה: ד"ת שכתוב בהן +משלי כג+ התעיף עיניך בו ואיננו, אתה קורא אותן זמירות? הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, דכתיב: +במדבר ז+ ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש וגו', ואיהו אתייה בעגלתא

דוד המלך הרגיש קרבה גדולה אל ה'. האהבה אצלו מתפרצת על ידי ריקודים, שירים,. ובעיקר על ידי היוזמה המבורכת שלו להביא הארון לירושלים ולבנות מקדש קבוע. אבל, כשדוד קורא לכל דברי התורה "זמירות", זה נראה מזלזל ביראה שיש לכבד מול התורה. שהוא יכתוב מזמורים ,זה בסדר. אבל לא כל התורה היא רק  פיוטים ומזמורים! כשדוד מחליט לשים את הארון על עגלה, יש כאן סימן לחוסר כבוד בגלל התלהבות יתרה. בדומה ליוזמה של נדב ואביהו! ודרך אגב, הארון הושם על העגלה על ידי "אבי-נדב"(שמזכיר מאוד את נדב- ואביהו!) ושני בניו "עוזה"(תעוזה, עזות פנים..) ואחיו.

 

יוזמה, התלהבות, כן! זה מבורך וזה מגלה היופי של כנסת ישראל!

אבל יש גבולות! הארון נמצא מחוץ ל"משחק"!

את זאת, מבין דוד יותר מאוחר. אחרי שלושה חודשים. רק אז הוא מבין שיש לעטוף את הארון, לקדש הכהנים והלויים ושהם , ולא עגלה , צריכים לשאת את הארון:

 

דברי הימים א פרק טו (יא) וַיִּקְרָא דָוִיד לְצָדוֹק וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם …הִתְקַדְּשׁוּ אַתֶּם וַאֲחֵיכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֵת אֲרוֹן יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הֲכִינוֹתִי לוֹ:(יג) כִּי לְמַבָּרִאשׁוֹנָה לֹא אַתֶּם פָּרַץ יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ בָּנוּ כִּי לֹא דְרַשְׁנֻהוּ כַּמִּשְׁפָּט:(יד) וַיִּתְקַדְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:(טו) וַיִּשְׂאוּ בְנֵי הַלְוִיִּם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה כִּדְבַר יְקֹוָק בִּכְתֵפָם בַּמֹּטוֹת עֲלֵיהֶם:

 

רק אז הארון יכול להגיע בשלום לירושלים!

דרך אגב, המעמד המיוחד של הארון כבר צויין במצוות לבנות אותו:

שמות פרק כה (טו) בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ:

לארון יש טבעות ובדים כדי לשאת אותו. וזה לא רק במדבר אלא תמיד! אפילו אם בונים מקדש קבוע, חייבים הבדים להישאר עליו כאילו הוא יכול להתסלק, הוא יכול עוד לזוז! לקבע אותו! אסור לחשוב שהתורה הנמצאת בארון נלמדה אחת ולתמיד. היא תמיד תוכל להפתיע אותנו. תמיד נלמד ממנה דברים חדשים. הבדים המרמזים על התנודתיות חייבם להיות תמיד חלק מהארון עצמו! ייתכן שהם מבטאים את המרחק שיש לשמור עם הארון ועם התורה: היא נשארת תמיד מעבר. אסור "לתפוס" אותה אחת ולתמיד .

 

לשים כלי על עגלה, מבטא ההשתתפות האנושית בכלים המקודשים. אבל יש גבול : הארון לא!

התורה מספרת כמה סיפורים דומים שהם מבטאים שהיוזמה האנושית מבורכת:

  • פסח שני: אנשים טמאים לא יכולים להקריב קרבן הפסח. לכאורה הם פטורים אבל הם מתעקשים ומקבלים מועד ב' חודש אחר כך. מצווה זו תישאר בקובץ המצוות לעולם
  • בנות צלפחד: נשים מסרבות שהירושה של אביהם לא תעבור אליהן רק בגלל שהן נשים. הן מקבלות חלק ממבוקשן .("יפה את רעיתי כתרצה"- תרצה מבנות צלפחד היתה!)
  • פינחס: הוא הורג את זמרי וכזבי במעשה של קנאות. אילו הוא היה מבקש מה אומרת ההלכה, לא היה מקבל אישור. אבל בדיעבד המעשה שלו מקבל אישור וברכה מה'.
  • בני ראובן ובני גד: הם מבקשים לקבל את נחלתם בעבר הירדן המזרחית. והם מקבלים מבוקשם\
  • העגלות :לרשימה הידועה הזו, יש להוסיף, אם כן, את קרבנות הנשיאים בפרשה שלנו.

מצד שני כמה מעשים דומים אינם מקובלים והמפורסם ביותר הוא:

  • נדב ואביהו: ההתלהבות שלהם גורמת ליוזמה מעבר למצווה והם נשרפים.
  • מעשה עוזה: דוגמא אחת מהנ"ך, הוא המקרה שהבאנו לעיל לגבי דוד ששם הארון על עגלה.
  • ב. בני גרשון ובני מררי(1).

ללוי יש שלושה בנים: קהת גרשון ומררי. התורה מתארת את התפקיד של כל אחת משלושת המשפחות האלה. כבר בסוף הפרשה הקודמת (במדבר) , תואר התפקיד של בני קהת:

 

סוף פרשת במדבר: פרק ד א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:(ב) נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת מִתּוֹךְ בְּנֵי לֵוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם:(ג) מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל בָּא לַצָּבָא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד:(ד) זֹאת עֲבֹדַת בְּנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים:…(טו) וְכִלָּה אַהֲרֹן וּבָנָיו לְכַסֹּת אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ בְנֵי קְהָת לָשֵׂאת וְלֹא יִגְּעוּ אֶל הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ אֵלֶּה מַשָּׂא בְנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד:…(יז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:(יח) אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם:(יט) וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ:(כ) וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ: פ

 

אבל ההמשך, כלומר התפקיד של שתי המשפחות האחרות נמצא בהתחלת הפרשה שלנו. תמוהה מאוד ההחלטה של המסורת "לחתוך" בין התפקיד לבני קהת בסוף הפרשה הקודמת לשתי המשפחות. למה לא לכלול את שלושת המשפחות באותה הפרשה . או במדבר או בנשא?

בנוסף, למה כתוב, על בני גרשון :"גם הם"?

(כא) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(כב) נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם:

בעזרת הלימוד הקודם על העגלות, מבינים אנו שאכן יש הבדל בין שלושת המשפחות. בני קהת, נושאי הארון ישאו אותו "בכתף" בלבד. שתי המשפחות האחרות, גרשון ומררי, יכולים לקבל עגלות כדי לשאת את הכלים. ההבדל מהותי. בניהם עובר הגבול בין היוזמה האנושית המותרת למה שאסור.

אם כן, הגבול הזה בין המותר והאסור בתוך עולם היוזמה האנושית, עובר בין שתי הפרשיות במדבר ונשא ומפרידה בין קהת לאחיו גרשון ומררי.

"גם הם"= אפילו שיוכלו לשים הכלים על העגלות! גם אותם , אתה משה, תישא את ראשם לתפקיד המורם כמו שאר בני לוי.

 

  • ג. השליחה מהמחנה (2)

בספר ויקרא למדנו על שליחה מהמחנה של:

  • טמאי מתים משולחים מהמשכן
  • הזב והזבה משולחים גם ממחנה לויה
  • המצורע משולח מכל שלושת המחנות.

אבל כאן, בספר במדבר, נראה שכל שלושת המקרים נשלחים מכל שלושת המחנות!. כאילו ה' לא שוכן אך ורק במשכן, אלא בכל המחנה כולו! מדובר על טהרת "כל המחנה".

ה (ג) …ּ ..תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם:

אם כן, הרב תמיר גרנות רואה כאן שינוי מהותי בין ספר ויקרא לספר במדבר: ספר ויקרא דיבר על הקדושה במשכן הקדושה שנובעת מהמשכן. ה' שכן במשכן. הקדושה במחנה היתה פועל יוצא מקדושת המשכן.

אבל כאן, מתחילים לגלות נקודת מבט שונה לגמרי: המחנה הוא העיקר. ה' נמצא במחנה עצמו ולא רק במשכן. לכן , מבקשים לטהר את המחנה כולו.

 

  • ד. אשם גזלות (3)

הרב יונתן גרוסמן מסביר :אדם גזל חפץ מחברו. זה נראה בעיה בין בני אדם. אבל התורה מדברת על "מעילה",

  1. … כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּיקֹוָק ..

מילה שמשתמשת התורה לגבי הגנבה מדבר קדוש, מהמשכן. כאילו גונבים נה' עצמו!. המסר ברור: אפילו בין בני האדם, יש להרגיש שיש לנו עסק עם ה' עצמו! לא רק את מהחבר גונבים אלא גם מה' !! זו מעילה!

  • ה. סוטה(4)

התחלנו במעגל שכולל את כל המחנה

עברנו על היחס בין בני האדם בחברה

וכעכשיו המעגל מתהדק לתוך התא הזוגי. היחס האיטימי בין בני זוג מעניין את ה'! הוא מוכן שהמחקו את שמו כדי להחזיר את האמון בן איש לאשתו!

 

 

 

  • ו. הנזיר(5)

המעגל מתהדק עוד יותר ועוסק בבן אדם הבודד! אדם שרוצה להיות כהן גדול! רוצה להתקרב עוד יותר אל ה'! הוא בעצם מתבודד מהחברה. הוא לא יכול להתחבר בצערם (אסור לו לבוא ללוויה ) ולא בשמחתם (לא שותה יין). התורה מטפלת בו עד שהוא יוכל לשוב לחיק החברה. זה מקרה, בו, לוקחים בחשבון קרבה יתרה של אדם בודד אל הקדושה. אדם זה יצא מהמחנה למרות שהוא נשאר בו. לא בכפייה כמו הטמא אלא מרצונו. לא בגלל טומאה אלא בגלל קדושה יתרה.

 

  • ז. ברכת כהנים (6)

כדי לסגור את מעגל המצוות שהובאו לעיל, הדאגה של ה' לכל אחד מהפרטים של עם ישראל מתבטאת בברכה שהוא מבקש שתחול על כל אחד. הוא משתמש בכהנים כצינור לברכה אבל הם רק אמצעי. המטרה היא שה' בעצמו יברך כל אחד מישראל!

המטרה היא הברכה של כל אחד.

המטרה היא הקרבה של ה' לכל אחד ולכל המחנה.

 

  • ח. קרבנות הנשיאים (8)

בנוסף למתנות של עגלות , הנשיאים מביאים קרבנות נוספים:

  1. קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ
  2. מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
  3. (יד) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
  4. (טו) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:(טז) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:(יז) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה

מהם כלים לשימוש המשכן ומהם קרבנות ממש.

ה' מצווה שכל אחד מהנשיאים יקריב את קרבנו ביום אחר.

במדבר פרק ז (יא) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם נָשִׂיא אֶחָד לַיּוֹם יַקְרִיבוּ אֶת קָרְבָּנָם לַחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ:

כדי לתת כבוד רב לכל אחד. הנשיאים מייצגים את העם. עד כה, ה' תכנן את תפקוד המשכן ללא צורך בקרבנות האלה. אלה קרבנות יוצאי דופן שאינם בכלל ברשימת הקרבנות האפשריים. ובכל זאת, היוזמה מתקבלת ברצון ואפילו בכבוד רב! כאילו זו גולת הכותרת של כל המהלך: שלא רק הכהנים והלווים יתעסקו במשכן. אלא אפילו כל העם על ידי נציגיו, יוכל להשתתף וליזום קרבנות!

גם התורה מכבדת את הקרבנות האלה על ידי חזרה ארוכה מאוד של התיאור של הקרבן של כל אחד מהנשיאים.

כמו שהעגלות , שנתנו במשותף, היו ביטוי ליופי של עם ישראל (יפה אל רעיתי כתרצה). כך הקרבנות של כל אחד מבטא את הייחודיות של כל שבט וה' מבקש לחלוק לכל אחד את הכבוד שלו!

 

 

  • ט. מסקנה:

נראה אם כן, שהפרשה שלנו שמה דגש על המטרה העליונה: שה' ישכון בקרב העם בעצמו. שהיוזמה תביא מלמטה. ספר ויקרא נתן לנו להרגיש שהעיקר הוא המשכן והיחס אליו. כאן, נראה שלהיפך, המשכן היה רק אמצעי והמטרה היא העם, המחנה, התא המשפחתי, האדם הבודד.

הקשר של ה' לכל אחד מהמעלים האלה מסביב לאדם במחנה הוא העיקר.

ה' ציווה מלמעלה על בניין משכן. הוא מינה כהנים ולווים. הוא ביקש שתהיה הפרדה בין הקודש לחול. הוא יצר היררכיה . אבל, מגלים שהמטרה היתה הפוכה: כל זה נבנה בשביל הקשר עם האדם הפשוט במחנה.

ה' מצווה , אבל הוא מחכה ליוזמה האנושית

ה' שוכן במשכן, אבל המטרה היא שה' ישכון במחנה

אמנם, חייבים להיות גבולות. לא הכל מותר. אבל הגבולות והמגבלות והמצוות באות כדי לאפשר קרבה נכונה אל ה'!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נשא

ארבע פרשיות באמצע- הרב יונתן גרוסמן

 

תפקיד הלויים: בני גרשון ובני מררי

  1. הוצאת הטמאים מהמחנה ה (ג) …ּ ..תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם:
  2. אשם גזלות ה … כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּיקֹוָק ..
  3. סוטה ה אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל:
  4. נזיר ו (יג) וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:

ברכת כהנים

קרבנות הנשיאים

 

העגלות- הרב מנשה וינר

  1. 3בני לוי :   קהת     גרשון  מררי

 

סוף פרשת במדבר: פרק ד א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:(ב) נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת מִתּוֹךְ בְּנֵי לֵוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם:(ג) מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל בָּא לַצָּבָא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד:(ד) זֹאת עֲבֹדַת בְּנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים:…(טו) וְכִלָּה אַהֲרֹן וּבָנָיו לְכַסֹּת אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ בְנֵי קְהָת לָשֵׂאת וְלֹא יִגְּעוּ אֶל הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ אֵלֶּה מַשָּׂא בְנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד:…(יז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:(יח) אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם:(יט) וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ:(כ) וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ: פ

פרשת נשא

  1. (כא) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(כב) נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם:..(כד) זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת הַגֵּרְשֻׁנִּי לַעֲבֹד וּלְמַשָּׂא:(כה) וְנָשְׂאוּ אֶת יְרִיעֹת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד מִכְסֵהוּ וּמִכְסֵה הַתַּחַשׁ אֲשֶׁר עָלָיו מִלְמָעְלָה וְאֶת מָסַךְ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:..
  2. (כט) בְּנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם תִּפְקֹד אֹתָם:….(לא) וְזֹאת מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂאָם לְכָל עֲבֹדָתָם בְּאֹהֶל מוֹעֵד קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן וּבְרִיחָיו וְעַמּוּדָיו וַאֲדָנָיו:..

 

  1. במדבר פרק ז (א) וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם:(ב) וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים:
  2. (ג) וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי יְקֹוָק שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים וְשׁוֹר לְאֶחָד וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן:(ד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ה) קַח מֵאִתָּם וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְנָתַתָּה אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם אִישׁ כְּפִי עֲבֹדָתוֹ:(ו) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הָעֲגָלֹת וְאֶת הַבָּקָר וַיִּתֵּן אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּם:(ז) אֵת שְׁתֵּי הָעֲגָלֹת וְאֵת אַרְבַּעַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן כְּפִי עֲבֹדָתָם:(ח) וְאֵת אַרְבַּע הָעֲגָלֹת וְאֵת שְׁמֹנַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי מְרָרִי כְּפִי עֲבֹדָתָם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן:(ט) וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ:

 

  1. (יב) וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת קָרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה:(יג) וְקָרְבָּנוֹ
    1. קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ
    2. מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
    3. (יד) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
    4. (טו) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:(טז) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:(יז) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב: פ

 

  1. נשא: נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן ..לַעֲבֹד וּלְמַשָּׂא  …. וְנָשְׂאוּ אֶת יְרִיעֹת הַמִּשְׁכָּן
  2. (ב) וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל הם מחזיקים את משא העם עליהם. כי תישא את ראש בני ישראל
  3. להרים ולהתרומם

 

  1. של מי הרעיון לשאת בעגלות?
    1. הנשיאים?
    2. ה'. אבל בדיעבד! כי לכתחילה כולם היו צריכים לשאת בכתף!
    3. שבט יישכר?
  2. הארון: שלה – פלישטים-בית שמש- קריית יערים. דוד: לירושלים

 

  1. שמואל ב פרק ו (:(ב) וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם יְקֹוָק צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו:(ג) וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה:(ד) וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְאַחְיוֹ הֹלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן:(ה) וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי יְקֹוָק בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים:(ו) וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר:(ז) וַיִּחַר אַף יְקֹוָק בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים: (ח) וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ יְקֹוָק פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (ט) וַיִּרָא דָוִד אֶת יְקֹוָק בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן יְקֹוָק:(י) וְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן יְקֹוָק עַל עִיר דָּוִד וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי:(יא) וַיֵּשֶׁב אֲרוֹן יְקֹוָק בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וַיְבָרֶךְ יְקֹוָק אֶת עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל בֵּיתוֹ:(יב) וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר בֵּרַךְ יְקֹוָק אֶת בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה

 

  1. שלושה חודשים: הבעיה היא לא רק עוזה!

דברי הימים א פרק יג (…

  1. דברי הימים א פרק טו (יא) וַיִּקְרָא דָוִיד לְצָדוֹק וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם לְאוּרִיאֵל עֲשָׂיָה וְיוֹאֵל שְׁמַעְיָה וֶאֱלִיאֵל וְעַמִּינָדָב:(יב) וַיֹּאמֶר לָהֶם אַתֶּם רָאשֵׁי הָאָבוֹת לַלְוִיִּם הִתְקַדְּשׁוּ אַתֶּם וַאֲחֵיכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֵת אֲרוֹן יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הֲכִינוֹתִי לוֹ:(יג) כִּי לְמַבָּרִאשׁוֹנָה לֹא אַתֶּם פָּרַץ יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ בָּנוּ כִּי לֹא דְרַשְׁנֻהוּ כַּמִּשְׁפָּט:(יד) וַיִּתְקַדְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:(טו) וַיִּשְׂאוּ בְנֵי הַלְוִיִּם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה כִּדְבַר יְקֹוָק בִּכְתֵפָם בַּמֹּטוֹת עֲלֵיהֶם: (טז) וַיֹּאמֶר דָּוִיד לְשָׂרֵי הַלְוִיִּם לְהַעֲמִיד אֶת אֲחֵיהֶם הַמְשֹׁרְרִים בִּכְלֵי שִׁיר נְבָלִים וְכִנֹּרוֹת וּמְצִּלְתָּיִם מַשְׁמִיעִים לְהָרִים בְּקוֹל לְשִׂמְחָה: פ

 

  1. תלמוד בבלי מסכת סוטה דף לה עמוד א דרש רבא: מפני מה נענש דוד? מפני שקרא לדברי תורה זמירות, שנאמר: +תהלים קיט+ זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי, אמר לו הקב"ה: ד"ת שכתוב בהן +משלי כג+ התעיף עיניך בו ואיננו, אתה קורא אותן זמירות? הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, דכתיב: +במדבר ז+ ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש וגו', ואיהו אתייה בעגלתא

 

  1. רש"י דברי הימים א פרק יג פסוק ז (ז) וירכיבו את ארון האלהים על עגלה חדשה – מה ראה דוד שהרכיבו על עגלה חדשה ולא במשא הלוים כאשר עשה כשהביא אותו משם לציון באחרונה לפי שאמר דוד כל עומת שבא אלי כשהשיבוהו פלשתים על עגלה חדשה כדכתיב וישימו את הארון ה' על עגלה וגו' לפיכך נענש:
  2. יש להיזהר: אין רק אהבה זמירות. .יש גם יראה! נדב ואביהו (אבה-אהבה).
  3. כהנים זה בסדר אבל ללוויים: הארון:  אי אפשר בעגלות !
  4. ירושלים= תחנה סופית. דוד טעה וחשב שזה הוא! עד עכשיו היה דרך, מדבר..האמת שזה אף פעם לא נגמר! תמיד יש בדים!!

שמות פרק כה (טו) בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ:

  1. הארון: תמיד מוכן לתזוזה! וזאת לא הבין דוד!
  2. אבינדב= נדב ואביהו

 

  1. דברי הימים א פרק כג …(כד) אֵלֶּה בְנֵי לֵוִי לְבֵית אֲבֹתֵיהֶם רָאשֵׁי הָאָבוֹת לִפְקוּדֵיהֶם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת לְגֻלְגְּלֹתָם עֹשֵׂה הַמְּלָאכָה לַעֲבֹדַת בֵּית יְקֹוָק מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה:(כה) כִּי אָמַר דָּוִיד הֵנִיחַ יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לְעַמּוֹ וַיִּשְׁכֹּן בִּירוּשָׁלִַם עַד לְעוֹלָם:(כו) וְגַם לַלְוִיִּם אֵין לָשֵׂאת אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל כֵּלָיו לַעֲבֹדָתוֹ:(כז) כִּי בְדִבְרֵי דָוִיד הָאַחֲרֹנִים הֵמָּה מִסְפַּר בְּנֵי לֵוִי מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וּלְמָעְלָה:(כח) כִּי מַעֲמָדָם לְיַד בְּנֵי אַהֲרֹן לַעֲבֹדַת בֵּית יְקֹוָק עַל הַחֲצֵרוֹת וְעַל הַלְּשָׁכוֹת וְעַל טָהֳרַת לְכָל קֹדֶשׁ וּמַעֲשֵׂה עֲבֹדַת בֵּית הָאֱלֹהִים:(כט) וּלְלֶחֶם הַמַּעֲרֶכֶת וּלְסֹלֶת לְמִנְחָה וְלִרְקִיקֵי הַמַּצּוֹת וְלַמַּחֲבַת וְלַמֻּרְבָּכֶת וּלְכָל מְשׂוּרָה וּמִדָּה:(ל) וְלַעֲמֹד בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר לְהֹדוֹת וּלְהַלֵּל לַיקֹוָק וְכֵן לָעָרֶב:(לא) וּלְכֹל הַעֲלוֹת עֹלוֹת לַיקֹוָק לַשַּׁבָּתוֹת לֶחֳדָשִׁים וְלַמֹּעֲדִים בְּמִסְפָּר כְּמִשְׁפָּט עֲלֵיהֶם תָּמִיד לִפְנֵי יְקֹוָק:(לב) וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ וּמִשְׁמֶרֶת בְּנֵי אַהֲרֹן אֲחֵיהֶם לַעֲבֹדַת בֵּית יְקֹוָק: פ

 

הרב תמיר גרנות

 

  1. שיר השירים פרק ו (ד) יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה נָאוָה כִּירוּשָׁלִָם אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת:
  2. שיר השירים רבה פרשה ו ד"ה ב ד"א יפה ב ד"א יפה את רעיתי כתרצה, כשאת כד את בעייא לית את צריכה בעייה מכלום מילף מכלום, מי אמר להם להביא עגלות ובקר לטעון המשכן, לא מהן ובהן הביאו אותן, הה"ד (במדבר ז') ויביאו את קרבנם לפני ה' שש עגלות צב,
  3. נשיאת המשכן= נשיאת העולם כולו על כתפיהם של ישראל כמו שמסייעים לה' נושא את העולם על כתפיו
  4. התורה שבעל פה טמונה בתוך התורה שבכתב!

 

 

 

 

 

 

 

הרב סמט על ברכת כהנים  למה האשכנזים לא נוהגים בברכת כוהנים כל יום?

כי כנראה היא מדרבנן! (כי הרי אין הוגים את שם המפורש בגבולין) למרות פסיקת הרמב" שהיא מדאוריתא

היא נתקנה עבור ארץ ישראל (בגבולין)

יש לטבול לפני (ר יוסף קארו)

ביטול מלאכה בחו"ל

בחול אין להם שמחה (הרמא)

האם הכהנים הם באמת כהנים?

המנהג השתרש!

בכרת כהנים קשורה למקום (בית המקדש) ולא כל כך לעבודה (ברכת העבודה בתפילה)

נשא פי2

בע"ה יג סיוון התשע"ח

מישל בן שושן

 

נשא פי2

 

  1. על ברכת כהנים

נעיין במשפט אחד בגמרא שבת :

שבת דף קיח עמוד ב:   … ואמר רבי יוסי מימי לא עברתי על דברי חברי. יודע אני בעצמי שאיני כהן. אם אומרים לי חברי עלה לדוכן, אני עולה…..

רבי יוסי איננו כהן ובכל זאת הוא עולה לדוכן בברכת כוהנים??! רק בגלל שהחברים שלו אומרים לו לעלות! ומי הם החברים האלה שאינם מקפידים על מצוות התורה??ולא זאת בלבד אלא שהוא עשה זאת באופן קבוע! ("אני עולה")

הרבה ניסוי להבין מה פשר גמרא זו. המשך חכמה מצא למשל תירוץ (דחוק): רבי יוסי עלה לדוכן ולא בירך ! סתם עלה עם הכהנים. אבל יש עוד בעיה הלכתית שאין לעמוד מאחורי הכהנים כדי לקבל ברכתם. ועל ידם הוא גם לא מקבל ברכתם.

הסבא של הרב מנשה וינר היה כהן (רבי יצחק הכהן) ותירץ כך:

יש משנה באבות פרק ב משנה ה:

חמישה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי ואלו הם:

  1. רבי אליעזר בן הורקנוס
  2. ורבי יהושוע בן חנניה
  3. ורבי יוסי הכהן
  4. ורבי שמעון בן נתנאל
  5. ורבי אלעזר בן ערך.

הוא היה מונה שבחן: רבי אליעזר בן הורקנוס בור סוד.. רבי יהושוע אשרי יולדתו. רבי יוסי חסיד…..

 

והנה הפתרון: רבי יוסי היה כהן! אבל הוא היה חסיד . בתור חסיד, הוא הרגיש שהוא איננו ראוי לברך את העם באהבה. כי צריך להיות לכהן "עין טובה". אבל אבריו, שהיו כולם רבנים ותלמידי חכמים, דחפו אותו לעלות לדוכן ולהתגבר על הענווה והחסידות שלו.

רבי יוסי אומר שהוא יודע שהוא בעצמו "לא ראוי לברך את הקהל בתור כהן" אבל הוא עשה זאת רק בגלל שהוא רצה לרצות את חבריו!

 

ייתכן שזה הסבר המנהג שבבית הכנסת , כולם קוראים בקול רם "כהנים!" לפני שמתחילים הכהנים לברך. כאילו כולם רבי יוסי. חסידים ומרגישים לא ראויים. אבל כל הקהל, החברים שלהם, דוחקים בהם! ולפחות בזכות זה שהם שומעים לחבריהם בקהל, הם כן מברכים אותנו בתור כהנים!

האמת היא שאין ההלכה דורשת מהכהנים שום דבר מיוחד כדי לעלות אבל, מכיוון שמדובר במצווה שצריכה להיעשות בעין טובה ובאהבה, מבטלים את הטענות החסידיות של ענווה מוגזמת שעלולות לצוץ. כאילו כל הכהנים כן מרגישים לא ראויים ואנו מפצירים בהם לברך אותנו!

 

 

  1. הקשר בין כל חלקי הפרשה

הפרשה כוללת הרבה נושאים שנראים ללא קשר , לא בניהם ולא עם הנושה הכללי שהוא ארגון המחנה לקראת הנסיעה מסביב למשכן! הנה הנושאים:

  1. המשך נשיאת ראש משפחות הלויים (בני גרשון ובני ממרי)
  2. שילוח הטמאים מהמחנה
  3. מעילה וגזל הגר
  4. תרומות לכהנים
  5. אישה סוטה
  6. נזיר
  7. ברכת כהנים
  8. קרבן הנשיאים

 

ייתכן שהפתרון נמצא במילה אחת בפסוק הראשון של הפרשה

נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחותם…..

בסוף הפרשה הקודמת (במדבר) , ה' ביקש כבר ממשה :

פרק ד –ב: נשא את ראש בני קהת מתוך בני לוי…….

אכן, ללוי היו שלושה ילדים. קהת גרשון ומררי. למה לחלק ביניהם ולכתוב את בני קהת בפרשת במדבר וגרשון ומררי בפרשה אחרת בנשא?

התשובה של ה"מי השילוח" מסבירה:

בפרשת במדבר ה המחנה היה מאורגן למופת. כל השבטים עומדים על משפחותם, על דגליהם, במקומם, מסביב למשכן. הכל מושלם. גם בני קהת הם המושלמים מבני לוי: הם נושאים על כתפיהם את כלי המשכן החשובים. הם מוכנים לסכן את עצמם כי אם הם יסתכלו או ייגעו בכלים האלה , הם מיד ימותו. ובכל זאת, "על כתף יישאו" הם לוקחים על עצמם את האחריות ומוכנים להסתכן.

בכל דור יש חלק מהעם שמוכנים לקחת על עצמם את החידושים והמעשים הנועזים שעדיין לא נכנסו לגמרי להלכה ולמסורת כי מטבעם הם חדשים ונשארים, בחלק מהעם בספק. בני הקהתי הם היהודים הנועזים האלה.

 

אבל פרשת נשא מכניסה במחנה גם את אלה שהיינו חושבים שהם פחות ראויים.

בני גרשון: הם נושאים את יריעות המשכן. הם, לפי מי השילוח, היהודים שמאוד מפחדים , יראים, חרדים. הם יעשו רק את מה שעשו אבותם, ולא מסכנים את עצמם בחידושים. הם מסתכלים למעלה על היריעות והם "ירא שמיים" במובן שהם לא לוקחים כל סיכון. הם פחות נעלים. ולכן, הם לא מופיעים בפרשת במדבר.

וכאן, ה' מצווה לשאת את ראשם "גם הם"!!

גם בני מררי, הנושאים את "הפרזול": הקרשים והברגים: הם המסורתיים! הם רוב העם הממלא את בתי הכנסת ואוכלים כשר אבל הם לא כל כך לומדים ולא כל כך מחדשים. גם הם יש לקחת בחשבון!!

 

וכך כל שאר הנושאים בפרשה: מדברים על כל מני אנשים בחברה שיש לקחת בחשבון, יש לטפל בהם, ובדרך כלל הכהנים הם אלה שחייבים לטפל בהם, כדי להכניס את כולם בחשבון. כי המחנה איננו מחנה של מלאכים אלא מחנה של אנשים!

 

שילוח הטמאים

המחנה חייב להיות קדוש. אין מקום למצורעים ולזבים ולטמאי מת. אבל מדברים עליהם שולחים אותם מהמחנה אבל אנו יודעים שהם בחוץ. הם ייכנסו אחרי שייטהרו. יש לדבר על הטמאים ולשים אותם במקום הראוי. דווקא כדי שהאנשים שבתוך המחנה ירגישו שהחברים שלהם טמאים והם מצב של טהרה , בחוץ, אבל הם מתהלכים יחד איתם , אפילו שהם בחוץ

 

גזל הגר

כן יש אנשים שגוזלים, שמשקרים. כל פגיעה בחברו, נחשבת כפגיעה בה' עצמו. לכן, גניבה מאדם אחר נחשב כ"מעילה" (מילה שמצביעה על גניבה מאת ה' ומאת קדשי המקדש). יש גנבים ויש לקחת בחשבון הטיפול בהם. בפרשה שלנו, מחדשים פרט אחת למצווה הזו שכבר טופלה בספר ויקרא פרק ה פסוק כ-כח): אם גנבו מגר. כשרוצים להחזיר לו אבל הוא כבר מת ואין לו יורשים, אז למי לתת את הכסף? לכהן! שהוא אחראי על הטיפול בגנבים וחזרתם בתשובה!

 

תרומות לכהן

כמעט כל נושאי הפרשה (מלבד אולי קרבן הנשיאים) מסובבים מסביב לכהנים. הם האחראי על קדושת המחנה ועל כל חלקיו. . מתנות כהונה באים כדי ליצור הקשר מצד העם אל עבר הכהנים: הם המתווכים בין ה' ובין האדם ובין האדם לבין ה'. אבל ה"תיווך" הזה הוא רק אמצעי כדי לתווך בין כל חלקי העם עצמם!

 

סוטה

אי אפשר לקיים עם ומחנה קדוש בלי לטפל בבעיות המשחתיות הפנימיות ביותר. גם כאן, מדובר ב"מעילה" (אישה כי תמעול מעל..") כאילו בעיית אימון בין בני זוג משפיעה לרעה בקשר בין העם וה' עצמו. כשהבעל מקנא, זה מזכיר שגם בעלה של כנסת ישראל, ה' יכול גם הוא "לקנא" "כי אל קנא שמו.."!

גם כאן, הכהן הא הכתובת והוא ינסה להחיר האימון בין איש לאישתו

 

הנזיר

הוא אדם שרוצה להיות כהן!! הוא רוצה להיות יותר מסתם אדם! יש הרבה הלכות שדומות לכהן:

"נזר על ראשו,   לא מטמא למתים,….אבל רק לזמן מוגבל.

התורה איננו אוהבת שיהיו נזירים. הם אפילו חושדים בהפרעה נפשית! אבל אין מה לעשות, יש לטפל "גם בהם"! ושוב הכהן הוא זה שמטפל בו.

 

ברכת כהנים

לכוהנים יכולה להיות תדמית של "שוטר" בחברה! מי שמתקן אחרים ומי שמטפל בבעיות, יכול להיות לפעמים מאוס על ידי העם. הם נחשבים  "מורמים מעם". לכן יש חשיבות רבה שהם דווקא יתקנו את הרושם הזה ויברכו בעצמם את בני ישראל באהבה. זה גם מתקן ההסתכלות של העם כלפיהם וגם מתקן את הראייה של הכהנים עצמם כלפי העם הבעייתי הזה!

ולבסוף הכל מסתיים במילה החשובה ביותר: השלום.

השלום נעשה בין כל חלקי העם, בכללות ובפרטות. וכל זאת תנאי לשלמות המחנה שאמור לנסוע בפרשה הבאה.

 

קרבנות הנשיאים

למרות שאין יותר צורך בקרבנות או במתנות, הנשאים רצו לתת עוד מתנות וקרבנות.

ה' אומר למשה קבל את המתנות האלה! כלומר, היתה אפשרות שלא לקבל אותם! אבל, יש לכבד את הנשיאים כי דרכם מכבדים כל שבט באשר הוא.

בנוסף, אנו מופתעים שכל אחד הביא בדיוק אותו קורבן של חברו. סימן לאחדות מושלמת למרות השוני ביניהם! ובמקום לכעוס על אריכות הפרשה, אנו יכולים להתפעל כל פעם שהנשיא הזה הביא….בדיוק מה שהביא חברו משבט אחר!!

 

  1. העגלות

הנשיאים נותנים שש עגלות

2לשבט גרשון (עבור היריעות)

וארבע לשבט מררי (עבור הקרשים)

ולא נותנים כלום לשבט קהת כי הם לוקחים הכל על הכתף.

זה יכול להסביר את השאלה בהתחלת הפרשה שבה קהת מופיע בפרשה הקודמת וגרשון ומררי בפרשה שלנו. כאילו הפרשה שלנו עוסקת בנשיאת ראש האנשים שלא נמנו בפרשה הקודמת!

  1. הקרבנות

אני שואל את עצמי: האם ל"מתנות" (העגלות והפרים) יש אותו הסטטוס כמו הקרבנות שהם מביאים? כלומר האם הקרבנות היו מתוכננים או שמה הם גם היו חלק מההתנדבות של הנשיאים וה' הסכים לקבל אותם?

ברור שהמתנות לא היו, לכאורה מתוכננים כי ה' אומר למשה "קח מיאתם"

אבל מה עם הקרבנות?

 

לסיכום:

אם כן "נשא", הוא באמת הפרשה ש"נשיאת ראש" כל איחד, אפילו הרחוקים והבעייתיים ביותר, לכלל מחנה ישראל. כי קדושתו איננה קדושת המלאכים המורמים מהגשמיות ומבעיות העולם הזה, אלא דווקא עם שיודע לחבר בין כל חלקי העם ובין שמים וארץ.

וזה, מגלה את הפן החדש של תפקיד הכוהנים בתוך העם. הם לא מסוגרים בעבודת קודש במשכן אלא אחראים על קדושת כל המחנה כולו.

קרבנות הנשיאים

בע"ה ז סיוון התשעז

מישל בן שושן

 

קרבנות הנשיאים

הרב מנשה וינר

 

איך מתרוממים?

ייתכן שזה נושא הפרשה כולה. וזה עניין המשכן בעצמו: איך אפשר לשאת את ראש בן אדם בצורה שיהיה עדיין חלק מהציבור. שנשיאת הראש לא תוציא האדם מהציבור אלא תרים את כל הציבור ביחד. המשכן בא כדי להביא איזו שהיא התרוממות בעם. אם ה' שוכן בתוך העם, זה לא כדי שיוכלו להירדם ולהישען על כוח עליון שמגן עליהם. להיפך. שכינת ה' בתוך בני ישראל באה כדי לאתגר אותם. כדי להעלות אותם. שכל אחד יתרומם. לכן צורת ההתרוממות חשובה מאוד. כי אנו יודעים שסכנה גדולה מלווה עם התרוממותו של אדם. רוב הזמן זה נעשה על חשבון השני או הכלל. כאן, המטרה העליונה היא לרומם כל אחד, ושכל העם כולו יתרומם מהתרוממות זו!

לכן אולי נקראת כל הפרשה שלנו "נשא". מלשון התרוממות. ומסתיימת בנשיאים:

 

השורש נשא

כבר מסוף פרשת במדבר, בנישאת בני קהת, פגשנו אין ספור פעמים השורש "נשא":

במדבר פרק ד ) נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת מִתּוֹךְ בְּנֵי לֵוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם:…..וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ בְנֵי קְהָת לָשֵׂאת….אֵלֶּה מַשָּׂא בְנֵי קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד….ושָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ:…(כב) נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן …לַעֲבֹד וּלְמַשָּׂא:…(כה) וְנָשְׂאוּ אֶת יְרִיעֹת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד …כָּל עֲבֹדַת בְּנֵי הַגֵּרְשֻׁנִּי לְכָל מַשָּׂאָם וּלְכֹל עֲבֹדָתָם וּפְקַדְתֶּם עֲלֵהֶם בְּמִשְׁמֶרֶת אֵת כָּל מַשָּׂאָם:…..

יש לשאת את בני לוי. אבל הם נושאים את כלי המשכן.

כלי המשכן הובאו על ידי בני ישראל  "אשר נשאם ליבם".

יש רצון לתרום. יש רצון לתת, להתנדב. אבל יחד עם ההרגשההזאת, יכולה להיות גם רצון להתנשא מעל. אני נותן! אבל מה קורה כשאני שם לב שכולם נותנים! יכולה לבוא הרגשה של אכזבה! חשבתי שאני יותר טוב כי אני נותן! אבל אם כולם נותנים מה יהיה עם המתנה שלי! רציתי בעצם להתנשא על ידי הנדבה שלי!!

 

הלויים הם נראים כמורמים משאר העם. ה' בחר בשבט לוי כדי לשרת בקודש. אבל הם "משרתי הציבור". האם הם מעל או מתחת לשאר העם? יש להם הרבה מגבלות. אבל יש להם גם חובות. ויש חובות לגביהם.

הם אמורים ללמד את התורה לבני ישראל. זה מעניק להם אולי מעמד עליון. אבל מצד שני, הם עניים ויש לתת להם מעשרות ומתנות.

 

כשלוי נושא כלי קודש, מוצאים אותו הפרדוקס: הוא עלול למות מזה! מצד שני הוא יכול להרגיש גאווה מהתפקיד הרם. מצד אחר, הוא הסבל!

 

הפרדוקס של "נשא" (הרגשה של עליונות או של פחתות) נמצא אם כן

בעניין הנדבה : נשאו לבו לתת

בעניין התפקיד: הנשיא שולט

בעניין הבחירה : נשא את שבט לוי

 

ושלושת העניינים האלה נמצאים בקרבנות הנשיאים:

כל נשיא, הוא מצד אחד מפקד, הוא נבחר, הוא ראש שבט. ומצד שני, הוא בא לתרום. הוא מביא קרבן נדבה.

הכל תלוי בצורה של הנדבה.

 

כל אחד מביא קרבן.

אבל לא כותבים שכולם הביאו אותו הדבר. להיפך. כל אחד זוכה לפרשה מיוחדת שבה אומרים את שמו של הנשיא . לכל אחד מוקדש יום אחר. לכל אחד הכבוד שלו. אבל ביום השני, אנו מופתעים לגלות שהנשיא השני משבט יישכר, הביא בדיוק אותה הנדבה שהביא נחשון ביום הראשון! זו באמת ההפתעה הגדולה ביותר. איך שבט שונה עם נשיא שונה, מביאים בסופו של דבר אותו הדבר!. הפליאה גדלה ביום השלישי וכן כל יום.

זה ביטוי לאחדות שלא מתוך אחידות!!

אם היה כתוב שכולם הביאו אותו הדבר, זה היה אומר שכולם התכוונו להביא אותו הדבר כי הנדבה היתה מוכתבת על ידי קריטריון כללי. העובדה שכל אחד , בשמו, ובשונותו מוזכר בנפרד מראה שיש כאן פלא פלאים שגרם המשכן: הוא הצליח לאחד את השבטים בלי שאף אחד לא יאבד את השונות שלו!!

 

כך נושאים את ראש בני ישראל!

כך נושאים כל אחד ליבו לתרומת המשכן.

כך בונים נשיאים: שכולם מאוחדים בלי לאבד את המקוריות שלו.

זה פלא המשכן. נס המזבח: הוא מצליח לאחד את כולם בלי שיאבדו את צביונם הייחודי.

 

נשיאים

מעניין לבדוק את העניין הזה על ידי כתיבת המילה נשיאים בתורה:

לפעמים כתוב נשיאים  עם שני יודים

ולפעמים נשיאם   עם יוד ראשון

ולפעמים נשאים   עם יוד שני

ולפעמים נשאם   בלי יוד בכלל

כשחסר היוד הראשון, זה רמז שהנשיא בעצמו איננו ראוי. כי העובדה שהוא " נשיא" פגומה.

כשהיוד השני חסר, הבעיה נמצאת בחיבור בין כל הנשיאים. העובדה שהריבוי של נשיאם, פגום.

 

עכשיו נלמד פסוק אחד בפרשה שלנו:

במדבר פרק ז :(י) וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂאִים אֵת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִם אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ:

יש כפילות בפסוק! פעמיים כתוב שהם הקריבו קרבנם. רש"י מסביר שהיתה שם בעיה. הם בקשו להקריב ומשה ביקש מהם להמתין עד שהוא קיבל אישור מה' ואז הם הקריבו.:

רש"י    ויקריבו הנשיאים את קרבנם לפני המזבח – כי לא קבל משה מידם עד שנאמר לו מפי הגבורה:

מה היתה הבעיה? בהתחלה הם היו "נשאים" (בלי יוד ראשונה) כלומר, היה בעיה בכוונה של כל אחד. והוא המתין עד שיהיו "נשיאם" (עם יוד ראשונה ובלי האחרונה) שכל אחד מרגיש חלק מהכלל. רק אז ה' נתן להם להקריב.

 

קרבן בשבת:

אם שנים עשר נשיאים הקריבו קרבן נדבה , בכל יום, יוצא שבשבת הקריבו קרבן גם כן! אבל אסור להקריב קרבן יחיד נדבה בשבת!

העובדה שהם הקריבו אותו הדבר, אומר שכולם נכללו בכלל ונעשו במדרגת ציבור. אילו היה שוני בין הקרבנות, אז אסור היה להם להקריב!!

 

הקטורת של נחשון

איך יכל להיות שנחשון מקריב קטורת ואין בעיה בזה, בעוד שבאותו היום, נדב ואביהו מקריבים קטורת ומתים בגלל זה?? הרי מדובר באותו מעשה (הבאת קטורת), על ידי אנשים פרטיים (נחשון או נדב ואביהו) שמונעים מתוך רגשה נדבה (נדב– עמינדב). ובכל זאת, הראשונים מתו והשני (נחשון והנשיאים האחרים) הקטורת שלהם התקבלה! כי הם עשו זאת בצורה של כלל. ונדב ואביהו עשו זאת בתור אנשים פרטיים.

מה שמכשיר את ההתלהבות והנדבה זה ההכללה בתוך הכלל!! זה המפתח של כל הסיפור

 

העגלות

בני יששכר הם אלה שנתנו העצה להביא עגלות

רש"י במדבר פרק ז שהם נתנו עצה לנשיאים להתנדב קרבנות הללו

איך יכול להיות, יששכר הוא התלמיד חכם! ולא האחראי על הטכניקה! אלא שהעגלות הם סמל:

התורה נוסעת ממקום למקום . מתפיסה אחת לתפיסה אחרת. והתורה צריכה להתגלגל ממקום למקום. ותלמידי החכמים האמיתיים הם אלה שנותנים עגלות וגלגלים ולא שמים מקלות בגלגלים! (הרב עמיטל ז"ל)

 

הסכום הכולל

האם אנו לא יודעים לעשות את החשבון ולסכם את כל הנדבות? אלא שהתורה מעידה שכולם היו נכללים בכלל. כך שניתן היה לעשות סה"כ מכל הנדבות. הפסוקים המסכמים הם האלה שמעידים על הכוונה של כל אחד להיות נכלל בכלל ישראל. מה שעה את קרבנם קרבנות ציבור. ורק אז אפשר להגיד שהם הביאו "מנחתם" יחד עם הקרבנות כי קרבן יחיד לא בא עם מנחה. רק קרבן ציבור חייב במנחה.

נשא מוש

בע"ה ג סיוון התשעו

מישל בן שושן

 

נשא מוש

 

נָשא (לעד)

למה לא כתוב נְשא, כמו כל ציווי רגיל, אלה נָשא?

אותה השאלה ניתן לשאול לגבי "שָמר את יום השבת" במקום "שְמר" או זָכר.

ייתכן מאוד שצורת הציווי הזו היתה קיימת בעבר . אבל יש מפרשים שמציעים הסבר רעיוני: מדובר על צורה מיוחדת של ציווי: תעשה זאת, אבל גם אם לא תעשה זאת, דע שזה ייעשה בכל זאת! כאילו הדבר כבר נעשה מעצמו! זכור את יום השבת. אבל דע שהשבת יש לו חיות משלו הזכירה של השבת כאן, אתה רק צריך להשתתף בזכירה!. גם כאן ניתן אולי להבין את הקמץ הזה ב"נָשא":

אתה משה חייב למנות את כל בני לוי ולתת לכל אחד תפקיד.

אבל דע לך שאפילו אם לא תעשה זאת, זה יקרה! אתה לא קובע את התפקיד שלהם, זה התפקיד שמתאים להם! ה' מבקש ממשה לקחת חלק בחלוקת התפקיד של הלווים אבל התפקיד נקבע מחוץ להחלטת משה.

 

שלושה דורות

אם כן ,מי קובע את התפקיד המיוחד לכל משפחה?

מה שקובע זאת היכולת האישית המיוחדת לכל אחד מהבנים של לוי.

כדי להסביר זאת, ה"מאור ושמש" מפרש גמרא ידוע(בבא מציעא פה.)

מי שהוא ובנו ובן בנו בני תורה, שוב אין התורה פוסקת מהם לעולם. שנאמר: "לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם"(ישעיהו נט-כא)

המו"ש מסביר שאי אפשר להבין את הגמרא אלא אם כן הילדים ממשיכים בדרך אבותם. אי אפשר לפרש שאם שלושה דורות רצופים עוסקים בתורה אז כל השושלת היוצאת מהם יהיו בני תורה. זה נכון אך ורק אם הם ממשיכים בדרך אבותם.

אם כן, מה החידוש בגמרא? מה היא ההבטחה שכתובה בישעיה? כמובן שאם אדם לומד תורה, אז הוא בן תורה! אז מה מוסיפה העובדה ששלושה דורות לפניו עסקו בתורה?

והוא עונה שאיננו דומה אדם שלומד תורה   לאחר שלומד תורה אחרי שאביו, סבו ואבי סכו למדו תורה. לשני יש "בונוס" מיוחד. הוא יכול להשתמש בבונוס , במידה וילמוד תורה גם הוא. או יכול להשאיר את הבונוס הזה בצד וזה יוכל לעזור לצאצאיו בהמשך.

אם כן, לומדים מזה ששלושה דורות רצופים קובעים מסוגלות מיוחדת שיכולה לעזור מאוד לצאצאים של השושלת הזו. זה החידוש של הגמרא.

 

לעניינו: יש לנו שלוש משפחות, קהת, גרשון ומררי. שלושתם הם בני לוי והוא הוא בן יעקב.

  • קהת הוא בן לוי בן יעקב
  • גרשון הוא בן לוי בן יעקב
  • מררי הוא בן לוי בן יעקב

השושלת המיוחדת של כל אחד בונה לכל הצאצאים שלו להיות מסוגלים לתפקיד מיוחד.לכן יש תפקיד "לבני קהת" ותפקיד אחר עבור "בני גרשון" ותפקיד אחר עבור "בני מררי".

 

אם נסכם: השושלת המיוחדת של יעקב, לוי וקהת, מסוגלת לתפקיד המיוחד להם. משה "רק" מכריז על התפקיד שלה אבל הוא לא זה שקובע את המסוגלות של כל אחד. המסוגלות נקבעת על ידי מה שמיוחד אצל קהת והעובדה שהוא גם בן לוי ובן יעקב אבינו.

 

זה מתחבר אולי עם הרעיון שפיתחתי בהתחלה על הציווי נָשא

 

נשר שור ואריה

במחזה של יחזקאל הנביא המרכבה כוללת ארבע דמויות: נשר, שור אריה ואדם.

המקובלים עושים הקבלה עם ארבע דמויות בעם היהודי: יעקב, יצחק ואברהם ודוד המלך.

הם גם מקבילים לארבע מלאכים וארבעת כיווני אוויר: מיכאל בימין(דרום), גבריאל בשמאל(צפון), אוריאל במזרח ורפאל במערב.

יש שלושה מצבים

  1. המצב הרגיל השורר כל הזמן הוא : אברהם בימין- יעקב באמצע (המחבר)- יצחק בשמאל.
  2. כשיש קטרוג, מידת הדין, מצב מסוכן, יש אפשרות לבקש הגנה מיוחדת. במצב הזה, אנו "מנטרלים" את מידת הדין שמייצג יצחק אבינו . והמצב הוא כך: אברהם מימין- יצחק באמצע- יעקב בשמאל.
  3. אבל יש מצב הרבה יותר חמור שאנו זקוקים להרבה יותר הגנה. אז יש מצב מאוד מיוחד ומאוד בטוח: מצב שבו יעקב נמצא בימין יצחק באמצע ואברהם בשמאל.

 

מצב רגיל אברהם יעקב יצחק
מצב מגן אברהם יצחק יעקב
מצב מגן מאוד יעקב יצחק אברהם

 

למה לא משתמשים במצב ה"מגן" כל הזמן? כי יש לתת לאדם את הבחירה החופשית, יש לתת לחיים להתנהל, יש לתת ליצרים לפעול ולחוקי הטבע להיות איתנים ככל שאפשר.

 

המאור ושמש מסביר שאלה שלושת המצבים שקיימים בראש השנה:

כדי להתגונן ממידת הדין, אנו תוקעים בשופר. יש שני סוגים של תקיעות

תקיעה בהתחלה (חסד- אברהם)- שברים או תרועה באמצע (הדין של יצחק)- תקיעה בסוף(הרחמים של יעקב)

או, אם יש צורך בכך, מצב יותר מגן

תקיעה בהתחלה (רחמים-יעקב)- שברים תרועה באמצע (הדין של יצחק)- תקיעה בסוף (חסד של אברהם)

אנו לא יודעים, לכאורה ההבדל בין תקיעה לתקיעה אבל שניהם ממתיקים הדין.

ייתכן שמכווני הכוונות יודעים מתי משתמשים במצב הבטוח הראשון או השני ומכוונים בצורה שונה בתקיעה של אברהם או של יעקב.

 

בין כה וכה, המצב הבטוח ביותר הוא:

יעקב- יצחק- אברהם

והוא מקביל לשלות דמויות המרכבה בסדר הזה:

נשר- שור ואריה

ראשי התיבות של שלושת החיות, בסדר הזה  = נ-ש-א. נשא!!

 

אם אני מחבר את המאמר הזה של המאור ושמש לרעיון שהצעתי בהתחלה, מקבלים את המסכנה הזאת:

 

פרשת נשא מרמזת שקיימים מערכות מקביליות למציאות

אחרי שבפרשת במדבר, כל אחד מבני ישראל קיבל על עצמו תפקיד, מקום, חשיבות עצומות, באה הפרשה שלנו להרגיע אותנו קצת: אפילו אם אתם לא עושים מה שנדרש מכם לגמרי, קיימות מערכות מקבילות שיעשו את העבודה . מכאן גם הימצאותה של ברכת הכהנים שמתארת הגנה עליונה מעבר למידת הדין.

וגם אולי , ההשתתפות מעל לחוקי הטבע של הקדוש ברוך הוא בענייני אישיות, בין איש ואישה שהשלום בניהם בסכנה, על ידי מחיקת שם ה' ועל ידי ניסים שיגלו שהאישה נקייה ויחזיר השלום בין בני הזוג, בעניין אישה סוטה.

נשא גז

בע"ה ח סיוון התשעה

מישל בן שושן

 

נשא גז

 

שלום ועבודה זרה

בפרשה , יש מצווה להוציא מן המחנה שלושה סוגי הטמאים: המצורע צריך לצאת משלושת המחנות, הזב משני מחנות (הוא יכול להישאר במחנה ישראל) וטמא מת, יוצא רק ממחנה שכינה- מהמשכן (ויכול להיות במחנה לויה).

ה"גללי זהב" מביא את ההקבלה שיש בין שלושת הטמאים האלה לשלושה עבירות חמורות: לשון הרע ושנאת חינם (מקבילים למצורע וזב) ועבודה זרה (מקבילה לטמא מת).

יש מקרה אחד שבו יש הבדל מהותי בין המקרים:

כשבחג הפסח, כל או רוב עם ישראל הם טמאי מתים, דוחים אז את ההוראה של הפרשה לעיל (לא להיכנס , במצב זה, למקדש) וטמאי מתים יכולים להיכנס למקדש ולחגוג את חג הפסח. למרות זאת, המצורעים והזבים, לא.

מכאן, הרב עושה הבחנה ברורה:

עבירות בין אדם לחברו, כמו לשון הרע ושנאת חינם, הם, במקרה הזה, יותר חמורות מעבודה זרה!!

כתוב במסכת יומא(ט):"גדול השלום שאפילו עובדים עבודה זרה,ושלום בניהם, ה' איננו יכול לשלוט(להעניש) בהם". כלומר, דברים שגורמים להפרדה בין חלקי העם, יותר חמורים מאשר עבודה זרה. במיוחד בפסח, שאז, הדבר היחיד שגרם ליהודים לצאת ממצרים, זו ההחלטה שלהם להיות חלק מעם ישראל. למרות שכולם היו עובדי עבודה זרה, ה' הוציא את כל אלה שהשתייכו לעם ישראל.

עם ישראל, בנוי ,קודם כל ,על האחדות בין החלקים בתוכו. רק אחר כך, דורשים ממנו לעזוב את העבודה הזרה ולעבוד את ה'.  התורה ניתנה אחרי יציאת מצרים ,ולא לפני ,ולא כתנאי ליציאה.

הרב מוסיף:" כל זמן שיש שלום בין היהודים, אין מידת הדין יכולה לשלוט בהם (אפילו עובדי עבודה זרה). מכיוון שיש שלום בניהם, יוכלו להתיישב בארץ ישראל, ויהיה להם קיום בארץ(זה העיקר). ומכיוון שהם יושבים על הארץ, בסוף יעשו תשובה ויעזבו את העבודה הזרה"

 

חטאות האדם

הפסוק תמוה:"איש או אישה אשר יעשו מכל חטאות האדם.." מה פירוש "חטאות האדם?

  1. כל חטא שמרחיק את האדם מלהיות "אדם"! התואר "אדם" מחייב. כמו שאומרים היום "תהיה בן אדם". הרב מרחיב את הפסוק שמדבר על גזל ושבועה בשקר לכל העבירות בין אדם לחברו שמגלות מידות רעות כמו קנאה, לשון הרע, מחלוקות, הלבנת פנים, התכבדות בקלון חברו,… כל אלה מוציאים את האיש או האישה מהתואר "אדם" ועל כן י שלהם להביא קרבן אשם
  2. "אין איש אשר יעשה טוב ולא יחטא". לא כתוב "אין איש שלא יחטא" אלא דווקא, אפילו אם הוא עושה דבר טוב, הוא חוטא במשהו. יש תמיד תוצאות לא רצויות לכל מעשה אדם, אפילו אם המעשה טוב. אלה "חטאים אנושיים".אם כן, ה' לא מעניש על עברות כאלה. הוא מעניש רק אם האדם "מגזים" בכמות החטאים או שהוא תולה את המעשים הרעים שלו בזה שהוא "בן אדם" כלומר, הוא מנצל את העובדה שהוא רק אנושי. מה שנלסח , זה הדברים הבלתי נמנעים , של האדם ,בעשייתו, בגלל שהוא אנושי. אבל אין להדגיש את המידה!

 

בין אדם לחברו

כשאדם חוטא כלפי חברו, הוא חוטא גם כלפי ה"צלם אלוהים" שיש בחברו! ולכן הוא חוטא נגן ה' בעצמו! לכן, בכיפור, יש לבקש סליחה לחברו לפני שניגשים אל ה'. וכך דורש הרב את הפסוק:

"כי ביום הזה יכפר- (אבל בתנאי ש) עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם (כלפי זולתכם)".

 

לשון הקודש

הרב יוצא , בחריפות, נגד כל אלה (החרדים) שמסרבים לדבר בלשון הקודש , בטענה שהיא "קדושה" ומעדיפים לדבר בשפות זרות (כמו אידיש).הוא קורא להם "ריקי המוח ועיפושי השכל" הוא חוזר על ההגדרות השונות של הקדושה. נכנסים לבית הכיסא עם ציציות קדושים! והוא קובע:  "אין קדשות לשון הקודש מתחללת אלא על ידי שעוזבים אותה"!! יש להשתמש בלשון הקודש, כדי לדבר דברי חול. זו קדושתה!

 

 

איש איש כי תשטה אשתו

הכתוב לא אמר "כי תשטה אישה", אלא היא מדברת קודם כל ה"איש" . הרב מציע לחפש אצל האיש התנהגות מעוותת שגרמה לכל הביזיון הזה. הוא אפילו מביא גמרא (סוטה י):"אין האישה מזנה עד שבעלה מזנה תחילה"!!

 

 

אין להיות יותר מדי דתי!

בעניין הנזיר, הרב מזהיר בכל התנהגות מופרזת של חומרה או של פרישות:

"כל מקום שיש פרישות יתירה, עודפת על המידה,..הקליפה מזיחה דעתו עד שבכוח פרישתו המפליאה, הולך ומבלה את העולם ופוסל את הבריות". הקיצוניות הדתית, מתגברת על האדם עד שהוא עושה דברים הפוכים מהדרך הישרה. הוא מזלזל באנשים אחרים, הוא מתנתק מהחברה ומהעולם..

לא לחינם, העברית מכנה התנהגויות רעות וטובות במילים זהות:

  • צדיק- צדוקי! אולי הצדוקים עשו את עצמם יותר מדי צדיקים לכן הם יצאו מהשורה!
  • חסיד-חסד! מעשה חסד, יכול לכנות העריות! מרוב חסידות, מגיעים לדברים חמורים ביותר!
  • קדוש-קדשה! קדשה היא זונה.

"מפני שכשהם מפליגים מהדרך הממוצעת אל הקיצונה, נוחים להתמוטט ולהתרחק אל הקצה השני עד שהם עושים נזק לבני אדם כאכזריות ועזות  ".

 

רק מקרה אחד יכול להצדיק נזירות ונדרים: כשהאדם יודע שהוא חולה בדבר מסויים ואין דרך אחרת, כדי לא לחטוא, אלא להימנע משתיית יין או כדומה.

 

 

אסור להימנע מתענוגות העולם הזה

יש אנשים שחושבים שה' שונה את הגוף. לכן, הם מתענים או עושים פעולות שמזיקות לגופם כדי, כביכול, להתקרב אל ה'. הם טועים לגמרי.

ייתכן שזו הסיבה העיקרית, בגללה יש לאכול בערב יום כיפור: כדי להוציא מהראש שלמחרת, עצם הצום הוא זה שמקרב אותנו לה'! הנה אנו אוכלים ב9 בתשרי, ומעלה הכתוב כאילו צמנו בו! הקרבה אל ה' כל כך גבוה ביום ההוא עד כדי כך שאין לנו צורך באכילה. ורק ביום ההוא. כל צום מגונה כשהוא בא מרצון להיפטר מהגוף ומתענוגותיו!! שתיית יין היא דבר טוב מאוד. אין להגזים, אבל יש לדעת לשתות. מברכים על היין בקידוש, היין מביא לשמחה.. כשהנזיר לוקח על עצמו לא לשתות, זה אך בגלל שהוא לא מסוגל לשתות בלי לעשות שטויות.

הנזיר מביא קרבן חטאת על שחטא לנפשו ! על זה שהוא ציער את נפשו! על זה שהוא מנע מעצמו מליהנות מהעולם הזה!! כביכול, הוא ציער את הגוף שברא האלוהים!! עליו להביא קרבן על זה!

 

 

כה תברכו את בני ישראל

"כה" מזכיר את "כה יהיה זרעך" שה' אמר לאברהם. כשהוא ביקש ממנו "לצאת החוצה" כלומר, לצאת מהדטרמיניזם, לצאת מהאיסטגנינות, ה' אמר לו שזרעו יקרא "כה"!

כאן, הרמז ברור: מכיוון שאתם מסכימים לצאת מהמזלות, לפעול נגד ה"מכתוב", אז גם אני משפיע לכם ברכה שיוצאת מגדר ההיגיון!

אדם ששם את עצמו בתוך עולם הדטרמיניזם, איננו יכול ליהנות מהברכה. כי הוא מציב גבולות בעולמו, אז אין הגבולות נפרצות עבורו.

 

 

אמור להם

"כה תברכו את בני ישראל: אמור להם!" הדיבור יכול להביא ברכה לשני!!

 

 

 

 

 

האמת והשלום

 

כתוב במדרש:(בראשית רבה פרשה ח ד"ה ה)

א"ר סימון בשעה שבא הקב"ה לבראת את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים, וחבורות חבורות, מהם אומרים אל יברא, ומהם אומרים יברא, הה"ד (תהלים פה) חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו,

  • חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים,
  • ואמת אומר אל יברא שכולו שקרים,
  • צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות,
  • שלום אומר אל יברא דכוליה קטטה,

מה עשה הקב"ה נטל אמת והשליכו לארץ

 

 

אם כן, לפני בריאת האדם, יש "תיקו" בין המלאכים. 2 מסכימים שייברא (החסד והצדק) ו2 לא (האמת והשלום). ה' השליך ארצה האמת כדי להשיג רוב וברא האדם!

שואל הרב :"למה הוא לא השליך את השלום ארצה,במקום האמת?"

ועונה: כי אז האמת לא היה מקבל את החלטת הרוב! הוא לא היה יכול להסכים שכולם לא חושבים כמוהו! כי בכל מקום שיש אמת לבדו, יש קטטה, יש מריבות. כי כל אחד חושב שהאמת איתו והשני טועה.

לעומת זאת, השלום מאפשר הפשרה. אפילו אם השלום לא הסכים עם בריאת האדם, הוא מוכן לקבל את העמדה של הרוב. אם האמת היה נשאר בלי השלום, אין העולם היה יכול להחזיק מעמד. אבל השלום, אפילו בלי אמת, יכול להתקיים. לכן, ה' מברך את ישראל על ידי השלום, כמו שמסיימת ברכת הכהנים.

 

 

גאולה וישועה

למה אנו מתפללים עבור הגאולה והישועה. האם הגאולה לא מספיקה?

אלא שבעת הגאולה אנו זקוקים מאוד לישועה! לעזרה מאת ה'! כי הגאולה מציבה בפנינו אתגרים ענקיים ואנו זקוקים יותר לישועה!!

נשא אה

בע"ה י סיוון התשע"ב

מישל בן שושן

 

נשא אה

 

 

ויהיו פקודיהם למשפחותם אלפים שבע מאות וחמישים (ד-לו)

כשסופרים את בני קהת, חסר "וו" לפני המילה "שבע". אצל כל האחרים, כתוב "אלפיים וחמש מאות ושמונים" למשל. כשמצטטים האלפים ואחר כך המאות עם וו והעשרות עם וו. למה אצל בני קהת חסר הוו הזה בין "אלפים" ל"שבע מאות".למה לא כתוב "..ושבע מאות .."?

הא"ה מציע הסבר פשוט: בתוך משפחת הקהתי לא היתה אחדות מלאה! היה קרח! (וייתכן הרבה יותר בני קהת שתמכו או לא מיחו בו) וזה גרם לכתוב המספר הכולל בלי "וו" שאמור לחבר בין כל בני המשפחה!

 

 

וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל אשר יקריבו לכהן לו יהיה – ואיש את קדשיו לו יהיה – איש אשר יתן לכהן לו יהיה (ה-ט.י)

שאלה:  למה כתוב שלושה פעמים אותו הדבר: שמה שניתן לכהן "לו יהיה" כלומר זה שייך לכהן! זה דבר שאפילו פעם אחת מיותר להגיד אותו!!

הא"ה מסביר זאת באופן נפלא: 24 מתנות הכהונה מתחלקות (לפי הרמב"ם) לשלוש קבוצות:

  1. הקבוצה הראשונה מונה 14 מתנות (בשר חטאת, בשר אשם,שלמי ציבור (2כבשים של שבועות),מותר העומר, שיירי מנחות, שתי הלחם, לחם הפנים,שמן מצורע, עורות קדשים, חזה ושוק השלמים, המורם מן התודה, המורם מאיל נזיר, בכור בהמה טהורה,והביכורים) ולכולן יש שני מאפיינים: הם קדשים (אסור לזר לאכול אותם והם נאכלים בטהרה על ידי הכהן) והם קרבים (חייבים להביא אותם למקדש). שני האפיונים האלה אמורים במשפט הראשון: "לכל קדשי ב"י אשר יקריבו לכהן לו יהיה". יש שתי המילים: "קדשי" ו"יקריבו".
  2. הקבוצה השנייה מונה שלוש מתנות (תרומה, תרומת מעשר, חלה) הם קדושים (צריכים לאכול אותם בטהרה על ידי הכהן) אבל אינן קרבים (אין להביא אותן למקדש, אפשר לתת התרומה למשל לכהן שכן שגר על ידינו בעיר כל שהיא בישראל. הקבוצה הזאת שייכת למשפט השני :"ואיש את קדשיו לו יהיה" כאן יש את המילה "קדשיו" כי אלה קדשים אבל אין המילה "יקריבו" כי אין להביא אותם למקדש!
  3. הקבוצה השלישית מונה שבע מתנות: (המתנות,ראשית הגז, שדה אחוזה, פדיון הבן, פדיון פטר חמור, גזל הגר, החרמים) מתנות אלה הם לא קדשים ולא צריך להביא אותם למקדש. לכן אין במשפט המציין אתן לא אחת משתי המילים האלה: "איש אשר יתן לכהן לו יהיה".

לכן, כל קבוצה זוכה למשפט שונה ומיוחד בפסוקים האלה!

 

 

אישה סוטה

בטקס לבירור עניין הסוטה, משתמשים בחומרים מיוחדים: מים , עפר,שעורים,.. החומרים האלה מסמלים את הרצון של הבריאה לחיבור עם הבורא!

בבריאת העולם, כל הבריאה השתוקקה לעשות את רצון ה'. זה פירוש "ויכולו השמים והארץ .." מלשון "כלתה נפשי לאלוהים" כלומר, לא רק שהבריאה נבראת באופן פאסיבי, אלה שנולדה בה התשוקה להתחבר לרצון הבורא! (בעזרת התשוקה הזאת (ויכולו), ה' ברך את יום השביעי כדי שהוא בעצמו ייתן כוח לבריאה להוליד עד שישה ימים אחרים! וכן הלאה , הבריאה ממשיכה לתפקד בזכות התשוקה שלה לחיות ולהמשיך את רצון הבורא!!

  • המים נפרדו בין המים העליונים והתחתונים. מאז המים התחתונים משתוקקים להתחבר שוב למים העליונים. הם "בוכים" כל הזמן ומשתוקקים לחיבור. אם מרגישים את הבכי הזה, אז מרגישים את המרירות שלהם ואז מתמלאים בתשוקה גם אנו לחיבור! והאישה והאיש מוצאים בחזרה את התשוקה לחיבור מחודש בניהם! לכן קוראים למים האלה "המים המרים"!! כי הם מביעים המרירות של הפירוד!!
  • העפר נלקח מרצפת המקדש. המקום של חיבור הארץ והשמים. מקום החיבור בין העליונים והתחתונים.
  • מוחקים את השם הכתוב: כדי לתת כוח בתוך המים לעשות את פעולתם: או לברכה ולחיבור מחוזק בין האיש והאישה או להיפך במקרה והאישה זנתה ואין יותר מקום לחיבור אלה מצווה להיפרד.
  • מקריבים מנחת שעורים, להזכיר את קרבנו הפחות של קין שנמשך מחטא אדם וחווה
  • והוא "הזכרת עוון" שגרם קללת האדמה (עפר) והמים על ידי הזנות של חווה עם הנחש.

 

ואם לא נטמאה האישה וטהרה היא  (ה-כח)

כפל הדיבור כי יש מקרה שהיא לא נטמאה (לא שכב אותה איש זר שכבת זרע) אבל היא לא טהורה (היה ניאוף, חשק,חיבוק ..ללא שכבת זרע!)

 

 

 

ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן..(ז-א)

המדרש אומר שכאן כתוב "כלת" בלי וו. אבל באמת, בתורה כתוב עם וו! הא"ה מסביר כאן אחד מה"סודות" של הרמזים בתורה:

כדי שמשה יהיה משה, הוא היה צריך להיות "נקבי"! כמו "כלה". לרצות לקבל, כמו "כלתה נפשי לאלוהים". היתה בו תשוקה לקבל, להבין. זה סודו של משה. מבחינת "נקבה תסובב גבר"(ירמיה לא-כא). בזכות זה, ה' התגלה אליו.(אסורה נא וארא..). בזכות זה הוא "קיבל" את התורה הנבואה והדבור מאת ה'.

אבל הנקביות שלו (כלת) התמלאה בזכריות שהוא הוו. כלומר בזכות רצונו לקבל, הוא זכה גם להשפיע לבני ישראל ונהיה "משה רבנו". ולכן כתוב "כלות" עם וו.

סיום חנוכת המשכן מסמלת את השלמת שני המהלכים גם יחד: התשוקה לקבל מה' וההשפעה של ה' אל האדם כדי שהוא בעצמו יוכל להשפיע לאחרים.

לכן יש להבין את המילה "כלת" בלי וו ואחר כך להבין את הוו שהוכנס בו! כמו חתן שבא אל הכלה והיו לבשר אחד! (ניתן  להבין את העניין הזה ,גם על ידי הבנת המאמר לעיל (על עניין הסוטה) בהקדמה על פירוש  "ויכולו השמים והארץ".

 

 

ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו נחשון..(ז-יב)

למה כתוב "את" קרבנו?

בכל קרבן, יש שני מימדים: מה שנראה, הקרבן הפיזי המתואר בפרשה. ויש הקרבן "הנעלם": הכוונות שמתחת למעשה הקרבן. כמו בכל תפילה , יש את המילים ויש את הכוונות.

המילה "את" באה להוסיף ולהגיד לנו שיש לקחת בחשבון שכל אחד מהנשיאים הביא , יחד עם הקרבן הפיזי, עוד "קרבן נעלם", אישי .זה יכול להיות, למשל את כל המעשים המיוחדים שהנשיא הזה עשה. כלומר הסגולה האישית שלו. ובכל קרבן, מתווספים איתו כל "כוחות הקדושה" שהאדם הצליח ליצור בחייו ושבאים לידי ביטוי בזמן הקרבת הקרבן כדי לקרב אותו יותר אל ה'!

 

אצל נחשון, כתובים שלושה פעמים "קרבן": המקריב, קרבנו וקרבנו. להגיד שיש שלוש קרבות:

  • אחד כדי להגיד שנחשון הקריב ראשון
  • אחד להגיד שהקריב את הקרבן הנעלם שלו
  • והשלישי לקרבן הפיזי עצמו.

 

 

לע"ד :בקשר לאריכות הפרשה בחזרה של קורבנות הנשיאים:

כל אחד מתפלל עם אותם המילים את תפילת שמונה עשרה. ובכל זאת, לכל אחד יש כוונות משלו! כך היה עם הקרבנות של הנשיאים: הקריבו אותו הדבר אבל לכל אחד יש כוונות אחרות. יש, כמו שאומר הא"ה "קרבן נעלם" מאחורי כל קרבן. והקרבנות הנעלמים שונים. לכן, כל חזרה מצביעה על שני דברים:

  1. לכל אחד יש כוונה משלו וזה עושה הקרבן שלו מיוחד מאוד
  2. אבל, כדי להפגין אחדות, כל הקרבנות שווים! זו גדולה להגיע למצב שמסכימים כולם להביע באופן שווה דברים כל כך שונים.

לע"ד: זו גדלות נדירה : אחדות בלי אחידות. מה יכול להיות יותר מבטא את חנוכת המשכן מאשר הבעת המיוחדות שקיימת בעם ישראל. כש התורה מצטטת כל אחד כאילו הוא שונה ומיוחד. ובאותו הזמן, כולם מסכימים להגיד "אמן" לאותה התפילה המשותפת: הקרבן זהה בחיצוניותו למרות שהוא שונה בפנימיותו!

 

 

 

 

נשא מי

בע"ה ז סיוון התשע"ג

מישל בן שושן

 

נשא מי

 

 

בני לוי= "הדתיים"

 

ללוי היו שלושה בנים ולכל אחד יש תפקיד ומשפחה מיוחדת שתמשיך את התפקיד הזה.ניתן כבר בפירוש של הרמ"י להבחין את החלוקה של אלה שקורים לעצמם "דתיים" היום בחברה הישראלית!

 

  1. בני קהת:

הם אלה שנושאים על כתפיהם את הארון. "בכתף יישאו". הרמ"י מגדיר אותם כאלה שהם נושאים את העול, הקושי של החידושים! כלומר הם מתמודדים עם השינויים , במשך ההיסטוריה, שדורשים כל הזמן לעדכן את ההלכה. לחשוב מחדש כל הזמן את תפקידם (בתור לויים, הם אמורים ללמד את התורה ולהורות לעם את הדרך של התורה). הם לא מפחדים "להכניס עצמם לספקות" כלומר, לקבל החלטות קשות לגבי נושאים חדשים ולהחליט על דרכים חדשות שמכתיבה המציאות. המשפחה הזאת, היא, כנראה, ה"מועדפת" על הרמ"י. אם היה לו לבחור, נראה שהרמ"י היה מעדיף להיות, יחד עם החסידים שלו, נמנה עם בני קהת.

 

  1. בני גרשון:

המשפחה הזאת הם הדתיים  היראים. (היינו אולי אומרים היום "החרדים" לדבר ה'). הם נושא יריעות המשכן. היריעות מסמלות את הגבולות, המכסים, שנותנים הרגשה של ביטחון למי שנמצא מתחתם. הם מפחדים לצאת מגר ההרגל. הם מעדיפים לא להיכנס לתחומים חדשים ולהתמודד עם סוגיות חדשות שהמציאות מפנה לפתחיהם. הם פחות מועדפים. ולכן, אומר הרמ"י, הכתוב כותב לגביהם: "נשא  את בני גרשום גם הם". והחכמים הפסיקו את הסדרה הקודמת, סדרת "במדבר" עם בני קהת. הדרה שלנו מתחילה עם בני גרשון. כאילו נשארנו בין הסדרות בהמתנה. שאלנו את עצמנו :"ומה יהיה עם בני גרשון?" האם גם הם ראויים להתנשא? ואז התורה עונה: כן, גם הם! במחשבה שניה, גם להם יש תפקיד. טוב שיהיו דתיים שדוגלים ביראה ובשמירה על המסורת מעל לכל. למרות שזו לא הדרך המועדפת, גם להם יש מקום במשפחת הדתיים (הלויים).

 

  1. בני מררי:

הם מצווים לטפל בכל חלקי המבנה והפרזול של המשכן. הקרשים וכל הברגים והמוטות שמעמידים את השלד של המשכן. הם, לדעת הרמ"י, מסמלים את הדתיים ששומרים על המצוות הבסיסיות ועושים מעשים טובים. הם העם הדתי. היינו אולי קוראים להם היום, "המסורתיים". אלה שלא לומדים או מצטיינים בתחום מסויים אבל מקיימים את השלד  הדתי של העם. לא כתוב , לגביהם "נשא את ראש בני מררי" כי אין להם עניין בהתנשאות כי הם העם .

 

 

השילוח מהמחנות

יש שלושה סוגי אנשים טמאים שאוסרים כניסתם במחנה. יש שלושה מחנות: מחנה שכינה, הוא המחנה המרכזי, הפנימי, שבו בנוי המשכן. יש מחנה לוויה: הוא המחנה היותר חיצוני מהראשון. בו יושבים שלושת המשפחות של הלויים ומשה ואהרון. ויש את המחנה החיצוני ביותר, המחנה של עם ישראל. לפי חומרת הטומאה, יש איסור לגור במחנה אחד או שניים או שלושה

  1. הצרוע:

הוא נשלח מכל המחנות. המצורע דיבר לשון הרע על ישראל. הוא עשה זאת מתוך כעס סמוי. ואין לו , במצב זה, מקום בתוך עם ישראל.

  1. הזב:

הוא יוצא ממחנה לוויה (וכמובן גם ממחנה שכינה). מותר לו לגור במחנה ישראל. הוא "בעל תאווה". הוא רודף אחרי התאוות וזה לא מתאים לתלמיד חכם.

  1. טמא לנפש:

אסור לו להיכנס רק למחנה שכינה.  הוא עצוב. כי הוא נפגש פיזית עם המוות . ואין מקום לעצבות במשכן.

 

עניין אישה סוטה

הרמ"י מטיל רוב האשמה על הבעל שחושד באשתו! אכן, הכתוב אומר :"איש איש כי תשטה אשתו" כאילו מדובר על הבעיה שיש לאיש הזה! אדם כזה לא נזהר משלושת המכשולים של המזמור הראשון של תהילים:

  1. הוא הלך בעצת רשעים: הוא הכניס בליבו מחשבות זרות!
  2. הוא עמד בעצת רשעים: הוא נמשך אחרי מחשבות אלה ! הוא לא פרש מהם אחרי שנכנסו בו!
  3. הוא ישב במושב לצים: הוא עבר על שני הדברים הראשונים והתחבר עם אנשים דומים.

לכן החכמים סדרו בסדר המשניות מסכת נזיר לפני מסכת סוטה. כדי להגיד לאדם: תקן את עצמך לפני שאתה בא להפיל את התיק על אשתך!

 

 

נזיר

רוב האנשים שמזירים עצמם, אינם עושים זאת ממנעים כשרים! לכתחילה, לא בריא לאסור על עצמו הנאות עולם הזה. זה נגד רצון ה' שהאדם יימנע מההנאות עולם הזה.

רק במקרה מאוד מיוחד שאדם אחד מרגיש שהיש לו חולשות מיוחדות בנושא מיוחד, יכול להחליט שכדאי לו להימנע מהנאות מסוימות. ועל זה, הוא יצטרך להביא קורבן חטאת , כדי "להתנצל " על הימנעותו הרגעית מההנאות האלה!

 

 

 

 

קרבנות הנשיאים

החזרה על אותו הקרבן עבור כל נשיא, מבטאת העובדה שלכל נשיא היתה כוונה שונה!

אכן, אם התורה היתה אומרת שהקרבן של השני זהה לראשון, זה היה מצביע על זהות בין הקרבנות. למשל, בקורבנות של ימי סוכות (בפרשת פנחס) המספר של הקרבנות שונה והתורה אומרת, לגבי הפרטים האחרים "כמשפטם" כלומר, אין צורך לחזור על הפרטים הזהים כי יש להם אותה הכוונה.

אבל, הפלא הוא שלמרות הכוונות השונות של כל אחד, הקרבן, המעשה זהים!

זה מזכיר מניין שמתפלל: כולם אומרים אותם המילים אבל לכל אחד יש כוונה שונה

גם בתחום ההלכה, המעשים, המצוות, זהים עבור כל בני האדם אבל הכוונות שונות.

זה הפלא של עם ישראל: הוא מצליח להיות עם אחד למרות השוני הרב בין חלקיו.