בע"ה חי בתמוז התש"פ
מישל בן שושן
פינחס פי5
ננסה להבין את הימצאותם של כל חלקי הפרשה כיחידה אחת ,הנושאת את הכותרת "פינחס".
תוכן הפרשה
- פינחס
- מפקד עם ישראל
- בנות צלפחד
- מינוי יהושוע
- מוספי המועדים
- פנחס השיב חמת ה':
הסיפור של פנחס מתחיל בסוף הפרשה הקודמת. הרב מנשה וינר מנסה להסביר למה הסיפור נחתך לשני חלקים על ידי המסורה, כשהחלק השני, ברכת ה' את פנחס, מופיעה בפרשה שלנו ולא בסוף הקודמת.
הצמדות הסיפור אל ברכות בלעם יכולה להיות מובנת: היצמדות העם אל בעל פעור הוא תוצאה מהעצה של בלעם. אבל למה להשאיר את הקורא במתח במשך שבוע כדי להכיר את הסוף הטוב של הסיפור? ולמה לעשות מזה כותרת לפרשה שלנו?
כדי להבין, הרב מגדיר באופן שונה שני מושגים:
- חרון אף: זה כעס חיצוני. המתבטא בחריפות אבל שאיננו קשור לכעס פנימי. למשל, אבא יכל לכעוס על הילד ששיקר. זה הרבה יותר כדי להציב גבולות מול הילד, כדי לחנכו שהאבא יעמיד פנים של כעס. האבא ממשיך לאהוב חזק את הילד שלו. כדי לזכור הגדרה זו, נגיד שהכעס נראה על האף בלבד!
- החמה: זה באמת כעס פנימי ומציף. כאילו כל הגוף מתחמם מבפנים. יכול להיות רצון לשבור את כל הכלים, לנתק כל מגע, להכחיד את הגורם לכעס הזה.
כשמתבוננים בסיפור כולו, ה' מציע בשלב ראשון שמשה וראשי העם יהרגו את כל החוטאים בבעל פעור. בזה, יעבור חרון אפו, על ידי מידת המשפטית האנושית שתפגע רק בחוטאים.
כה-(ג) וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף יְקֹוָק בְּיִשְׂרָאֵל:(ד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַיקֹוָק נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף יְקֹוָק מִיִּשְׂרָאֵל:
אבל זה עדיין לא קורה. תוך כדי, זמרי עושה מעשה הרבה יותר נועז: במקום להיות בין הנשיאים שיעשו משפט ודין, הוא, בתור נשיא שבט שמעון, לוקח כזבי ומביא אותה מול אוהל מועד ושם הוא מבצע את זממו. זמרי , שהוא אמור להיות הדיין, הוא בעצמו מעלה על נס את העוון. הוא מציע להציב את עבודה לפעור ונשיאת בנות זרות, כעבודת ה' חדשה!
(ו) וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
זה שובר את הכלים וחרון אף ה' הופך לחמה אמיתית.
החמה של ה' מחליטה לכלות את כל העם כולו. הקשר בין ה' וכל העם נפגם קשות. ואז המגפה מתחילה . המטרה היא כיליון ח"ו של כל העם. רק אז, פנחס בא ועושה את המעשה הנועז שלו. הוא לוקח על עצמו את חמת ה'. הוא מוסר את נפשו והורג את זמרי וכזבי. מעשה הקנאות הכשר הזה מצליח לקרר את חמת ה' והמגפה נעצרת.
(ט) וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף: פ….(יא) פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי:
בפרשה הקודמת, היינו במישור המשפטי הרגיל.
בפרשה שלנו, ה' מלמד אותנו שמעשה אדם בודד מסוגל להפוך החלטת ה', לקרר את חמתו הפנימית! אפילו אם היא נוגעת לגורל כל העם! וזה , כנראה נושא כל הפרשה, כמו שנראה בהמשך.
- פינחס בזוהר
אביא כאן כמה גימטריות ( בניגוד להרגלי) כי הן מביעות רעיונות שאנסה להבין: איך מתמודדים מול מכת המות, מול נגף הרסני שהחליט עליו ה' כביטול הקשר שלו עם בני האדם?
במדבר פרק כה (ז) וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדו
המות , מופיעה בתורה כתוצאה מאכילת עץ הדעת:
בראשית פרק ב (יז) וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת:
המעשה של גרם לזה מתואר :
פרק ג (ו) וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל:(ז) וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם …
המילה "מות" מופיעה בפסוקים האלה כך: מ (פריו)——-ות (ותקח-ותאכל-ותתן-ותפקחנה).
האות "מ", מסמלת את המוות האפשרית. המות המרחפת. כשהיא עדיין לא מתבצעת ומחכה את מעשה האדם.
את האות "מ" ראה פינחס מרחפת על עם ישראל. הוא הרגיש שמעשה זמרי גרם לחמת ה'. זה כבר לא רק חרון אף שניתן לעצור על ידי עשיית משפט והריגת הפושעים בלבד.
ואז הוא מסר את נפשו ותפס את ה"מ" הזאת כדי להתמודד איתה ולהכניעה. וזה מתבטא בלקיחת ה"רמח":
- פינחס +מ= רמח (208+40=248)
אבל כל מעשה מסוכן כזה דורש שלא תהיה נגיעה אישית. לא יהיה בה אינטרס אישי או דחף אינטרסנטי. הוא היה חייב לפעול אך ורק בשם ה'. בשלמות המעשה.
הרצון להתמודד עם הבעיה הענקית הזו, נבעה ממידת הגבורה של יצחק אבינו.
- (פינחס= יצחק= 208)
והמעשה שלו איננו יכול להיות בשלמות אם הוא פועל אך ורק מתוך מידה אחת.
הוא היה צריך לשקף את כל המידות כולם, כולל זו של אברהם. בלקיחת הרמח, הוא עובר ממידת יצחק, הדין, למידת אברהם, מידת החסד
- (רמח=אברהם=248)
מעשה הקנאות של פינחס התקבל כי הוא עשה זאת , וזאת אנו ידועים בדיעבד, בפרשה שלנו, כשהוא פעל בכל מידות המרכבה כולה. כולל אברהם, יצחק, יעקב ודוד.
רק כך הוא הצליח להפסיק את פגיעת המות בעם. הוא תפס, כאמור את ה"מ" המרחפת ונהיה רמח.
אבל במעשה שלו, הוא התנגד לשתי האותיות האחרות: ו-ת על ידי צירופם של כל ארבעת עמודי המרכבה, שלושת האבות ודוד המלך ביחד:
- רמח+ו+ת=ב(אברהם +יצחק+יעקב+דוד).(248+406=654=248+208+182+14+2)
לסיכום: מעשה קנאות כשר (דבר שאיננו נפוץ, פשוט וברור), חייב להיעשות בשלמות של כל המידות,למען כלל ישראל, ללא נגיעות אישיות, כשהמטרה היא אך ורק מניעת המות היוצא מחמת ה'.
יש עוד דרך, לפי התורה, למנוע מגפה :הצדקה, כאן בתרומת "מחצית השקל":
שמות פרק ל (יב) כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיקֹוָק בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם:(יג) זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ ..
הגאון מווילנה (מצוטט על ידי הרב מנשה וינר, מסביר, שמעשה צדיק, הוא פעולת הצדקה של כל אדם, עשוי להציל מהמות. כשמתבוננים על המילה "מחצית", האותיות הראשונות והאחרונות מבטאות את ההפרדה בין המות לחים. וה"צ" באמצע הוא זה שעושה ההפרדה ומציל ממות:
חי
מחצית השקל: מ—ח—צ—י—ת צ= צדקה, תציל ממות.
מת
כשפינחס רצה לקרר את חמתו של ה', הוא עשה מעשה של צדיק ובכך הפריד בין החים למות שנמצאים במילה "חמתי":
מת
חמתי ח—מ—ת—י פינחס הצדיק- צדקה, השיב את חמתי
חי
תהלים פרק קו (ל) וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה:(לא) וַתֵּחָשֶׁב לוֹ לִצְדָקָה לְדֹר וָדֹר עַד עוֹלָם:
מעשה פינחס נחשב לו כצדקה שמצילה ממות!
- מניין בני ישראל
המפקד החדש בפרשה שלנו של כל העם נראה מוצדק
מדובר על הדור השני שעדיין לא נפקד ,ויש מצווה לחולל מלחמה מול מדיין, ולכן יש מקום למנות את החיילים היוצאים לקרב (למרות ששבט לוי נמנה!)
נראה לעניות דעתי, שמול כל מהלך חדש וחשוב של עם ישראל, חייב העם להכיל לפחות 600000גברים מעל גיל 20. זה המניין המינימאלי כדי לדבר על עם ישראל שמופיע בהיסטוריה. מיציאת מצרים ועד לכיבוש הארץ ועד להקמת מדינת ישראל בימנו, המספר הזה מופיע כתנאי הכרחי.
אבל, נשאלת השאלה, למה לחכות עד לפרשה שלנו כדי לעשות מפקד כזה ולא בהתחלת כיבוש מזרח הירדן בפרשת חוקת?
נראה לי שהמיוחד במפקד שלנו הוא : מניית 70 משפחות הנכללות ב12 השבטים. לא רק מספר 70 נפשות ו70 פנים שונות מרכיבות העם הזה. אלה הייחודיות של כל אחד המרכיבים הכרחי לגורל העם כולו.
וזה, כאמור לעיל, החוט המקשר לעניות דעתי בין כל מושאי הפרשה שלנו.
- בנות צלפחד:
הדרישה, היוזמה וההצלחה של בקשת בנות צלפחד לשנות את החוק, מעלה על נס המקום שהתורה נותנת לכל אדם בישראל , במידה וזה נעשה לפי כללים הגונים ,רצון כן ולשם שמים, להשפיע על כלל העם, אפילו כשזה נוגע לחוק שניתן מהשמיים! ה' בעצמו, בתוך התורה שבכתב, מסכים עם יוזמה אנושית ומשנה את החוק שנתן. ראינו זאת כמה פעמים בספר במדבר:
קרבנות הנשיאים: אף אחד לא ביקש מהם וה' קיבל הקרבנות האלה
פסח שני: טמאי המת היו פטורים מלהקריב הפסח. ובכל זאת, נוצר, בעקבות דרישתם פסח שני.
בנות צלפחד כאן
בקשת שבט מנשה (שבטן של בנות צלפחד ) לשנות שוב את השינוי שנעשה על ידי בנות צלפחד התקבל גם הוא!
- מינוי יהושוע:
מינוי יהושוע הופיע כבר בתורה לפני כן. אבל כאן, הוא מופיע כדרישת משה אל ה'!
פרק כז (טו) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק לֵאמֹר:(טז) יִפְקֹד יְקֹוָק אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה:….
פסוק חד פעמי זה, שהופך את הסדר הרגיל, מציב את משה כדואג על העם יותר מה'!! אבל הוא גם מבטא שלכל אדם יש רוח אחרת! ומשה עצמו מבקש לשמור על רוחו של כל אדם בכל הכלל! ה' הוא "אלהי הרוחות לכל בשר" והוא ידאג למנות אדם שיכל להסתדר עם כל הרוחות השונים הנושבות בתוך העם! זו ההגדרה של המנהיג שהגיע אליה משה בסוף ימיו! :"עם ישראל בנוי מריבוי שיש לשמור אותו ולכבד כל מרכיביו. כי כל מרכיב חשוב לכלל והוא יכול להשפיע על הכלל כולו לטובה!
- פרשת המוספים
מיקום הפרשה הזאת בסוף ספר במדבר מאוד הקשה על המפרשים. היינו יכולים לצפות שפרשה זו תהיה כתובה , למשל, לפני או בהקשר לחנוכת המשכן. למשל עם קרבן התמיד בספר שמות או בתוך ספר ויקרא עם קרבנות היחיד. מה היא עושה כאן??
- עמדת רש"י:
רש"י במדבר פרק כח (ב) צו את בני ישראל – מה אמור למעלה (כז, טז) יפקוד ה'. אמר לו הקב"ה עד שאתה מצוני על בני, צוה את בני עלי. משל לבת מלך שהיתה נפטרת מן העולם והיתה מפקדת לבעלה על בניה וכו', כדאיתא בספרי:
רש"י, בעקבות הספרי, קושר את מות משה לקרבנות המוספים:
שמשה מבקש מה' לדאוג לעם ישראל. כמו שאימה שהולכת למות מבקשת מבעלה להמשיך לדאוג לילדים . ה' מבקש ממשה לדאוג שהקשר שלו עם עם ישראל לא ייפסק בגלל מות משה! ה' מבקש ממשה שיתקין מערכת (המוספים) שתדאג לשמור את הקשר בין העם לה' גם אחרי מות משה. כמו שלמשל, קובעים, אחרי מות אחד או שני ההורים, לשוב ולהיפגש, כל האחים, מדי שבת בערב בבית ההורים, או להתקשר כל יום לאבא , או לבוא ולהתכנס בכל חג…כך התמיד והמוספים באים כדי לשמור על הקשר בין ה' והעם, אחרי שהאימא (משה ) ילך לעולמו!
- עמדת הראב"ע והרמב"ן:
אבן עזרא שמות פרק כט פסוק מב (מב) עלת תמיד לדרתיכם יעשו ככה בבואם אל ארץ כנען, כי לא הקריבו עולות רק חמשים יום במדבר סיני, וזהו עולת תמיד העשויה בהר סיני (במד' כח, ו). ..ועל דרך הסברא לא הקריבו ישראל עולות וזבחים רק בסיני לבדו,
לדעת הראב"ע, בני ישראל לא הקריבו קרבנות במדבר. (בגלל חוסר בחומר גלם) ולכן, לפני כניסת הארץ, ראוי ללמד אותם מה שיצטרכו לעשות בארץ.
רמב"ן במדבר פרק כח (ב) וטעם צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי – כי אחרי שאמר לאלה תחלק הארץ, צוה להשלים תורת הקרבנות שיעשו כן בארץ. כי במדבר לא הקריבו המוספים .. ועכשיו חייב באי הארץ לעשות שם הכל, התמידין והמוספין ומנחתם ונסכיהם.
גם הרמב"ן , שתמיד טוען נגד העמדה של "אין מוקדם ומאוחר..", חושב שלא הקריבו מוספים במדבר ולכן, ראוי למסור מצוות אלה ערב הכניסה לארץ.
מעניין ששני הפרשני הגדולים האלה , נראים כמתעלמים מדעתו של רבי עקיבא שטוען שכן בני ישראל הקריבו מוספים במדבר:
תלמוד בבלי מסכת מנחות דף מה עמוד ב רבי עקיבא אומר: …. מה שאמור בחומש הפקודים קרב במדבר, ומה שאמור בתורת כהנים לא קרב במדבר.
לכן, חשובה מאוד עמדת הרב סמט בעניין:
- הרב אלחנן סמט:
הרב סמט טוען שלכל ספר יש נקודת ראות שונה . כל ספר בתורה מבטא ממד שונה של אותה המציאות. כדי להאיר מזוויות שונות כל דבר חשוב ומורכב. למשל, הוא לוקח את תיאור חנוכת המשכן בשלושת הספרים שמות ויקרא ובמדבר:
בספר שמות, המשכן נבנה בעיקר כדי שה' ירד לשכון בתוך העם. ה' ירד במצרים להציל את עמו, הוא ירד על הר סיני להתגלות אל העם ומבקש שההתגלות הזו, מלמעלה למטה, תוכל להימשך, דרך ירידת ה' במשכן. הכלי החשוב בספר שמות הוא הארון. כי עליו, בין הכרובים ה' יתגלה למשה כדי לדבר אתו ולהגיד את דבריו. משה הוא עיקר הספר כי הוא זה שמקבל את דבר ה'. בין במצרים, בין בהר סיני, ובין באוהל מועד. חנוכת המשכן מסתכמת בספר שמות על ידי סיום הרכבתו וקריאתו של ה' אל משה (אמנם כתוב בפסוק הראשון של ויקרא כהמשכו של תהליך ספר שמות).
בספק ויקרא, חנוכת המשכן מתוארת מנקודת עבודת הכהנים, נציגי ה', שמקבלים את הקרבנות של העם, כדי להעלות אותם על המזבח. המזבח הוא הכלי החשוב. בחנוכת המשכן, אש יורדת על המזבח ואוכלת הקרבנות שהביאו העם. כדי להיות ראוי להתקרב אל ה' חייבים להיות טהורים, קדושים. זה ספר הקרבנות הפרטיים שמאפשר לכל אחד להתקרב , אישית אל ה' ולקבל כפרתו. הכהן הוא זה שמייצג את ה' עלי אדמות מול כל אחד שמביא את קרבנו.
בספר במדבר, חנוכת המשכן מתוארת אך ורק על ידי קרבנות הנשיאים (פרשת נשא). המשכן כולו מתואר יחסית לכל מחנה העם היושב מסביבו. כל הספר מדבר על ענייני החברה, המחנה, העם. ארגונו בעיותיו, כשהמשכן הוא כלי חשוב מאוד לאחדות העם מסביבו. הלויים, הם נציגי העם מול ה'. לכן ,הקדשת הלויים תופסת מקום נרחב. אם הכהנים היו בספר ויקרא נציגי ה', הלויים, בספר במדבר הם נציגי העם. כך שהמפגש בין האלוהים והעם יכול להיעשות בעבודה משוטפת בין הכהנים והלויים. כל ספר במדבר מתעניין בענייני החברה כולה.
לכן, קרבנות המוספים, שמייצגים את הקשר בין ה' לעם, מופיע דווקא בספר שענינו כלל עם ישראל. הקשר בין ה' לעם והעם לה'. כמוש ראינו בהסבר של רש"י, קרבנות המוספים הם החלפת היעדרות משה כמתווך. אין עניין קרבנות המוספים, עניינם של הכהנים בכלל. אמנם הם אלה שיתפלו בזה, אבל הפסוקים מתיחסים אך ורק לעם ישראל כולו. אלה קרבנות ציבור שאין מקומם בספר ויקרא אלא בספר דברים. ודווקא כשמדובר במות משה!
במדבר פרק כח(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ….
|
המשכן |
ספר שמות | ה' יורד ושוכן בתוך ישראל | הארון | משה | |
| ספר ויקרא | כל איש ישראל יכול להתקרב אל ה' | המזבח | הכהנים | ||
| ספר במדבר | היחס בין המחנה והעם למשכן | המשכן | הלויים- הנשיאים |
לסיכום:
ראינו שספר במדבר עוסק בענייני הציבור. היחס האופקי בין ה', המשכן והעם. ארגונו של העם. אבל, הפרשה שלנו מתעסקת, כנראה בדבר יותר ממוקד: איך כל אדם, כל משפחה, במידה ויוזמתו ובקשתו מוצדקת ופונה לערכאות המתאימות ופועלות לשם שמים, עשויות להשפיע על הכלל כולו ועל החלטות ה' בענייני הכלל. הקשר בין ה' לעם שהיה עד כה מוגשם על ידי משה רבנו, יוחלף על ידי קשר מתמיד במשך השנה על ידי הקרבנות הציבוריים. זה כמעט לא עניין דתי פרטי כמו שזה עניין לאומי עקרוני. מעשה פינחס הוא מעשה יוצא דופן שמטרתו להציל את כלל העם. זה לא מעשה דתי. כי אמנם ההלכה כמותו אבל לא מלמדים זאת לכולם. זה לא ענינו של משה. כי משה מתעסק בחוק וזה מעשה שנמצא כמעט מחוץ לחוק הכללי. פינחס מקבל את הכהונה על ידי מעשיו ולא מתוך זה שאביו כהן. הכהן היה תמיד מי שדואג לכלל. אהרון נבחר כי הוא רדף שלום בין כל חלקי העם. לכן, פינחס מקבל את הכהונה וברית השלום.
השלום החברתי מכבד כל חלק שונה בחברה. הוא לא מנסה להשתיק העמדות. אבל הוא גם שומר על אחדות העם וההצלה ממות ומהכחדה. המעשה של פינחס הוא יותר לאומי מאשר דתי. אבל, ניתן להגיד לעניות דעתי, שבספר במדבר, הדתי הופך ללאומי!
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 