פינחס פי4

בע"ה י תמוז התשע"ט

מישל בן שושן

 

פינחס פי4

 

ננסה למצוא מכנה משותף לכל נושאי הפרשה. אבל לפני כן, נעיין בכמה נושאים מזווית מיוחדת:

 

  1. מות משה

כשה' מבקש ממשה לעלות אל ההר כדי למות, הוא קודם כל מבקש ממנו "לראות את הארץ":

במדבר פרק כז (יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:(יג) וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ:(יד) כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם הֵם מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן:

היינו חושבים שהראייה הזו היא "תנחומים" על זה שהוא לא יוכל להיכנס. אז לפחות שיראה אותה. זה בעצם מה שמשה בעצמו ביקש בפרשת ואתחנן:

דברים פרק ג (כג) וָאֶתְחַנַּן אֶל יְקֹוָק בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר:(כד) אֲדֹנָי יְקֹוִק אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ:(כה) אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן:(כו) וַיִּתְעַבֵּר יְקֹוָק בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה:(כז) עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה: (כח) וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה:

אבל הרב תמיר גרנות מציע סיבה אחרת: ה' באמת מבקש ממשה לראות, כמצווה, כאחת התפקידים החשובים שעליו למלא. כדי להבין עלינו לזכור את הבטחת הארץ לאברהם:

בראשית פרק יג (יד) וַיקֹוָק אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה:(טו) כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם:(טז) וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה:(יז) קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה:

יש שני מהלכים שחייב אברהם לעשות כדי לזכות בארץ:

  • א. לראות את הארץ: שא עיניך וראה
  • ב. להתהלך, פיזית בארץ

יש מחלוקת בגמרא, :האם הראייה של חפץ הפקר מקנה אותו למי שראה אותו או שמה יש לתפוס את החפץ ביד. ההלכה חתכה שראייה בלבד איננה מספיקה (כי כל אחד יוכל להגיד שהוא ראה החפץ ראשון! חייב להיות מעשה. אבל אי אפשר לזלזל בדעה השנייה של רבאף

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף קיח עמוד א אמר רבא: לא, דכולי עלמא הבטה בהפקר קני,

 

תוספות מסכת בבא מציעא דף ב עמוד א  דבראיה בעלמא לא קני – והא דאמרי' בפרק הבית והעלייה (לקמן דף קיח. ושם) הבטה בהפקר קני היינו שעשה מעשה כל דהו כגון שגדר גדר קטן.

 

תיאורטית, עמדה זו אמיתית. רק בגלל בעיות הוכחה ומחלוקת בין אנשים, היא לא התקבלה להלכה. אבל העיקרון קיים: ראייה דבר הפקר מקנה אותו למי שרואה.

כשאברהם או משה "רואים" את הארץ, הם "קונים" אותה במובן מסויים. הראייה היא כוללת הרבה יותר. לא מדובר רק במה שאפשר לראות עם העניים, אלה בעיקר החזון של הנביא על התפקיד של המקומות האלה. זה , כנראה, משמעות "שא עיניך". זה לא תלוי אם באותו יום היה מעונן ואי אפשר לראות רחוק. נראה לי שהנביא מתבקש לתפוס את משמעות הקניין של המקומות האלה בראייה כוללת ורחבה.

בנוסף, יש מהלך שני שמתבקש והוא הכיבוש, ההליכה הפיזית במקומות האלה. מבחינת :

"כל המקום אשר תדרוך כף רגליכם בו, לכם יהיה.."

 

הבקשה מה' למשה לראות את הארץ, היא דרישה על סוג של קניין הממשיך את הראייה של אברהם אבינו.

חשוב שמי שהוציא את ישראל ממצרים , הוא זה שנתן התורה, והוא זה שקונה את הארץ. בכל, מחברים את התורה, ההיסטוריה, ארץ ישראל להבטחת האבות.

 

 

 

 

  1. ישנן שתי ארצות!

 

  • יש את ארץ כנען: גבולותיה מוגדרים היטב : מערבית לירדן. לארץ הזו יש מעמד מיוחד. היא ארץ הקודש. בארץ הזו , לא יורד גשם רק אם האדם מתפלל לה' היא מתירה ליושביה שפע רק אם הם יתנהגו בה באופן מוסרי. זו ארץ שעיני ה' בה כל הזמן.
  • יש את "הארץ": זו הארץ שמשתרעת מהפרת ועד נהר מצרים. זו ארץ הרבה יותר רחבה. היא שייכת לעם ישראל גם כן, אבל בתנאי שהם כבר כבשו את הארץ הגרעינית, ארץ כנען רק אז, ובמידה ויש לעם מספיק זכות יוזמה ותעוזה אז הם יכולים לכבוש חלקי ארץ אחרים בגבולות הארץ הגדולה.

למה קיימת הפרדה בין שתי הארצות האלה?

הראשונה, ארץ כנען, היא כמין מעבדה, שבתוכה עם ישראל אמור ללמוד לעבוד את ה'. התנאים בארץ הזו מאלצים את העם היושב בה לרכוש אמונה ולהכיר את דרכי ה'. החיים בארץ הזו הם הבסיס . רק אם מצליחים להתמודד עם החיים בה, נוכל לעבור לשלב שני: כיבוש ארצות נוספות. המטרה בכיבוש הזה הוא לא סתם תאוות שלטון יותר רחב, התעשרות, נפש אימפריאליסטית. להיפך. כל מי שחי בארץ כנען מבין שאלה לא המטרות שעליהם התאווה ה'. אלה כיבוש ארצות נוספות מטרתו להרחיב את תווך הפעולה של ישראל מול הגויים. ארץ כנען מאלצת אותו לחיות בתוך עצמו ולבנות את רוחו בתור אומה מיוחדת פנימה. ההתרחבות אל עבר ארצות אחרות , מטרתה להיות יותר "אור לגוים". כשלעם יש ראייה הרבה יותר רחבה של מטרת קיומו על הארץ. כשיש לעם יכולת רוחנית להשפיע לטובה לסביבה. במרחבים הנוספים האלה, אין צמצום בגשם ובשפע . שם , כבר לא זקוקים לתזכורות תמידיות שאנו תלויים בה'. זה כבר הופנם היטב. עוברים לשלבים אחרים.

ההתרחבות כלפי ארצות אחרות באה כתוספת קדושה, תוספת מטרות, הרחבת אופקים.

הדבר הזה, השלב השני של כיבוש הארץ הגדולה, כבר הובטח לאברהם כמטרה העליונה. לכן, אברהם היה צריך הרחבת אופקים, חזון גדול אוניברסאלי,כדי "לראות" את כל הארץ מנהר מצרים ועד נהר פרת.

 

כך גם משה: ה' מבקש ממנו לשאת את עניו (בפרשת ואתחנן) ולראות את הארץ. את כל הארץ ,גם מזרחה (!) גם צפונה ונגבה..

דברים ג: :(כז) עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה

ראיה של חזון. של קניין באופן שנחשוב על מטרת הכיבוש העתידי.

אין שום תועלת בכיבוש אם אין חזון מאחורי הכיבוש.

ללא ראיה מוקדמת, ללא חזון, ללא מטרה עליונה, כל כיבוש יתפוגג ויישאר רק "כיבוש" מגונה! כי לא נבין למה אנחנו כבשנו בכלל השטחים האלה! ונאבד אותם ח"ו.

לכן הראייה של הארץ על ידי אברהם ומשה היא הכרחית קודם כל כיבוש בפועל. והראייה חייבת להיות מתורגמת בעם עצמו ובמנהיגיו גם לאחר הכיבוש.

הקניית הווירטואלי הזה הוא הכרחי מאוד. הוא חייב גם להיות מלווה בכיבוש פיזי . אבל אין לנתק האחד מהשני אף פעם! (והמבין יבין!)

 

  1. למה משה לא נכנס ?

בכל זאת, נאסר על משה לעבור את הירדן. למה? כנראה שמשה לא היה מסוגל להנהיג את העם בתוך ארץ כנען עצמה. כי הארץ הזו, היא המעבדה הקשה והמיוחדת שבה העם חייב ללמוד לחיות בתוך עולם גשמי דרך הרוחניות!

הרב תמיר גרנות מסביר את חטא מי מריבה שבגללה אהרון ומשה נפסלו מלהנהיג את העם בארץ כנען:

נקראה בעיון מה שאומרים בני ישראל בסיפור מי מריבה: הם נמצאים בקדש, בדרום הארץ, אולי בגבול ארץ כנען דרומה, על יד הנגב.

במדבר פרק כ (ג) וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה ..(ד) וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל יְקֹוָק אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה ל…לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת…(ז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ח) קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן …:(יא) וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם: ס(יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם:

כשהעם מתלונן על זה שאי אפשר לעשות חקלאות במקום הזה (לא מקום זרע ותאנה..) הם לא מדברים על המדבר. הם מדברים כבר על הנגב! והם תוהים: אנחנו מבינים שבמדבר אין מים אבל זו כבר הארץ! היא אמורה להיות ארץ זרע וחייבים מים כדי לזרוע . ואפילו לשתות אין מים!!

זו לא תלונה רגילה, כמו שהיו כאלה הרבה במדבר. זו תלונה מיוחדת כי כבר הגיעו לארץ ורואים חלקה!

במדבר, משה הוציא להם מים באופן ניסי לגמרי. בהכאת הסלע. וזה היה בסדר גמור. כי אין מים במדבר

אבל החידוש הגדול שחייבים להבין אותו בארץ זה שאין מים בלי תפילה, בלי אמונה, בלי רוחניות.

במצרים, יש מים בלי תפילה

במדבר, אין מים וחייבים נס אל טבעי

בארץ כנען, יהיו מים אבל חייבים להתפלל, ולעמול קשה

הטעות של משה היא שהוא לא הבין את ההבדל בין מציאות המדבר ומציאות ארץ כנען. אין מים, אז הוא מתנהג כמו במדבר, הוא עושה נס. במקום ללמוד וללמד את העם איך מתנהגים בארץ כנען, (וזה המובן "הקדישני בעיני ישראל") הוא מתנהג כמו מנהיג של המדבר. קשה למשה להיות מנהיג בארץ. הוא קרוב יותר מדי לאלוהים. הירידה לתחום הגשמי שממנו משיגים הרוחני, רחוקה ממנו. עבורו, משיגים גשמיות דרך הרוחניות. וזה המהלך ההפוך של ארץ כנען. לכן הוא לא יכול להיות המנהיג בארץ כנען.

אבל, הוא כן יכול להיות המנהיג מזרחית לירדן, בארץ הגדולה! ושם הוא כן יכל לראות את כל הארץ. אבל לא להיכנס לארץ כנען כמנהיג!

 

אם אהרון מת בהר ההר, לפני הכיבוש של מזרח הירדן, זה כי לא היה לו שום תפקיד בכיבוש ובראיה הזו של משה. הוא לא זה שנתן את התורה והיה חייב להתחבר עם כיבוש הארץ. הוא נפסל , כמו משה , בגלל מי מריבה, מלהיכנס לארץ ולכן הוא מת לפני הכיבוש. משה היה חייב לכבוש חלק מ"הארץ" הגדולה ולראות את כולה כדי להתחבר אותה לתורה ולהבטחת האבות.

 

 

  1. הנושאים האחרים בפרשה:

 

  1. בנות צלפחד

הן מצליחות להרחיב את גבולות החוק. החוק, ההלכה, קובעת שרק הבנים יורשים. בזכות המידות הטובות שלהן, הן מצליחות לשכנע את משה וה' בעצמו שיש להרחיב החוק לבנות במקרים מסויימים. איך החוק יכול להתרחב?. נראה לי שכמו בנושא הקודם, יש גרעין קדוש ורק אם מקיימים אותו ומראים מוכנים להרחבה, ניתן להרחיב את הגרעין . יוזמת האדם שתרחיב את ההלכה מתאפשרת רק אחרי שהם כבר "כבשו" את ארץ הגרעין. למדנו זאת כבר עם פסח שני.

  1. פינחס:

מעשה של קנאות הוא דבר מאוד עדין.. האם מעשה פינחס היה בתוך ההלכה?  זו "הלכה  אבל לא מורים כך" כלומר זה בגבול האפור של הסיכון העצמי. החכמים חתכו את סיפור פינחס בין הפרשה הקודמת , בלק, לסוף הסיפור בפרשתנו. הם השאירו אותנו במתח: מה יקרה עם פינחס? האם המעשה שלו יתקבל על ידי ה' או לא?. למה היינו במתחת? כי הוא עשה מעשה שספק אם הוא כשר או לא. רק אחרי שה' ידע שלפינחס אין בכלל נגיעות אישיות, הוא נקי לגמרי בכל תחומי הגרעין ההלכתי והמידות שלו, רק אז, הותר לו לעבור את הגבול ולכבוש שטחים מחוץ לגרעין ההלכתי המצומצם!

  1. המוספים

הפרשה שלנו מתארת את כל הקרבנות שמקריבים במקדש במועדים השונים. וזה ההבדל המהותי בין פרשתנו לבין פרשת אמור שבה כבר רשומים כל המועדים .

נשאל לעצמנו שאלה פשוטה: אם לא מביאים קרבנות החג בסוכות, האם זה יהיה סוכות בכל זאת? כמובן! סוכות היא החג שהוגדרה בפרשת אמור. עשיית הסוכה, הקידוש, הלולב. אם כן מה תפקיד הקרבנות? הם "תוספת קדושה", ולכן, לעניות דעתי, הם "מוספים" כלומר יש השפעה של קדושת החג אצל הציבור אל עבר מה שנעשה במקדש! מבליטים אז את "תוספת הקדושה" של המועדים על ימי החול. זה עניין התוספת, המוספים.

  1. המפקד:

תכנית, המפקד הנוסף, אחרי 38 שנים נועד להארגן העם לקראת הכיבוש, הכניסה לארץ. מגיעים למספר הקסום: יותר משישים ריבוא (המינימום הנדרש למהלך היסטורי של העם).

אבל, נראה לי שיש חידוש במניין הזה שלא היה במניינים הקודמים: מונים את הילדים והמשפחות. אפשר להגיע ל70 משפחות, ילדי 12 השבטים. כבר לא מדובר בשבט זה אלא במשפחה זו. התורה חוזרת "לישווה משפחת הישווי.." כאילו זה חידוש להגיד לנו ששם המשפחה של זרח זה משפחת..הזרחי! אלה נראה לי שהלימוד הוא יצירת משפחות. הרחבת המספר 12 השבטים שאליהם השתייכו עד כה למספר 70 המשפחות שאליהם ישתייכו מעכשיו. נזכור שההרחבה הזו(מ12 ל70) מקבילה לירידת בני יעקב למצרים. והיא מבשרת על התפקיד האוניברסאלי של עם ישראל כלפי 70 אומות העולם.

יש ללמוד קודם כל  לחיות במימד ה12, בגרעין העם, ורק אחר כך ללמוד לחיות במימד ה70 המשפחות, למטרות עליונות יותר, כלפי העולם החיצון.

 

 

 

 

לסיכום:

נראה לי שכל הנשואים בפרשה, מדברים על "הרחבת הקדושה" התוספת של הקדושה שבאה אחרי ורק אחרי שמקדשים את הגרעין. יש לכבד את השלבים: אין לקפוץ לשלב השני בלי שנכבד השלב הראשון.

המטרה היא הרחבת הקדושה. אבל חשוב שלא נדלג על קדושת הגרעין. מי שקופץ, לא משיג את השלב השני:

 

נושאי הפרשה "הגרעין" תוספת הקדושה אם קופצים שלב נענשים
פינחס קיום ההלכה מעשה קנאות נדב ואביהו, מקושש עצים, המעפילים..
המפקד 12 השבטים 70 המשפחות  
בנות צלפחד מידות טובות הרחבת ההלכה ראה לעיל
ראיית הארץ על ידי משה ארץ כנען הארץ הגדולה גלות
המוספים קדושת הזמן שבת המועדים והמוספים שלהם  

 

 

  1. יהושע

למה משה לא עלה אל ההר למות, יחד עם מחליפו, כמו שקרה עם אהרון. אהרון עלה עם משה ואלעזר ועל הר ההר, הוחלפו התפקידים בין אהרון לאלעזר.

אבל משה נצטווה לעלות לבד!

אחר כך משה מבקש מה' שימנה מחליף. אולי משה חושב על פנחס כי הוא הצליח למלא את מקומו של משה בהגנה על עם ישראל ובעצירת המגפה (תפקיד שתמיד מילא משה עד כה) אבל ה' בוחר ביהושוע.

אבל אפשר לשאול: מה היה קורה אילו משה לא היה מבקש זאת מה'? האם לא היה מחליף?

אברבנל משיב: נכון! לא היה מחליף! כי ה' מעדיף שלא יהיה מלך! שלא יהיה מחליף למשה בכלל. כמו שהתורה אומרת בספר דברים "ואמרת אשימה עלי מלך…ככל הגויים.." אז "שום תשים עליך מלך". כלומר, אני, ה' מעדיף שלא יהיו מתווכים במלכות ביני ובין עמי. אבל אם אתם באמת מרגישים בצורך, אז בסדר, תשימו עליכם מלך בתנאים אלה..

כלומר, עבור ה', לא היה צריך מחליף בכלל למשה! כמו שלא צריך מלך בכלל! לכן, משה מבקש וה' עונה לו קח את יהושע!

הרב תמיר גרנות מוסיף תשובה משלו: אין ולא יכול להיות מחליף למשה! יהושוע איננו המחליף של משה. אלה שהוא יחליף אותו בנושאים מוגבלים ביותר: כיבוש הארץ, הנהגה מדינית. אבל כנותן התורה וכנביא על, אין מחליף למשה!

 

6 המוספים:

 

הקרבנות פרשת פינחס

  כבש פר איל
יום חול בבוקר 1    
שבת 2    
ראש חודש 7 2 1
פסח 7 2 1
שבועות 7 2 1
ראש השנה 7 1 1
כיפור 7 1 1
שמיני עצרת 7 1 1
סוכות 14 7-13 2

 

יש דבר בולט: בראש חודש, פסח ושבועות, מקריבים 2 פרים. בעוד שבחגי תשרי רק אחד.

כאילו קיימות שתי מערכות:

  1. זו של יציאת מצרים (שבה קשורים ראש חודש, פסח ושבועות), עם התחלת שנה משלה, השייכת כולה אך ורק לעם ישראל שהוא מעבר לחוקי הטבע, כמו "מוסף" לשאר הגויים, קדושה יתרה ומיוחדת.
  2. זו של השנה הטבעית "תקופת השנה" שמתחילה בתשרי ועוסקת בחוקי הטבע האוניברסאלים.

פר אחד של קדושה רגילה, שני פרים לתוספת קדושה

עניין חג הסוכות מחבר את שתי המערכות גם יחד:

סוכות שייכת גם למערכת "שלושת הרגלים "(פסח שבועות סוכות) וגם לחגי תשרי. ולכן הקרבנות כפולים בסוכות. במקום 7 כבשים יש 14 כבשים. במקום איל אחד יש שני אלים

לגבי הפרים, יש מערכת שלמה מיוחדת שמחברת בין ישראח לאומות העולם, בין הפן הלאומי והפן האוניברסאלי

את הכפילות הזו של חג הסוכות ניתן היה להבחין בה כבר בפרשת אמור כשמתוארים שני חגי סוכות:

 

ויקרא פרק כג  פרשת אמור

 

כותרת : ד) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְקֹוָק מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם

  • פסח (:(ה) בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַיקֹוָק:….(טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה:(טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיקֹוָק:
  • שבועות: (יז) מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַיקֹוָק:(יח) וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַיקֹוָק וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק:(יט) וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים:…
  • ראש השנה:(כג) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(כד) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ:…
  • כיפור (כז) אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיקֹוָק:…
  • סוכות 1: (לג) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(לד) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַיקֹוָק:(לה) בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:(לו) שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַיקֹוָק בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיקֹוָק עֲצֶרֶת הִוא כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:

סיכום כללי 1 (לז) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְקֹוָק אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַיקֹוָק עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ:…

  • סוכות 2 (לט) אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג יְקֹוָק שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן:(מ) וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים:(מא) וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיקֹוָק שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ:(מב) בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת:

(מג) לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:

סיכום כללי 2 (מד) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי יְקֹוָק אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: פ

פינחס 2

בע"ה כא תמוז התשעח

מישל בן שושן

פינחס פי2

  1. נושאי הפרשה

נתחיל מסוף הפרשה הקודמת (בלק) ועד לאמצע הפרשה הבאה (מטות):

  1. חטא בנות מדיין.
  2. ברכת פינחס
  3. ה' מצווה למשה להכות במדיין
  4. המפקד הגדול
  5. בנות צלפחד
  6. מות משה
  7. מינוי יהושוע
  8. קרבנות המוספים
  9. דיני נדרים
  10. מלחמת מדיין

נעיין במה שקורה בסוף העניין 3::

במדבר פרק כה (טז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(יז) צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם:(יח) כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר ..כו-א: וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה פ          וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר:(ב) שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל:

אחרי הסיפור הטראגי של בנות מדין, ה' מצווה לנקום בהם על ידי מלחמה. וזאת אחרי המגפה הגדולה. אבל, הפסוק מפסיק פתאום באמצע, יש פרשה פתוחה, ומתחילים בנושא ה4, המפקד. ושישה נושאים אחרים. רק בנקודה ה10, אחרי חמישה פרקים שלמים, מגיעים לנקודה ה10 ,ושם  מוצאים את המשכו של "ויהי אחרי המגפה..":

במדבר פרק לא (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ:

ששת הנושאים 4,5,6,7,8,9, נראים כ"מושתלים" ממש בתוך עניין מלחמת מדיין.וזה דורש מאיתנו לדעת במה הם קשורים לעניין מלחמת מדיין ולמה הם הושתלו בדיוק כאן??

חכמנו הצליחו לעשות כל מני קשרים בין הנושאים עצמם.למשל:

4-5-6-7: כל הנושאים האלה קשורים לכניסה לארץ, החלוקה לשבטים. גם מות משה נמצא כאן כדי להגיד שהוא לא ייכנס ולא ישתתף בכיבוש ובחלוקה. יהושוע יעשה זאת. כמובן שסיפור בנות צלפחד קשור לנחלות גם הוא.

לפני הסבר זה, המפקד איננו בא בגלל חטא בעל פעור כמו שרש"י טוען (לדעת מניין הנותרים אחרי המגפה) אלא הוא קשור אך ורק כדי לדעת איך ולמי מחלקים את הארץ.

8-9: שני הנושאים האלה, הקרבנות והנדרים קשורים בניהם כי כתוב  בקרבנות "לבד מנדרכם ונדבותכם…

אם כן נשאר לנו לקשור בין שתי הקבוצות האלה: הקבוצה הראשונה (4-5-6-7) שהיא חלוקת הארץ והקבוצה השנייה (8-9) שהם הקרבנות במקדש.

הרב מנחם ליבטאג מציע לקשור את שתי הקבוצות על ידי השוואה בין התחלת ספר במדבר לסופו: בהתחלת הספר, תואר מחנה ישראל המחולק לפי שבטים , דגלים וגם ליווה התיאור הזה מפקד גדול. אבל נזכור שכל המחנה הגדול הזה היה מאורגן מסביב למשכן. המשכן היווה נקודת אחידות של כל השבטים. מרכז המחנה. מסביב למשכן ישבו כל השבטים בנוסעם במדבר. לכן, גם בסוף הספר, לפני הכניסה לארץ, התורה מתארת את החלוקה לשבטים ולמשפחות אבל היא גם מתארת את הפעילות במשכן עצמו (הקרבנות) כתזכורת שהעבודה במקדש תהיה נקודת האחדות של כל הפיזור בין חלקות שונות , שבטים שונים ומשפחות שונות. לסיכום:

 

  התחלת ספר במדבר סוף ספר במדבר
הריבוי בעם מפקד לפי שבטים ודגלים לקראת הנסיעות במדבר מפקד לפי שבטים ומשפחות לקראת כיבוש וחלוקת הארץ
אחדות הריבוי המשכן מהווה אחדות ומרכז  המחנה הקרבנות ועבודת המקדש כמרכז העבודה המאחדת
  • מסביב להר סיני, כל העם התאחד מסביב למתן התורה.
  • בנסיעות, כל העם התאחד מסביב למשכן
  • לקראת חלוקת הארץ, חייבים לזכור אחדות העם מסביב לעבודה במקדש. העליה לרגל לשלושת החגים מזמינה את חבורת כל חלקי העם סביב מקום ועבודה אחת. גם קרבן התמיד, נעשה בשם כל העם, בנוכחות נציגי כל חלקי העם, והוא סמל לאחדות שהיתה בהר סיני: " עולה תמיד העשויה בהר סיני…"  !!

הבנו את הקשר בין כל הנושאים ה"מושתלים" (4-5-6-7-ו-8-9) .אבל נשאר לנו להבין למה הם "הושתלו דווקא כאן, באמצע מלחמת מדיין? או , ליתר דיוק, בין סיבות המלחמה (חטא הפעור) ובין המלחמה עצמה ותוצאותיה.

נראה לעניות דעתי, שיש להבין את משמעות חומרת חטא בנות מדיין: זה תואר כנקודת התורפה העיקרי של עם ישראל. בלעם אינו מצליח לקלל את ישראל כי ,ברוך הוא". אבל, הוא מצביע על נקודת התורפה: הזנות והעבודה הזרה. כל הבניין היפה של עם המביע ריבוי שמסוגל בכל זאת להראות אחדות בתוך הריבוי הזה, כל הבניין הזה יכול ליפול כולו על בעיית הזנות והעבודה הזרה. כלומר, היצר האנושי הבסיסי. נקודת היסוד. יש צורך לשמור על הנקודה הזאת כי משם הכל יכל לקרוס. כל המפעל של משה יכול להתמוטט בגלל זה. לכן, עליו לדאוג בעצמו על השמירה התמידית נגד החולשה הזו. הוא זה שיילחם נגד מדיין , הוא ייקבר מול בית פעור כשומר, גם אחרי מותו, על סכנה מתמדת זו.

בגלל סכנת עבודת הפעור והזנות עם בנות מדיין, יש מגפה. כדי להינצל מהמגפה וכליית אויבי ישראל יש שני מנגנונים שיש להפעיל כל הזמן:

  1. סידור עם ישראל לפי שבטים מסביב למקדש. הריבוי והאחדות
  2. העבודה האישית, היום יומית, נגד היצר הרע העמוק של הזנות והעבודה הזרה

לכן, נראה לי, באמצע תיאור המנגנון השני, מזכירים את המנגנון הראשון. ורק אחר תיאורו ניתן להמשיך במלחמה של המנגנון השני.

 

  1. כמה נקודות בקשר למפקד:

שבט שמעון

במפקד, שבט שמעון יורד באופן דרסטי במספר. במפקד בשנה השנייה, הם היו 59300 ובשנה הארבעים, לפני הכניסה הם רק 22200. יכול להיות שבמגפה על דבר פעור (שבה מתו 24000) הרוב המתים היו מהשבט הזה כי הם היו "הצמודים" ביותר לבעל פעור. כי הרי זמרי היה נשיא שבט זה. משה אינו מברך, בסוף ימיו את שבט שמעון. ועוד סימן להיעלמותו של שבט זה, הוא מקבל חלקה קטנה מאוד בארץ, בנגב, בתוך חלקו של יהודה.

הרב מנשה וינר מציע הסבר: שבט מנשה "לקח את מקומו של שבט שמעון. כי הרי יעקב בעצמו השווה בניהם: ("אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי"). ובאמת שבט מנשה גדל מאוד במספר ( הם עברו מ32200 ל52700). כאילו הם אחראים על שבט שמעון. הם ממלאים את מקומם.

אנו יודעים שהארץ נחלקה לשבטים אבל גם לדגלים. נזכור שמסביב למשכן, היו קבוצות של שלושה מחנות תחת דגל ראשי. באותו המחנה ישבו ראובן, שמעון וגד.

מכיוון שראובן וגד קבלו נחלה בעבר המזרחי של הירדן, ייתכן מאוד ששבט שמעון חשב שגם הוא צריך לקבל נחלה במזרח לירדן.

זה יכל להסביר שהשט הזה חשב , בערבות מואב, הוא כבר נמצא בנחלתו. והוא רצה להתחבר לבנות מואב, גם בטענה שהם יושבי המקום ויש להתמזג איתם!!

בסופו של דבר, הם הוכו אנושות במגפה וקבלו נחלה קטנה מאוד במערב לירדן!!

43,730

כל המספרים של המפקד עגולים. רובם מעוגלים למאה. מעט מאוד לחמישים. ורק אחד, שבט ראובן, מונה מספר שמסתיים ב30! 43730!. למה?

הרב מנשה וינר מביא הסבר יפה:

במינו השופטים (הדיינים שמונו בעקבות עצת יתרו) מונו שרי עשרות, שרי חמישים, שרי מאות ושרי אלפים.

10,100,1000 הם מספרים הגיוניים, במכפלה של עשר כל הזמן. אם כן, למה למנות "שרי חמישים"??

ההצעה היא שלשרי חמישים היה תפקיד מיוחד: שרי צבא!! כלומר הם היו המפקדים של גדודים של חמישים חיילים. זה יכול להסביר גם המילה "וחמושים עלו בני ישראל". כלומר מחולקים לגדודים של חמישים ! ועל כל גדוד שר מפקד.

אם כן, המספרים של השבטים הם כפולים של חמישים. וזה מסביר שכל המספרים מסתיימים או במאה עגולה או בחמישים עגולים.

נשארת השאלה לגבי בני ראובן שמסתיימים בשלושים.

נזכור שבקשר למפקד בני ראובן, התורה מונה את בני פלוא: אליאב. ובני אליאב, הם דתן ואבירם שמתו בסיפור עדת קרח. אבדן האנשים ההם ואנשי משפחותיהם, מסבירם שהגדוד שלהם היה חסר בעשרים אנשים. וזה גרם לגדוד להיות רק בעל שלושים. והחסר נשאר בולט כדי שנזכור (כמו שהתורה מזכירה כל פעם) את מיתת דתן ואבירם!!

 

כמה מתו במגפה?

בהמשך להסבר הזה ששרי החמישים היו שרי הצבא, ניתן להסביר קושיה ישנה :בתגובה לזנות אחרי בעל פעור, ה' מצווה להרוג את כל החוטאים:

במדבר פרק כה (ה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר:

רש"י במדבר פרק כה (ה) הרגו איש אנשיו – כל אחד ואחד מדייני ישראל היה הורג שנים, ודייני ישראל שמונה רבוא ושמונת אלפים, כדאיתא בסנהדרין (יח א):

כמה מתו? התורה אומרת שמתו 24000 איש. אבל רש"י, בעקבות הגמרא (גם הבבלי וגם הירושלמי) טוענים דבר מפתיע: כל דיין אמור להרוג לפחות שני אנשים. כמה דיינים היו?:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף יח עמוד אתנו רבנן: +שמות י"ח+ ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרת, שרי אלפים – שש מאות, שרי מאות – ששת אלפים, שרי חמשיםשנים עשר אלף, שרי עשרות – ששת ריבוא, נמצאו דייני ישראל שבעת ריבוא ושמונת אלפים ושש מאות. הדרן עלך דיני ממונות.

מגיעים למספר עצום של  78600 דיינים. אם כל אחד הורג שניים, מגיעים למספר מתים עצום: 157200!!!. רבע מעם ישראל!.

הרמב"ן מציע כל מני הסברים, כמו למשל שהם הצטוו להרוג אבל אחרי מעשה פינחס, לא הרגו אותם. כלומר, המספר העצום הזה היה המספר של האנשים שהיו אמורים למות במגפה אבל פינחס מנע זאת על ידי מעשיו.

הסבר אחר הוא שהדיינים הרגו כל אחד את האשמים ממש, השייכים לשבטם. כלומר, בחטא בער פעור, היו אנשים שחטאו ממש, והם אלה שהיו צריכים להרוג. אבל כל ראשי השבטים הרגו את האנשים השייכים לכל שבט.

 

אבל הרב וינר מציע הסבר עוד יותר פשוט:

רק שרי חמישים היו צריכים להרוג שניים כל אחד. כמה "שרי חמישים" היו? 12000. וכך מגיעים למספר המתים 24000!! בדיוק מה שהתורה אומרת. כך מתרצים את הטענות של כל הפרשנים!!

 

  • עניין הקנאות

עניין הקנאות הוא רגיש מאוד כי הוא יוצא מכללי ההלכה והמשפט הרגילים.

אילו פינחס היה שואל את משה, השולחן הערוך, ספק אם היו מתירים לו לעשות מעשה אלים זה ללא משפט, עורכי דין, שימוע….. אילו הרגו את פינחס באמצע מעשה, ההלכה לא היתה מאשימה את מי שהרג אותו! אם כן, פנחס לקח סיכון עצום על עצמו ועל שאר החברה על ידי מעשה קנאות זה.

נראה לי להגדיר את מעשה הקנאות כמעשה "אלים", בלתי חוקי, במובן הרגיל של המילה, שמנסה למנוע אלימות יותר גדולה. אבל יש תנאים מאוד נוקשים לקנאי. בניהם, ביטול כל נגיעה אישית במעשה. וזה הדבר הכי קשה! אף אחד איננו יכול להעיד על עצמו או להיות בטוח שאין לו נגיעה אישית בדבר. לכן, נשארנו שבוע שלם (בין סוף הפרשה הקודמת לפרשה שלנו) במתח עצום: האם מעשה פינחס מקובל או לא על ידי ה'.??

המתח עזר לנו להבין שזה לא דבר פשוט וברור! עד שה' בכבודו ובעצמו בא כדי לבשר שמעשה פינחס היה מקובל ואף מוצלח מאוד, הדבר נשאר בערפל.

מעט מאוד אנשים בהיסטוריה יכולים להיות באמת קנאים לשם שמיים. רוב רובם של הקנאים פשעו וגרמו להמון סבל , מלחמות, טרור, ורוע. לכן, מצווה להתרחק מכל מעשה של קנאות.

 

בכל זאת, ננסה להבחין מכמה מקרים דומים בתנ"ך, בהם היה צריך לבחור בין מצב רע למצב רע עוד יותר. כי רק במצבים כאלה יש מקום לדבר על קנאות. אין בחירה בין הטוב והרע אלא בין הרע והרע יותרף

  1. מעשה דינה

דינה נאנסת. שמעון ולוי הורגים את כל אנשי שכם. הם עושים זאת כי אין לאפשר שאחותם תיחשב לזונה. יש לנקום את הכבוד הפגוע של עם ישראל…

יעקב אבינו איננו אהב זאת. ובברכותיו לפני מותו הוא מזכיר את שני השבטים האלה לרעה בגלל מעשיהם. (אפשר להגיד, כמו הרב וינר, שיעקב נקט בעמדת היהודי הגלותי שמעדיף להשפיל את עצמו מאשר לגרום לסכסוכים אלימים עם השכנים) . יעקב איננו מוחק את שני השבטים האלה מעם ישראל . הוא משאיר את הבירור שיעשה בהיסטוריה לגבי טוהר מעשיהם. כי ברוב הזמן, לא יודעים האם מעשה הקנאות היה טוב או לא, רק לאחר זמן רב ולאור התוצאות לתווך ארוך.

ומה אומרת ההיסטוריה? שמעון הוא השבט העיקרי בחטא בנות פעור. זמרי בין סלו , נשאי שבט שמעון הוא זה שעשה את המעשה הנורא מכל. שמעון יאבד חלק גדול מבניו (ראה לעיל) ואף נחלתו בארץ תקטן מאוד ומשה רבינו לא ימנה אותו בברכותיו!

לוי, לעומתו, ימשיך במעשה הקנאות שלו, אבל באופן חיובי:

  1. חטא העגל

גם כאן, יש לבחור בין שני מצבים "רעים". או שכל עם ישראל ייכחד בגלל חטא העגל או שיהרגו חלק ממנו, החוטאים העיקריים. משה קורא לשבט לוי להרוג "איש את אחיו,ביתו.." כלומר להרוג את החוטאים אבל בלי נגיעה אישית, בלי שינאה, כאילו הוא הורג את האח שלו  או את הבת שלו! רק כך ניתן לקחת חרב ולהרוג יהודים אחרים. אבל "בזכות" הדבר הנורא הזה של הריגת יהודים על ידי יהודים, ניצל שאר העם! בני לוי היו קנאים "טובים" וקבלו אף פרס: הם מונו כשבט שיטפל במקדש ובחינוך העם!

  1. פילגש בגבעה

גם כאן, יש לבחור בין שני מצבים רעים מאוד: שבט בנימין מתנהג כמו שהתנהגו אנשי סדום. לא מכניסים אורחים, באים כדי לאנוס האורחים , אונסים אשת איש ולא מוכנים למסור לדין את האשמים. כל שבט לוי מוכן להילחם עם שאר עם ישראל כדי להגן על התרבות המרושעת שלהם. לשאר העם שתי אופציות:

  • א. לתת לתרבות המרושעת הזאת להתפשט בכל העם, לא להגיב.
  • ב. להגיב באלימות נגד בנימין כדי לתקן דרך המסוכנת שבה הולך עם ישראל: פירוד זנות ומעשה סדום.

עם ישראל בוחר באופציה השנייה. אבל קוראים שלושה שלבים במלחמה הזאת:

  • א. העם מתלכד (ארבע מאות אלף איש- הסכום הגדול ביותר שאף פעם הצליחו לגייס) ובא להגיב נגד בנימין. הם הולכים לשאול את ה': "מי יעלה ראשונה במלחמה?". הם לא שואלים האם נכון להילחם אלה איך להילחם! ה' עונה להם, כמו באופן אוטומטי: יהודה יעלה! אבל הם מפסידים במלחמה ומתים כמה עשרות אלפי יהודים.
  • ב. בפעם השנייה, העם מתכונן למלחמה נוספת והם דורשים את ה' רק כדי לקבל אישור אבל הם כבר עשו הכל כדי להילחם. ה' "נותן להם את מבוקשם : אישור למעשה שכבר החליטו עליו מראש! והם שוב מפסידים ומתים המון.
  • ג. רק אחרי שעם ישראל בא לבית ה', בוכה, צם, מקריב קרבנות ושואל את עצמו באמת האם יש להילחם נגד "אחיהם" בני בנימין, ה' נותן בידם לנצח.

אכן, מתו המון יהודים בסיפור. בבית ה', עמד איש מוכר: פינחס!! למרות הזמן הרב שעבר בין שני הסיפורים (כמה מאות שנים), פינחס עדיין כאן כי מדובר שוב בהחלטה קשה: יהודים הולכים להרוג יהודים כדי להציל עם ישראל!!

רק אחרי שמבררים האם אין נגיעות אישיות. האם מרגישים באמת שהקנאות היא לשמה באמת, רק אז הקנאות מאושרת.

גם בסיפור הזה של פילגש בגבעה, האיש שממנו כל הסיפור התחיל הוא משבט לוי. וזה האינפורמציה היחידה שנותנים לנו עליו!  ופינחס נמצא בבית ה'. כאילו רוצים לקשור בין כל הסיפורים האלה וללמוד אחד מהשני!

 

פנחס פי

בע"ה טז תמוז התשעז

מישל בן שושן

 

פנחס פי

 

פרשת פנחס

היא מכילה שלושה חלקים

  1. סוף הסיפור של פנחס
  2. ספירה אחרונה של עם ישראל לפני הכניסה
  3. קרבנות המוספים

המיקום של שלושת החלקים האלה, דווקא כאן ,דורש עיון. לגבי החלק הראשון, ברור שהוא המשך הסיפור שהתחיל בסוף פרשת בלק. פנחס מצליח להציל את השמדת בני ישראל על ידי האלוהים והוא מקבל "ברית שלום" על כך. גם החלק השני, הספירה של עם ישראל, נראית הגיונית אחרי ש24000אנשים מתו במגפה הקודמת. כול מהלך שחשוב של עם ישראל דורש לפחות 600000איש. לפני שנכנסים לארץ, חשוב להגיע למספר המינימאלי הזה. אבל מיקום הקרבנות של החגים נראה לא במקומו. היינו מצפים למצוא אותו בספר ויקרא עם כל הקרבנות. או בתוך פרשת אמור, שם, כבר נפרטו החגים.

הרמב"ן מציע הסבר: במדבר, בני ישראל לא הקריבו קרבנות, לפחות לא קרבנות החגים. ולכן, יש לחדש המדע הזה עכשיו שיכנסו לארץ.

נראה לעניות דעתי להציע הסבר אחר:

כל פרשת פנחס היא תשובה "יהודית" לפרשת בלק.

בלק ובלעם ניסו להכחיד את עם ישראל על ידי כל מני תחבולות. הם כעמט הצליחו לולי הקנאות המבורכת של פנחס. בסופו של דבר, עם ישראל חי עם מספיק אנשים כדי להמשיך את תפקידו.

בפרשת בלק, בלעם ביקש שלוש פעמים (שלוש רגלים) שבלק יכין לו שבעה מזבחות עם פרים ואלים, כדי "לרצות" את האלוהים ולבקש ממנו דברים.

כאן, בפרשת פנחס, התורה מתארת את הקרבנות שעם ישראל מתבקש להקריב (בין השאר הפרים והאלים), בשלושת הרגלים. בנוסף, יש להקריב קרבנות במועדים של כפרה וסליחה, חגי תשרי, אולי במקביל לחטא זנות אחרי בנות מואב.

פרשת בלק פרשת פנחס
נסיון קללת עם ישראל שלוש פעמים בשלוש רגלים מחדשים הקשר עם האלוהים
חטא בעל פעור: חולשה פנימית בעם ישראל חגי תשרי: בקשת סליחה וכפרה

 

אם כן מגלים שתי מערכות:

  • הקשר המיוחד בין עם ישראל וה' שמבטיח לו שבכל מצב, העם ברוך, והכל יהיה בסדר
  • הצורך בעבודה, במוסר, כאילו הכל תלוי בזכות העם.

שתי המערכות האלה מצריכות שני סוגי חגים:

  • החגים שמקשרים את ישראל להיסטוריה שלו ולקשר עם ה' המשגיח עליהם
  • החגים המצבים כל אדם מול קונו, כדי לבקש סליחה וכפרה ולעשות תשובה

ואכן, דרך עיון בקרבנות בפרשת פנחס, מגלים את שתי המערכות האלה. ננסה להראות זאת:

הקרבנות:

כשמסתכלים בטבלא למטה, מגלים שיש הבדל בין הקרבנות של שלושת הרגלים והקרבנות של חגי תשרי.

נשים בצד לרגע את קרבנות התמיד של כל יום, שבת וראש חודש.

  • בפסח ושבועות, מקריבים 7 כבשים, 2 פרים ואיל אחד. (ושעיר )
  • בראש השנה, כיפור ושמיני עצרת, מקריבים אותו הדבר רק שבמקום שני פרים מקריבים פר אחד

סוכות היא חג השייכת לשתי הקבוצות! היא גם חלק משלושת הרגלים כמו פסח ושבועות והיא גם כן חלק מחגי תשרי כי פשוט היא נמצאת בחודש תשרי.

לכן, בסוכות, הקרבנות כפולים.

  • יש בסוכות להביא שבעה כבשים כמו בפסח שבועות וגם שבעה כבשים בגלל השייכות לחודש תשרי. סה"כ 14 כבשים
  • יש להביא שני אלים. אחד כנגד השייכות לשלושת הרגלים ואיל כנגד חודש תשרי.
  • בעניין הפרים, יש להסביר למה מקריבים 13,12,11,עד 7.ההסבר הרגיל הוא שבסה"כ יש 70 פרים כנגד 70 אומות העולם. אבל הרב מאיר שפיגלמן מישיבת הר עציון מציע חידוש נפלא:

היינו מצפים שבסוכות, לפי נקריב בכל יום שלושה פרים: שני פרים כנגד השייכות לשלושת הרגלים ופר אחד כנגד השייכות לחודש תשרי. אם כן השאלה היא לגבי התוספות: למה מקריבים ביום הראשון 13 פרים במקום שלושה ומדוע ביום השני 12 פרים במקום שלושה…ולמה 7 פרים ביום השביעי במקום שלושה!

בעצם ה"תוספות" הם: 10,9,8,7,6,5,4,. וסה"כ הוא 49! בדיוק מספר הימים שבין פסח ושבועות.

כאילו בסוכות, יש ספירה פנימית מרוכזת בין התחלת חג הסוכות לשמיני עצרת כמו בין פסח לשבועות

ביום א ביום ב ביום ג ביום ד ביום ה ביום ו ביום ז סה"כ
פרי החג 13 12 11 10 9 8 7 70
היה צריך 3 3 3 3 3 3 3
ההפרש 10 9 8 7 6 5 4 49

 

הנה טבלא מסכמת של הקרבנות המופיעים בפרשה שלנו:

 

יום שחרית-מנחה מוסף
תמיד:כבש בבוקר וכבש בין הערביים כבשים פרים אלים שעיר

לחטאת

יום חול 2
שבת 2 2
ראש חודש 2 7 2 1 1
כל יום של פסח חג 2 7 2 1 1
שבועות חג 2 7 2 1 1
ראש השנה 2 7 1 1 1
יום כיפור 2 7 1 1 1
יום א סוכות חג 2 14 13 2 1
יום ב 2 14 12 2 1
יום ג 2 14 11 2 1
יום ד 2 14 10 2 1
יום ה 2 14 9 2 1
יום ו 2 14 8 2 1
יום ז 2 14 7 2 1
שמיני עצרת 2 7 1 1 1

 

לסיכום:

יש קשר מצד אחד בין פסח-שבועות וסוכות= שלושת הרגלים הקשורים להיסטוריה (יציאת מצרים) ולהבטחת הקדוש ברוך הוא שיש תכנית אלוהית עליונה עם הבטחה וסוף טוב.

יש קשר בין ראש השנה, כיפור ושמיני עצרת, החלים בחודש השביעי, החודש שמתחיל את השנה במימד הטבעי, החקלאי, המוסרי, ללא קשר עם ההיסטוריה וההבטחה. הם קשורים לסליחה ולכפרה.

חג סוכות מחבר בין שתי המערכות האלה. גם בפרשת אמרו, סוכות תואר פעמיים. כאילו קיימות בתוכו שני חגים מקבילים, אחד השייך לשלושת הרגלים ואחד השייך למערכת חודש תשרי.

בין פסח לשבועות יש מצוות ספירה אישית , של 49 ימים. הספירה עולה מ1 עד 49. מתכוננים ומתעלים בקדושה.

בסוף כל החגים, בסוכות, יש ספירה גם כן אבל היא נעשית בבית המקדש על ידי קרבנות. היא גם בעלת 49 . היא ספירה יורדת, כאילו אנו חוזרים מהמדרגות העליונות של קדושת כל החגים לחיים הרגילים של ימי החול.

 

התחלת החגים: מפסח עד שבועות סוף החגים מסוכות עד שמיני עצרת
49 ימים בספירה עולה 49 פרים בספירה יורדת
עלייה מעולם החול של מצרים לקראת עולם הקדושה ירידה לעולם החול כדי למצוא הקדושה בחול

 

 

כפילות

עכשיו ניגש אל עניין הכפילות של הפרים בין שלושת הרגלים לחגי תשרי

ראינו שבשלושת הרגלים מקריבים שני פרים כל יום ובחגי תשרי רק פר אחד.

כמו כן, כל יום חול, מקריבים שני כבשים (אחד בבוקר ואחד בין הערביים) ובשבת, מכפילים ומוסיפים עוד שני כבשים

  • במערכת הרגילה, הטבעית, זאת הקשורה לחיי העולם הרגיל (ימי חול, חגי תשרי) מקריבים פר אחד או שני כבשים
  • אבל בשלושת הרגלים ובשבת,כשיש קדושה נוספת, הבאה מלמעלה, בציון המעורבות האלוהית בהיסטוריה של עם ישראל, אז מכפילים הפרים ומכפילים הכבשים התמידיים

 

שבת, הוא יום שבני האדם לא קובעים מתי הוא יחול. הוא שנקדש כבר בבריאת העולם. אבל יש בו גם תוספת של קדושה מאז שה' הוציא את ישראל ממצרים. לכן, יש להקריב בו שני כבשים נוספים.(זכר למעשה בראשית וזכר ליציאת מצרים)

ראש חודש מקבל מעמד מיוחד בכל החלוקה הזאת: הקרבנות של ראש חודש זהים לקרבנות של שלושת הרגלים. גם הוא נקבע על ידי בית הדין האנושי, לפי העדויות על מולד הירח. אבל מצד שני, אין בו איסור עשיית מלאכה. והוא קובע לא רק מתי יחולו שלושת הרגלים אלא גם מתי יחולו חגי תשרי.

 

פרים-כבשים ואלים

רש"י מביא את ה"שייכות" של הבהמות האלה לאבות. בספר בראשית יש סיפורים הקשורים לבהמות. ושם, אנו מגלים שאברהם הקרבי בקר (פר) עבור המלאכים. שיצחק הקריבו במקומו איל בעקידה. ויעקב התעסק בכבשים.

השעיר עיזים שאנו מביאים בכל חג , בא לחטאת. כלומר לכפר על חטא. בחכמים מדברים על החטאים שעם ישראל עלולים לחטוא בהם בטומאת מקדש ובכל ענייני הקדושה. אבל ייתכן שיש גם קשר למכירת יוסף וטבילת הכתנת שלו בדם שעיר עזים

פר איל כבשיים שעיר עיזים
אברהם יצחק יעקב יוסף

 

אבל יש בעיה מסויימת:

החכמים אומרים שהפרים הם כנגד אומות העולם. הם אומרים זאת כשהם סופרים את 70 הפרים של סוכות. מצד שני, יש מקורות אחרים שטוענים שהפר האחד שמקריבים בשמיני עצרת, הוא מקביל לעם ישראל.(אחרי שטיפלנו במשך 7 ימי הסוכות ב70 האומות, ה' מבקש מאיתנו להביא פר אחד שמסמל את עם ישראל כדי שנישאר ביחד , לבד איתו ביום האחרון.

איך נקשור את הפירוש על ההקבלה של הפר עם אברהם ושני הפירושים האלה?

 

הרב מנשה וינר מציע  דרש נחמד:

אברהם אמר לה': "אני עפר ואפר"

זאת עמדה של ענווה. זה הקנה לו שייכות לכל בני האדם בעולם. "ונברכו בך כל משפחות האדמה". וגם זכות להוליד את עם ישראל שמטרתו לאחד את כל העולם.

אם כן, אין סתירה: אברהם הוא גם שייך ל70 האומות וגם לעם ישראל. ורמז יש בדבר:

  • אני עפר= ע-פר: כלומר 70 אומות, 70 פרים
  • אפר= א-פר: פר אחד,כנגד עם ישראל , פר אחד עבורם בשמיני עצרת.

מי מחליף את משה?

מתוך שיעור של הרב מנשה וינר

 

באמצע פרשת פנחס, משה מתבקש להעביר את הסמכויות ליהושע. הבחירה ביהושע והצורה שבה ההעברה נעשת מלמדת על הרגשותיו של משה בסוף ימיו ולמה הוא לא נכנס לארץ

 

  1. משה משנה את צו ה':

ה' מצווה שמשה ישים את ידו על יהושע. משה שם את שתי ידיו!

ה' מצווה שמשה ישים ידו על יהושוע ואחר כך יציג אותו מול העדה. משה עושה ההיפך: קודם כל הוא מציג אותו לפני אלעזר והעדה ואחר כך שם דיו עליו.:

במדבר פרק כז (יח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו: (יט) וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם:……..

(כב) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֹתוֹ וַיִּקַּח אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה:

(כג) וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה: פ

 

  1. יד אחת או שתי ידיים?

מה ההבדל בין לשים יד אחת או שתי ידיים על יהושוע? שתי ידים על ראש יהושוע זה סמל שליטה שלמה עליו. כאילו כל מה שיעשה יהושוע יעשה אותו בכוחו של משה ובהשראתו.

יד אחת בלבד על יהושע, זה סמל השראה מצד אחד אבל גם מתן אחריות ליהושוע. מתן אוטונומיה מסויימת.

ה' דורש ממשה שאמנם יכניס מתורתו ומאופיו ומנהיגותו ביהושוע. אבל הוא גם מבקש ממשה שיעשה זאת רק ביד אחת, כדי לתת ליהושוע אחריות ועצמיות. כי בארץ כנען דרושים מנהיגים ואנשים בעלי אחריות ועצמיות.

משה לא ידע להאמין בעם במי מריבה. הוא רצה להמשיך להנהיג אותם כאילו הם עדיין יוצאו ממצרים, כאילו הם עדיין לא התבגרו. ולכן, ה' מונע ממנו להיכנס לארץ. כי הוא מאמין מספיק ביכולת העם להנהיג את עצמו באחריות.

כמו כן, משה איננו מצליח לתת ליהושוע את הקרדית והאמון המלא. אולי משה חושב שיהושוע עדיין לא בוגר בעצמו! הוא רוצה לתת לו הכל! כאילו הוא השליח המלא של משה!

זה מה שקורה לפעמים בהורים שלא שמים לב שהילדים שלהם גדלו והתבגרו ויש לתת להם מרחב תמרון!

 

  1. נעל אחת או שתיים?

הרב מנשה וינר שם לב שדבר דומה קרה עם הנעליים: כשמשה מתקרב אל הסנה, ה' מבקש ממנו להוריד את שתי נעליו:

שמות פרק ג (ה) וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא:

אבל כשמלאך ה' מבקש אותו הדבר ליהושע, בספר יהושוע, הוא מבקש ממנו להוריד רק נעל אחת!:

יהושע פרק ה (טו) וַיֹּאמֶר שַׂר צְבָא יְקֹוָק אֶל יְהוֹשֻׁעַ שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כֵּן:

הנעלים הם סמל לכוח פעולה. כמו שהחיילים שמים נעליים צבאיות והן סמל למדים שלהם. ה' מבקש מבני ישראל לשים מעליים לפני היציאה ממצרים:

שמות פרק יב:(יא) וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַיקֹוָק:

כי הם יוצאים למסע כמעט צבאי. עם חגורות ומקלות.

כשה' מבקש ממשה להוריד את שתי הנעליים, הוא בעצם לוקח מלא הפיקוד עליו. משה יהיה מעכשיו רק הכלי של ה'. ה' נלחם. ה' יתכננן את כל המהלכים ויוציא את ישראל ללא ההתערבות של משה או של העם. לכן, הוא דורש ממשה להוריד את שתי הנעליים.

אבל, עבור יהושוע, המצב שונה. בארץ כנען, כשיש להילחם ולהשתתף באופן פעיל בכיבוש ובהתיישבות, יש להוריד רק נעל אחת (לתת לאלוהים לעזור לנו) אבל יש לשמור על הנעל השנייה (להשתתף במלחמה בעצמנו)

נעל אחת, סמל להנהגה טבעית ועצמאית, נעל שנית מסמלת ההכרה שה' בכל זאת מנהיג הכל מלמעלה

 

  1. תביא או תבוא?

אותו הדבר אנו מוצאים בספר דברים כשמשה מקבל את הצו האלוהי למנות את יהושוע. ה' מבקש שיהושוע "יביא" כלומר, ינהיג, בכוחות עצמו, בהשראתו האישית את העם לארץ. משה מוסר ליהושוע כי הוא רק "יבוא" עם העם לארץ. משה עדיין מסרב להכיר ביהושוע כמנהיג בפני עצמו ולתת בו אמון. כי הוא לא נותן אימון בעם עצמו.

משה חושב שיהושוע לא יכול לבד!

דברים פרק לא (ז) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם:

 

דברים פרק לא(כג) וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ:

 

  1. יהושוע או כלב

את מי יש למנות כדי להחליף את משה?

בסוף המפקד כתוב:

במדבר פרק כו  (סג) אֵלֶּה פְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ:(סד) וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינָי:(סה) כִּי אָמַר יְקֹוָק לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן: ס

כלב, הוא משבט יהודה. אם כלב נבחר כיורש של משה, זה אומר שכבר נתחיל את המלכות!! האם משה חושב שהעם יכול כבר בכניסתו לארץ להמליך עליו מלך. האם מלכות בית יהודה (שתתחיל רק על ידי דוד) יכולה כבר להתחיל אחרי משה?? משה , כנראה חושב שלא!.

יהושוע איננו יכול להיות מלך כי אין לו בנים! (יש לו בנות).(לכן נקרא בִן נון עם חיריק ולא בֵן נון עם צרי)

וה' אמר על המלך

דברים פרק יז (כ) לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל: ס

יהושע קרוב מאוד למשה. הוא התלמיד המובהק שלו.

יהושע דומה מאוד ליוסף. שניהם חיו 110 שנים. הם מאותו שבט.שניהם שולטים  על השמש והירח (שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון- יהושוע) (השמש והירח משתחווים לי- יוסף) ליוסף יש כוח מנהיגות אבל לא המלוכה!!

לכן יהושוע עדיף (לפחות בעיני משה) על פני כלב.

 

לסיכום:

מתברר ושב ושוב שהיה חסר למשה האמון בעם שהתבגר.לכן, הוא בוחר ביהושוע ולא בכלב כדיל החליף אותו והוא מתנהג מולו כמול תלמיד שימשיך את דרכו ולא ייקח החלטות עצמיות.

ה' דורש ממשה שיתנן ליהושוע מרחב תמרון כי זה מה שדרוש בארץ כנען אבל משה איננו מסוגל לעשות זאת. משה הוא המנהיג של חוץ לארץ . ולא המנהיג של ארץ ישראל. הוא לא מכיר ביכולת ההאחריות של העם בארץ. ה' מסכים שיש להמשיך את דרכו של משה. אבל רק ביד אחת. יש מצד שני לתת חופש פעולה ואחריות למנהיגים ולעם כשנכנסים לארץ.

ייתכן שגם היום אנו חווים אותה המהפכה במנהיגות הדתית שלנו!

 

פנחס מוש

בע"ה יד תמוז התשעו

מישל בן שושן

 

פנחס מוש

 

בנות צלפחד

"ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר בן גלעד בן מכיר בן משנה ..בן יוסף"

למה הפסוק מייחס אותן ליוסף? אנו כבר יודעים שמנשה הוא בנו של יוסף וגם מכירים את גלעד בן מכיר!?

לפי המאור ושמש, הן דאגו לעניין אחר מאשר רק נחלה בשם אביהם. הן דאגו שבאחרית הימים, משיח בן יוסף לא ימות לפני בוא משיח בן דוד!!! על מה מדובר?

יש כמה נבואות (בן השאר יחזקאל) שמדברים על שני שלבים בגאולה האחרונה של עם ישראל

  1. משיח בן יוסף: שלב של בניין המסגרות החומריות של יישוב עם ישראל בארץ ישראל. החזרת המלכות (השלטון), יישוב הארץ וחזרת הגולים לארצם.
  2. משיח בן דוד: הכנסת תוכן רוחני למפעל הזה.

החכמים בקשו מעם ישראל להתפלל , כל הזמן, כדי שבאחרית הימים, משיח בן יוסף לא ייהרג טרם בוא משיח בן דוד!! הפרט הזה נתון בידי בני ישראל ולהם האחריות על הדבר הזה.

 

פוסט ציונות

רוח הציונות מתחילה היום להתפוגג בליבם של הרבה ישראלים. יש הרגשה כאילו תמה התקופה של משיח בן יוסף. עדיין לא הגיע זמן משיח בן דוד. ונראה לי שיש סכנה שתיווצר תקופת ביניים ריקה מכל רוח משותפת בין כל האוכלוסייה בישראל.

בהקמת המדינה, כולם ידעו למה הם כאן וכולם השתתפו בלב שלם בבניין הארץ ובמלחמות. אבל, עכשיו שהמדינה נראית כבר בנויה, חלק גדול מהנוער החילוני איננו מוצא עניין בהמשך המפעל הזה. מה שחשוב היום יותר, זה לחיות טוב במדינה נורמאלית עם מחיר קוטג' נמוך ותנאי ביטחון נורמאליים. הנוער הזה איבד כל חזון. אין יותר תוכן משמעותי להמשך החיים בארץ.

מנגד, ל"דתיים" הציונים, מרגישים שהמטרה היא ההתיישבות ונלחמים עבור אחיזה בכל השטחים. אבל החזון הזה נראה "סקטוריאלי" ולא קונה לצידו את כל חלקי העם.

החרדים, שלא ראו בציונות שום ערך, מחכים ש"המשיח יבוא" ולא מנסים לחבר את שאר חלקי האוכלוסייה לאמונתם. להיפך, בהתנהגותם (הסקטוריאלית, ההתנהגותית, הסירוב לשרת בצה"ל, הסירוב להרגיש חלק מההוויה הישראלית), הם דוחים הרבה אזרחים אחרים.

כך שנראה לי, אין עדיין "חזון" משותף, חדש, רוחני, שיכול לשחוף אחריו את היושבים בציון. כלומר, משיח בן דוד עדיין לא הגיע!!

הסכנה שחזו, כנראה חכמנו (והמאור ושמש בניהם) היא שרוח הציונות לא תפגוש את רוח משיח בן דוד שטרם הגיע. הם תיארו זאת ב"מותו של משיח בן יוסף טרם בוא משיח בן דוד). למה זה חמור? כי לא נאחד, סוף סוף, את שני חלקי העם, את יוסף ואת יהודה לעץ אחד. יש סכנה אם משיח בן יוסף ימות לפני בוא משיח בן יהודה.

החלק של העם הוא להתפלל ולפעול כדי שזה לא יקרה. יש להמשיך את רוח הציונות ויש לתת לרוח משיח בן יהודה להופיע.

 

משיח בן יהודה

נראה לי שאנו צריכים להיות מוכנים להיות "מופתעים" על ידי משיח בן יהודה.

להאמין ש"המשיח יבוא", זה להיות מוכן להפתעות!!

כשכל אחד חושב שהמשיח יהיה הרבי שלו או שיקרה מה שהוא חושב צריך להיות, זה אומר שאף אחד איננו עדיין מוכן לקבל את פני המשיח! כי אם המשיח עדיין לא הגיע, זה אומר שכל הדוגמאות , הדמויות, הפרדיגמות,שאנו כבר מכירים, זה עדיין לא המשיח!

נזכור שההתחלה של הגאולה שחווינו במאה השנים האחרונות, הפתיעה לגמרי את כל התחזיות והפרדיגמות שהיו ליהודים. עד כדי כך שאפילו אחרי שמשיח בן יוסף כבר הגיע, הרבה יהודים לא מאמינים שזה אכן קרה!!

רק הגדולים ביותר מתוך עמנו, הבינו שהקמת המדינה היא משיח בן יוסף. אפילו אם זה לא היה "כשר" במושגים של הגלות, אפילו אם זה לא היה זהה לחלומות הדתיים, זה קרה!! וזה הפתיע את כולם!

כמו כן, נראה לי שכולנו חייבים להיות מוכנים להרבה הפתעות לגבי משיח בן יהודה.

ההפתעה תהיה גדולה כי זה יבוא מצד שאנו לא צופים וזה יהיה בצורה שאין לנו מושג היום.

לכן, נראה לי, הרמב"ם, מתאר המשיח כתהליך שאנו נתוודע אליו רק בדיעבד. כשזה כבר יצליח! אחרי שרוב חלקי העם ייסחפו אחרי תוכן רוחני הקשור למסורת, אבל שיהיה בלבוש חדש לגמרי.

"אני מאמין בביאת המשיח". אנו מכריזים כל יום. אבל נראה לי שהמוכנות היא להפתעה שתהיה! וזה לא יהיה רחוק מ"אונס" עבור כל אלה שיש להם בראש תרחיש כבר מוכתב וברור, שנעתק מחלומות העבר.

לא לחינם מדובר ב"ביאה".!

 

פמיניזם

מעניין מאוד שהדאגה לחיבור בין משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, באה דווקא מנשים, בנו צלפחד! התעוררות הפמיניזם, התעוררות הנשים ללימוד תורה ולרצון להשתתף בהחלטות ובעשייה התורנית גוברת דווקא בעידן שבו רוח הציונות נחלשת ונדרשת חשיבה מחודשת לגבי רוחניות חדשה המבוססת על המסורת.

בנות צלפחד יוזמות. הן מבטאות תשוקה לארץ ישראל. אכפת להם מהמסורת ואיכפת להם להציב אתגרים להנהגה הישנה. בזכותן התחדשו הלכות. בזכותן אולי משה מערב את האלוהים בשאלת החיבור בין המצוי והרצוי.

האם משיח בן דוד יתקרב בזכותן של הנשים גם היום?

בנות צלפחד דאגו שמשיח בן יוסף לא ימות לפני בוא משיח בן דוד.

"אבינו מת במדבר" אומר המאור ושמש, מדובר על יוסף שאחיו רצו להרוג אותו בגלל דיבוריו

 

 

משפטן

"ויבא משה את משפטן לפני ה'". למה הנון במשפטן גדולה? כאילו הרגיש שיש חוסר מהותי בדאגה לחיבור בין שני המשיחים. נון שערי בינה חסר. האות הגדולה דומה לאות עם נקודה מעליה. היא מסמלת החוסר.

נזכור שמשה לקח איתו את ארונו של יוסף ביציאת מצרים. הוא אחראי על יוסף. הוא חייב לזכור את יוסף. משה ייתן התורה, הרוחניות. אבל הוא חייב לדאוג גם לפן השני: הפן הפיזי. יוסף דאג שלכולם יהיה אוכל. שלכולם יהיה ביטחון כלכלי. הוא דאג לאחדות האחים. הוא דאג שיהיה להם ארץ גושן לגור ביחד. משיח בן יוסף הוא זה שידאג לאחדות, לארץ, למדינה, למלכות, לביטחון, לכלכלה.

משה ,רבנו, נותן התורה, דאג שתהיה לנו תורה, דרך, תוכן רוחני, חוקים וחזון.

כשבנות צלפחד באים אל משה לספר לו על יוסף, זה מדבר אליו מאוד.

המאור ושמש אומר שמשה היה בעד טענותיהן. אבל הוא לא ידע איך להגשים את הפטרון. ולכן הוא מסר הבעיה לאלוהים.

 

משפטם

בפרשת הקרבנות, פעמיים בלבד כתובה המילה  "כמשפטם". בכל מוספי החגים, תמיד כתוב "כמשפט" חוץ משני מועדים:

  • ראש השנה
  • שמיני עצרת

בין שני התאריכים האלה, יש 21 ימים.

בימים האלה, אנו מתפללים לישועה ולנחמה . יש סליחות, שופר עד להושענא רבא (ערב שמיני עצרת).

התקופה הזו היא התקופה הגלויה , שבה בני ישראל מנסים להתערב כדי להביא גאולה לעולם.

המאור ושמש שם לב שיש גם כן 21 ימים בין 17 בתמוז לתשעה באב.

בתקופה הזו, עם ישראל נמצא במצב של יראה, מנסה לעבור התקופה בלי פגע. כאילו הוא היה מעדיף שהתקופה הזו תעבור מהר! אבל בתקופה הזו, הגאולה השלמה עושה את דרכה בסתר. וכדי שזה יצליח, מתבקשים היהודים לעבור אותה בשקט ובסתר.עד 9באב שעתיד להיות מועד הגאולה השלמה ולחג גדול.

המאור ושמש מתאר את שתי התקופות האלה:

בין ראש השנה לשמיני עצרת= העבודה הגלויה עבור הגאולה

בין המצרים= העבודה הנסתרת עבור הגאולה.

שתי התקופות, בעלות 21 ימים, מקבילות אחת לשנייה, אחת בסתר ואחת גלויה!

 

נראה לי מעניין שבאותה הפרשה, שני נושאים, לכאורה רחוקים זה מהזה  (קרבנות החג ובנות צלפחד), קשורים על ידי מילה סמלית אחת : משפטן ומשפטם!! כאילו שניהם עוסקים באותו העניין: ההכנה לגאולה!

כמו שנאמר: "ציון במשפט תפדה"!!

פנחס וברית המילה

המו"ש טוען שהסדר באותיות חשוב. במיוחד כשמדובר באותן האותיות. למשל, האותיות חותם:

-פנחס "השיב את חמתי מעל בני ישראל"

-פנחס יהיה נוכח בכל ברית מילה, אות "חותמי".

פנחס הפך "חמתי" ל"חותמי", ברית המילה.

 

בן פוטי זה

רש"י מביא המדרש שאומר שבני ישראל התחילו להתקומם נגד פנחס כי הוא הרג נשיא שבט בישראל. הם אמרו שפנחס, בעצם הוא בכדו של יתרו שהיה עובד עבודה זרה!

המאור ושמש מסביר: כדי להכשיר מעשה של קנאי, יש תנאי חשוב: אסור שתהיה לו נגיעה אישית בעניין ואסור שיהיה לקנאי דחף טבעי רגשי של כעס ואלימות.

האם פנחס פעל משיקולים אישיים ובכעס טבעי בהמתי או שמה פעל רק "לשם שמים"?

הטענה שרוצה להרשיע את פנחס אומרת: אלעזר אבי פנחס התחתן עם בת יתרו. האם הם אנשים כשרים? האם הם לא פועלים משיקולים זרים, כך שפנחס הופע מהייחוס הרע הזה?

ה' עונה להם שלא. שאלעזר בדק את אשתו ואחיה של אשתו (שהיו כולם משרתים בלשכת הגזית(דברי הימים א ב נה- סנהדרין קד.) וגם יתרו: כולם עשו תשובה וכשרים הם.

בדיוק כמו שאהרון סבו בדק את אשתו אלישבע, את אחיה (נחשון) ואת אביה (עמינדב).

לכן, יחסו הכתוב לאהרון: כמו שאהרון התחתן עם אישה כשרה, גם אלעזר התחתן עם אישה כשרה. ואין מה לחשוש מהייחוסים האלה.

 

בני גד..לצפון..לחגי..לשוני..

גד= מסמל את מעשה הצדקה. כי האותיות של שמו מורות על "ג" גומל חסדים ל"ד" לדלים. גד הוא גומל דלים.

לכן, בניו (צפון, חגי ושוני)מסמלים איך יש לקיים מצוות הצדקה:

צפון= מוצפן, מוצנע. יש לתת בצנעה

חגי= יש לתת בשמחה . כמו שמחת החג.

שוני= יש לתת ולחזור ולתת. לשנות המעשה ולא להסתפק בנתינה אחת.

דרך אגב, המו"ש נותן טעם למה לא מברכים על מצוות הצדקה? כי, לצערנו, רוב האנשים שנותנים צדקה, עושים זאת מאולצים ולא עושים זאת בשמחה. ומכיוון שאין ברכה של מצווה אלה על שמחת המצווה, לא מברכים!

 

המתים ירשו את החיים

החלוקה של הארץ צריכה להיות "לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו". אם כן, יש לשים לב כמה ילדים יש לכל אחד ולתת להם נחלה מתאימה לפי גודלם. אבל לא מסתכלים כמה ילדים יש לבאי הארץ אלא עושים החשבון לפי אבותם שירדו למצרים!! כלומר, אם לשבט זה היו הרבה ילדים בתקופת מצרים, יש לתת לשבט שלו נחלה גדולה. ולא חשוב אם עכשיו, בביאה לארץ, התמעטו האוכלוסיה שלו!

כלומר, לוקחים בחשבון אלה שירדו למצרים כדי להנחיל את הארץ.

זה עושה קשר חזק בין בני השבטים שירדו למצרים, לגלות לאלה שנכנסים לארץ. אין לעשות נתק. אין להגיד, אלה היו בגלות, לא אכפת לנו מהם, מה שחשוב זה רק מי נכנס היום לארץ.

טעות זו נעשתה , למשל, בהתחלת הציונות כשרצו לבנות "ישראלי חדש" מנותק מ"היהודי הגלותי".

  • נראה לי שזו הסיבה שהתורה מונה כל הילדים שנולדו כבר לפני בואם למצרים (שבעים הנפשות שירדו) ולכל אחד היא נותן "שם משפחה" שיקבע את זהותם של כל הצאצאים אחריו.

לכן כתוב בכל אחד: "לצפון, משפחת הצפוני", "לשוני משפחת השוני", וכן לכל ה70~!!

 

האם הגלות היא בלתי נמנעת?

המו"ש טוען שלא. אפילו לגבי הטענה שיש "לקלוט בתוך עם ישראל את כל הניצוצות של כל העמים", הוא אומר שארץ ישראל משקה את כל הארצות שבעולם וכל הארצות שותות מתמצית ארץ ישראל. לכן, אם לא היו חוטאים, לא היו צריכים לגלות והיו מלקטים כל ניצוצות כל העמים, מתוך ארץ ישראל.

 

 

 

 

משה ויהושוע

המו"ש מזהיר אנשים גדולים שרוצים "לתת" הרבה מעצמם לאחרים, שלא יאבדו את נפשם במהלך הזה. הם לא צריכים לתת יותר ממה שניתן. יש לדאוג לעצמם! (כנראה, שבתור צדיק, החסידים שלו דרשו הרבה ממנו והוא הרגיש הסכנה שבתהליך הנתינה האין סופית. הוא יכול לאבדאת עצמו במהלך!)

לכן, ה' מבקש ממשה להעניק ליהושוע מה שהוא יכול, בלי לאבד את עצמו! "ונתת מהודך עליו" ולא כתוב "ונתת את כל הודך עליו"

 

משה דורש שה' ימנה איש אשר ידע לצאת ולבוא, ולהוציא ולהביא את העם

כלומר, איש שיודע להתעלות בעולם הרוחני מצד אחד. אבל שידע גם כן לרדת לעולם הגשמי.

שיידע להעלות את העם לעולמות רוחניים גבוהים אבל מצד שני שידע לרדת איתם לעניינים גשמיים קטנים.

יהושוע מתאים מאוד לתיאור הזה כי הוא גם ינק ממשה את תורתו וגם ידע להתחבר אל העם. הוא היה הירח מול משה השמש.

 

ייתכן שמשה חשש שפנחס יתפוס את השלטון! כי הוא איש קנאי, ואין הוא ראוי להיות המנהיג הכולל. כהן גדול כן אבל לא מלך!

 

 

 

 

 

פינחס גז

בע"ה כא תמוז התשע"ה

מישל בן שושן

 

פנחס גז

 

למה משה לא הגיב כמו פנחס?

הרי משה הוא היהודי הראשון שהרג מצרי! הוא הראשון שהראה עזות ו"קנאות"!

בעל ה"גלילי זהב" מביא דעה מהארי ז"ל שמשה, בעצם, טעה כשהרג את המצרי. או , יותר נכון לאמר, שהוא טעה כשהוא ראה שאין איש חשוב שאמור לצאת מהמצרי הזה. ("וירא כי אין איש" שיכול לצאת ממנו אומר המדרש). לכן, הוא התחייב גלות אצל יתרו. זה גרם אצל משה טראומה. הוא ראה שיש לו מזג חם ואלים. הוא התחיל לפחד מהתגובות של עצמו! ולכן הוא סירב ללכת בשליחות ה' אל פרעה. לכן, ה' הסכים איתו ושלח איתו את אהרון, איש שלום, רגוע, קר מזג שימתן את הטמפרמנט של משה!

נראה לי להוסיף, שייתכן שזה יסביר באור חדש את התגובה של משה אחרי הכישלון הראשון בשליחות לפרעה: "למה  זה שלחתני?" הרי אמרתי לך שאני רע בדברים האלה. יכול להיות שהרע לעם ישראל בגלל השליחות שלי! אני לא האדם הנכון כי אני חם מזג ולא דיפלומט!

עכשיו, מול הסיטואציה החדשה של מעשה זמרי וכזבי, משה נמצא בבעיה:

אכן הוא יודע ש"קנאים פוגעים בו". משה יודע שיש להרוג את זמרי כדי לעצור המגפה ולהפסיק ההתבוללות הסופית של ישראל במואבים. אבל הוא לא יכול לפעול! כי הוא "נגוע" .

 

מי יכול להיות קנאי?

מעשה קנאות היא מעשה ש"לא מורים כן" כלומר, זה דבר שלא כל אדם יכול לעשותו! ההלכה איננהמחייבת כל אדם לעשות אותו. אם כן, האדם הקנאי, לא יכול להיות בטוח שמה שהוא עושה הוא הדבר הנכון! כלומר, הקנאי מסכן את עצמו. אם מה שעה היה נכון, הוא יקבל שכר אבל אם לא, הוא מתחייב בנפשו. למשל, אם זמרי היה הורג את פנחס, זמרי היה זכאי ואף אחד לא היה מגן על פנחס!! בעצם, הקנאות היא ה"יוצא מהכלל" של ההלכה. כל דבר בהלכה, הוא דבר נכון לעשותו אבל כשההלכה אומרת "קנאים פוגעים בו", זה אומר ש רק מי שמתאים להיות קנאי יכול לעשות זאת, ואפילו אחרי שהוא מתאים והוא עשה, אף אחד לא יכול להגיד אם נכון הדבר או לא!!

  1. תנאים בסיסיים

יש תנאים בסיסיים של האדם שעומד לעשות דבר קנאות:

הוא חייב להיות נקי מכל מניעה או נגיעה אישית. הוא לא אדם "חם מזג" כי יכול להיות שהוא יעשה זאת בגלל שהוא כועס, שזה מפריע לו, שהוא מונע בשיקולים זרים.

זו הסיבה העיקרית שבגללה משה לא היה יכול לפעול כאן: הוא יודע שהוא חם מזג. הוא יודע שהוא כבר5  עשה טעות בהריגת המצרי. לכן, הוא מנוע מלפעול בתור קנאי!! כמו שופט שפוסל את עצמו בגלל שיש לו קרבה עם הנאשם. פנחס, לעומת משה איננו נגוע. פנחס הוא בנו ובן בנו של כהן. אהרון הוא אוהב שלום ועושה שלום בין הבריות. הוא לא חם מזג. גם אלעזר הוא כהן גדול, מלא אהבה לעם ישראל ולכל אחד. הוא גם עושה שלום בין אנשים. זו משפחה "עדינה", שוחרת שלום ופשרות.

זו הסיבה שבגללה יש לבדוק ה"ייחוס" של פנחס: האם הוא נקי מכל רגש של כעס או אלימות (בן אלעזר בן אהרון הכהן) או שהוא מלא הפתעות רגשיות ולא כשרות (נכדו של יתרו ששינה דעתו דתו והיה עובד לעבודה זרה). הייחוס יכול ללמד אותנו האם האדם יכול להיות קנאי כשר או לא!

  1. אחריות על המעשה

אחרי שהקנאי עבר את הבירור לעיל. כשהוא נקי מכל נגיעה אישית וכל כעס, אז הסיפור איננו נגמר. המעשה שהוא יעשה , איננו "בטוח" בכלל. הוא לוקח על עצמו אחריות על מעשיו ואין לו גיבוי כל שהוא מצד ההלכה. עליו "לראות" בעצמו את תוצאות מעשיו, עד הנקודה שהוא יכול לראות. הוא גם צריך לדעת שהוא מוגבל בראייה הזו. כי מי יכול למדוד את תוצאות מעשיו, במיוחד כשמדובר על הריגת אדם אחר? בכל זאת, עליו להרגיש אחראי מאוד ולשקול ככל שניתן את תוצאות מעשיו. הוא יידע שיש יתרונות וחסרונות לכל מעשה. הוא לוקח אחריות מלאה על המעשה. זו הסיבה שכתוב "וירא פנחס" ולא כתוב מה ראה בדיוק: זו ראייה אין סופית מבחינתו. חשיבה עמוקה על תוצאות מעשיו.

 

 

 

 

ההפסקה בין "בלק" ל"פינחס"

קשה להבין למה החכמים "חתכו" בין התחלת הסיפור של פנחס בסוף הפרשה הקודמת והמשכו בפרשה שלנו. נראה לי  שהמטרה היא שנרגיש שהמעשה של פנחס תלוי ועומד. העם כועס על פנחס הוא רוצה לרגום אותו באבנים. הרי הוא הרג נשיא שבט בישראל! הרי אף אחד לא יכול לעזור לו. מי יודע אם מה שהוא עשה נכון או לא? בתוך הספק הדרמאטי הזה החכמים משאירים אותנו עד שה' בעצמו בא לתת את התשובה הגואלת: פנחס עשה מעשה טוב. ולא רק זה שהוא לא אשם, אלא שהוא הציל את כל עם ישראל במעשה שלו!!

  1. 1. הייחוס

כשה' מזכיר את ייחוסו של פנחס ("בן אלעזר בן אהרון הכהן"), זה כדי להגיד שהמניעים שלו היו כשרים. הוא פעל לשם שמים (קנא את קנאתי) הוא מלא מידות של רחמים ושלום. הוא לא פעל מתוך כעס. הוא אכן בן בנו של כוהנים מפוארים, שוחרי שלום.

  1. ברית שלום

מיזוג המידות הוא דבר רצוי. כשאדם פועל מתוך מידה, יש תמיד ספק אם הוא פעל מתוך מניעים שישיים (המידה הנטועה בו מכתיבה לו מעשיו) או שמה הוא פועל בקור רוח, באופן אובייקטיבי ככל הניתן. לכן, אם אדם פועל בניגוד לנטייה הטבעית שלו, סביר שהוא פעל לשם שמיים. ר5ק מי שהוא פציפיסט מושבע, בן פציפיסט , בן פציפיסט, יכול לגשת למעשה אלים כזה. המעשה הזה יכול להכתים את המשפחה והתפקיד שלו כשוחר שלום. לכן, ה' מעדי בכבודו ובעצמו על זה שיש לפנחס חותמת השלום. (בכל זאת, תישאר מעכשיו טיפה של כתם בתיק שלו. כי תמיד נשאר הספק אם טבעו השתנה לפני או אחרי המעשה האלים הזה. לכן, נראה לי, האות וו במילה שלום קטועה).

זה מזכיר את נסיון העקדה: בה התבקש אברהם, בעל מידת החסד , לעשות מעשה של גבורה. והא אכן, יצליח "לעקוד" את מידת יצחק בנו, הגבורה, בתוך החסד, ומידת החסד שלו בתוך הגבורה. "שניהם יחדיו"!!

וכן תמיד: למשל, אין מידת הרחמים תוכל לחול אלא אחרי שמידת הדין חלה. רק אחרי שמידת הדין פגעה במצרים, ישראל יכלו לחצות הים ביבשה במידת הרחמים. כמו כן, הכפרה ביום כיפור באה רק אחרי שחיטת השעיר ושליחת השעיר לעזאזל. "המחיר" שיש לשלם, הוא כדי להיות בטוחים שהמידה שקולה נגד המידה ההפוכה.

 

למה אהרון לא פעל?

לפי כל מה שנאמר לעיל, היינו מצפים מאהרון לפעול בעצמו! הרי אהרון הוא איש שלום מובהק , מתון, ומכיר טוב מאוד את גבולות ההלכה!  נראה לי שאהרון היה נגוע בחטא העגל והתיק שלו לא היה נקי. גם אלעזר היה נגוע כי הוא התחתן הרי עם בת יתרו, מדיינית. הוא לא יכול להטיף מוסר לזמרי על זה שהוא לוקח בת מדיינית! דרך אגב, גם משה נגוע בדבר כי הוא התחתן גם כן עם צפורה המדיינית !!

רק פנחס היה עם תיק נקי לגמרי והיה גם כוהן. רק הוא היה יכול לפעול בנקיות כפיים במקרה הזה!

 

ויקם מתוך העדה

הוא נשאר "מתוך העדה".וה' מעיד שהוא "קינא קנאת ה' "בתוכם". הרב "גלילי זהב" מגני את ה"קנאים" היום, שאמורים לעשות מצוות ה' אבל הם "יוצאים מהעדה" הם בונים לעצמם בועה וחיים בתוכה ומתנתקים משאר העם, כשהם חושבים שהם קנאים לדבר ה'. פנחס עשה את המעשה שלו, כשהוא נשאר בתוך העדה ופועל מתוכה.  הרב לועג לאלה "שנפרדים מהעדה כולה ועושים עדה לעצמם, עדה מנופה ונקייה, עידית שבעידית, מזוקקת וטהורה במאה האחוזים  "(או לי כדי לרמוז על "מאה שערים  "!!)

 

צרור את המדיינים

המדיינים היו הכי קרובים לישראל. יתרו היה חבר טוב. הרבה מגדולי ישראל התחתנו עם בנות מדיין. לכן, יש לחשוש מהם יותר! "השונא שמראה שנאתו בגלוי איננו מסוכן כל כך" ,"יש מסוכן יותר הוא זה שמראה עצמו כאוהב ובקרבו ישים אורבו  ".

"בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי " מסוכנים יותר מאשר  "צרי ואויבי לי  "

"ה' לי בעוזרי "   "ואני אראה בשונאי  "

כל הפסוקים מתרים מפנה ה "רעים" המזויפים שהם יותר מסוכנים מהשונאים המוכרזים.

לכן, יש לפעול קשות נגד העם הזה שנראה כל כך קרוב לעם ישראל ושרוצה, בסופו של דבר את הכחדתו בהתבוללות ישראל לתרבות שלהם.

לכן, התורה אוסרת להתחתן עם המואבים והעמונים, ה"קרובים" : "לעולם" בעוד שלמצרים,ולאדומים, הרחוקים מהם, יש איסור רק שני דורות!

 

 

החנוכי

במניין כל משפחות ישראל, התורה מוסיפה לכל שם משפחה, יוד בהתחלה והה בסוף. "חנוך" הופך להיות "חנוכי". "פלוא" הופך ל"הפלואי".

ה"י הם אותיות שם ה' שהוא מכניס בכל משפחה ישראלית. כהגנה, כהשגחה מיוחדת.

כמו שבתוך "איש, ואשה" יש את שתי האותיות האלה.

ה – אות האישה- סמן לעולם הזה

י – אות האיש- סימן לעולם הבא

מכיוון שטהרת המשפחה תלוי בעיקר באישה, אות ה'(האות של האישה) הושם בהתחלת השם.

 

ירושת הבת

אין אדם שיכול לסיים את מלאכתו בעולם הזה. ילדיו אמורים להמשיך את מפעלו. "הבנים" שלו ימשיכו "לבנות" אותו, אחר מותו. אבל אם אין "בנים", אז ה"בנות" יכולות להמשיך את הבניין הזה.

בדרך כלל, הבנות אינן "בונות" אבל הן כן יכולות לעשות זאת, במקום שאין אחים. לכן, אין מניעה שהבנות יקבלו נחלת אביהם כשאין בנים לעשות זאת.

"אוי לו למי שבניו נקבות"= אוי לו למי שאין יורשים שיכולים להמשיך את בניין מפעליו. אוי לו לזה שהבנים שלו לא עושים את העבודה של בנים, שהבנים, בעצם, מתנהגים כנקבות שלא אמורות לעשות עבודה זו.

אם כן, יש בנות שעושות עבודת הבנים ויש בנים שלא עושים את העבודה המוטלת להם.

 

 

 

 

 

בנות צלפחד

ב"ה טז תמוז התשע"ג

מישל בן שושן

 

בנות צלפחד

מתוך שיעורו של מרק אלן ווקנין באקדם

 

לעניות דעתי: המילה המקשרת כל נושאי הפרשה היא :קירבה לפני או לעיני

  1. סיפור זמרי: "והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל.." (סוף הסדרה הקודמת,בלק ,כה-ו). חטא זמרי הוא, לפי הפשט, להקריב "לעיני" בני ישראל את כזבי! לא כתוב במפורש שהוא שכב איתה. פנחס הוא זה ש"רואה" (וירא פנחס..).
  2. המניין וחלוקת הארץ מסתיימים בבנות צלפחד:"ותקרבנה בנות צלפחד..ותעמודנה לפני משה.."(כז-א)  והתגובה של משה : " ויקרב משה את משפטן לפני ה'"(כז-ה)
  3. מות משה:"עלה (כמו קרבן עולה) אל הר העברים ..וראה את הארץ…להקדישני במים לעיניהם.."
  4. מינוי יהושוע:" ויקח את יהושוע ויעמידהו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה"(כז-כב)
  5. קרבנות : "את קרבני לחמי…."

הקרבן הוא גם קירבה וגם  "העמדה לפני". ההעמדה למשפט. !…

יש הבדל בין הקירבה "לעיני" (פסולה) לקרבה "לפני" כשרה.

 

בנות צלפחד יקבלו שלושה חלקים:

שני חלקים כי צלפחד היה הבכור של חפר ולו מגיעים שני חלקים בין אחיו. אבל הן יקבלו עוד חלק שלישי!:

כמו שכתוב )כז-ז): "תתן להם אחזת נחלה בתוך אחי אביהם (החלקה השלישית) והעברת את נחלת אביהן (שני חלקי צלפחד בתור בכור) להן"  סה"כ שלוש חלקות!

כן

כן בנות צלפחד דוברות. "כן" כמו "ויהי כן". נכון. הדבר עומד על רגליו.

המילה כן היא בגימטרייה 70 כמו המילה "סוד". כנראה שיש סוד כמוס בדבר!

 

שמות בנות צלפחד:

הרשימה של חמשת השמות מופיעה פעמיים בסדרה שלנו ופעם שלישית בסוף ספר במדבר

  • "..ושם בנות צלפחד מחלה ונעה חגלה מלכה ותרצה" (כו-לג)
  • "ותקרבנה בנות צלפחד …מחלה נעה וחגלה ומלכה ותרצה" (כז-א)
  • "ותהיינה מחלה תרצה וחגלה ומלכה ונעה בנות צלפחד לבני דודהן לנשים "(לו-יא)

 

מחלה ונעה חגלה מלכה ותרצה
מחלה נעה וחגלה ומלכה ותרצה
מחלה תרצה וחגלה ומלכה ונעה

 

ההלכה

סיפור בנות צלפחד מראה שהחוק משתנה לפי הנסיבות. וה' מסכים ומשנה אף הוא את החוק לפי מצב האדם. כשזה צודק. ההלכה איננה מקובעת. ובתוך התורה שבכתב עצמה, בלי לחכות לגמרא, יש שינויים שנובעים מהגישה הצודקת והאכפתית של האדם. כמו פסח שני או בני גד וראובן..

 

בנות איוב

בסוף ספר איוב, שלפי הגמרא נכתב על ידי משה, לאיוב יש 7 בנים ושלוש בנות.

וְלֹא נִמְצָא נָשִׁים יָפוֹת כִּבְנוֹת אִיּוֹב בְּכָל הָאָרֶץ וַיִּתֵּן לָהֶם אֲבִיהֶם נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם: (איוב פרק מב פסוק טו ).  אם משה אכן כתב את ספר איוב, זה מראה כמה הוא הבין את משמעות שינויי ההלכה.

 

פינחס מי

בע"ה יח תמוז התשע"ג

מישל בן שושן

 

פינחס מי

בנות צלפחד

 

למה משה איננו יכול לענות להם?.

  • אולי כי הוא לא ידע את ההלכה.
  • אולי (וזו סברת הרמ"י) כי הוא ידע מה היא ההלכה לגביהן (שמותר להן לקבל את נחלת אביהן) אבל הוא לא ידע אם הוא ראוי לתת להם את ההיתר הזה..

 

אם כן ,מה היה הספק של משה לגבי עצמו?

צלפחד היה המקושש עצים. במעשיו צלפחד פגע בשמירת השבת. לא רק בשמירת שבת פרטית, אלא הוא מנע שכלל ישראל ישמרו שתי שבתות רצופות (מה שהיה מכניס בליבם את ההבנה העמוקה של השבת- ראה למטה). אבל מעלת השבת היא המעלה של משה רבנו. כמו שאנו מתפללים בשבת בבוקר "ישמח משה במתנת חלקו.." בפגיעה חמורה בעניין השבת, צלפחד פגע במשה!

האם משה הפגוע (מצלפחד) יכול- צריך- או חייב- לנקום בצלפחד ובבנותיו??

זו שאלה שנראית מוזרה מאוד אבל היא נשאלת לאור גמרא :

 

תלמוד בבלי מסכת יומא דף כב עמוד ב

+שמואל א' יג+ בן שנה שאול במלכו. אמר רב הונא: כבן שנה, שלא טעם טעם חטא. מתקיף לה רב נחמן בר יצחק: ואימא כבן שנה שמלוכלך בטיט ובצואה? אחויאו ליה לרב נחמן סיוטא בחלמיה. אמר: נעניתי לכם עצמות שאול בן קיש. הדר חזא סיוטא בחלמיה. אמר: נעניתי לכם עצמות שאול בן קיש מלך ישראל. אמר רב יהודה אמר שמואל: מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול – מפני שלא היה בו שום דופי. דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו – אומרין לו: חזור לאחוריך. אמר רב יהודה אמר רב: מפני מה נענש שאול – מפני שמחל על כבודו, שנאמר +שמואל א' י+ ובני בליעל אמרו מה ישענו זה ויבזהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש וכתיב +שמואל א' יא+ ויעל נחש העמוני ויחן על יבש גלעד וגו'. ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: כל תלמיד חכם  שאינו נוקם ונוטר כנחש – אינו תלמיד חכם. – והכתיב לא תקם ולא תטר! – ההוא בממון הוא דכתיב. דתניא: איזו היא נקימה ואיזו היא נטירה? נקימה, אמר לו: השאילני מגלך, – אמר לו: לאו. למחר אמר לו הוא: השאילני קרדומך! – אמר לו: איני משאילך, כדרך שלא השאלתני – זו היא נקימה. ואיזו היא נטירה? אמר לו: השאילני קרדומך! – אמר ליה: לא. למחר אמר לו: השאילני חלוקך! – אמר לו: הילך, איני כמותך, שלא השאלתני – זו היא נטירה. – וצערא דגופא לא? והא תניא: הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין – עליהן הכתוב אומר +שופטים ה'+ ואהביו כצאת השמש בגברתו! – לעולם דנקיט ליה בליביה. – והאמר רבא: כל המעביר על מדותיו – מעבירין לו על כל פשעיו! – דמפייסו ליה ומפייס.

 

משה, בתור תלמיד חכם היה חייב לנקום בצלפחד במידה והוא פגע בו בצורה בלתי הפיכה.

המצווה לאסור הנקמה והנטירה ,  לפי הגמרא, חלה רק על דברים שהם בר תיקון. כמו "צערא דממונא" כלומר פגם בדברים חומריים שאפשר לשחזר אותן.

אבל, כשהפגם הוא בדברים בלתי הפיכים. כשהפגיעה היא בלתי ניתנת לתיקון, ב"צערא דגופא", אז כן יש חיוב לנקום!! במידה והאדם לא בא לבקש מחילה "דמפייס ליה ומפייס".

 

משה היה בספק: האם הפגיעה של צלפחד לגבי השבת – ולגבי משה שהוא מסמל את עניין השבת- היתה פגיעה אנושה ובלתי הפיכה- צערא דגופא. או שהפגיעה של צלפחד היתה יכולה להיתקן בהמשך ההיסטוריה??

 

ה' ענה למשה שהפגיעה בשבת היא לא פגיעה אנושה ושישראל יוכלו בעתיד לתקן זאת על ידי שמירה של שתי שבתות רצופות ולהבין סוף סוף את עומק יקרות השבת.

 

אם כן, משה לא היה חייב לנקום בצלפחד

אם כן, על ידי התשובה של ה' למשה, משה היה יכול לתת תשובה חיובית לבנות צלפחד ולהתיר להם לקבל את נחלת אביהן.

 

עד כאן פירושו של הרמ"י.

 

 

לעניות דעתי, ניתן להבין מכאן עניינים הרבה יותר עמוקים שטמונים בפרשנות הזאת:

שאלה: מה הקשר בין שאלת בנות צלפחד, שהיא שאלה הלכתית , חוקית גרידא ל"כבוד" של משה שהיה או לא חייב לנקום באביהן?? למה הרמ"י מסית את הדיון , לכאורה, לפסים הלכתיים אחרים (נקימה) מאשר ההלכה שנשאלת לכאורה??

 

נראה לי שהשאלה ההלכתית של בנות צלפחד היא באמת השאלה של לקיחת בחשבון עניינים אישיים!

השאלה היא: השם של צלפחד הולך ויכחד. לא מדובר כל כך בנכסים כי בסוך הן יתחתנו והנכס יעבור לבעלות משפחת הבעל ובניהם. אבל שאלת בנות צלפחד הוא על הכבוד, על "שם אביהם". "למה יגרע שם אבינו מתוך בני ישראל". אם כן, יש לנו כאן התנגשות בין ההלכה הקודמת (רק בנים יורשים) ובעיה רגשית, אישית.

השאלה העקרונית היא: האם ניתן לשנות או להטות את ההלכה לכיוונים חדשים במידה ויש פגיעה אישית או נגיעה במישור הרגשי?

לכן, הדיון על הפגיעה הרגשית או בכבוד משה היא מאוד רלבנתית! מדובר על אותו העניין!

באיזה מידה ניתן להטות את הלכה לכיוונים קוטביים, בהתחשב לכבוד, לרגישות, לבקשה אישית של הפרט?

אם הפגיעה של צלפחד במשה היתה בלתי הפיכה או לא, זה מה שיקבע אם נתחשב ברגשות האישיים של בנות צלפחד!! כדי ששם אביהם יישמר בתוך קהל ישראל!!

והתשובות די ברורות:

  1. במידה והבקשה נעשית בצורה אמיתית וצודקת
  2. במידה ואין פגיעה אנושה (בלתי הפיכה) בעקרונות החשובים ביותר של ההלכה (עניין השבת)

אז כן ניתן לשנות את ההלכה !!

והשינוי של ההלכה כתוב בתורה עצמה וה' בעצמו מאשר זאת.

כמו שראינו בעניין פסח שני

כמו שנראה בעניין בני גד ובני ראובן

הרבה דברים יכולים להשתנות בהלכה בתנאים שניסחתי לע"ד לעיל. אפילו שטחה של ארץ ישראל, אפילו חגי ישראל, אפילו חוקי הירושה, יכולים להשתנות!!

יש לזכור כאן שאיוב (שלפי המסורת נכתב על ידי משה) הנחיל לבנותיו חלקים מהנכסים שלו, ולא רק לבניו!

 

עניין שתי שבתות

במסורת, יש רעיון של שתי שהבתות שצריכים כלל ישראל לשמור כדי שיבוא המשיח.

למה שתי שבתות?

נראה לי להסביר זאת על ידי הרעיון שלשבת יש שני פנים הפוכות משולבים בתוכו:

  1. שבת היא סוף השבוע. עבור בורא העולם, הוא היום האחרון של מעשה בראשית. אבל מצד שני, השבת הוא התחלת השבוע עבור האדם שנולד בערב שבת!
  2. "מזמור שיר" ליום השבת. הבית יעקב, בנו של הרמ"י מסביר שיש דואליות בין שני העניים ההפוכים האלה:
    1. מזמור= זמורה, צמצום.
    2. שיר= התפשטות, שירה היא ההזמנה לחשוב, לחלום, לפתח תחומי היצירה של האדם.
  3. זכור ושמור. יש בשבת המצווה העיקרית שהיא הזכירה, שכתובה בלוחות הראשונים והיא רק חיובית. ויש את המצוות לא תעשה של השמור הכתובה בלוחות השניים. אבל שניהם נאמרו, לפי המסורת "בדיבור אחד"!
  4. עניין שני הלחם.

קל להבין את השבת באופן אחד משני האפונים האלה. קשה הרבה יותר לקבל את שני המובנים ביחד של השבת. וכשעם ישראל יבין את משמעות הכפולה של השבת, זה יהיה התיקון האמיתי של חטאו של צלפחד!

שמירת שתי שבתות היא השמירה של שני הפנים של השבת: שבת שמתחיל את השבוע ושבת שמסיים אותו.

ה' קידש את השבת שמסיימת את השבוע. אבל הוא ביקש מהאדם לקש את השבת שמתחיל את השבוע! ואנו מזכירים את שתי הקדושות ביחד בקידוש. כי רק השילוב של שתי הקדושות היא מגלה את הקדושה האמיתית של השבת!