בע"ה כא תמוז התשע"ה
מישל בן שושן
פנחס גז
למה משה לא הגיב כמו פנחס?
הרי משה הוא היהודי הראשון שהרג מצרי! הוא הראשון שהראה עזות ו"קנאות"!
בעל ה"גלילי זהב" מביא דעה מהארי ז"ל שמשה, בעצם, טעה כשהרג את המצרי. או , יותר נכון לאמר, שהוא טעה כשהוא ראה שאין איש חשוב שאמור לצאת מהמצרי הזה. ("וירא כי אין איש" שיכול לצאת ממנו אומר המדרש). לכן, הוא התחייב גלות אצל יתרו. זה גרם אצל משה טראומה. הוא ראה שיש לו מזג חם ואלים. הוא התחיל לפחד מהתגובות של עצמו! ולכן הוא סירב ללכת בשליחות ה' אל פרעה. לכן, ה' הסכים איתו ושלח איתו את אהרון, איש שלום, רגוע, קר מזג שימתן את הטמפרמנט של משה!
נראה לי להוסיף, שייתכן שזה יסביר באור חדש את התגובה של משה אחרי הכישלון הראשון בשליחות לפרעה: "למה זה שלחתני?" הרי אמרתי לך שאני רע בדברים האלה. יכול להיות שהרע לעם ישראל בגלל השליחות שלי! אני לא האדם הנכון כי אני חם מזג ולא דיפלומט!
עכשיו, מול הסיטואציה החדשה של מעשה זמרי וכזבי, משה נמצא בבעיה:
אכן הוא יודע ש"קנאים פוגעים בו". משה יודע שיש להרוג את זמרי כדי לעצור המגפה ולהפסיק ההתבוללות הסופית של ישראל במואבים. אבל הוא לא יכול לפעול! כי הוא "נגוע" .
מי יכול להיות קנאי?
מעשה קנאות היא מעשה ש"לא מורים כן" כלומר, זה דבר שלא כל אדם יכול לעשותו! ההלכה איננהמחייבת כל אדם לעשות אותו. אם כן, האדם הקנאי, לא יכול להיות בטוח שמה שהוא עושה הוא הדבר הנכון! כלומר, הקנאי מסכן את עצמו. אם מה שעה היה נכון, הוא יקבל שכר אבל אם לא, הוא מתחייב בנפשו. למשל, אם זמרי היה הורג את פנחס, זמרי היה זכאי ואף אחד לא היה מגן על פנחס!! בעצם, הקנאות היא ה"יוצא מהכלל" של ההלכה. כל דבר בהלכה, הוא דבר נכון לעשותו אבל כשההלכה אומרת "קנאים פוגעים בו", זה אומר ש רק מי שמתאים להיות קנאי יכול לעשות זאת, ואפילו אחרי שהוא מתאים והוא עשה, אף אחד לא יכול להגיד אם נכון הדבר או לא!!
- תנאים בסיסיים
יש תנאים בסיסיים של האדם שעומד לעשות דבר קנאות:
הוא חייב להיות נקי מכל מניעה או נגיעה אישית. הוא לא אדם "חם מזג" כי יכול להיות שהוא יעשה זאת בגלל שהוא כועס, שזה מפריע לו, שהוא מונע בשיקולים זרים.
זו הסיבה העיקרית שבגללה משה לא היה יכול לפעול כאן: הוא יודע שהוא חם מזג. הוא יודע שהוא כבר5 עשה טעות בהריגת המצרי. לכן, הוא מנוע מלפעול בתור קנאי!! כמו שופט שפוסל את עצמו בגלל שיש לו קרבה עם הנאשם. פנחס, לעומת משה איננו נגוע. פנחס הוא בנו ובן בנו של כהן. אהרון הוא אוהב שלום ועושה שלום בין הבריות. הוא לא חם מזג. גם אלעזר הוא כהן גדול, מלא אהבה לעם ישראל ולכל אחד. הוא גם עושה שלום בין אנשים. זו משפחה "עדינה", שוחרת שלום ופשרות.
זו הסיבה שבגללה יש לבדוק ה"ייחוס" של פנחס: האם הוא נקי מכל רגש של כעס או אלימות (בן אלעזר בן אהרון הכהן) או שהוא מלא הפתעות רגשיות ולא כשרות (נכדו של יתרו ששינה דעתו דתו והיה עובד לעבודה זרה). הייחוס יכול ללמד אותנו האם האדם יכול להיות קנאי כשר או לא!
- אחריות על המעשה
אחרי שהקנאי עבר את הבירור לעיל. כשהוא נקי מכל נגיעה אישית וכל כעס, אז הסיפור איננו נגמר. המעשה שהוא יעשה , איננו "בטוח" בכלל. הוא לוקח על עצמו אחריות על מעשיו ואין לו גיבוי כל שהוא מצד ההלכה. עליו "לראות" בעצמו את תוצאות מעשיו, עד הנקודה שהוא יכול לראות. הוא גם צריך לדעת שהוא מוגבל בראייה הזו. כי מי יכול למדוד את תוצאות מעשיו, במיוחד כשמדובר על הריגת אדם אחר? בכל זאת, עליו להרגיש אחראי מאוד ולשקול ככל שניתן את תוצאות מעשיו. הוא יידע שיש יתרונות וחסרונות לכל מעשה. הוא לוקח אחריות מלאה על המעשה. זו הסיבה שכתוב "וירא פנחס" ולא כתוב מה ראה בדיוק: זו ראייה אין סופית מבחינתו. חשיבה עמוקה על תוצאות מעשיו.
ההפסקה בין "בלק" ל"פינחס"
קשה להבין למה החכמים "חתכו" בין התחלת הסיפור של פנחס בסוף הפרשה הקודמת והמשכו בפרשה שלנו. נראה לי שהמטרה היא שנרגיש שהמעשה של פנחס תלוי ועומד. העם כועס על פנחס הוא רוצה לרגום אותו באבנים. הרי הוא הרג נשיא שבט בישראל! הרי אף אחד לא יכול לעזור לו. מי יודע אם מה שהוא עשה נכון או לא? בתוך הספק הדרמאטי הזה החכמים משאירים אותנו עד שה' בעצמו בא לתת את התשובה הגואלת: פנחס עשה מעשה טוב. ולא רק זה שהוא לא אשם, אלא שהוא הציל את כל עם ישראל במעשה שלו!!
- 1. הייחוס
כשה' מזכיר את ייחוסו של פנחס ("בן אלעזר בן אהרון הכהן"), זה כדי להגיד שהמניעים שלו היו כשרים. הוא פעל לשם שמים (קנא את קנאתי) הוא מלא מידות של רחמים ושלום. הוא לא פעל מתוך כעס. הוא אכן בן בנו של כוהנים מפוארים, שוחרי שלום.
- ברית שלום
מיזוג המידות הוא דבר רצוי. כשאדם פועל מתוך מידה, יש תמיד ספק אם הוא פעל מתוך מניעים שישיים (המידה הנטועה בו מכתיבה לו מעשיו) או שמה הוא פועל בקור רוח, באופן אובייקטיבי ככל הניתן. לכן, אם אדם פועל בניגוד לנטייה הטבעית שלו, סביר שהוא פעל לשם שמיים. ר5ק מי שהוא פציפיסט מושבע, בן פציפיסט , בן פציפיסט, יכול לגשת למעשה אלים כזה. המעשה הזה יכול להכתים את המשפחה והתפקיד שלו כשוחר שלום. לכן, ה' מעדי בכבודו ובעצמו על זה שיש לפנחס חותמת השלום. (בכל זאת, תישאר מעכשיו טיפה של כתם בתיק שלו. כי תמיד נשאר הספק אם טבעו השתנה לפני או אחרי המעשה האלים הזה. לכן, נראה לי, האות וו במילה שלום קטועה).
זה מזכיר את נסיון העקדה: בה התבקש אברהם, בעל מידת החסד , לעשות מעשה של גבורה. והא אכן, יצליח "לעקוד" את מידת יצחק בנו, הגבורה, בתוך החסד, ומידת החסד שלו בתוך הגבורה. "שניהם יחדיו"!!
וכן תמיד: למשל, אין מידת הרחמים תוכל לחול אלא אחרי שמידת הדין חלה. רק אחרי שמידת הדין פגעה במצרים, ישראל יכלו לחצות הים ביבשה במידת הרחמים. כמו כן, הכפרה ביום כיפור באה רק אחרי שחיטת השעיר ושליחת השעיר לעזאזל. "המחיר" שיש לשלם, הוא כדי להיות בטוחים שהמידה שקולה נגד המידה ההפוכה.
למה אהרון לא פעל?
לפי כל מה שנאמר לעיל, היינו מצפים מאהרון לפעול בעצמו! הרי אהרון הוא איש שלום מובהק , מתון, ומכיר טוב מאוד את גבולות ההלכה! נראה לי שאהרון היה נגוע בחטא העגל והתיק שלו לא היה נקי. גם אלעזר היה נגוע כי הוא התחתן הרי עם בת יתרו, מדיינית. הוא לא יכול להטיף מוסר לזמרי על זה שהוא לוקח בת מדיינית! דרך אגב, גם משה נגוע בדבר כי הוא התחתן גם כן עם צפורה המדיינית !!
רק פנחס היה עם תיק נקי לגמרי והיה גם כוהן. רק הוא היה יכול לפעול בנקיות כפיים במקרה הזה!
ויקם מתוך העדה
הוא נשאר "מתוך העדה".וה' מעיד שהוא "קינא קנאת ה' "בתוכם". הרב "גלילי זהב" מגני את ה"קנאים" היום, שאמורים לעשות מצוות ה' אבל הם "יוצאים מהעדה" הם בונים לעצמם בועה וחיים בתוכה ומתנתקים משאר העם, כשהם חושבים שהם קנאים לדבר ה'. פנחס עשה את המעשה שלו, כשהוא נשאר בתוך העדה ופועל מתוכה. הרב לועג לאלה "שנפרדים מהעדה כולה ועושים עדה לעצמם, עדה מנופה ונקייה, עידית שבעידית, מזוקקת וטהורה במאה האחוזים "(או לי כדי לרמוז על "מאה שערים "!!)
צרור את המדיינים
המדיינים היו הכי קרובים לישראל. יתרו היה חבר טוב. הרבה מגדולי ישראל התחתנו עם בנות מדיין. לכן, יש לחשוש מהם יותר! "השונא שמראה שנאתו בגלוי איננו מסוכן כל כך" ,"יש מסוכן יותר הוא זה שמראה עצמו כאוהב ובקרבו ישים אורבו ".
"בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי " מסוכנים יותר מאשר "צרי ואויבי לי "
"ה' לי בעוזרי " "ואני אראה בשונאי "
כל הפסוקים מתרים מפנה ה "רעים" המזויפים שהם יותר מסוכנים מהשונאים המוכרזים.
לכן, יש לפעול קשות נגד העם הזה שנראה כל כך קרוב לעם ישראל ושרוצה, בסופו של דבר את הכחדתו בהתבוללות ישראל לתרבות שלהם.
לכן, התורה אוסרת להתחתן עם המואבים והעמונים, ה"קרובים" : "לעולם" בעוד שלמצרים,ולאדומים, הרחוקים מהם, יש איסור רק שני דורות!
החנוכי
במניין כל משפחות ישראל, התורה מוסיפה לכל שם משפחה, יוד בהתחלה והה בסוף. "חנוך" הופך להיות "חנוכי". "פלוא" הופך ל"הפלואי".
ה"י הם אותיות שם ה' שהוא מכניס בכל משפחה ישראלית. כהגנה, כהשגחה מיוחדת.
כמו שבתוך "איש, ואשה" יש את שתי האותיות האלה.
ה – אות האישה- סמן לעולם הזה
י – אות האיש- סימן לעולם הבא
מכיוון שטהרת המשפחה תלוי בעיקר באישה, אות ה'(האות של האישה) הושם בהתחלת השם.
ירושת הבת
אין אדם שיכול לסיים את מלאכתו בעולם הזה. ילדיו אמורים להמשיך את מפעלו. "הבנים" שלו ימשיכו "לבנות" אותו, אחר מותו. אבל אם אין "בנים", אז ה"בנות" יכולות להמשיך את הבניין הזה.
בדרך כלל, הבנות אינן "בונות" אבל הן כן יכולות לעשות זאת, במקום שאין אחים. לכן, אין מניעה שהבנות יקבלו נחלת אביהם כשאין בנים לעשות זאת.
"אוי לו למי שבניו נקבות"= אוי לו למי שאין יורשים שיכולים להמשיך את בניין מפעליו. אוי לו לזה שהבנים שלו לא עושים את העבודה של בנים, שהבנים, בעצם, מתנהגים כנקבות שלא אמורות לעשות עבודה זו.
אם כן, יש בנות שעושות עבודת הבנים ויש בנים שלא עושים את העבודה המוטלת להם.