5-07-07
מישל בן שושן
פנחס לעד
הסבר על הפסוק השני:
"פנחס..השיב (החזיר )את חמתי(כעסי) שהיתה לי נגד ישראל כדי לכלות אותם.
בקנאו את קנאתי בתוכם= היתה לי קנאה נגד ישראל כי הם עזבו אותי והלכו אחרי אלוהים אחרים. לכן היתה צריכה לפעול מידת הדין שלי נגדם.
פנחס עשה מעשה של קנאה, כאילו יש לו אותה הרגשה שהיתה לי. הוא קנא בנקומי. הוא הפעיל את מידת הדין אבל "למטה", מתוך העם עצמו, "בתוכם". מכיוון שכבר דין נעשה למטה (אפילו בזעיר אנפין יחסית לתכנית המקורים להרוג המון אנשים), אז זה ביטל מידת הדין מלמעלה.
ואז, "לא כיליתי את בני ישראל בקנאתי"
קשר בין כל חלקי הפרשה:
מעשים של "אלימות" ,סיכון עצמי, קנאות.
פנחס- זה ברור
צלופחד- הוא סיכן עצמו כדי שידעו הכלל הלכה מסוימת (מה העונש למזיד בשבת.).
בנות צלופחד- העזו לשנות ההלכה , אבל בהסכמת משה
(בני ראובן ובני גד- גם כן יעשו זאת)
מניין בני ישראל בלי הנשיאים- כדי להעניש אותם על מעשה זמרי
מות משה
הקרבנות- מעשה אלים פר אקסלאנס, לטובת האדם או הכלל.
בע"ה יא תמוז התשע"ד
מישל בן שושן
פנחס לעד2
(אני מציע כאן קריאת הפרשה שלנו מזווית מיוחדת שתסביר הרבה שאלות. אני מסתמך , בחלק מהדברים ,על לימוד של הרב אשכנזי מניטו זצ"ל מובא על ידי תלמידו הרב אורי שרקי.)
מי הם נשות מדין?
מדין איננו עם שמונע מישראל להיכנס לארצם. אם כן מה הבעיה בין ישראל למדיין?
מניטו זצ"ל מסביר שמדין הם "האלטרנטיבה" לישראל. מדין הוא בנו של אברהם אבינו (מצד קטורה).
אחרי שמשה הרג את המצרי, והראה בכך שהוא מוכן להסתכן ולפעול עבור ישראל, הוא פוגש עויינות מסויימת מצד ישראל עצמם. הסיפור של משה מול "שני אנשים עברים ניצים" שלועגים ומאיימים על משה, הוא סיפור חשוב . הוא מלמד אותנו למה באמת משה ברח למדיין: הוא בחר ליצור עם ישראל חדש על ידי מדיין!! הוא פוגש על יד הבאר (כמו יעקב שבנה את השבטים על ידי אותו מהלך, על יד הבאר, אצל לבן) את אשתו והוא מתחבר ליתרו "כהן מדין". בניו נולדים במדיין. הוא בוחר לשבת במדין ימים רבים.
כשה' נראה אליו בסנה, משה מסרב ללכת כדי להוציא את ישראל ממצרים. למה? נראה לנו , לכאורה שזה בגלל "ראש קטן", הוא לא רוצה להתערב בבעיות גדולות עליו. אבל, זה סותר את הסיפור של הריגת המצרי! נראה שמשה מוכן לפעול , אבל הוא לא מוכן להתמודד עם עם ישראל היושב במצרים! ה' מאלץ אותו לעשות כן:
"להוציא- את עמי- את ישראל- אשר יושב במצרים". הדבר ברור: ה' איננו מקבל שמשה יצור עם חדש במדין. הוא מעוניים בישראל היושב במצרים!
מדין , כאלטרנטיבה לעם ישראל , תמשיך להעסיק את משה ואת כל העם:
יתרו מגיע , מתגייר חלקית, מחזיר את ציפורה והילדים של משה. יתרו מתפעל ממה שקורה לישראל אך מסרב לקחת חלק בסיפור. הוא עוזב ולא נכנס לארץ. האם יתרו לא רצה? האם משה גירש אותו? יש גרסאות שונות בתורה. אבל זה מראה שהקשר בינו לבין ישראל איננו חד משמעי וברור!
לא רק משה מתחתן עם מדיינית. גם אלעזר הכהן מתחתן עם מדיינית.
מדין או ישראל?
כל פעם שעם ישראל חוטא, ה' מאיים להחליפו עם צאצאי משה. אבל מי הם מצאצאי משה? הם מדיינים, בני מדיינית, שחונכו במדיין, שלא עבור יציאת מצרים! ייתכן שה' מנסה את משה: האם אתה עדיין חושב על מדיין במקום ישראל? כשמשה מסרב, אז ה' נרגע ומוחק את האיום שלו!
עד לסוף ימיו של משה, ה' יחפש ללמד למשה שיש להתנתק מרעיון הזה. לכן, כנראה, הוא ידרוש ממנו, אישית, להילחם ולהרוג את המדיינים לפני מותו. עד שמשה לא יעשה את המעשה האלים של הריגת מדיין, הוא לא ישלים את תפקידו!!
למה כל כך חמור לזנות עם בנות מואב?
עם תיאור הרקע הזה, ניתן להבין את חומרת המצב כשבני ישראל זונים עם בנות מדיין:
לא רק הבעיה של הזנות או של העבודה זרה בעייתית כאן, אלא, לעניות דעתי, זה הפיתוי להתחבר , פיזית עם מדין. כאן נשאלת הבעיה של הזהות הישראלית עצמה. יש פיתוי גדול להתחבר עם מדיין. מדין הוא לא "אויב" רגיל כמו מואב, עמון, אמורי, או כנען. מדיין הוא העם שנראה קרוב לישראל ואפשר להתחבר אליו.
עבודת הפעור
לפי המדרשים, העבודה זרה שאליה בנות מדין הובילו את ישראל לעבוד אותה היא עבודת הפעור. והיא מתוארת במדרשים האלה, בצורה מדויקת: כדי לעבוד עבודה זרה זו יש לעשות מולה את הצרכים האישיים!
זה נראה לנו מוזר ומתועב. אבל, נראה לי שזה מורה על דבר הרבה יותר משמעותי: הפתיחה של הנקבים של הגוף, מסמלת את אובדן הזהות העצמית:
לגוף יש כל מני נקבים. מה מוציאים ומה מכניסים דרכם, מגדירה את הרצון והגבולות האישיים. כמו דלתות של בית, המשפחה איננה יכולה להרשות לעצמה לתת לכל אחד להיכנס בבית. יש לסנן את הנכנסים. כי זה בעיה בטיחותית והגדרה עצמית.
כשחושבים שאין הבדל ביני לבין השני, אז חושבים שניתן לבטל את הגבולות, את הזהויות, ההבדלים. זה נראה מאוד "סובלני" אבל זה פגום מיסודו. רק מיתוך הגדרה וכבוד עצמי, ניתן ליצור קשרים משמעותיים ובריאים עם הזולת. הפתיחה הפרוצה של ה"נקבים" מסמלת אובדן עמידה בקשר עם השורשים והזהות המיוחדת שלי.
המגפה
למה ה' מתחיל להרוג את עם ישראל? אולי ה"מגפה" היא פשוט תוצאה של התבוללות!
אנו יודעים היום, שההתבוללות היא אחת הדרכים הקשות ביותר לפגוע בעם ישראל.
המספר הסמלי 24000של נפגעי המגפה, מורה על מספר השבטים, כפול אלף(סמל המכלול) כפול 2 (זכר ונקבה)
בין שהמגפה היא פיזית , בין היא רק אובדן האנשים האלה עבור עם ישראל, זה מתאר במדויק הבעיה האמיתית של בנות מואב: ישראל הולך לאבד את זהותו. זו אחת הסכנות החמורות שתערב , במשך כל ההיסטוריה אחר עם ישראל. שאלת היחס עם הגויים, היא, לדעתי , נושא הפרשה כולה: איזה סוג של קשר אפשר לקיים עם גוי? מה מותר לקבל ממנו ומה אסור?, איך אפשר להכשיר את מה שנכנס לתוך עם ישראל?(ולראיה , הלכות הכשרת הכלים נלמדת, בסדרה שלו, על ידי הכשרת כלי האוכל של המדיינים).
זמרי וכזבי
זמרי הוא נשיא שבט שמעון. הוא אחד מ14 האנשים החשובים ביותר בעם. כזבי היא, בת חשובה מאוד אצל מדיין. בת מלך. אולי ביתו של בלק אולי ממשפחת יתרו?
הטענה של זמרי, לפי המדרש:אין סיבה שמשה יתחתן עם מדיינית ושזה יהיה אסור על ידי העם או , לפחות נשיאי העם. זה מתאים מאוד להסברים שפיתחנו לעיל, על הרצון העז, או הפיתוי הגדול, של ההתחברות של ישראל עם מדיין. העובדה שמשה עצמו איננו מגיב מורה על הקושי שהוא נמצא בו!
בחירת יהושע
המדרש (שכנראה הרגיש את הבעיה שהעלנו לעיל) יודע לספר שמשה ביקש מה' שבניו , הם שיחליפו אותו בראש העם. ה' מסרב וטוען שיהושע יותר מתאים כי הוא הכין את עצמו לכך בזה ששימש את משה בכל תפקידיו.
למה המדרש חושב שמשה רצה שבניו הם אלה שימשיכו את דרכו??
האם אין כאן רמז של המדרש על הפיתוי של החיבור של משה עם מדיין?
האם באמת משמה ביקש זאת מה'? אי אפשר לדעת. אבל העובדה שהמדרש מספר זאת, מורה על הבעיה !!
פנחס בן המדיינית
פנחס לא מונה לכהן יחד עם שאר המשפחה. הוא האדם היחיד בהסטוריה שהיה בן ונכד לכוהנים בלי להיות כהן בעצמו! הוא נולד לפני שאביו קיבל את הכהונה. לפנחס, אם כן, היה סטאטוס מאוד מוזר! הוא לא היה חלק מהמשפחה שלו! המעשה שלו הכניס אותו לתוך המשפחה! רק אז, ה' ממנה אותו ואת זרעו לכוהנים!
למה?
נראה לי שפנחס הרגיש , יותר מכל אדם אחר מה זה להיות בגבול של הזהות הישראלית:
אימו היא מדיינית. אביו הוא אלעזר הכהן. הוא חצי גוי חצי יהודי. הוא חצי כהן וחצי לא כהן.
גם המעשה שלו הוא חצי אסור (אין הלכה שניתן להסתמך עליה, לכתחילה, שמורה על הריגת בועל ארמית), חצי מותר (בתור קנאי, מותר לו להרוג בועל ארמית). אבל קנאי הוא סטאטוס גבולי ולא מוגדר כל כך!
החכמים שסדרו את הפרשיות שאנו קוראים כל שבת, חתכו את סיפור פנחס באמצעו: המעשה של פנחס נכתב בסוף סדרת בלק. והם השאירו אותנו במתח, למשך שבוע ימים: האם מה שעשה פנחס מקובל על ידי ה' או לא? אז, כל העם רצה לרגום את פנחס. כולם שייכו אותו לאימו המדיינית ולסבו יתרו, המפטם עגלות לעבודה זרה. הוא הרג נשיא בישראל! פנחס היה בסכנת מוות, במשך כל השבוע שעבר!
עד שהגיעה הסדרה שלנו ומבשרת שפנחס קיבל את אישורו של ה' בעצמו והוא קיבל אפילו פרסים חשובים עבור המעשה שלו!!
פנחס מגיע ממעמד מאוד גבולי והוא נכנס לתוך הזהות שלו בזכות מעשיו.
פנחס הוא כמו "מוסף" למשפחת הכוהנים.
פנחס הוא "מוסף" לעם ישראל.
הקביעה שהוא "בן אלעזר בן אהרון הכהן, היא קביעה חשובה מאוד. היא נקבעת על ידי ה' בעצמו. הוא בחר בחצי הזה של זהותו על פני החצי השני. וזאת, אחרי שהוא עשה מעשה מיוחד שאפשר זאת: מעשה שגודע בחובו את הפיתוי להתבוללות וטשטוש הזהות
פרשת המוספים
שאלת הימצאות פרשת קרבנות המוספים בספר במדבר, במקום ספר ויקרא, העסיקה הרבה מפרשים. נראה לי לענות על השאלה בפשטות: הסדרה שלנו עוסקת כולה בהגדרת הזהות וגבולות הזהות.
יש, בזהות עם ישראל, הגדרה פשוטה, תמידית, מסורתית, קבועה, ברורה.
כמו כן, יש קרבנות של כל יום רגיל. קרבנות ה"תמיד".
אבל יש גם אפשרות להיפתח למימד "לא רגיל" או היינו אומרים "לא תמידי": ימי השבת, ראש חודש, ימי חג ומועד, הם ימים יוצאי דופן. הם נכללים בתוך העבודה בתור "מוספים". אבל היוצאי דופן האלה, הם אלה שמעניקים קדושה וערך לכל המכלול! השבת והחגים, נותנים לימי החול את טעמם וכיוונם!
כך פנחס: הוא יוצא דופן. אבל מהרגע שהוא נכנס בזכות וברשות לתוך המשפחה שהיה מחוצה לה, הוא יקבל תפקידים שישפיעו על המהלך הרגיל של העם. פנחס הוא היוצא מהכלל שייתן טעם לכלל. הוא יהיה נוכח בכל ברית מילה. הוא יבשר, תחת דמותו של אליהו הנביא, את בואו של המשיח. הוא אחראי על ברית השלום!
בנות צלפחד
הן הדוגמא לגבולות החוק: הן בקשו וקבלו שינוי החוק האלוהי!
אביהם, אם הוא אכן היה המקושש עצים, עשה מעשה של קנאות שלא התקבל. הן כן!
כלומר, גם לחוק יש גבולות וניתן להכניס שינוים בגבולות האלה. לא כל שינוי מתקבל, אבל יש כן שינוים שמתקבלים. וכשהם מתקבלים, הם הופכים לנחלת הכלל!
קנאות ושלום:
הגדרת הקנאות על ידי הרב שגר היא : נאמנות לרעיון או לזהות, או ללאום או לדת והמוכנות להלחם עבור נאמנות זו. הקנאות השלילית היא קנאות אלימה שאיננה מכירה בזכות השני להאמין בדרכו הוא. הקנאות החיובית היא העמידה והכבוד בשורשים ובזהות האישית.
אין השלום יכול להתבסס על מחיקת ההבדלים בין האנשים, כמו שמוצע היום בעידן הפוסט מודרניזם. השלום האמיתי יכול להיבנות אך ורק על בסיס ההכרה של השוני, הכבוד שרוכשים לזהות העצמית ולזהות של הזולת. לכן, יותר מאשר סבלנות מזויפת, הקנאות החיובית היא בסיס לשלום האמיתי.
לכן פנחס הקנאי לזהות הישראלית מקבל את ברית השלום
יוסף
נראה לי שהדמות של יוסף נמצאת סמויה (או אפילו לפעמים גלויה) במרכזה של כל הסדרה:
יוסף הוא זה שיצא לחוץ. הוא נמכר למצרים. יש סכנות גדולות ביציאה הזאת. הוא היה יכול להתבולל לגמרי. מצד שני,הוא היה זה שייצא את החכמה הישראלית לגויים והציל את האנושות מרעב. התורה מעידה שהוא נשאר צדיק. כלומר, למרות הפיתוי והיציאה בחוץ והקשר ההדוק עם הגויים, הוא הצליח להישאר יהודי.
המדיינים מכרו אותו למצרים. יוסף יצא לשני גלויות, אחת בתוך השנייה: הוא נמכר לרשות המדיינים. ומתוך גלות זו, הוא נמכר למצרים. מהרגע שהוא יוצא מגלות מצרים, יש לו לצאת עכשיו מגלות מדיין!
המדיינים עשו ברית מילה לא שלימה. בתור בני אברהם לא היו מוכרחים לעשות פריעה אלא רק חיתוך.
אילו לא היה פנחס, ייתכן שהיינו אומרים שיוסף הוא זה שנמצא בכל ברית מילה! כי הוא זה שעמד בניסיון של ההתבוללות. בירת המילה הוא האקט שמסמל הסירוב להתבוללות.
- פינחס:
בתוך שמו, קיימות האותיות של יוסף (+נח!)
המדרשים מיחסים את פנחס, מצד אימו(?) ליוסף. וטוענים שפינחס בא לנקום את מכירת יוסף על ידי המדיינים.
יוסף הוא "שומר הברית" העמידה האיתנה מול פתויי אשת פוטיפר, העניקה ליוסף את דמות הסמלית של מי ששומר על מצוות ברית המילה. בקבלה, יוסף הוא סמל מידת היסוד שהברית מילה הוא המקום בגוף המייצג אותה.
פינחס, מוציא את יוסף מגלות מדיין!!משה הוציא את עצמות יוסף ממצרים אבל יוסף נשאר עדיין "ברשות" המדיינים שמכרו אותו. פנחס משלים את השחרור של יוסף ומוציא אותו ממדיין!
הקשר הזה "יוסף- ברית מילה- מידת היסוד- מדיינים- התבוללות", נמצא גם כן אצל פנחס:
"פנחס-ברית מילה- מדיינים- התבוללות".
- 2. בנות צלפחד
הן מצאצאי יוסף. הפסוקים, נותנים אפילו את הייחוס המדוייק שלהן:
- יוסף: יצא לגלות
- מנשה: "כי נשני אלוהים..". יש סכנה, ביציאה לגלות של שכחה!
- מכיר: בגלות ניתן להימכר לתרבות הגויים. או אפילו להמכר פיזית
- גלעד: שם הגל עד שציין הגבול בין יעקב ללבן. הסכנה להפוך את מצב הגלות לתמידי, כמו גלעד.
- חפר: נכאן, המצב יכל להתדרדר למצב מחפיר
- צלפחד: השלב הבא, זה שהיהודי יהפוך, בגלות לצל של הפחד!
"אבנו מת במדבר": השלב הסופי, כביכול , זה המוות בגלות, במדבר. לא נשאר כלום מהיהודי. אין לו בן.
בנות צלפחד: אבל המצב לא לגמרי אנוש. מהבנות תצא הגאולה!:
- נועה(לנוע), תרצה(לרוץ), חגלה (חג= הסתובב), מלכה (ללכת).. לכולן שמות שמורים על תנועה ויוזמה.
"ותעמודנה, ותקרבנה.." מהמצב האנוש של שושלת אביהם , הן מחיות בחזרה את הענף והן , אפילו, מחדשות הלכות! מהמצב האנוש, יוצא חידוש שמחייה אפילו את אלה שהיו, עד כה "בסדר"!
3 מוספים
נראה לי שאין כאן רק משחק מילים בין "יוסף" למוסף". יוסף נקרא כן כי הוא חייב להוסיף: יוסף לי אלוהים בן אחר. כל פעולתו של יוסף היא להוסיף.
ההוספה הזאת היא אמנם מסוכנת כי היא דורשת יציאה והתמודדות עם החוץ, אבל, כשהיא מצליחה, היא מחייה ומחדשת קדושה בתוך המכלול שממנו יצא!
יש קרבן התמיד. אבל כל המוספים, שנראים, יוצאי מן הכלל, רק מעניקים משמעות יתרה . בלי שבת, ראש חודש, חגים, החול היה נשאר ללא טעם אמיתי.
לסיכום:
נראה לי שהסדרה שלנו עוסקת בנושא הגדרת הגבולות של הזהות הישראלית והאפשרות להכניס בתוכם שינויים.
השלום אפשרי רק אחרי שכל אחד מגדיר ומכבד את הזהות שלו. כשכל אחד מכיר ומכבד את השורשים והגבולות שלו. רק מתוך הכרת השוני עם הזולת, ניתן לבנות שלום אמיתי.
ההתבוללות היא פיתוי נוראי. החיבור עם בנות מדיין היה מימוש הפיתוי הזה.
המלחמה נגד מדין, מלמדת שיש לסרב להתבולל. יחד עם זאת, ניתן להכניס בתוך עם ישראל גויים (אפילו נשי מדיין) במידה וזה נעשה בצורה נאותה. לא באובדן זהות אלא על ידי גיור הנכנס. זה אפילו יעשיר את עם ישראל! אבל יש תהליכי הכשרה. כמו שמותר לנו להשתמש בכלים של המדיינים אחרי הכשרתם בלבד, ניתן להכשיר גויים ולהכניסם לעם ישראל. אבל לא על חשבון אבדן הזהות שלנו.
פנחס הוא סמל אנושי של העמידה בגבול והכניסה לתוכו. כמו המוספים, הוא אפילו ייתן נפח חדש ויעשיר את הזהות. בין הזהות של הכוהנים, בין הזהות הישראלית.
לכן, כל הנושאים של הסדרה מוצאים בה את מקומן:
- פנחס והקנאות (הגדרת הזהות)
- המלחמה במדיין (איסור ההתבוללות)
- הכשרת הכלים (הגיור ולימוד נכון מחכמת העמים האחרים)
- בנות צלפחד (אפשרות הניתנת לאדם להתערבות בחוקי האלוהים)
- מנוי יהושוע (ולא בני משה)
- וקורבנות המוספים!
תגובת מוריאל אזולאי
אהבתי מאוד את הניסיון לחבר את כל הנושאים ולהבליט את העיניין העיקרי של הפרשה.
משהו לא ברור לי. מה בעייתי יותר: נשות מידיין או מואב? היה נדמה שאתה מכוון להגיד שבנות מידין בעתיות יותר כי הן נראות לגיטימיות (כמו שמשה חשב וה' אמר לא). אז למה מואב פתאום הוא הבעייתי?
עוד שאלה לגבי ציפורה. האם הברית מילה שהיא עושה לבנה הופך אותה לגיורת בעצמה או לפחות לחלק מישראל?
תשובה:
תודה רבה
- כן נראה לי שבנות מדיין יותר בעייתיות מאשר בנות מואב. יש בעיה חמורה בטקסט של התורה כי לפעמים מדובר על בנות מואב ולפעמים בנות מדיין. ניתן ליישב הסתירה ולהגיד שהן התחברו ביחד למטרה זו. אבל העובדה שכזבי היא מדיינית, שזמרי טוען נגד משה וציפורה ושמשה מצווה להילחם דווקא עם מדיין מסירה כל ספק לדעתי. אפילו אם מואב בתמונה, הם משתמשים במדיין כדי לגרום התבוללות של ישראל איתם.
- לגבי הגיור של ציפורה אינני חושב שיש טקס גיור כל שהו. היום, מכווין שאנו רגילים לעבור טקס כזה, אז מחפשים משהוא שיידמה לזה בתורה אבל , בפועל אין לחפש גיור כהלכה בכל המקרים כאלה. הברית מילה היא המצווה היחידה שהייתה נוהגת , במיוחד בשבט לוי, לכן, יש חשיבות למול את בנו של משה.
על השאלה :"למה ציפורה היא זו שמבצעת המילה?", יש לי דעה אישית לגבי זה שלא מצאתי סימוכין. אבל אני אמסור לך אותו : ציפורה לא רצתה למול את בנה. משה לא רצה לפגוע בציפורה. אבל מול הסכנה למות משה, זה דוחף את שניהם למול את בנם. ציפורה עושה זאת כי היא סירבה עד כה! וכאן היא מראה שזה יותר חשוב לה להגן על בעלה!
מישל
בע"ה כב תמוז התשע"ג
מישל בן שושן
פנחס
מה מקשר את כל נושאי הסדרה?
נראה לי שהתורה מסתיימת כאן בנקודת שיא ולא בנקודת שפל.
היה נראה לנו , לכאורה, שכל התלונות והבעיות שצצות מידי פרשה בספר במדבר, הם סימני התדרדרות של מצב אידיאלי. אבל, נראה לי שמה שקורא הוא בדיוק להיפך:
בסיפור הבריאה, הבורא אומר, מצווה, על בריאה מסוימת או פעולה מסוימת שהוא מצפה מהבריאה, ואחר כך, הפסוקים מספרים מה היתה תוצאת האמירה והציווי הזה. הבורא מצווה: "תדשא הארץ..".ואז מחכים לראות מה תעשה הארץ!
ואחר כך כתוב:"ויהי כן"! כאילו זה היה יכול להיות אחרת!
למה הבורא איננו בורא את מה שהוא רוצה,"נקודה"!!? למה יש את המרחב תמרון שניתן לבריאה?
נראה לי שכאן הנקודה החשובה: הבורא איננו מעוניין ביצירה פאסיבית. הוא מעוניין לברוא "פרטנר"! הוא מעוניין שהבריאה תגיב לרצונו.
שיא הבריאה הוא האדם. וכל סיפור הבריאה נכתב עבור האדם. כדי שהאדם יבין שהבורא "מצפה" ממנו להגיב על רצונו!
אם הבורא היה רוצה ב"רובוטים" או במכונות ללא חופש בחירה , יוזמה ורצון, הוא היה עושה משהוא אחר!
לכן, כשאנו עדים ליוזמות של בני ישראל בתגובה לחוקים שנכפים עליו, כשאנו עדים לרצונות (לפעמים מופרעים) של בני האדם, אז מגיעים לשיא הסיפור! לזה רצה להוביל אותנו הבורא!
עש שה' יוכל להגיד סוף סוף :"ויהי כן" על בריאת האדם!
ואכן זה קורה בפרשה שלנו:"כן בנות צלפחד דוברות"!! ה"כן" הזה הוא ה"כן" של "ויהיה כן" שהיה חסר בבריאת האדם.
לא כל יוזמה ולא כל תגובה נכונה. לכן, יש סיפורים ארוכים ומפורטים של יוזמות פסולות ויוזמות כשרות.והתורה מנסה ללמד אותנו מה הדרכים הכשרות להתקרבות אל ה'.
- זמרי תפס יוזמה- פסול
- פנחס תפס יוזמה- כשר
- צלפחד תפס יוזמה- פסול
- בנות צלפחד תופסות יוזמה- כשר.
- גם בני מנשה יתפסו יוזמה נגדית בפרשה הבאה- כשר!
בעצם, אנו מגיעים לשיא רצון הבורא בעובדה שהיוזמה עוברת לבני האדם ישירות.
משה יכול להסתלק!! _אכן מיד אחרי תשובת ה' על בנו צלפחד , הוא מורה על סוף דרכו שלך משה)
זה מסביר את כל חלקי הסדרה
- יוזמת פנחס
- רשימת כל המשפחות שמרכיבות את העם. הדגש על כל אחת ואחת!
- חלוקת הארץ לפי נחלות. כל אדם חשוב ואחריותו על חלק מארץ ישראל
- בנות צלפחד: היוזמה הכשרה השנייה של הסדרה.
- העברת סמכות משה ליהושוע. אפשר וכדאי להיות בלי משה. כדי לתפוס אחריות. והכניסה לארץ ישראל דורשת זאת. בארץ ישראל, ה"חוצפה תשגה" כי האחריות עוברת דרך היוזמות הפרטיות והאחריות האישית.
- סיפור הקרבנות: יש לציין שלא כתוב שאהרון או הכהן חייב להקריב אותם אלא "צו את בני ישראל" ישירות. הקרבה אל ה' היא באחריות כל אחד ואחד והיא לא מוטלת על מתווכים! משה מסתלק אבל גם אהרון הסתלק!
בכל העניינים, לומדים איך להתקרב אל ה'. איך להגיב לדבר ה'. ישירות. בלי מתווכים. באחריות.
המילה "קרבה היא במרכז העניין:
חטא זמרי היה בזה שהוא הקריב את כזבי.
בנות צלפחד מתקרבות "ותקרבנה בנות צלפחד"
משה גם הוא "ויקרב את משפטן אל ה'" וכמובן, עניין הקרבנות שמקרבים את העם אל ה'.
זה יפתח את האפשרות לעסוק ב"נדרים"(מטות) ולהתחיל בתורה שבעל פה (ספר דברים) שהיא תגובה לתורה שבכתב. והיא העיקר!
מסכנה לימינו
יש הרגשה בעולם הדתי מסורתי וגם החרדי שאנו חיים היום "התדרדרות" בעולם היהדות, כי כל אחד הולך בכיוון אחר, אין דרך סלולה ישרה עבור כל העם. כל אחד מושך את הסמיכה כלפיו.
בקיצור :"חוצפה תשגה"!
אבל זה סימן, לעניות דעתי, שהגענו למצב שהקדוש ברוך הוא סומך יותר עלינו! כי אנו מתחילים להיות יותר בוגרים! וזה סימן שזמן הגאולה הגיע!
כל הזמן שהיינו בגלות, אכן היינו זקוקים להלכה ברורה ולמנהיגים ברורים וסמכותיים.
אבל עכשיו המצב הפוך
בדומה לדור באי הארץ, החוצפה , היוזמה, הערעור על כל דבר, וההליכה בדרכים חדשות, במקום להפחיד אותנו, צריכה לעודד אותנו כי זה סימן שאנו יכולים לעמוד מול האתגרים שהבורא הציב לבריאה בהתחלתה.
מצב ה"בטוח" והסלול. שבו משה יודע את הכל אפשר את המעבר ב40 שנות המדבר. אבל זו לא המטרה! המטרה היא הכניסה לארץ עם כל המשמעויות של אי נוחות ובלבול מצד אחד ולקיחת האחריות לחיפוש רצון ה' בידים של כל אחד מהצד השני.
אנו חיים תקופה שדומה יותר לסוף ספר במדבר.
יהיו אנשים שיחשבו שזה רע
אני חושב שזה דווקא מצוין ומבשר בגרות לקראת הגאולה.
ההקבלה עם סוף ספר בראשית
נראה לי שיש כמה נקודות השוואה בין סוף ספר במדבר לסוף ספר בראשית:
| פנחס- מצאצאי יוסף- מציל את המצב של כל העם | יוסף מציל את אחיו מהרעב |
| שמעון היה הקנאי (עם לוי) בסיפור דינה ויש אומרים שאפילו לקח דינה לאישה. שמעון ייכלא על ידי יוסף | זמרי, משבט שמעון, רוצה לקחת את כזבי- מצאצאי דינה |
| בני יוסף מנשה ואפרים לוקחים שתי נחלות במקום אחת | בנות צלפחד , משבט מנשה לא רוצות לאבד נחלת אביהם ויקבלו, בסוף שלושה חלקים |
| יעקב הולך למות | משה מתבשר על מותו |
| כל שבט מקבל את ברכתו | נושאים את ראשם של כל משפחות ישראל |
| מתכוננים לתקופה חדשה של שעבוד במצרים | מתכוננים לתקופה חדשה של כניסה לארץ |
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 