שלח לך פי5

בע"ה חי סיוון התש"פ

מישל בן שושן

 

שלח לך פי5

 

סיכום:

ברצוני להציע קריאה של סיפור המרגלים מנקודת מבטם השונה של יהושוע וכלב. בכך, נציע הסבר על איסור ההעפלה בסוף הסיפור.

 

מהלך הסיפור בפרשה(ראה המקורות למטה) :

  1. ה' מצווה למשה לשלוח אנשים לתור הארץ.
  2. משה שולח 12 בחירי השבטים. מתוכם, כלב בן יפונה משבט יהודה. והושע בן נון , תלמידו של משה שמקבל שינוי שם ממשה רבו.
  3. אחרי שובם, האנשים מספרים שהארץ והעם היושב בה קשים מדי.מה שגורם תרעומת אצל עם ישראל.
  4. כלב, הוא היחיד שאומר דברים שונים ומנסה להפיח רוח חיובית לגבי האפשרות לעלות לארץ.
  5. שאר התרים מניאים את העם לסרב לעלות כי הדבר מסוכן מאוד. היאוש מגיע לשיאו כשהעם מחליט לשנות מנהיגות.
  6. משה ואהרון מגיבים לראשונה בשתיקה ונפילת פנים.
  7. רק אז יהושוע נושא דברים, מלווה בכלב. הוא מעודד עליה לארץ בעזרת אמונה בה'.אבל העם עומד לסקול את יהושוע וכלב.
  8. ה' מגיב. הוא מבקש להמית את כל העם. משה מתפלל ואז ה' מחליט להמית רק את הדור מבן עשרים ומעלה חוץ מכלב בן יפונה שיכנס לארץ עם הדור הבא.
  9. ה' שוב מגיב ומסביר שהדור החוטא יישאר ארבעים שנה במדבר ולא ייכנס לארץ. הדור הבא כן יכנס, יחד עם יהושוע וכלב.
  10. מגפה פוגעת מיד בעשרת התרים וכלב ויהושוע ניצולים.
  11. סיפור המעפילים: כמה אנשים עושים תשובה ורוצים לעלות לארץ בניגוד להוראה החדשה שאין לעלות לארץ. הם בכל זאת עולים והם נהרגים על ידי האויב.

 

אנחנו מגלים שכלב ויהושוע אינם פועלים כאיש אחד תמיד. בהתחלה רק כלב מגיב. יהושוע וכלב ביחד מגיבים אחרי שמשה ואהרון נופלים על פניהם. גם ה' מדבר על כלב בלבד כאדם שמילא אחרי דבריו. ורק בתגובה שנייה של ה', יהושוע נכלל עם האנשים שלא ימותו וכן יכנסו לארץ.

 

הבדל דומה ,בן כלב ליהושע, אנחנו מגלים גם בספר דברים כשמשה מספר את הסיפור מזווית ראייה שונה(ראה מקורות למטה): כלב הוא היחיד שמילא אחר כוונת ה'. ולכן הוא ייכנס לארץ. משה נאשם גם הוא ונענש באי כניסה לארץ .יהושוע ייכנס, אבל  רק בתור מי שמחליף את משה!

 

כשאנו קוראים את המפגש בין יהושוע וכלב , ארבעים וחמש שנים מאוחר יותר, בספר יהושוע (ראה מקורות למטה), כלב דורש לעצמו את חבל חברון ומזכיר ליהושוע את ההבדל בין כניסתו לכניסת יהושוע. רק הוא מילא אחרי דבר ה' ויהושוע תפס פיקוד רק בזכות נאמנותו למשה. יהושוע נענה לבקשה של כלב בלי לענות מילה.

 

הרב תמיר גרנות מציע לראות את תגובות כלב ויהושוע כשתי התגובות האפשריות מול משבר:

 

המבשר הוא ההכרה שארץ כנען היא אכן ארץ קשה. העם היושב בה הוא אכן קשה. עם ישראל נמצא מול מציאות קשה. עשרה מתוך 12 התרים מחליטים שאין אפשרות להתמודד עם הקשיים האלה. וכל העם שומע להם.

אבל לכלב ויהושוע עמדות שונות. הם מאמינים שכן יש לעלות לארץ. אבל הם עושים זאת משתי זוויות שונות.

יהושוע מאמין. הוא מאמין בה'. הוא סומך על ה', על הניסים שלו. יהושוע הוא תלמידו של משה, איש האלוהים. יש בו אמונה חזקה מאוד ביכולת ה' לחולל ניסים כדי שהעם כן יצליח להתמודד מול הקשיים.

כלב מאמין גם הוא. אבל הוא לא רק מאמין בה' (הוא אכן מצטרף ליהושוע בטיעונים שלו באמונה בה'). הוא בעיקר באמין בכוחות הטמונים בתוכו, בכוחות שיש להפעיל בכל אדם, בכל עם. כלב איננו טוען שאין קשיים. הוא רק מרגיש שמול הקשיים האלה, האתגר של האדם הוא להתגבר , להתעלות מעל לאמת של המציאות. אין להיכנע לאמת היבשה של המציאות. קל מאוד להסתתר מאחורי האמת של המציאות ולהרים ידיים מול "המציאות". הרבה יותר קשה, וזה, לדעת כלב המשימה של האדם, להתמודד מול המציאות כדי לשנות אותה לטובה! נזכור את דברי כלב:

וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ:

למה יהושע לא הגיב בהתחלה עם כלב? אולי בגלל שהוא חיכה שמשה רבו יגיב בעצמו. אולי , כמו שמציע המדרש, הוא הגיב והעם השתיק אותו כי לא היו לו ילדים (אתה רוצה שאנחנו נסכן את הילדים שלנו, קל לך לרצות לעלות לארץ כי אין לך ילדים!) . בעצם יהושע הגיב רק כאשר מנהיגותו של משה התערערה וכשמשה נפל על פניו.

 

יהודה או יוסף?

אי אפשר שלא לזכור ששני האישיים האלה ,כלב ויהושוע מייצגים שני שבטים יריבים יהודה ויוסף. שתי סגוי מנהיגויות. העם יתפצל בין שתי ממלכות שונות בעקבות היריבות הזאת. כאן אין יריבות אבל יש בהחלט הבדלי גישה שונים.

 

מה עדיף?

בין שתי האמונות האלה: האמונה בה' של יהושוע, והאמונה בחיים עצמם של כלב, הרב תמיר גרנות קובע שאמונת כלב גדולה יותר וכוללת את השנייה.

  • האמונה בה', דוחקת את הישועה מחוצה לי, אל עבר אל עליון שיעשה הכל כדי לעזור לי ,אבל מקור הכוח נמצא מחוצה לי. אני נשען עליו. אמונה כזו אי אפשר להנחיל לאחרים. כל אחד יכול להגיע לאמונה רק בזכות חוויה או הליכה מאחורי רב גדול כמו שיהושוע האמין בעקבות משה רבו.
  • האמונה בחיים עצמם, הם דורשים מהאדם לפתח אופטימיות מבפנים. לראות את ישועת ה' מתוך כוחות האדם והעם עצמם. עבורו, ה' איננו בחוץ אלה בפנים! בתוך המציאות עצמה! לא לחינם, ה' יאמר שלוש פעמים "חי ה'" כדי להישבע. כאיל הוא נמצא בחיים עצמם וזה סימן לאמיתות השבועה. אמונה כזו, עשוייה לעבור מהורים לילדים. חוסר הפחד מהחיים. הביטחון העצמי הבסיסי שמאפשר להתמודד עם קשיי החיים, נמצאים בתוך כלב. הוא מייצג באמת את מה שה' חיפש אצל העם.

משה רבנו נמצא כולו באמונת ה'. הוא איש האלוהים. הוא דיבר איתו פנים בפנים. אין לו צורך למצוא כוח פנימי. עבורו הדברים ברורים כזכוכית שקופה לגמרי.

ברור שעדיף אמונתו של כלב. אבל אמונה זו חייבת להתבסס על אמונה בה'!! וזה כל הקושי! להרבה עמי הארץ יש בטחון עצמי. להרבה רשעים יש גם בטחון עצמי. אבל הגדולה של כלב היא שיש לו גם וגם. יש לו גם את התעוזה הפנימית וגם את האמונה בה'.

לכן, חשוב שיהושוע יתחיל להיות המנהיג הבא ורק אחר כך יוכל להתפתח דרכו של כלב, דרכו של דוד המלך.

רק אחרי משיח בן יוסף, כמו יהושוע, יבוא משיח בן דוד כמו כלב.

 

המעפילים:

ועכיו נציע הסבר לסירוב ה' בהעפלת העם אחרי שהם כביכול עשו תשובה ומוכנים כן לעלות:

נראה לי שהמעפילים הבינו את מה שכלב הרגיש: תעוזה פנימית חזקה, מסירות נפש, …

אבל חסרה היתה להם האמונה בה'! את דרכו של יהושוע הם לא הפנימו!! ולכן ה' אסר להם לעלות.

 

במדבר פרק יד (מ) וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק כִּי חָטָאנוּ:(מא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי יְקֹוָק וְהִוא לֹא תִצְלָח:(מב) אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין יְקֹוָק בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם:(מג) כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי יְקֹוָק וְלֹא יִהְיֶה יְקֹוָק עִמָּכֶם:(מד) וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה:(מה) וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה: פ

 

הם מוכנים לעלות. כמו שכלב אמר: עלה נעלה! אבל משה הבחין שאין ה' בקרבם!! כלומר, הם דרגו על עמדת יהושע. הם שכחו שכלב דיבר יחד עם יהושע , בעניין אמונה בה'!!

העלייה חייבת להתבצע מתוך שתי הבחינות יחד, גם זו של כלב וגם זו של יהושוע!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מקורות:

 

סיפור התרים בפרשת שלח לך פרק יג-יד:

 

ה' :            במדבר פרק יג (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי .             נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם:

משה:

(ג) וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי יְקֹוָק כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה:(ד) וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם לְמַטֵּה רְאוּבֵן שַׁמּוּעַ בֶּן זַכּוּר:… (ו) לְמַטֵּה יְהוּדָה כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה:.. (ח) לְמַטֵּה אֶפְרָיִם הוֹשֵׁעַ בִּן נוּן:… (טז) אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ: יז) וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר:(יח) וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב:(יט) וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים:(כ) וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים:….

התרים 1:

(כו) וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אוֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ:(כז) וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ:(כח) אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם:(כט) עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן:

כלב:

(ל) וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ:

התרים 2:

(לא) וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ:(לב) וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת:(לג) וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם:

כל העם:

פרק יד (א) וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא:(ב) וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ:(ג) וְלָמָה יְקֹוָק מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה:(ד) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה:

משה ואהרון:

(ה) וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

יהושוע וכלב:

(ו) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם:(ז) וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד:(ח) אִם חָפֵץ בָּנוּ יְקֹוָק וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:(ט) אַךְ בַּיקֹוָק אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַיקֹוָק אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם:(י) וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים    (ארץX6)

ה' 1:

וּכְבוֹד יְקֹוָק נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: פ(יא) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ:(יב) אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ:

             משה מתפלל :       מה יאמרו הגויים?   מידות הרחמים

ה'2 :

(כ) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ:(כא) וְאוּלָם חַי אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד יְקֹוָק אֶת כָּל הָאָרֶץ:(כב) כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי:(כג) אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ:(כד) וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה:(כה) וְהָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב בָּעֵמֶק מָחָר פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם סוּף: פ

ה' 3:

(כו) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:(כז) עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלַי שָׁמָעְתִּי:(כח) אֱמֹר אֲלֵהֶם חַי אָנִי נְאֻם יְקֹוָק אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם:(כט) בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי:(ל) אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן:(….(לד) בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה וִידַעְתֶּם אֶת תְּנוּאָתִי:(לה) אֲנִי יְקֹוָק דִּבַּרְתִּי אִם לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת הַנּוֹעָדִים עָלָי בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ:

 

התרים:

(לו) וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיָּשֻׁבוּ וַיַּלִּינוּ עָלָיו אֶת כָּל הָעֵדָה לְהוֹצִיא דִבָּה עַל הָאָרֶץ:(לז) וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק:(לח) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה חָיוּ מִן הָאֲנָשִׁים הָהֵם הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת הָאָרֶץ:(לט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד:

 

 

אותו הסיפור מסופר על ידי משה בספר דברים

 

דברים פרק א (יט) וַנִּסַּע מֵחֹרֵב וַנֵּלֶךְ אֵת כָּל הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא הַהוּא אֲשֶׁר רְאִיתֶם דֶּרֶךְ הַר הָאֱמֹרִי כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ אֹתָנוּ וַנָּבֹא עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ:(כ) וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּאתֶם עַד הַר הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ:(כא) רְאֵה נָתַן יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת:

 

העם כולו:

(כב) וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן:

משה:

(כג) וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט:

 

המרגלים:

(כד) וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ הָהָרָה וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיְרַגְּלוּ אֹתָהּ:(כה) וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר וַיֹּאמְרוּ טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ:

העם:

(כו) וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:(כז) וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת יְקֹוָק אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ:(כח) אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם:

משה:

(כט) וָאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם:(ל) יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם:(לא) וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה:(לב) וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּיקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:(לג) הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ לָתוּר לָכֶם מָקוֹם לַחֲנֹתְכֶם בָּאֵשׁ לַיְלָה לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וּבֶעָנָן יוֹמָם:

ה':

(לד) וַיִּשְׁמַע יְקֹוָק אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר:(לה) אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם:(לו) זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הוּא יִרְאֶנָּה וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ וּלְבָנָיו יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי יְקֹוָק:(לז) גַּם בִּי הִתְאַנַּף יְקֹוָק בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם:(לח) יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה אֹתוֹ חַזֵּק כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל:(לט) וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה וְהֵם יִירָשׁוּהָ:(מ) וְאַתֶּם פְּנוּ לָכֶם וּסְעוּ הַמִּדְבָּרָה דֶּרֶךְ יַם סוּף:

 

 

הסיפור מזווית כלב עצמו בספר יהושוע:

 

יהושע פרק יד (ו) וַיִּגְּשׁוּ בְנֵי יְהוּדָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל וַיֹּאמֶר אֵלָיו כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים עַל אֹדוֹתַי וְעַל אֹדוֹתֶיךָ בְּקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ:(ז) בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אָנֹכִי בִּשְׁלֹחַ מֹשֶׁה עֶבֶד יְקֹוָק אֹתִי מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ וָאָשֵׁב אֹתוֹ דָּבָר כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי:(ח) וְאַחַי אֲשֶׁר עָלוּ עִמִּי הִמְסִיו אֶת לֵב הָעָם וְאָנֹכִי מִלֵּאתִי אַחֲרֵי יְקֹוָק אֱלֹהָי:(ט) וַיִּשָּׁבַע מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר אִם לֹא הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרְכָה רַגְלְךָ בָּהּ לְךָ תִהְיֶה לְנַחֲלָה וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי מִלֵּאתָ אַחֲרֵי יְקֹוָק אֱלֹהָי:(י) וְעַתָּה הִנֵּה הֶחֱיָה יְקֹוָק אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר זֶה אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מֵאָז דִּבֶּר יְקֹוָק אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֶל מֹשֶׁה אֲשֶׁר הָלַךְ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וְעַתָּה הִנֵּה אָנֹכִי הַיּוֹם בֶּן חָמֵשׁ וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה:(יא) עוֹדֶנִּי הַיּוֹם חָזָק כַּאֲשֶׁר בְּיוֹם שְׁלֹחַ אוֹתִי מֹשֶׁה כְּכֹחִי אָז וּכְכֹחִי עָתָּה לַמִּלְחָמָה וְלָצֵאת וְלָבוֹא:(יב) וְעַתָּה תְּנָה לִּי אֶת הָהָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק בַּיּוֹם הַהוּא כִּי אַתָּה שָׁמַעְתָּ בַיּוֹם הַהוּא כִּי עֲנָקִים שָׁם וְעָרִים גְּדֹלוֹת בְּצֻרוֹת אוּלַי יְקֹוָק אוֹתִי וְהוֹרַשְׁתִּים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק:

(יג) וַיְבָרְכֵהוּ יְהוֹשֻׁעַ וַיִּתֵּן אֶת חֶבְרוֹן לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה לְנַחֲלָה:(יד) עַל כֵּן הָיְתָה חֶבְרוֹן לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי לְנַחֲלָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:(טו) וְשֵׁם חֶבְרוֹן לְפָנִים קִרְיַת אַרְבַּע הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים הוּא וְהָאָרֶץ שָׁקְטָה מִמִּלְחָמָה: פ

 

שלח לך

בע"ה חי סיוון התשע"ט

מישל בן שושן

 

שלח לך פי4

 

כלב ויהושוע (הרב תמיר גרנות)

בדרך כלל, אנו מחברים בין שני האנשים "הטובים" :כלב ויהושוע, שדיברו טוב על הארץ , נגד 10 המרגלים הרעים שגרמו לעם לסרב לעלות לארץ ולמות במדבר. אבל עיון בפסוקים מראה שיש הבדלים משמעותיים בין כלב ליהושוע . הבדלים שיכולים ללמד על שתי התפיסות השונות של הציונות עד היום.

 

עיון בפסוקים:

אחרי שעשרת המרגלים דיברו רעה על הארץ, הראשון והיחיד שמדבר הוא כלב:

במדבר פרק יג  (ל) וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ:

כלב לבדו , מול כל העם מנסה להעלות את המורל. הוא פשוט אומר "YES WE CAN"! יכול נוכל לה!

אחר כך, ממשיכים העם להתלונן על כל התכנית לעלות לארץ ומגיעים אף להציע למנות מנהיג חדש שיחזיר אותם למצרים. רק אז, שומעים על משה ואהרון:

במדבר פרק יד (ד) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה: (ה) וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

אבל הם לא מדברים!. הם "נופלים על פניהם"! ואז, אנו שומעים לראשונה על התגובה של יהושוע. :

ו) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם: (ז) וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד:(ח) אִם חָפֵץ בָּנוּ יְקֹוָק וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:(ט) אַךְ בַּיקֹוָק אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַיקֹוָק אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם:(י) וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים וּכְבוֹד יְקֹוָק נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: פ

יהושוע וכלב מדברים ביחד אבל יהושוע כתוב ראשון. כאילו הוא המדבר העיקרי וכלב איתו. בניגוד לכלב, יהושוע מסתמך על רצון ה'. יש לעלות כי זו מצוות ה'! לא למרוד בה'! בעזרת ה' יהיה בסדר! בעוד, כלב דיבר על ליבם של האנשים כדי לתת להם כוח נפשי, יהושוע מסתמך על המימד הדתי. כאילו הוא אומר מה שמשה היה צריך לאמר. מהרגע שמשה מגיב והוא לא מדבר, אז , יהושוע, בתור תלמידו של משה, אומר את מה שמשה, לדעתו היה צריך לאמר! יהושע לא אומר שהדבר קל, בהישג יד, כמו כלב. יהושע לא שולל את העובדה שזה מאוד מסוכן וכמעת בלתי אפשרי. הוא רק מבקש לסמוך על ה'! האם ההבדל הזה ביניהם יתגלה בהמשך?

 

כשה' כועס על העם ומחליט שכל הדור הזה ימות במדבר, הוא מציין:

(כד) וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה ..

בדברי ה', רק כלב זוכה להיכנס לארץ בזכות זה שרק הוא "מילא אחרי ה'"! מה עם  יהושע ? ומה עם  משה??

אחרי כמה פסוקים, מגלים שה' "הוסיף" בניצולים גם את יהושוע וגם את דור הצעירים (טפכם):

(ל) אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן: (לא) וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וְהֵבֵיאתִי אֹתָם וְיָדְעוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ:

למה יהושע מתלווה לכלב ברשימה של הנכנסים לארץ? נעיין באותו הסיפור שמשה מספר אותו בספר דברים:

דברים פרק א  (לד) וַיִּשְׁמַע יְקֹוָק אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר: (לה) אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם: (לו) זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הוּא יִרְאֶנָּה וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ וּלְבָנָיו יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי יְקֹוָק:  (לז) גַּם בִּי הִתְאַנַּף יְקֹוָק בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם: (לח) יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה אֹתוֹ חַזֵּק כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל:

משה מכריז שה' החליט בעקבות חטא המרגלים, שהוא בעצמו לא ייכנס לארץ! (כלומר אין לחכות לחטא הסלע שיקרה בעוד 38 שנה. כבר כאן, הוחלט שמשה לא ייכנס!

ואז, יהושוע, בתור מחליפו של משה, ייכנס! אם כן יש לנו שלוש קבוצות אנשים שייכנסו לארץ בגלל סיבות שונות:

  • כלב בן יפונה: הוא נכנס כי היה לו האומץ להתנגד לשאר המרגלים וניסה להפיח כוח בעם כדי להיכנס.
  • יהושוע בן נון: הוא נכנס בעיקר בתור מחליפו של משה רבנו שלא ייכנס!
  • הילדים בני פחות מגיל עשרים, בזכות התפילה של משה.

אם מסתכלים על אותם האנשים ,כלב ויהושע, נפגשים בניהם ארבעים וחמש שנים אחר כך, בספר יהושוע, מגלים אותם ההבדלים הסמויים והגלויים בין כלב ליהושוע:

יהושוע מנהיג את העם וכבר כבש את הארץ ומתחיל לחקל אותה לשבטים:

 

יהושע פרק יד (ו) וַיִּגְּשׁוּ בְנֵי יְהוּדָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל וַיֹּאמֶר אֵלָיו כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים עַל אֹדוֹתַי וְעַל אֹדוֹתֶיךָ בְּקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ:(ז) בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אָנֹכִי בִּשְׁלֹחַ מֹשֶׁה עֶבֶד יְקֹוָק אֹתִי מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ וָאָשֵׁב אֹתוֹ דָּבָר כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי:(ח) וְאַחַי אֲשֶׁר עָלוּ עִמִּי הִמְסִיו אֶת לֵב הָעָם וְאָנֹכִי מִלֵּאתִי אַחֲרֵי יְקֹוָק אֱלֹהָי:(ט) וַיִּשָּׁבַע מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר אִם לֹא הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרְכָה רַגְלְךָ בָּהּ לְךָ תִהְיֶה לְנַחֲלָה וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי מִלֵּאתָ אַחֲרֵי יְקֹוָק אֱלֹהָי:(י) וְעַתָּה הִנֵּה הֶחֱיָה יְקֹוָק אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר זֶה אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מֵאָז דִּבֶּר יְקֹוָק אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֶל מֹשֶׁה אֲשֶׁר הָלַךְ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וְעַתָּה הִנֵּה אָנֹכִי הַיּוֹם בֶּן חָמֵשׁ וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה:(////יג) וַיְבָרְכֵהוּ יְהוֹשֻׁעַ וַיִּתֵּן אֶת חֶבְרוֹן לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה לְנַחֲלָה:

 

כלב אומר ליהושע "אתה ידעת את הדבר. .על אודותיי ועל אודותיך.." במילים אחרות: אתה יודע בדיוק את ההבדל ביננו וההבדל בגללו ה' הכניס אותנו ! זו צורת לחץ דיפלומטי כדי ששבט יהודה יקבל את החלק שלו ולכלב תינתן חברון! כלב מתאר את הסיפור כאילו הוא לבדו דיבר טוב על הארץ. בניגוד ל"אחי אשר עלו עמי"! הוא לבדו "מילא אחרי דבר ה'"!!

 

מסקנה:

שני אנשים מתוך 12 התרים דברו טובה על ארץ כנען. אבל שניהם מזוויות שונות:

כלב, הוא זה שהלך אל קברת האבות במערת המכפלה (לפי המדרש), קשור מאוד לזהות היהודית. יש בו גאווה יהודית. הוא משבט יהודה, שבט המלוכה, שממנה יצמח בית דוד. בית דוד היא שושלת. דוד יוצא מיהודה ומבועז ..ובניו ימשיכו להיות מלכים עד סוף הדורות , עד משיח "בן" דוד. חשובים עבורם הייחוס המשפחתי .

כלב מסמל את הכוח הלאומי, הגאווה הלאומית ומסירות הנפש של העם עבור גורלו.

 

יהושוע, לעומתו הוא בעיקר התלמיד של משה. לפי ספר דברי הימים, ליהושוע בין נון לא היו ילדים! כמו משה, לא ילדיו הם ממשיכים את דרכו אלא תלמידיו. יהושוע לא מדבר אל "רוח העם" אל "נפש יהודי הומיה" אלא על ה', דבר ה', מצוות ה'.. הוא ממשיכו של איש האלוהים.

 

אם כן כלב ויהושוע מייצגים לעניות דעתי את שתי העמדות הציוניות בימינו:

  • הציונים שבאו לבנות את הארץ במסירות נפש מתוך גאווה לאומית, כדי להציל את עמם מהגלות והאנטישמיות. עם כוחות נפשיים אדירים, אפילו אם הם לא עשו זאת מתוך מצווה דתית (לפעמים נגדה!). הם התיחסו לאבות, לנביאים, לדורות הקודמים אבל לאו דווקא למצוות התורה. כלב בן יפונה הוא הגיבור שלהם.
  • הציונים הדתיים, שבגדול, באו לבנות את הרץ מתוך מצווה, מתוך הגשמת ההבטחה המשיחית.

הם שתי ההנהגות העיקריות של הציונות. בנוסף, ומסביבם יש את ה"דור החדש", העם שממלא את המדינה ופועל למענה.

 

למה משה מתפלל עבור יהושע?

בהתחלת הסיפור, כתוב שמשה משנה את שמו של יהושוע:

במדבר יג (טז) אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ:

רש"י :(טז) ויקרא משה להושע וגו' – התפלל עליו יה יושיעך מעצת מרגלים:

יהושוע נקרא בתורה יהושוע כבר במלחמת עמלק! אם כן, שינוי שמו מ"הושע" ליהושוע" קרה אולי הרבה זמן לפני סיפור התרים! למה התורה מזכירה זאת עכשיו? ולמה משה מרגיש הצורך להגן על יהושוע בפני "עצת המרגלים"? למה לא להגן על כולם או על כלב גם כן?

נראה שהתשובה ברורה מההצעה שלנו לעיל:

ליהושע אין כוח וכלים כדי להתנגד לעצת המרגלים! לכלב יש את הכוח הזה.

לכן, יש צורך לחזק את יהושוע! יהושע מתחזק על ידי היוד שמשה רבו מוסיף לשמו! יהושוע בנוי כולו מכוחו של משה רבו. אין לו מעצמו כוח כמו שיש לכלב! לכלב אין צורך בספר תהילים קטן בכיס שיגן עליו!!

אפשר להגיד ש יהושע מסמל את כוח התלמיד (בזכות הרב), וכלב מסמל את כוחו של הבן(בזכות אביו)

 

כלב יהושע
יהודה אפרים (יוסף)
החלטה מתוך לבבו בתור ממשיך דרכו של משה
הכוח של העם עזרת ה'
מלכות בית דוד מנהיג חד פעמי
תורת האב תורת הבן
משיח בן דוד משיח בן יוסף

 

מקורות לעיון נוסף:

השושלת של כלב ויהושוע:

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף לה עמוד א   ויהס כלב את העם אל משה – אמר רבה: שהסיתן בדברים, פתח יהושע דקא משתעי, אמרי ליה: דין ראש קטיעה ימלל? אמר: אי משתעינא אמרי בי מילתא וחסמין לי,

דברי הימים א פרק ז  (כ) וּבְנֵי אֶפְרַיִם שׁוּתָלַח …(כו) לַעְדָּן בְּנוֹ עַמִּיהוּד בְּנוֹ אֱלִישָׁמָע בְּנוֹ:(כז) נוֹן בְּנוֹ יְהוֹשֻׁעַ בְּנוֹ:

לפי  הגמרא, יהושע רצה לדבר אבל העם עצר אותו מיד בטענה שאין לו ילדים! הוא "ראש קטיעא" (חסר ילדים) ולכן, קל לו לבקש מהעם לעלות ולסכן את ילדיהם בעוד שהוא עצמו אין לו ילדים! והגמרא מסתמכת על דברי הימים שלא כותבת את המשך שושלת יהושוע. היא נגמרת איתו.

 

לעומתו, לכלב יש הרבה נשים והרבה ילדים. בין נשותיו, אפרת היא כנראה מרים! ואפילו בת פרעה, בתיה התחתנה איתו!

דברי הימים א פרק ב (ט) וּבְנֵי חֶצְרוֹן אֲשֶׁר נוֹלַד לוֹ אֶת יְרַחְמְאֵל וְאֶת רָם וְאֶת כְּלוּבָי:

(יח) וְכָלֵב בֶּן חֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת עֲזוּבָה אִשָּׁה וְאֶת יְרִיעוֹת וְאֵלֶּה בָנֶיהָ יֵשֶׁר וְשׁוֹבָב וְאַרְדּוֹן:(יט) וַתָּמָת עֲזוּבָה וַיִּקַּח לוֹ כָלֵב אֶת אֶפְרָת וַתֵּלֶד לוֹ אֶת חוּר:(כ) וְחוּר הוֹלִיד אֶת אוּרִי וְאוּרִי הוֹלִיד אֶת בְּצַלְאֵל: ס

(כד) וְאַחַר מוֹת חֶצְרוֹן בְּכָלֵב אֶפְרָתָה וְאֵשֶׁת חֶצְרוֹן אֲבִיָּה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת אַשְׁחוּר אֲבִי תְקוֹעַ:

(מב) וּבְנֵי כָלֵב אֲחִי יְרַחְמְאֵל מֵישָׁע בְּכֹרוֹ הוּא אֲבִי זִיף וּבְנֵי מָרֵשָׁה אֲבִי חֶבְרוֹן:(מג) וּבְנֵי חֶבְרוֹן קֹרַח וְתַפֻּחַ וְרֶקֶם וָשָׁמַע:

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף יא עמוד ב "וכלב בן חצרון הוליד את עזובה "…. – בן חצרון? .. בן יפנה הוא! בן שפנה מעצת מרגלים. ואכתי בן קנז הוא, דכתיב: +שופטים א+ וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב! אמר רבא: חורגו דקנז הוה.

רש"י מסכת סוטה דף יא עמוד ב חורגו דקנז – בן אשתו של קנז היה כלב ונמצא עתניאל אחיו מאמו.

רש"י דברי הימים א פרק ב (ט) ואת כלובי – זהו כלב כמו שמוכיח למטה וכלב בן חצרון

רש"י שמות פרק כד פסוק יד חור – בנה של מרים היה, ואביו כלב בן יפנה, שנאמר (דברי הימים א' ב יט) ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור. אפרת זו מרים, כדאיתא בסוטה (יא ב):

דברי הימים א פרק ד (טו) וּבְנֵי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה עִירוּ אֵלָה וָנָעַם וּבְנֵי אֵלָה וּקְנַז:..(יח) וְאִשְׁתּוֹ הַיְהֻדִיָּה יָלְדָה אֶת יֶרֶד …. וְאֵלֶּה בְּנֵי בִּתְיָה בַת פַּרְעֹה אֲשֶׁר לָקַח מָרֶד:

מגילה יג א:  "ואלה בני בתיה אשר לקח מרד" וכי מרד שמו והלא כלב שמו אמר הקב"ה יבא כלב שמרד בעצת מרגלים וישא את בת פרעה שמרדה בגלולי בית אביה

 

 

 

 

ירחמיאל

 

יהודה—פרץ—חצרון—רם—עמינדב—–נחשון ——שלמא—בעז—עובד—ישי—דוד—שלמה———-

 

כלובי—(אפרת- מרים))—-חור—אורי—בצלאל

 

יוסף-—אפרים—בריעה—רפח—רשף-תחל—תחן—לעצן—עמיהוד—אלישמע—נון—יהושע.

 

לוי—קהת—עמרם–משה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

גפן ,תאנה ורמון  (הרב מנשה וינר)

 

העם מתבגר. אחרי שהייה שנה שלמה בהר סיני ולקראת הכניסה לארץ, העם שנולד במצרים כעם, מתחיל את שנות ה"התבגרות" שלו. הוא מתחיל לרצות "לבדל". לכן, הוא מסרב להמשיך לאכול את המן שבאה מהשמים ומחכה ללחם שיצא מהארץ מכוח עצמם. הם רוצים בשר , לא מתוך רעב אלא מתוך תאווה.

לכן, ביחס לשבעת המינים של ארץ ישראל, הם מזלזלים בכל מה שקשור למן:

 

דברים פרק ח (ח) אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ:

 

המן= הלחם= החיטה והשעורה.

שמות פרק טז (ד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם ..

שמות פרק טז (לא) וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ:

במדבר פרק יא (ו) וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ:

במדבר פרק כא (ה) וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל:

במדבר פרק יא :(ז) וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא .. וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן:

 

אבל המן הוא גם הדבש של התמרים והשמן של הזיתים:

 

משבעת המינים, נשארים שלושה שאינם קשורים למן: התאנה , הרימון והגפן!

בדיוק שלושת המינים שהתרים מביאים איתם מהארץ!:

 

(כג) וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים:(כד) לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא נַחַל אֶשְׁכּוֹל עַל אֹדוֹת הָאֶשְׁכּוֹל אֲשֶׁר כָּרְתוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

 

ארץ חיטה ושערה   ….                                                  וגפן ותאנה ורימון …

ארץ זית שמן דבש

המן המרגלים מביאים איתם:
לחם=חיטה ושערה ענבים רימונים  תאנים
דבש (תמרים), שמן (זית) כמו שכתוב לגבי הבכורים

 

למה להזכיר ש"הימים ימי ביכורי ענבים"?

במדבר פרק יג (כ) וּמָה הָאָרֶץ .. וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים:

כנראה שזה קשור לדוגמאות הביכורים שנוקטת בהם הגמרא:

 

משנה מסכת ביכורים פרק ג משנה א [א] כיצד מפרישין הבכורים יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה אשכול שביכר רמון שביכר קושרו בגמי ואומר הרי אלו בכורים ורבי שמעון אומר אף על פי כן חוזר וקורא אותם בכורים מאחר שיתלשו מן הקרקע:

לסיכום:

המרגלים מביאים איתם שלושת המינים מתוך שבעה שבהם משתבחת ארץ ישראל. ארבעת המינים האחרים , קשורים למן , הלחם מהשמיים שהעם מאס בו.

 

 

זה יכול להסביר את הימצאותם של הפרשיות הנוספות בפרשה:

 

פרשת הנסכים: קידוש היין, הענבים. נקבעת הלכה שיש להביא יין יחד עם קורבנות המועדים ובנוסף למנחת הסולת. ייתכן שזו הזדמנות לקדש אחד משלושת הפרות שהביאו המרגלים: הענבים

 

מצוות חלה: זו קדושת הלחם: החיטה והשעורה!

 

מצוות ציצית: הסכנה שיש במעשה התיור. "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עניכם" דבר שעשו המרגלים

 

 

 

 

 

אשכל:

 

בין שלושת הפירות שהביאו המרגלים, יש אחד שהתורה מיחדת אותו: הענבים:

 

במדבר פרק יג  (כג) וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים: (כד) לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא נַחַל אֶשְׁכּוֹל עַל אֹדוֹת הָאֶשְׁכּוֹל אֲשֶׁר כָּרְתוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

הם מגיעים ל"נחל אשכל". ואחרי שהם כורתים משם זמורה ואשכול ענבים, התורה מסבירה שהמקום נקרא "נחל אשכול". אם כן, למה לקרוא לנחל הזה בשם שיינתן לו רק אחרי מעשה כריתת הזמורה?

הגאון מוולנה מבקש לשים לב שהמילה "אשכל" הראשונה נכתבת ללא וו. אבל, האשכול שכורתים המרגלים נקראת "אשכול" עם וו וכן שמו של הנחל המחודש הוא "אשכול" עם וו. כאילו אכן הנחל נקרא "אשכל" (בלי וו )ובני ישראל קראו לו "אשכול" (עם וו). הם הוסיפו הוו!

וכאן המקום לזכור שבמקום הזה גרו שלושת החברים של אברהם ענר אשכל וממרא. ייתכן מאוד שהחברים האלה נתנו את שמם למקומות באזור. כמו "אלוני ממרא ונחל אשכל!:

 

 

בראשית פרק יד (יג) וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם:…(כד) בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם:

 

עניין הענבים נמצא מהתחלת התורה. יש אומרים שעץ הדעת היה גפן. מהענבים אפשר להשתכר או להתעלות רוחנית. נוח השתכר אחרי שנטע גפן.

לכן, הטיפול ביין הוא חשוב. הוא יכול להוביל לטוב או לרע!

הוספת הוו למילה "אשכל" היא אולי נסיון לקדש את הענבים! וזה יכול להסביר את מצוות הנסכים שבאה מיד אחרי פרשת המרגלים.

 

אבל ברצוני להציע כיון מחשבה נוסף:

נשווה את הסיפור שלנו למה שרבקה אומרת ליעקב בנה כשהיא ממליצה לו לברוח ללבן:

 

בראשית פרק כז :(מב) וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ:(מג) וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה:(מד) וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ:(מה) עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לּוֹ וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד:

 

ההבדל בן עשיו ליעקב, שני האחים התאומים מזכיר את ההבדל בין כלב ליהושע. ייתכן שהגאולה תבוא עם החיבור של שניהם!  אשכל הענבים שהם נושאים "בשניים" מזכיר את המילה "אשכל" שעליה מדברת רבקה

 

(כג) וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם

 

אולי ניתן לחפש משמעות חדשה לדברי רבקה הסתומים דווקא בנסיון לחיבור בין כלב ליהושוע , באחרית הימים, "יום אחד"!

 

 

שלח לך מ

בע"ה ג סיוון התשע"ח

מישל בן שושן

https://divretorah.com/

 

שלח לך מ

 

תוכן המאמר:

  1. אנשים כשרים או רשעים? (הרב וינר)
  2. ארץ כנען או ארץ מושבותיכם? (מניטו)
  3. מתי קרה סיפור המקושש? (הרב וינר)
  4. על איזה חטא משה לא נכנס לארץ? (הרב מדן)
  5. גרסאות סותרות (לע"ד)
  6. נושאי הפרשה (שפת אמת)
  7. סיכום

 

  1. אנשים כשרים או רשעים? (הרב וינר)

יש הרבה דעות שונות לגבי כל פרט בסיפורם של המרגלים. כמעט הכל נכתב והיפוכו על כל נושא. אבל, אם נתמקד על פרשן אחד (רש"י), נגלה שיש , לכאורה סתירות בתוך פירושו. למשל, מה רש"י חושב על המרגלים?

מצד אחד, הם "רשעים":

רש"י במדבר פרק יג (ב) שלח לך אנשים – למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר:

וזה מסביר, למה משה מוסיף ךשמו של הושע בן נון אות יוד, כמגן בפנה העצות הרעות של המרגלים:

טז) ויקרא משה להושע וגו' – התפלל עליו יה יושיעך מעצת מרגלים:

אבל מצד שני, על המילה "אנשים", רש"י אומר:

אנשים – כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו:

אם כן, כשרים או רשעים היו? אולי, כפי שמסביר הרבי מליובביץ, הם היו כשרים וכשהגיעו לארץ נהיו רשעים!(אבל ההסבר הזה קשה לגבי שינוי השם של יהושוע מפני "עצת המרגלים" שמשה ניבא כבר שהם ירשיעו!)

האמת היא שכל הסיפור וכל המעורבים בו הם אמביוולנטיים(אפילו משה בעצמו-כמו שנראה בהמשך):

כי המהלך  של כניסה לארץ איננו פשוט בעצמו: הוא דורש שינוי פרדיגמות עמוק. הגלות, המדבר והישיבה בארץ הם שני עולמות שונים . עם סדרי עדיפויות שונים, וכל הערכים משתנים, ואפילו יכלוים להתהפך לגמרי! אנשים גדולים בחול הופכים לאנשים פשוטים ואפילו פחות מזה בארץ. ולהיפך.

לא לחינם, יש תיאור של שני מהלכים שונים (ואפילו מנוגדים) בתורה :

השנה הראשונה מיציאת ישראל ממצרים מיועד כולה לקבלת התורה ובניין המשכן

השנה השנייה כולה מיועדת  לכניסה לארץ.

הבעיה היא ששתי המטרות האלה בונות ודורשות מידות שונות מהאנשים. מי שטוב ומשקיע את עצמו בראשון , איננו בנוי עוד למטרה השנייה. ומכאן כל ההתנגשויות והסיבוכים.

כשמדברים על "צדיקים" או "רשעים", חייבים פשוט לשאול את עצמנו, על איזה קריטריונים אנו מדברים. גדול הדור בחוץ לארץ יכול להיחשב לסתם בן אדם בארץ!

ומכאן האקטואליה הבוערת של הפרשה שלנו לגבי דורנו.

 

  1. ארץ כנען או ארץ מושבותיכם? (מניטו)

מניטו מסביר שהארץ נקראת "ארץ כנען" כל עוד אנו עדיין לא התיישבנו בה. לכן, בהתחלת הפרשה, מדובר על ארץ כנען:

פרק יג (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל

אבל, כשהתורה מדברת לדור שייכנס לארץ, הוא כבר משתמש במונח אחר: ארץ מושבותכם:

פרק טו (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם:

הארץ שניתנה לאבות, חייבת לעבור כיבוש והתנחלות מצד הבנים. רק אז היא תיקרא ארץ מושבותיכם וכבר לא ארץ כנען. הרעיון הזה, נמצא כבר ברש"י הראשון של התורה:

רש"י בראשית פרק א (א) בראשית – אמר רבי יצחק … ומה טעם פתח בבראשית, משום (תהלים קיא ו) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, ..

כבר אז, אנו יודעים שהארץ שלנו היא "נחלת גוים", ארץ שיושבים בה גויים! למה ה' נותן לאבות ארץ שיש בה גויים?? למה לא לתת לנו ארץ בתולה, שאין בה אף אחד ושאין אף אחד שדורש אותה?? למה כל הסיבוכים מאז ועד היום??

זה מתוכנן כך מראש! הרי כשהבורא מדבר אל האדם שהוא ברא הוא אומר לו:

בראשית פרק א (כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ …(כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ:

יש למלא את הארץ ולכבוש אותה (בסדר הזה!!) הנתינה של הארץ לאבות, איננה נתינה על מגש של כסף, ללא טרחה ומלחמה. להיפך. על הבנים לאשרר את ההבטחה אל האבות. רק אחרי שהבנים יכבשו ויתנחלו בארץ, רק אז נוכל להגיד שאכן הארץ הזו "ניתנה" לאבות. מניטו מביא משל:

יהודי שומר מצוות קרא בבוקר קריאת שמע. בו כתוב "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי….ואספת דגנך…ונתתי עשב בשדך..". אז הוא פשוט ישב לו מתחת לעץ וחיכה שהארץ תיתן את יבולה! עבר יהודי אחר והסביר לו שבלי לחרוש ולזרוע ולקצור ולהתפלל, לא יצא שוב יבול!! רק אחרי שיעבוד קשה ורק אחרי שהיבול יצא, רק אז, יוכל להגיד תודה לה' על היבול שהוא "שלח " לו!!

כך ארץ ישראל. יש להילחם ולכבוש ולהתנחל. ורק אחר כך, נוכל לאשר שהיא באמת ניתנה לאבותינו!!

המרגלים לא רצו ללכלך את הידיים. הם בחרו בנסים של המדבר, בלימוד התורה, בקדושת המשכן. ועד היום מחכים שארץ ישראל טיפול להם על מגש של כסף כשלא יהיה שום צורך בכיבוש או מלחמה או עבודה.

מניטו אומר שאולי לגויים, ברור שהארץ שייכת לנו. הם רק לא מקבלים שאנו נכבוש אותה ב"כוח" על ידי "כיבוש". גם חלק מהיהודים עצמם מרגישים שהם "כובשים" ומסרבים להפעיל כוח כדי לכבוש את הארץ. לא רק לומדי הגמרא, אלא גם נוטשי התורה, מקבלים העובדה שזו הארץ שלנו אבל לא רוצים ב"כיבוש"!

יש הרבה הקבלות בין הכיבוש והביאה אל הארץ עם כיבוש, חיזור וביאה אל בן/ בת זוג.

ואחרי הכיבוש, יש עדיין עבודה ארוכה ומסוכנת מאוד של זכייה , בכל יום, בארץ. אין הכיבוש פוטר אותנו מעמל גדול כדי לזכות בכל יום בארץ הזו. הגירושין מאיימים כל הזמן. הגלות בפתח כל הזמן. ורק מי שמוסר עצמו ומתנהג במוסריות יכול לזכות בארץ.

"אשר אני נותן לבני ישראל" דווקא. הבנים מזכים את האבות בזה שהם מוכנים למסור נפשם עבור מה שניתן לאבות. ורק לדור באי הארץ, מדובר על "ארץ מושבותיכם".

מניטו שם לב שהארץ קודם כל מתמלאת באנשים ורק אחר כך מגיע שלב הכיבוש. כך קרה בימי יהושוע הם נכנסו לארץ בקלות יחסית ורק אחרי כן הגיע הכיבוש ממש. וכן קרה בימינו. הכיבוש נעשה מהפנים אל עבר השטחים החיצוניים.

  1. מתי קרה סיפור המקושש? (הרב וינר)

בסוף הפרשה, לפני פרשת ציצית, סיפור מקושש העצים בא בהפתעה:

במדבר פרק טו (לב) וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת:(לג) וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה:(לד) וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ: ס(לה) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:(לו) וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה:

 

רש"י במדבר פרק טו (לב) ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו – בגנותן של ישראל דבר הכתוב, שלא שמרו אלא שבת ראשונה, ובשניה בא זה וחללה:

לפי רש"י, הסיפור קרה בשבת השנייה אחרי יציאת מצרים!! אנו נמצאים בשניה השנייה והסיפור קרה בשנה הראשונה! אם נלך לפי פירושו של רש"י, הנה שגם סיפור אחר, סיפור המקלל קרה באותו הזמן. ואכן יש כמה דמיונות מילוליים ועלילתיים בין שני הסיפורים:

סוף פרשת אמור: ויקרא פרק כד (י) וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי:(יא) וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן:(יב) וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי יְקֹוָק: פ(יג) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(יד) הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה:

רש"י ויקרא פרק כד  (יב) ויניחהו – לבדו, ולא הניחו מקושש עמו, ששניהם היו בפרק אחד. ויודעים היו שהמקושש במיתה, שנאמר (שמות לא יד) מחלליה מות יומת אבל לא פורש להם באיזו מיתה, לכך נאמר (במדבר טו לד) כי לא פורש מה יעשה לו. אבל במקלל הוא אומר לפרוש להם, שלא היו יודעים אם חייב מיתה אם לאו:

 

מה גרם לרש"י לאסוף לזמן אחד, מוקדם מאוד, את שני הסיפורים שמתוארים במקומות שונים, שנה אחת מאוחר יותר? ולמה , אם כן, הם נכתבו במקומם?

יש קודם כל להבין על איזו ממלאכות שבת המקושש עבר? הרי אם מדובר בשבת השנייה במדבר, עדיין לא נתנו עשרת הדברות! עדיין לא הצטוו על בניין המשכן! וכל המלאכות האסורות נלמדות משם!

אם נניח שהשבת ניתנה אולי במרה (לפי המדרשים) או, יותר מאוחר עם רדת המן, אז יש לנו אולי רק איוסר יציאה מתחום לתחום!  הרב וינר מציע פירוש נפלא: יש שתי שבתות:

  • שבת , זכר למעשה בראשית
  • ושבת זכר ליציאת מצרים

השבת של מעשה בראשית, נאסרים בו כל המלאכות של בניין העולם, בניין המשכן.

השבת שהוא זכר ליציאת מצרים, נאסרות בו, כל מה שקשור לעבדות מצרים!!

ואם נחפש מה הן העבודות שמאפיינות את עבודת מצרים, קוראים את הפסוקים שמדברים על זה:

ש מות פרק ה (ה) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה הֵן רַבִּים עַתָּה עַם הָאָרֶץ וְהִשְׁבַּתֶּם אֹתָם מִסִּבְלֹתָם:

(ו) וַיְצַו פַּרְעֹה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַנֹּגְשִׂים בָּעָם וְאֶת שֹׁטְרָיו לֵאמֹר:(ז) לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם הֵם יֵלְכוּ וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן..(יב) וַיָּפֶץ הָעָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם לְקֹשֵׁשׁ קַשׁ לַתֶּבֶן:

אחת העבודות היא "לקושש"!! ופרעה בעצמו מגדיר את הפך העבודות האלה לא לחינם, המקושש מחלל שבת על ידי פעולה שתוארה כאחת מהעבודות במצרים.

 

שבת- זכר ליציאת מצרים שבת- זכר למעשה בראשית
המלאכות האסורות= עבדות מצרים-לקושש. המלאכות האסורות= בניין המשכן=מעשה בראשית

 

ייתכן שהוא אוסף עצים כדי להדליק אש כדי לבשל את המן.

אבל השימוש של התורה במושג הזה איננו יכול שלא להזכיר לנו את השימוש היחידי הנוסף בו: עבדות מצרים.

 

אם כן, רש"י יכול לטעון שכבר בשבת הראשונה והשנייה הם כבר ידעו על השבת. אבל העבודות האלה הוגדרו בינתיים על ידי השבתת העבדות במצרים.

 

נשאר לנו להבין למה התורה הכניסה את הסיפור הזה כאן?

אולי כדי לתאר הייאוש של העם אחרי הגזרה שהם ימותו במדבר ולא ייכנסו לארץ. ייתכן שהם חשבו שאולי כל החוזה איתם מבוטל. אם אין ארץ, אז אין גם תורה ואין מצוות! וכאן מלמדת התורה שלא. אפילו אם אין כניסה לארץ כל השאר עדיין קיים! חילול שבת כולל. ובמיוחד כל מה שמזכיר החזרה לעבודת מצרים מבוטל לגמרי, סופית.

(המילה המנחה של הסיפור המקושש , וגם סיפור המקלל וגם הסיפור של בנות צלפחד היא "המדבר". (בעזרת גזרה שווא של המילה "במדבר" מסיקים בגמרא שיכול להיות שהמקושש הוא צלפחד). והמדבר מסמל תמיד מצב של יאוש ואבדון. )

 

  1. על איזה חטא משה לא נכנס לארץ? (הרב מדן)

 

לכאורה, שאלה זו מיותרת. הרי כתוב לפחות שלושה פעמים בתורה שמשה לא נכנס בגלל חטא מי מריבה (סיפור הסלע):

  1. במדבר פרק כ (יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם:
  2. במדבר פרק כ (כד) יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו כִּי לֹא יָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה:
  3. במדבר פרק כז (יג) וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ:(יד) כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם הֵם מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן:
  4. דברים פרק לב (נ) וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו:(נא) עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(נב) כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: פ

אבל יש לפחות מקור אחד שסותר הנחה זו:

דברים פרק א (משה מספר על חטא המרגלים)(לה) אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם:(לו) זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הוּא יִרְאֶנָּה וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ וּלְבָנָיו יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי יְקֹוָק:(לז) גַּם בִּי הִתְאַנַּף יְקֹוָק בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם:

כאן, משה מספר שהוא לא נכנס לארץ בעקבות חטא המרגלים!!

אבל, מצד שני כתוב במדרש הלכה (ספרי במדבר פיסקא קלז )שהסיבה שבגללה התורה מזכירה שלוש פעמים שמשה לא נכנס רק בגלל חטא מי מריבה , זה כדי שלא נחשוב שזה בגלל חטא המרגלים!!

כנראה, שיש מקום לחשוב כך!

אכן אברבנל טוען שמשה לא נכנס בגלל חטא המרגלים. משה חטא, לדעתו , בזה שה' ביקש ממנו לשלוח אנשים "לתור את ארץ כנען" , בלבד. ומשה, הוסיף כמה שאלות משלו (הטובה היא אם רעה..). ואפילו אם נאמר שמשה עשה זו בתום לב, הרי שהוא חייב לקחת אחריות על התוצאות! אם הוא היה מסתפק שמשפט שאמר לו ה', לא ה יה נענש!

 

הרב מדן מרחיק לכת ומציע שמשה אכן נענש כאן אבל לא בחטא המרגלים עצמו אלא בגלל חוסר מנהיגות!

כי הרי בני ישראל מחליטים , באופן מעשי מאוד, לחזור למצרים:

"ניתנה ראש ונשובה מצרימה"

ומשה, מגיב כך:

"(ה) וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"!!

לולי יהושוע שמגיב מיד וה' שמעניש מיד, משה היה חסר אונים במצב הזה. משה שהיה כל כך אמיץ והחלטי בשבירת הלוחות בחטא העגל, איננו עושה כלום כאן!!

משה כזה , איננו מסוגל להנהיג את העם, במיוחד בארץ ישראל!!

סיפור מי מריבה בא כדי לתת הזדמנות שניה למשה. או כדי לתת תירוץ פחות חמור לאי כניסתו. אבל כבר בפרשה שלנו, נגזר דינו של משה שלא להיכנס לארץ!!

משה , כנראה, היה טוב עבור ישראל במדבר, מהיציאה , דרך מתן תורה וההנהגה בחוץ לארץ. אבל הוא לא מסוגל להנהיג את העם בארץ.

האורח חיים הקדוש , גם הוא, רומז לזה בפירושו על חטא מי מריבה.

 

 

  1. גרסאות סותרות

ננסה לעשות השוואה בין הסיפור של המרגלים כמו שהוא מובא בפרשה שלנו ומקבילו בספר דברים:

 

דברים פרק א (כב) וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן:(כג) וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט:(כד) וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ הָהָרָה וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיְרַגְּלוּ אֹתָהּ:(כה) וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר וַיֹּאמְרוּ טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ:(כו) וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:(כז) וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת יְקֹוָק אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ:(כח) אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם:(כט) וָאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם:

 

  פרשת שלח לך פרשת דברים
מי החליט על שליחת המרגלים? ה' העם
מה עשה ה'? נותן הפקודה לא נשאל ולא מתערב בכלל
מה עשה משה? מוסיף על דבר ה' שציווה לו מסכים עם העם לשלוח
מה עשה העם? לא מתערב בשליחת המרגלים יוזם ומבקש שליחת המרגלים
מה אמרו המרגלים? דברים טובים ודברים רעים רק דברים טובים
איך הגיב משה אחרי? ויפול על פניו! מנסה לשכנע את העם לעלות
איך הגיב כלב ? ויהס כלב כלב הוא היחיד שייכנס
איך הגיב יהושוע? יהושוע מנסה לשכנע את העם לעלות יהושע מחליף את משה בהנהגה

 

 

רש"י הצליח למצוא סיפור שמשלב את שני הסיפורים ביחד: העם דורש. משה שואל את ה'. וה' מסכים אבל משאיר ההחלטה בידי משה.

אבל ברור ששתי הגרסאות שונות לגמרי והאחריות שונה בין הסיפורים.

בעצם, ייתכן שזה סיפור כל כך מורכב שכל הפנים השונות מתארות פן אחד מאותו סיפור.

זה מאפיין מאוד את המקרים שבהם כולם אשמים וכולם צודקים וכולם אחראים וכולם פסיביים.

כי המעבר בין יהדות של גלות והיהדות של ארץ ישראל קשה מאוד. וכל אדם שמתאים את עצמו למצב אחד , רואה את עצמו מנוגד למצב השני!

לכן, גם האנשים אחראים, גם המנהיגים אחראים וגם בורא העולם שברא את האדם כך וציווה עליו לקיים את שני המצבים ביחד, גם הוא אחראי עם המצב הבלתי אפשרי הזה!

 

 

  1. נושאי הפרשה השונים(שפת אמת)

מלבד סיפור המרגלים ועונשם, יש עוד לפחות שלושה נושאים בפרשה.

  • א. הנסכים והמנחות
  • ב. מצוות החלה
  • ג. מצוות ציצית

בני ישראל , חיו במדבר, על ידי שלושה ניסים גלויים. :

  • א. ענני הכבוד
  • ב. הבאר
  • ג. המן

נושא הפרשה הוא ף החובה לעזוב את חיי המדבר והנסים שלהם כדי להיכנס לארץ , ולחיות בה חיי עולם הזה . לקדש את החול במעשים ולהתנתק מהנסים של המדבר.

לכן שלושת המצוות האלה , מקבילות לשלושת הניסים של המדבר: מבקשים מעם ישראל, לקדש את שלושת התחומים האלה, בחיי החול:

  • א. ענני הכבוד= הכיסוי שמגן– הציצית בבגד המגן על האדם
  • ב. באר המים— הנסכים במזבח
  • ג. המן= האוכל מהשמים- –מצוות החלה , כשה' מוציא את הלחם מהארץ

 

. 7. סיכום:

 

נראה לי שהפרשה הזו היא הפרשה הנוגעת לנו מכל שאר פרשיות התורה. אנו , בדורנו, חיים את הזמן הבעייתי של המעבד בין הגלות והחיים בארץ. הדבר לא פשוט בכלל

כל הדור , יוצאי מצרים, דור דעה, שראו את מעמד הר סיני וכל אותות והמופתים נכשלו ולא היו מסוגלים לעשות את המעבד הדרוש. גם משה רבנו לא הצליח להנהיג את העם בשינוי העצום שהתבקש מהם. מנהיגי העם, נשיאו, לא הצליחו להתאים את עצמם למחשבה החדשה שנדרשת מהם .גם ה' בעצמו , נראה מסופק אם זה בכלל אפשרי.

כבר בפרשת בשלח, ה' החליט שהעם איננו מסוגל להיכנס מיד לארץ.

ייתכן שסיפור המרגלים בא כדי להמחיש לנו את הבעיות והקשיים.

ייתכן שהישיבה במדבר ארבעים שנה היתה בלתי נמנעת. כמו שחטא עץ הדעת והיציאה מגן עדן היתה בלתי נמנעת ומתוכננת מראש. אבל עלינו להבין למה ואיך, כדי להתכונן ולתקן.

החכמים אומרים שאנו צמים בתשעה באב בגלל חטא המרגלים. כלומר, החטא הזה ממשיך ללוות אותנו בכל דור.

המטרה היא לחבר בין שני עולמות שונים לגמרי.

עולם הקדושה, הרוחניות, האידיאלים הטהורים

ועולם החומר, הארציות, עולם החול

לקדש את החול, זה המטרה. לכן יש קודם כל לבנות את הקודש ואחר כך להיכנס אל החול כדי לקדש אותו. אבל שינוי הפרדיגמות שזה דורש, הוא כמעט בלתי אפשרי! ובכל זאת זו המטרה העליונה!

חייבים אנו להכיר בזה שהיהדות שחיינו אלפיים שנה בגלות, הולכת להשתנות. כי עולם אחר נפתח מול עיננו. אנו חייבים להתחיל ללמוד את התורה שיוצאת מציון. לחזור ליהדות הרבה יותר קשורה לחיי החול, הארץ. ולחבר בין העולמות. להמציא מחדש את התורה של ארץ ישראל ולעזוב , בהדרגה את תורת הגלות.

קל מאוד לעזוב אחד מהם. או את התורה או את ארץ ישראל.

אבל החזרה לארץ ישראל דורשת מאתנו אומץ רב ועמידה איתנה בצורך חיבור שני העולמות יחד.

 

שלח פי

בע"ה כא סיוון התשעז

מישל בן שושן

 

שלח פי

 

סיכום המאמר:

הרצון של העם ל"התבגר", ל"תור" בעצמם את הדרך לקראת הכיבוש של ארץ כנען, מהווה אתגר עצום עבורם ועבור ההנהגה. האם הם מסוגלים לקחת את המושכות לידיהם? האם יש להם מספיק אמונה כדי להדוף את האיומים הממשיים של הכיבוש ושל הארציות?

כשבני זוג נמצאים מול מצב דומה של מתבגר, צצים ויכוחים בין בני הזוג, בין ההורים והילדים ובתוך נפשו של הילד המתבגר עצמו, אמביוולנטיות וסכסוכים הם נחלת תקופה זו.

הפרשה מתארת את הנסיון, הכישלון והתיקונים של המצב שנוצר.

הפרשה מחולקת לשני חלקים: החלק הראשון הוא חטא המרגלים והחלק השני, עוסק בחמישה נושאים שונים .ננסה להראות הקשר בינם לבין חטא המרגלים

 

מבנה הפרשה:

חלק ראשון:        פרק יג  (33פסוקים)- פרק יד  (45פסוקים)= חטא המרגלים

חלק שני  :         פרק טו    (41 פסוקים)= חמישה נושאים שונים:

  • הנסכים
  • חלה
  • קרבן חטאת
  • מקושש עצים
  • ציצית

לתור

במדבר פרק יג (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם:

מי עד עכשיו היה "תר" להם את הדרך?:

במדבר פרק י (לג) וַיִּסְעוּ מֵהַר יְקֹוָק דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה:

עד עכשיו, ה' בעצמו, על ידי הענן, וארון הברית היה מכין להם את הדרך במדבר. הוא היה בוחר את המסלול, והוא היה מיישר להם את השטח כדי שיעברו במקומות נוחים.

אם כן, החידוש הוא שכאן, האנשים שייבחרו מהעם, הם בעצמם "יתרו" עבורם את הדרך והארץ. זה לא שלא סומכים על המטרה (ארץ כנען) אלא שרוצים לעשות זאת בעצמנו!

זה נראה מצויין! הרי המטרה של יציאת מצרים היא להפוך עבדים לבני חורים. כל הנסים הגלויים אמורים להיפסק בכניסה לארץ. לא יהיה מן מן השמים, לא יהיה ענן, לא יהיה באר מים ניסי. המטרה של הבורא היא באמת שהעם יתבגר וייקח את האחריות על התנהלותו הגשמית. אם כן, לכאורה, זה טוב מאוד שישראל יבקשו לשלוח אנשים לתור בעצמם הארץ.

 

שינוי הגרסאות בולט:

בספר דברים, יש לנו גרסה קצת שונה מהסיפור הזה:

דברים פרק א (כב) וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן:(כג) וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט:….

(ל) יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם:(לא) וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה:(לב) וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּיקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:(לג) הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ לָתוּר לָכֶם מָקוֹם לַחֲנֹתְכֶם בָּאֵשׁ לַיְלָה לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וּבֶעָנָן יוֹמָם:

בפרשה שלנו, ה' הוא זה שמבקש ממשה לשלוח אנשים

בספר דברים, משה מספר שהעם בעצמו רצה לשלוח אנשים! ומשה הסכים.

כדי לחבר בין שתי הגרסאות, המדרשים ורש"י מסבירים לנו שבעצם היוזמה באה מהעם. משה שאל את ה' והוא ענה: אם אתה משה, רוצה אז תשלח ואם אתה לא רוצה אל תשלח. כלומר, אני לא מצווה לך, תעשה מה שאתה רוצה, איך שאתה חושב. אתה קרוב לשטח יותר ממני, אם אתה רוצה שלח  ואם לא , לא. כך הם מסבירים את המילה "לך". "שלח לך", אני ה', לא לוקח אחריות!

סכסוך משפחתי

 

ברצוני להשוות המצב הזה לרצון העז של ילד מתבגר לעשות דברים בכוחות עצמו. השאלה של ההורים היא : האם הגיע הזמן לאשר לו לעשות זאת או שמה יש סכנות גדולות מדי בדבר. אולי הילד עדיין לא מוכן.

זה מצב מאוד קשה להורים. הם צריכים לעבוד על עצמם ולשחרר את הפחד שלהם, להכיר בזה שהתינוק שלהם כבר גדל. אבל, מצד שני, יש על ההורים אחריות כבדה אם יהיה כשלון כואב מדי. על ההורים לשקול האם הילד מוכן, האם זה הזמן לתת לו לעשות זאת או שמה, מהיכרותם את הילד שלהם, הם מעדיפים לדחות את הדבר.

 

עלולים להיות חילוקי דעות בין ההורים. אחד יכUל אפילו לוותר על זכותו או חובתו להחליט ולהשאיר את מלא האחריות על כתפי הבן זוג. "אני לא יודע, אתה מכיר אותו/ה טוב ממני, תעשה מה שנכון"!

ההורים יכולים גם להשליך אחריותם על הילד ולתת לו להחליט כשהם משתמטים בצורה זו או אחרת

מהנושא.

 

זה לא נראה רחוק  ממה שקורה בסיפור הזה בתורה

  1. "ההורים", האלוהים ומשה רבנו, נראים כאילו אחד משאיר את האחריות לשני. ה' אמנם אומר "שלח לך" אבל רש"י מסביר שזה כדי לשים את האחריות על משה!

רש"י:שלח לך – לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח…

משה, בספר דברים משליך האחריות על העם. יכול להיות שה' מאלץ את משה לקבל את האחריות כי הוא מצפה ממשה עצמו התנהגות מסויימת לגבי הנושא הזה.

נראה לי שהתפקוד של משה איננו כל כך חלק. הוא מבקש מהמרגלים לדעת האם הארץ "טובה היא". "היש בה עץ". דברים שהעם איננו דורש בעצמו בספר דברים. משה איננו מגיב כשהמרגלים מעידים נגד העליה. יהושוע וכלב הם אלה שתופסים פיקוד כדי לעודד בעד העליה! האם משה יודע כבר שהוא לא ייכנס לארץ? האם ה' רוצה לשים את משה בעצמו בנסיון ולבחון מה העמדה שלו אישית לגבי הכניסה לארץ? אולי ה' רוצה שמשה יבחן את המצב הנפשי והאמוני של העם? האם הוא מצפה ממשה לחנך את העם בכיוון הזה?

  1. העם בעצמו נחלק בין שתי עמדות: מצד אחד הוא רוצה לשלוח אנשים כדי לתור את הארץ , כלומר העם רוצה לקחת אחריות על עצמו. אבל מצד שני, הוא בקלות "נופל" נפשית ושם את החלטתו בידי עשרת המרגלים השלילים. בדיוק כמו מתבגר שנחלק בין רצון עצמאות לבין החולשה התלותית שהוא רגיל אליה.

 

לימוד החלק השני של הפרשה

ננסה למצוא קשר בין החלק הראשון, חטא המרגלים לבין חמשת הנושאים בחלק השני של הפרשה:

 

1.הנסכים

מאוד מוזר למצוא פרשה זו כאן. היינו מצפים לקרוא אותה בספר ויקרא, שם מפורטים דיני הקרבנות.

אכן, פרשת הנסכים מצווה להביא , עם קרבנות הציבור ,בעיקר, מנחות (סולת) ונסכים: כמות מדויקת של יין, לפי הבהמה שמקריבים , ולזרוק את היין הזה בתוך חור מיוחד מעל למזבח.

 

יש לשים לב שבפרשה של המרגלים, התורה מדגישה את עניין הענבים:

משה דורש מהם:(כ) וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים:

למה לציין שהימים ימי ביכורי ענבים? הם עדיין לא יצאו לדרך!

(כג) וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים:(כד) לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא נַחַל אֶשְׁכּוֹל עַל אֹדוֹת הָאֶשְׁכּוֹל אֲשֶׁר כָּרְתוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

התורה מספרת גם שהם כרתו זמורה ואשכול ענבים, "תמונה" שאנו זוכרים כשחושבים על הסיפור הזה. למה התורה מתעכבת על נושא הענבים כל כך??

הרב מנשה וינר מציע לחשוב על תפקיד היין בהתפתחות האדם. היין מאפשר לאדם להתעלות בנפשו. האומנים, לפעמים שותים יין כדי להתעלות ולקבל השראה ליצירתיות. היין נותן הרגשה של חירות. כשיודעים לשתות קצת יין, זה יכול לשמח את הלב ולתת לאדם הרגשה של שחרור.

יש אומרים שעץ הדעת היה גפן. היין יכול לערבב בראש האדם את הטוב והרע! הוא יכול לבלב את דעת האדם.

נוח, מיד כשהוא יוצא מהתיבה , נוטע כרם ומשתכר.

נדב ואביהו, משתכרים מההתלהבות שלהם להתקרב אל האלוהים.

ליין יכולת מוכרת לתת לאדם הרגשת חרות, בתנאי שיודעים לא להגזים!

 

 

זה בדיוק הבעיה כאן:

העם רוצה עצמאות. הוא רוצה להשתחרר מההנהגה של "ההורים". הוא כאילו שותה יין . אבל הוא עושה זאת בצורה כושלת. אין לא עדיין המסגרת כדי להתמודד עם המשימה! המצב הביטחוני שארץ כנען מאוד מפחיד. וכל אדם שמסתכל על המצב באופן מציאותי, מסרב לעשות עליה למקום כזה! דרושה אמונה גדולה, הסתכלות על המשימה העליונה של האלוהים כלפי עם ישראל. וזה, כנראה, חסר לעם.   לכן, פרשת הנסכים אומרת: כן ליין! כן לעצמאות, כן להרגשה של יצירתיות ושחרור. אבל יש לשים את היין במסגרת הקדושה! רק כך ניתן ליהנות מהיין.

לא לחינם אנו מקדשים את הזמן על ידי כוס של יין. המוסלמים אוסרים שתיית היין בצורה גורפת. אנו חושבים שהיין הוא דבר טוב במידה ואנו מכניסים אותו בקדושה. כלומר:

רצון העצמאות, האחריות, היצירתיות, ההתבגרות, זו המטרה העליונה.  יש רק לעשות זאת בצורה טובה, בזמן הנכון, במסגרת הנכונה.  כך, פרשת הנסכים באה לתקן את חטא המרגלים.

 

נחל אשכול

בהקשר הזה, נתבונן על נחל אשכול: התורה מציינת שהמרגלים הגיעו במקום שנקרא "נחל אשכל" (בלי וו) ואחר כך היא אומרת שהם כרתו אשכול (עם וו ) ענבים. וקוראים למקום ההוא…"נחל אשכול"(עם וו).

הגאון מווילנה מקשר זאת לאחד מחבריו של אברהם שגרו באזור הזה של חברון:

בראשית פרק יד (כד) בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם: ס

שם, "אשכל" נכתב בלי וו. כנראה שהוא קיבל השם הזה בגלל ריבוי הגפנים בחלקה שלו.(כמו שהיו אלונים ב"אלוני ממרא"). כנראה שאז כבר , קראו למקום בשם בעל החלקה, אשכל.

אם כן, בני ישראל מגיעים למקום ידידותי. שמוכר כחברו של אברהם אבינו, הם לא משנים את שם המקום אלא מוסיפים לו וו! כאילו הם "מכשירים" את הנחל הזה. הם "מייהדים" אותו! והענבים שהם לוקחים משם יהוו סימן לעתיד כיבוש הארץ. שם, לא הכל שחור ויש להכחיד הכל. יש גם אפור, כמו אשכל שהיה בחר ברית אברהם. ואת זה יש לאמץ, אחרי הכשרה מסויימת.

 

  1. החלה

מצוות החלה היא מצווה שתלויה בביאה לארץ. מיד כשיגיעו לארץ, בלי לחכות כיבוש וחלוקתהארץ, המן הפסיק והם נדרשו להכין לחם בעצמם.

העם לא אהב את המן. הלחם שבא מהשמיים. למה? בין השאר כי הוא בא מהשמים! כי הוא ניסי. הם מתחילים להתבגר ורוצים לעשות הלחם מעצמם. מהארץ. זה מצויין!   יש רק סכנה אחת: כשהם יהיו עצמאים, אסור לשכוח את בורא העולם ! אסור לשכוח את בני האדם האחרים.   המצווה לתת חלה אחת מהחלות שאנו אופים מעצמנו, דורשת שלמרות העצמאות שלנו והיצירתיות, אסור לשכוח את ה'! רק כך ניתן להינות מהעולם הזה.

לא לחינם אנו מברכים "המוציא לחם מן הארץ" על דבר שאנו בעצמו יצרנו מהחיטה. זה היה יותר נכון אולי לברך על החיטה שהאלוהים אפשר להצמיח. אבל על תהליך האפיה, אנו משוכנעים שזה אך ורק מעשה ידינו. זו בדיוק הסכנה. לכן אנו מברכים על הלחם דווקא, על מה שאנו אפינו, שה' ה וא המוציא לחם מן הארץ.

ייתכן שעל המן הם ברכו "המוציא לחם מהשמים"!. טוב מאוד להפסיק התלות במן אבל אין לשכוח את ה'!.

אכן, מצוות החלה באה כדי לתקן את חטא המרגלים: אין לשכוח שמאחורי הטבע והמציאות יש ה'!!

 

  1. קרבן חטאת (הרב שפיגלמן)

פרשה זו היא עוד יותר מפתיעה: לא רק שאנו לא מבינים מיקומם של קרבנות בספר במדבר(ולא עם שאר הקרבנות בספר ויקרא). אבל קרבנות אלה כבר פורטו בספר ויקרא!! מדובר על עברות שהאדם הפרטי או כל הציבור (בית הדין) עבר עליהם בשוגג. יש להביא קרבן. אבל אין זהות בין המקרים:

  • בספר ויקרא מדובר על עברה על מצווה אחת
  • וכאן, מדובר על עברה כלפי "כל מצוות ה'"

במדבר פרק טו (כב) וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה..(כד) וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה וְעָשׂוּ כָל הָעֵדָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה .. וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּת…..(כו) וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה: ס(כז) וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה וְהִקְרִיבָה עֵז בַּת שְׁנָתָהּ לְחַטָּאת:..

הקרבנות שמביאים הם גם הם שונים.הנה טבלא שמסבירה ההבדלים:

ספר ויקרא ספר במדבר
העם שוגג אחת מכל מצוות ה' את כל מצוות ה'
פר לחטאת פר לעלה
היחיד שוגג אחת מכל מצוות ה' את כל מצוות ה'
עז או כבש לחטאת עז לחטת

 

אבל איך אפשר לעבור בשגגה על "כל מצוות ה'"!!!

החכמים מסבירים שמדובר במצווה שהיא שקולה כנגד כל מצוות התורה.

למשל, עבודה זרה. לכן, הם קוראים לקרבן החטאת הזה "קרבן עבודה זרה"

אבל הרב שפיגלמן טוען שיש עוד מצווה ששקולה כנגד כל מצוות ה' והיא מצוות יישוב הארץ. כשה' דיבר עם אברהם על כריתת ברית עם זרעו, הוא ציין שהזרע הזה ירש את הארץ הזו, ארץ כנען, ושם הברית מתקיימת.

אם כן, כשאדם מסרב להתיישב בארץ ישראל, הוא מנתק את עצמו מהברית עם ה'. הוא שובר את הכל!

זה נראה דומה לעברות שבן זוג עושה נגד בן זוגו. תמיד אפשר להתנצל, לתקן, לדבר…לכפר

אבל כשיש בגידה, כששוברים את עצם הנישואים, זה כבר משהוא אחר.

פרשת הקרבן על שגגה כלפי "כל מצוות ה'" הוא בא ללמד שיש פתח לכפר על חטא המרגלים. נכון שיש כאן שבירת כלים. אבל, אפשר להגיד שזה היה בשוגג, וה' מאפשר התשובה גם לחטא חמור כזה.

זה מסביר את מיקומה של פרשה זו כאן.

בנוסף, האם חטא המרגלים הוא חטא של יחידים (המרגלים עצמם) שלכל אחד יש אחריות כבדה מאוד (ראה תגובת כלב ויהושע שהצילו את המצב כיחידים). או חטא של הכלל (עשרת המרגלים החוטאים הם "עדה" , ציבור, בית דין). זה יכול להסביר את שתי הקרבנות: קרבן יחיד או קרבן ציבור שמתוארים כאן.

במידה ורצון דחיית יישוב ארץ ישראל היא "ביד רמה", ולא בשוגג, אז יש כרת:

(ל) וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה מִן הָאֶזְרָח וּמִן הַגֵּר אֶת יְקֹוָק הוּא מְגַדֵּף וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ:

עוד דבר מעניין:

כמו שקרבן זה בא אם עוברים על "כל מצוות ה'", מצוות ציצית באה כדי שנזכור "את כל מצוות ה'"! וגם כאן, כנראה, מדובר על המצוות העיקריות שקושרות את האדם לבוראו, כמו עבודה זרה או ישיבת ארץ ישראל

 

  1. מקושש עצים (הרב נמשה וינר)

יש מחלוקת בין המפרשים לגבי הזמן בו אירע המקרה הזה. לדעת רש"י, למשל, זה קרה בשבת השנייה אחרי יציאת מצרים. כלומר, מיד אחרי הישיבה במרה. שם, אומרים שבני ישראל קבלו את מצוות השבת.

אבל אזה מן שבת הם שמרו במרה? הרי מצוות השבת שאנו מכירים נובעים מהמלאכות של בניית המשכן. ואז, עדיין את תורה ואין משכן. מה היה תוכנו של חילול או שמירת השבת אז??

לדעת הרב מידן, מדובר על חטא היציאה מרשות לרשות.

לדעת הרב וינר, מדובר על הפסקת עבודה של עבדות! כלומר, בני ישראל התבקשו לא לעשות את העבודות שהם עשו במצרים כעבדים!! ומה היא המלאכה העיקרית שעשו במצרים ?

שמות פרק ה (ה) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה הֵן רַבִּים עַתָּה עַם הָאָרֶץ וְהִשְׁבַּתֶּם אֹתָם מִסִּבְלֹתָם:(ו) וַיְצַו פַּרְעֹה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַנֹּגְשִׂים בָּעָם וְאֶת שֹׁטְרָיו לֵאמֹר:(ז) לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם הֵם יֵלְכוּ וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן:

השבתת העם מהעבדות מתוארת כאן על ידי "וקוששו להם תבן"!! בדיוק העברה שהתורה מייחסת למקושש!

במדבר פרק טו(לב) וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת:

כלומר, המקושש עושה מעשה שמביע את הרצון לשוב לעבודת מצרים. השבת היא הסמל של יציאת מצרים. אנו כבר לא מקוששים עצים כמו במצרים!

לקושש עצים = להיות מיואש מתוצאות יציאת מצרים.

המסר ברור: אחרי הסירוב לעלות לארץ, והעונש להישאר במדבר, נולד ייאוש. אין עוד טעם להמשיך את מה שהתחיל ביציאת מצרים! אם אנו לא עולים לארץ, אז הכל מתבטל! המקושש מביע את הייאוש שנולד מהתחזית של ישיבה ארוכה במדבר. לכן הפסוק מציין שזה קרה "במדבר".

המסר של התורה ברור: למרות העונש לשבת במדבר ארבעים שנה, הכל לא מבוטל. אנו ממשיכים בתהליך. יש לשמור את השבת שמציין את יציאת מצרים. כי אנו , בסופו של דבר, כן ניכנס לארץ. אם לא דור זה, זה יהיה הדור הבא!

 

דרך אגב: דו המשמעות של השבת

  1. השבת זכר למעשה בראשית= השבת שבה אסורים המלאכות של יצירה, בריאת העולם, או עשיית המשכן. אסורים אלה נתנו במתן תורה ואחרי בניית המשכן.
  2. שבת זכר ליציאת מצרים= השבתת מלאכת השעבוד המסומלת על ידי מעשה "הקושש". או על ידי הוצאה מרשות לרשות, דברים שמייחסים למקושש. מצווה זו היא זו שניתנה במרה. כך שמרו השבת עד מתן תורה ובניין המשכן. השבת היה סמל היציאה מהשעבוד בלבד. רק בשלב מאוחר יותר , השבת קבלה מימד השבתת היצירתיות האומנותית .

 

 

 

  1. ציצית (לעד)

 

במדבר פרק טו (לט) וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְקֹוָק וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם:(מ) לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם:

  • כשאנו לובשים בגד עגול, זה מסמל שאנו נשארים בבועה המסורתית, בהרגל.
  • כשאנו לובשים בגד מרובע, זה מסל את היציאה שלנו למחוזות חדשים, לחידושים, ליוזמות, ליצירתיות, לעצמאות, לאחריות.

התורה מאוד אוהבת אדם שמקבל אחריות, שיוזם, שמחדש. היא לא אוהבת אנשים שמוסרים את החלטותם בידי אדונים. היא לא אוהבת עבדים.

בגד בעל ארבע כנפות מסמל את היציאה לארבע כיווני הרוח, קבלת האחריות והעצמאות: ההתבגרות.

אבל יש לקשור ציציות, במקום הכנף, מקום המסמל את ההתבגרות, כדי לזכור את הקשר עם האלוהים!

לסיכום: כן יש להתבגר, אבל יש לזכור את העיקר. יש לזכור את ה'.

אין לאבד קשר עם העיקר. יש לזכור את "כל מצוות ה'". כלומר לזכור את העיקר, שמקשר עם כל מצוות ה'.

יש בעיה בתהליך ההתבגרות, היציאה מהמעגל אל כיווני הרוח החוצה . יש סכנה בעצמאות: שאנו נהיה שבויים בידי תהליך ההתבגרות עצמו:

כשבני ישראל רוצים "לתור" את הארץ מעצמם, זה מצוין!. אבל יש סכנה שמה העניים והלב שלהם יביאו אותם לשכוח את העיקר: כיבוש הארץ איננו דבר טבעי ורצוני, הוא חלק מתכנית אלוהית ותכלית המשימה של העם בעולם. חוסר האמונה של העם במשימה נובע מהשכחה שלהם שאין לקחת אך ורק את הנתונים המציאותיים כשמתייחסים לארץ ישראל!!

זה פרדוקס גדול: ארץ ישראל דורשת מאתנו להתייחס למציאות בריאליות (לחיות ללא נסיים גלויים) והיא דורשת מאתנו , מצד שני, להאמין שאין לתלות הכל בריאליות!!

לסיכום:

הציצית באים כדי לתקן את חטא המרגלים: הם רצו "לתור" את הארץ מעצמם, זה טוב מאוד, אבל אסור לשכוח את כל מצוות ה'. ואיך שוכחים "כל " מצוות ה'? על ידי זה שאנו "תרים" אחרי העיניים והלב שלנו.

מה יש לאדם כדי לחשוב ולבחור דרך? עיניו , ליבו, שכלו.

אותם הכלים המצוינים האלה, עלולים להטעות אותנו במידה ואנו שוכחים את העיקר: ה'!

הבעיה היא שה' איננו נראה! בארץ ישראל, אין ניסים גלויים. ולמרות זאת, יש לשכור כל הזמן שמאחורי הטבע והמציאות והלוגיקה, יש בורא עולם שמשגיח עם כוונות , דרישות ומטרות.

 

שבעת המינים

ארץ ישראל משתבחת על ידי שבעה מינים:

דברים פרק ח(ח) אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ:

למה המרגלים מביאים מהארץ רק ענבים רימונים ותאנים, ולא שבעת המינים כולם?

(כג) וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים

הרב מנשה וינר מציע שהם לא הביאו ארבעת הפרות האחרים (חיטה שעורה דבש מתמרים ושמן זית) כי הם הזכירו להם את המן! והם רצו להיפטר מכל מה שמזכיר את המן.

שמות פרק טז (לא) וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ:

במדבר פרק יא (ח) … וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ .. וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן:

במדבר פרק כא (ה) וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל:

 

שלח לעד6

בע"ה כ סיוון התשעו

מישל בן שושן

 

שלח לך לעד6

 

לעניות דעתי, חטא המרגלים היה:

שהסתכלו על העתיד בעיני העבר!!

השתמשו בקריטריונים של העבר (החיים בהר סיני, קבלת התורה,  הנהגה ניסית. רוחניות מלאה ותמידית) כדי לדון את הכניסה לארץ.

ארץ ישראל דורשת שינוי קונספציה גמור.

תורת ארץ ישראל אינה דומה לתורת הגלות.

ייתכן שגם משה רבנו לקה באותה הבעיה.

 

הזהר הקדוש טוען שהחטא שלהם היה כי הם ידעו שהם יוחלפו כמנהיגי הדור בבואם לארץ, ולכן, הם לא רצו לאבד את התפקידים שלהם והם הניאו את העם מלהיכנס.

אין לחשוש שאנשים פחותי ערך היו. ולא עשו זאת רק כדי להישאר בתפקיד. אלא שהם באמת חשבו שלא טוב לעם ישראל להיכנס לארץ כי שם, ילמדו פחות תורה, שם יוכלו להתבולל, שם יצטרכו לעבוד ולהילחם.. וכל זה יגרום להם לעזוב את התורה!!

אנו יכולים להבין זאת היום, היטב, כי חלק גדול מעם ישראל טוען אותו דבר. והם אמורים להיות "כולם אנשים, ראשי בני ישראל" בעולם הדתי!

 

זה תואם האשמה של "לשון הרע", או , בלשון התורה "דיבה"

כי בסופו של דבר, אין הלשון הרע דבר שקר הוא. אבל הוא לא לוקח בחשבון הרבה דברים אחרים. הוא דן את המצב לפי העבר.

למשל, כשאני אומר "אדם זה הוא קמצן". למרות שזו האמת, אסור להגיד זאת. למה אסור? כי אני מצמצם את האפשרות שלו להשתנות. אני מקבע את ההתנהגות שלו בעיני האחרים, דבר שיקשה לו להשתנות לטובה!

 

לכן נראה לי שעוון לשון הרע, הוא בעיקר החטא להסתכל על הדברים החדשים בקריטריוני העבר.

כך גם בחתונה: אם נסתכל על הבן זוג בעיני החיים שלנו כרווקים, נגיע מהר מאוד ללשון הרע עליו כי הוא לא מתאים לקונספציה שהייתה לי לפני כן. החתונה, ה כניסה לארץ ישראל, ההתבגרות, דורשים שינוי מחשבתי עמוק

 

לכן, נראה לי, פרשת ציצית מסיימת הסדרה שלנו:

לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם":

מטרת המצוות, היא להכין את האדם להסתכל על הדברים, כל הזמן באופן שונה. לא להיגרר לשגרת החיים שמכתיבה קיבוע מחשבתי!

אסור להסתכל עם העיניים של העבר

אסור לדון על ידי הלב שמושפע על רגשות העבר

כי אלה נטיות האדם והוא ניזון מהם כל הזמן.

הציצית באים להזכיר לי את מטרת "כל מצוות ה'": להיות מוכן להסתכל על המציאות המתהווה בעינייםחדשות!!

שלח מוש

בע"ה חי סיוון התשעו

מישל בן שושן

 

שלח לך מוש

 

איך אפשר לפתור הסתירה הגדולה שמופיעה בין הפרשה שלנו וסיפור המרגלים בספר דברים??

 

כאן, ה' מצווה למשה לשלוח מרגלים

שם, משה מספר שהעם בא אליו בבקשה לשלוח מרגלים והוא הסכים

כאן רש"י מפרש את המילה "לך"= לדעתך, אני אינני מצווה לך לשלוח. אם אתה רוצה, שלח לך מרגלים! בעוד שהפסוק מפורש מאוד: וידבר ה' אל משמה.."שלח לך אנשים"!

ושאלה אחרונה: איך ה' מבקש לשלוח מרגלים בעוד שהוא יודע שזו תהיה קטסטרופה?

 

על כל השאלות האלה, ה"מאור ושמש" מציע פתרון קל וקולע:

 

ה', בעצם, מבקש לשלוח רק שני אנשים: כלב ויהושע.. הם באמת "אנשים", צדיקים, והם יניעו את העם לקראת העלייה. הם ירשו את הארץ וכדאי שהם יסבירו לעם את המהלכים וישכנעו אותם.

"שלח לך אנשים" מיעוט רבים שניים. הוא לא מצווה לשלוח יותר משניים!!

זה פירוש "איש אחד איש אחד למטה אבותיו" כלומר רק שני האנשים האלה.

 

אבל, העם דרש לשלוח עוד 10 אנשים כי כל שבט רוצה את הנציג שלו.

וזה מה שמסופר בספר דברים :"ותקרבון אלי כולכם, ותאמרו נשלחה אנשים.."

משה לא יודע להגיב מול הדרישה הזאת. היא נראית לו צודקת, למרות שזו לא הדרישה של ה' המקורית. לכן, משה פונה אל ה' והוא עונה לו , את מה שאומר רש"י :" אני רק מצווה לך לשלוח שניים, אבל אם אתה רוצה, אם אתה מרגיש טוב עם זה, שלח לך, לדעתך, את 12 האנשים. אבל אתה תיקח אחריות על המהלך!

וכך משה שולח אותם "וישלח אותם משה" כשהוא מקבל האחריות על המהלך.

 

נראה לי, בהמשך למה שמלמד הרב קוק בפרשה הקודמת (ראה משה-משיח- קובץ על בהעלותך אש): שמשה הוא בעצמו איננו "סגור" לגמרי על המהלך של העלייה וניהול הדרישות של העם.

משה בעצמו שואל את עצמו האם זה הזמן? האם זה לא יקלקל את כל מה שלמדנו עד כה בתורה? האם העם יישאר דתי בארץ ישראל?האם שם לא יאבדו את אמונתם? וזה מסביר את השאלות שמשה מבקש מהמרגליםלהתיחס אליהם

האם הארץ טובה? היש בה עץ? האם הערים בצורות?

האם משה לא מפגין חוסר אמונה?

האם משה איננו מפחד בעצמו לעלות לארץ שנצטרך להילחם בה ולהתעסק בחומריות כל הזמן?

למה משה שתק מול עדות המרגלים? למה משה לא הגיב מיד, כמו שכלב הגיב?

 

ייתכן מאוד שה' רצה לבחון את משה עצמו: האם הוא מוכן להכניס את העם לארץ עכשיו??

ולכן הוא אומר לו: שלח ..לדעתך!!

ייתכן שמשה נכשל במבחן וההחלטה שלא הוא זה שיכניס את העם לארץ, כבר התקבלה למעלה.

אבל אי אפשר לא לתת לו הזדמנויות להתאושש. וההזדמנות האחרונה שה' ייתן לו זה הסיפור עם הקאת הסלע.

—————————————————————————————————————–

מקורות:

1..הפרשה שלנו: במדבר פרק יג

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

(ב) שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם:

(ג) וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי יְקֹוָק כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה:

 

 

2…הסיפור בספר דברים:  דברים פרק א

פסוק כב וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן:

(כג) וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט:

 

שלח לך גז

בע"ה ד תמוז התשעה

מישל בן שושן

שלח גז

המיוחדות של ארץ כנען

ארץ כנען היא כמו פרי טעים מאוד עם קליפה דוחה מאוד

רק מי שמאמין שמתחת לקליפה נמצא הטוב שבפרות, מסכים להתמודד איתה.

רק כך, ניתן לבחון את מי שמאמין, מי שאוהב, ללא תנאי את הארץ.

הקשר של עם ישראל לארץ חייב להיות קשר של אהבה ללא תנאים. אם יגלו בקלות את הטוב שבה, אז כולם יאהבו אותה, אבל ה' עושה בירור בין האוהבים באמת, ללא תנאי ואלה האוהבים אותה כי נוח להיות בה.

בין הקללות, בפרשת בחוקותי, ה' מבטיח שהוא "ישמיד" את הארץ. אבל ניתן לראות בעצם כאן "ברכה" כי, כל זמן שהיהודים לא יגורו בה, אף עם לא ירצה בה והארץ תיראה שממה לגמרי. זה ישמור אותה עבור עם ישראל כשיחזור מהגלות. הבעיה היא שכשעם ישראל יחזור, שוב היא תפרח ואז כולם ירצו אותה!

 

אמת או שקר

המרגלים, לכאורה, אמרו רק דברים מיתיים. גם משה אמר דברים דומים בספר דברים. אבל יש הבדל בין משה למרגלים:   משה תיאר את המצב הקשה של הארץ כדי שהעם יתכונן וילחם כדי לכבוש אותה.

המרגלים תיארו את הקושי כדי לדחות העלייה אליה.

הרב טוען שכל מה שנוגע לארץ ישראל, "אמת היא לא אמת"."אמת זו היא שקר גמור"!! כי האמת הנגלה לעין, הוא בעצם הקליפה החיצונית שמכסה, בכוונה, את הטוב האמיתי שאפשר לגלות מתחת (ראה לעיל)..

לכן, אסור לספר ה"אמת"(החיצונית) על ארץ ישראל כי זה בקלות מניא נגד הארץ. יש לדחוף ולגלות את האמת הפנימית שאיננה נראית לעין כול.

 

עד היאסף מרים

בסוף הפרשה הקודמת, העם חיקה עד "היאסף מרים", כלומר, עד שיתוקנו כל הפגמים שעשתה מרים. רק אז, ניתן להמשיך את הדרך לכיוון הארץ.  כמו כן, אחר חטא המרגלים, יש לחכות (ארבעים שנה) עד שיתקנו מספיק המידות הרעות שהתפרצו, כדי שנוכל להיכנס לארץ "עד היאסף אותו הדור ומידותיו"

 

כולם אנשים

הרב מעיר, שאדם גדול, חכם, נשיא, לא מובטח שיוכל לראות את הטוב שמסתמן מתחת לפני השטח, בקשר לארץ ישראל! והוא לומד מפרשת המרגלים לימנו: אפילו אם יהיה האדם רב גדול וחכם ומכובד, זה לא מבטיח שיהיה נאמן לארץ ישראל ויגרום ליהודים לעלות ארצה!! ואז, מתגלה קלונם של אותם ה"צדיקים" לכאורה!!

 

סיבה אפשרית לחטא המרגלים

במדבר, לנשיאים האלה היה תפקיד חשוב. אבל מי יבטיח שבארץ ישראל, הם יישארו מנהיגי העם? זה יכול להיות גורם לדחיית העלייה ארצה. הרב משליך זאת לימינו: בחוץ לארץ, ראשי ישיבות לא רוצים לאבד את מעמדם ולכן, הם מעדיפים להורות על לימוד התורה בחו"ל מאשר לעלות ארצה ולעסוק בענייני יישוב הארץ!!

"הם מעדיפים שהעם יישאר במדבר, ילמד תורה בקפידה, מ אשר יבטלו מלימוד תורה ועסקו ביישוב הארץ"

והאמת היא שלא כל העם מחויב ללמוד התורה כל הזמן. אלא די בכך שיקבעו זמן ללמוד תורה, למשל בשבתות, ויעסקו ביישוב הארץ.

 

שלח לך

הרב תוהה על פירוש רש"י שלא ממשיך בפירושו של פרשת "לך לך"= להנאתך ולטובתך, כאן. אלא הוא מסביר שה' אומר"ף לדעתך שלח.אם תרצה שלח, אני לא מצווה לך.."

הרב , מנסה כן לתרגם גם כאן "לך"= לטובתך ולהנאתך:

כשמשה אמר "למה הרעות לעם הזה" כבד נגזר עליו שלא ייכנס לארץ!. אם כן, הוא היה אמור למות במדבר. מתי? אם ישראל ייכנסו מיד, משה היה מת מייד! לכן, חטא המרגלים והעיכוב היה לטובת משה כי כך הוא חי יותר ארבעים שנים נוספות!! זו היתה כוונת "לטובתך, להנאתך", של משה!!!

 

כל נשיא בהם:    כל אחד מישראל, חושב את עצמו נשיא!

שלח לך אה

בע"ה י סיוון התשע"א

מישל בן שושן

 

שלח לך אה

 

"אלה שמות האנשים..ויקרא משה להושע בן נון יהושע" (פסוק ט)

למה כתוב שוב משפט זה? אולי כדי להסביר למה משה נתן שם חדש ליהושע:

במסכת סוטה כתוב "אמר רבי יצחק.." שמות האנשים הצביעו על מעשיהם העתידיים. כלומר, מלכתחילה היה ברור שהעשרה יחטאו!

כלב, מלכתחילה, נראה שהיה אמור להגיד דברים טובים

אבל יהושוע היה ניטראלי! והוא היה יכול ליפול לצד זה או לצד השני

לכן, משה היה צריך לחזק את שמו, כלומר לחזק אותו. כדי שלא יפול בעצת המרגלים. והאות יוד שנוספה לו באה כדי לתת לו משקל נגד לעשרה ה"רשעים". יוד כנגד יוד.

זה מצדד את הפירוש של מי השילוח שאמר שכלב לא היה זקוק לתפילה כי הוא היה צדיק.

העשרה , הוא כל כך רשעים עד כדי כך שהתפילה לא היתה עוזרת להם. ויהושוע , היה זקוק לתפילה כל הזמן והתפילה עזרה לו מאוד . כך ישנם אנשים שהתפילה לא עוזרת ויש שהיא לא משפיעה ויש שהם תלויים בתפילות!

שלח לך העד

18-06-08

מישל בן שושן

 

שלח לך העד

 

 

שלח לך(יג-א)

בניגוד מוחלט לרש"י (שלדעתו ה' לא מצווה לשלוח מרגלים והוא רק מסמיך משה להחליט בעניין), הנציב מציע "לא לעוות את הפשט"(!) ולוקח בחשבון שזו מצווה מה' לשלוח מרגלים!

הוא שואל שאלה פשוטה: למה ישראל לא בקו לשלוח מרגלים כבר במדבר סיני? למה דווקא עכשיו? התשובה פשוטה ומסבירה הרבה קושיות:

עד עכשיו, ישראל היו מונהגים בדרך נס מעל לטבע. יציאת מצרים, קריעת ים סוף, המן… הכל לפי נסים. וחשבו עד עכשיו שכך תהיה הכניסה לארץ: בדרך נסים גלויים. לכן לא היה צורך לשלוח מרגלים שיבהירו דרכי המלחמה והתחבולות. (ישראל, לפי ספר דברים בקשו רק לדעת זאת ולא האם הארץ טובה).

אחרי שלושת התחנות האחרונות, כל מה שקרא בפרשת בהעלותך, הם הרגישו שאינם מסוגלים להמשיך בהתנהגות של ה' בתוכם "פנים בפנים". כי אין להם מרווח פעולה: כל טעות קטנה מייד ה' שומע, מייד ה' מגיב, מייד נהרגים אנשים. הם מעדיפים הנהגה יותר "רחוקה". שה' יהיה נוכח אבל לא עד כדי כך! אז הם מרגישים שכדאי להם ללכת מעכשיו על ידי חוקי הטבע ולהתכונן למלחמה בכוחות עצמם ובתחבולות המלחמה הטבעית.

מאורע נוסף עודד אותם בכיוון הזה, וזה קרא לאחרונה בלבדP: אלדד ומידד התנבאו ש"משה מת ויהושוע מכניס". סימן שגם ה' מסכים שתמה תקופת הניסים הגלויים ונוכחות מסיבית של ה' בתוכם (משה מת) והתחלת תקופה חדשה של קרבה אל עולם הטבע. המלחמה תתנהל בצורה טבעית .

לכן, לפי הנציב, גם ישראל, גם משה, וגם ה' בעצמו הגיעו להחלטה עכשיו שישראל יכנסו לפי חוקי הטבע לארץ ישראל, ולכן כדאי לשלוח מרגלים שילמדו איך להיכנס ואיך להילחם.

לפי ההסבר המבריק הזה, אין יותר סתירות בין הפרשיות (שלח ודברים).

 

 

על פי ה'(יג-ג)

המרגלים נבחרו על ידי ה' בעצמו!!

והקריטריונים שלו היו :

  1. שיהיו שליחם טובים- קרי- שישקפו נאמנה את רחשי לב העם!!!
  2. שיהיו בעלי מקצוע טובים: יודעי הדרכים ולומדי תכסיסי המלחמה.

ולא שיהיו גדולי תורה או צדיקים או יראי ה'  ואפילו לו ישרי לב!!

 

 

ויקרא משה להושע בן נון יהושוע(יג-טו)

השם "יהושוע " כבר ניתן לו מזמן, כשהיה צריך להילחם נגד עמלק (דרך הטבע). אבל המשיכו לקרוא לו "הושע" כל זמן שלא היתה נחוצה "דרך הטבע"! עכשיו שכולם יודעים שיהושוע יכניס אותם בדרך הטבע ובמלחמה, משה נותן לו שם זה באופן קבוע! כדי שינצל במלחמות וגם שיגלה דרך הפוכה מזו של המרגלים. (ראה מטה).

 

 

הארץ אשר שלחתנו (יג-כז)

כבר רואים בדברי המרגלים הסתייגות מכניסה לארץ כי היא כבר לא "הארץ אשר נתן לנו ה'" אלא "הארץ שאתה, משה אמר ללכת לראות אותה" !

 

 

כי עז העם(יג-כח)

עז= חוצפן!יושבי ארץ כנען הם חוצפנים ועזים!

ובגלל שהם חוצפנים ונחושים הם ינצחו בכל מלחמה!

 

 

כי חזק הוא ממנו(יג-לא)

ממנו = מן ישראל או אפילו ממנו= מן הקדוש ברוך הוא!

במתכונת של היום, כשעם ישראל חלש , וה' יכניס אותם לא בדרך נס, זה בלתי אפשרי לנצח במלחמה. לא שהם חשדו ביכולת ה', אבל אם הוא יחליט שנכנס בדרך הטבע , אז אין סיכוי.

 

 

לו מתנו בארץ מצרים(יד-ב)

לפי הנציב יש 2 טענות עיקריות של עם ישראל. כאן מדובר בסוג אחד של אנשים שחושבים שה' שונא אותם! והוא רוצה ברעתם ורוצה להרוג אותם!

הם סובלים מאוד במצב הזה והם מפרשים את הסבל כעונש מהשמים.

הסבל נובע מהקושי לחבר בין ההנהגה הניסית וההנהגה הטבעית. האם להיות תלויים כל הזמן בהשגחה והתרגל לא לעשות כלום. או להיות מאוד אחראים על המעשים שלהם ולקבל עונשים מיידים במידת וחטאו!

זו לא טענה מוזרה, אדם ברגע מסויים של סבל יכול לחשוב שהאלוהים  או הטבע או העולם מתנכל עליו!

אז אם למות, הם היו מעדיפים למות במצרים! ששם יש קברים ולא במדבר!

לקבוצת האנשים האלה ולטענה שלהם, ישיבו יהושוע וכלב יותר מאוחר .

 

 

נתנה ראש ונשובה מצרימה (יד-ד)

הנציב חולק על הפירוש המקובל (שמביא רש"י) ש"נתנה ראש"= "נשים עלינו מנהיג אחר ונחזור למצרים". אלא הוא מפרש לפי הפשט:

נתנה ראש= נגביה את הראש שלנו, נהיה חופשיים, לא נהיה כפופים לאף אחד, לא למשה ולא לה'!

במצרים לא הרגישו אף מחויבות מוסרית. וזה המצב שרוצים לחזור אליו.

זו הקבוצה השנייה של האנשים שטוענים שהם רוצים לצאת פשוט מהמשחק! לעשות "רברס" ! לא רוצים על עצמם את כובד האחריות להיות יהודי! לטענה הזאת,גם כן,  ישיבו כלב ויהושוע מאוחר יותר.

דרך אגב, הנציב אומר משפט חשוב:

"אין כלל תורה ומצות אלא בארץ ישראל"!!!!

והם מבינים זאת, לכן, חזרה למצרים פירושה סירוב  קבלת ארץ ישראל, סירוב קבלת התורה, סירוב השתייכות לעם ישראל כנושא באחריות כל שהיא.

 

 

טובה הארץ מאוד מאוד(יד-ז)

כמו בפירושים על "והנה טוב מאוד" טוב= יצר הטוב, "מאוד"= יצר הרע!

גם כאן, מסביר הנציב במאמר ארוך וחשוב מאוד שאין הרע אלא לצורך השבחת הטוב!

  1. יש טוב, שיכול להביא לרע מוחלט כי האדם מאבד עצמו בתוך הטוב והחטא רובץ בפתח!
  2. אבל יש טוב שמעורבב ב"רע", ואז הטוב משובח. לרע יש שני תפקידים מרכזיים:

הוא שומר את האדם מלחטוא .

הוא נותן טעם לטוב .

למשל, התשוקה, היא מוחזקת בדרך כלל על עצם קושי להשיג דבר. הקושי המונע מלהשיג את הדבר משביח בעצמו  את התשוקה. !

אדם שחי בעולם שכולו "טוב", יכול בקלות ליפול למצב של חטא, זלזול, ואף אובדן הרגשת ה"טוב" האמיתי! "וישמן ישורון ויבעט"!

לכן, הנציב מסביר במה ארץ ישראל טובה: בזה שיש בה קשיים והשגחה קרובה של ה' שמעניש מהר, שלא נותן מנוחה!

ישנם ארצות "טובות" הרבה יותר מארץ ישראל. אבל בם, הטוב הוא תמידי, ללא הגבלה, ללא רסן כל כך. האדם בארצות האלה יכול לאבד את טעם החיים וטעם הטוב בגלל שתי הסיבות שתיארנו לעיל.

בא"י, נכון שיש קושי רב, הארץ דורשת המון מהאדם, השגחת ה' נמצאת יותר מבכל מקום אחר, אבל ה"רע" הזה, הוא משביח אותה עד שהיא טוב "מאוד מאוד". בזכות ה"רע" שבה היא מאוד מאוד טובה.

וכך יהושוע וכלב עונים לאלה שטוענים שה' שונא אותם: ה' אוהב אותנו! הרעה שאנחנו מרגישים נובעת מרצון ה' שנרגיש הרבה יותר את טעם הטוב!

 

ונתנה לנו ארץ זבת חלב ודבש(יד-ח)

לא רק בשעת הכיבוש והתיישבות הארץ הזאת דורשת מאיתנו מאמצים, ואז היא זבת חלב ודבש, אלא כל הזמן היא דורשת מאיתנו מאמצים! וכל הזמן הוא "נותן" לנו אותה מחדש לפי מעשינו (או להיפך ח"ו) והארץ טובה "מאוד" ברגע זה ,ועוד "מאוד" ברגע שאחר כך ,במידה ועומדים כל הזמן לזכות בה מחדש!

 

כי לחמנו הם

האנשים הענקים הגרים בארץ הזאת הם כאן כי זה "הלחם שלנו"!

פירוש הדבר שהם כאן, הם קשים מאוד , הם ענקים באכזריות , ענקים במידות, כדי שאנו לא נהיה שאננים! כדי שגם אנו נעמול כדי לזכות מולם בה! עצם נוכחות אנשים קשים בארץ הזאת מאלצת אותנו להיות מוסריים הרבה יותר כדי לזכות נגדם בארץ!

האויבים שה' ישלח לנו בארץ ישראל הם הכי קשים כדי שגם אנו נהיה חייבים להתעלות במוסריות, במעשים שלנו כדי לנצח אותם!

ה' שם לנו המוט מאוד גבוה!!

הוא לא נותן לנו להירדם על הישגנו אלא דורש מאיתנו רף גבוה של התנהגות מוסרית ערכית ומעשים אחראיים!!

וההשגחה הפרטית של ה' על כל אדם, שורה לא רק בעניין הפרנסה שלו אלא אפילו בשעת המלחמה! לכן כל הירא שיש לו חטאים, לא ילך למלחמה כי יכול שם ח"ו למות. זה הרבה יותר מסוכן מאשר השגחת הפרנסה!

 

 

 

סר צילם מעליהם

כדי לשכנע את ישראל שכן הם יכולים להלחם נגד הכנעני, הם מתארים את הכנענים כאנשים ששרה מהם צלם אנוש! הם נשארים כמו בהמות. חזקים אבל ללא צלם אלוהים!, ואנחנו:

ה' איתנו-לנו יש את הצלם האלוהי, ה' איתנו, ואז

אל תיראום- אין מקום לפחד

 

לרגום אותם באבנים(יד-י)

ישראל לא קיבלו טענות אלה. הם לא מוכנים לעבוד תחת השגחה פרטית כל כך מחייבת.

בעצם, הנה הגענו למסכנה העיקרית: העם, במצבו הנוכחי לא יכול לעלות כי אין לו כוח להשגחה הפרטית.

 

עד אנה ינאצוני (יד-יא)

"עד אנה " שונה מ"עד מתי". עד אנה= באיכות העניין, לא בזמן.

ה' משיב לקבוצה הראשונה: אני יכול לגרום לכם לנצח אתכם במלחמה אפילו ברך הטבע! זה נראה עוד יותר קשה אבל אני יכול ומעדיף! אבל זה דורש מכם גם אמונה וגם ביטחון, גם השתדלות וגם השגחה! וה' כועס על שהם לא מאמינים ביכולת ה' הזו: להיות נוכח אפילו כשנדמה שהוא נעלם!

 

ועד אנה לא יאמינו בי

זה נגד הקבוצה השנייה שטוענת שה' שונא אותם ורוצה להרוג אותם!:

עד היכן אני אעשה לכם אותות ומופתים כדי להראות לכם ההיפך מזה? הוא אוהב אותם מאוד ולכן הוא דורש מהם כל כך!

 

אכנו בדבר ואורישנו(יד-יב)

הנציב מסרב להבין שה' באמת רוצה להרוג טף ונשים אלה יכה רק החוטאים ויוריש לשאר את הארץ.

 

וימלא כבוד ה' את כל הארץ(יד-כא)

מטרת הכליה במדבר 40 שנה היא "שימלא כבוד ה' את כל הארץ"!!!

זה נראה מפתיע ביותר!!!

דוד ויחזקאל מסבירים זאת:

תהילים ק"ו: "ואמר וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגויים ולזרותם בארצות"

יחזקאל כ"ג:"נשאתי את ידי להם במדבר להפיץ אותם בגויים ולזרותם בארצות"

כמעט אותו משפט! הם קושרים הכליה במדבר לעצם הגלות והפזורה בגוים כאל דבר מתוכנן וגדול שה' נשבע לקיים (נשא ידו)!! על ידי פיזור ישראל בעולם , מתגלה כבוד ה' בעולם!!!  מה היה קורא אם המרגלים לא היו חוטאים?  (אולי אז ,הם היו נכנסים! אבל זה היה גורם לפיצוץ, הם לא היו יכולים לעמוד בישוב הארץ במצבם!!)   אם היו נכנסים על ידי ניסים גלויים, אז כן היה כבוד ה' בעולם כמו שהיה בקריעת ים סוף אבל לזה הם לא היו מוכנים!

מסכנה: יש לגלות מטרה ברורה= שימלא כבוד ה' את כל הארץ!!

אפשר אז לשאול האם החטאים שהביאו לגלות טובים!? או נחוצים!?

כמו שאפשר לשאול האם חטא אדם הראשון היה נחוץ?

האם חטא העגל היה נחוץ כדי להוליד את מושג התשובה?

האם חטא המרגלים היה מתוכנן על ידי ה'?

 

יכול להיות שהתורה מציבה את האתגר, האידיאל, ואחר כך מתארת את המצב האמיתי של האדם או של העם. הפער בין האידיאל והאמת זה "החטא". אנו חייבים לפעול להשגת האידיאל, אבל יודעים שאנו נמצאים במצב הרבה יותר נמוך ומשם פועלים.

 

כי אם כלב בן יפונה ויהושוע בן נון(יד-ל)

הכתוב הוציא אותם מכלל החוטאים, למרות שדבריהם גרמו לא פחות זעם ותסכול מהעם! יכול להיות שמה שהם אמרו לעם , זה מה שגרם לעם בסופו של דבר לא לרצות לעלות. הם הציבו רף גבוה מאוד בעליה ארצה!!

לכן הכתוב בפירוש הוציא אותם מכלל החוטאים כי מה שהם אמרו הוא אמת לאמיתה.

החטא הוא לא  " לגרום לאנשים לסרב לעלות"! אלה החטא הוא אובדן האמונה ואבדן הביטחון.  זה הקריטריון האמיתי. ולכן , למרות שיכול להיות שהם גרמו לאנשים לא לעלות, הם לא חטאו בעיקר: האמונה והביטחון. ולהם תינתן הארץ!

 

ראשית עריסותכם..חלה(טו-כ)

במקור , היו צריכים לתת לחם אחד לכהן מכל הלחמים שאפו. "חלה" היא כיכר לחם אחת, ולא סתם חתיכת בצק.

 

למען תזכרו ועשיתם את כל מצוות ה'(טו-לט)

ההזכרה על הלבן והתכלת מוכפלת בפסוקים "וזכרתם…תזכרו" למה?

יש שתי הנהגות אפשריות של האדם:

  • מי שעוסק ביישובו של עולם בפרנסתו: הוא צריך לזכור המצוות= זה חוט לבן.
  • מי שדבוק בה' כל הזמן עוסק רק בלימוד התורה… גם הוא צריך לזכור לעשות מצוות! כמו שכתוב על הכנסת אורחים שהיא גדולה מהקבלת פני השכינה! וזה החוט תכלת!

 

אני ה' אלוהכם אשר הוצאתי אתכם מא"מ….אני ה' א' (טו-מא)

למה כתוב פעמים "אני ה' אלוהיכם"??

  1. יש אנשים שהיו קשורים לה' ועשו רצונו, אפילו במצרים, והם לא היו צריכים לא ליציאת מצרים ולא למתן תורה!!!! עליהם כתוב : אני ה' אלוהיכם" (ללא תוספת יציאת מצרים)
  2. ויש אנשים, והם הרוב, שכן היו צריכים ליציאת מצרים ולמתן תורה כדי להתקרב להי, ועליהם כתוב "אני ה' אלוהכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים"!!

 

ולא תתורו אחרי לבבכם(בתוך המאמר הקודם)

יש אנשים שעוסקים בתורה כל היום

יש אנשים שעוסקים בעבודה כל היום

ויש שפונים לגמילות חסדים

כולם בסדר גמור בתנאי שיהיה לשם שמים!!!!

כי יש אפשרות לעסוק בשלושת העיסוקים האלה ולא לעשות אותם לשם שמים. (כולל עיסוק בתורה!!) ועל אילו שעוסקים בתורה שלא לשם שמים, הנציב אומר: שאסור להמציא מצוות חדשות שאינן על פי התורה! שיש תרי"ג מצוות ולא יותר! ולאזהרה הזאת הוא קורא "לא תתורו אחרי לבבכם.." לא לעשות יותר ממה שכתוב בתורה!! שאין לאיש לתור אחרי מצוות חדשות ולעשות "עבירות לשמה"!!!!

שלח לך שמ

10-06-09

מישל בן שושן

שלח לך שם

מתוך המאמר הראשון (שנת תרע)

 

א-למה נכשלו המרגלים?

דרש תנחומא (ורשא) פרשת שלח סימן ג :(ג) שלח לך אנשים רבי אחא הגדול פתח יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם (ישעיה מ) מלה"ד למלך שהיה לו אוהב והתנה עמו ואומר לו בא ולך עמי ואני נותן לך מתנה, הלך עמו ומת, אמר המלך לבנו של אוהבו אע"פ שמת אביך איני חוזר בי במתנה שאמרתי ליתן לו בוא וטול אותה, המלך זה מלך מלכי המלכים הקב"ה, אוהב זה אברהם (שם /ישעיהו/ מא) זרע אברהם אוהבי, א"ל הקב"ה בוא לך עמי שנאמר (בראשית יב) לך לך מארצך וגו' התנה עמו שהוא נותן לו במתנה את ארץ כנען שנאמר (שם /בראשית/ יג) קום התהלך בארץ וגו', וכן הוא אומר כי את כל הארץ וגו', מת אברהם ויצחק ויעקב אמר לו הקב"ה למשה אע"פ שמתו האבות התניתי עמהן ליתן להם את הארץ איני חוזר בי אלא שלח לך אנשים, הוי ודבר אלהינו יקום לעולם.

  1. למה המדרש אומר שעכשיו אברהם מת?
  2. הרי הארץ הובטחו לו ולזרעו. ואפילו אם הוא מת, מגיע לבניו לרשת!

אלה: יש שתי אפשרויות כדי לרשת את ארץ ישראל:

  1. או שנכנסים  "בתמימות", באמונה, בלי חשבונות. כמו שאברהם התנהג עם ה':בתמימות ואהבה רבה. אז יורשים את הארץ בחסד, כ"מתנה". (ויש אומרים אפילו ללא צורך בנשק!!)
  2. או , אם ישראל מאבדים את התמימות שלהם, אז יחשב ש"אברהם מת", זאת אומרת שישראל איבדו את התמימות ובמקום לזכות בארץ בחסד, "במתנה", ה' יתן בכל זאת את הארץ , אבל "בדין".

 

כדי לזכות בדין לכבוש את ארץ כנען, חייבים ישראל להיות זכאים בדין בשבע המידות העיקריות (שהם שבע הספירות התחתונות) כדי לנצח רוחנית את שבע העמים היושבים בארץ:

  1. או שכל אחד ואחד מהעם יהיה צדיק, יהיה זכאי לרשת את הארץ. אבל זה מצב היפותטי , בלתי אפשרי.
  2. או להיות כולם כאיש אחד מאוחדים. ואז, זכות הכלל מגינה על כולם, וזקוקים רק שיהיו אנשים בעם צדיקים במידות האלה כדי שכל העם יזכה. אבל זה אפשרי רק כשעם ישראל נמצא בארץ ישראל!. בחוץ לארץ, כלליות העם אינה יכולה להתבטא. (חוץ מרגעים מיוחדים כמו במתן תורה).
  3. או, שזכות משה רבנו, שהוא מייצג את כלל ישראל, תצליח לגבור ואז כולם זוכים בזכותו! אבל גם זה, יכול להתרחש רק אם משה עצמו זכאי להיכנס לארץ!!!

לכן ה' מציע שהמרגלים יישלחו על ידי משה ולא על ידי העם. כך , שלוחו של אדם כמותו, המרגלים ילכו בזכות משה ויש סיכוי שיצליחו! כי אם יישלחו מטעם העם, אין זכות לעם מחוץ לארץ ישראל, ואינם יכולים להכניע את קליפות עמי כנען ולכבוש אותם.

לכן ה' מצווה "שלח לך אנשים". שיהיו שליחם שלך!

ולכן משה שולח אותם:"וישלח אותם משה".

אבל, המרגלים שמעו, בפרשת בהעלותך, מפי נבואת אלדד ומדד, שמשה , בסופו של דבר לא יכנס לארץ! אז הם מרגישים בבעיה ומעדיפים להישלח על ידי העם. ולכן, כשהם יחזרו הם מדווחים לעם ולא למשה!! כאילו העם שלחו אותם. ומכיוון שהעם לא נמצא זכאי, אז הם נכשלו ולא הצליחו להכניע את קליפת כנען והרגישו שאינם זכאים מספיק לכבוש.

במה אנו רואים שהעם לא היו זכאים? בזה שהם בכו, פחדו, חששו, העריכו יותר הסיכונים מאשר הביטחון ביכולתם.

 

חידוש עצום מהשם משמואל:

ב-למה ישראל לא כובשים את הקני, הקניזי והקדמוני?

 

שלושת העמים האלה הם עמון , מואב ואדום. הם ירשו את הארץ מצד נאמנותם למשפחת אברהם ולוט. נאמנותם זו, תמימותם, מקנה להם את הזכות לרשת את הארץ מצד ה"חסד". מהרגע שישראל אבדו את היכולת הזאת, לרשת גם הם את הארץ מצד החסד, מצד התמימות, מצד הנאמנות למידת אברהם, ישראל יורשים רק מצד "הדין", זאת אומרת רק את מה שאפשר לנצח , בכוח מוכנותם הרוחנית ובמאמץ מלחמתי. וזה אפשר רק לרשת את שבע העמים ולא את 3 העמים הנוספים!

לכן, לאברהם, ה' מבטיח לו ולזרעו את עשרת העמים. אבל, מהרגע שאברהם "מת", זאת אומרת, שזרעו כבר לא ממשיך במידתו , מידת התמימות, אז מדובר רק בירושת שבע עמים בלבד. שלושת האחרים הם קיבלו מצד החסד את ארצותם וזה גבוה יותר מהירושה מצד הדין!!

צריכים לחכות עד לאחרית הימים, עד שישראל יחזרו לתמימות, ואז יהיה אפשר להגיד שוב שאברהם חזר לתחייה.ואז יוכלו לרשת גם את שלושת העמים הנוספים "במתנה" , בחסד.

 

ג-נמצא בכל אחד, צד לזכות, לשבח וצד לגנאי(לע"ד)

  1. מצד ה':
    • צד לגנאי: אם יודע הוא שיכשלו, למה הוא מצווה לשלוח ולמה הוא לא מונע זאת ממשה?
    • צד לשבח:אפילו אם ה' יודע שלא העם ולא משה יכולים לעלות לארץ, הוא איננו יכול לשלול , לא מהעם ולא ממשה את האפשרות להשתנות, משה יכול להפוך מ"שמש" ל"ירח" ולזכות בכניסה לארץ והעם יכול להתעלות ולהתבגר. התשובה תמיד צריכה להיות פתוחה בפני האדם!
    • ואכן הוא מצווה, או לפחות מרשה שליחת מרגלים אבל הוא מפיל את האחריות על משה, במידה ומשה יוכל להשתנות!
  2. מצד משה:
    • צד לגנאי: משה הוא השמש המאיר. וכדי להיכנס לארץ "כנען" חייבים להיות בעלי "הכנעה", כמו יהושוע שהוא כנמו הירח. מקבל אורו ממי שהוא אחר ומאיר על ידו. התורה "תגרום" למשה לחטא בהכאת הסלע כדי לממש את אי יכולתו להיכנס לארץ.
    • צד לשבח: הוא תולה ההפך בעם ישראל: שהם יאמינו, שהם יהיו זכאים. וגם הוא מוסיף "י" לשמו של יהושוע שהוא כן יוכל למלא את התפקיד שהוא אינו יכול למלא!
  3. מצד ישראל:
    • צד לגנאי:הם איבדו את התמימות שלהם. הם רוצים לוודא הכל בעצמם. לעשות חושבים. הם כבר לא מאמינים בהבטחת ה', לכן הם לא זכאים בחינת המתנה בחסד. בנוסף לזה, הם לא זכאים גם מבחינת הדין. הם לא זכאים , כל אחד בפרט, ולא זכאים בהתכללות לתוך עם אחד מגובש. וכמובן אין להם את זכות ההתכללות שחלה על יושבי ארץ ישראל
    • צד לשבח: הם הבינו שה' מעדיף שינהיגו את עצמם, לא מצד הניסים. הם הבינו שהם חייבים להתבגר ולהשתדל בעשייה הגשמית כדי להיכנס לארץ. שליחת המרגלים מבטאת השתדלות לדעת "איך" לכבוש ולא "האם" לעלות.
  4. מצד המרגלים:
    • צד לגנאי: הם שינו את שליחותם , במקום להיות שליחי משה הם שליחי העם. וכך הם שקפו את מעלתם הירודה של העם מצד האמונה , התמימות והאופטימיות.
    • צד לשבח: הם פחדו להיות שליחי משה כי הם ידעו שהוא לא דכאי להיכנס וחפשו זכות מכלל ישראל! הם דווחו את האמת, זאת אומרת האי יכולת הרוחנית של העם לעלות במצבו היום.

 

ד- הקשר בין שאר הנושאים בפרשה:

יש תמיד לקשור את התקרבות האדם לה' מצד:

  1. גופו, הצד הטבעי שבו,
  2. שכלו, מעשיו, הצד היצירתי הייחודי שלו כאדם.

אם האדם מתקרב לה' מצד אחד בלבד , הוא מפספס את המטרה!

למשל:

 

  • בני ישראל , אחרי שטעו במרגלים , וקבלו את עונשם, הבינו שפעלו בקיצוניות  בשכלם ולא מתוך תמימות ומסירות נפש. ולכן, כמה מהם מסרו את נפשם לעלות מייד , בניגוד לצו ה' ונהרגו! כי הם התקרבו , הפעם בקיצוניות,מצד גופם בלבד!
  • לכן באה מצוות הנסכים: אין להביא קרבן בלי מנחה צמחית, כמו הנסכים. כי הקרבן של בהמה, מתקנת את הנפש השכלית של האדם. המנחה הצמחית, מתקנת את הנפש הטבעית (מצב שבו האדם הוא "צמח"- לא עלינו- הוא מצב שבו שכלו לא פועל, אבל הוא עדיין בחיים. יש צד כזה אצל כל אדם: העובדה שיש לו גוף פעיל , ללא המימד השכלי, היצירתי, האנושי). חייבים לתקן את שני המישורים ביחד: הגוף והשכל. לכן חייבים להביא קרבן יחד עם הנסכים!
  • זה דומה לגמרא (ברכות יד:) שאין להגיד קריאת שמע ללא תפילין: קריאת שמע זה הצד השכלי (ואהבת- ודברתם בם- קבלת עול מצוות…)זה דומה לקרבן עולה. אבל התפילין זה הצד הגשמי , הגופני. הקשר הפיזי. זה דומה לנסכים.
  • מצוות הבאת הנסכים לגר מובנת כך: היינו חושבים בטעות שהגר שהתגייר, עשה זאת רק מצד שכלו, שאיפתו המודעת להתגייר. אבל היינו חושבים שגופו , לא! כי גופו בא מהוריו הגויים! קמ"ל שגם גופו מתקרב כמו שכלו. וגם הוא מביא נסכים!
  • מצוות חלה: עד עכשיו ראינו מתנות לה', לכהן, ללוי, רק מצד מה שצומח מהאדמה. ללא עיבוד מצד האדם. אבל עכשיו, החלה היא המתנה הראשונה שבאה אחרי שהאדם הרכבי כמה חומרים ביחד ויצר משהוא חדש מצד עצמו: אכן, אין רק להביא ביכורים מהטבע , יש להביא ביכורים ממעשה האדם גם כן. לא רק מהצד ה"צמחי" שבאדם אלה גם מהצד השכלי שלו!

 

ה-למה נגנזה התכלת אחרי חורבן הבית?

הלבן מורה על עבודה מאהבה .התכלת היא העבודה מצד היראה ( האדם רואה את הרקיע, האין סופיות של הים והשמים, הוא מרגיש "קטן" יחסית ובאה לו יראה. התכלת , היראה, באה כדי לאזן אהבה יתרה.לכן יש מצווה לשים בציצית, חוטי לבן (העיקר) עם חוט אחד של תכלת (היראה). אבל אחרי חורבן הבית, היראה גוברת!! ואין צורך ביראה נוספת! להיפך, יש צורך בעבודה באהבה רבה. רק חוטי לבן!!!