הנחש

בע"ה כד תשרי התש"פ

מישל בן שושן

 

בראשית פי5

 

מי הוא הנחש?

בראשית פרק ג (א) וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן:(ב) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל:(ג) וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן:(ד) וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן:(ה) כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע:

  • הנחש מדבר. עובדה זו, לא מפתיעה את האישה. היא אפילו עונה לו . נזכור שאחת ההגדרות של האדם שנברא הוא "נפש ממללה" (כתרגום אונקלוס), כלומר מי שמסוגל לדבר!
  • הנחש אפילו מדבר איתה על ענייני אלוהים.
  • הכתוב אומר שהוא "ערום מכל חיית השדה". בפסוק לפני כן, היה כתוב : "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ"( ב (כה).) בלי להיכנס להגדרת המילה "ערום" (ללא לבוש או מתוחכם או מובן אחר) זו מילה שמתארת את המצב , בו שרויים גם האדם וגם האישה וגם הנחש. כלומר, יש משהוא משותף לשלושתם.
  • הנחש הוא אבי קין: לפי רבי משה קורדוברו (מורה האר"י ז"ל) קין הוא בנם של חווה והנחש!

"תדע שהרי קין רע היה ומנחש היה  " (תומר דבורה פרק ד)

  • בכמה מקורות נוספים כתוב שהנחש שכב עם חווה ! למשל במסכת שבת קמו. :

" בשעה שבא נחש על חווה הטיל בה זוהמא. ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן"

 

התגובה של ה' אחרי החטא:  ה' "מעניש" את שלושת השחקנים:

את אדם ואת חווה הוא שואל. מה עשיתם? למה עשיתם זאת? מה גרם  לכך? כמובן שהוא לא רוצה "לדעת מה קרה" אלה להביא אותם לשוג של חשבון נפש, להכרה ואולי לתשובה, לקבלת אחריות. דבר שלא קרה מצדם

אבל לגבי הנחש, ה' לא שואל. הוא מחליט על העונש מיד. כאילו הוא לא מצפה ממנו תהליכים דומים מאלה שהוא מצפה מהאדם ואשתו. זה שוב מראה שני דברים:

  • הנחש הוא סוג של אדם במובן שלנו היום
  • הנחש שונה מהאדם בזה שאין לו נקיפות מצפון, לפחות לגבי האלוהים והמוסר. לכן אין טעם לבקש ממנו מהלך שהוא איננו מסוגל לעשות כי זה לא העולם שלו, אין לו את צלם האלוהים שיש לאדם

 

הנחש, הוא כנראה מן "אדם" במובן שאנו נותנים למילה הזו היום.

אם כן, עלינו להגדיר מה הוא ה"אדם" שמדבר עליו פרק ב בבראשית. כי קיים הבדל בין הנחש והאדם. (כי אלה לא השמות שלהם אלה כינויים של זהותם).

 

לנחש יש חכמה. יש כוח רב. הוא מדבר. אבל לאדם יש "צלם אלוהים" שיכול להיות מוגדר כבעל מצפון.

 

מה שמפתה בנחש, זה שיש לו  "נחישות"! כלומר, אין לו ספקות, אין לו ייסורי מצפון, אין לו התלבטויות מוסריות. הוא החלטי, יש בו "נחישות".

הגדרה זו, פותרת דרך אגב את כל הסיבוך של תיארוך הופעת "האדם" על כדור הארץ. לעניות דעתי, יש לקבל את כל ההשערות המדעיות לגבי תיארוכים אלה.

"אדם הראשון" הוא האדם שאליו מדבר האלוהים. זה שמסמל את האדם המוסרי שאליו התכוון הבורא בבריאה. הנחש, הוא האדם החסר מצפון.

האם יש קשרים ביולוגים בין האדם והנחש? כמובן שכן. והעובדה שהחכמים לא מפחדים לספר שהנחש שכב עם חווה רק מוכיח זאת.

אבל , ההבדל האונטולוגי בין הנחש והאדם כל כך משמעותי עבור התורה, עד כדי כך שהיא מתארת יצירה חדשה עבורו! עפר מהאדמה ונשמה אלוהית. אין משל יותר מוצלח כדי לתאר את האמביוולנטיות הקיומית של האדם, לגבי הנחישות והחלטיות של הנחש , האדם שקדם לו.

העובדה שקין (לפי דעת הרב קורדובירו ) הוא צאצא של הנחש ושל חווה, מביעה את האפשרות שיימשכו קשרים בין בני האדם מסוג נחש ובני האדם מסוג "אדם הראשון".

אם התורה ממשיכה לדבר על קין, על צאצאיו ועל מפעליהם, זה כדי לתאר את כל מה שקיים באנושות שיכול להשתייך לנחש. ולאו דווקא לרעה!

בראשית פרק ד (יז) וַיֵּדַע קַיִן אֶת אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת חֲנוֹךְ וַיְהִי בֹּנֶה עִיר וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ:(…..וּמְתוּשָׁאֵל יָלַד אֶת לָמֶךְ:(יט) וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם הָאַחַת עָדָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה:(כ) וַתֵּלֶד עָדָה אֶת יָבָל הוּא הָיָה אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה:(כא) וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב:(כב) וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה:(כג) וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי נְשֵׁי לֶמֶךְ הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי:(כד) כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה:(כה) וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת אִשְׁתּוֹ וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָיִן:(כו) וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְקֹוָק:

למרות מעשה קין, התורה מתעניינת מאוד בצאצאים שלו.

  • הם בונה ערים (חנוך)
  • רועים (יבל)
  • מוסיקאים (יובל)
  • תעשיינים (תובל קין)

בני קין מפתחים את הציוויליזציה בכל התחומים. ונזכור שוב שאלה בני הנחש ! (לפחות בחצי מהגנים שלהם!). האם כל מה שהם עשו ,רע? כמובן שלא . יש כאן יצירתיות ועליונות על הטבע, שכלול המין. ולמרות זאת, זה מסתיים בשירה של למך לנשיו. שירה שמביעה דיכאון עמוק אחרי שהוא בעצמו הרג את סבו קין ואת בנו בשוגג כי הוא היה עיוור (דברי רש"י מהמדרש). יש בדרך הזו של משפחת קין דואליות שעשויה להביא לשיפור תנאי היקום האנושי ומצד שני יכולת לאבד כל מוסר. ה' השאיר את צאצאי קין ונתן להם סיכויים, כמו שנתן לקין עצמו:

" בראשית פרק ד (ז) הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ

למרות הימצאותו של הנחש בתוך הצאצאים של אדם, ה' משאיר את הפתח לתשובה ולשיפור המצב! ה' ייתן לבני האדם אמצעים כדי להילחם נגד הנטייה של הנחש שיש בתוכו. התורה היא אחד מהכלים האלה ולכן המדרש אומר ש"זוהמת הנחש" נעלמה ממקבלי התורה!

 

הבן השלישי של אדם, שת, הוא, לכאורה "נקי" מהתערבות הנחש. ובנו, "אנוש" מביע את הטוב שיש בבני האדם. לא לחינם אנו משתמשים בכינוי "אנושי" כדי לתאר המידה הטובה, הצלם אלוהים, שיש באדם. והתורה מציינת זאת: "הוא החלק לקרוא בשם ה'"!

האם הגזע הזה יישאר "נקי" לאורך הזמן. לצערנו לא! כי יהיו ערבובים שונים.

אפילו נעמה, מצאצאי קין, היא אשתו של נח! כך ,שכל בני האדם שנולדים אחרי המבול, יש בהם , לפחות חלק, מזוהמת הנחש!

 

מצרים והנחש

אחד הסמלים המובהקים של תרבות מצרים היא הנחש. הנחש נמצא על הזרוע ומול העיניים, בדיוק כמו שהתורה מבקשת לעשות, להבדיל, עם התפילין. כאילו שעם ישראל מתבקש להרים מחדש את התקווה של תיקון זוהמת הנחש על ידי יציאת מצרים וביטול סימן הנחש או לפחות, לתיקונו.

 

הבינה המלכותית.

הטכנולוגיה המתוארת אצל צאצאי קין, רק הלכה והתפתחה במשך ההיסטוריה האנושית. היום נמצאים בפתח מהפכה טכנולוגית שבה מנסים לברוא מחשבים שתהיה להם תכונות אנושיות. זה מהלך מאוד מבטיח בהרבה תחומים (רפואיים, תכנונים אירגוניים..) אבל , כמו כל התפתחות בסדר גודל כזה, יש סכנות לא מעטות. אנו, בעצם מצדדים את התפתחות את הצד של הנחש בתוכנו. נזכור ש"הנחש" קרוב לתכונת ה"נחישות". יעילות, חוסר ספקות, החלטיות. תכונות מאוד מבוקשות בעולם שלנו היום. אבל מצד שני, עלינו להיזהר מהיעלמותו של הצלם האלוהים שיש בנו.  המלחמה בין הנחש והאדם לא תמה. היא רק מחריפה, היום במיוחד.

כמובן שקריאה מסורתית, נוצרית, של הסיפור של הבריאה (כשהנחש הוא נחש נקודה) איננה עוזרת ורק מסבכת אותנו בחוסר אמינות וזלזול במקרא.

אין לנו לפחד היום לקרוא את התורה כמו שעשו זאת המקובלים שפענחו את כל הסמלים של סיפורי המקרא. כי הם עשויים לעזור לנו היום להתכונן ביתר שאת למהפכות הטכנולוגיות העתידיות.

 

יחי ההבדל הקטן בין הנחש והאדם!

הסיפור המקראי של הבריאה:

 

נזכיר את הניתוח הפשטני של הפרק הראשון של הרב תמיר גרנות:

  • בשלושת המים הראשונים, נבראים שלושה מסגרות (בעיקר על ידי פעולות הבדלה וקריאת שמות לתופעות): הזמן (יום ולילה) , המרחב האנכי (ימים ושמים) והממד האופקי (יבשה ומים).
  • בשלושת הימים הבאים, ממלאים המסגרות האלה! ממלאים את השמים והארץ על ידי צבאם!
  • והיום השביעי מנסה לתת משמעות לכלל הבריאה הזו:

 

היום השמים והארץ היום וכל צבאם
1 יום //לילה הזמן 4 המאורות
2 מי הים//שמים המרחב האנכי 5 מהדגים ועד לעופות
3 הים//הארץ-צמחיה המרחב האופקי 6 החיות      והאדם
7 השבת

 

ברור מהקריאה הפשוטה של הפרק שלא מדובר בסיפור מדעי על "מה שקרה" באופן כרונולוגי או פיזיקאלי.

מדובר, לעניות דעתי, לא בסיפור "אובייקטיבי" (במובן שאנו נותנים היום לכל תיאור מדעי) אלא סיפור עבור האדם, מבחינת האדם, הקורה את התורה, כדי לעזור לו לתת משמעות למציאות בה הוא מוצא את עצמו.

 

המילה "יום" מוגדרת כבר בפסוקים הראשונים:

בראשית פרק א (ג) וַיֹּאמֶר אֱלֹוהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר:(ד) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ: (ה) וַיִּקְרָא אֱלֹוהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד:

הדבר הראשון שנברא הוא האור. האם מדובר באור הפיזיקאלי או בדבר אחר? במשמעות? בכוונה? בהבנה? אם האור הוא "טוב" זה כנראה אומר שיש לו ערך מוסרי או לפחות דבר שמתאים לכוונת הבריאה. ולא רק נתון פיזיקאלי.

למה ה' קורא לאור בשם אחר (יום)? מה משמעות נתינת שם למושג שיש לו כבר שם??

אם האור נקרא מעתה יום, הרי שהמילה "יום" עדיין פירושה "אור"!!

 

נראה לי שהחידוש בקריאת האור , "יום". הוא שתהיה חלוקה בין המשמעויות השונות של הדברים שייבראו שניתן לגלות דרך חלוקת הזמן. כשאדם יקום בבוקר , הוא יכול לתת משמעות מחודשת לחייו. הלילה מסמלת את האפשרות לעזוב תפיסת עולם כדי לאפשר לתפיסת עולם אחרת להתחדש בנפש האדם. לזמן יש, כנראה תועלת עקרונית , עבור האדם, כדי לתפוס את מורכבות המשמעויות. התפתחות האדם במשך הימים והשנים, מקבילה להתפתחות המשמעויות שהוא נותן לחייו.

 

החלוקה למרחבים שונים (זמן, אנכיות ואופקיות) גם היא עוזרת להתפתחות הדרגתית של ההכרה במורכבות המציאות והחיים של האדם.

 

החלוקה של המציאות ל"ימים" שונים, מאלצת את האדם להכיר במורכבות המציאות ומורכבות המשמעויות של המציאות.  השבת ניתן כהזדמנות לאחד את המורכבות הזו להרמוניה כל שהיא שתאפשר לאדם "לנוח" כלומר לנוח דעתו ולתת משמעות. הוא יוכל לשנות משמעות זו, אבל יש לו לפחות הזדמנות להתרחק מהמורכבות ולהסתכל עליה מבחוץ (או לפחות מחוץ לתחום העשייה) כדי להתאזן ולהעמיק בתכונה המיוחדת שלו כבן אדם ,אדם בעל צלם אלוהים, מחויבות ומוסר.

 

האיסור ללמוד "מעשה בראשית".

אילו הדברים המסופרים בפרקים הראשונים היו כפשוטם (יום=יום, נחש=נחש…) אז החכמים לא היו אוסרים ללמוד הפרקים האלה. כשהחכמים דורשים בגרות, קבלה מפי מקובל, היא מודעת למאמץ האינטלקטואלי הנדרש כדי להבין הנמשל של כל מילה בפרקים האלה.

ההתפתחות של המדע רק מגבירה את האפשרויות להבין כתיקונם דברי התורה האלה . דברים הנכונים בחדותם ובמשמעותם היום מתמיד.

בראשית פי3

בע"ה ג סיוון התשע"ח

מישל בן שושן

https://divretorah.com/

 

בראשית פי3

 

  • הפרק הראשון של הפרשה(הרב תמיר גרנות)

 

מניתוח הפשט של הפרק הראשון , ניתן להסיק כמה מסקנות שסכמתי בטבלה:

 

א בריאת היקום: המרחב (הארץ) והזמן (השמים) יום ולילה (זמן) הבדלה, קריאה
ב שמים (גובה ועומק המרחב)
ג ארץ וימים (שטח המרחב)
ד מילוי היקום

(וכל צבאם)(צבא השמים-המאורות)(צבא הארץ החיות)

מאורות (מילוי הזמן) עשייה,  ברכה
ה עופות ודגים(גובה ועומק)
ו חיות- אדם(מילוי השטח)
שבת     ברכה

 

  1. החלוקה לימים:

הערה מקדימה:

הרי ברור שאין התורה מתארת את משך הבריאה במושגים שאנו מכירים. המילים "ימים", לא יכולים לתאר משך של 24 שעות כשאין עדיין אף ברייה שמתייצבת על כדור הארץ כדי לראות את סיבבו ולמדוד שעות או ימים. אין מקום גם כן להבין את סדר הבריאה מבחינה כרונולוגית פיזית כי אי אפשר להציב בשמים את השמש והכוכבים ביום מהימים, אחרי שכבר מדברים על יום ולילה בימים קודמים. הפשט הפשוט מאלץ אותנו לקרוא את החלוקה לימים כחלוקה לתחומים , למושגים, יחסית למה שהתורה רוצה שהאדם יבין מהסדר הזה. לכן, נראה לי שיש מקום לעיין בסדר הזה, בחוץ למושג הכרונולוגיה ומחוץ לכל מדד של אורך זמן.

 

ניתן לחלק את שבעת "ימי" הבריאה לשלוש קבוצות: 3-3-1

  • בקבוצה הראשונה, שלושת הימים הראשונים, הם בריאת כל היקום מבחינת התשתית שבה ייכנסו, בשלב שני , הברואים. בשלושת הימים הראשונים נבראים המסגרות של הזמן והמרחב.
    • ביום הראשון, הכלים שיעזרו לקבוע את הזמן
    • ביום השני , המרחב , בממד האנכי (בגובהו ובעומקו)
    • ביום השלישי, המרחב בממד האופקי (שטח פני הארץ, עם הקו (יקווו!)בין היבשה והמים)

בקבוצה הזו, הכל הושלם בבריאתו. כתוב כל הזמן "ויהי כן", כלומר, אין צורך בהשלמת הבריאה. ה' מבדיל בין דברים מורכבים בתוהו וקורא להם בשמות שישמשו את האדם .

  • בקבוצה השנייה, ה' בורא את ה"צבאות", את הדברים שימלאו את הדברים של החלק השני:
    • ביום הרביעי , את המאורות. שייכנסו בתוך מסגרת השמים, כדי להיות כלי הזמן עבור האדם
    • ביום החמישי, עופות ודגים, שימלאו את המרחב לעומק ולגובה.
    • ביום השישי, החיות והאדם שימלאו את המחרב בממד האופקי

וזה ישלים את בריאת "השמים והארץ"(החלק הראשון) "וכל צבאם"(החלק השני). בחלק הזה, משתמשת התורה בפעלים כמו עשייה, אבל בעיקר, יש בה ברכה. ה' "מברך" את ברואיו: את הדגים, החיות, והאדם. בחלק הזה, לא כתוב "ויהי כן" כאילו כל החלק הזה מתאר התחלת תהליך שהבורא רוצה שימשיך בכוחות עצמו לפרות ולרבות.

  • השבת: בו אין בריאה בכלל. הכל כבר נגמר בסוף היום השישי. זה שלב "ריק" מבחינת בריאת דברים ממשיים. ובכל זאת, הוא מהווה יחידה. קורא בו משהו: הברכה של הזמן הזה. אם נחזור על המשמעות של הברכה (מתוך ההבדל בין הקבוצה הראשונה והשנייה), הברכה היא הזדמנות לפתח את הפוטנציאל שהבורא ברא. אם האדם לא יממש את הפוטנצאל הזה, לא יקרה כלום!. אבל, יש כן פוטנציאל. האדם לא יכול לעשות "שבת" ביום אחר בשבוע. יש ביום הזה , מתן כלים שהאדם יכול להשתמש בהם , לנצל אותם, כדי לפתח את ה"קדושה" שהבורא שם בו. נראה, בשלב זה, שהקדושה, היא דווקא ה"ריק", המרחב, המרחק, עם כל ימי היצירה והעשיה. דווקא העובדה שאין ביום הזה בריאה או עשייה, יוצרת מצב חדש שיכול לאפשר מתן משמעות, כיוון, לכל ששת ימי המעשה. הקדושה , אם כן, היא המרחק מהעשייה שמאפשרת התבוננות על העשייה, כדי , אולי, לתת לה כיוון ומשמעות. אבל כל זאת, על האדם עצמו "לעשות". ולכן יש בו רק "ברכה" כלומר הזמנה לפתח את הפוטנציאל שהבורא שם ביום הזה.

לסיכום ביניים:

אם כל הבריאה נחלקה לשבעה שלבים, לשבעה תחומים, זה כנמראה כדי ללמד אותנו את החשיבות של כל תחום בפני עצמו ובחשיבות לנסות למצוא אחדות , כיוון, משמעות לריבוי. המספר שבע, אם כן, אכן מורכב מהמספרים 3, 3, 1. אנו נפגוש את החלוקה הזו בתורה בכל מני תחומים נוספים (שמיטה, תרומות ומעשרות..)

יש חלק ראשוני שבו יש דברים קבועים שאין לנו לפתח. הם כאן כדי שנעבוד בתוכם

ויש חלק שני, הרבה יותר דינאמי, מבחינת העבודה , הריבוי, של הברואים שהוכנסו לתוך המסגרת הראשונה.

 

  1. המושג "בריאה"

מופיע  הפועל לברוא, רק כשיש קפיצת מדרגה .

כנראה שהתורה מכירה ב"אבולוציה" של כל הבריאה. אבל היא קובעת שיש "קפיצות" ולא אבולוציה בין כמה חלקים. למשל, בין תחום הדומם לחי, אין אבולוציה. יש בריאה, כלומר, התירבות אלוהית כדי שתחום החי יופיע ואין אפשרות לעבור, אבולוציונית, בין תחום הדומם לתחום החי. לכן יש כאן שימוש בפועל "בריאה"

כמו כן, יש "קפיצה" בלתי אבולוציונית, בין החי לאדם הראשון.

יש מקום כאן להביא הגדרה חיצונית לשיעור של הרב תמיר גרנות, מתוך, למשל הלימוד של הרב מניטו : הנחש, הוא אדם בצורתו המושלמת אחרי האבולוציה של החיות עד לשלב שבו ה' מחליט לברוא אדם אחר, אדם הראשון, אדם שיש לו קשר עם האלוהים עצמו. אדם שהבורא מפיח בו רוח מסוימת שאין באדם הקדמון, משוכלל ככל שיהיה . לא מדובר בשכל (את זה יש כבר לנחש) לא מדובר באינטליגנציה או יכולת ליצור חפצים ולפתח טכנולוגיה, אלא בקשר מיוחד עם האלוהים. והוא אדם הראשון. כדי לציין את הקפיצה הבלתי אבולוציונית הזו, משתמשת , כנראה, התורה במילה "בריאה" בשביל הסוג החדש הזה של "אדם" שהתורה קוראת לו "אדם הראשון". על ידי הסבר זה, ניתן בהחלט להכיל את כל תורת האבולוציה, ללא תלות בשום גורם של זמן, בין בריאת החי לבין בריאת האדם הקדמון.

 

  1. החלוקה לעשרה מאמרות

בנוסף לחולקת הפרק שלנו לשבעה "ימים", החכמים חלקו אותו לעשרה. על ידי הפועל "אמור". החכמים ספרו עשר פעמים "ויאמר אלוהים" ובכך חילקו את הבריאה ל"עשרה מאמרות"

(באמת יש רק שתעה פעמים המילה "ויאמר", והחכמים בעצמם קבעו שהמילה "בראשית" היא "מאמר" בפני עצמו!).

אם כן, יש לנו יותר "מאמרות"(10) מאשר ימים(7)! איך נוכל להבין את התת חלוקה הזו?

מסתבר שיש ימים שבהם יש שני מאמרות. כאילו שני הדברים שנבראו ביום הזה, שייכים לתחום אחד, ליום אחד, אבל יש בניהם הבדלים שמחייבים אמירה שונה. כאילו יום אחד יכול להכיל בתוכו שני דברים שונים שבכל זאת קשורים. הם קשורים מבחינת "יום" ומובדלים מבחינת "מאמר". נעיין בדוגמאות:

  • הארץ והצומח

ביום השלישי, נבראים גם הארץ וגם כל מה שצומח. אבל הם מופרדים על ידי מאמר.

  • (ט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן:(י) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:
  • (יא) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן:(יב) וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:(יג) וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שְׁלִישִׁי: פ

היום הזה, כאמור לעיל שייך לקבוצה הראשונה, של יצירת המרחב, בו אמורים להיכנס היצורים של הקבוצה השנייה. אם כן, הארץ, כוללת את כל הצמחים כאילו הם שייכים לתפאורה, הם מחוברים לקרקע, הם שייכים למרחב. (הם גם יוצרים את החמצן שהוא בסיס לכל קיום עולם החי שיבוא בקבוצה השנייה. לכן, שניהם שייכים לאותו "יום".

אבל, יש הבדל מהותי לעולם הדומם ועולם הצומח . אחד איינו חי והשני כן. הראשון לא זז והשני כן. הראשון לא "מתפתח" והשני כן. לכן, יש הבדל מבחינת המאמרים ביניהם.

  • החי והאדם

ביום השישי, יש חלוקה דומה . באותו היום ה' בורא את כל העולם החי והאדם גם כן. כי הם מאוד דומים מבחינה מסויית. האדם הוא חייה ככל החיות ויש מקום להכיל את שניהם באותו היום

אבל מצד שני, יש הבדל מהותי ביניהם, במיוחד אחרי שהאדם "נברא", כבריאה חדשה, (ראה לעיל הסעיף על הבריאה). ולכן הם מופרדים, בתוך אותו היום, לשני מאמרות שונים.

 

 

למך ,אבי נח  (הרב יעקב מידן)

ננסה עכשיו לנתח את שלושת הפרקים האחרונים של הפרשה.

אחרי הריגת אחיו, קין ננזף על ידי ה'. אבל ה' בוחר שלא להמית אותו מיד. הוא מבטיח לו שבעה דורות לפחות של נסיון לתקן את דרך השושלת  שלו. ואלה שמות ששת הדורות היוצאים מקין: חנוך, עירד, מחויאל,  מתושאל, למך וארבע ילדיו: יבל, יובל, תובל קין ונעמה.

יש להתמקד בלמך:

התורה מפרטת מאוד לא רק שמות נשיו ושמות ארבעת ילדיו אלא היא נותנת לנו את המקצוע של כל אחד ואפילו מכניסה בטקסט המקראי שירה שעל ידה למך קורא לנשיו לחזור אליו (כי, כנראה, הם רצו להפסיק להביא ילדים לעולם)!

לפי המדרשים שרש"י מצטט, נשי למך פרשו ממנו בגלל שתי סיבות אפשריות:

הוא בעצמו הרג את קין (בטעות, לטענתו) ואת בנו !

או שהם הרגישו שנגמרה שושלת קין ושאין טעם להמשיך להביא ילדים לעולם.

שתי האפשרויות האלה אומרות אותו דבר: נגמרה התקווה לראות בשושלת קין תקווה לעולם. ההארכה שנתן ה' לקין נכשלה ונסתיימה.

גם מקצוע ילדיו (מרעה, טכנולוגיה, תרבות, מוסיקה) מציינים פיתוח תרבות כמו שאנו מכירים בעידן שלנו, אך ללא כל מוסר. כי פסוקים ברורים מסבירים לנו שאותם האנשים ה"מתורבתים" מאוד, לא היו מוסריים. הם הרגו את הבעלים של נשים שהם לקחו לעצמם! הם הרגישו "בני אלוהים" כל יכולים. מגיעים לפיתוח תרבותית ללא מוסר. דבר שיביא להשחתת העולם על ידי המבול.

מיד אחר כך, התורה מספרת את "תולדות האדם"!

אבל היא כבר ספרה לנו את כל הסיפור עד כה.

אלא שעכשיו, יש קביעה: שושלת קין באה לסוף דרכה.

לכן, אדם וחווה עושים ילד חדש: שת. ואכן, מתחילים מחדש את התקווה לשושלת חדשה מוצלחת. ואז, התורה מפרטת את זרעו של שת: אנוש, קינן,מהללאל, ירד, חנוך, מתושאל, למך..ונוח.

אם נשווה את שתי השושלות, זו של קין וזו של שת, מגלים שרוב הילדים מבני שת כבר הופיעו בשושלת קין:

 

קין שת
חנוך (בונה עיר) אנוש (הוחל לקרוא בשם ה')
עירד קינן
מחויאל מהללאל
מתושלאל ירד
למך חנוך
יבל (אבי יושב אהל ומקנה)—יובל (אבי כל תפס כינור ועוגב)  תובל קין (לוטש כל חרש נחושת וברזל)-                       נעמה מתושלח
למך
נח
שם –חם יפת

 

יש לנו חנוך שמופיע בשניהם, ירד שדומה לעירד. מתושלח שדומה למתושאל, ובמיוחד למך, אבי נוח ששמו זהה ללמך, אבי הדור האחרון משושלת קין!!

כאילו הם ניסו שוב לתקן את כל מה שנעשה במשפחת קין. הם חזרו וניסו לתקן.

עד שמגיעים ללמך "הטוב", בניגוד ללמך ה"רע".

ואז הוא קורא לבן שלו :"נוח" בתקווה שהוא יצליח לעשות את התיקון המיוחל. הוא "ינחם" את האנושות מכל הבעיות שהתגלגלו עד כה. לא רק האנושות זקוקה לתיקון. גם הארץ עצמה , נראית מקוללת, מאז שדם הבל טימא אותה ומאז שה' בעצמו תיאר את הקללה שקבלה מחטא אדם הראשון.

לפי המדרשים, נוח מתחתן עם.. נעמה, הבת האחרונה של שושלת קין. כמו שאברהם, יצחק ויעקב , לקחו להם נשים מהמשפחה שלא עלו ארצה. כאילו יש אצל הנשים תקווה לתיקון , כשאיננו אצל הגברים.

בשביל כל הסיפור הזה, כל העיניים מתרכזים על נוח. האדם שאמור להציל את האנושות.

אמנם הוא יציל אותה, אבל במחיר של השחתת כל העולם וכל הדור שלו. זו לא הצלחה. אבל בכל זאת, בלעדיו, כל הסיפור היה נגמר!    נחקה למתקן כל הסיפור: משה !

:" בראשית פרק ו (ג) וַיֹּאמֶר ה' לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה"

בשגם= גימטרייה "משה" =345

והוא , כמו שמנבא הפסוק, יחיה מאה ועשרים שנה!

אכן משה רבנו הוא זה שיתקן את כל מה שלא הצליח נח. גם הוא יינצל מהמים. גם הוא על ידי תיבה. אבל הוא, יוציא את הדור הבלוע בתוך טומאת מצרים , החוצה, מעבר לים, ייתן להם לטעום מעץ החיים –התורה-ויכניס אותם בחזרה לגן עדן, ארץ ישראל! (לא לחינם המקובלים ידברו על דור יוצא מצרים כגלגולם של דור המבול)

לע"ד:

עבורי, זו ההוכחה החותכת שיש בורא עולם ושהוא משגיח על כל בריותיו:

אמנם הוא נתן חופש פעולה לטבע ולאדם.

אבל איכפת לו!

הוא לא נותן לעולם להתדרדר עד הסוף.

הוא נותן למערכת ללכת עד הסוף וכשיש סכנה לאבדון שלם , יש צמיחה של תקווה!

למי היה יותר איכפת אם לא למי שברא אלה?!

עולם התיקון

בע"ה כו תשרי התשעח

מישל בן שושן

 

בראשית לעד8

על מקצועות אהובים שנעלמים, כמו הסנדלר, השען, החייט…

הרהורים על עולם התיקון

 

אחד מהדברים שהפרשה גרמה לחשוב עליו , השנה, זה עניין התיקון:

בעולמנו היום, אנו קונים מוצר חדש במקום לתקן את הישן. זה הרבה יותר זול , לפעמים. זה יותר יעיל כי המוצרים מיוצרים כדי שתהיה להם חיים קצרים. המוצרים נהיים יותר ויותר זולים. ואין זמן להתעסק עם תיקון מוצר, אנו חיים בעולם החדש. זורקים וקונים חדש.

יכול להיות שגם ביחסי אנוש, אנו מושפעים לרעה ממה שקורה ביחס שלנו אל המוצרים:

אנו מחפשים קשרים מהירים, מפוקסים בנושא או עניין מוגדר מראש. יוצרים קשר במהירות ובקלות גדולה. אבל לקשר יש מטרה מוגדרת, ומיד אחרי סיפוק התועלת הזאת, הקשר מתנתק:

  1. כי הגענו כבר אל סיפוק הקשר
  2. לחדש הקשר יהיה קל מאוד. אז אין מה להאריך אותו.

משתמשים בקשרים עם בני אדם . מתקשרים כדי לקבל מידע. או כדי לספק רצון לדבר. או לספק צרכים מיניים. ומיד אחר כך, מרגישים שהקשר כבר איינו יותר "יעיל". "זורקים" (מנתקים) את הקשר עד לפעם הבאה.

גם בזוגיות הרגשה זו יכולה לחלחל ולגרום אולי לגירושים יותר קלים ומרובים.

 

אם כן , גם קשרים, פחות מתקנים!

זה קשה, ארוך, דורש זמן מאמצים ולא תמיד מצליחים. אז "זורקים" (מנתקים) קשר. ויוצרים אחר.

בדיוק כמו שאנו עושים עם המוצרים!!

 

כשהבורא בורא את העולם, יש מיד בעיות! הפסוק השני כבר מתאר בעיות :"והארץ היתה תוהו .."

ובכל זאת, הבורא מנסה רק לתקן!

הבורא מזהיר לפני מהתוצאות שעלולות לצוץ מ"חטאים", ומתקן אחרי.

אין עונשים לשם עונש. (ולזרוק חפץ יכול להוביל לזרוק אדם, זה כמו להעניש לשם ענישה!)

למשל, הוא אומר לאדם שאם הוא יאכל מעץ הדעת, הוא ימות: מהרגע שהאדם ידע, שהוא אפילו יאכל מהדעת, אז הוא ידע שיום אחד ימות! וזה יגרום לו להרבה סבל! החיות אינן יודעות שהן ימותו. לפחות, הן לא חיות בחרדה הזאת כל הזמן. לכן, ה' מייעץ לאדם שלא יאכל מעץ הדעת.

אחרי שהאדם חוטא, הוא מתאר לו את התוצאות של מעשיו.

וגם הדרכים לתקן אותם.

אין עונש אלא אזהרה, ותיאור התוצאות של המעשה .

מיד אחר כך, הבורא מתקן.

אפילו עם קין, ה' מדבר הרבה. כדי שיבין את מעשיו , כדי שיבין את התוצאות וכדי שינסה לתקן.

"נע ונד" זו תוצאה ולא עונש. אדם שהורג את אחיו, גורם לעצמו לאבד את מקומו! הוא לא יוכל לשבת בשלווה. הוא כל הזמן יהיה בחיפוש אחר עצמו!! כי הוא הרג חלק מעצמו!

 

אם כן, נראה לעניות דעתי, שהסיפור של הפרשה במיוחד ושל כל המשך הקלקולים והתיקונים הם מאוד יוכלות ללמד לנו היום לחשוב על התהליכים ההרסניים שאנו עורבים בלי לשים לב אליהם תמיד:

 

אפילו אם אנו צריכים לזרוק חפף במקום לתקן (בין שאין זמן, הוא אי אפשר לתקן או כל סיבה אחרת) עלינו להצטער על זה! לבחור תמיד באופציה של התיקון במקום לזרוק.

כי יש להתנהגויות האלה השפעה ישירה לנפש שלנו.

על היחסים שלנו עם העולם, עם עצמנו, וכמו שניסיתי לתאר לעיל, גם ליחסים שלנו עם האנשים האחרים הסובבים אותנו.

 

 

גם שחיטת בהמה לשם אכילה , חייבת , לעניות דעתי, להיות מלווה תמיד ביראה וכבוד. אין מעשה השחיטה או ה"גידול של חיות לשם אכילה", דבר של מה שכך. אין להתעלם מהסבל שנגרם היום (יותר מתמיד) לחיות במסחור של הבשר. ואכילת בשר חייבת להיות מלווה ממחשבה מיוחדת, כמו זריקת חפץ: עושים זאת בלית ברירה ולא כברירת מחדל!

 

עולם התיקון

בע"ה כו תשרי התשעח

מישל בן שושן

 

בראשית לעד8

על מקצועות אהובים שנעלמים, כמו הסנדלר, השען, החייט…

הרהורים על עולם התיקון

 

אחד מהדברים שהפרשה גרמה לחשוב עליו , השנה, זה עניין התיקון:

בעולמנו היום, אנו קונים מוצר חדש במקום לתקן את הישן. זה הרבה יותר זול , לפעמים. זה יותר יעיל כי המוצרים מיוצרים כדי שתהיה להם חיים קצרים. המוצרים נהיים יותר ויותר זולים. ואין זמן להתעסק עם תיקון מוצר, אנו חיים בעולם החדש. זורקים וקונים חדש.

יכול להיות שגם ביחסי אנוש, אנו מושפעים לרעה ממה שקורה ביחס שלנו אל המוצרים:

אנו מחפשים קשרים מהירים, מפוקסים בנושא או עניין מוגדר מראש. יוצרים קשר במהירות ובקלות גדולה. אבל לקשר יש מטרה מוגדרת, ומיד אחרי סיפוק התועלת הזאת, הקשר מתנתק:

  1. כי הגענו כבר אל סיפוק הקשר
  2. לחדש הקשר יהיה קל מאוד. אז אין מה להאריך אותו.

משתמשים בקשרים עם בני אדם . מתקשרים כדי לקבל מידע. או כדי לספק רצון לדבר. או לספק צרכים מיניים. ומיד אחר כך, מרגישים שהקשר כבר איינו יותר "יעיל". "זורקים" (מנתקים) את הקשר עד לפעם הבאה.

גם בזוגיות הרגשה זו יכולה לחלחל ולגרום אולי לגירושים יותר קלים ומרובים.

 

אם כן , גם קשרים, פחות מתקנים!

זה קשה, ארוך, דורש זמן מאמצים ולא תמיד מצליחים. אז "זורקים" (מנתקים) קשר. ויוצרים אחר.

בדיוק כמו שאנו עושים עם המוצרים!!

 

כשהבורא בורא את העולם, יש מיד בעיות! הפסוק השני כבר מתאר בעיות :"והארץ היתה תוהו .."

ובכל זאת, הבורא מנסה רק לתקן!

הבורא מזהיר לפני מהתוצאות שעלולות לצוץ מ"חטאים", ומתקן אחרי.

אין עונשים לשם עונש. (ולזרוק חפץ יכול להוביל לזרוק אדם, זה כמו להעניש לשם ענישה!)

למשל, הוא אומר לאדם שאם הוא יאכל מעץ הדעת, הוא ימות: מהרגע שהאדם ידע, שהוא אפילו יאכל מהדעת, אז הוא ידע שיום אחד ימות! וזה יגרום לו להרבה סבל! החיות אינן יודעות שהן ימותו. לפחות, הן לא חיות בחרדה הזאת כל הזמן. לכן, ה' מייעץ לאדם שלא יאכל מעץ הדעת.

אחרי שהאדם חוטא, הוא מתאר לו את התוצאות של מעשיו.

וגם הדרכים לתקן אותם.

אין עונש אלא אזהרה, ותיאור התוצאות של המעשה .

מיד אחר כך, הבורא מתקן.

אפילו עם קין, ה' מדבר הרבה. כדי שיבין את מעשיו , כדי שיבין את התוצאות וכדי שינסה לתקן.

"נע ונד" זו תוצאה ולא עונש. אדם שהורג את אחיו, גורם לעצמו לאבד את מקומו! הוא לא יוכל לשבת בשלווה. הוא כל הזמן יהיה בחיפוש אחר עצמו!! כי הוא הרג חלק מעצמו!

 

אם כן, נראה לעניות דעתי, שהסיפור של הפרשה במיוחד ושל כל המשך הקלקולים והתיקונים הם מאוד יוכלות ללמד לנו היום לחשוב על התהליכים ההרסניים שאנו עורבים בלי לשים לב אליהם תמיד:

 

אפילו אם אנו צריכים לזרוק חפף במקום לתקן (בין שאין זמן, הוא אי אפשר לתקן או כל סיבה אחרת) עלינו להצטער על זה! לבחור תמיד באופציה של התיקון במקום לזרוק.

כי יש להתנהגויות האלה השפעה ישירה לנפש שלנו.

על היחסים שלנו עם העולם, עם עצמנו, וכמו שניסיתי לתאר לעיל, גם ליחסים שלנו עם האנשים האחרים הסובבים אותנו.

 

 

גם שחיטת בהמה לשם אכילה , חייבת , לעניות דעתי, להיות מלווה תמיד ביראה וכבוד. אין מעשה השחיטה או ה"גידול של חיות לשם אכילה", דבר של מה שכך. אין להתעלם מהסבל שנגרם היום (יותר מתמיד) לחיות במסחור של הבשר. ואכילת בשר חייבת להיות מלווה ממחשבה מיוחדת, כמו זריקת חפץ: עושים זאת בלית ברירה ולא כברירת מחדל!

 

בראשית מ

בע"ה כג תשרי התשעח

מישל בן שושן

 

בראשית מ

מתוך השיעורים של מניטו ז"ל

 

http://www.toumanitou.org/toumanitou/la_sonotheque/parasha/berechit_serie_1988/cours_1

 

וירא אלוהים כי טוב

"טוב", פירושו "ראוי להיות", זוכה להיות!

אין עדיין שום השוואה בין טוב ורע. ה' בורא והוא רואה אם זה ראוי להיות!

זה מלמד אותנו שאחד הדברים שהאדם חייב לעשות, זה לזכות במה שניתן לו. בין השאר , לזכות בחיים שנתנו לו! כך האדם נהיה "טוב" בזה שהוא זכה להיות!

 

האמת והמציאות

כשאנו מתבוננים על המציאות, אנו שואלים את עצמנו האם זה מה שרצה הבורא לבורא? האם זו האמת שהתכוון אליה הבורא?. ומיד יש להגדיר את שני המושגים האלה : האמת והמציאות כסותרים אחד את השני. הרי המציאות שלנו בעולם מראה לנו המון רוע. איך זה יכול להסתדר עם הקביעה שמה שראה אלוהים הוא "טוב"? (ואפילו , לפעמים "טוב מאוד"?).

היהדות מאמינה באל אחד. הוא האל שברא את העולם (ואמר כי הוא טוב) והוא המשגיח בכל עת וממשיך ל"תחזק" את הבריאה שלו. אם כן, אין אנחנו, היהודים יכולים לקבל הימצאות שתי רשויות או יותר שיסבירו הניגוד המוחלט שיש בין האמת והמציאות. אנו (יותר מכל אדם אחר )חייבים להבין על מה מדובר!

ההגיון הטבעי איננו יכול לעזור לנו להבין את הפער הזה (בין המציאות והאמת). ולכן, חייבים להבין זאת מבחינת ההתגלות. (דבר שבא מחוץ לשכל הטבעי של האדם).

 

העולם הבא

את הפרדוקס הזה (בין האמת והמציאות), אנו, היהודים, חיים אותו בכל עת ובכל התחומים. ניתן להגדיר את שני העולמות שאנו חווים ביחד:

  • עולם הזה= העולם של המציאות
  • העולם הבא= העולם ששואפים אליו בחיים שלנו בעולם הזה.(כלומר לא מדובר בעולם שלאחר המוות או משהוא כזה אלא מימד מקביל בלחיינו שמפנה אותנו לעברו. מה משמגדיר אותו זה שהוא לא "זה "- אלא שהוא "בא")

משנה מסכת אבות פרק ד משנה טז :[יז] רבי יעקב אומר העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין:

התקן עצמך בפרוזדור (עולם הזה) כדי שתכנס לטרקלין (עולם הבא).

לא בגלל שהטרקלין, האולם החשוב והעיקרי, מובטח ל נו שהוא יתקיים לעתיד לבוא, בעתיד מאוד רחוק. אלא ששני העולמות: הפרוזדור והטרקלין מקבילים! אלא שהם נמצאים בשני מימדים מקבילים והשני (הטרקלין) תלוי בראשון (הפרוזדור). או, במילים אחרות, עומק ואיכות החיים בעולם הבא (הטרקלין) תלויים בהכנות, בהתקנות שלנו , בעולם הזה (הפרוזדור).

  • העולם הזה= הפרוזדור= המציאות. העולם איך שהוא.
  • העולם הבא= הטרקלין= האמת.העולם שהתכוון אליו הבורא

בעולם הבא, בעולם האמת, בעולם שאליו התכוון וחשב הבורא, הכל טוב. אין בו רע בכלל.

אם כן, מכוון שמדובר באותו עולם(הזה והבא), מאיפה הגיע הרע ולמה?

 

האמת המציאות
עולם הבא עולם הזה
הכל טוב טוב ורע לפי דרגותם
כוונת הבריאה הבריאה
השכל, הרוח הגוף
המתמטיקה הפיזיקה

 

הרב מסביר את הפער בין העולמות על ידי  משל: הפער בין המתמטיקה והפיזיקה (שהבאתי בשורה התחתונה בטבלא המסכמת עד כה)

המתמטיקה היא בהגדרתה אידיאלית. היא כולה תאוריה בנויה היטיב עם חוקים אבסולוטיים. היא אמת גמורה (כל עוד אנו נמצאים באקסיומות קבועים של מתמטיקה מסויימת)

הפיזיקה, משתמשת בחוקי המתמטיקה כדי לבחון אותה במציאות. ברוב המקרים, המציאות של הפיזיקה מאשרת את מה שלמדנו במתמטיקה. (בדרך כלל מבטלים את ההפרשים הזעירים (בערך ה"אפסילון") ביניהם לטובת היישום והצלחת אימות התיאוריה המתמטיקאית)

המשל הזה איננו רק המחשה של הפער הקיים בין התחומים שדומה מאוד לפער בין האמת והמציאות.

(האמת היא הרבה יותר מורכבת כששני המדעים החשובים האלה ניזונים אחד מהשני. התיאוריה (האמת) ניזונה מהאינטונציה שנובעת מהמציאות  והמציאות (הטכנולוגיה) מתחדשת בזכות התיאוריה. )

החיבור ביניהם שמתגשם יותר ויותר, הוא אחד מהגלויים שהאמונה העברית קדמה להם מזמן.

 

ארבעה עולמות

כדי לנסות ולהבין ענין הפער בין המציאות והאמת, יש לקרוא בעיון את המילים שהתורהמשתמשת בהם:

בפרק הראשון, מדובר על "בריאה" (ויברא אלוהים, בראשית ברא אלוהים..) ו"עשייה" (ויעש אלוהים את הרקיע). בפרק השני מופיע פועל שלישי:"יצירה" (פרק ב (ז) וַיִּיצֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם).

החכמים מדברים על מילה רביעית:"אצילות"שלא מוצאים בסיפור הבריאה.

(מצאתי שני מקורות בתורה לשורש הזה:

1: בראשית פרק כז (לו) וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי וַיֹּאמַר הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה:

  1. במדבר פרק יא (יז) וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם )

בעצם, כדי להבין את בניין הפער בין האמת והמציאות, יש להבין הפער בין העולמות השונים. דיברנו עד כה על שני עולמות מקבילים (עולם הזה ועולם הבא) אבל החכמים מגדירים ארבעה עולמות שמפרידים ביניהם (למרות שכולם מקבילים אחד לשני בו זמנית):

 

  1. עולם האצילות=העולם ה"גבוה" ביותר, הוא העולם הקרוב ביותר לכוונת הבורא, שם,נמצאים "למעלה מטוב"
  2. עולם הבריאה: כלל שאנו "יורדים" למציאות, אחרי שעוזבים את האמת של הכוונה, מתחיל להתגלות הטוב או הטוב מאוד, כלומר האפשרות של הרע!.
  3. עולם היצירה: יש בו חצי טוב וחצי רע
  4. עולם העשייה= רובו רע ומיעוטו טוב!

(יש עולם חמישי שמחבר את ארבעתם כמו שיש ביד האדם אגודל מול ארבעת האצבעות האחרים והוא מאפשר להם להתקיים)

 

עולם הבריאה:

הרע מתגלה כולו בעולם העשייה אבר כבר בעולם הבריאה הוא מוצא את מקורו. הרע איננו נמצא בכלל בעולם שלמעלה, בעולם האצילות.(אין רע יורד מן השמים). רק כשיורדים לעולמות התחתונים יותר, אנו מרגישים, מתרגמים את המציאות כטוב או רע.ואז הרע הוא באמת רע. אסור להגיד שהרע הוא בעצם טוב. כי זה שולל לגמרי את המצאות העולמות שמתחת לבריאה. יש להגדיר את הרע כרע. יש להצטער עליו. יש להילחם נגדו יש למנוע אותו. כי הוא רע ממש. ליחידי סגולה בודדים בלבד יכולה להיות ההבנה האמיתית שהרע הוא בעצם טוב במקורו. אבל אסור לאחרים (כלומר כמעט כולנו) להגיד או לחשוב כך.

"לברוא" זה לתת קיום (להעביר למציאות) כוונה אמיתית של הבורא.

ענין התמונות

החשיבה, הבינה, צריכה להיות מעבר לכל "תמונה" בראש. איוסר עשיית תמונה, כמו עשיית פסל, היא הדבר החמור ביותר כבר בעולם המחשבה. כשחושבים, אסור "לדמיין"!! זה תנאי כדי לחיות ב"עולם הבא". זה אפשרי ונמצא כבר בהווה. לכן המשנה אומרת "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" יש לו כבר! זו לא הבטחה לעתיד. יש רק להתנתק מהדמיון של התמונות (לעזוב את העבודה הזרה).

בעולם הבריאה יש כמה דרגות

  1. עולם הבא
  2. עולם הזה, שמתחתיו.

הירידה מעולם הבא לעולם הזה מתבטא בשני הפסוקים הראשונים:

  • בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ= עולם הבא
  • והארץ היתה תוהו ובוהו..= עולם הזה

"הארץ" בפסוק הראשון הוא לא אותו "ארץ" שבפסוק השני. אלו שני עולמות שונים. ובכל זאת זו אותה הארץ! הזוהר מסביר זאת במילים שלו: זו ארץ של מעלה וזו הארץ של מטה.

זה התחיל בפסוק הראשון וזה ממשיך (יש התקדמות!) בפסוק השני!

 

הצדיקים והרשעים

כדי לנסח את אותה הבעיה(הצורך ברע בעולם) המדרש מדבר על הצורך לברוא רשעים בעולם.

בראשית רבה פרשה ב ד"ה ה רבי אבהו:ה רבי אבהו אמר מתחלת ברייתו של עולם צפה הקדוש ברוך הוא במעשיהן של צדיקים, ומעשיהן של רשעים, הדא הוא דכתיב (תהלים א) כי יודע ה' דרך צדיקים וגו', והארץ היתה תהו ובהו, אלו מעשיהן של רשעים, ויאמר אלהים יהי אור אלו מעשיהן של צדיקים, אבל איני יודע באיזה מהם חפץ אם במעשה אלו ואם במעשה אלו, כיון דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב, הוי במעשיהן של צדיקים חפץ ואינו חפץ במעשיהן של רשעים,

אבל אם ה' אינו חפץ במעשיהם של רשעים למה ברא אותם? או למה ברא את האפשרות שיהיו רשעים?? זאת אותה השאלה  של סיבת בריאת הרע. האפשרות שיהיה רע או רשעות.

 

יצר הרע

בראשית פרק ו (ה) וַיַּרְא יְקֹוָק כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם:

הגמרא מסבירה: התינוק נולד עם יצר רע. ככל שהוא גדל, הוא רוכש את היצר הטוב (בבר מצווה!)

וכך הרב מגיע לעיקר: ההגדרות של הרע והטוב:

  • יצר הרע= רצון לקבל
  • יצר הטוב= רצון לתת

אבל אם אין לי את הרצון לקבל את החיים, אני לא חי! אני חייב לקבל! וזה תנאי לכל חיים. רק משם אפשר לתת! כלומר, הטוב תלוי ברע!! בלי הרע אין טוב!! ולא מדובר ביחסיות שיש בין שניהם ( אין דבר נראה טוב אלא מתוך ההשוואה אל משהוא רע ממנו). אלא באופן מוחלט!

 

גוף ונשמה

אפשר לתרגם זאת במונחים אחרים: גוף ונשמה:

  • הנשמה, היו רוצה לתת. היא באה מלמעלה.
  • הגוף רוצה לקבל. הוא זקוק לאוכל, להנאות, לצרכים שונים.

הנשמה רוצה לעזוב את הגוף כל הזמן. היא מחפשת לעלות. אבל הגוף זקוק לה כדי לחיות! לכן הוא קושר אותה אליו חזק. בזכות היצר הרע, הגוף קושר אותה ויש חיים!

נמצאים מול פרדוקס: אם היה רק טוב, אז הנשמה היתה עולה ומתנתקת מהגוף. לא היינו חיים!

 

הרב אשל"ג:

 

כל רע מבוסס על רצון לקבל. לקבל הנאה. בלי לחשוב למה ואיך . אני רוצח כי בא לי להרגיע את עצמי בצורה הזאת. המעשה שלי יעניק לי סיפוק. זה הרצון לקבל.

כל טוב מבוסס על הנתינה

יש ארבע בחינות

  1. הרצון לקבל כדי לקבל. זה הרע .זו תקופת הילדות. חייבים לעבור דרך התקופה הזאת כדי לפתח את "כלי הקבלה". כלומר ללמוד לקבל. יש כאן מקום רחב מאוד ללימוד ולחינוך הילדים . כל מה שמפתחים ככלי קיבול ישמש בעתיד. זה דבר חשוב מאוד ללמוד לקבל. זה השלב שבו נשאר הרשע. האגואיזם המוחלט. הרשעים מלמדים אותנו איך לקבל! הם קובעים בחברה את הקיצוניות ההכרחית הזאת שממנה יש ללמוד הרבה אבל יש גם להתרחק ממנה!
  2. הרצון לתת כדי לתת. זה הטוב המושלם. אבל זו אשליה כי אין בו יכולת לחיים. התקופה הזאת באה , בדרך כלל אחרי התרופה הראשונה, אחרי הבר מצווה, אצל המתבגר. האידיאלים הגדולים. לתת לכל העולם ללא תמורה. הקומוניזם, ההומניזם, וכל הדברים היפים שבסופו של דבר אינם ישימים. אם לא יודעים להתנתק מהם זה יכול להביא לבעיות חמורות מאוד. אבל זה שלב הכרחי כדי ללמוד לתת.
  3. הרצון לתת כדי לקבל: אחרי שיצאנו משני הראשונים, מגיעים לשלב שבו יודעים שיש לשלב בין שניהם. אבל לא יודעים במה להתחיל בנתינה או בקבלה. המוסר הבסיסי, "הדת" הטבעית, מונעת אותנו : תן כדי לקבל. למשל, יש מוסדות נדבה שאומרים: בו להתנדב כי בסופו של דבר אתה תהנה מאוד. ככל שתיתן כך תקבל עוד יותר. זה עובד. במיוחד היום שהמטרה היא "למצוא סיפוקים", מהלך הנתינה מצדיק עצמו כי בסופו של דבר יש הנאה מזה. יש התעלות מזה. מקבלים סיפוק מהנתינה! אבל ,מרגישים שזה מסולף! לא באת באמת כדי לתת אלא כדי לקבל! ואז יכולים לחזור לשלב השני: יש לתת רק כדי לתת! אבל זה לא עובד!
  4. הרצון לקבל כדי לתת: אבל היהדות מלמדת אותנו שהשלב האחרון הוא הסדר הנכון! יש לקבל הכי הרבה כדי להיות מסוגל לתת הרבה. זה האושר האמיתי!

"בכל לבבך"= (רש"י) בשני יצרך. יצר הרע (לקבל) ויצר הטוב (לתת). יש מצווה לקבל!! כדי לתת! כך עושים נחת רוח ליוצרינו! אם כן שורש הרע הוא טוב מעולה! כי הוא מאפשר הטוב וככל שהוא רע כך הטוב טוב יותר!

כדי לשמח צריך להיות שמח! אם כן עלי להיות שמח! עלי לקבל כדי להיות שמח ואחר כך אני יכול לשמח אחרים! (אם אני עצוב, בדיכאון, אני עלול להפיל אחרים בדיכאון!)

 

השבת

זה היום בו "מקבלים" הכי הרבה! אוכלים,ישנים, שרים, נהנים, כדי שנוכל לשמח את עצמנו ואת האחרים!

 

 

שוגג ומזיד

למה ניתן לכפר על ידי קרבן רק על חטאים שנעשו בשוגג?

שורש הרע הוא הרצון לחיות.

כל קרבן נעשה על בסיס מאכל.חייבים לאכול כדי לחיות. ומכיוון שחייבים לאכול, אז לפעמים חוטאים!

אולי יש חטא כל פעם שאנו אוכלים! כי הרי אנו מעדיפים את עצמנו על גב יצור אחר.

מערכות הכלכליות שמונעות על ידי הצורך של האכילה מבוססות על רווח! וזה יכול להיות שורש הרבה רע.

לכן, מכפרים על החטאים האלה (ש"חייבים " לעשות כדי לאכול!) על ידי אוכל נקי מכל אינטרס: הקדשים!

 

העצמיות של הבריאה

הרבה פעמים מדברים על הבריאה כמו על ייצור עצמאי. מדברים על "פי הארץ", "הארץ דורשת את שבתותיה".

והבריאה עצמה רוצה לחיות. היא רוצה לקבל!

(קשה לבני האדם המודרניים להבין זאת- הם מקטלגים זאת כמיסטיקה או מיתוסים)

בראשית פרק א(יא) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן:(יב) וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:

רש"י בראשית פרק א עץ פרי – שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן, אלא (פסוק יב) ותוצא הארץ עץ עושה פרי, ולא העץ פרי, לפיכך כשנתקלל אדם על עונו נפקדה גם היא על עונה ונתקללה:

מעבר לסירוב של הארץ להוציא עץ פרי עושה פרי, יש לתמוה על המילים "ויהי כן": כאילו זה היה יכל להיות אחרת. אכן, המילים האלה מדברות על הפער שדברנו עליו מהתחלת הלימוד: הפער בין האמת (רצון ה') והמציאות (מה שקורה בפועל).

ויהי כן= בערך נהיה כך! לא בדיוק! רק בערך!כמו ה"epsilon" שדברנו עליו בין המתמטיקה והפיזיקה. יש יצר הרע לעולם!! וזה מביא לרע!

  • ויהי= בעולם האמת
  • ויהי כן= בעולם המציאות

האמת, רצון הבורא המקורי הוא שהעץ יהיה פרי

אבל בפועל יש עץ, ויש עלה, ויש פרח ויש פרי. יש הרבה עלים שלא יבואו לידי פרח והרבה פרחים שלא יבואו לידי פרי. יש הרבה בזבוז!! כל התהליך נראה בזבזן! וצריך הרבה מזל כדי שזה יעבוד!!

הבזבוז

תהלים פרק א (א) אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב:(ב) כִּי אִם בְּתוֹרַת יְקֹוָק חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה:(ג) וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ:(ד) לֹא כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם כַּמֹּץ אֲשֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ:(ה) עַל כֵּן לֹא יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים:(ו) כִּי יוֹדֵעַ יְקֹוָק דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד:

האם יש מציאות כזו שכל עלה ייתן פרי, בלי בזבוז?כל אחד חושב שהוא הוא הפרי! הוא האתרוג!אבל גם לערבה יש משמעות ובסופו של דבר יש מקום לכל אחד

הבורא רצה  שלעץ יהיה כבר הטעם של הפרי. זה לא קרא.

האידיאל, אכן הוא שלא יהיה בזבוז משאבים. למה צריך כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה עלים, כל כך הרבה פרחים כדי נגיע לכל כך מעט פירות? למה לא לקצר אל הדרך בין העץ  לפרי ?!

על השאלה הזאת של הבזבוז הנראה לעינו של האדם, התורה מזמינה אותנו!

"האדם הוא עץ השדה"

כלומר, האדם הוא כמו העץ: הוא זקוק להרבה משאבים, לתהליך ארוכים ולא תמיד מוצלחים והתוצאות זעומות יחסית להשקעה. יש הרבה עלים שנובלים ללא תוצאה של פרי  בסוף התהליך!

 

אם הייתי יכול, הייתי ממציא מדרש בו האדם מתלונן על הבזבוז. ה' עונה לו: ומה אני אגיד כשבקשתי שהעץ יהיה כבר הפרי והבריאה לא עשתה זאת?. זה לא שאני , הבורא , גרמתי לבזבוז. זה חלק מהעסקה כולה! תיאורטית, אתה צודק, אבל אתה נמצא בעולם שבו החוקים הם כאלה שנראה שיש בזבוז! צריך להיות סבלני! תהיה סבלני כמו שאני סבלני! ההיסטוריה יכולה להתקדם באטיות בלתי נסבלת עבור האדם. התוצאות, היעילות של מעשי האדם יכולות להיות מוסתרות בגלל זה!

רק האיש אשר לא הלך בעצת רשעים….ובתורת ה' יהגה יומם ולילה, יכול אולי להבין שיש תועלת בכל השלבים האלה. העלה של הצדיק איננו נובל, הוא איננו "סתמי". הצדיק לומד להכיר שבכל דבר שנראה מבוזבז, יש בעצם תועלת עצומה!

 

הארץ חוטאת!

המצב המוסרי של העולם: הוא תלוי במצב המוסרי של האדם!! "אם שמוע תשמעו..ונתנה הארץ יבולה.."

הארץ אכן לא הוציאה עץ פרי כמו שציווה ה'. אבל היא לא נענשה עד שהאדם חטא בעצמו!! כלומר הכל תלוי באדם!!

קשה מאוד לאיש מודרני לקבל העניין שיש לבריאה כוח בחירי או "נפשי". זה מזכיר מסתיקה ועבודה זרה. אבל מניטו טוען שזו טעות. יש קשר הדוק בין התנהגות האדם והעולם בכלל! אדם ששר יכול לגרום לפרח להריח יותר טוב! אם בני האדם אינם מוסריים, יש פירות האילן מאבדים את טעמם!

אבל , אפילו אם לא מקבלים את העמדה הזאת, יש לפחות עניין עמוק כשהתורה מספרת לאדם שהארץ והשמים רגישים להתנהגותו! זה מכניס אותו בחזרה אל המוסריות , אל הטוב הטבעי, אל חוקי הטבע שאליהם הוא בכל זאת שייך!

אם התורה מספרת לאדם את סיפור הבריאה, זה לא כדי לספר את מה שקרה אובייקטית, אלא כדי לספר לו סיפור שיקשור אותו לבריאה בצורה מיוחדת!

כשהתורה אומרת שהארץ חטאה וקבלה את עונשה רק אחרי שהוא, האדם חוטא, זה אולי כדי שירגיש את התוצאות הענקיות של התנהגותו המוסרית על הבריאה עצמה!

כשהאדם חוטא, הוא גורם לכל מערכת הבריאה נזק. הוא מגלה לבריאה שיש חטא בבריאה עצמה. אבל, על ידי כוח הבחירה שלו, הוא זה שאחראי למימוש הנזקים!!

 

כמה הרעיון הזה הוא אקטואלי וממשי , בעידן שבו האדם מתחיל להרגיש שהוא גורם לנזק סביבתי עצום שתוצאותיו הרסניות גם עבורו! (לע"ד)

 

הרצון לקבל של העולם

העובדה שבריאה איננה מקיימת בדיוק את רצון הבורא (ויהי "כן"= לא בדיוק, רק בערך), מתורגם על ידי הרב (בעקבות קריאתו של הרב אשלג) בקביעה שיש בבריאה רצון לקבל.

לא רק האדם רוצה לקבל אלה כל יצור בבריאה רוצה לקבל.

בפני עצמו זה לא רע, זה אפילו המנוע העיקרי של הבריאה. אבל, אם האדם יסתפק ברצון לקבל, בלי לשלב אותו עם הרצון להשפיע, אז זה הרסני.

זה אולי ההבדל המהותי בין האדם ושאר הבריאה: כל בירייה מקבלת ומשפיעה. האדם, יכול לקבל בלי להשפיע! וכאן מקום להיות רשע. אין בבריאה שום רשעות למרות הרצון לקבל שבה. לאדם כן אם הוא מקבל על מנת לקבל בלבד.

 

עוד חטא חטאה הארץ!

הבורא מבקש מהבריאה:

בראשית פרק א (כד) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי כֵן:(כה) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:(כו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ:

הארץ היתה אמורה להוציא בעצמה כל נפש חיה. אבל כתוב: ויהי כן! כלומר לא בדיוק!

הבורא חייב להתערב בעצמו "ויעש אלוהים את חית הארץ".ועבור האדם, הבורא מערב עוד יותר! עד שבסופו של דבר מגיעים למה שהבורא רצה בהתחלה:  (פרק ב (ז) וַיִּיצֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:

 

אולי כדי שנבין שכל נפש חייה על האדמה, זה לא דבר מובן מאליו! חייבת להיות ההתערבות של האלוהים! ויצירת האדם היא עוד יותר לא טבעית! (והמשך הסיפור של התורה יראה לנו שיצירת העם היהודי זה עוד פחות טבעי!! (לע"ד)

 

בראשית פי

בע"ה כה תשרי התשעז

מישל בן שושן

 

בראשית פי

 

  1. מאכלי האדם והחיות (הרב מאיר שפיגלמן  ישיבת הר עציון)

 

ככל שהאדם חוטא, יש גידול בדברים שמותרים לו לאכול!!

  • לפני החטא, מותר לאדם לאכול רק את העשבים והפרות שיש בהם זרע. כלומר, רק צמחים שהוא יודע בוודאות שלא ייכחדו מהעולם בגלל העובדה שהוא אוכל אותם. לעומתו, לחיות מותר לאכול כל ירק, אפילו אלה שנראה לכאורה שאכילתם תשמיד אותם מהעולם כי אין להם זרע.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה: וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן: (פרק א' : כט-ל):

 

  • אחרי חטא עץ הדעת, הדבר כבר משתנה וה' מודיע לאדם שהוא יכול לאכול, כמו החיות, כל צמח וכל ירק, אפילו מה שלא זורע זרע, כל עשב השדה!

וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה: (פרק ג פסוקים יז- יח).

  • אחרי חטא דור המבול, כבר מותר לו לאכול אפילו בעלי חיים!

כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל: (ד) אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ:(פרק ט פסוקים ג-ד)

נשארת הגבלה אחת בלבד: איסור לאכול אבר מן החי. זה איסור שחל על כל בני האדם שנולדים אחרי נוח.

אחרי קבלת התורה, יחולו איסורים חדשים על אכילת בהמת וחיות: יש רשימה של דגים, עופות וחיות שאסורים לאכילה על ידי בני ישראל.

 

נחשוב על משמעות הדברים:

ככל שהאדם "יורד במדרגה רוחנית" , מותר לו לאכול יותר דברים!! כשמבקשים מהאדם לעלות שוב במדרגות רוחניות, אוסרים עליו לאכול דברים מסוימים!

לפי ההגיון, לכאורה, היה צריך להיות בדיוק להיפך! לפי הדעה הרובחת, איסור מאכלים הוא "עונש" בגלל חטא.

האדם האידיאלי,כמו שהתבוון הבורא לכתחילה, צריך לכבד את העולם, לא להשמיד אותו, לאכול רק כדי להתקיים ולא לפגוע במינם האחרים, במיוחד אם הוא משמיד אותם.

הירידה המוסרית של האדם, מדרדרת אותו עד כדי כך שהדרישה הרוחנית הגבוה כבר לא מתאימה לו! הוא עד כדי כך מקולקל שאין מקום לדרוש ממנו רגישות גבוה. לכן, מתירים לו לאכול יותר דברים. החטא קלקלה את האדם. היא הגשימה אותו, הכניסה אותו לחומריות ולירידה מוסרית. לכן , הרגישות הגבוה שנדרשה ממנו בעבר, איננה עוד רלוונטית!

למשל, אדם שקורא בתורה ועושה הרבה שגיאות בקריאה, דורשים ממנו לתקן רק השגיאות החמורות בלבד. אבל אדם שמקפיד וקורא מאוד יפה בתורה, נתקן אותו על שגיאות קלות ביותר כמו דגש חזק או מלעיל..

ככל שהאדם גבוה במעלה ובאיכות, דורשים ממנו יותר. אבל אדם פחות, מסתפקים איתו במועט!

אם כן,איסורי המאכלים, הם  ביטוי לאיכות הרוחניות של האדם, לרגישותו.  הם לא עונשים .

 

  1. קין והבל (לעד)

קין יוזם קורבן (מנחה) לה'. הבל עוקב אחריו ומביא "גם הוא". רק מה, ה', באופן שרירותי מקבל המנחה של הבל ולא של קין. התורה אינה מצדיקה החלטה זו.לכן, יש לקחת אותה כשרירותית.

נראה לי שהמטרה של ה' היא לדעת מה תהיה התגובה של קין אחרי החלטה זו.

כל הפרשנים ניסו למצוא טעמים להחלטה הזו. הבל הוא הצדיק וקין הרשע! למה? מנסים למצוא כל מני תירוצים:

  • הבל הביא הדברים הטובים  וקיין הביא רק דברים מצויים
  • שמם מסגיר את אפיים: הבל איש רוח וקיין איש שדואג רק לכסף (קניינים), מגושם ..
  • כולם מסתמכים על התוצאה: אם ה' קיבל המנחה של הבל, ה אומר שהבל עדיף! וקין רשע!
  • לאור תוצאות העימות והרצח של אחיו, קין יוצא ממש רשע ומצדיק כל מה שאפשר לחשוב עליו , אפילו לפני הבאת המנחה! קוראים את הסיפור והסוף מלמד על ההתחלה.

נראה לי שראייה זו היא יותר מדי קלה ומהירה. התורה דורשת קריאה איטית ולא פזיזה. התגובה של קיין והרצח לא מתוכננים לכתחילה הם תגובה לתסכול של קיין אחרי שה' לא שעה למנחתו. ואי אפשר להכריח אותנו לחשוב שמנחתו של קיין היתה פסולה! פשוט כי לא כתוב כך בתורה!

לכן, אני מציע לקרוא את ההחלטה של האלוהים לא לקבל את מנחת קין כ"נסיון" לקיין

הנסיון הוא מהלך שבו האלוהים רוצה להעלות יותר למעלה אדם שנמצא במדרגה נמוכה . מתוך אכפתיות כלפי האדם הזה. האלוהים רוצה שקיין יברר את עצמו. הוא דורש ממנו תגובה. הנסיון יכול להפיל אותו אם הוא לא ידע להפיק מהנסיון הזה המיטב אבל זה יכול לשפר אותו הרבה. למשל, זה יכול לעזור לו לברר מה עניין הקניין ומה משמעות המנחה עבורו. איך הוא יגיב מול חוסר הצדק?

אחרי הרצח, ה' עדיין מאוד מעוניין במהלך הזה שבו הוא התחיל עם קיין. הוא שואל אותו שאלות. עצם הדיבור איתו מראה שה' מעוניין יותר בתגובה של קיין, בתשובה שלו, בשיפור נפשו מאשר להעניש אותו או להרוג אותו. ואכן קיין עושה תשובה מסויימת .

לסיכום: נראה שמטרת התורה היא לתאר את המהלך של התקדמות האדם מול האתגרים שמציבים לו החיים והאלוהים. אין עניין של עונש או שכר לשמם. אלא דרבון מצד האלוהים כלפי היצור החי חשוב לו: האדם. תיאור מצבים אינו בא אלא כדי לדעת איך האדם יגיב מול המצב המסויים. איך הוא מקבל אחריות על תוצאות מעשיו ואיך הוא יכול לתקן.

החטא פחות חשוב מאשר התגובה של האדם מול החטא. התגובה, התשובה, הכנות, העבודה הנפשית מול מציאות מסויימת, נעימה או פחות נעימה.

 

  1. חווה והנחש (הרב מאיר שפיגלמן )

האלוהים ציווה "מעץ הדעת לא תאכל".

הוא השאיר ספק בפרשנות שלו: האם אסור לאכול מהעץ עצמו, מהגזע או רק מפירותיו?

בתוך הספק הזה, נכנס הנחש: הוא טוען שהעץ אסור והפירות מותרים.

אכן, היתה קיימת אפשרות כזו שיהיה ניתן לאכול מהעץ עצמו. כי האלוהים ביקש שהארץ תוציא "עץ פרי עושה פרי" כלומר שיהיה טעם לעץ עצמו. אם האדמה חטאה בזה שהיא הוציא רק "עץ עושה פרי", זה סיפור אחר. זו אשמת האדמה, אשמת הבריאה. אבל כן הנחש צודק: יש  אפשרות כזו שהעץ יהיה אכיל ושכוונת מצוות האלוהים היא רק לא לאכול מהעץ עצמו.

אם כן, חווה אוכלת הפרי, כשהיא מסתמכת על האפשרות הזו.

לכן, ה"עונש" של האלוהים איננו חמור כמו שהבטיח ("ביום אכלך ממנו מות תמות") האדם וחווה לא ימותו מיד. למה? כי הם לא חטאו במאה אחוז. הם רק הסתמכו על אפשרות פרשנות שהיתה אכן קיימת.

לסיכום: האחריות לחטא היא משולשת:

  • האדמה: לא קיימה את הצו האלוהי לגמרי
  • האלוהים: הוא השאיר ספק בצו שלו. כנראה בכוונה! כדי לדעת מה תהיה התגובה של האדם מול הספק הזה.(הוא יעשה זאת הרבה פעמים עם האבות, למשל בעקידה, כשלא ברור אם הוא ביקש להקריב,להרוג או רק לעלות לראש ההר את יצחק)
  • האדם וחווה ,פותו ליהנות, ולהסתמך, כדי להשקיט את רגשי האשמה שלהם על  פרשנות דחוקה אפשרית.

אם כן, נראה לי שכל הסיפור בא ללמד :

  • שאי אפשר לבריאה בלי טעויות. אי אפשר לעשות חביטה בלי לשבור ביצים.
  • האלוהים איננו "מושלם" בזווית ראייה של בורא. כי כל יצירה וכל התערבות בעולם העשייה קשור בנזקים נלווים.
  • המטרה היא לא "לא לחטוא" אלא להימנע ככל הניתן מלחטוא אבל בעיקר, לדעת להתמודד עם החטא ותוצאותיו. איך נגיב למצב הנוצר על ידי החטא.
  • נראה לי ברור שהאלוהים התכוון לכתחילה לברוא אדם כמו שאנו מכירים אותו היום, אחרי החטא. סיפור החטא בא ללמד אותנו על משמעות החיים שלנו כסיפורי תיקונים והתמודדויות עם עולם לא מושלם.
  1. כותנות עור

למה האלוהים עושה לאדם וחווה כותנות עור? הרי הם בעצם התכסו על ידי חגורות מעלי תאנה!

ייתכן שה' מראה להם שהחטא גרם להם לרדת מדרגה: מעולם העדין של הצמחים אל עולם החיות. הנה מתחילה האפשרות להורג חיות להנאת בני אדם! סמן להתדרדרות רוחנית חמורה

ייתכן מאוד שהבל הבין זאת, והביא קרבן של צאן ולא רק עשבים כמו קין: אולי הבל הבין את מה שקיין לא הפנים: אנו עברנו מעולם צמחוני לעולם יותר גשמי , יותר אכזרי, פחות רגיש! ומשם יש להתחיל את התיקון! זה אולי הסבר להעדפת מנחתו!

 

  1. שני סיפורי הבריאה (הרב מנחם ליבטאג)

א. הסדר המופתי בפרק הראשון:

  • האלוהים: מי שבורא הוא האלוהים, הכינוי שלהקדשו ברוך הוא שמשתקף דרך תופעות הטבע.
  • הבריאה: יש מאין. לפני כן לא היה כלום.
  • הכל מתחיל מבלגן גדול, התוהו ובוהו ומסתיים בסידור הדברים ביום השביעי
  • האדם נברא בסוף. הוא אמנם בריאה מיוחדת הוא לא חיה ככל החיות אלא בריאה בפני עצמה.
  • לכל הבריות ה' "מצווה"(מכניס בהם התפקידים) של ההישרדות (מה לאכול) והמשכת המין(פרו ורבו, זרע זורע..)

ב. משמעות המילה "יום"

אי אפשר להבין ש"יום", משמעותו עשרים וארבע שעות. כי עדיין אין אדם שעומד על נקודה אחת בכדור הארץ כדי לספור הזמן שעבר מאז שזרחה השמש אתמול ועד לזריחה המחודשת. אין שמש! אין כוכבים ואין ירח. כולם ייבראו רק ביום הרביעי!

אם כן, חייבים להבין את המילה "יום" כמושג, כעניין, כעולם בפני עצמו, כ"שלב" מותחם בבריאה.

ג. החלוקה לשני מערכות:

נחלק את ששת ימי הבריאה לשתים: בשלושת הימים הראשונים, נבראים האמצעים ובשלושה האחרונים, הביריות שישתמשו באמצעים האלה לתפקוד, מחייה והפריה:

 

יום יום
א אור מאורות ד
ב רקיע המבדיל מים עליונים=שמים עופות ה
מים תחתונים=ים דגים
ג יבשה= ארץ

צמחייה

ירק עשב חיות ו
עשב מזריע זרע

עץ פרי עושה פרי

אדם

 

מוצאים הקבלה מופתים בין הימים א-ב-ג וימים ד-ה-ו!

 

ד. הפרק השני

"אלה תולדות השמים והארץ בהיבראם…."

התורה חוזרת על סיפור הבריאה! אבל מבחינה שונה לגמרי: בסיפור הזה, האדם הוא מרכז הבריאה! רק בשבילו יורד גשם (אחרי שהוא יתפלל) עבורו יצמחו העשבים. עבורו ה' יוצר חיות:  כדי שיהיו עזר כנגדו. בשבילו ה' יוצר את האישה אחרי שהחיות לא הספיקו לאדם. ה' נוטע גן בעדן בשביל האדם ….

הקדשו ברוך הוא מופיע כ"ה' אלוהים" ולא רק "אלוהים" כמו בפרק בראשון. כאן מתעניינים בהוויה, במשמעות החיים, באדם כמרכז הבריאה כולה.

כל מערכת הטוב והרע, השכר והעונש, המוסר, היחס עם העולם והבורא מתחילה ממש בפרק השני.

הנושא העיקרי, לעניות דעתי, הוא :הכנסת האדם למערכת יחסים עם הסביבה שלו, עם אשתו, עם בורא העולם, במובן של אחריות, בחירה, יצירה ושותפות עם הבורא.

ה. למה שני סיפורים?

הפרק הראשון מתאר האדם במציאות פשוטה: יש טבע והוא בריאה אחת במכלול שמקיף אותו.אמנם לומדים שיש בורא לעולם שהוא אחד ושיש לו כוונה בבריאה ומשגיח עליה.

בפרק השני, זה סיפר שונה: האדם הוא במרכז העניינים. ושאר התורה תמשיך במישור הזה של הפרק השני: ספר התולדות של אנושות הוא סיפור תולדות הבריאה עצמה.

אין ספק שכל אדם המרגיש את המציאות של הפרק הראשון. אין צורך בהוכחות על המצאות הטבע והחוקים שבו. אם יש דבר שצריך להיות עבורו חידוש, זה הסיפור השני!המוסר והרוחניות! אמנם,ללא הסיפור הראשון, היינו מרגישים שהמוסר נמצא מחוץ לטבע! שיש עולם של טבע ויש עולם של מוסר . התורה מחברת את שתי הבחינות: מי שברא זה ברא גם את זה! שתי ההרגשות נכונות ויש לחבר בניהן!

האדם הוא חלק מהטבע אבל יש בו חלק מהאלוהים עצמו! הוא כן יכול להרגיש שהיא מטרת הבריאה !

נראה לי שהעניין הזה היא הדבר הכי קשה: עוד יותר מהאמונה שיש אלוהים, האמונה שהאדם הוא מטרת הבריאה היא ההכרזה הכי מחדשת ונועזת של התורה!

 

 

  1. צלם אלוהים (הרב זקס)

אומרים שלאלוהים אין דמות. ומצד שני, כתוב שהאדם נעשה "בצלם אלוהים" איך אנו יכולים להבין מילים אלה??

מה שאנו יודעים מהאלוהים זה שהוא ברא את הכל. שהוא נמצא מחוץ לבריאה והוא יזם ומשגיח עליה. זה כל מה שאנו יודעים עד לפסוקים האלה על הבורא.

אם כן, ניתן להגיד שהאדם נברא "בצלם אלוהים", נברא עם התכונות המיוחדות של הבורא!

האדם חושב, יוזם, חפשי, יכול להתעלות מחוקי הטבע

האדם יוצר את עצמו! כמו שהאדם רוצה להיות, כך הוא יכול להיות! בדרך שהוא רוצה ללכת שם מוליכים אותו. יש חלק לא מבוטל בכל חוקי הטבע שחלים על האדם שמשאירים חופש פעולה, אחריות ויצירה מקורית בידי האדם. וזה הצלם אלוהים שבו!!

 

  1. והיו לבשר אחד (הרב יעקב נגן)

כתוב בזוהר (שיר השיריםס עג):

רבי נחומאי פתח:"ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'"….

ארבעת הרוחות האלה הם אהבת הנשיקה.."

כשאיש ואישה מתנשקים, עוברת בהם ארבע רוחות:

  • הרוח של האיש
  • הרוח של האיש שעוברת באישה
  • הרוח של האישה
  • הרוח של האישה שעוברת באיש

אם כן, לא מדובר על מיזוג הרוחות בינתיים, אלא על ההכרה של ארבעת הרוחות האלה:

  • אני
  • אני בזוגיות
  • את
  • את בזוגיות

איך אני משתקף בשני ואיך השני משתקף בי, מה זה עושה לי שאני משתקף בתוך אחר……

אם כן האהבה שנוצרת בין שני בני אדם שונים (וככל שהשוני גדול, כך הרוחות פונות רחוק יותר ומובילות האדם במרחבים יותר מגוונים) לוקחת את האדם המצומצם ומפנה אותו לאין סוף.

שמו של הקדוש ברוך הוא שכתוב בארבע אותיות, הם המחרבים והרוחות האלה

הם גם ארבעת האותיות של המילה "אהבה"

 

יש סכנה גדולה כשקוראים את הפסוק "והיו לבשר אחד": שנחשוב שהחתונה יוצרת "אחד". כי אז כל אחד חושב שהוא האחד הזה. ואז נוצרים אי הבנות, תסכולים, ומריבות!!

בעצם, יש להבין שהחתונה יוצרת מימדים חדשים לכל אחד מבני הזוג, עד כדי כך שיש באפשרותם להגיע לאין סוף! הבשר האחד, הוא אמנם הילד שנולד מארבעת הרוחות האלה (יש דימוי לDNA שגם הוא שילוב בין ארבע אפשרויות של שני ה"אללים" שבכל DNA אישי)

בראשית לעד3

בע"ה כט תשרי התשעו

מישל בן שושן

בראשית לעד3

 

הרקיע והשבת

למה ה' "קורא לרקיע שמים"? האם המילה הראשונה "רקיע" איננה מספיקה? אולי היה צריך לקרוא לו , מלכתחילה "שמים"! ולא היינו צריכים לשנות לו השם! אבל האמת היא שהכתוב ממשיך לקרוא לו "רקיע השמים"! אם כן למה ה' קורא לו רקיע??(אפשר לשאול שאלה זו גם לגבי האור שה' קורא לו יום ולחושך לילה וליבשה ארץ..).

נראה לי שיש שני דברים שונים

  1. הבריאה עצמה (הרקיע)
  2. משמעות הבריאה הזו עבור האדם. (השמים)

הבריאה היא, במקרה שלנו, הרקיע. כלומר מסך שמבדיל בין מים למים. הבורא מכסה מהאדם מים מסויימים, מעל לרקיע הזה. זו בריאה. זו עובדה.

אחר כך, ה' "קורא" לרקיע בשם שיקרא לאדם עצמו לקרוא לו כך. כלומר, הוא דורש מהאדם להשיג את המשמעות של הבריאה הזו. כשה' "קורא" הוא נותן את המשמעות עבור האדם שקורא את התורה.

"משמים"= שם יש עוד מים!

כלומר, אני הבורא כן בחרתי לכסות חלק מהמים ולהעביר אותם מעבר למסך. אבל חשוב מאוד עבורי שאתה האדם, תדע ששם יש מים.

לא פחות חשובה הדעה שיש מים אחרים מאשר לכסות המים האלה!

האדם מוזמן

  1. לדעת שלא כל המים נמצאים מול עניו. שהמציאות איננה מסתכמת במה שהחושים שלו משיגים.
  2. לחפש אחר מים אחרים! לשאוף להכיר את המים שמעבר למה שהוא יכול לראות לכתחילה.

הקריאה לרקיע "שמים", זו בעצם הזמנה ,ואפילו חייוב, לאדם, לשאוף לדעת יותר ממה שהחושים שלו מראים לו כמציאות. יש עוד. ועל האדם לדעת זאת. ועל האדם להיות מחובר לידיעה הזו! ואולי גם להשיג חלק מהמים האלה!

השבת

העיקר , עבור האדם, זו המציאות של העולם הזה. העבודה של ששת ימי העבודה שלו. אבל , כדי שידע שמעבר למה שהוא חווה בששת ימי המעשה, יש עוד מציאות מאחורי הקלעים, יש להתנתק משגרת המלאכות ולהתבונן אחרת על המציאות. בעצם, השבת היא הזדמנות לחשוב אחרת על העולם. כמו השמים, השבת אומר שני דברים:

  1. בחיים, במציאות, אין רק את מה שמשיגים בימי העבודה הרגילים. יש עוד רובד מאחורי זה.
  2. לנסות להיות מחובר למציאות שמעבר לפרגוד: לחיות מעט מהעולם שמאחורי הקלעים. "מעין עולם הבא"

מסכנה:   לשבת ולקריאת הרקיע שמים, תפקיד דומה: להכיר שמשהוא אחר קיים. ולנסות להתחבר אל המים העליונים. לא כדי לחיות שם. יש תמיד לזכור שהמטרה היא לחיות כאן, במים התחתונים, בעולם העשייה של ששת ימי המעשה. אבל , בהכרה ובחיפוש מתמיד למשמעות המציאות כאן, על ידי פניה אל השמים, אל השבת, אל המים העליונים. הם עוזרים לתת נפח אחר ומשמעות למציאות שלנו בעולם הזה.

ויכל אלוהים ביום השביעי

המאור ושמש לימד אותנו (ראה "בראשית מוש") שהבורא נעזר על ידי יום השביעי כדי לכלות מלאכתו. "ויכולו על ידי יום השביעי מלאכתו". כלומר, הפסקת רצף הבריאה, היא זו שנתנה משמעות לבריאה!

הבריאה נגמרה, פורמאלית ביום השישי.

אז מה קרא ביום השביעי? כלום! והכלום הזה ,הפסקת הבריאה, השתיקה אחרי כל כך רעש, נותן פתאום לאדם לחשוב שמשהוא אחר מאשר הבריאה יכול לקרות! הבריאה, ששת ימי המעשה הם כל כך "תופסים" את החושים של האדם, שהוא עלול לחשוב שזו המציאות ואין בלתה. העדר תוקף את שגרת המציאות הזאת!

כמו אדם שכל כך רגיל לשמוע מוסיקה או דיבורי הרדיו כל הזמן, עד כדי כך ששתיקה היא עבורו משבר!

בלי יום השביעי, לא היתה משמעות נכונה לבריאה! האדם היה חושב שרק העשייה והמירו אחרי העשייה הם החיים!

יש במילה "ויכל" גם משמעות של תשוקה. כמו "כלתה נפשי אליך". השבת נתן תשוקה לבריאה לחפש אחר המשמעות שלה!!

לא טוב היות האדם לבדו

בכל מעשה הבריאה כתוב שהכל טוב. או אפילו טוב מאוד. בפעם הראשונה שאנו מוצאים "לא טוב" זה הבורא שאומר זאת על האדם! ומה "לא טוב" באדם? העבודה שהוא "לבדו".

ברור שכאן לא מדובר על הזכר שהוא לבד, בלי נקבה, או נקבה בלי זכר. כי הרי כבר כתוב למעלה ש"זכר ונקבה ברא אותם". מדובר על האדם שבנוי מזכר ונקבה כבר.

"לבדו" מלשון "לבוד" מחובר. האדם שמרגיש "מקשה אחת". מושלם. שלם. זה "לא טוב"!!

כל הבריאה יכולה להיות מושלמת ושלמה. אבל אסור לאדם להרגיש "שלם"!!

ה' מעוניין באדם שיהיה  "פתוח אל עבר.."

אל עבר האלוהים, אל עבר העולם שמסביבו (לכן הוא מפגיש אותו עם כל החיות מיד אחרי הפסוק הזה). אל עבר ..עצמו! איך הבורא עושה זאת? הוא חותך את האדם לשניים ומפריד בין שני החלקים!

עכשיו,כשהאדם כבר לא שלם, הוא חייב לפנות אל מה שחסר, אל האחר, אל הבורא, אל העולם , אל הזולת !

כדי לעזור לאדם למלא את התפקיד המיוחד שעבורו הציב אותו האלוהים בעולם, הוא חייב להיות מנוסר (חצוי), לא שלם, זקוק למשהו אחר! ….כנגדו!!

בראשית מוש

בע"ה כד תשרי התשעו

מישל בן שושן

 

בראשית מוש

מתוך ה"מאור ושמש" רבי קלונימוס קלמן הלוי אפשטיין

 

 

בראשית ברא אלוהים

תרגם אונקלוס :בראשית= בקדמין= בהתחלה. (בניגוד לפירוש רש"י)

אלוהים= התפיסה המוגבלת של הבורא על ידי  האדם= חוקי הטבע. התפיסה הזאת נובעת מהרצון של הבורא לצמצם את השגתו כדי לתת מקום לבריאה ולאדם.השם אלוהים= התוצאה ראשונה של הצמצום!

אם כן, "בהתחלה היה הצמצום" זה מובן המילים "בראשית ברא אלוהים". כלומר, התורה לא באה לספר לנו מה היה בהתחלה אלא באה כדי שנבין שהעולם שבו אנו נמצאים, הוא תוצאה מהצמצום האלוהי. זה מה שאפשר את הבריאה. בלי צמצום אין בריאה! ואם הצמצום גורר איתו אי נעימויות (כמו שנראה בהמשך), יש להבין שאלה הכרחיות עבור הבריאה. בלי זה האדם לא היה חי בכלל!

 

 

האור והאדם

בכל סיפור הבריאה, כתוב, בכל שלב "ויהי כן". הרב מסביר שהמילים "ויהי כן" מצביעות על דברים שהם קיימים לעולם, בלי שינוי מהותי. יש להם אותם החוקים שמנחים אותם. הם נשארים כמו שהם נבראו כל הזמן.

אבל יש לפחות שתי בריאות שלא כתוב לגבן "ויהי כן": האור: כתוב "ויהי אור",והאדם.

אכן, זה בא ללמדנו שהאור איננו אחיד ואיננו זהה בהשגתו.

  • המילה "אור" כמו שאר המילים הכתובים בפרק הבריאה, איננו מתאר את האור הפיזי שאנו מכירים. כמו ש"יום אחד" לא מתאר זמן מדויק של 24 שעות (כי הרי אין עדיין אדם שימדוד מנקודת הימצאות מסויימת על כדור הארץ סיבוב של כדור הארץ מסביב לעצמו, אין שמש, אין שום דבר עדיין שמתבססים אנו היום כדי להגדיר זמן כל שהוא) אלא מושג שיש להבין אותו.

מה פירוש של המילה "אור"? ייתכן מאוד שמדובר ב"משמעות", "כוונת הבורא בבריאה". הבורא רצה שהמשמעות של הבריאה תתהווה והוא רצה שבני האדם הקוראים את התורה ידעו שיש כוונה כזו יש משמעות עמוקה לכל המהלך. וזה פירוש "ויאמר אלוהים יהי אור"

אבל, אם המשמעות העמוקה הזאת תישאר גלויה לכל, לא יהיה כבר מקום לבחירה של האדם! אדם שיודע הכל ויודע את הסיבות העמוקות ביותר של ההוויה , איננו יכול לחיות עוד! זה פרדוקס שקל להבין אותו. האדם מונע בעיקר מאי הידיעה, מהחיפוש אחרי המשמעות, מהחופש שניתן על ידי אי הידיעה הזו!

לכן, ה' גנז את האור המקורי הזה והשאיר רק משהוא פחות ברור, אור מסוג פחות, אבל שניתן כן לחיות איתו ולהיות עדיין בני אדם. זו משמעות "ויהי אור". אור פחות מהאור המקורי.

איפה הבורא החביא את האור המקורי? בתוך כלי שהיה כבר בבריאה, והוא "החושך". החושך הוא , עבור האדם, "אי הבהירות, חוסר המשמעות. מסתורין. אם כן, גם האור וגם החושך נבראו על ידי בורא אחד. את מה שהאדם מבין ומקבל וגם את הדברים שהוא לא מבין ולא יכול לקבל באופן הגיוני, את מה שהוא מכנה הטוב וגם מה שנראה לו הרע, הכל נברא על ידי בורא אחד. הצד החשוך נברא כדי להגן על צד האור היותר מדי גדול!

מסכנה: אכן יש הרבה רבדים בהשגת האור שנברא. יש גם הבדלים בין בני האדם שמשיגים את האורות האלה. לכן, אי אפשר לכתוב "ויהי כן" כי האור (הבנת משמעות ההוויה על ידי בני האדם) הוא כל הזמן משתנה ונמצא ברבדים שונים.

  • כמו כן, לגבי האדם לא כתוב "ויהי כן" כי יש הרבה פרצופים של בני אדם שונים . ואפילו אדם אחד, משנה את השגתו כל הזמן בחייו, ואפילו ברגע נתון, אדם אחד יכול להיות בעל פנים שונות בו זמנית.

למה התורה מספרת לנו כל זאת? כנראה כדי שבני האדם יבינו את מרחב התמרון שהבורא בחר לתת להם בהשגתם את החיים. חשוב כנראה לבורא ריבוי והשתנות ההשגות האלה על ידי בני האדם. למרות שיש הרבה דברים קבועים בעולם, (ולגביהם, כאמור, כתוב "ויהי כן"), הבורא ברא כמה "משתנים" מסביב לאדם, כולל האדם עצמו.

 

 

 

 

הרקיע

הרקיע הוא אחת מהבריות הראשונית. תפקידו להבדיל בין מים למים!

המים, קדמו לסיפור הבריאה. לא כתוב שה' ברא את המים!

זאת אולי הסיבה שהחכמים משווים בין המים ובין התורה שהיא כוונת הבריאה.(ראה למטה)

למה יש להבדיל בין מים למים? הרי הם אותם מים! הגיוני להבדיל בין דברים שונים אבל מה משמעות ההבדלה בין דברים זהים? עד כדי כך שמגדירים את המים בצורה שונה, בין הם נמצאים "מתחת לרקיע" בין שהם נמצאים "מעל לרקיע"!!

נראה לי, אחרי מה שהרב אומר, שהמטרה היא שוב האדם: שידע שיש מים אחרים מעבר למה השוא רואה!  במילים אחרות, הבורא אומר לאדם: אתה מסתכל במים התחתונים, אלה שנמצאים בהשגתך המיידית. אבל דע שיש מים בעבר להשגתך! לך תחפש אותם! תחשוב על המים שמעבר לרקיע! המציאות איננה מסתיימת כאן! יש דברים מאחורי הפרגוד!

לכן אולי הרקיע מקבל את השם: "שמים"= שם , מאחורי הפרגוד,יש עוד מים!

הייתי מעז להגדיר את ה"ירא שמים", כמי שהבין שיש בעולם,הרבה יותר דברים ממה שהוא רואה. זה ממלא אותו כבוד , רציניות, ענווה ותשוקה לדעת עוד. היראה באה מתוך ענווה מול ההכרה הזאת.

 

התורה

הרב מסביר שיש הרבה סוגים של תורה. יש את התורה שהיא הכוונה של הבורא לברוא את העולם. על זה, אמרו החכמים שהבורא הסתכל בתורה וברא את העולם. התורה הזו היא "התורה באצילות". היא הכוונה העליונה הבלתי נתפסת על ידי בני אדם. אבל, הבורא , נתן לבני האדם כל מני רמזים לתורה הזאת. הרמזים באו בצורות שונות. בדיבורים ,בנבואות, בהתגלויות, וגם בכתב, בהר סיני. את ה,תורה" שקבלנו ממשה בהר סיני היא אחת הצורות היותר "תחתונות" מהתורה העליונה. אבל זה מה שיש לנו ביד ועל ידה מצווה עלינו להמשיך לחקור מה יכולה להיות התורה העליונה, מה הוא רצון ה'? התורה שבכתב, נתנה בצורה מסויימת, יחסית לבני האדם שקבלו אותה, יחסית להיסטוריה של העולם עד אז, אבל היא שקף של הרצון האלוהי. התורה הזאת חשובה בזה שהיא מגלה טפח והיא מכסה טפחיים! היא מדרבנת אותנו לדעת עוד! היא מאלצת אותנו לפתח את מה שנקרא "התורה שבעל פה".

הרב לומד את המצאות כל סוגי התורות האלה גם מהשתלשלות האור (החזק ביותר, ואחריו האורות הקטנים יותר שניתן להשיג) וגם מהתיאור של הרקיע שמבדיל בין המים התחתונים (מה שיש לנו ביד, התורה שבכתב, למשל) והמים העליונים, התורה העליונה, האצילה, כוונת הבורא.

מסכנה: לאדם נמסרו כלים כדי שיחקור מה מסתתר מאחורי הקלעים. אבל באותה מידה נסתרו ממנו רוב הדברים כדי להגן על עצם קיומו. התורה שבכתב שיש לנו היום היא רק כלי שדורש מאתנו לחקור יותר. היא מדרבנת אותנו לחקור. מי שיסתפק בה, ולא ידרוש בתורה שבעל פה, יעבוד עבודה זרה, יחטיא למטרת הבריאה. זה מה שהסיפור של הבריאה, כנראה, מלמד אותנו!

 

היבשה

כתוב שהמים כיסו הכל והבורא ביקש שהמים ייקוו למקום מסויים כדי לגלות , מתחת, את היבשה.

כשהאדם ייווצר ביבשה (על ידי עפר מן האדמה היבשה), הוא בעצם ממלא את מקום המים!

כלומר האדם נמצא ביבשה אבל הוא אמור למלא את תפקיד המים שהיו כאן לפני!

אם נמשיך את משל המים לתורה, היבשה היא חוסר משמעות, היא החיים היבשים, כלומר המוות!

אז האדם הושם בפרדוקס: הוא ביבשה, בלי יבשה הוא שוקע , אבל מצד שני, תפקידו לגלות המים שבחיים!

היבשה מלאה מים: מתחת, מעל, יש עשבים, המיים מזינים כל מה שחי ביבשה. המים הם החיים. אבל אי אפשר לחיות במים. אי אפשר שם לנשום!

המסכנה: בלי מים (התורה, משמעות החיים, הרוחניות, התרבות..) האדם נשאר "יבש" כמו עצמות יבשות, מתות.. למרות היותו על היבשה, תפקדי האדם הוא לחפש ולהזרים מים חיים שייתנו משמעות לחייו.

כמו שאר המהלכים שראינו, האדם נמצא כל הזמן בחוסר מסויים, כדי שיוכל להתקיים וגם כדי שישאף למלא את החוסר. יש אור אבל נסתר ממנו ועליו לחפש אותו בחושך. יש מים, אבל הם מעבר לרקיע ועליו לשאוף להם. הוא על היבשה אבל ללא מים אין משמעות לחייו. האדם נמצא במתח מתמיד בין היש והאין!

 

עולם נסתר שאליו יש לשאוף עולם הגלוי שבו נמצא האדם
יהי אור (אור גדול שנגנז) ויהי אור (אור קטן יותר)
מים עליונים מים תחתונים
ים יבשה
תורה עליונה תורה שבכתב

 

 

ויכל אלוהים ביום השביעי

ביום השביעי=על ידי יום השביעי!!

כלומר, יום השביעי עזר לו לכלות מלאכתו! בצורה שמלאכתו לא "תתגשם" יותר מדי!

הגבול בין התגשמות העולם והשארתו קשור לכוונת הבורא, הגבול הזה דק מאוד!

הגבול הזה עובר בין החול והקודש. למשל , בכניסת השבת. על האדם לחיות את שני העולמות, החול הגשמי והקודש, הרוחני יותר. אבל קשה לו מאוד לדעת בדיוק מה הגבול. לכן, יועצים לו חכמים ,להוסיף מחול על הקודש" ולהכניס שבת יותר מוקדם מהגבול האמיתי.

 

עץ הדעת

מאיפה הגיעה הטעות של האדם לאכול מעץ הדעת? הרי אומרים לנו שלא היה בו יצר הרע לפני האכילה ההיא!

זה כנראה מהעיוות של הצו האלוהי של הארץ עצמה:

ה' ביקש שייברא "עץ פרי עושה פרי", כלומר שלעץ יהיה הטעם של הפרי . אבל הארץ עשתה דבר אחר: היא הוציאה "עץ עושה פרי" כלומר, שלעץ לא היה טעם הפרי!

בגן עדן, ה' הצמיח "כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל", כלומר שהעץ היה טוב למאכל!

ה' ציווה לאדם שלא לאכול מהעץ

האדם חשב שהאיסור חל רק על העץ אבל לא על הפירות! ולכן הוא טעה ואכל הפרי!!

 

ערומים

"האדם שבא לעבוד את ה', צריך להיזהר לבל יסתכל בחסרון חברו כלל". ולא יחשוב שהוא חכם מחברו כי הוא הבין וחברו לא הבין. שהוא יחשוב שדרכו נכונה ודרך חברו לא. כי האדם רואה רק מה שעניו רואות אבל ה' רואה בלבב. ועוד שיש נטייה באדם שיראה חסרון חברו שאיננו קיים רק בדמיון שלו כי הוא גאוותן והגאווה שלו מולידה בעיניו חסרון חברו.

אכילה מעץ הדעת הביאה גאווה לאדם :"והייתם כאלוהים" וזה הביא אותו לראות בחסרון חברו: לדעת אם חברו טוב או רע. האדם פתאום התחיל לחשוב שהוא אלוהים ושיכול לדעת מה טוב ומהרע בחברו! והם עצמם, חשבו שהם "ערומים", כלומר מאוד חכמים (ערמומיים) וזה  מה שהפחיד אותו! "ואירא כי עירום אנוכי"!

 

הגשם

כל זמן שהאדם לא נברא, הצמחים לא צמחו. עד שבא האדם "והתפלל" כדי שירדו גשמים וזה הצמיח העשבים. "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ" עד שבא האד, הכוח הראשוני של האדם, "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה". האד הזה מאוד דומה להבל פי האדם שמוציא קולות של תפילה וזעקה ותשוקה והם עולים למעלה ומורידים גשמים.

בראשית מי

בע"ה כו תשרי התשע"ג

מישל בן שושן

 

בראשית מי

מי השילוח

 

בראשית ברא

ברא מלשון "בריא"!ה' חיזק את היסודות של עולמו! ומה הם היסודות? השמים והארץ.כלומר על האדם לדעת ששני היסודות  שדרכם הוא צריך לעבוד את ה' (או בלשון ה"מי השילוח": ללכת לפי רצון ה'),הם השמים  והארץ.  השכל והלב, הגשמיות והרוחניות. מה שנתפש (הארץ) ומה שלא נתפס לגמרי , אבל מאמינים כי יש לנו מושג כל שהוא , שהוא קיים (השמים). המורגש והלא מורגש.ואין לחשוב שעבודת ה' צריכה לעבור רק דרך אחת או השמים או הארץ!

 

 

אעשה לו עזר כנגדו

המטרה של האלוהים היא למצוא לאדם "עזר". מישהו שיעזור לו להיות יותר "אדם". (דרך אגב, הרעיון הראשון היה למצוא לו עזר מתוך הבהמות והחיות! אבל זה לא הלך והאדם לא מצא עזר באף אחד מהם- כלומר, אין שום בריה בעולם שיכלה לעזור לאדם להיות יותר אדם- ורק אז, ה' הביא לו את האישה).

האמצעי היחיד שיכול לעזור,חייב להיות "כנגדו". כלומר להיות בהתנגדות אליו. זו הדרך היחידה שיכולה לעזור באמת לאדם להיות יותר אדם!

בסופו שלדבר,הבן זוג הוא מיסודו "כנגד" בן זוגו אבל המטרה העליונה (המטרה של הבורא) היא שכל אחד מבני הזוג יתגדל ויתקרב יותר לכוונת הבורא בבריאתו את האדם.

 

 

ויאמר האדם: האישה אשר נתת עימדי היא נתנה לי..

חטא אדם הוא בעיקר על זה שהוא לא לקח אחריות על מעשיו!

אדם טען שהאישה היא "שליחת הבורא" ששם על ידו כדי להשלים אותו. האישה היא כמו ,רב , או תלמיד חכם גדול, שאומר לאדם מה יש לעשות. אבל, ה' מאשים את האדם על זה שהוא "שמע" לאישה בלי לבחון בעצמו האם הדבר נכון או לא!

כי סוף סוף, האחריות היא בידי האדם המבצע . האחריות לא יכולה ליפול רק על מי שמנחה את האדם, גדול או קרוב לאלוהים שיהיה!

אם כן , מתי יש לשמוע לחכמים?

במידה ולאדם יש ספק, יש לבחון אתמה שאומר לו הרב בכמה הביטים. העקרוני שבניהם הוא : האם אין לרב או לתלמיד חכם, (או לאישה במקרה שלנו) כל נגיעה בדבר. כלומר, האם ההוראה שמקבלים היא אמיתית ונקייה מכל נגיעה. העובדה שכאן האישה כבר אכלה מעץ הדעת, דבר שהיה אסור, יכול היה לפסול את העצה שלה לאכול כי היה לה אינטרס מובהק לשטף את בעלה בחטא כדי לא להרגיש "לבדה בחטא"! לכן, על האדם היה להיזהר מהעצה הזאת כי אשתו אכלה לפני שנתנה לו לאכול!! היא היתה נוגעת בדבר ולכן עצתה היתה פסולה.אחריותו שלמה.

 

וקץ ודרדר תצמיח לך

נראה לי שהמילה "תצמיח" מורה גם על זה שה' איננו מתאר כאן "עונש" אלא הוא מתאר התוצאות שמעשי האדם מצמיחים לו!. כלומר מעשיך גורמים לתוצאות הבאות. ואין כאן "עונש" במובן הנוצרי של המילה.

קוץ= רשעים. כלומר, חטא אדם הראשון יכול לגרום לבני אדם להיות רשעים בדרכם.

דרדר= יכולים לצאת ממנו צדיקים (לא רק רשעים כמו הקוץ) אבל יהיו מחלוקות בין הצדיקים. הגמטריה של "צדיק" היא 204= דר. "דרדר" = 2צדיקים! כלומר מחלוקת בין בני האדם, אפילו בין הצדיקים!

דרך אגב, שמעתי מחברי יואל עמיאל פירוש יפה :

קוץ=196

ההבדל בין האות "ר" והאות "ד" הוא הקוץ בקצה הימני של האות. וההבדל בגמטריה הוא 200-6=196 הקוץ! והקוץ הזה הוא ההבדל בין ה,ד" וה"ר" . הבדל קטן אבל הבדל גדול מאוד. כמו בין ה' "אחד" או "אחר"!!

 

הלא אם תיטיב שאת

קין הביא קרבן. יש לו זכות היוזמה !

הבל הביא "גם הוא". כלומר, הבל נותן הרגשה שהוא עושה את הדברים כ"מצוות אנשים מלומדה" כלומר, סתם בגלל שכולם עושים. לכאורה יש זכות לקין ולא להבל! ולכן קין כעס מאוד כשה' קיבל את מנחת הבל ולא קיבל את מנחתו! לכן, ה' מופיע לקין ומנסה להסביר לו למה הוא לא קיבל את מנחתו:

  1. נכון שהבל לא יזם. אבל מצד שני, הבל הביא מבכורות צאנו" זאת אומרת שהוא חשב הרבה, ובחר במיטב הצאן. הוא עשה משהוא אישי.אפילו אם היוזמה הראשונה לא באה ממנו,הבל הקריב משהוא מיוחד. (וזה מה שאנו עושים בעצם כל הזמן על ידי קיום מצוות או בתפילות: אנו משתמשים ביוזמות של האחרים: מילים שנכתבו על ידי אחרים, מצוות מנצתוו על ידי אחרים- כדי להביע משהוא אישי ולעשות עבודה מיוחדת אישית). ולכן ה' קיבל את מנחתו.
  2. לעומת זאת, הכעס של קין מראה שהוא עשה את מנחתו רק ביחס לאחיו. כאילו הוא אומרף אני יותר עשיר ממך, לכן אני נותן צדקה. הוא לא פעל עבור המעשה לשם המעשה.הוא פעל עם מניעים של קנאה ותחרות. וזה מה שפסל את קרבנו.
  3. ה' מסביר לו: אם אתה עושה לעשות דבר טוב (אם אתה רוצה ל"שאת"),אז אתה חייב לעשות זאת בצורה בלתי תלויה (תיטיב). תעשה את הטוב רק בשביל הטוב עצמו ולא יחסית לאחרים שעושים או לא עושים, שמקבלים שכר יותר או לא. האיכות של המתנה נבחנת על ידי נקיות הכוונה לפני ואחרי המעשה.

 

זה ספר תולדות האדם בדמות אלוהים עשה אותו..

  • צלם= גוף החיים, בלי שום התפשטות. כמו תינוק שנולד ואין לו עדיין שום דבר מצידו. יש לו רק את הכלים (הגוף) שהוא קיבל ולא עשה שום דבר אישי,הוא עדיין לא קיבל צורה אישית
  • דמות= ההתפשטות של האדם . כלומר מה שהאדם עשה עם הכלי 0הגוף והחיים) שהוא קיבל. זאת התרומה של האדם לחייו.הדמות היא התשוקה המיוחדת של האדם. הרצון המיוחד שלו. תרומתו לעיצוב אישיותו ומעשיו.
  • בדמות אלוהים עשה= זאת הכוונה של הבורא: הוא רצה שהאדם יפתח לו דמות! כמו שהבורא התפשט בבריאה, כך הוא רצה שהאדם יתפשט כל הזמן. שתהיה לאדם כל הזמן תשוקה להתפשט!!
  • זה ספר תולדות= אם האדם יזכה להיות גם צלם וגם דמות, אז יהיו לו הרבה חידושים ותולדות בעולם.("ספר" מלשון מספר רב)

 

 

פן ישלח ידו ולקח מעץ החיים  (מי השילוח חלק שני)

אילו אדם היה אוכל מעץ החיים, הוא היה עושה מיד תשובה גמורה! אבל ה' לא רצה שיעשה תשובה!! אלא בעתיד!!

מכאן, נראה לי להבין שאדם הושם בגן עדן בעיקר כדי ששם יחטא!. כי הרי הוא נברא מחוץ לגן והוא הוצא משם מיד אחרי החטא.

נראה לי לפרש זאת כך:   ה' התכוון לברוא את האדם כפי שהוא היום ("אחרי החטא").  אבל הוא רצה שהאדם

  1. ירגיש כל הזמן שיש מה לשפר בחייו, לתקן. שיהיה לאדם כיוון בחיים. למשל, שהוא יחשוב על המצב האידיאלי שלו לפני החטא, וירצה כל חייו לשאוף למצב טוב יותר.
  2. שהאדם ירגיש אחריות על המהלך הזה. הוא חטא אז הוא חייב לתקן. ולא יפיל את האחריות על השאיפה להיות יותר טוב על ה'!

לכן, סיפור חטא עץ הדעת סופר בתורה! כדי שהאדם יהיה כל הזמן בתהליך של שאיפה לטוב ולתיקון.

זה מסביר למה ה' ברא עץ הדעת! ולמה ה' נתן לאדם את הפיתוי לאכול אותו. ולמה הוא מנע ממנו לאכול מעץ החיים מיד. זה גם מסביר למה האדם לא נברא לכתחילה בגן עדן . כאילו מצבו הטבעי היה מחוצה לו והגן היה מקום מסתורי שבו ארע דבר מכונן שיגרום לאדם להיות כל הזמן בחיפוש אחר תיקון ושיפור מצבו.

  • אני חושב שהסיפור של חטא עץ הדעת כאילו כוונת הבורא היתה לברוא אדם אידיאלי אבל קרתה תקלה איומה ואז, הבורא מצא לו תכנית מגירה שתתקן את המעוות, היא קריאה נוצרית של "חטא קדמון" שחדר לתוך היהדות ושאינו תואם את פרשנות חז"ל. או לפחות הפירוש הנפלא הזה של המי השילוח!
  • אני חושב שסיפור עגל הזהב דומה מאוד רק שמדובר על ה"חטא הכללי " בתוספת ל"חטא הפרטי " של אדם הראשון. כי מוזר שמיד אחרי שיוצרים עם ושנותנים לו תורה, יש צורך לספר את סיפור חטא העגל!
  • מה חיפש ה' בבריאת האדם? היתה לה' השלמות. אבל הוא רצה לברוא את "ההשתלמות". כדי ששלמותו הבורא תושלם על ידי ההשתלמות!! (פירוש הרב קוק)

ולכן חשוב לברוא אדם שהוא בתהליך של השתלמות!! ולא במצב אידיאלי!!

  • סיפור חטא אדם הראשון מציב מיד את האדם בתהליך של השתלמות!!

בראשית

בע"ה חי תשרי התשע"ב

מישל בן שושן

 

בראשית אה

 

 

 

  • בראשית הוא המאמר הראשון. והעיקרי!

ה' ברא את הכל, במאמר "בראשית". הוא ברא את כל החומרים וכל מה ש"יצא" מהחומרים האלה בעתיד. הוא ברא את כל מה שקיים בשמים וכל מה שקיים בארץ, ברגע קטן אחד, ולא במשך ששה ימים..

לכן כתוב "את" השמיים "ואת "  הארץ. "את" לרבות כל מה שיש במציאות בין בשמים , בין בארץ.

והכל נברא ברגע של "ביג באנג"! מרוכז מאוד, והא מתואר במילה "בראשית". כלומר כל דבר הקיים בעולם נברא ראשון, הכל נברא ב"ראשית". אין שום דבר שנברא לפני השני. הכל הוא "ראשית".

אחר כך, בששת ימי המעשה, שום דבר לא נברא! אלא ה' תיקן, סידר את כל החומרים שנבראו קודם לכן במאמר "בראשית". לכן קוראים להם "ימי המעשה" ולא "ימי הבריאה". הוא הבדיל בין דבר לדבר, הוא אפשר את "התפתחות" הבריאה בכיוונים שונים. הוא ביקש שהארץ "תוציא" עשב, עצים, ואפילו החיה והאדם. שהמים יזוזו הצידה כדי שתיראה היבשה….וכל המעשים האלה הם רק סדר ופיתוח מעשה הבריאה הראשוני שהתרחש

  • הערה: ב"בראשית"! בבראשית הבורא גם ברא את האש, למרות שלא מדברים על האש בכל ששת ימי המעשה!(מדברים על הרוח, הארץ, המים, שלושת היסודות , אבל לא על האש שהוא היסוד הרביעי!) והוא נתן לאדם בעצמו, במוצאי שבת, להוציא את האש מן הרעפים. האדם לא ברא את האש . הוא רק הוציא לפועל את האש שהיה טמון בבריאה מאז "בראשית".

 

  • השבת:
  • ויכולו השמים והארץ: מלשון "כלתה נפשי לאלוהים" כל הבריאה התאוותה לאור הבורא.
  • ויכל אלוהים: אז גם הבורא התאווה לתת משמעות ונפש לבריאה
  • ויכל אלוהים: מלשון הכללה: הבורא ברא , ביום השביעי משמעות לכל חלקי הבריאה. כך שהבריאה נהייתה מכלול.
  • וישבות ביום השביעי: היו ברואים שהוא לא הספיק לגמור את בריאתם (השדים והמזיקים שהתחיל לברוא בערב שבת בין השמשות) כאילו השבת "נכנסה " והבורא היה צריך להפסיק! זאת אומרת שהשבת היא בריאה שצמחה מעצם צורך הבריאה לקבל היכללות ונפש, ולא רק מרצון הבורא! כאילו הבורא לא שלט על היום השביעי! אלא שהשבת נכנסה באמצע מעשיו!!

וינפש: הבורא נתן נפש במעשי בראשית על ידי השבת

  • ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו

למה לברך לפני הקידוש? פשוט מאוד! הקדושה דורשת להתרחק ממעשה החול. להפסיק לעבוד, ואם הבריאה מפסיקה לעבוד אז היא לא יכולה להתקיים! לכן, הבורא "ברך" את הבריאה כדי להבטיח לה מחייה אפילו אם יקדש אותה! הוא הקדים תרופה לבעיה!

למה הוא ברך את יום השביעי ולמה הוא קידש אותו? התשובה נמצאת בפסוק עצמו: "כי בו שבת מכל מלאכתו"!! הבורא ברא את העולם כדי שיחזיק מעמד שישה ימים. כמו שכתוב בעשרת הדברות :,כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ" לא כתוב "כי בשישה ימים ברא.." אלא כתוב שה' ברא שישה ימים. וזה הוא. הוא לא ברא יותר ימים!! כלומר, העולם היה אמור לחזור לתוהו ובוהו אחרי ששת הימים! לכן, הוא ברא את יום השביעי ו"ברך" אותו: כלומר, הוא נתן ליום השביעי את הכוח להשפיע כדי שיהיו עוד ימים אחרי יום השביעי!

"וינפש"= הוא נתן נפש לבריאה! זאת אומרת, שבששת ימי המעשה, הבורא נתן כוח בכל יום כדי שיוכל  יום זה להתקיים. אבל ביום השביעי, הוא נתן חיים לעולם, הוא נתן נפש לעולם כדי שיוכל להמשיך להתקיים עוד שישה ימים נוספים! וכן כל שבת נותנת חיים, "נפש" ,כדי שיבואו עוד שישה ימים אחריו!!

כך אפשר להבין את הפסוק: מכיוון שהוא "שבת" מכל מלאכתו, כלומר, הוא הפסיק לתחזק כל יום ויום ,אז הוא  ברא יום מיוחד , יום השביעי , שאותו ברך וקדש ונתן נפש וברכה כדי שהבריאה תוכל להמשיך לתפקד בלי שה' ישפיע מעצמו כל יום כמו שהוא עשה בכל יום מששת ימי המעשה! הבורא ממשיך "להשגיח" אבל הוא כבר לא בורא דברים חדשים והוא לא משנה את החוקים של הטבע והוא לא "מסדר" או "מתקן" את הבריאה כמו שהוא עשה בששת ימי המעשה!! השבת הוא המנוע, המצבר של חיות  העולם.

 

  • כשישראל מקדשים את השבת הוא נעשה שותף למעשי בראשית:

כשהאדם מקדש השבת, השבת מתקדשת. אם לא, אז אין השבת מתקדשת. וכהשבת מתקדשת, אז יכולים ששת הימים האחרים לבוא אחרי השבת. אם לא כן, העולם חוזר לתוהו ובוהו! ואז אין יותר בריאה!. יוצא מכאן שקידוש השבת על ידי האדם מעניק תוקף לשבת והשבת נותנת כוח לעולם שימשיך להתהוות בעוד שישה ימים! האדם הוא הופך שותף ממשי למעשה בראשית! הא"ה מוסיף: בכל דור מאז אדם הראשון, תמיד היה אדם אחד לפחות ששמר וקידש את השבת. וגם כשישראל היו במצרים קדשו את השבת!

 

 

  • מה היה חטא אדם הראשון?

האדם טען שהוא אכל את הפרי בשוגג כי הוא סמך על האישה שה' שם לו לעזר. האישה היא אחראית כי היא שליחת הבורא עצמו! ה' מעניש את האדם כי אין לו "לסמוך" על אדם אחר, אפילו אם הוא אדם גדול, ואפילו "שליח הבורא". האדם אחראי על מעשיו. עליו לחשוב ולהחליט ולקבל אחריות!!

(זה מאוד קרוב להסבר של המי השילוח בעניין זה. המי השילוח מעז להוסיף שאין האדם יכול להיחבא אחרי רב או אדם גדול אחר ולהתחמק מאחריותו במעשיו במחשבותיו!)

 

  • עץ החיים

למה מסוכן שאדם ייקח מעץ החיים אחרי חטא עץ הדעת??

חטא עץ הדעת גרמה לגופו להתעבות, להיות יותר מגושם. תיקון החטא יכול להחזיר, בסוף התיקון , לגוף ולנשמה שבתוכו, להיות קרובים לאור ולחזור למעלה שבה היה אדם לפני החטא.

המיתה היא לא עונש, אלא אפשרות שניתנה לנשמה לחזור למקורה. מה שהגוף איננו יכול להשיג בינתיים. זאת אומרת שהמיתה מאפשרת לפחות לנשמה להגיע בחזרה לאור שממנה היא באה. המיתה היא תיקון עבור הנשמה.

 

אבל אם האדם היה לוקח מעץ החיים, הוא היה "חי לעולם" ואי אפשר היה לנשמה לחזור למקורה! כלומר החיים הנצחיים המאולצים היו " תוקעים " את הנשמה עם הגוף, ללא שום תיקון!!

מניעת אכילה מעץ החיים היא "טובה" גדולה !

אכילה מעץ החיים לפני החטא, אין לה שום משמעות כי ממילא אדם היה אמור לחיות לעולם!

האכילה מעץ החיים אחרי החטא היא כמו "החייאה בעל כורחו"!  כמו החייאה מלאכותית! אילוץ לחיות בלי תיקון!

כביכול זה כמו לאכול פעמיים מעץ הדעת! כי אין הכרה בחטא, אין לקיחת אחריות על תוצאות החטא ואין צורך בתשובה! אין יותר צורך בתיקון! כי מבטלים את התיקון שהיא המיתה!