בע"ה כט תשרי התשעו
מישל בן שושן
בראשית לעד3
הרקיע והשבת
למה ה' "קורא לרקיע שמים"? האם המילה הראשונה "רקיע" איננה מספיקה? אולי היה צריך לקרוא לו , מלכתחילה "שמים"! ולא היינו צריכים לשנות לו השם! אבל האמת היא שהכתוב ממשיך לקרוא לו "רקיע השמים"! אם כן למה ה' קורא לו רקיע??(אפשר לשאול שאלה זו גם לגבי האור שה' קורא לו יום ולחושך לילה וליבשה ארץ..).
נראה לי שיש שני דברים שונים
- הבריאה עצמה (הרקיע)
- משמעות הבריאה הזו עבור האדם. (השמים)
הבריאה היא, במקרה שלנו, הרקיע. כלומר מסך שמבדיל בין מים למים. הבורא מכסה מהאדם מים מסויימים, מעל לרקיע הזה. זו בריאה. זו עובדה.
אחר כך, ה' "קורא" לרקיע בשם שיקרא לאדם עצמו לקרוא לו כך. כלומר, הוא דורש מהאדם להשיג את המשמעות של הבריאה הזו. כשה' "קורא" הוא נותן את המשמעות עבור האדם שקורא את התורה.
"משמים"= שם יש עוד מים!
כלומר, אני הבורא כן בחרתי לכסות חלק מהמים ולהעביר אותם מעבר למסך. אבל חשוב מאוד עבורי שאתה האדם, תדע ששם יש מים.
לא פחות חשובה הדעה שיש מים אחרים מאשר לכסות המים האלה!
האדם מוזמן
- לדעת שלא כל המים נמצאים מול עניו. שהמציאות איננה מסתכמת במה שהחושים שלו משיגים.
- לחפש אחר מים אחרים! לשאוף להכיר את המים שמעבר למה שהוא יכול לראות לכתחילה.
הקריאה לרקיע "שמים", זו בעצם הזמנה ,ואפילו חייוב, לאדם, לשאוף לדעת יותר ממה שהחושים שלו מראים לו כמציאות. יש עוד. ועל האדם לדעת זאת. ועל האדם להיות מחובר לידיעה הזו! ואולי גם להשיג חלק מהמים האלה!
השבת
העיקר , עבור האדם, זו המציאות של העולם הזה. העבודה של ששת ימי העבודה שלו. אבל , כדי שידע שמעבר למה שהוא חווה בששת ימי המעשה, יש עוד מציאות מאחורי הקלעים, יש להתנתק משגרת המלאכות ולהתבונן אחרת על המציאות. בעצם, השבת היא הזדמנות לחשוב אחרת על העולם. כמו השמים, השבת אומר שני דברים:
- בחיים, במציאות, אין רק את מה שמשיגים בימי העבודה הרגילים. יש עוד רובד מאחורי זה.
- לנסות להיות מחובר למציאות שמעבר לפרגוד: לחיות מעט מהעולם שמאחורי הקלעים. "מעין עולם הבא"
מסכנה: לשבת ולקריאת הרקיע שמים, תפקיד דומה: להכיר שמשהוא אחר קיים. ולנסות להתחבר אל המים העליונים. לא כדי לחיות שם. יש תמיד לזכור שהמטרה היא לחיות כאן, במים התחתונים, בעולם העשייה של ששת ימי המעשה. אבל , בהכרה ובחיפוש מתמיד למשמעות המציאות כאן, על ידי פניה אל השמים, אל השבת, אל המים העליונים. הם עוזרים לתת נפח אחר ומשמעות למציאות שלנו בעולם הזה.
ויכל אלוהים ביום השביעי
המאור ושמש לימד אותנו (ראה "בראשית מוש") שהבורא נעזר על ידי יום השביעי כדי לכלות מלאכתו. "ויכולו על ידי יום השביעי מלאכתו". כלומר, הפסקת רצף הבריאה, היא זו שנתנה משמעות לבריאה!
הבריאה נגמרה, פורמאלית ביום השישי.
אז מה קרא ביום השביעי? כלום! והכלום הזה ,הפסקת הבריאה, השתיקה אחרי כל כך רעש, נותן פתאום לאדם לחשוב שמשהוא אחר מאשר הבריאה יכול לקרות! הבריאה, ששת ימי המעשה הם כל כך "תופסים" את החושים של האדם, שהוא עלול לחשוב שזו המציאות ואין בלתה. העדר תוקף את שגרת המציאות הזאת!
כמו אדם שכל כך רגיל לשמוע מוסיקה או דיבורי הרדיו כל הזמן, עד כדי כך ששתיקה היא עבורו משבר!
בלי יום השביעי, לא היתה משמעות נכונה לבריאה! האדם היה חושב שרק העשייה והמירו אחרי העשייה הם החיים!
יש במילה "ויכל" גם משמעות של תשוקה. כמו "כלתה נפשי אליך". השבת נתן תשוקה לבריאה לחפש אחר המשמעות שלה!!
לא טוב היות האדם לבדו
בכל מעשה הבריאה כתוב שהכל טוב. או אפילו טוב מאוד. בפעם הראשונה שאנו מוצאים "לא טוב" זה הבורא שאומר זאת על האדם! ומה "לא טוב" באדם? העבודה שהוא "לבדו".
ברור שכאן לא מדובר על הזכר שהוא לבד, בלי נקבה, או נקבה בלי זכר. כי הרי כבר כתוב למעלה ש"זכר ונקבה ברא אותם". מדובר על האדם שבנוי מזכר ונקבה כבר.
"לבדו" מלשון "לבוד" מחובר. האדם שמרגיש "מקשה אחת". מושלם. שלם. זה "לא טוב"!!
כל הבריאה יכולה להיות מושלמת ושלמה. אבל אסור לאדם להרגיש "שלם"!!
ה' מעוניין באדם שיהיה "פתוח אל עבר.."
אל עבר האלוהים, אל עבר העולם שמסביבו (לכן הוא מפגיש אותו עם כל החיות מיד אחרי הפסוק הזה). אל עבר ..עצמו! איך הבורא עושה זאת? הוא חותך את האדם לשניים ומפריד בין שני החלקים!
עכשיו,כשהאדם כבר לא שלם, הוא חייב לפנות אל מה שחסר, אל האחר, אל הבורא, אל העולם , אל הזולת !
כדי לעזור לאדם למלא את התפקיד המיוחד שעבורו הציב אותו האלוהים בעולם, הוא חייב להיות מנוסר (חצוי), לא שלם, זקוק למשהו אחר! ….כנגדו!!