בע"ה כג תשרי התשעח
מישל בן שושן
בראשית מ
מתוך השיעורים של מניטו ז"ל
http://www.toumanitou.org/toumanitou/la_sonotheque/parasha/berechit_serie_1988/cours_1
וירא אלוהים כי טוב
"טוב", פירושו "ראוי להיות", זוכה להיות!
אין עדיין שום השוואה בין טוב ורע. ה' בורא והוא רואה אם זה ראוי להיות!
זה מלמד אותנו שאחד הדברים שהאדם חייב לעשות, זה לזכות במה שניתן לו. בין השאר , לזכות בחיים שנתנו לו! כך האדם נהיה "טוב" בזה שהוא זכה להיות!
האמת והמציאות
כשאנו מתבוננים על המציאות, אנו שואלים את עצמנו האם זה מה שרצה הבורא לבורא? האם זו האמת שהתכוון אליה הבורא?. ומיד יש להגדיר את שני המושגים האלה : האמת והמציאות כסותרים אחד את השני. הרי המציאות שלנו בעולם מראה לנו המון רוע. איך זה יכול להסתדר עם הקביעה שמה שראה אלוהים הוא "טוב"? (ואפילו , לפעמים "טוב מאוד"?).
היהדות מאמינה באל אחד. הוא האל שברא את העולם (ואמר כי הוא טוב) והוא המשגיח בכל עת וממשיך ל"תחזק" את הבריאה שלו. אם כן, אין אנחנו, היהודים יכולים לקבל הימצאות שתי רשויות או יותר שיסבירו הניגוד המוחלט שיש בין האמת והמציאות. אנו (יותר מכל אדם אחר )חייבים להבין על מה מדובר!
ההגיון הטבעי איננו יכול לעזור לנו להבין את הפער הזה (בין המציאות והאמת). ולכן, חייבים להבין זאת מבחינת ההתגלות. (דבר שבא מחוץ לשכל הטבעי של האדם).
העולם הבא
את הפרדוקס הזה (בין האמת והמציאות), אנו, היהודים, חיים אותו בכל עת ובכל התחומים. ניתן להגדיר את שני העולמות שאנו חווים ביחד:
- עולם הזה= העולם של המציאות
- העולם הבא= העולם ששואפים אליו בחיים שלנו בעולם הזה.(כלומר לא מדובר בעולם שלאחר המוות או משהוא כזה אלא מימד מקביל בלחיינו שמפנה אותנו לעברו. מה משמגדיר אותו זה שהוא לא "זה "- אלא שהוא "בא")
משנה מסכת אבות פרק ד משנה טז :[יז] רבי יעקב אומר העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין:
התקן עצמך בפרוזדור (עולם הזה) כדי שתכנס לטרקלין (עולם הבא).
לא בגלל שהטרקלין, האולם החשוב והעיקרי, מובטח ל נו שהוא יתקיים לעתיד לבוא, בעתיד מאוד רחוק. אלא ששני העולמות: הפרוזדור והטרקלין מקבילים! אלא שהם נמצאים בשני מימדים מקבילים והשני (הטרקלין) תלוי בראשון (הפרוזדור). או, במילים אחרות, עומק ואיכות החיים בעולם הבא (הטרקלין) תלויים בהכנות, בהתקנות שלנו , בעולם הזה (הפרוזדור).
- העולם הזה= הפרוזדור= המציאות. העולם איך שהוא.
- העולם הבא= הטרקלין= האמת.העולם שהתכוון אליו הבורא
בעולם הבא, בעולם האמת, בעולם שאליו התכוון וחשב הבורא, הכל טוב. אין בו רע בכלל.
אם כן, מכוון שמדובר באותו עולם(הזה והבא), מאיפה הגיע הרע ולמה?
| האמת | המציאות |
| עולם הבא | עולם הזה |
| הכל טוב | טוב ורע לפי דרגותם |
| כוונת הבריאה | הבריאה |
| השכל, הרוח | הגוף |
| המתמטיקה | הפיזיקה |
הרב מסביר את הפער בין העולמות על ידי משל: הפער בין המתמטיקה והפיזיקה (שהבאתי בשורה התחתונה בטבלא המסכמת עד כה)
המתמטיקה היא בהגדרתה אידיאלית. היא כולה תאוריה בנויה היטיב עם חוקים אבסולוטיים. היא אמת גמורה (כל עוד אנו נמצאים באקסיומות קבועים של מתמטיקה מסויימת)
הפיזיקה, משתמשת בחוקי המתמטיקה כדי לבחון אותה במציאות. ברוב המקרים, המציאות של הפיזיקה מאשרת את מה שלמדנו במתמטיקה. (בדרך כלל מבטלים את ההפרשים הזעירים (בערך ה"אפסילון") ביניהם לטובת היישום והצלחת אימות התיאוריה המתמטיקאית)
המשל הזה איננו רק המחשה של הפער הקיים בין התחומים שדומה מאוד לפער בין האמת והמציאות.
(האמת היא הרבה יותר מורכבת כששני המדעים החשובים האלה ניזונים אחד מהשני. התיאוריה (האמת) ניזונה מהאינטונציה שנובעת מהמציאות והמציאות (הטכנולוגיה) מתחדשת בזכות התיאוריה. )
החיבור ביניהם שמתגשם יותר ויותר, הוא אחד מהגלויים שהאמונה העברית קדמה להם מזמן.
ארבעה עולמות
כדי לנסות ולהבין ענין הפער בין המציאות והאמת, יש לקרוא בעיון את המילים שהתורהמשתמשת בהם:
בפרק הראשון, מדובר על "בריאה" (ויברא אלוהים, בראשית ברא אלוהים..) ו"עשייה" (ויעש אלוהים את הרקיע). בפרק השני מופיע פועל שלישי:"יצירה" (פרק ב (ז) וַיִּיצֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם).
החכמים מדברים על מילה רביעית:"אצילות"שלא מוצאים בסיפור הבריאה.
(מצאתי שני מקורות בתורה לשורש הזה:
1: בראשית פרק כז (לו) וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי וַיֹּאמַר הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה:
- במדבר פרק יא (יז) וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם )
בעצם, כדי להבין את בניין הפער בין האמת והמציאות, יש להבין הפער בין העולמות השונים. דיברנו עד כה על שני עולמות מקבילים (עולם הזה ועולם הבא) אבל החכמים מגדירים ארבעה עולמות שמפרידים ביניהם (למרות שכולם מקבילים אחד לשני בו זמנית):
- עולם האצילות=העולם ה"גבוה" ביותר, הוא העולם הקרוב ביותר לכוונת הבורא, שם,נמצאים "למעלה מטוב"
- עולם הבריאה: כלל שאנו "יורדים" למציאות, אחרי שעוזבים את האמת של הכוונה, מתחיל להתגלות הטוב או הטוב מאוד, כלומר האפשרות של הרע!.
- עולם היצירה: יש בו חצי טוב וחצי רע
- עולם העשייה= רובו רע ומיעוטו טוב!
(יש עולם חמישי שמחבר את ארבעתם כמו שיש ביד האדם אגודל מול ארבעת האצבעות האחרים והוא מאפשר להם להתקיים)
עולם הבריאה:
הרע מתגלה כולו בעולם העשייה אבר כבר בעולם הבריאה הוא מוצא את מקורו. הרע איננו נמצא בכלל בעולם שלמעלה, בעולם האצילות.(אין רע יורד מן השמים). רק כשיורדים לעולמות התחתונים יותר, אנו מרגישים, מתרגמים את המציאות כטוב או רע.ואז הרע הוא באמת רע. אסור להגיד שהרע הוא בעצם טוב. כי זה שולל לגמרי את המצאות העולמות שמתחת לבריאה. יש להגדיר את הרע כרע. יש להצטער עליו. יש להילחם נגדו יש למנוע אותו. כי הוא רע ממש. ליחידי סגולה בודדים בלבד יכולה להיות ההבנה האמיתית שהרע הוא בעצם טוב במקורו. אבל אסור לאחרים (כלומר כמעט כולנו) להגיד או לחשוב כך.
"לברוא" זה לתת קיום (להעביר למציאות) כוונה אמיתית של הבורא.
ענין התמונות
החשיבה, הבינה, צריכה להיות מעבר לכל "תמונה" בראש. איוסר עשיית תמונה, כמו עשיית פסל, היא הדבר החמור ביותר כבר בעולם המחשבה. כשחושבים, אסור "לדמיין"!! זה תנאי כדי לחיות ב"עולם הבא". זה אפשרי ונמצא כבר בהווה. לכן המשנה אומרת "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" יש לו כבר! זו לא הבטחה לעתיד. יש רק להתנתק מהדמיון של התמונות (לעזוב את העבודה הזרה).
בעולם הבריאה יש כמה דרגות
- עולם הבא
- עולם הזה, שמתחתיו.
הירידה מעולם הבא לעולם הזה מתבטא בשני הפסוקים הראשונים:
- בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ= עולם הבא
- והארץ היתה תוהו ובוהו..= עולם הזה
"הארץ" בפסוק הראשון הוא לא אותו "ארץ" שבפסוק השני. אלו שני עולמות שונים. ובכל זאת זו אותה הארץ! הזוהר מסביר זאת במילים שלו: זו ארץ של מעלה וזו הארץ של מטה.
זה התחיל בפסוק הראשון וזה ממשיך (יש התקדמות!) בפסוק השני!
הצדיקים והרשעים
כדי לנסח את אותה הבעיה(הצורך ברע בעולם) המדרש מדבר על הצורך לברוא רשעים בעולם.
בראשית רבה פרשה ב ד"ה ה רבי אבהו:ה רבי אבהו אמר מתחלת ברייתו של עולם צפה הקדוש ברוך הוא במעשיהן של צדיקים, ומעשיהן של רשעים, הדא הוא דכתיב (תהלים א) כי יודע ה' דרך צדיקים וגו', והארץ היתה תהו ובהו, אלו מעשיהן של רשעים, ויאמר אלהים יהי אור אלו מעשיהן של צדיקים, אבל איני יודע באיזה מהם חפץ אם במעשה אלו ואם במעשה אלו, כיון דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב, הוי במעשיהן של צדיקים חפץ ואינו חפץ במעשיהן של רשעים,
אבל אם ה' אינו חפץ במעשיהם של רשעים למה ברא אותם? או למה ברא את האפשרות שיהיו רשעים?? זאת אותה השאלה של סיבת בריאת הרע. האפשרות שיהיה רע או רשעות.
יצר הרע
בראשית פרק ו (ה) וַיַּרְא יְקֹוָק כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם:
הגמרא מסבירה: התינוק נולד עם יצר רע. ככל שהוא גדל, הוא רוכש את היצר הטוב (בבר מצווה!)
וכך הרב מגיע לעיקר: ההגדרות של הרע והטוב:
- יצר הרע= רצון לקבל
- יצר הטוב= רצון לתת
אבל אם אין לי את הרצון לקבל את החיים, אני לא חי! אני חייב לקבל! וזה תנאי לכל חיים. רק משם אפשר לתת! כלומר, הטוב תלוי ברע!! בלי הרע אין טוב!! ולא מדובר ביחסיות שיש בין שניהם ( אין דבר נראה טוב אלא מתוך ההשוואה אל משהוא רע ממנו). אלא באופן מוחלט!
גוף ונשמה
אפשר לתרגם זאת במונחים אחרים: גוף ונשמה:
- הנשמה, היו רוצה לתת. היא באה מלמעלה.
- הגוף רוצה לקבל. הוא זקוק לאוכל, להנאות, לצרכים שונים.
הנשמה רוצה לעזוב את הגוף כל הזמן. היא מחפשת לעלות. אבל הגוף זקוק לה כדי לחיות! לכן הוא קושר אותה אליו חזק. בזכות היצר הרע, הגוף קושר אותה ויש חיים!
נמצאים מול פרדוקס: אם היה רק טוב, אז הנשמה היתה עולה ומתנתקת מהגוף. לא היינו חיים!
הרב אשל"ג:
כל רע מבוסס על רצון לקבל. לקבל הנאה. בלי לחשוב למה ואיך . אני רוצח כי בא לי להרגיע את עצמי בצורה הזאת. המעשה שלי יעניק לי סיפוק. זה הרצון לקבל.
כל טוב מבוסס על הנתינה
יש ארבע בחינות
- הרצון לקבל כדי לקבל. זה הרע .זו תקופת הילדות. חייבים לעבור דרך התקופה הזאת כדי לפתח את "כלי הקבלה". כלומר ללמוד לקבל. יש כאן מקום רחב מאוד ללימוד ולחינוך הילדים . כל מה שמפתחים ככלי קיבול ישמש בעתיד. זה דבר חשוב מאוד ללמוד לקבל. זה השלב שבו נשאר הרשע. האגואיזם המוחלט. הרשעים מלמדים אותנו איך לקבל! הם קובעים בחברה את הקיצוניות ההכרחית הזאת שממנה יש ללמוד הרבה אבל יש גם להתרחק ממנה!
- הרצון לתת כדי לתת. זה הטוב המושלם. אבל זו אשליה כי אין בו יכולת לחיים. התקופה הזאת באה , בדרך כלל אחרי התרופה הראשונה, אחרי הבר מצווה, אצל המתבגר. האידיאלים הגדולים. לתת לכל העולם ללא תמורה. הקומוניזם, ההומניזם, וכל הדברים היפים שבסופו של דבר אינם ישימים. אם לא יודעים להתנתק מהם זה יכול להביא לבעיות חמורות מאוד. אבל זה שלב הכרחי כדי ללמוד לתת.
- הרצון לתת כדי לקבל: אחרי שיצאנו משני הראשונים, מגיעים לשלב שבו יודעים שיש לשלב בין שניהם. אבל לא יודעים במה להתחיל בנתינה או בקבלה. המוסר הבסיסי, "הדת" הטבעית, מונעת אותנו : תן כדי לקבל. למשל, יש מוסדות נדבה שאומרים: בו להתנדב כי בסופו של דבר אתה תהנה מאוד. ככל שתיתן כך תקבל עוד יותר. זה עובד. במיוחד היום שהמטרה היא "למצוא סיפוקים", מהלך הנתינה מצדיק עצמו כי בסופו של דבר יש הנאה מזה. יש התעלות מזה. מקבלים סיפוק מהנתינה! אבל ,מרגישים שזה מסולף! לא באת באמת כדי לתת אלא כדי לקבל! ואז יכולים לחזור לשלב השני: יש לתת רק כדי לתת! אבל זה לא עובד!
- הרצון לקבל כדי לתת: אבל היהדות מלמדת אותנו שהשלב האחרון הוא הסדר הנכון! יש לקבל הכי הרבה כדי להיות מסוגל לתת הרבה. זה האושר האמיתי!
"בכל לבבך"= (רש"י) בשני יצרך. יצר הרע (לקבל) ויצר הטוב (לתת). יש מצווה לקבל!! כדי לתת! כך עושים נחת רוח ליוצרינו! אם כן שורש הרע הוא טוב מעולה! כי הוא מאפשר הטוב וככל שהוא רע כך הטוב טוב יותר!
כדי לשמח צריך להיות שמח! אם כן עלי להיות שמח! עלי לקבל כדי להיות שמח ואחר כך אני יכול לשמח אחרים! (אם אני עצוב, בדיכאון, אני עלול להפיל אחרים בדיכאון!)
השבת
זה היום בו "מקבלים" הכי הרבה! אוכלים,ישנים, שרים, נהנים, כדי שנוכל לשמח את עצמנו ואת האחרים!
שוגג ומזיד
למה ניתן לכפר על ידי קרבן רק על חטאים שנעשו בשוגג?
שורש הרע הוא הרצון לחיות.
כל קרבן נעשה על בסיס מאכל.חייבים לאכול כדי לחיות. ומכיוון שחייבים לאכול, אז לפעמים חוטאים!
אולי יש חטא כל פעם שאנו אוכלים! כי הרי אנו מעדיפים את עצמנו על גב יצור אחר.
מערכות הכלכליות שמונעות על ידי הצורך של האכילה מבוססות על רווח! וזה יכול להיות שורש הרבה רע.
לכן, מכפרים על החטאים האלה (ש"חייבים " לעשות כדי לאכול!) על ידי אוכל נקי מכל אינטרס: הקדשים!
העצמיות של הבריאה
הרבה פעמים מדברים על הבריאה כמו על ייצור עצמאי. מדברים על "פי הארץ", "הארץ דורשת את שבתותיה".
והבריאה עצמה רוצה לחיות. היא רוצה לקבל!
(קשה לבני האדם המודרניים להבין זאת- הם מקטלגים זאת כמיסטיקה או מיתוסים)
בראשית פרק א(יא) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן:(יב) וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:
רש"י בראשית פרק א עץ פרי – שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן, אלא (פסוק יב) ותוצא הארץ עץ עושה פרי, ולא העץ פרי, לפיכך כשנתקלל אדם על עונו נפקדה גם היא על עונה ונתקללה:
מעבר לסירוב של הארץ להוציא עץ פרי עושה פרי, יש לתמוה על המילים "ויהי כן": כאילו זה היה יכל להיות אחרת. אכן, המילים האלה מדברות על הפער שדברנו עליו מהתחלת הלימוד: הפער בין האמת (רצון ה') והמציאות (מה שקורה בפועל).
ויהי כן= בערך נהיה כך! לא בדיוק! רק בערך!כמו ה"epsilon" שדברנו עליו בין המתמטיקה והפיזיקה. יש יצר הרע לעולם!! וזה מביא לרע!
- ויהי= בעולם האמת
- ויהי כן= בעולם המציאות
האמת, רצון הבורא המקורי הוא שהעץ יהיה פרי
אבל בפועל יש עץ, ויש עלה, ויש פרח ויש פרי. יש הרבה עלים שלא יבואו לידי פרח והרבה פרחים שלא יבואו לידי פרי. יש הרבה בזבוז!! כל התהליך נראה בזבזן! וצריך הרבה מזל כדי שזה יעבוד!!
הבזבוז
תהלים פרק א (א) אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב:(ב) כִּי אִם בְּתוֹרַת יְקֹוָק חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה:(ג) וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ:(ד) לֹא כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם כַּמֹּץ אֲשֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ:(ה) עַל כֵּן לֹא יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים:(ו) כִּי יוֹדֵעַ יְקֹוָק דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד:
האם יש מציאות כזו שכל עלה ייתן פרי, בלי בזבוז?כל אחד חושב שהוא הוא הפרי! הוא האתרוג!אבל גם לערבה יש משמעות ובסופו של דבר יש מקום לכל אחד
הבורא רצה שלעץ יהיה כבר הטעם של הפרי. זה לא קרא.
האידיאל, אכן הוא שלא יהיה בזבוז משאבים. למה צריך כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה עלים, כל כך הרבה פרחים כדי נגיע לכל כך מעט פירות? למה לא לקצר אל הדרך בין העץ לפרי ?!
על השאלה הזאת של הבזבוז הנראה לעינו של האדם, התורה מזמינה אותנו!
"האדם הוא עץ השדה"
כלומר, האדם הוא כמו העץ: הוא זקוק להרבה משאבים, לתהליך ארוכים ולא תמיד מוצלחים והתוצאות זעומות יחסית להשקעה. יש הרבה עלים שנובלים ללא תוצאה של פרי בסוף התהליך!
אם הייתי יכול, הייתי ממציא מדרש בו האדם מתלונן על הבזבוז. ה' עונה לו: ומה אני אגיד כשבקשתי שהעץ יהיה כבר הפרי והבריאה לא עשתה זאת?. זה לא שאני , הבורא , גרמתי לבזבוז. זה חלק מהעסקה כולה! תיאורטית, אתה צודק, אבל אתה נמצא בעולם שבו החוקים הם כאלה שנראה שיש בזבוז! צריך להיות סבלני! תהיה סבלני כמו שאני סבלני! ההיסטוריה יכולה להתקדם באטיות בלתי נסבלת עבור האדם. התוצאות, היעילות של מעשי האדם יכולות להיות מוסתרות בגלל זה!
רק האיש אשר לא הלך בעצת רשעים….ובתורת ה' יהגה יומם ולילה, יכול אולי להבין שיש תועלת בכל השלבים האלה. העלה של הצדיק איננו נובל, הוא איננו "סתמי". הצדיק לומד להכיר שבכל דבר שנראה מבוזבז, יש בעצם תועלת עצומה!
הארץ חוטאת!
המצב המוסרי של העולם: הוא תלוי במצב המוסרי של האדם!! "אם שמוע תשמעו..ונתנה הארץ יבולה.."
הארץ אכן לא הוציאה עץ פרי כמו שציווה ה'. אבל היא לא נענשה עד שהאדם חטא בעצמו!! כלומר הכל תלוי באדם!!
קשה מאוד לאיש מודרני לקבל העניין שיש לבריאה כוח בחירי או "נפשי". זה מזכיר מסתיקה ועבודה זרה. אבל מניטו טוען שזו טעות. יש קשר הדוק בין התנהגות האדם והעולם בכלל! אדם ששר יכול לגרום לפרח להריח יותר טוב! אם בני האדם אינם מוסריים, יש פירות האילן מאבדים את טעמם!
אבל , אפילו אם לא מקבלים את העמדה הזאת, יש לפחות עניין עמוק כשהתורה מספרת לאדם שהארץ והשמים רגישים להתנהגותו! זה מכניס אותו בחזרה אל המוסריות , אל הטוב הטבעי, אל חוקי הטבע שאליהם הוא בכל זאת שייך!
אם התורה מספרת לאדם את סיפור הבריאה, זה לא כדי לספר את מה שקרה אובייקטית, אלא כדי לספר לו סיפור שיקשור אותו לבריאה בצורה מיוחדת!
כשהתורה אומרת שהארץ חטאה וקבלה את עונשה רק אחרי שהוא, האדם חוטא, זה אולי כדי שירגיש את התוצאות הענקיות של התנהגותו המוסרית על הבריאה עצמה!
כשהאדם חוטא, הוא גורם לכל מערכת הבריאה נזק. הוא מגלה לבריאה שיש חטא בבריאה עצמה. אבל, על ידי כוח הבחירה שלו, הוא זה שאחראי למימוש הנזקים!!
כמה הרעיון הזה הוא אקטואלי וממשי , בעידן שבו האדם מתחיל להרגיש שהוא גורם לנזק סביבתי עצום שתוצאותיו הרסניות גם עבורו! (לע"ד)
הרצון לקבל של העולם
העובדה שבריאה איננה מקיימת בדיוק את רצון הבורא (ויהי "כן"= לא בדיוק, רק בערך), מתורגם על ידי הרב (בעקבות קריאתו של הרב אשלג) בקביעה שיש בבריאה רצון לקבל.
לא רק האדם רוצה לקבל אלה כל יצור בבריאה רוצה לקבל.
בפני עצמו זה לא רע, זה אפילו המנוע העיקרי של הבריאה. אבל, אם האדם יסתפק ברצון לקבל, בלי לשלב אותו עם הרצון להשפיע, אז זה הרסני.
זה אולי ההבדל המהותי בין האדם ושאר הבריאה: כל בירייה מקבלת ומשפיעה. האדם, יכול לקבל בלי להשפיע! וכאן מקום להיות רשע. אין בבריאה שום רשעות למרות הרצון לקבל שבה. לאדם כן אם הוא מקבל על מנת לקבל בלבד.
עוד חטא חטאה הארץ!
הבורא מבקש מהבריאה:
בראשית פרק א (כד) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי כֵן:(כה) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:(כו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ:
הארץ היתה אמורה להוציא בעצמה כל נפש חיה. אבל כתוב: ויהי כן! כלומר לא בדיוק!
הבורא חייב להתערב בעצמו "ויעש אלוהים את חית הארץ".ועבור האדם, הבורא מערב עוד יותר! עד שבסופו של דבר מגיעים למה שהבורא רצה בהתחלה: (פרק ב (ז) וַיִּיצֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:
אולי כדי שנבין שכל נפש חייה על האדמה, זה לא דבר מובן מאליו! חייבת להיות ההתערבות של האלוהים! ויצירת האדם היא עוד יותר לא טבעית! (והמשך הסיפור של התורה יראה לנו שיצירת העם היהודי זה עוד פחות טבעי!! (לע"ד)
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 