וילך האזינו פי 4

בע"ה ד תשרי התש"פ

מישל בן שושן

 

וילך- האזינו פי 4

 

וילך משה, וידבר …

הרבה מפרשים הציעו לתרגם "וילך משה" בצורות שונות. (הרמב"ן, למשל, מספר שמשה הלך בעצמו אצל כל שבט כדי לבשר להם על מותו ובירך אותם, את הברכות של הפרשה האחרונה "וזאת הברכה") .אבל אחת מאוד מצאה חן בעיני:  וילך= הוא המשיך!

כמו "ויהי קול השופר הולך וחזק מאוד"

הפירוש הזה מאפשר לחבר ממש בין הפרשה הקודמת, ניצבים, ל"וילך", למרות שהן נראות עוסקות בנושאים שונים. כמו שמשה דיבר מול כל העם "ניצבים" מולו, כך הוא המשיך לדבר איתם בפרשה הזאת, באותו מהלך, בהמשך לברית ערבות מואב. שתי הפרשות (ניצבים –וילך)  הן לרוב מחוברות. לפי הרב סעדיה גאון מונה אותן כפרשה אחת ! לפעמים מחלקים אותן  לצורך קריאת ניצבים לפני ראש השנה, וכשיש שבת בין כיפור לסוכות.

מצד שני, בפרשת "וילך" מדובר רבות על "השירה" שיש לכתוב וללמד את בני ישראל, היא שירת האזינו.

לכן, אני מציע ללמוד , השנה, את שתי הפרשיות האלה במאמר אחד, למרות שאינן מחוברות אף פעם.

אם כן, ניתן להגיד שפרשת וילך קשורה גם לפרשה הקודמת לה וגם לפרשה הבאה אחריה:

 

ניצבים      – –       וילך       —       האזינו

 

הכפילויות ב"וילך" (הרב גרוסמן)

פרשת וילך מכילה כמה נושאים שמוכפלים עם שינוים קטנים.

  • מות משה ומינוי יהושוע:
  • דברים פרק לא (ב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא ..(ז) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם:
  • דברים פרק לא (יד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד
  • כתיבת התורה:
  • דברים פרק לא (ט) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:
  • דברים פרק לא (יט) וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:
  • הקהל:
  • דברים פרק לא (יב) הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף
  • דברים פרק לא (כח) הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם

 

פרשת וילך היא הסיום של ספר דברים.

הספר התחיל כך:דברים פרק א (א) אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן ..

והוא מסתיים בפרשת וילך כך: דברים פרק לא (א) וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל:

הפרשה מציעה שני סיומים אפשריים: אחד "אופטימי" ואחד "פסימי".

וזה מסביר את הכפילויות!

  • החלק הראשון של הפרשה (בו, משה מדבר) הוא אופטימי. משה מבטיח שהכל יהיה בסדר אחרי מותו. ומחזק את ידי יהושוע.

(ג) יְקֹוָק .. יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם …(ה) וּנְתָנָם יְקֹוָק לִפְנֵיכֶם ..(ו) חִזְקוּ וְאִמְצוּ .. כִּי יְקֹוָק .. עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ: פ

  • החלק השני, שונה לגמרי . הנושאים הקודמים מתוארים שוב אבל בנימה מאוד קשה. ה' מדבר. זו הפעם הראשונה בספר. והעתיד מאוד פסימי:

(טז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ .. וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי ..(יז) וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת ..(יח) וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה … וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי

ה'  יסתיר פניו מישראל. הוא מבטיח הסתרה כפולה! זה הרבה יותר חמור ממה שכתוב בכל הקללות הקודמות.

"הסתר אסתיר פני" כלומר, אני אגרום לכם להרגיש שאני כבר לא נמצא כאן אתכם. אפילו לא מאחורי הקלעים. אתם באמת תרגישו שהכל נגמר בינינו! לכן, הדבר היחיד שיוכל להחזיק אתכם, זו השירה!! כי תראו שזה היה מתוכנן!

פרשת האזינו:

מי נואם בשירה?

לכאורה, משה. הוא המדבר. אבל, בעיון נוסף, אנו מוצאים ש"הגרעין הקשה" של השירה נאמר דווקא על ידי ה' עצמו. בעצם, מסביר הרב תמיר גרנות, דברי ה' הם כל כך קשים לעיקול שמשה חייב לעטוף אותם בהסברים ובריכוך מסויים!

הדטרמיניזם

מה שבולט בשתי הפרשיות האלה (סוף "וילך" ו"האזינו"), זה האמרה החד משמעית שאין בחירה חפשית!!:

דברים פרק לא (טז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ:

( כז) כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ וְאֶת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם יְקֹוָק וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי:

(כט) כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם:

ה' אומר בוודאות ,וגם משה אומר זאת אחריו, שהעם יחטא!! אין כאן "אם תשמעו..ואם לא תשמעו.." יש כאן קביעה שכך יקרה! העם יחטא, ה' יעניש אותו בהסתר פנים.

בשירה, עיקר דברי ה' הם שהוא יסתיר פניו. והדבר היחיד שיגרום לו אולי בסוף, לבוא לקראת ישראל זה רק כשהוא יעניש את אויבי ישראל. וגם זה, רק כדי שלא יחשבו הגויים שה' לא קיים!

משה חייב להוסיף דברי ריכוך ויגיד שבנוסף, ה' "על עבדיו יתנחם". אבל ה' עצמו, גם בפרשת וילך וגם בפרשת האזינו, מתאר את ההיסטוריה כחד כיוונית!!

 

אם כן אנו עומדים מול שני חידושים עצומים יחסית לכל מה שנכתב בספר דברים:

  1. זו הפעם היחידה שה' בעצמו מדבר בספר דברים
  2. בניגוד לכל מה שכתוב בספר דברים, אין בחירה חופשית, יש דטרמיניזם , הסוף יהיה רע!!

אבל אם מחברים את שני החידושים האלה מבינים:

יש שתי הסתכלויות על המציאות:

  • ההסתכלות של האדם, של משה. יש בחירה , יש תשובה, קיימות אופציות שונות בהיסטוריה
  • הסתכלות מה' , מלמעלה: הוא יודע מה יקרה. הוא מתאר את הדברים איך שהוא מתייחס אליהם.

 

שתי ההסתכלויות מנוגדות. אנו חייבים לפעול לפי הראשונה. אבל עלינו לדעת שהשנייה קיימת. ולכן יש לנו את השירה: היא תעיד, בזמן הסתר הפנים ,על ההסתכלות הראשונה. איך? כשנקרא בה  , בזמן ההסתר פנים, שזה היה מתוכנן! וכשהסימן של נפילת האויבים שלנו התרחשה.

(כדי לנסות להבין את הפער בין שתי ההסתכלויות, נחשוב, למשל, על הסטטיסטיקה. יודעים בוודאות, למשל, ששלושים אחוז מהגברים מעדיפים את הצבע הזה, וארבעים אחוז מהנשים מעדיפות הצבע השני. זו אמת שיכולה להיווכח עם כל אוכלוסיה גדולה. עשרת אלפים בני אדם שיעבור מבחן כזה יאמתו את האמת הסטטיסטית. ובכל זאת, לכל אחד יש את הבחירה המוחלטת לבחור את הצבע שהוא רוצה! )

 

כשהתחלנו להראות שפרשת וילך היא סיומה של התורה עם שתי אופציות: אופטימית ופסימית, פתחנו בעצם את האפשרות לשתי אמיתות שונות ומנוגדות

  • אחת, של משה, של כל ספר דברים, המבוסס על הבחירה החופשית של האדם
  • והשנייה, האמורה מפי ה', דטרמיניסטית, שמתארת את ההיסטוריה באופן חד: בסוף יהיה רע מאוד! (ואכן זה קרה לצערנו!)

קשה מאוד לקבל את האופציה השנייה. למרות שהשירה באה כדי שנחזיק בה כמו בחוט דק בתוך שיטפון ענק, קשה מאוד לקבל דברים הפוכים מכל מה שנלמד עד כה.

אולי הדברים הקשים יכלו להיאמר רק אחרי שהתבגרנו מספיק, ולכן זה נכתב בסוף.

אבל אי אפשר שלא לראות בהכללת שירת האזינו בתורה כמעשה שבא מתוך גדולה ובגרות. זה מה שעושה את התורה כולה דת של אמת. אמת המורכבת מבחינות שונות. אמת שלא מטייחת. שלא מספרת סיפורים. שלוקחת בחשבון ראייה קרה וכואבת של המציאות בה ה' שם את האדם!

פתרונות אפשריים:

 

תמיד אפשר להגיד שכל מה שמתואר בסוף וילך ובשירה, הוא יקרה במידה וישראל לא יעשו תשובה. הכל יבוא בגלל עונש. כשמשה או ה' אומרים שבני ישראל יחטאו, זה לא אומר שזה מחוייב המציאות אלא שזאת אפשרות ובאפשרות הזו, אז ה' יסתיר פניו.

אפשר גם לטעון שלא כתוב מתי זה יקרה. אם כן, תהיה בחירה חפשית אבל, יש סבירות גבוה שבמשך ההיסטוריה, יקרה מצב של חטא חמור במיוחד שיגרום להסתר פנים.

אלה ההסברים הנוחים והמרגיעים.

 

הרב תמיר גרנות מציע עוד אפשרות להסבר:

הרמב"ם איננו מדבר על הבחירה החפשית , רק אחרי שהוא מדבר על הווידוי והתשובה.

כלומר, סביר להניח שעניין הבחירה החפשית פועלת רק אחרי החטא והעונש!!

העונש הוא בלתי נמנע!

התשובה והבחירה החפשית הם אותו הדבר:

כדי שתהיה תשובה חייב להיות דין (בגללו רוצים לחזור בתשובה)

אבל גם חייב להיות רחמים (שיאפשר התשובה)

התשובה , אם כן, נמצאת במפגש בין הדין והרחמים וכוללת אותם בתוכה.

שם נמצאת הבחירה החפשית של האדם!! לא לפני החטא אלה אחרי החטא! אחרי העונש ! בזמן אפשרות התשובה!!

 

נראה לעניות דעתי שהמטרה העליונה היא להגיע למצב שהעם יבחר לעבוד את ה' מרצונו החפשי לגמרי.

  • אחרי שהוא יחטא
  • אחרי שייענש
  • ואחר הסתר פנים מאין כמוהו (כמו השואה)

אם העם יבחר , מרצונו החפשי לגמרי, לשוב אל ארץ אבותיו ולשוב אל ה', במסירות נפש, ולא מתוך כפיה דתית כל שהיא, זה יהיה השלב האחרון של ההיסטוריה הארוכה:

הכל התחיל בכפיה. במצב כזה העונש הוא בלתי נמנע (כמו עץ הדעת) ואחר כך העונש הוא בלתי נמנע.

הסתר הפנים שם את האדם במצוקה ענקית אבל הוא שם אותו גם כן מול החלטה אמיתית ורצונית. רק אז הבחירה החפשית יכולה באמת להיות חפשית לגמרי. כי היא באה מתוך הסתר הפנים העמוק ביותר.

העובדה שאנשים חילונים, מתוך אהבת העם והארץ, ולא מתוך אידיאולוגיה דתית, מסרו את נפשם להקים מדינה אחרי השואה, זה הסימן שהשירה צדקה!

כי תבוא פי4

בע"ה יט אלול התשע"ט

מישל בן שושן

כי תבוא פי 4

מבנה הפרשה:

  1. מצוות ביכורים (התחלת פרק כו)
  2. ווידוי מעשר (סוף פרק כו)
  3. משה מצווה על ברית הר גריזים ועיבל (פרק כז)
  4. הברכות והקללות שמשה מנבא , בערבות מואב, כחלק מברית ערבות מואב (פרק כח)
  5. שמונה פסוקים הממשיכים דברי משה בערבות מאב.

 

השמחה

בשלושה מקומות בפרשה שלנו מדובר על חשיבות (כמעט מצווה!) של השמחה:

  • אחרי מצוות הביכורים, פרק כו (יא) וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ
  • בברית הר גריזים ועיבל: פרק כז (ז) וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:
  • בתיאור סיבת הקללות: פרק כח (מז) תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל:

ניתן להוסיף מקום רביעי, כשרש"י (שמצטט הספרי) מפרש מה פירוש המילים שיש לאמרם, בווידוי מעשר: "עשיתי ככל אשר ציוויתני": רש"י דברים פרק כו :  שמחתי ושימחתי בו:

 

אם כן, השמחה היא לא דבר שולי ש"מותר" אחרי שעשינו את כל המצוות. זו המטרה העיקרית של המצוות!! ואם מקיימים את המצוות ללא שמחה אז עלולות לבוא הקללות ח"ו. אם כן, לעשות הכל כדי להיות שמח, זו מצווה חשובה מאין כמותה! היא חייבת להימצא בראש סולם סדר העדיפויות של הישראלי!! צודקים אלו ששרים בקול רם "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד". ולא צודקים אלה שחושבים ש"חיי צער תחייה". התורה איננה מפרשת מה היא שמחה. ולכן, אין לחפש משמעויות מסובכות למילה הפשוטה הזו, כדי להתחמק מקיומה!

 

הביכורים והמעשר (כמקור לתפילות)

החכמים שקבעו את הסדרות השבועיות, לא הכלילו את שתי המצוות האלה בתוך קובץ המצוות הגדול של הפרשיות הקודמות. הם בחרו לחתוך את פרשת כי תצא לפני שתי המצוות האלה והשאירו אותן בפרשת כי תבוא, יחד עם הברכות והקללות. למה?

ועוד יש לשאול: גם מצוות ביכורים וגם מצוות המעשר מופיעות כבר בתורה. מקום שתי המצוות האלו היה יותר טבעי במקומות קודמים:

עבור הביכורים, למשל, הנה שלושה מקומות יותר טבעיים עבורה:

  • שמות פרק כג (יט) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ:
  • שמות פרק לד (כו) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ:
  • דברים פרק יב (ו) וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם:

עבור המעשר, המקום הטבעי שלה היא בפרשה הארוכה שעוסקת בה:

דברים פרק יד (כב) עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה:….

(כח) מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ:(…

אם כן, למה שתי המצוות "נעקרו" ממקומן הטבעי והושתלו כאן, בפרשת הברית??

ברור שהחידוש שלהן הוא בנאום שכל יהודי חייב להגיד. אין הרבה מקומות בתורה שבהם יש טקסט שחייב היהודי להגיד. למרות שהחיים הדתיים היום, מלאי "תפילות" שכתובות "בסידורים", אין התורה מבקשת במפורש להתפלל. אם כן, יש לשים לב לפסוקים כאלה , בתורה שיש מצווה לאומר אותם:

  1. במקרה והבן ישאל, אז התורה הכינה לנו נאום- תשובה לתת לו:

דברים פרק ו (כ) כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם:(כא) וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם …

 

  1. העגלה הערופה:

דברים פרק כא (ז) וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ:(ח) כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ יְקֹוָק וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם:

  1. היבמה במקרה והמיבם לא רוצה ליבם, בזמן החליצה:

דברים פרק כה (ז) וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי:

 

  1. נאום החקלאי בפרשתנו, כשהוא מביא את הביכורים:

דברים כו.(ה) וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי….

  1. ווידוי מעשר בפרשתנו:

דברים כו:(יג) וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת

  1. בשעת טקס הברית, בפרשתנו:

דברים פרק כז (יד) וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם: ס(טו) אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת יְקֹוָק מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר וְעָנוּ כָל הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן: ….

אם כן, אם שמים בצד המקרים המיוחדים מאוד של החליצה, העגלה הערופה, נמצא שבפרשה שלנו מכורזים רוב ה"נאומים" של היהודי.

המקור הראשון, של "עבדים היינו.." מעניין מאוד , כי הוא מופיע בהתחלת קובץ המצוות, וכאן אנו נמצאים בסוף קובץ המצוות! כאילו כל קובץ המצוות הגדול של ספר דברים מוקף בהתחלתו ובסיומו על ידי נאומים, אמירות של היהודי עצמו.

ישנם עוד שלושה טקסטים הנמצאים בתורה, שהחכמים קבעו שיש להגיד אותם כל יום:

  • עשרת הדברות
  • פרשה ראשונה של קריאת שמע
  • פרשה שנייה של קריאת שמע "והיה..".

אבל שלושתם נמצאים גם כן, כמו "עבדים" בהתחלת קובץ המצוות!!!

לקובץ המצוות יש שלוש התחלות אפשריות:

  • או לפני עשרת הדברות:
    • פרשת ואתחנן :דברים פרק ד (מד) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(מה) אֵלֶּה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם:…
  • או לפני החלק הראשון של "שמע ישראל":
    • דברים פרק ו (א) וְזֹאת הַמִּצְוָה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם לְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ……
  • או בהתחלת פרשת ראה מיד אחרי הצגת הברכות והקללות של הברית בהר גריזים ועיבל(!)

דברים פרק יב (א) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה:………..

ושלושת הטקסטים האלה קשורים מאוד גם הם לעניין הברית. (ברית סיני)

מסכנה:

ברצוני להציע שכל הטקסטים מהתורה שיש בהם נאום מצד היהודי, קשורים לברית. בין לברית סיני, בין לברית ערבות מואב, בין לברית הר גריזים ועיבל. הנאומים האלה מתחילים ומסיימים את קובץ המצוות, כאילו הם מבקשים הכרזה של היהודי עצמו על הסכמתו להיכנס לברית.

הנאומים האלה כוללים:

  • שבח לה' (ביכורים, עבדים, )
  • השתייכות אישית להיסטוריה היהודית (עבדים, ביכורים..)
  • הכרזה על קיום מצוות (שמע, והיה, וידוי מעשר)
  • בקשה לשפע (ווידוי מעשר)

כל המרכיבים האלה הם , בעצם, המרכיבים של התפילות שלנו עד היום.

ולכן, אני מציע לראות, בכל התפילות שלנו, לא רק עבודה דתית אישית, אלה גם כן הכרזה אישית על ההיתששפות בהיסטוריה והגורל היהודי. הכרזה כזו מתבקשת

  • שלוש פעמים ביום התפילות היומיות וקריאת שמע)
  • בערב פסח (על יד ההגדה)
  • בהבאת הביכורים בזמן המקדש, בהתחלת עונת הקצירה
  • אחרי שלוש שנים של מחזור חקלאי (ווידוי מעשר)

כשיהודי מתבקש להתפלל , הוא , בעיקר מתבקש להכריז על שייכותו לברית. כלומר, לקבל על עצמו העובדה שהוא יהודי ושייך לעם היהודי. מעבר לכל תוכן מילות התפילה, עצם הנוכחות ואפילו רק עניית "אמן", מכניסה את היהודי לתוך הברית . אם נדרשת הכרזה כזו בכל מני אופנים ובתדירות כל כך גבוה, זה אומר שלא פשוט, לא טבעי, לא מובן מאליו להיות יהודי והמשיך כל יום להיות יהודי!

מכאן, אנו מבינים הערך של התפילה בציבור.

מכאן גם, ההשתתפות בתפילות אפילו אם לא מבינים כוונת כל מילה. "אמן" מספיק לגמרי!

ייחודו של ספר דברים (הרב תמיר גרנות)

למה יש צורך לכרות ברית נוספת, ברית ערבות מואב?? הרי התורה עצמה מצביעה על הכפילות הזאת :

דברים פרק כח (סט) אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב: פ

כשאנו משווים בין דברי הברית ובמיוחד דברי הברכות והקללות של סיני וערבות מואב, מעבר לחיוב , המשותף, בקיום המצוות, אנו מגלים הבדלים מהותיים ביותר בתוכן ומטרת הברית .ננסה לסכם אותם בטבלה.

 

  פרשת בחוקותי פרשת כי תבוא
מטרת הברית ה' מחפש לשכון בארץ. לכן, הוא בחר בעם ישראל שיכינו עבורו מקום. בניית המשכן הוא רק מרכיב אחד של שכינת ה' בתחתונים מטרת הברית היא שעם ישראל יהיה עליון על כל האויבים מסביבו. שהוא יחיה בשפע ובשמחה.
 הארץ הארץ ניתנה לעם ישראל כדי שיוכל להשכין בה את הקדושה שתאפשר לה' לשכון בתוכה. הארץ קדושה בפני עצמה ועם ישראל מחוייב כלפיה הארץ היא "מתנה" , שכר לקיום המצוות. המצוות מאפשרות לחיות טוב ולזכות במתנה . הגויים לא זכו במתנה כי הם לא התנהגו במוסר הדרוש.
הגלות ארץ הקודש מחייבת שמירת קדושתה. היא מגרשת מעליה עם שאיננו מקיים, למשל השמיטה.

כל זמן שישראל לא נמצאים עליה, היא תישאר שממה עד לשובם של ישראל

הגלות נובעת מחוסר קיום המצוות. זה גרם להפסקת העליונות של ישראל על העמים מסביב. הם יעלו מעלה וישראל ירדו ואץ יגלו. אין מצוות, אין שכר, אין מתנה, אין ארץ.
עונשים חורבן בתי המקדש הפסד מול האוייבים
איפה נמצא האלוהים? בתוכנו, בארץ. אימנטיות מעון קודשו :בשמים טרצנדתליות.
מקור הברית הברית מוכרזת על ידי ה' . מלמעלה. ה' יורד על הר סיני. הברית נאמרת על ידי משה, האדם

למטרת האדם

ארץ ישראל ארץ הקודש. אסור לוותר על כל שעל. ארץ היהודים. העקיר הוא לחיות טוב. שטחים תמורת שלום.

 

 

כשאנו מתבוננים במחלוקת העמוקה שיש היום בין חלקי העם, אנו נדהמים לראות שמחלוקת זו מופיעה כבר בין השקפת ספר דברים לשאר הספרים הקודמים. בספר דברים, אין זכר למשכן. ה' בוחר לו מקום לעבודה , אבל הוא לא מצביע מיד עליו. כי חשובה האחדות והמרכזיות אבל לא חשוב המקום עצמו. בספר דברים, מדובר על הארון ועל מזבח שיש לבנותו כאילו אין משכן. גם הטקס בהר גריזים ועיבל, מזכיר רק ארון (בגמרא במסכת סוטא) למטה עם הלויים והכהנים, ומזבח שיש לבנות אותו בהר עיבל ולעבוד על המזבח הזה כאילו אין מזבח מוכן בכלי המשכן!

מקסימום ,השכינה של ה' בארץ היא על ידי "שמו" בלבד. (המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם) ולא ה' בעצמו. זה נותן לאדם את כל החופש ומרחב התמרון, את כל האחריות והבגרות שנוכחות ה' בין בני האדם, בספרים הקודמים , הקטינה. מטרת ספר דברים היא שעם ישראל יחיה טוב בארצו, כשהוא שומר על מוסר גבוה, שומר מצוות ה' ומקבל תמורת שמירת המצוות עליונות צבאית, שפע וחיים טובים…בשמחה!

 

ובכל זאת, התורה היא אחת!

תהלים פרק סב (יב) אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי כִּי עֹז לֵאלֹהִים:

התורה מורכבת מבחינות שונות ומנקודת מבט שונות. ספר דברים, במיוחד, שונה מקודמיו כי הוא מייצג את נקודת המבט האנושית. לא לחינם הוא ספרו של משה . ולא כתוב בו "וידבר ה' ..לאמר". כשכתוב בו "אנוכי..", לרוב, מדובר על משה. משה הוא זה שמתאר את הברכות והקללות כאילו הוא זה שמברך, הוא זה שנותן לפני העם את הבחירה. כמובן שמשה הוא נביא והוא מדבר בשם ה'. אבל הסגנון השונה בין "וידבר ה' אל משה ולאמר.." שקיים בספרים הקודמים ו"אלה הדברים אשר דיבר משה.." בספר דברים, מבליט את העובדה שספר דברים היא האמת של התורה מצד האדם.

לכן, כנראה, אנו נמצאים מול שתי בריתות

  • אחת של סיני שבה ה' ירד
  • ואחת של ערבות מואב ובהר גריזים, שעל עריהם העם עולה! וארון ה' נשאר למטה!

עם ישראל, במורכבותו הוא עם התורה. כשם שהתורה אחת , כך עם ישראל אחד, למרות הכל, ומעבר לכל, כי מטרתו היא לגלות שה' אחד!

 

 

כי תצא פי4

ב"ה יב אלול התשע"ט

מישל בן שושן

כי תצא פי 4

 

  1. מה שמייחד את הפרשה

פרשות "ראה" , "שופטים", "כי תצא" וחלק מ"כי תבוא" הן הפרשות שמכילות הכי הרבה מצוות בספר דברים. מה מאפיין כל אחת? הרב תמיר גרנות מציע:

  • ראה: הקשר בין היחיד לכלל. על ידי ייחוד מקום אחד שבו עבודת ה' מתרכזת.
  • משפטים: מוקדי השלטון בחברה , מצוות כלפי הכלל, הציבור.
  • כי תצא: מצוות אל הפרט, היחיד.

זה מסביר, למשל, למה הפרשה מתחילה בנושא שאמור היה להופיע בפרשה הקודמת, מבחינת תוכנה. אכן, בסוף פרשת משפטים, מדובר על מלחמת רשות ומלחמת מצווה. ועניין יפת התואר נכללת בדיני מלחמת הרשות. בכל זאת, החכמים חתכו בין הפרשיות ו"הכניסו" את עניין אשת התואר ב"כי תצא". הסיבה ברורה: מדובר על עניין פרטי שקורה , אמנם, במהלך כללי (מלחמה) אבל הוא לגמרי קשור לענייני הפרט. וכן בכל מצוות הנמצאות בפרשת "כי תצא" חוץ ממלחמת עמלק בסוף הפרשה ( שמוגדרת , לפי ההלכה, כמצווה כללית ולא פרטית. ניתן , בכל זאת, להגיד שמצוות הזיכרון –כמו זכרון השואה- היא גם מצוות הפרט. כי אין זכרון לאומי בלי זכרון פרטי)

 

  1. אישה יפת תואר

לפי הרב יואל בן נון, מטרת המצווה היא להגן על זכויות האישה הזו. היא אמנם גויה, חלק מעם אויב, שבויה. ובכל זאת, למרות המעמד הנחות הזה, התורה דואגת לזכויות הבסיסיות שלה. עיקר הפרשה, אם כן, נמצא בסופה :"לא תתעמר בה ".

לדבר על "זכויות" האישה או העבד ,היום, זה יכול להיראות מיושן. כי ב"ה , היום , הזכויות והשוויון בין בני האדם התקדמו הרבה יותר מאשר מה שמציעה התורה. למרות זאת, אם משווים אותם (ההגנות של התורה שבכתב) לתרבויות ולמנהגים שחלו אז, אלה מהפכות של ממש. על התורה שבעל פה להמשיך בכיוון הזה. תקנת רבנו גרשון על איסור לשאת שתי נשים, היתה גם בזמנו התקדמות ומהפכה. אבל אנו, כנראה זקוקים, היום, לחכמים בכוח ,ברמה ובחזון שהיו למעטים בהיסטוריה.

 

  1. הלכות אבלות

יש חכמים שקוראים את הדברים שאמורה לעשות אשת היפת תואר, כחמישת דיני אבלות. היא מתאבלת על המצב הקודם שלה אולי גם על בני המשפחה שלה שנהרגו במלחמה. חמשת הדברים הם:

  • גלחה את ראשה: כמו איוב שאחרי מות בניו "גזז את שערות ראשו". (היום, המנהג הפוך: לא מסתפרים!)
  • עשתה את צפרניה: רבי אליעזר סובר שהיא חייבת לקצץ אותם כדי להתנבל וכאות אבל. יש דעות אחרות שטוענים שיש להשאיר אותם גדלים ובכך להתנבל.(תלוי , כנראה באופנה ובתקופה)
  • הסירה שמלת שביה: להחליף את הבגדים הצבעוניים בבגדים פשוטים. אולי בגלל שהשמלות היו מפוארות במיוחד בעט היציאה למלחמה , או שמה החייל הישראל התאהב בה בגלל השמלה!
  • ישבה בביתך: איסור היציאה בבית, נשאר עד היום כמנהג של אבלות
  • בכתה את אביה ואת אימה ירח ימים: האבל נמשך חודש ימים!

 

  1. קבורת התלוי

 

דברים פרק כא (כב) וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ:(כג) לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה:

יש כמה הסברים אפשריים לאיסור להשאיר תלוי על העץ :

1 בדרך כלל תלוי עבר או על ברכת ה' או על עבודה זרה. בשני המקרים, עלולים לשאול, האנשים שיראו אותו, מה בדיוק אמר כשהוא קילל ויבואו גם הם לקלל או שישאלו על מעשי העבודה הזרה וילמדו . לכן, לא כדאי שיישאר על העץ זמן רב.

  1. האדם נברא בצלם אלוהים. ביזיון האדם התלוי הוא גם בזיון האלוהים עצמו. ולכן, יש להוריד אותו מהר
  2. יש מפרשים "אלוהים" = בית הדין. האנשים עלולים לקלל את הבית דין שגזר דין מוות על האדם הזה וכדי שלא לפגוע בבית דין, יש לקבור מהר המת.

 

בכל אופן, לומדים החכמים (טכנית, מכפילות הלשון "קבור תקברנו,) שיש לקבור מת בו ביום ככל שניתן.

  1. כלאיים (הרב תמיר גרנות)

הפרשה שלנו חוזרת על שלוש מצוות של איסור "הרכבה" בין בני חיים, בין צמחים ובלבוש. יש כאן הרחבה של אותם המצוות שלמדנו כבר בספר ויקרא:

ויקרא פרק יט (יט) אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ:

בפסוק אחד, שלושת המצוות מתוארות כ"חוקים". בגמרא (קידושין לט.(.הם אפילו מתוארות כאב הטיפוס של חוקים. בין רבותינו יש גישות שונות לגבי החוקים:

רש"י סובר שלחוקים אין שום טעם ואין לחפש בהם טעם.

הרמב"ן סובר שלחוקים יש טעם, אבל הוא לא נמצא במישור הרגיל של טובת החברה והאדם, בהגייון של בני האדם. יש לחפש הטעם במישור האלוהי , בורא העולם שמבין בצורה יותר רחווה מה טוב לאדם ולעולם. לגבי איסור הכלאים, הרמב"ן טוען שהוא מצביע על איסור הרבה יותר רחב, על התערבות במעשה בראשית.

המהר"ל דוחה טענה זו של הרמב"ן: הרי אנו שולטים על הטבע כדי לשכלל אותו לטובתנו. אנו מדליקים אש ומתערבים כל הזמן במעשה בראשית. המהר"ל , אם כן, מסביר את איסור הכלאיים, בצמצום הטעם של הרמב"ן. מה שאסור לגרום לשינויים חמורים במינים ובדברים העקרוניים של הבריאה. הרי ה' ברא כל דבר "למינו" ויש לכבד כל מין. גם חכמי הקבלה , שטוענים שלכל יצור, אבל צמח קטן, יש לו מלאך שמשגיח עליו מלמעלה. לכל אחד תפקיד בעולם ואסור לבלב את המינים.

הרב גרנות , קורא את כל ספר דברים כשהוא מעניק לו נקודת מבט שונה משאר הספרים. הרי לא רק "להוסיף" פרטים משה חוזר על מצוות שכבר נלמדו. כשאנו פוגשים אותם האיסורים בפרשה שלנו, מקבלים הדברים פן חדש. מצד אחד יש הרחבת העניין (שלושה פסוקים ארוכים במקום פסוק אחד) ומצד שני צמצום (רק שור וחמור, רק צמר ופשטים, רק חיטה וענבים).

דברים פרק כב (ט) לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם: ס(י) לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו: ס(יא) לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו: ס(יב) גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ:

  • לא תחרוש בשור ובחמור: החכמים הציעו כל מיני הסברים למצווה הזו. למשל, זו גזרה של התורה עצמה , כדי שלא יבואו, בסופו של דבר להרבעה אסורה! (זו טענה דחוקה כי אין התורה רגילה לגזור על עצמה גזרות וגדרים) . ויש (הראב"ע) שהציעו שמדובר באיסור צער בעלי חיים ולא בעיה של הרבעה. כי אין אותו הכוח והטבע לחמור ולשור. שניהם יסבלו מהעבודה המשותפת הזו. מיקומו של האיסור כאן, יכול להיות מוצדק כי מדובר בחרישה והפסוק הקודם דיבר על זריעה.
  • שעטנז: גם כאן, ניתן לראות איסור זה בצורה שונה מאשר בספר וקירא. נראה לעניות דעתי , שכאן, ההסבר על לבישת שעטנז, יכול להיות מאוד שונה: כי הרי הכהן הגדול לבש שעטנז (באבנט ) וגם הפרכות בפתח קדש הקדשים היתה עשויה שעטנז. אם כן, השעטנז איננו דבר פסול מעיקרו! ואולי להיפך: זה חיבור מיוחד שיש בו הרבה קדושה! הרי גם בציצית, יכול להיות שעטנז. והמצווה של ציצית שבאה מיד אחרי הפסוק של השעטנז, בא ללמד שדווקא זה דבר חושב וקדוש!

אם בספר ויקרא העיקרון הוא שעם ישראל יהיה עם קדוש, ולכן יש איסור לערבב בין דברים ובין ישראל לעמים, בספר דברים, נקודת המבט היא שונה: התורה רוצה להגן על העולם ועל בני האדם!

ההגנה על העולם מתבטאת למשל, על ידי איסור צער בעלי חיים

וההגנה על האדם, על ידי שימוש מופרז ולא נכון של דברי קדושה עליונים בדומה לאיסור עשיית קטורת (שהיא מסמלת את החיבור בין כל חלקי העם, כולל הטוב והרע) מחוץ למקדש, איסור השעטנז בא להזהיר: לא כל חיבור הוא חיבור קל. הרבה פעמים חיבור עלול להוביל למות. דבר שכבר קרה בין קין להבל (אחד הביא צמר והשני פשטין). החיבור הוא הדבר הנעלה ביותר. אבל יש מאוד להיזהר כי זה מעשה עדין ומסוכן! לכן, רק במקומות מיוחדים ובמצבים מיוחדים, ניתן לעשות חיבורים כאלה.

 

  1. היגיינה

בדרך כלל אנו מפרידים בין הלכות "טומאה וטהרה", או קדשוה, ל"דרך ארץ ", כמו עניין הנקיון מילנימאלי. למשל, רוחצים את הידיים מהלכלוך, לפני שמתחילים "לנטול ידיים" לשם מצווה.  רחיצת הידיים היא הגיינה , דרך ארץ שקדם למצוות התורה. נטילת ידיים היא מצוות טהרה לקראת מעשה של קדושה.

אבל בפרשה שלנו יש הנחיה שנראית גולשת מתחום הדרך ארץ לתוך תחום הקדושה והדת:

דברים פרק כג (י) כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע:(יא) כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה לֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה:(יב) וְהָיָה לִפְנוֹת עֶרֶב יִרְחַץ בַּמָּיִם וּכְבֹא הַשֶּׁמֶשׁ יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה:(יג) וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ:(יד) וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ:(טו) כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ: ס

 

היציאה מחוץ למחנה של אדם בעל קרי,יכולה להיחשב כחלק מדיני הטומאה. כבר ראינו הוצאת הזב, המצורע או טמא המת מהמחנה. אבל, התקנת שירותים מחוץ למחנה והציווי לכסות את "היציאות" של הגוף כתנאי לקדושת המחנה וכתנאי לנוכחות ה' במחנה, זה דבר חדש ומפתיע!!

ההלכה דורשת שהאדם ישמור על גוף נקי ועל מקום נקי, למשל כדי שיתפלל. אבל זה עדיין קשור למעשה דתי: התפילה.

 

האם ההוראה בפרשה שלנו על הניקיון, באה רק בגלל שאנו נמצאים במחנה צבאי שיוצא למלחמה ודורש התערבות של ה' במלחמה, הגנה, נוכחות. נוכחות ארון הברית הוא גם דבר שיש לכבד ולכן, יש לכבד נוכחות זו על ידי מצוות אלה ? כדברי הרמב"ן:

רמב"ן דברים פרק כג וטעם כסוי הצואה, שאין הצואה כטומאה שתטמא את מקומה ושתהיה בוקעת ועולה, אבל אסור לראותה בעת התפלה ובהיות הלב דבק בשם הנכבד מפני שהדברים הנמאסים יולידו גנאי בנפש וישבשו כוונת הלב הטהור, וכאשר נעלמה מעין רואה אין רע:

נראה אם כן, שמצוות ההיגיינה באה כדי לגרום לאדם לכבד את עצמו, לכבד את מחשבותיו, כדי לאפשר מפגש עם הקדושה. השהיה במחנה צבאי במצב של מלחמה, או בנוכחות ארון הקודש, או בשעת התפילה, כשאנו מבקשים לעמוד מול ה', ללא קשר עם דברי הטומאה, ההיגינה היא תנאי לקדושה.

"ונשמרת מכל דבר רע")לע"ד) אם האדם נמצא בסכנה, הוא לא צריך לשמור על הכללים הרגילים. הוא חייב להתנהג ביתר זהירות, אפילו בדברים של רשות, שלא קשורים ישירות למצוות , כי הוא זקוק לעזרה מה', ואז כל דבר קטן יכל להפוך לקטרוג נגדו. כי הוא יבקש הגנה מיוחדת. אז גם הוא חייב להיות ללא רבב בזמן הזה במיוחד.

 

  1. חמורבי (הרב בין נון)

הנה עוד עניין שבא להתנגד למנהג שחל בתקופה ההיא: חוקי החמורבי קובעים שאם עבד בוחר מאדוניו, מצווה להחזירו . ואפילו לקבל תמלוגים עבור מעשה זה. התורה מדברת על מקרה כזה וקובעת ההיפך:

דברים פרק כג (טז) לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו:

 

  1. רצח הבנים

דברים פרק כד (טז) לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ: ס

החכמים דרשו פסוק זה לאיסור העדות של קרובים. בן לא יכול להעיד נגד אביו. אבל, ייתכן שלפי הפשט, מדובר על המנהג שהיה חל , במיוחד אצל המלכים ,שהיו הורגים את המתנגדים אליהם, היריבים לשלטון, ובכלל זאת, כל בני משפחותיהם כדי שלא יתנקם הבן כשיגדל. התורה באה להזהיר נגד מנהג זה.

 

  1. כשהפשט נעקר:

 

דברים פרק כה (ה) כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ:(ו) וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל:

 

כשקוראים את הפסוקים האלה, נראה ברור , שהפסוק ו' מדבר על "הבכור" שייוולד מהאישה עם היבם.

אבל החכמים, ביודעין ובהכרזה, קבעו שיש "לעקור" את הפשט ולקרוא את הפסוק על פי הדרש:

 

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף כד עמוד א גמ'. ת"ר: והיה הבכור – מיכן שמצוה בגדול לייבם; +דברים כ"ה+ אשר תלד – פרט לאילונית שאין יולדת; יקום על שם אחיו – לנחלה, אתה אומר: לנחלה, או אינו אלא לשם? יוסף – קורין אותו יוסף, יוחנן – קורין אותו יוחנן? נאמר כאן יקום על שם אחיו, ונאמר להלן +בראשית מ"ח+ על שם אחיהם יקראו בנחלתם, מה שם האמור להלן נחלה, אף שם האמור כאן לנחלה; ולא ימחה שמו – פרט לסריס ששמו מחוי. אמר רבא: אע"ג דבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו, הכא אתאי גזרה שוה אפיקתיה מפשטיה לגמרי

כך מפרשת הגמרא, בניגוד לפשט הפשוט:

הבכור= היבם הוא צריך להיות הגדול מאחיו של המת!

אשר תלד= האישה "הולידה" את היבם! היא עשתה אותו יבם!

 

וכל זה למה? כדי שנוכל להשוות המקרה שלנו עם פסוק הקשור לבני יוסף:

בראשית פרק מח (ה) וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי:(ו) וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם:

רבא מסכים שזה מנוגד לפשט. אבל מה לעשות שיש ברייתא ! גזרה שווה יכולה לעקור פשט!! כמה כוחה של התורה שבעל פה שהיא יכולה לעקור פשוטו של מקרה ממש ולהכריז על זאת!!

ראה פי4

בע"ה כח אב התשע"ט

מישל בן שושן

 

ראה פי4

 

 

כי אם אל המקום (לעד)

ספרתי 16 פעמים בפרשה שלנו שבו מופיע הביטוי "המקום אשר יבחר ה' אלוהיך ".

למה לא להגיד את שם המקום? למה להשאיר ספק כמעט 500שנים עד לבחירת ירושליים..על ידי דוד!

כמו שעשו השומרונים שכתוב בתורה שלהם "הר גריזים" במקום כל המשפט "המקום אשר יבחר.."!

כשמתבוננים בפעם הראשונה שהביטוי מופיע, עולה הסיבה העיקרית:

 

דברים פרק יב (א) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ …(ב) אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן:(ג) וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא:(ד) לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַיקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:(ה) כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה:

 

הגויים עבוד ב"מקומות" ו"לשם" אלילים. נגד זה, ה' רוצה שנעבוד את ה"שם" שלו, במקום מסויים. זה נראה דומה מאוד! ובכל זאת, משה מציין :"לא תעשון כן לה' אלוהיכם". כלומר, יש מהדומה ויש מהשונה. הגבול דק אבל חשוב מאוד ועקרוני. מה הם עשו שאסור לנו לעשות?

הגויים שישבו בארץ, עבדו לאלוהיהם "בכל מקום" שהתחשק להם. הם קבעו את המקום בו יוכלו "למשוך" אליהם את כוחות האלים. כמו אצל בלק ובלעם. את הדבר הספציפי הזה, התורה אוסרת! ה' הוא זה שיבחר את המקום!

יש בעבודת אלילים מצד אחד כניעה גדולה מול ה"דרישות" של האלים ומצד שני, יש רצון להשתלט על הכוחות העליונים בתמורה לכניעה הזו. כאילו מוכנים לשלם את המחיר הכבד כדי לקבל בתמורה מה שדורשים מהאלילים!

כאילו "הכסף קונה את האהבה"!

זו כניעה מדומה. עובד האליל, רוצה בעצם תמורה לקרבן שהוא מוכן לשלם. כאילו הוא "קונה" את האליל. הוא בעצם חושב שהוא שולט על הכוחות העליונים בתמורה לעבודה שלו.

יחס מסולף זה, קיים כמובן גם בין בני אדם. בין בעל לאשתו. זה יחס של שתלטנות במסווה של נדיבות!

החידוש של התורה הוא , ש"ה' בוחר את המקום"! ה' קובע. ה' קובע אם לענות לתפילה. יש קשר אבל אין השתלטות של האדם על ה'!

זה פן חשוב של העבודה הזרה שאסורה כי היא יכולה לנגוע גם בעבודה הדתית שלנו וגם ביחסים בין בני האדם ולכן, אין אנו פתורים מללמוד דיוקים כאלה. אין אנו פתורים מעבודה זרה, אפילו בעבודת ה'!

 

שילוח עבדים (הרב יונתן גרוסמן)

 

כמו מצוות רבות בספר דברים, חוזרים בשינוי על מצוות שכבר נאמרו בספרים הקודמים. אבל מזווית שונה. כאילו ספר דברים דורש מאתנו להכיל בתוך התורה עצמה זוויות שונות של אותה בעיה. אין זווית אחת אלה ריבוי נקודות מבט. ועלינו להכיל את כולן! זו עבודה קשה שעסקו בה רבותינו בתלמוד. איך ליישב סתירות בין הזוויות השונות, הלכה למעשה. ובכל זאת, אנו מצויים לא לשכוח שמקור ההלכה הוא לא מקור אחד אלא לפחות שני מקורות, כי יש לכל אמת הרבה פנים ונקודות התייחסות שונות. ספר דברים בא לסבך אותנו! היה הרבה יותר קל אם כל הדיוקים של מצווה אחת היו מופיעים בפרשה אחת, כשכל הפסוקים היו מסדרים יפה אחד עם השני! אבל, זה האתגר העיקרי, לעניות דעתי, של עם ישראל: לקבל עליו ליישב סתירות ולהכיל בחינות שונות של המציאות. לקבל ולפתח ריבוי ובאותה העט, ליצור אחדות .

זה נכון בעם ישראל שמכיל המון דעות שונות ושבטים שונים

זה נכון בתורת ישראל, ובמיוחד כשפוגשים את ספר דברים

וזה נכון בארץ ישראל שקיימים בה מקומות מאוד מגוונים שמגדלים אנשים שונים בתוכה.

 

ולעניין העבדים באופן ספציפי:

יש לנו שני מקורות עיקריים: אחד בפרשת משפטים, בספר שמות והשני בפרשה שלנו:

 

שילוח עבדים בספר שמות: שמות פרק כא (ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם:(ג) אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ:(ד) אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ:(ה) וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי:(ו) וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם: ס(ז) וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים:(ח) אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר לוֹ יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ:(ט) וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ:(י) אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע:(יא) וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף: ס

 

שילוח עבדים בספר דברים פרק טו (יב) כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ:(יג) וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם: (יד) הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ:(טו) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם:(טז) וְהָיָה כִּי יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ:(יז) וְלָקַחְתָּ אֶת הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן:(יח) לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבֵרַכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה: פ

 

יש קודם כל לציין שבספר דברים, בפעם השנייה שפוגשים את אותם ההלכות על אותו נושא, התורה מדברת אלינו כאילו לא שמענו אף פעם על המקור הראשון. היא לא "מוסיפה" על העניין הקודם. היא פשוט מספרת לנו את הסיפור מחדש כאילו אף פעם היא לא דברה על זה!! עובדה זו איננה מועלת על ידי הפרשנים . החכמים מתיחסים לשני המקורות כאילו הם "משלימים" אחד את השני. נראה למשל רש"י:

 

רש"י טו (יב) כי ימכר לך .. והרי כבר נאמר (שמות כא, ב) כי תקנה עבד עברי, ובמכרוהו בית דין הכתוב מדבר. אלא מפני שני דברים שנתחדשו כאן. אחד שכתוב או העבריה, אף היא תצא בשש. ולא שמכרוה בית דין, שאין האשה נמכרת בגנבתה, שנאמר בגנבתו ולא בגנבתה, אלא בקטנה שמכרה אביה, ולמד כאן שאם יצאו שש שנים קודם שתביא סימנין תצא. ועוד חידש כאן העניק תעניק:

עבור רש"י, כמו עבור כל החכמים, העיקר הוא ללמוד עוד ועוד הלכות למעשה וליישב סתירות. כאן, לדעתם יש שני חידושים, ויש פשוט לצרפם למצוות של המקור הראשון.

שני החידושים הם:

  • מצוות מענק: האדון חייב לתת מענק שחרור לעבד. זה לא הופיע בכלל בספר שמות.
  • החידוש השני, הוא שכאן, הכתוב מחבר בין העבד לאמה (אחיך העברי או העברייה) בעוד שבספר שמות, שני המקרים שונים לגמרי: אחת בא לעבוד והשנייה באה להינשא לאדון או לבנו כשהיא תגיע לגיל מתאים לנישואין!. החידוש הוא שאם היא עדיין לא הגיעה לגיל המתאים היא חייבת להשתחרר אחרי שש שנים מקסימום.

הרב גרוסמן מוסיף הבדל משמעותי נוסף:

  • כתוב בשמות "ויצא" כשפונים אל השלטונות או מוסרים לעבד את זכויותיו. בעוד שבדברים, כתוב "תשלחנו". כי כאן מדברים אל האדון ולא אל העבד.

מכאן , ניתן להבין ששתי הבחינות השונות של ספר דברים וספר שמות נובעות מהסתכלות מצד העבד בספר שמות והסתכלות מצד המעביד, האדון, בספר דברים.  אם אין מענק בספר שמות, זה בגלל שזו לא זכות העבד. כמו שאי אפשר שעני יחחיב משהו לתת לו צדקה. זו לא "זכות " חוקית של העני לדרוש צדקה. אבל, מצד העשיר, כן יש חובה לתת לעני!. גם כאן, יש חובה לאדון אבל זו לא זכות לעבד.

אם כן, מצוות שחרור העבד העברי אחר שש שנים היא  דוגמא טובה שמייצגת את ההבדלים בין מצוות דברים למצוות שאר הספרים :יש רצון לספר לנו את אותו הסיפור מזווית שונה ועם השלכות ומצוות שונות התלויים מהזווית החדשה.  דרך אגב, מה קורה אם האדון לא רוצה "לשחרר" העבד! אם הוא לא רוצה להגיד לו "צא"! כלומר לא לשלח אותו, מה עושה העבד? המכילתא עונה:

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק כא [מ]למד שמצוה לאומר לו "צא" יכול אם אמ' לו צא הרי הוא יוצא ואם לאו אינו יוצא ת"ל ובשביעית יצא לחפשי חנם.

זכות העבד גוברת והוא יוצא למרות שהאדון לא אמר לו לצאת! שוב ההלכה מכרעת בין המקורות השונים

 

סיכום ההבדלים:

 

שמות (משפטים) דברים (ראה)
יצא לחופשי תשלחנו חפשי
מענק
אם בעל אישה
אדוניו: זכויות העבד יאמר אליך: מדברים אל האדון
הלכות העבד /שונים מהאמה (לשם נישואין) עבד=אמה: העברי או העברייה

 

עקב פי4

בע"ה כד אב התשע"ט

מישל בן שושן

 

עקב פי4

 

  1. קריאת שמע (הרב יואל בן נון)

אחרי עשרת הדברות, בפרשה הקודמת, ואתחנן, יש הרחבה של שתי הדברות הראשונות :"אנכי" ו"לא יהיה". שתי הדברות האלה עוסקות בהכרה ובתודעה, יותר מאשר במצוות מעשיות.

מיד אחרי עשרת הדברות, משה מרחיב ומסביר את שתי הדברות האלה. הסבר והרחבה זו מתחילה עם הפרשה הראשונה של קריאת שמע ומסתיימת עם הפרשה השנייה של קריאת שמע, בסוף פרשת עקב. בעצם, ניתן לראות בשתי הפרשיות האלה, קיצור , סיכום, של כל מה שכתוב בחלק השני של ואתחנן ועד סוף עקב.

פעם, היו קוראים בכל יום את כל הפרקים האלה: מעשרת הדברות ועד סוף עקב!

אבל , כנראה בגלל אריכות הדברים,זה צומצם, במשך הזמן, לשלוש פרשיות בלבד:

  1. עשרת הדברות
  2. הפרשה הראשון של קריאת שמע
  3. הפרשה השנייה של קריאת שמע

עדות למנהג הזה מופיע ב "פפירוס נאש": הארכאולוג האנגלי "נאש" מצא בסוף המאה ה19,קטע רשום באותיות מרובעות (כמו אלה שאנו משתמשים בהם היום, הכתב האשורי שהיה נהוג בתקופת בית שני. כתוב על פפירוש במצרים. ובו רשומים עשרת הדברות (בנוסח שמשלב בו את גרסת יתרו וואתחנן) וגם שתי פרשיות של שמע ישראל. כנראה שהפפירוס הזה שימש למתפללים יהודים, בשנים 200לפני הספירה.

גם המשנה מתעדת מנהג זה:

משנה תמיד פרק ה משנה א [א] אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת והן ברכו קראו עשרת הדברים שמע והיה אם שמוע .. ר' עובדיה מברטנורא :קראו עשרת הדברים – לפי שהן עיקר התורה. ובדין היה שיהיו קורין אותן בכל יום אף בגבולים, אלא שביטלום מפני תרעומת המינים, שהיו אומרים אלו לבדם ניתנו בסיני ולא שאר התורה:

כדי שלא לצדד במינים שטענו שרק עשרת הדברות חשובות, השאירו את הקטעים שאנו קוראים היום כקריאת שמע

 

ייתכן שמתמיד, הבעיה העיקרית היתה איך להעביר לדורות הבאים את האמונות והחוויות. המצוות הם חלק חשוב אבל קביעת אמירת עקרונות בעל פה, פעמיים ביום, מוסיפה מאוד.

 

  1. ארון עץ (הרב תמיר גרנות)

בפרשה שלנו, משה חוזר בקצרה על חטא עגל הזהב , הסליחה ומתן לוחות שניים. שני הבדלים בין הסיפור כאן ואותו הסיפור בפרשת כי תישא בספר שמות, מצביעים על ההבדל המהותי בין ספר דברים לשאר ספרי התורה:

דברים פרק י (א) בָּעֵת הַהִוא אָמַר יְקֹוָק אֵלַי פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ:(ב) וְאֶכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן:(ג) וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים וָאֶפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וָאַעַל הָהָרָה וּשְׁנֵי הַלֻּחֹת בְּיָדִי:(ד) וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל וַיִּתְּנֵם יְקֹוָק אֵלָי:(ה) וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וָאָשִׂם אֶת הַלֻּחֹת בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וַיִּהְיוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְקֹוָק:

הפרט הזה, כנראה שולי מאוד, של בניין ארון עץ כדי לשים בו את הלוחות, איננו מופיע בספר שמות. הארון נבנה על ידי משה, יחד עם פיסול שני לוחות אבנים ובו הוא שם את הלוחות והם נשארו שם.. זמן רב! :"ויהיו שם"! מה עם הארון שבנה בצלאל? ארון המצופה זהב בתוך המשכן?

רש"י מציע שהארון הזה הכיל בסופו של דבר את שברי הלוחות והוא זה שיצא עם הלוחמים במלחמות.

הרמב"ן, מציע שהארון הזה הוא הארון של המשכן, רק שהוא צופה מבית ומחוץ מזהב.

שני ההסברים האלה מנסים ליישב את ההבדל בין שתי הגרסאות (זו בפרשת כי תישא וזו בפרשת עקב). אבל כל אחת מעוררת שאלות רבות. למה לא דובר על ארון זה כבר בספר שמות? למה כתוב שבצלאל בנה הארון וכאן משה?

עוד הבדל אומר דרשני: בפרשת כי תישא, בין שתי התפילות של משה, קטע ארוך מאוד מדבר על דו שיח בין משה וה' על עניין המשך ההתגלות של ה' בתוך עם ישראל. ה' מאיים שישלח מלאך במקום נוכחותו האישית. משה והעם מסרבים, עד שמגעים לסליחה וכפרה ופשרה. החלק הזה איננו מופיע בפרשת עקב. (דרך אגב, מדלגים אנו, בקריאת התורה בצומות על הקטע הזה גם כן).

ההסבר של הרב תמיר גרנות מעניין ביותר:

 

בכל ספר דברים אין אזכור למשכן!! כאילו המשכן לא קיים בכלל!! ולכן, ברור שיש צורך לבנות ארון כדי לשים בו הלוחות והארון הזה הוא הדבר היחיד במקום המשכן של ספר שמות!!

 

יש הבדל השקפתי עמוק בין ספר דברים לספרים הקודמים:

בספר דברים, ה' נמצא בשמים. על הארץ, יש חלל שמאפשר לאדם לפעול . הכל נעשה כאילו אין ה' נמצא בכלל על הארץ. ה' יכול "לראות" אותנו מהשמיים. הוא יכול לדבר אתנו מן השמים. אבל הוא לא נמצא על הארץ. גם המקום "אשר יבחר ה' לשכן את שמו שם" אשר ידובר בפרשת ראה, איננו מקום השכינה אלה מקום "שמו" של ה'.

כדי ליצור קשר עם ה', יש ללמוד התורה ולקיים מצוות. כמו בהשקפה של המתנגדים.

 

בספרים הקודמים,  ובמיוחד בספר שמות, לעומת השקפה זו ,ה' שוכן בארץ :"ושכנתי בתוכם". המשכן הוא ביתו של ה' בארץ, בין בני האדם. ההשקפה של ספר שמות מזכירה את החסידות, ההשקפה המיסטית. הקשר עם הבורא נעשה באופן רגשי, חווייתי. יש רק לפתוח את העניים ואת הלב כדי לפגוש את ה' בעולם. "מלא כל הארץ כבודו"

ההשקפה של ספר דברים, מזכירה יותר את המתנגדים: העיקר זה הלימוד והמצוות.

 

נראה שספר דברים הוא ההסתכלות של אותה המציאות מבחינת האדם. מה יש לאדם לעשות בפועל. ההרגשה כאילו אין נוכחות של הבורא בעולם מאפשרת לאדם חופש בחירה אבל דרך התפילה הלימוד והנמצוות, ניתן ליצור קשר.

בעוד שבספרים הקודמים של התורה, זה נכתב מבחינת הבורא עצמו. הוא כם נמצא ורוצה לפגוש אותנו על הארץ.

 

לכן, העלייה של משה בהר כדי לקבל את שני הלוחות השניים, מקבל כוונה שונה בין הספרים השונים:

  • בספר שמות, משה מחפש שמה שנפגע בהתגלות, במפגש, בקרבה, יתוקן. העיקר הוא שה' ישכון שוב בים עמו. הלוחות השניים הם רק הסימן שאכן ה' הסכים לחידוש החיבור.
  • בספר דברים, העיקר הוא שיהיו לנו לוחות! שיהיו לנו חוקים, מצוות, תורה. והלוחות הם העיקר! ולכן חסרה בו כל הבקשה של משה שה' ימשיך לשכון בתוך עם ישראל.

 

החיבור בין ספר דברים לשאר הספרים הוא העבודה המיוחדת של היהדות שמפתחת בחינות שונות של המציאות ומחברת אותם .

 

  1. הזכות לארץ (הרב מרדכי סבתו:)

לפי הרב סבתו, רוב פרשת עקב עוסקת בשאלה :באיזו זכות עם ישראל נכנס לארץ. כדי להסביר שעם ישראל נכנס רק בזכות האבות ולא בצדקתו, הוא מזכיר את כל הסיפורים שבהם העם חטא והתנהג כל הזמן ברשעות במדבר. בשלב שני, וכתוצאה מכך,משה מסיים עם הדרישה מעם ישראל.

לסיכום: הפרשה נחלקת לשלושה שלבים: 1.אתם רשעים. אין אתם יכולים לתלות על שום זכות את כניסתכם לארץ. 2. זה רק בזכות האבות ואולי גם בגלל רשעת הגויים שהיו לפניכם. לכן, עליכם לזכות כל הזמן בשהותכם כאן! אין להישען על שום זכות בעבר , ולכן יש לעבוד קשה כל הזמן כדי להישאר כאן. מנקודה זו,3. ניתן לפרש את הדרישה העיקרית מהם.

 

  1. זכות הכניסה

(ד) אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ בַּהֲדֹף יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי יְקֹוָק לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְקֹוָק מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ: (ה) לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב:(ו) וְיָדַעְתָּ כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אָתָּה:

 

העם יאמר בצדקתי הביאני ברשעת הגוים  
משה מתקן לא בצדקתך ברשעת הגוים הבטחה לאבות

 

הבטחה לאברהם: בראשית פרק טו (יג) וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה:(יד) וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל:(טו) וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה:(טז) וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה:

משה מתקן את העם: אין לכם, ברגע זה שום יתרון מוסרי על העמים שאני מגרש מפניכם. אני עושה זאת רק בחסד, בגלל הבטחה לאבות. לכן, הכל תלוי במעשיכם הבאים.

 

  1. סיפור רשעות העם

כדי להוכיח את דבריו, משה מספר על חטא העגל, המרגלים, קברות התאווה…מטרת משה בחזרה על כל הסיפורים האלה, היא אחת: אין לכם שום זכות! עד היום הייתם רשעים. אתם חייבים מהיום לתקן מעשיכם. כי אני לא אהיה כבר איתכם להתפלל עבורכם. ובנוסף, אתם חייבים להצדיק את האשראי שנתן לכם ה' בחסדי האבות שלכם!

גם לאברהם, ה' הסביר שכל עוד האמורי לא נהיה רשע מספיק, אין ה' יגרש אותו מפני ישראל! אם כן, חשיבות העבודה כדי לזכות במה שקבלנו בחסד היא מכרעת! ומכאן הדרישה העיקרית:

 

  1. הדרישה

דברים פרק י (יב) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:(יג) לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְקֹוָק וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ……

 

הדרישות ארוכות ומחייבות. אבל עכשיו הן מקבלות את מקומן: אלה התנאים כדי לזכות במה שניתן בחסד , חינם, בזכות הבטחה לאבות!

 

 

  1. חשיבות הסוביקטיביות:

 

משה מספר לעם את המצב של הארץ שבה הם עתידים להיכנס. הוא מתאר:

 

דברי משה:דברים פרק ט (א) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת בַּשָּׁמָיִם:(ב) עַם גָּדוֹל וָרָם בְּנֵי עֲנָקִים אֲשֶׁר אַתָּה יָדַעְתָּ וְאַתָּה שָׁמַעְתָּ מִי יִתְיַצֵּב לִפְנֵי בְּנֵי עֲנָק:(ג) וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ הוּא הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ וְהוֹרַשְׁתָּם וְהַאֲבַדְתָּם מַהֵר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק לָךְ:

 

אבל זה בדיוק מה שאמרו המרגלים על הארץ!!

המרגלים: דברים פרק א (כז) וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת יְקֹוָק אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ:(כח) אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם:(כט) וָאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם:(ל) יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם …

אכן, אותם המילים, אותו התיאור המפחיד!

אבל כל ההבדל נמצא בסובייקטיביות : מה עושים עם המידע האובייקטיבי הזה?

המרגלים גרמו לעם לסרב לעלות

משה מניע את העם כן לעלות כשה' הוא זה שילחם עבורם!

הפרשנות עושה את ההבדל! המרגלים נענשו ומשה אמר את מה שצריך.!!

דברים פי4

בע"ה ו אב התשע"ט

מישל בן שושן

 

דברים פי4

 

ספר דברים מחולק(לפי הרב תמיר גרנות) כך:

 

  1. מבוא (פרק א- עד פרקד פסוק מא)
  2. מסירת התורה-מצוות (פרק ה- סוף פרק כו)
  3. ברית (כז-כח כולל)
  4. נספח לברית (לאדם יחיד) (כט)
  5. נספח התשובה (ל)
  6. שירה,(לא:יד-לב)
  7. ברכה (לג)
  8. סיפור מות משה(לד)

 

החלק הארוך ביותר הוא נאום מסירת התורה . מקדים אותו מבוא סיפורי ועוקבים אחריו דברי הברית ונספחיה.

השירה נאמרת מחוץ לתורה, בעיקר ליהושוע בנוכחות משה

וייתכן שהברכה ניתנה הרבה לפני כן ורק נכתבה בסוף כדי לסיים בברכה

 

אם כן, פרשת דברים היא חלק מה"מבוא". ובתור "מבוא" יש לקרוא אותו. מבחינת הסיפורים שבו, אין חידוש גדול . יש אמנם הרבה הבדלי גרסאות ביחס לאותם סיפורים שמובאים בספרי שמות ובמדבר. אבל חסרים גם סיפורים אחרים לא פחות חשובים.

אם כן עלינו לשאול :

  • למה יש צורך במבוא?
  • למה משה בוחר בסיפורים אלה דווקא ולא באחרים ולמה הוא משנה כמה מהפרטים שלהם?
  • האם המבוא הזה מצדיק את החלק הארוך ביותר של הספר, חלק התורה והמצוות? כלומר האם הימצאות המצוות בספר דברים קשור בעיקרו למהות המבוא הזה?

 

  1. למה יש צורך במבוא?:

למה יש בכלל צורך להפריד בין מצוות שכתובות בספרים הקודמים לאלה שכתובות בספר דברים? האם יש הבדל מהותי בין המצוות של ספר דברים לשאר המצות? לכאורה, לא. אין התלמוד עושה הבדל בין מצווה הכתובה בדברים לבין פסוק הנכתב בספר אחר. לשניהם אותו תוקף ומידה .ובכל זאת, הן לא נכתבו יחד! . היינו חושבים שאולי הן קשורות לכניסה לארץ ולמצב החדש של העם אחרי ארבעים שנה. אבל ייתכן גם שהן קשורות לעובדה שמשה רבנו מוסר אותן במצבו המיוחד הנגזר מהזמן המיוחד שבו הוא מדבר:

  • אלה ימיו האחרונים. קדם לספר דברים, ההוראה של ה' שיעלה אל הר העברים כדי למות וההוראה הזו נמצאת גם כן בסוף ספר דברים. כלומר, ספר דברים, באופן מוצהר, נכתב כשמשה עומד למות. הוא יודע זאת , ודבריו מכווינים למצב המיוחד הזה: הוא מוסר הדברים העיקריים, החשובים. הוא יודע שאין לו זמן לבחון מחדש, להמשיך לחשוב עליהם, להשאיר דברים בתהליך של ספקות. כמו שאומר רש"י :"אם לא עכשיו, אמתי?!". מאוד שונים הדברים שאדם אומר כשהוא יודע בוודאות שימיו ספורים לאדם שמרגיש באמצע דרכו.
  • הוא חייב לפתור את מתחים שנשארו פתוחים בינו לבין העם. אפילו אם היו כעסים, מתחים, אלה טופלו. רק את הנושאים הלא פתורים, משה מעלה כאן. כדי למות בשקט.
  • הניסיון הרב בהנהגת שני דורות במצבים שונים, מקנים לו נופח אחר שממנו הוא יכול לסדר את העניינים בצורה מיוחדת. סידור הדברים. העמדת המאורעות השונים בפרספקטיבה שונה, היא דבר בפנה עצמו. כשחווים דברים, הם יכולים להיראות לנו כחשובים יותר מאשר הם באמת, אחרי כמה שנים. אחרי שדברים אחרים קרו ואז , המאזן הכולל והראייה המיוחדת בסוף הדרך מכתיבה סדר עדיפויות ודגשים אחרים. כשאדם צריך להחליט על מעשיו ודרכו, לרוב, סדר עדיפויות בין כל האילוצים הוא הקובע. גם בהלכה, הסדר העדיפויות בין כל המצוות השונות, שיכולות להתנגש ברגע מסויים, כל חכמת הפוסק היא לשקול את סדר העדיפויות. לכן, סידור הדברים, העלאת נושאים במקום אחרים, היא בעצמה אמירה.
  • דבריו האחרונים, חייבים לתת הוראות איך אפשר לחיות בלעדיו. מה הן החולשות של העם שעליהם יש לשים לב . משה חייב להכין את העם להיעדרו ולמצב החדש העומד בפניהם.זה דורש חוכמה מיוחדת של ניבוי הבעיות והפתרונות האפשריים .

 

כל נקודות אלה , בין השאר, יכולות להסביר החשיבות בספר דברים כספר נפרד, נוסף. וזה מסביר גם כן, שכתיבת "מבוא" למצוות חשובה עוד יותר! אין המצוות יכולות להינתן בצורה יבשה כספר חוקים. התורה כוללת לא רק חוקים אלה גם חלק סיפורי לא מבוטל. שני החלקים (החוקתי והסיפורי) קשורים מאוד זה לזה. לכן, המבוא של ספר דברים, ארבעת הפרקים הראשונים, נחוצים כדי ללמוד את המצוות הספציפיות של ספר דברים. ואפילו אם יש מצוות שכבר ניתנו בספרים הקודמים, כאן, הן יקבלו זווית ראיה שונה בגלל הימצאותם בספר דברים ובגלל המבוא שלו.

 

  1. מה כולל המבוא?

משה איננו מספר את כל הסיפורים שקרו. הוא בוחר בכמה מהם ומספר אותם בצורה שונה. בפרשת דברים, משה מספר שלושה סיפורים:

בפרק א, שניים:

  • מינוי שרי אלפים
  • חטא המרגלים (והמעפילים)

פרקים ב-ג

  • כיבוש מזרח הירדן

 

למה סיפורים אלה דווקא?

נראה לי, לאור מה שכתבתי לעיל, שהסיפורים עוסקים בעניינים "לא פתורים" בינו לבין העם ושקשורים להמשך דרכו של העם. אנו יכולים ללמוד מההבדלים שקיימים בין הסיפורים בפרשה שלנו לבין אותם מאורעות שמסופרים בצורה שונה בשאר החומשים

הנה טבלה מסכמת:

ההבדלים עם אותם הסיפורים בספרים הקודמים:

 

  ספרים קודמים דברים
שרי אלפים היוזמה= יתרו היוזמה= משה
יש לבחור :אנשים חכמים.. האנשים הם ..ראשי שבטיכם!
חטא המרגלים היוזמה= ה' היוזמה= העם
רשימת שמות  ה"תרים" אין רשימה של ה"מרגלים", ה"חופרים"
המטרה= האם הארץ טובה? המטרה= מאיזו דרך יש לעלות?
תשובת המרגלים= בסה"כ :לא נעלה! תשובת המרגלים: הארץ טובה!
משה לא מגיב משה נואם: ומאשים רק את העם
כיבוש מזרח הירדן מתוך אילוץ מצוות ה' לכתחילה
  1. שרי אלפים

חשוב למשה, לעניות דעתי, להסביר שהאידיאל היה שלא יהיו מתווכים בין ה' והאדם. אחד מתפקידיו העיקריים של משה היה להיות המתווך שמסביר למה אסור שיהיו מתווכים! ואחר כך, להסתלק ולהשאיר האחריות על כל אחד מבני ישראל מול בורא העולם.

המציאות (ולא האידיאל) מכריחים אותנו לקבוע מוקדי שלטון ומערכת משפטית עם היררכיה .

בהתחלת ספר בראשית, עניין זה מתואר יפה: כשה' שואל את האדם אחרי החטא :"איכה?" האדם מצדיק את חטאו על ידי הטלת אחריות על האחר: חווה. וחווה על הנחש..כלומר ההיררכיה היא אם כל החטאים! או, ליתר דיוק, היא תוצאה של החטא. יש לכל היררכיה ששני פנים

  • מצד אחד, זה מאפשר מערכת מציאותית ומסודרת
  • מצד שני , ניתן להשתמש בה כדי עשות שני עיוותים:
    • השלטון משחיט. מי שנמצא "מעל" לאדם השני, עלול לנצל זאת לרעה
    • האדם שנמצא "מתחת", משליך את אחריותו על מי שנמצא או מעליו או מתחתיו!

לכן, משה איננו מדבר על יתרו. הוא לוקח על עצמו את האחריות על הקמת מערכת משפטית היררכית. אבל הוא מצביע על העובדה שהיא פשרה בין האידיאל והמציאות. רק בגלל ש"איכה אשא  לבדי טורחכם..", חייבים להקים מערכות כאלה. ולכן יש מאוד להיזהר מהעיוותים הקשורים במערכות אלה. זה הדבר המציק למשה הכי הרבה. יתרו הוא זה שהביא את הרעיון מבחוץ. מהמציאות. זה לא רעיון פנימי של התורה. אבל התורה ומשה לוקחים זאת בחשבון כ"פשרה". כמו שהמלכת מלך היא פשרה. כמו שלקיחת יפת תואר היא פשרה עם המציאות. אבל, חשוב מאוד להגיד שאלה פשרות ולא ערך עליון!!    השימוש בפי משה במילה "איכה אשא לבדי.." מזכירה את השאלה של ה' אל אדם הראשון: "איכה?" ומזכירה את מגילת איכה. מקור העיוותים שהביאו לגלות מגן עדן, לחורבן, ואפילו לעבודה זרה , נעוץ באילוץ הבעייתי הזה של העמדת היררכיה במערכת השלטון והמשפט.

  • ירמיהו: איכה ישבה בדד!
  • משה : איכה אוכל לבדי!
  • ה': לא טוב היות האדם לבדו,..איכה!
  1. המרגלים:

גם בנושא הזה, משה לוקח על עצמו את כל האחריות. והוא גם מטיל רק על העם ולא על המרגלים את האחריות. למה? כנראה שמשה הבין שקיים, עמוק בעם ישראל, יצר הרע של התנגדות עצמית. אנטישמיות יהודית! אנטי ציונות יהודית!  נטייה להרס עצמי. הוא לא ידע לטפל בבעיה הזאת מספיק טוב. ייתכן שזה מה שגרם לו לחטוא במי מריבה. אבל, הוא מתריע על החולשה הזאת כי היא הרסנית! לכן, אולי החכמים אמרו שחטא המרגלים יתוקן רק באחרית הימים!

  1. מזרח הירדן
תקופת אברהם העם הקדום מכונה העם החדש שם הארץ האב ממשפחת אברהם אפשרות להלחם בו
מלך ארץ היכו את
אמרפל

אריוך

כדרלעמר

תדעל

שנער

אלסר

עילם

גוים

רפאים

בעשתרות קרניים

רפאים

 

זמזומים עמון   לוט אסור  
           
הזוזים  (בהם)
ברע

ברשע

שנאב

שמאבר

בלע

סדם

עמרה

אדמה

צבויים

צער

אימים

שוה קריתיים

רפאים האמים מואב ער לוט אסור
החורים

בהררם שעיר

חורים     שעיר עשיו אסור  
      עווים

(פלישטים)

  כפתורים חצרים      
          אמורי     כן  

בספר במדבר, כיבוש ארצות המזרח, מתוארות כאילוץ. בני ישראל ניסו לעלות מהנגב אבל הכנעני בא והפחיד אותם. אדום יצא נגדם למלחמה, מואב גם כן, והם נאלצו להילחם עם האמורי כדי להיכנס מזרחה. גם עוג מלך הבשן יזם את המלחמה נגדם והם נאלצו לכבוש את הבשן.

הסיפור שמספר משה בספר דברים שונה: ה' מחלק את הארצות לפי החלטות עליונות. כמו שכתוב ברש"י הראשון של התורה: הוא זה שברא את העולם והוא זה שמוריש ארץ לעם זה או אחר, לפי החלטתו בלבד.

ה' החליט , אחרי שעוון האמורי ישתלם, שבני ישראל יכבשו ארצות מסוימות, כל מערב הירדן וחלק ממזרח הירדן.

שם ישבו עמים (רפאים, חורים…) ה' החליט לגרש עמים אלה ונתן ארצם לעמים אחרים (מואב, אדום..) ועכשיו, הוא מחליט לתת חלק מהארצות האלה לעם ישראל. דרך אגב, שמענו כבר על העמים הקדמונים במלחמת ארבעת המלכים עם החמישה בתקופת אברהם.

יש לשים לב שבני לוט (עמון ומואב) נמצאים במזרח הירדן, כי כנראה, לוט בחר להתיישב במזרח לירדן. סדום נמצאת אם כן במזרח לירדן!

הנה טבלה מסכמת:

תקופת אברהם העם הקדום מכונה העם החדש שם הארץ האב ממשפחת אברהם אפשרות להלחם בו
מלך ארץ היכו את
אמרפל

אריוך

כדרלעמר

תדעל

שנער

אלסר

עילם

גוים

רפאים

בעשתרות קרניים

רפאים

 

זמזומים עמון   לוט אסור  
           
הזוזים  (בהם)
ברע

ברשע

שנאב

שמאבר

בלע

סדם

עמרה

אדמה

צבויים

צער

אימים

שוה קריתיים

רפאים האמים מואב ער לוט אסור
החורים

בהררם שעיר

חורים     שעיר עשיו אסור  
      עווים

(פלישטים)

  כפתורים חצרים      
          אמורי     כן  

 

תקופת אברהם העם הקדום מכונה העם החדש שם הארץ האב ממשפחת אברהם אפשרות להלחם בו
מלך ארץ היכו את
אמרפל

אריוך

כדרלעמר

תדעל

שנער

אלסר

עילם

גוים

רפאים

בעשתרות קרניים

רפאים

 

זמזומים עמון   לוט אסור  
           
הזוזים  (בהם)
ברע

ברשע

שנאב

שמאבר

בלע

סדם

עמרה

אדמה

צבויים

צער

אימים

שוה קריתיים

רפאים האמים מואב ער לוט אסור
החורים

בהררם שעיר

חורים     שעיר עשיו אסור  
      עווים

(פלישטים)

  כפתורים חצרים      
          אמורי     כן  

 

ואתחנן פי 4

בע"ה טו באב התשע"ט

מישל בן שושן

 

ואתחנן פי 4

 

1 המזוזות (לע"ד)

בפרשה שלנו כתובה המצווה של כתיבת "הדברים האלה" על מזזות בתך..". החכמים דרשו, מחוסר הוו בין שני אותיות ז', שיש לשים מזוזה רק על מזוזה אחת של הדלת .(מימין לכניסה) ולא בשתי מזוזות. דרשה זו תמוה ולא מתאימה לפשט. כי הרי אם הכתוב היה רוצה ללמד אותנו שיש לשים רק על מזוזה אחת הוא היהמחסר את הו' השני והיה כותב: על מזוזת ביתך"!

 

זה דורש מאיתנו להבין למה באמת לא שמים שתי מזוזות אחת בכל צד של הדלת?.

כשבני ישראל יצאו ממצרים, הם התבקשו לשים דם על שתי המזוזות (ועל המשקוף).

 

נראה לי שאפשר להבין זאת על ידי מבנה הדלת והציר שלה. דם או מזוזה על צד אחד, מקבע את הקשר עם ה'. מסביב לקיבוע הזה, יש מרחב תמרון לאדם בפתיחת הדלת. אבל אם נקבע את שני צידי הדלת, אי אפשר לפתוח את הדלת, אין יותרק חופש תמרון לאדם! הכל מקובע מה'!

 

מזבח ה', הוא מקום השייך כולו לה'. לכן, יש להזות עליו דם, מכל צדדיו כי הוא כולו מקודש לה'.

כך גם הבית של יוצאי מצרים: כל הבית שלהם הפך למזבח כדי לאכל בו קרבן הפסח. הדלת של הבית שלהם היה דומה לקרנות המזבח שיש להזות על ארבעתם את הדם. כל הבית נהפך לקדוש ולמקובע מבחינה זו. ויציאת מצרים דרשה לצאת מהבית הזה! לא רק כי הוא שייך לגלות מצרים, אלה אולי גם כן, כי הוא נחשב למקום של קיבוע (אמנם קיבוע לה' אבל קיבוע גמור! ) והיציאה משם נקראת יציאה לחירות האדם!!

 

אין חירות האדם יכולה להיות בעלת משמעות כשאין קיבוע לגמרי. ולכן, הפשרה היא לקבע רק ציר אחד מהדלת ומסביב לו, האדם הוא חופשי. זה חופש מקובע בציר מרכזי אבל הסיבוב מסביבו הוא החופש האמיתי!

 

נראה לי שזה גם טעם מצוות התפילין של יד : רק על יד אחת ולא קושרים את שתי הידיים!!!

 

  1. ההשוואה עם פרשת עקב (הרב סמט)

 

למטה , הבאנו טבלה הכוללת שני קטעים מפרשיות ואתחנן ועקב. שתיהן עוסקות בביאה לארץ , לסכנות העורבות בה ומצוות הנגזרות מסכנות אלו.

  • בפרשת ואתחנן, (כנראה שמדור בשלב הראשון של הכניסה לארץ), העם מוצא בתים ובורות כרמים, וכל טוב שמשאירים העמים שכבשנו. זה מאוד פרקטי כי אנו יכולים להינות מכל ההתקדמות והשכלול של העמים הקודמים . כי אם לא, היה לוקח לנו הרבה זמן ליצור את כל התשתיות מחדש.
  • בפרשת עקב (כנראה שמדובר שם בשלב שני, מאוחר יותר ), התורה מציינת שהארץ עצמה היא טובה. כי עלינו לעבוד אותה. אין כבר שום דבר מוכן, יש להתחיל לעבוד מכוחות עצמנו .
  • בפרשת ואתחנן, הסכנה היא : שיחד עם התשתיות והרכוש שנמצא, נקבל בתוכנו גם את התרבות הקשורה לחפצים האלה . ואז נעבוד עבודה זרה. מכאן, מצוות להיפרד מכל מה שיזכיר עבודה זרה, כולל איסור החיתון עם הכנענים.
  • אבל בפרשת עקב, הסכנה היא אחרת: הגאווה של העשייה העצמאית, עלולה להשכיח אותנו שה' הוא הנותן לנו כוח לעשות חייל! אם אנו נרגשי ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה", לא נשכחה ש"ה' הוא הנותן לך כוח לעשות חייל"!!

זה יכול גם להסביר למה בפרשת ואתחנן כתוב "ואכלת ושבעת" ובפרשת עקב :"ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך".  כי רק כשהעמל שלך הביא לך השפע, אתה עלול לשכוח את ה' אבל כשברור שאתה נהנה מעמלם של אחרים, אין סכנה כזו כי אין כאן גאווה.

לסיכום:

שכחת ה' יכולה לנבוע משתי סיבות:

  1. הסכנה התרבותית כשהשפע מביא איתו תוכן תרבותי זר
  2. הסכנה החומרית, כשהשפע נראה נובע אך ורק מהכוח שלנו

 

 

  פרשת ואתחנן פרשת עקב
שני שלבים התחלת הכיבוש אחרי תקופת הכיבוש
תיאור טוב הארץ מוצאים שם תשתיות מוכנות לארץ פוטנציאל מצויין
הסכנה לקבל, יחד עם השפע של העמים הקודמים, גם התרבות שלהים:

עבודה זרה

השמחה והגאווה להצלחת הוצאת השפע מהארץ על ידי כוחינו, עלולים להשכיח מקור הכוח: ה'
המצוות הפרדה טוטאלית עם כל מה שמזכיר אלילות ועבודה זרה, כולל החיתון עם העמים הביכורים, ברכות הנהנים, המצוות הקשורות בארץ, הדת, איום הגלות

 

ואתחנן (ו', י-טו) עקב (ח', ז-כ)
והיה כי יביאך ה' א-להיך אל הארץ אשר נשבע לאבֹתיך… לתת לך.

ערים גדֹלֹת וטֹבֹת                 אשר לא בנית

ובתים מלאים כל טוב          אשר לא מלאת

ובֹרֹת חצובים                        אשר לא חצבת

כרמים וזיתים                      אשר לא נטעת

 

 

                        ואכלת ושבעת.

 

 

כי ה' א-להיך מביאך אל ארץ טובה

ארץ נחלי מים, עֲיָנֹת ותהֹמֹת יֹצאים בבקעה ובהר.

ארץ חִטה ושעֹרה וגפן ותאנה ורִמון

ארץ זית שמן ודבש.

ארץ אשר לא במסכנֻת תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה,

ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצֹב נחֹשת.

 

                          ואכלת ושבעת וברכת את ה'

א-להיך על הארץ הטֹבה אשר נתן לך

השמר לך פן תשכח את ה'

 

 

 

 

 

 

אשר הוציאך מארץ מצרים מבית עבדים.

 

 

 

 

 

 

 

את ה' א-להיך תירא ואֹתו תעבֹד ובשמו תשבֵעַ.

 

לא תלכון אחרי אלהים אחרים מאלהי העמים אשר סביבותיכם.

כי א-ל קנא ה' א-להיך… והשמידך מעל פני האדמה.

 

הִשמר לך פן תשכח את ה' א-להיך

לבלתי שמֹר מצוֹתיו ומשפטיו וחֻקֹתיו אשר אנכי מצַוך היום.

פן תאכל ושבעת, ובתים טֹבים תבנה וישבת.

ובקרך וצאנך ירביֻן, וכסף וזהב ירבה לך, וכל אשר לך ירבה.

ורם לבבך ושכחת את ה' א-להיך

המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים.

המוליכך במדבר הגדֹל והנורא נחש שרף ועקרב

וצִמאון אשר אין מים,

המוציא לך מים מצור החלמיש.

המאכִלך מן במדבר אשר לא ידעון אבֹתיך

למען ענֹתך ולמען נסֹתֶך, להיטִבך באחריתך.

ואמרת בלבבך כֹחי ועֹצם ידי עשה לי את החיל הזה.

וזכרת את ה' א-להיך כי הוא הנֹתן לך כֹח לעשות חיל…

והיה אם שכֹח תשכח את ה' א-להיך

והלכת אחרי אלהים אחרים ועבדתם והשתחוית להם

העִדֹתי בכם היום כי אבֹד תֹאבֵדון.

 

 

 

האזינו פי 2

בע"ה ו תשרי התשעח

מישל בן שושן

האזינו פי2

מתוך שיעור של הרב יואל בין נון

 

  1. משמעות פרשת האזינו

יש מחלוקת בן הרמב"ן לרש"י

הרמב"ן סובר שפרשת האזינו כוללת עניין הגלות והגאולה. ושהחידוש של האזינו היא שאפילו ללא תשובה ה' מבטיח גאולה לעם ישראל.

לעומתו, רש"י סובר שאין עניין גלות וגאולה בהאזינו. אפילו המשפט "אפאיהם.." שמשמעותו הגלה אותם (מלשון פאה, קצה, מחוץ לתחום, גלות) רש"י מפרש שה' היה אולי חושב להגלות אותם אבל הוא לא עשה זאת כי הוא לא רצה שהגויים ינצחו אותו (לולי אגור..) אם כן מה הוא החידוש של פרשת האזינו לעומת כל הבריתות שקראנו עד כה?

לדעת הרב בין נון, בעקבות שיטתו של רש"י, החידוש הוא בזה שהאזינו הוא המהלך הרגיל של עם ישראל. לא מדברים בו על גלות וגאולה ולא על מהלכים דרמטיים. אלא על החיים הרגילים של עם ישראל בארצו. כשהוא סוטה מן הדרך, אז ה' מעניש אותו ב"הקנטה" , עם עמים קטנים מסביב, אפילו בטרוריסטים שהם "לא עם" ממש. בדומה למה שקורה בספר שופטים למשל. מחזורים של סטייה מהדרך, עונש וחזרה בתשובה של העם. בברית סיני ובברית חורב, כלומר בקללות של בחוקותיו וכי תבוא, היה מדובר במהלכים דרמטיים של חורבן וגלות. אבל כאן, מדובר על הסטיות ה"רגילות" של עם ישראל.

וזו הסיבה שפרשת האזינו אמורה להיקרא כל יום על ידי כל יהודי בכל מצב. (שימה בפיהם- למדה את ישראל)

  1. שתי בעיות עקרוניות שקדמו לפרשת האזינו (לע"ד)

אני רוצה להצביע על שתי בעיות שנראות לי עקרוניות במיוחד למה שאנו חיים היום:

  • א. השחת תשחיתון

בפרשת וילך, ה' ומשה מגריזים כל פעם שמיד אחרי מות משה, העם יזנה מאחרי ה'. (כי ידעתי כי אחרי מותי השחת תשחיתון.." . אין ספק בכלל על העובדה שעם ישראל, ללא משה, ילך לאבדון! לא משאירים שום אפשרות שיהיה טוב! לא כתוב , כמו בברית סיני או בברית ערבות מואב: "אם תשמעו…יהיו ברכות ואם לא.. .יהיו קללות. כאן כתוב: אחרי מותי השחת תשחיתון!!

ברצוני להציע הסבר:

להיות יהודי זה דבר לא נורמאלי. קיום עם ישראל איננו טבעי. קיום היהודי באשר הוא יהודי הוא איננו מקובל על ידי חוקי הסוציולוגיה! האנטישמיות היא יותר טבעית מאשר היהדות! קיום מדינת ישראל איננה דבר מקובל טבעית. חייבים לפעול כל הזמן כדי להיות יהודי כדי לקיים את העם היהודי חייבים לפעול כל הזמן, נגד הזרם, גם מדינת ישראל אף פעם לא תהיה מוקבלת לגמרי על ידי העמים באופן טבעי. אולי יש תקופות יותר שקטות ויש תקופות פחות שקטות, אבל בבסים של הדברים, הקיום היהודי והקיום של מדינת ישראל מעורר כל הזמן התנגדויות מכל עבר. בדומה לסלמון ששוחה נגד הזרם כל הזמן, היהודי והעם היהודי ומדינת ישראל חייבים לפעול כל הזמן כדי לזרום ולהתקיים.

כך גם בקשר למורשת היהודית כלפי הדורות הבאים. שום דבר איננו יכול להבטיח שהדור הבא יישאר יהודי. לכן יש להפעיל כל מני אמצעים חזקים כדי שהילדים של היהודי יישארו יהודים. לא די בזה שהילד נולד יהודי כדי שיישאר יהודי כל חייו וילדיו יהיו יהודים.

לאור העובדות הקשות האלה, אברהם שאל כבר את ה': "במה אדע כי אירשנה"?

וה' הסכים איתו. נכון, אין ערבות שהילדים שלך ימשיכו את הדרך שבה הלכנו שנינו. ולכן ה' המציא תכנית של גלות וגאולה, כלומר חוויות דרמטיות מאוד שיפנימו בתוך עם ישראל את התוכן וההרגשה שהם יהודים.

בנוסף, ה' הוסיף את התורה: מצוות וספר דברי ה' שיהיו לעד עבור הדורות

במשך חיי משה, החוויות והעובדה שיש מנהיג שמביא את דבר ה', ניסים, מצוות, כל אלה היוו מנועים כדי להמשיך ולעצב את העם היהודי.

אבל השאלה של ההמשכיות נולדה במות משה. וכאן, מגיעות הפרשיות שלנו: ולכן מוצאים את כל החידושים של הפרשיות שלנו:

קיום בריתות נוספות: מלבד ברית סיני, יש ברית עברות מואב ותהיה ברית הר עיבל בארץ ישראל. בנוסף, כל שבע שנים תהיה ברית מחודשת בין המלך והעם, מסביב לספר תורה בבית המקדש

כתיבת ספר תורה: עד כה, כמעט ולא שמענו על הצורך לכתוב משהוא ולקרוא בו. כאן, הסכנה של אבדן הדרך אחרי מות משה מחייבת כתיבת הדברים והעברתם הלאה. יש אפילו צורך ללמוד בעל פה שירה.

נוכחות מלך שמנהיג העם. זה מודגש על ידי יהושוע ואחריו על ידי מלך שיקרא בספר התורה במעמד הקהל.

על ידי שלושת המרכיבים: הכתיבה של הדברים בספר, נוכחות מלך וכריתת ברית מחודשת, מנסים להקים מערכת שתעזור לזרום נגד הזרם של השכחה וההכחדה של העם.

לסיכום: כשה' ומשה אומרים שאחרי מות משה העם מיד יזנה מאחורי ה', זה כדי להצביע על התופעה הקשה של חוסר איתנות טבעית בקיום עם ישראל. היהדות איננה דבר שמתקיים מאיליו ויש לפעול כל הזמן למען קיומו. כל הכוחות הטבעיים בעולם מתנגדים להמשך קיומו של עם ישראל.

  • ב. השאלה השנייה שאני שואל היא שאלת החזרה בתשובה

כשהעם היודי חי בחוץ לארץ בארץ אלפיים שנה, היה ברור שאנו חיים ב"סרגל" מוגדר. בקרהו האחד של הסרגל היה היהודי ה"פחות דתי" בקצהו השני היה היהודי ה"מאוד דתי". הסרגל הווה דרך חיים מוסכמת של חיי יהדות וכל יהודי הגדיר את עצמו בתוך הסרגל הזה על ידי הערך המוסכם של קיום מצוות. היה מי שקיים פחות והיה מי שקיים יותר. בתוך הסרגל הזה, היה מקום ל"חזרה בתשובה" כלומר, הנסיון לזכור ללכת בכיוון הטוב, כלומר לנסות לקיים יותר מצוות כל הזמן. פעם בשנה , או מידי פעם, מהווים תזכורת שמחזירה את היהודי לקיים יותר מצוות. זה היה די ברור ולמושג התשובה היתה משמעות די ברורה ויעילות משמעותית.

אבל, מזה כמאתיים שנה, נולדו בעם היהודי הגדרות שונות של היהדות. ניתן היה להיות יהודי חילוני. או יהודי ציוני חילוני, או יהודי רפורמי ויהודי אורתודוקסי… התופעה הזו התחזקה במדינת ישראל . כל יהודי או כל ישראלי מגדיר את עצמו בצורה שונה. אין יותר "סרגל" אחד. לכל אחד יש סרגל משלו. אפילו בתוך אלה שמגדירים את עצמם דתיים, ישנם הרבה קבוצות מוגדרות מאוד שבהם הסרגל שונה. יש חסידים מסוג זה ויש ליטאים מסוג זה ויש דתיים ציונים מסוג מסוים. כל הבעיה של הישראלי הצטמצמה, כנראה ,בבחירה של הקבוצה שבה הוא ייכנס . אבל אחרי שנכנסים בתוכה, מושג החזרה בתשובה מצמצמת מאוד את השפעתה! מה יכולה להיות החזרה בתשובה של חסיד גור שלומד בישיבה? להתפלל יותר זמן? להישמר יותר על לשון הרע? דברים חשובים כשלעצמם, אבל מזערים לגבי המושג הרגיל של החזרה בתשובה שהיא, בהגדרתה, מוכנות לשנות תפיסה ולשנות דרך חיים, לטובה.

חילוני, איננו מרגיש בכלל שייך לעולם התשובה בכלל. חזרה בתשובה עבור חילוני היא אכן שינוי דרסטי של אורחות החיים, ולכן זה לא נוגע לו בכלל. רק מעטים "חוזרים בתשובה" באופן דרמטי, אבל, בדרך כלל, לא מתוך מהלך רגיל של התפילות של חודש אלול או בגלל ראש השנה או בגלל יום כיפור. בדרך כלל זה קורה אחרי טראומה נפשי או מפגש מרגש מאוד עם קבוצה או רב מסויים.

אבל התפילות של הסליחות, של הווידויים, של עשרת ימי תשובה, שרק הדתיים מקיימים, אינם מחוללים, בדרך כלל שום מהלך אמתי של תשובה!! כל אחד מקובע ברכו ובטוח בצדקת דרכו ואפילו אם הוא מתפלל כל בוקר "החזירנו בתושה שלמה" זה לא יגרום לו לשנות אורחות חייו משמעותית!

בקיצור, אני שואל את עצמי : מה היא המשמעות היום של החזרה בתשובה?

אם היא היתה מלאת תוכן פשוט עד לפני כמאתיים שנה, היא איבדה כל ערכה המסורתי היום והיא , לעניות דעתי , לקבל שינוי הגדרה עמוק, במיוחד בעולם הדתי (כי בעולם החילוני היא כבר לא קיימת).

בהגדרתה, החזרה בתשובה דורשת העמדה בשאלה את דרך החיים שלי עד כה , אפשרות להסתכל על החיים שלי באופן ביקרתי ולנסות לשנות את דרכי במידת הצורך, כדי ללכת בדרך טובה יותר. אבל היום, סורר קיבוע מחשבתי ברוב המגזרים. וכל אחד מנסה להחזיק בעמדה שלו חזק ככל שניתן. במצב הזה, החזרה בתשובה איבדה את הערך שלה.

ובכל זאת, כולם מדברים, מתפללים, ועושים כאילו "חזרה בתשובה"!!

שאלה זו נשארת בעיני לנושא חשוב שעלינו לתת עליו את הדעת, במיוחד היום ובמיוחד בארץ ישראל.

 

  • ג. נסיון לתת אולי מענה קטן לשאלות אלו

אם אחבר את שלושת הנושאים שדברתי עליהם עד כה:

  • פרשת האזינו= הקושי להישאר יהודי בחיים היום יומיים
  • להיות יהודי זה לא דבר טבעי ויד להילחם נגד זרם החיים כדי להישאר יהודי ושהילדים שלנו ימשיכו להיות יהודים
  • מה משמעות התשובה היום.

עולה תמונה עם תשובה לצידה: החזרה בתשובה היום , אם היא לא יכולה למלא את התפקיד הנעלה שלה (העמידה בשאלה של כל אחד), היא יכולה לפחות לעזור להמשיך להיות יהודי כי זה לא דבר מובן מאיליו.

למשל, אם יהודי עלה ארצה. הוא, בכך, לעניות דעתי, חזר בתשובה מעלייתא. אבל, כאן לא נגמרה תשובתו. הוא חייב להמשיך לחיות בארץ. הוא חייב להנחיל לבניו את אהבת הארץ, הוא חייב להשתלב בארץ, הוא חייב לצמוח בחדש בארץ….כל המאמצים הכבירים האלה הם המשך החזרה בתשובה שלו!

גם לדבי חסיד גור שתמיד היה חסיד גור: הוא חייב להמשיך להיות חסיד גור בעולם משתנה. הוא חייב להנחיל לבניו את המסורת ואת דרך החיים של גור. הייתי מקווה שהוא ינסה גם לנסות לקדם את הערכים של חסידות גור לקידום היהדות הארץ ישראלית כדי שילמד לחדש בה וללמד את האחרים את הערכים האלה מתוך חסידות גור.

כלומר, גם להישאר מה שאנו בעולם משתנה , והכנסת חידושים בעולמנו ובעולם מסבבנו, דורש עבודה אין סופית! וזו אולי החזרה בתשובה הדרושה !. להישאר מי שאנו ולשים את מה שאנו בביקורת מתמדת למען החידוש . חידוש פנימי וחידוש כלפי העולם מסביבי!

וזה , אולי, הלימוד העיקרי של פרשת האזינו!

 

האזינו פי 3

בע"ה יב תשרי התשע"ח

מישל בן שושן

האזינו פי 3

מתוך שיעור של הרב תמיר גרנות

  1. תוכן השירה

 

  1. המעגל ההיסטורי

לדעת הרמב"ן ,יש בשירה הזו את כל תולדות עם ישראל. לא רק העבר אלא גם העתיד! אבל מסתבר שיש פרקים שכן השירה רומזת עליהם ויש שאינם נרמזים בה.

מה יש בה?

  • א. בחירת ישראל
  • ב. הנחלת הארץ
  • ג. חטא נטישת ה'
  • ד. הגויים, כשליחי ה', מענישים אותם
  • ה. גאולה: ה' מעניש הגויים על זה שפגעו בישראל

מה שאין:

  • ברית אבות, או כל ברית אחרת בין ה' לעמו
  • שעבוד מצרים ויציאת מצרים (חוץ מ"ימצאהו בארץ מדבר"..)
  1. הדטרמיניזם

יש לציין גם כן, שהשירה מתארת דברים שעדיין לא קרו, אבל היא לוקחת בחשבון שכן כבר קרו. אבל, יורת מכך, יש הרגשה של דטרמיניזם. כאילו , אין ספק שישראל יינטשו את דרך ה'. אין בחירה בין שתי דרכים (במקרה ו.. ובמקרה ו.. ) כבר בפרשת וילך,, כהקדמה, משה כבר אמר :"כי ידעתי כי אחרי מותי השחת תשחיתון..!

וכל מה שמתואר מבחינה היסטורית, איננו תלוי בהתנהגות זו אחרת. פשוט זה יקרה!!

בכך, פרשת האזינו יוצאת דופן, אפילו יחסית לשאר ספר דברים.

 

  1. אין גלות
  • לדעת רש"י , אין גלות בשירה! יש פורענויות קשות אבל אין רמז לגלות כמו שמצאנו בקללות בחוקותיי וכי תבוא ואפילו והיה אם שמוע ב"שמע".

יש רמז אחד לגלות והוא הפסוק האומר "אמרתי אפאיהם (אשים אותם בפינה רחוקה, פאת השדה)", אבל, כאמור, לפי רש"י , זה נשאר רק במחשבה האלוהית כי בסופו של דבר, ה' לא מגלה את עמו בגלל מה שיאמרו הגויים ("לולי כעס אובי אגור.."). גלות ישראל , יהיה מסר ניצחון לגוים, ואת זאת, ה' לא רוצה.

  • אבל לדעת הרמב"ן, השירה כן מדברת על הגלות, ומסתמך גם הוא על אותו הפסוק "אפאיהם..".

 

  1. אין תשובה

הגאולה באה רק כדי שלא יהיה חילול ה'! כלומר, כדי שכל הגויים ידעו שישראל הוא עם ה' וכדי שהמסר האלוהי יצדק מול אומות העולם, ה' יגאל את עמו, אפילו אם הם לא יעשו תשובה! ה' כן נקום בגויים על הרשעות שלהם (הכוללת את פשעיהם נגד ישראל). זה מאוד שונה ומפתיע יחסי לכ מה שקראנו בתורה עד כה. אבל זה מתאים לתיאור הקטסטרופאלי של משה בפרשת וילך: היצר שלכם רע. כך אתם. הוא לא מותיר, כביכול שום פתח לבחירה בין טוב לרע. אתם רעים ותעשו הרע!. במצב כזה, הגיוני (אבל מוזר) שאין מקום לתשובה. ואין תנאי כזה לגאולה.

אבל, יש לזכור שמשה אמר את הדברים האלה (שהעם רע ושישחיתו..) רק אחרי שה' בעצמו תיאר את הדברים בסגנון הזה! בהתחלת פרשת וילך ("הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה…").

הרב תמיר מעיר: זו הפעם היחידה בכל ספר דברים שה' מדבר! והוא מדבר למשה וליהושוע ,ממשיך דרכו ,כי הדברים נוגעים למה שיקרה אחרי משה:

  • העם ישבע ,ישמן, ויעזוב את דרך ה'
  • הפרת הברית
  • הסתר פנים, רעות וצרות…

לכן, ה' מצווה שיכתבו את השירה כדי שתהיה לעד! בשעה שהרע יקרה, שיקראו השירה

וכמעט כל הדברים שראינו חסרים בשירה לעיל, הם כן מופיעים בדברי ה' בפרשת וילך(ברית אבות, תשובה..)

 

  1. מי אומר השירה משה או ה'?

 

  • כדי לנסות לענות על כל השאלות האלה, הרב תמיר שואל "מי מדבר בשירה, משה או ה'?". לכאורה, לפחות בהתחלתה, נראה שמשה הוא זה שמדבר. וה' נזכר רק בגוף שלישי.
  • אבל מפסוק לה בפרק לא, ה' מדבר בגוף ראשון: "לי נקם ושילם…"
  • ושוב משה חוזר ומדבר בפסוק לו: "כי ידין ה' עמו..".
  • ושוב משה "מצטט" את דברי ה' בגוף ראשון: "ראו כי אני אני הוא.."(לא-לט,מב)
  • רק בפסוק האחרון משה חוזר ומדבר בעצמו . הוא חוזר על מה שאמר ה' לגבי הנקמה(אשיב נקם לצרי): "ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו".

המסכנה של הרב תמיר: זו שירת ה'!! הוא זה שציווה על הכתיבה ופסוקים שלמים הם ציטוט של דבריו בגוף ראשון. משה "רק" מעביר את הדברים, מסביר , בונה להם הקדמה וסיום אבל זו לא השירה שלו אלא היא של ה'!!

 

אבל יש לשים לב לפרט מאוד מעניין: מתי ה' מתחיל לדבר בגוף ראשון?:

"ויאמר :"אסתירה פני מהם".."

וזה מתחבר בדיוק למה שה' אומר בעצמו בפרשת וילך:  "הסתר אסתיר פני .."!!

 

  1. הצעה לתשובות מאת הרב גרנות:

 

אחרי שעשינו את החיבור הנדרש בין התחלת דברי ה' בפרשת וילך וסופם בתוך השירה, מסתבר שהעניין הוא הסתרת פני ה': ה' יסתיר פניו ואז יש שתי אופציות לעם

או שיבינו שבכל זאת ה' מאחורי הקלעים ואם הוא הסתיר פניו, זה היה כעונש וניסיון

או שלא יבינו זאת ויעזבו אותו לגמרי!

השירה באה בדיוק במצב הזה של הסתר פנים כדי להיות לעד ולעזור להבין את מה שאי אפשר לראות בבהירות במציאות שתתרחש אז. כי אז, לא יהיה סתם הסתר אלא הסתר כפול. מצב נורא שבו קשה מאוד יהיה לנחש שעדיין ה' נמצא באיזה שהוא מקום, מאחורי הקלעים! למרות הכל! כמו שקרה לצערנו בהרבה תקופות ובמיוחד בשואה.

ייתכן שכל השירה באה כי ה' מתכוון לזמן הזה של הסתר פנים. לכן, הוא מתאר ישר את המצב הזה . בלי לעבוד דרך כל הבחירות והברכות והקללות ומהלכי התשובה. הוא ישר מדבר על הזמן הגרוע מכולם, בו עם ישראל ימצא את עצמו במצב של הסתר מוחלט. עד להשמדה כמעט מוחלטת.(אשביתה מאנוש זכרם. )

השירה מבטיחה שני דברים אחרי התקופה הנוראה הזו:

  1. שלב ראשון: ה' ינקם באובים
  2. שלב שני: הוא יחזור להגן על ישראל ("אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא.."

אפילו אם השלב השני (הגאולה ) לא הגיע עדיין, ניתן להבחין בשלב הראשון שהסתר פנים פג. ואת זאת, לומדים במגילת אסתר, כשעדיין את גאולה אבל תולים את המן ובניו. זה השלב הראשון שמבשר על השלב השני.

 

היינו אולי חושבים שה' פועל רק מתוך אינטרס שלו (כדי להראות מי צודק, לגויים), לכן, משה בא ומוסיף משפט שמסביר שה' גואל את עמו גם כי הוא קשןר אליהם ולא רק כדי לפגוע בגויים:

"ועל עבדיו יתנחם"!

 

כבר בהקדמה , בפרשת וילך, משה "הרגיע" אותנו "הלוא הוא אביך קנך.." והוא כבר הסביר שאין עונש בלא חטא שקדם לו :"שחת לו לא בניו מומם ..הלה' תגמלו זאת.. כי ה' :"תמים פעולו..כל דרכיו משפט.."

כלומר, כל דברי הברית, כל עניין התשובה, כל זה מובן מאליו!!

רק שבשעת הסתר פנים, נראה שהם לא קיימים! והמבחן ענק הוא! ולכן באה השירה הזו , עבור התקופה ההיא של הסתר פנים.

 

 

 

 

 

 

 

 

על הסגנון הדטרמיניסטי:

 

הרב תמיר גרנות מציע שתי תשובות(השנייה היא הכי מעניינת לע"ד)

 

  1. השירה מדברת על מצב מאוד מסויים ואין הוא נכנס לנסיבות שגרמו להגיע אליו. לכן, יש לנו הרגשה כאילו ה' "מבטיח" שאנו נחטא. אבל , אין עונש בלא חטא. כלומר, יש לקרוא זאת כך: "אני לא רוצה שזה יקרה אבל אם זה יקרה, אז…" ושירה מדברת על האפשרות השנייה.

 

  1. שירת האזינו היא ההסתכלות האלוהים על ההיסטוריה. וזה שונה לגמרי מכל מה שקראנו עד כה , במיוחד בספר דברים שעניינו הבחירה החופשית. כל זה היה בעיני האדם וחשוב מאוד שהאדם יחשוב במושגי הבחירה החפשית. אבל, בראות אלוהית, , בעיני מי שיודע הכל, מי שיודע שהאדם יחטא, החטא הוא כבר לא אפשרות אלא הכרח! ה' ברא את האדם ויודע את יצרו . הוא יודע שהוא יחטא!

מקום הבחירה החפשית הוא "אחרי החטא ואחרי העונש"! ברגע של התשובה! רק אז, בעיני האלוהים , יש מקום לבחירה החפשית. חטא יהיה! עונש יהיה! השאלה האם תהיה תשובה. ורק שם נמצאת הבחירה החפשית!

הרמב"ם מדבר על הבחירה החפשית של האדם, רק בתוך הלכות תשובה! כי שני המושגים קשורים אחד בשני: התשובה והבחירה.

אי טוב מוחלט שבו האדם לא חטא. זו אשליה. זה אופטימי מדי .(וגם התורה קובעת בעצמה שאין אדם שלא יחטא). טבע האדם הופך את החטא להכרחי. אבל החידוש הגדול הוא שקיימת תשובה. וזה, בידי האדם בבחירה חפשית.

 

התשובה נולדת בנקודה שבה מידת הדין ומידת הרחמים נפגשות:

  • מידת הדין= עונש, הסתר פנים..
  • מידת הרחמים= נקמה בגוים, נחמתו על עם ישראל

בדיוק שתי הנקודות שמתארת השירה.

  • אם אין משפט, אין דחף לתשובה
  • אם אין רחמים, אין אמון בה' שהוא רוצה לקבל אותנו בחזרה ואז אין תשובה

התשובה קיימת רק בהצטרפות הדין והרחמים!!

 

ניצבים פי2

בע"ה ג סיוון התשע"ח

מישל בן שושן

https://divretorah.com/

 

ניצבים פי2

 

החידוש הגדול בפרשה שלנו הוא הופעת פרשת התשובה. לראשונה ,בכל התורה, שומעים על המושג הזה (שבע פעמים בפרשה הקטנה) שהפך להיות כל כך חשוב בחיים הדתיים של היהודים .

  1. למה מושג זה איננו מופיע קודם לכן?
  2. מה מטרתו דווקא כאן, אחרי דברי הברית והקללות הרבות?
  3. מה משמעותו? (לדעת הרב יהודה אלקלעי זצ"ל)

 

הרב תמיר גרנות ניתח את שתי הפרשיות שבהן מופיעות ברכות וקללות

  • פרשת בחוקותי שבספר ויקרא
  • פרשת כי תבוא , וסיוומה בפרשה שלנו, ונזכור שאנו בספר דברים!

נסיתי לסכם את ההבדלים המשמעותיים בטבלה:

 

  קללות ברית סיני-בחוקותי קללות ברית ערבות מואב-כי תבוא
מספר 49 98
החומרה "עד ולא עד בכלל" להאביד, להשמיד,, חזרה למצרים לעבדות
הגלות נוראה אבל היא רק שלב,עונש,,תיקון אובדן הזהות טוטאלית  יחיד או שבט יכול להתבטל לגמרי מכלל העם
הגאולה

(בתוך הברית)

אחרי תשובת ישראל, כניעת הלב,. זכירת ברית אבות על ידי ה'

זכירת הארץ על ידי ה'

אין!

היא מופיעה רק ב"נספח", בפרשתנו!

הברית כמו נישואים קטוליים. יכולה להתבטל! נישואים רומנטיים!
המניע ה' מעוניין בעם ישראל הכל עומד על העם!..התשובה. של העם-של ה'
הספר ויקרא: ה' במרכז דברים: האדם במרכז

 

  • כדי לפשט את הדברים, נגיד שהקללות בפרשת בחוקותי כוללות בתוכן את הגאולה. בדומה לנישואים קטוליים שבהם אין אפשרות להתגרש, כך, בפרשת בחוקותי, ה' מבטיח שבסופו של דבר, תהיה גאולה. כל הייסורים, הגלויות, הקללות, אינם באים אלא כדי להעניש, לתקן, להביא את העם להכרה שיש בעיות ולתקן אותן. אבל, ה' בעצמו מאוד מעוניין שהכל יסתדר בסופו של דבר. כי יש הבטחות לאבות, כי יש קשר עם הארץ, כי יש פרוייכט חשוב של הבורא שישראל הם חלק נכבד ממנו ואי אפשר לעזוב את ישראל. מה שנדרש, זה שישראל יעשו כמה צעדים של הכרה בחטאם, ווידוי, תיקון, וה' מבטיח שהכל יסתיים לטוב. כי אין דרך אחרת!

ויקרא פרק כו (מ) וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי … וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם:(מב) וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר:(.. וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם ..מד) וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם:(מה) וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְקֹוָק:

 

  • לעומת זאת, בקללות של כי תבוא, אלה "נישואים רומנטיים": כלומר, הגירושים הם בהחלט אופציה. אנו ביחד רק כי אנו רוצים בכך. שנינו. כל עוד יש סיבה לקשר, אנו ביחד . מהרגע שאין כבר אהבה או רצון משני הצדדים, פשוט מנתקים כל קשר! ואכן קיימת אפשרות שעם ישראל יחזור למצרים, לעבדות, ויתבטל לגמרי הקשר בינו לבין ה'!! הקללות האלה נראות ממש חמורות לאין ערוך. הן אפילו כפולות (98 במקום 49) וקיימת בהחלט אפשרות שלא תהיה גאולה בכלל!!

דברים פרק כח (סוף כי תבוא): (סח) וֶהֱשִׁיבְךָ יְקֹוָק מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה: ס(סט) אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית ..!

דברים פרק כט (פרשת ניצבים) (יט) לֹא יֹאבֶה יְקֹוָק סְלֹחַ לוֹ .. וּמָחָה יְקֹוָק אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם:..(כב) גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב ..(כד) וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:(כה) וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם:(כו) וַיִּחַר אַף יְקֹוָק בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה:(כז) וַיִּתְּשֵׁם יְקֹוָק מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה:

 

רק אחרי שהבננו את ההבדל המהותי הזה בין שתי הפרשות (בחוקותי וכי תבוא), שתי בריתות (סיני וערבות מואב) בשני הספרים הכל כך שונים (ויקרא ודברים) נוכל לגשת לפרשייה שבאה "כנספח " לקללות, והיא פרשיית התשובה:

דברים פרק ל (א) וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה:(ב) וְשַׁבְתָּ עַד יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:(ג) וְשָׁב יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה:(ד) אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ:(ה) וֶהֱבִיאֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ:(ו) וּמָל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ:(ז) וְנָתַן יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ:(ח) וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְקֹוָק וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם:(ט) וְהוֹתִירְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה כִּי יָשׁוּב יְקֹוָק לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ:(י) כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: פ

 

הפרשיה הזו מציבה כלי מדהים כדי לנסות להתקשר בחזרה אל ה'. אחרי שאופציית הגרושין המוחלטים נקבעה, באה כנספח , ולא בתוך גוף הברית , האפשרות לשוב ולהיות ביחד!

 

כלומר, תשובה אמיתית, חייבת להתרחש רק בתנאי שיש הכרה של ניתוק גמור!

כל עוד אנו חיים בהרגשה שיש רשת הצלה מתחתנו (בסופו של דבר, ה' יציל אותנו) אז אין מקום לתשובה אמיתית. יש מקום, כמו שראינו לעיל בפרשת בחוקותי, לתקן, לשים לב, להתוודות, לעשות צעדי בונה אמון…אבל כאן מדובר על מהלך דרמאטי ממש של תשובה שיכול להתרחש אך ורק אחרי שאנו מבינים את חומרת המצב, שאנו מבינים שיכול להיות ניתוק אמיתי וסופי!! רק זה יכול להביא אותנו למצב של קבלת אחריות רצינית להתחיל לשוב. רק כשאנו נמצאים על סף התהום. אחרי שכתובה ברית של נישואים רומנטים ולא נישואים קטולים! רק אז יש מקום לעבודה אמיתית , רצונית ורצינית.

 

אם חיכינו לסוף ספר דברים , זה כדי להגיע למצב של בשלות העם ובשלות כל אחד מישראל. בגרות, עצמאות, לקיחת אחריות. כל אלה הדברים לא היו מספיק מבוססים עד כה. בספרים הקודמים לספר דברים, היו מתווכים (הכהן היה מטפל בכפרה, משה היה מתפלל בעד העם, ה' היה מחליט את ההחלטות הקשות, גם הקללות כללו רשת בטחון של גאולה..)

אבל כאן, רגע לפני הכניסה לארץ, המסמלת את מטרת כל התורה כולה, מול משה עומדים וניצבים אנשים שחייבים להיות בוגרים, עצמאים, חופשיים, ואחראים. רק מול אנשים כאלה , ניתן לדבר על הכלי המדהים הזה שנקרא "תשובה".

 

בעצם, הקללות כי תבוא הן באמת יותר חמורות. אבל, מצד שני, הן מעמידות את האדם מול מציאות כואבת יותר שרק ממנה ורק במבחן של ההתמודדות מולה, הוא יכול להתחיל לעשות עבודה אמיתית של תשובה.

 

ניתן אפילו להגיד, שעל ידי המהלך הקשה והמסוכן הזה (כי ניתן לאבד את כל הקופה), עומדים ה' והעם ברצון חופשי לגמרי לנתק או ליצור קשר מחודש.

אם עד כה, ה' הוא זה שבחר בעם ישראל ו"טיפל " בהם ,עכשיו , יש לנו ברית חדשה בין שני "בוחרים" עצמאיים: בחירת העם בה' ובחירת ה' בעם:

דברים פרק כו (יז) אֶת יְקֹוָק הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ:(יח) וַיקֹוָק הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו:

אכן, איבדנו את רשת הבטחון של פרשת בחוקותי, אבל קבלנו שדרוג עצום באיכות הברית. כי היא נעשית בין בני זוג חופשיים, בוגרים .

כן הגירושים הם אפשרות. לומדים את מסכת גיטין לפני שלומדים את מסכת כתובות. אבל דווקא הגרושין המרחפים משדרגים את האחריות של כל אחד מבני הזוג. הקשר, אם יהיה כזה, יהיה תלוי על אהבה, על עבודה, על השקעה תמידית. לשדרוג הזה יש מחיר כבד: האפשרות שזה לא יעבוד! ושהנתק יהיה מוחלט. אבל , אם זה עובד, אז הקשר הוא נעלה לאין ערוך !

 

משמעות  התשובה על ידי הרב יהודה לקלעי:

 

הרב אלקלעי נולד בשנת 1798 בעיר סרייבו. הוא למד, בין השאר עם הרב יהודה ביבאס (1789-1818) שנולד בגיברלטר ממשפחה מרוקאית של מגורשי ספרד. שניהם עלו ארצה ופעלו נמרצות להכרה בצורך הדחוף מאוד לעלות ארצה ולבנות מדינה. עיקרת תורת הרב אלקלעי נמצאת בפירושו על פרשת נצבים.

ננסה לסכם את דבריו:

יש שתי תשובות:

  • התשובה הפרטית, שהיא השיבה של היהודי אל קיום המצוות. תשובה זו היא התשובה שדברו עליה רוב רובם של הפרשנים לדורותיהם.
  • אבל יש תשובה עקרונית יותר והיא השיבה אל ארץ ישראל. היא תשובה כללית שדורשת מכל העם, לשוב אל ארץ אבותיו ולבנות בה מדינה. לדעתו, הפרשה שלנו עוסקת בשלושה שלבים:
  1. העם כולו שב אל ארץ ישראל מתוך הגלויות שבהם הוא נמצא.
  2. ה' בעצמו עוזר לשיבה הזו ולוקח חלק פעיל בהשבת נדחי ישראל
  3. אחרי השיבה הפיזית לארץ והקמת מדינה, יש צורך בתשובה הפרטית של קיום המצוות ולימוד התורה

את שלושת השלבים הוא מוצא בפשט הפסוקים של הפרשה שלנו:

 

  1. וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה:(ב) וְשַׁבְתָּ עַד יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:

השיבה היא מארצות הגוים אשר גלינו בהם. שבים אל המטרה הראשונית של ה ': לתת את ארץ כנען לזרעו של אברהם. זו המטרה העליונה שעומדת מול העם ומשה רגע לפני הכנסיה לארץ. על הכניסה לארץ מצווה משה "היום", בערבות מואב. כי היא המטרה העליונה של השיבה אל ה'. וזה צריך להיעשות בכל לבבך ובכל נפשך

  1. (ג) וְשָׁב יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה:(ד) אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ:(ה) וֶהֱבִיאֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ:(ו) וּמָל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ:(ז) וְנָתַן יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ:

השלב השני, הוא היענות מיידת של ה' למהלך הרצוני של היהודים לעזוב את הגלות ולחזור ארצה. ה' יישתתף בפועל בהצלחת המהלך.

  1. (ח) וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְקֹוָק וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם:(ט) וְהוֹתִירְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה כִּי יָשׁוּב יְקֹוָק לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ:(י) כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: פ

השלב האחרון, הוא  החזרה לקשר ,בעל תוכן, עם ה', בקיום המצוות.

התוצאה היא חזרה לקשר הנישואים המקורי, משודרג, כמו שקשר יכול להיות אחרי משבר חמור, ואז יש תיאור מופלא של הקשר המחודש בין ה' ועמו.

 

הרב אלקלעי נסע עד ללונדון, פגש את משה מונטיפיורי ודאג לשכנע  אנשי השררה היהודיים שיש להם כוח בעולם המדיני  כדי להשפיע  על אומות העולם למתן אישור להקים מדינה ולאסוף כסף ואמצעים ליישוב הארץ. כמו שרבנים בכל הדורות מנו את הדברים המונעים את התשובה והאמצעים להגיע לתשובה הדתית, כך הרב אלקלעי מנה את הדברים המעכבים את התשובה הכללית, המדינית ופעל כל ימיו למצוא להם פתרונות.

 

 

 

נספחים ועיון נוסף

 

  • רבי יהודה אלקלעי

נולד 1798 (תקנ"ח)  בסרייבו  (אימפריה עותומנית) . 809עלה לארץ בגיל   11

1825 נשלח להיות רב בסרביה (על יד ברגרד)(אימפריה אוסטרית).  1839: פגש את הרב יהודה ביבאס  …    נפטר 1878 ירושלים נקבר בהר הזתים

  • רבי יהודה ביבאס

נולד 1789  גיברלטאר….  1818 לונדון   (מונטפיור=1784/  1885)..נפטר 1852  חברון

  • הגרא: 1720-1797
  • הבעל שם טוב 1700-1760
  • רבי חיים בן עטר 1696-1743

1740=שנת ה"תק      1840=שנת הת"ר

 

 

 

 

 

הרב יהודה אלקלעי מתוך WIKIPEDIA

נולד לשלמה חי אלקלעי בסרייבו, שבבוסניה, אז תחת שלטון האימפריה העות'מאנית, ועלה ארצה בגיל 11. בגיל צעיר הוסמך לרבנות בירושלים, כתלמידו של רבי אליעזר פאפו, ה"פלא יועץ". בשנת 1825, בגיל 27 נשלח לשמש רב בזמון (בסרבית: Земун, בגרמנית זמלין), שהייתה עיירה בקרבת העיר בלגרד שבסרביה, ונשלטה באותה עת על ידיהאימפריה האוסטרית.

ב-1839 פגש את רבי יהודה ביבאס והושפע רבות מהשקפותיו בעניין גאולת ישראל.[1]בהשפעת עלילת הדם בדמשק ב-1840 פרסם את ספרו "מנחת יהודה", דברי דרשנותששזורה בהם קריאה לעלייה לארץ ישראל. לרעיון זה ניסה לגייס מאוחר יותר, ללא הצלחה, את חברת כל ישראל חברים.

הרב אלקלעי לא הסתפק ברקימת חזון, אלא תיכנן תוכניות מעשיות לפרטיהן. דיבר עלתחיית הלשון העברית, על פנייה לסולטאן העות'מאני ולמעצמות, על הקמת מסגרת מארגנת ליישוב הארץ ועל הקמת בנקים שירכזו הון פרטי לפיתוח הקרקעות. בכתביו הלין על חוסר המעשיות שבו לוקים המדברים על ציון:

ואפילו כשאנו דורשים בנחמות וייעודי הגאולה בשוב ה' את שיבת ציון – היינו כחולמים, וכל אחד מתאר הגאולה כאשר עולה בדמיונו, איש כפתרון חלומו…

 

לאורך כל המאה ה-19, גם אם לא במספרים גדולים, הגשימו תלמידי רבי יהודה ביבאס, וממשיך דרכו- הרב אלקלעי, את משנתם המדינית של רבותיהם, ועלו ליפו מרחביהאימפריה העות'מאניתצפון אפריקה והקהילות הספרדיות במרכז אירופה. ביפו פרנסו עצמם, הכינו את התשתית המוסדית (מקוה ישראל הוקמה על ידי קהילת יפו בשיתוף עם כל ישראל חברים) והכלכלית לקליטת יהודי מזרח אירופה שהגיעו לקראת סוף המאה, ולא נפלו לנטל על קהילות המוצא שלהם בפזורה, כאחיהם בני היישוב הישן.

במהלך שנות ה-50 של המאה ה-19, במסגרת נסיונותיו לגייס את המעצמות האירופאיות ונגידי היהודים לתמיכה בתוכניתו המדינית, ערך מסע בצרפתאנגליה וגרמניה, ואף העלה את משנתו המדינית בספר "גורל לה'". בספר שיצא בשלוש מהדורות ואף תורגם לאנגלית, פורס הרב אלקלעי לראשונה תוכנית ציונית-מדינית ריאלית ומפורטת להקמת בית לעם יהודי בארץ ישראל, הכוללת את כל היסודות הפוליטיים והארגוניים שעלו 50 שנה מאוחר יותר בספרו של הרצלמדינת היהודים. ייתכן כי הרצל קרא את דפי "גורל לה'" והושפע מהרעיונות שהועלו בו, מכיוון שאביו של הרצל היה תלמידו של הרב אלקלעי וסייע בהדפסת ספריו בעירם זמלין, וכן סבו שמעון אריה (לייב) הרצל היה התוקע בשופר בבית הכנסת של הרב אלקלעי.[2]

בשנת (1871) חזר הרב אלקלעי לארץ ישראל, התיישב תחילה ביפו ולאחר מכן בירושליםוניסה לעודד את רעיון שיבת ציון ולשם כך התפלמס עם רבני היישוב הישן. עשה ניסיון להקים אגודה בשם "כל ישראל חברים בארץ ישראל" וגייס לצורך כך אף את הרב פאניז'ל.

בסופו של דבר ניסיון זה לא עלה יפה בגלל ההתנגדות הרבה בקרב הרבנים ובני היישוב הישן לרעיונותיו. לפי בקשת הרב קאלישר נסע לפריז לפגוש את הרב נתן פרידלנד ששיכנע אותו לנסות לסייע ליהודי בעיר שאבאץ בסרביה להיחלץ מהאווירה העוינת נגדם ולעלות לארץ ישראל. גם ניסיון זה לא הניב פירות. בקיץ של שנת ה'תרל"ד (1874) השתקע הרב אלקלעי סופית בארץ ישראל יחד עם אשתו, אסתר. הוא נפטר כעבור כ-4 שנים, בד' בתשריה'תרל"ט (1878), ונקבר בחלקת הספרדים בבית הקברות בהר הזיתים.אשתו הלכה לעולמה כעבור זמן קצר.

מבחינת חזונו התאולוגי, הרב אלקלעי התייחד בכך שהקדים את הגאולה הטבעית לגאולה הניסית. משיח בן יוסף, הוא הדגיש, יקדים את משיח בן דוד. מקורית הייתה פרשנותו לדבריחז"ל: "כלו כל הקיצים ואין הדבר תלוי אלא בתשובה". תשובה זו לא פירש במובנה הרגיל, אלא כשיבה לארץ ישראל.

בהקדמה לספרו 'לשון לימודים' כותב הרב אלקלעי שעל פי חישובים קבליים, מאה השנים שבין שנת ה'ת"ר עד שנת ה'ת"ש (1840-1940), מסוגלות לגאולה. אולם אם עם ישראל לא יממש את ההזדמנות, עלולה להיות צרה נוראה. ואכן, נבואתו התגשמה, ובשנת ה'ת"ש מתחוללת השואה, שלא הייתה מתחוללת אילו היו היהודים עוזבים את אירופה בהמוניהם ומקימים את מדינת ישראל שמונה שנים מוקדם יותר.על שמו קרויה אור יהודה.

 

משפטים מתוך כתביו של הרב אלקלעי שהובאו על ידי הרב יואל בן נון:

 

  1. מדוע "תלה הכתוב את התשובה באחרית הימים [והרי] מצוות התשובה נוהגת בכל יום – ישוב היום שמא ימות למחר?"  "ולכן נראה לי לתרץ כי שתי תשובות הן – תשובה פרטית ותשובה כללית".
  2. כל מה שהרבו לעסוק במושגי התשובה ובהלכותיה, מימי חז"ל ועד לאחרונים, כל זה נכנס במסגרת המושג 'תשובה פרטית'. לעומת זאת, 'תשובה כללית' היא "השיבה לארץ ישראל" של העם כולו, ולכן היא תתרחש ב"אחרית הימים".[4]
  3. "תשובה פרטית, רוצה לומר, שישוב החוטא מחטאועל פי גדרי התשובה אשר גבלו הראשונים… ולזאת תקראתשובה פרטית מפני שנצרכת בפרטים, לכל איש ואיש התשובה כפי חטאו – לפי כובד עוונו כך משקל תשובתו.
  4. אבל התשובה הכלליתרוצה לומר, שישובו כל ישראל על ה' א-להינו לארץ נחלת אבותינו, כי הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה,[5] וישראל בחוצה לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הם,[6] שנאמר: "ועבדתם שם א-לֹהים מעשה ידי אדם, עץ ואבן…", כמו שאמר רש"י: משאתם עובדים לעובדיהם [של אלילים], כאילו אתם עובדים להם.[7]
  5. התשובה הכללית הזאת ציוו עליה כל הנביאים, כמו שכתב רבנו [הרמב"ם][8]: 'כל הנביאים ציוו על התשובה,ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שעתידין ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, ומיד הן נגאלין.' – רוצה לומר, תשובה כללית, שישובו ישראל לארץ הקדושה"     (פתח כחודה של מחט,
  6. הגלות היא חטאולא רק עונש. רעיון זה ידוע למדי מדברי חז"ל, אך המסקנות של הרב אלקלעי מרחיקות לכת, עם היותן פשוטות כל כך.כיוון שהגלות היא חטא, צריך לתקן חטא זה ולחזור בתשובה, דהיינו לחזור בתשובה לארץ ישראל, ביוזמתנו, כמהלך של תשובה.הגלות היא חטא כללי, כמו שהיא עונש כללי. לפיכך התשובה – השיבה מן הגלות – צריכה להיות כללית, וזה דבר שמוכרחים לארגן אותו כדי שיצליח.
  7. התשובה של 'אחרית הימים'בתורה,[9] וזו שציוו עליה הנביאים – "שובו אלי ואשובה אליכם"[10] – היא בעצמההשיבה אל הארץ, והיא בעצמה גם הגאולה. זהו הפירוש של 'גאולה תלויה בתשובה',
  8. "תדע לך, שהרי 'תשובה' – הוראתו הראשונה היא שישוב האדם אל המקום אשר יצא משם, כמו: 'ותשובתו הרמתה כי שם ביתו'[11]– וחז"ל על דרך השאלה הניחו את השם הזה לשוב מחטאו… וכיוון שהוראתו זאת היא נצרכת למאד ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, ודברו בה כל חכמי המוסר, והרגל נעשה טבע – כאילו לא היתה הוראה אחרת בתיבת התשובה, והוראתו הראשונה נשכחת כמת מלב – והתשובה הכללית היא לפי הוראתו הראשונה [של השם תשובה] שנשוב אל הארץ אשר יצאנו משם, כי היא בית חיינו". (פתח כחודה של מחט, שם,
  9. בשלושה שלביםהיסטוריים של תשובה.
    1. ראשית: אל הארץ.
    2. שנית: לאהבת ה'.
    3. לבסוף: אל המצוות.
  10. "כיון שלא שבו לארץ נתעכבה הגאולה"    (פתח כחודה של מחט, שם, עמ' 328)
  11. כן, מובנת מאוד דעתו של ר' אליעזר: "אם ישראל עושין תשובה, נגאלין",כלומר, אם חוזרים לארץ – ה' מחזיר אותם, ואם לאו – לא ייגאלו. כל זמני הגאולה הם הזדמנות לעורר את השיבה לארץ, ואם אין התעוררות לכך בישראל, יחלוף הקץ, ואין גאולה.
  12. "אשר שמעתי אומרים: אילו היה העניין הזה אמת, היה נאמר מפי גדולי ישראל, ראשונים או אחרונים? – על תתמה על החפץ… אבל כך גזרה חכמתו יתברך, שלא יתבוננו בדברים עד אחרית הימים, היינו שנת ת"ר"[24].(פתח כחודה של מחט, שם, עמ' 351)
  13. פירושו, אילו זכו ישראלהיו נגאלים בשישים שנה הראשונים של האלף השישי, וכן בכל שישים ושישים – ואם לא יזכו, סוף הקץ הוא שית מאה שנין".   ('שלום ירושלים', כתבי ה"א כרך א, מ
  14. התשובה הכללית מעכבים רק שני דברים: רשיונות עלייה בהסכמת מלכי הארץ, וכסף להוצאות הדרך ולפרנסה בארץ ישראל.
  15. אספת נציגים נבחרים של כל הקהילותבכל המקומות, שיבואו למקום אחד, יקימו קרן כספים למימון הוצאות הדרך והקיום בארץ, בשלבים הראשונים, וכמובן יבחרו להם ראש, והוא ילך וייפגש עם כל מלכי הארץ, כדי לקבל רישיון לעליה יהודית המונית לארץ ישראל.[29] הנבחר הזה מטעם האספה הכללית הוא יהיה 'משיח בן יוסף', לא פחות ולא יותר,[30] והוא יפעל בדרך הטבע, כלומר בחכמת הפוליטיקה, כדי לקבל רישיון מלכי הארץ (דבר שנראה לרב אלקלעי אפשרי בהחלט בעת ההיא).
  16. "עתידין חכמי ישראל ליתן את הדין שאינם מודיעים לשרי ישראל, שגאולתנו תלויה בבקשתם, ואינן מעוררים את אחינו בני ישראל, לתשובה כללית.ותשובת הבקשה הזאת היא לאדונינו הגדולים והאדירים, כי קרובי מלכות הם, ודבריהם נשמעים, ולהם המצוה הזאת לרחם על פליטתנו"    (כתבי ה"א כרך א',
  17. "ואילו דברי אלה נאמרו מפי גדולי ישראל, היו נאמרים ביתר שאת ויתר עוז[33], כי אני יודע את מיעוט ערכי, ומחוסר ספרים אני [!], ונפשי יודעת מאוד את רוע מבקרי הספרים, כי זה דרכם כסל למו[34], לתת דופי בדברי אמת ולסלף דברי צדיקים [!] – קל וחומר על עניין סתום כזה אשר נשכח כמת מלב – ואני בתומי אלך[35], כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם[36], קנאת ה' צבאות תעשה זאת[37] – ותהי זאת נחמתי, כי האמת יורה את דרכו, ואם לא יעשה השכל יעשה הזמן"     (פתח כחודה של מחט, שם, עמ' 352-351)

 

 

 

 

הרב יהודה אריה ליאון ביבאס

הרב יהודה אריה ליאון ביבאס (בסביבות תקמ"ט 1789[1] – י"ז בניסן תרי"ב 1852), היהרב ספרדי, רבה של קהילת קורפו, ממבשרי הציונותפוסק ומקובל, בעל תואר אקדמי והשכלה כללית רחבה, נוסע ומעורה בהוויות העולם.[2]ככל הידוע הקדים את הציונות המדינית בתפיסת עולמו והצעותיו. הוא יצא בקריאה לעם ישראל להפסיק את הציפייה הסבילה לגאולה ולעשות מעשה כדי לקרבה. לשיטתו, כפי שהובאה על ידי תלמידו הרב יהודה אלקלעי, התשובה הכללית הנדרשת קודם לגאולה היא דווקא העלייה לארץ ישראל וההתיישבות בה. בהשראת מלחמת העצמאות היווניתכתב ביבאס כי על היהודים להתאמן בנשק כדוגמת היוונים ולכבוש את ארץ ישראל מידיהאימפריה העות'מאנית כדי להקים בה את מדינתם.[3] קריאתו הנועזת לאחיזה בנשק הייתה חדשנית לתקופתה וקדמה למשנתם של שאר מבשרי הציונות. בערוב ימיו עלה הרב ביבאס לארץ ישראל והתגורר בחברון.

נולד בגיברלטר שהייתה שייכת לממלכה המאוחדת. אמו הייתה קרובתו של רבי חיים אבן עטר.[4] הוריו היו מצאצאי מגורשי ספרד, אשר נדדו לאחר גירוש ספרד אל מרוקו והיו תלמידי חכמים בקהילה בעיר תטואן. ואחר כך, עקב רדיפות היהודים, נדדו לגיברלטר והיו ממקימי הקהילה היהודית בה. בילדותו למד בישיבה בגיברלטר. לאחר פטירת אביו עבר לבית סבו מצד אביו בליוורנו, שם קיבל חלק ניכר מתורתו והשכלתו הכללית. ייתכן שבתקופה זו רכש גם את תואר הדוקטור המצורף לחתימתו. בהמשך עמד בראש הישיבה בגיברלטר. לישיבתו נהרו תלמידים רבים מבריטניה, איטליה וצפון אפריקה.[5]

לאחר שנת ה'תק"ע 1810 הגיע ללונדון, יש המשערים כי באותן שנים נוצר קשר בינו לבין משה מונטיפיורי. לאחר מכן חזר לליוורנו. בשל מעמדו הבכיר בקהילה הספרדית היה בקשרים עם שד"רי ארץ ישראל אותם היה מארח בביתו, אוסף למענם כספים, ולעיתים אף היה מתערב בסכסוכים שהתגלעו ביניהם. ידוע כי עמד בקשרים עם השד"ר רבי שלמה זלמן צורף שאף ניסה לפעול למען מינויו של הרב ביבאס לרבה הספרדי שלאמסטרדם, עם הרב השד"ר ישראל משה חזן, ועם רבי יהודה הלוי מרגוזה.החל משנת תקצ"א 1831 החל לכהן כרב הקהילה היהודית "האיטלקית" באי קורפו. במסגרת תפקידו זה יזם תקנות שונות למען אנשי הקהילה. ניהל גם את המוסדות לחינוך הילדים והנוער ופיקח ואף גיבה את כשרות אתרוגי קורפו, שיהודי העולם נהגו לרכוש באמצעות הסוחרים מקהילת קורפו.בשנים תקצ"טת"ר 18401839, ערך מסעות ברחבי אירופה, וביקר בקהילות יהודיות רבות במזרח ובמערב. במסעות אלו קרא ליהודים לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בה בכוח חמוש. באותה שנה בעת ביקור בזמון (בסרבית: Земун, בגרמנית נהגה: זמלין) פגש את הרב יהודה אלקלעי. את פגישתם תיאר אלקלעי בהתרגשות רבה. הוא כינה אותו: "איש אלוהים קדוש", "הרב המופלא", "המקובל האלוהי" וסיפר כי דבריו "הרעידו את ליבי וברכי כשלו".[6] עדויות על פעילותו ועל דעותיו מימים אלו נמצאות בספר זיכרונות של שני מסיונרים מ"הכנסייה הסקוטית", אשר סיירו וחקרו את קהילות היהודים באירופה באותה תקופה. הסקוטים שמעו עליו ובקשו להפגש עמו. הם שוחחו עמו ארוכות בסתיו ה'ת"ר 1839, שמעו ממנו כי מטרת מסעותיו "לעורר תיקונים בקרב אחיו"; הוא סיפר כי "הוא נוסע למען אחיו נחותי הדרגה, כדי לדעת מה אפשר לעשות למענם".[7] הוא טען:יש לבטל את החלוקה בארץ הקדושה ועל היהודים לעבוד ואפילו בכידון בעת הצורך . תוכניתו של סיר משה מונטיפיורי לקנות קרקעות בארץ ישראל לא תביא תועלת כל עוד אין ביטחון לרכוש בארץ.[8]

בשנת 1852, כשנה לאחר פטירת רעייתו, עלה לארץ ישראל והתקבל על ידי תלמידיו ביפו. לאחר מכן עבר לחברון שם קבע את בית מדרשו ואת ספרייתו הגדולה. הוא נפטר בי"ז בניסן תרי"ב (1852) חודשיים בלבד לאחר עלייתו לארץ ישראל ונקבר בבית העלמין העתיק בחברון. חכמי חברון תיארו את מיתתו במכתב לאנשי איזמיר: "כי כמעט הייתה מיתתו מיתת נשיקה ממש, כי בהיותו מדבר בדברי תורה ומוציא מפיו רזין עילאין נתעלף והלך לבית עולמו".[7]

כנראה נפטרו ילדיו של הרב ביבאס בחייו, ואת ביתו, ואוצר ספריו הנדירים תרם לישיבה שהקים בחברון ונקראה על שמו, ואחרי פטירתו עברה לרשות "כולל הספרדים" בחברון.[9]

קהילת יהודי חברון נהגה לערוך לו מדי שנה טקס השכבה בליל יום הכיפורים, ושמו נזכר בפנקס ההשכבות של הקהילה.[7]

על שמו נקרא רחוב בשכונת נחלאות בירושלים.[10]

רבי יהודה ביבאס היה דמות ייחודית בין רבני דורו. דעותיו בדבר הדרכים לקירוב הגאולה היו מרחיקות לכת. הוא סבר כי התשובה הדרושה לגאולה אין פירושה צומות, תשובה ותפילות, אלא שובם הממשי של היהודים לארץ ישראל. בדומה להוגים יהודים נוספים בני זמנו כגון תלמידי הגר"א, הוא סבר כי ההתעוררות למעלה אצל האל, תלויה במידה רבה בהתעוררות של בני האדם למטה, ככל האמור בגאולה העתידה של עם ישראל.
הוא קרא לעלות לארץ ולהתיישב בה, כי כך תתחיל הגאולה, ועם הקשיים והסבל יתעוררו רחמי שמים ותתקרב הגאולה. הרב ביבאס התבונן במלחמת השיחרור של העם היווני מעול האימפריה העות'מאנית, וסבר שגם היהודים צריכים לאחוז בנשק כדי שיוכלו לכבוש את הארץ מידי האימפריה העות'מאנית. הסקוטים שעמהם נפגש הרב ביבאס סיפרו שאמר להם: "צריך להדריך את היהודים במדעים ובנשק כדי שיוכלו לקחת בחזקה את ארץ-ישראל מן הטורקים, תחת הנהגתו של המשיח כמו שהיוונים לקחו בחזקה את ארצם".[11]

הרב ד"ר ביבאס השאיר מספר חיבורים בכתב יד, שרובם לא נשמרו. יצחק רפאל כותב בביאורו לכתבי הרב יהודה אלקלעי כי "חיבר הרב ביבאס חוברת שירים, פיוטים ותפילות ואף השאיר פסקי-הלכה, שבחלקם היו רשומים בפנקס הקהילה בקורפו. יהודי קורפו היו מעריצים את הרב ביבאס ומזכירים את "הרב הקדוש" "שלוש פעמים בשנה".[12]