דברים פי4

בע"ה ו אב התשע"ט

מישל בן שושן

 

דברים פי4

 

ספר דברים מחולק(לפי הרב תמיר גרנות) כך:

 

  1. מבוא (פרק א- עד פרקד פסוק מא)
  2. מסירת התורה-מצוות (פרק ה- סוף פרק כו)
  3. ברית (כז-כח כולל)
  4. נספח לברית (לאדם יחיד) (כט)
  5. נספח התשובה (ל)
  6. שירה,(לא:יד-לב)
  7. ברכה (לג)
  8. סיפור מות משה(לד)

 

החלק הארוך ביותר הוא נאום מסירת התורה . מקדים אותו מבוא סיפורי ועוקבים אחריו דברי הברית ונספחיה.

השירה נאמרת מחוץ לתורה, בעיקר ליהושוע בנוכחות משה

וייתכן שהברכה ניתנה הרבה לפני כן ורק נכתבה בסוף כדי לסיים בברכה

 

אם כן, פרשת דברים היא חלק מה"מבוא". ובתור "מבוא" יש לקרוא אותו. מבחינת הסיפורים שבו, אין חידוש גדול . יש אמנם הרבה הבדלי גרסאות ביחס לאותם סיפורים שמובאים בספרי שמות ובמדבר. אבל חסרים גם סיפורים אחרים לא פחות חשובים.

אם כן עלינו לשאול :

  • למה יש צורך במבוא?
  • למה משה בוחר בסיפורים אלה דווקא ולא באחרים ולמה הוא משנה כמה מהפרטים שלהם?
  • האם המבוא הזה מצדיק את החלק הארוך ביותר של הספר, חלק התורה והמצוות? כלומר האם הימצאות המצוות בספר דברים קשור בעיקרו למהות המבוא הזה?

 

  1. למה יש צורך במבוא?:

למה יש בכלל צורך להפריד בין מצוות שכתובות בספרים הקודמים לאלה שכתובות בספר דברים? האם יש הבדל מהותי בין המצוות של ספר דברים לשאר המצות? לכאורה, לא. אין התלמוד עושה הבדל בין מצווה הכתובה בדברים לבין פסוק הנכתב בספר אחר. לשניהם אותו תוקף ומידה .ובכל זאת, הן לא נכתבו יחד! . היינו חושבים שאולי הן קשורות לכניסה לארץ ולמצב החדש של העם אחרי ארבעים שנה. אבל ייתכן גם שהן קשורות לעובדה שמשה רבנו מוסר אותן במצבו המיוחד הנגזר מהזמן המיוחד שבו הוא מדבר:

  • אלה ימיו האחרונים. קדם לספר דברים, ההוראה של ה' שיעלה אל הר העברים כדי למות וההוראה הזו נמצאת גם כן בסוף ספר דברים. כלומר, ספר דברים, באופן מוצהר, נכתב כשמשה עומד למות. הוא יודע זאת , ודבריו מכווינים למצב המיוחד הזה: הוא מוסר הדברים העיקריים, החשובים. הוא יודע שאין לו זמן לבחון מחדש, להמשיך לחשוב עליהם, להשאיר דברים בתהליך של ספקות. כמו שאומר רש"י :"אם לא עכשיו, אמתי?!". מאוד שונים הדברים שאדם אומר כשהוא יודע בוודאות שימיו ספורים לאדם שמרגיש באמצע דרכו.
  • הוא חייב לפתור את מתחים שנשארו פתוחים בינו לבין העם. אפילו אם היו כעסים, מתחים, אלה טופלו. רק את הנושאים הלא פתורים, משה מעלה כאן. כדי למות בשקט.
  • הניסיון הרב בהנהגת שני דורות במצבים שונים, מקנים לו נופח אחר שממנו הוא יכול לסדר את העניינים בצורה מיוחדת. סידור הדברים. העמדת המאורעות השונים בפרספקטיבה שונה, היא דבר בפנה עצמו. כשחווים דברים, הם יכולים להיראות לנו כחשובים יותר מאשר הם באמת, אחרי כמה שנים. אחרי שדברים אחרים קרו ואז , המאזן הכולל והראייה המיוחדת בסוף הדרך מכתיבה סדר עדיפויות ודגשים אחרים. כשאדם צריך להחליט על מעשיו ודרכו, לרוב, סדר עדיפויות בין כל האילוצים הוא הקובע. גם בהלכה, הסדר העדיפויות בין כל המצוות השונות, שיכולות להתנגש ברגע מסויים, כל חכמת הפוסק היא לשקול את סדר העדיפויות. לכן, סידור הדברים, העלאת נושאים במקום אחרים, היא בעצמה אמירה.
  • דבריו האחרונים, חייבים לתת הוראות איך אפשר לחיות בלעדיו. מה הן החולשות של העם שעליהם יש לשים לב . משה חייב להכין את העם להיעדרו ולמצב החדש העומד בפניהם.זה דורש חוכמה מיוחדת של ניבוי הבעיות והפתרונות האפשריים .

 

כל נקודות אלה , בין השאר, יכולות להסביר החשיבות בספר דברים כספר נפרד, נוסף. וזה מסביר גם כן, שכתיבת "מבוא" למצוות חשובה עוד יותר! אין המצוות יכולות להינתן בצורה יבשה כספר חוקים. התורה כוללת לא רק חוקים אלה גם חלק סיפורי לא מבוטל. שני החלקים (החוקתי והסיפורי) קשורים מאוד זה לזה. לכן, המבוא של ספר דברים, ארבעת הפרקים הראשונים, נחוצים כדי ללמוד את המצוות הספציפיות של ספר דברים. ואפילו אם יש מצוות שכבר ניתנו בספרים הקודמים, כאן, הן יקבלו זווית ראיה שונה בגלל הימצאותם בספר דברים ובגלל המבוא שלו.

 

  1. מה כולל המבוא?

משה איננו מספר את כל הסיפורים שקרו. הוא בוחר בכמה מהם ומספר אותם בצורה שונה. בפרשת דברים, משה מספר שלושה סיפורים:

בפרק א, שניים:

  • מינוי שרי אלפים
  • חטא המרגלים (והמעפילים)

פרקים ב-ג

  • כיבוש מזרח הירדן

 

למה סיפורים אלה דווקא?

נראה לי, לאור מה שכתבתי לעיל, שהסיפורים עוסקים בעניינים "לא פתורים" בינו לבין העם ושקשורים להמשך דרכו של העם. אנו יכולים ללמוד מההבדלים שקיימים בין הסיפורים בפרשה שלנו לבין אותם מאורעות שמסופרים בצורה שונה בשאר החומשים

הנה טבלה מסכמת:

ההבדלים עם אותם הסיפורים בספרים הקודמים:

 

  ספרים קודמים דברים
שרי אלפים היוזמה= יתרו היוזמה= משה
יש לבחור :אנשים חכמים.. האנשים הם ..ראשי שבטיכם!
חטא המרגלים היוזמה= ה' היוזמה= העם
רשימת שמות  ה"תרים" אין רשימה של ה"מרגלים", ה"חופרים"
המטרה= האם הארץ טובה? המטרה= מאיזו דרך יש לעלות?
תשובת המרגלים= בסה"כ :לא נעלה! תשובת המרגלים: הארץ טובה!
משה לא מגיב משה נואם: ומאשים רק את העם
כיבוש מזרח הירדן מתוך אילוץ מצוות ה' לכתחילה
  1. שרי אלפים

חשוב למשה, לעניות דעתי, להסביר שהאידיאל היה שלא יהיו מתווכים בין ה' והאדם. אחד מתפקידיו העיקריים של משה היה להיות המתווך שמסביר למה אסור שיהיו מתווכים! ואחר כך, להסתלק ולהשאיר האחריות על כל אחד מבני ישראל מול בורא העולם.

המציאות (ולא האידיאל) מכריחים אותנו לקבוע מוקדי שלטון ומערכת משפטית עם היררכיה .

בהתחלת ספר בראשית, עניין זה מתואר יפה: כשה' שואל את האדם אחרי החטא :"איכה?" האדם מצדיק את חטאו על ידי הטלת אחריות על האחר: חווה. וחווה על הנחש..כלומר ההיררכיה היא אם כל החטאים! או, ליתר דיוק, היא תוצאה של החטא. יש לכל היררכיה ששני פנים

  • מצד אחד, זה מאפשר מערכת מציאותית ומסודרת
  • מצד שני , ניתן להשתמש בה כדי עשות שני עיוותים:
    • השלטון משחיט. מי שנמצא "מעל" לאדם השני, עלול לנצל זאת לרעה
    • האדם שנמצא "מתחת", משליך את אחריותו על מי שנמצא או מעליו או מתחתיו!

לכן, משה איננו מדבר על יתרו. הוא לוקח על עצמו את האחריות על הקמת מערכת משפטית היררכית. אבל הוא מצביע על העובדה שהיא פשרה בין האידיאל והמציאות. רק בגלל ש"איכה אשא  לבדי טורחכם..", חייבים להקים מערכות כאלה. ולכן יש מאוד להיזהר מהעיוותים הקשורים במערכות אלה. זה הדבר המציק למשה הכי הרבה. יתרו הוא זה שהביא את הרעיון מבחוץ. מהמציאות. זה לא רעיון פנימי של התורה. אבל התורה ומשה לוקחים זאת בחשבון כ"פשרה". כמו שהמלכת מלך היא פשרה. כמו שלקיחת יפת תואר היא פשרה עם המציאות. אבל, חשוב מאוד להגיד שאלה פשרות ולא ערך עליון!!    השימוש בפי משה במילה "איכה אשא לבדי.." מזכירה את השאלה של ה' אל אדם הראשון: "איכה?" ומזכירה את מגילת איכה. מקור העיוותים שהביאו לגלות מגן עדן, לחורבן, ואפילו לעבודה זרה , נעוץ באילוץ הבעייתי הזה של העמדת היררכיה במערכת השלטון והמשפט.

  • ירמיהו: איכה ישבה בדד!
  • משה : איכה אוכל לבדי!
  • ה': לא טוב היות האדם לבדו,..איכה!
  1. המרגלים:

גם בנושא הזה, משה לוקח על עצמו את כל האחריות. והוא גם מטיל רק על העם ולא על המרגלים את האחריות. למה? כנראה שמשה הבין שקיים, עמוק בעם ישראל, יצר הרע של התנגדות עצמית. אנטישמיות יהודית! אנטי ציונות יהודית!  נטייה להרס עצמי. הוא לא ידע לטפל בבעיה הזאת מספיק טוב. ייתכן שזה מה שגרם לו לחטוא במי מריבה. אבל, הוא מתריע על החולשה הזאת כי היא הרסנית! לכן, אולי החכמים אמרו שחטא המרגלים יתוקן רק באחרית הימים!

  1. מזרח הירדן
תקופת אברהם העם הקדום מכונה העם החדש שם הארץ האב ממשפחת אברהם אפשרות להלחם בו
מלך ארץ היכו את
אמרפל

אריוך

כדרלעמר

תדעל

שנער

אלסר

עילם

גוים

רפאים

בעשתרות קרניים

רפאים

 

זמזומים עמון   לוט אסור  
           
הזוזים  (בהם)
ברע

ברשע

שנאב

שמאבר

בלע

סדם

עמרה

אדמה

צבויים

צער

אימים

שוה קריתיים

רפאים האמים מואב ער לוט אסור
החורים

בהררם שעיר

חורים     שעיר עשיו אסור  
      עווים

(פלישטים)

  כפתורים חצרים      
          אמורי     כן  

בספר במדבר, כיבוש ארצות המזרח, מתוארות כאילוץ. בני ישראל ניסו לעלות מהנגב אבל הכנעני בא והפחיד אותם. אדום יצא נגדם למלחמה, מואב גם כן, והם נאלצו להילחם עם האמורי כדי להיכנס מזרחה. גם עוג מלך הבשן יזם את המלחמה נגדם והם נאלצו לכבוש את הבשן.

הסיפור שמספר משה בספר דברים שונה: ה' מחלק את הארצות לפי החלטות עליונות. כמו שכתוב ברש"י הראשון של התורה: הוא זה שברא את העולם והוא זה שמוריש ארץ לעם זה או אחר, לפי החלטתו בלבד.

ה' החליט , אחרי שעוון האמורי ישתלם, שבני ישראל יכבשו ארצות מסוימות, כל מערב הירדן וחלק ממזרח הירדן.

שם ישבו עמים (רפאים, חורים…) ה' החליט לגרש עמים אלה ונתן ארצם לעמים אחרים (מואב, אדום..) ועכשיו, הוא מחליט לתת חלק מהארצות האלה לעם ישראל. דרך אגב, שמענו כבר על העמים הקדמונים במלחמת ארבעת המלכים עם החמישה בתקופת אברהם.

יש לשים לב שבני לוט (עמון ומואב) נמצאים במזרח הירדן, כי כנראה, לוט בחר להתיישב במזרח לירדן. סדום נמצאת אם כן במזרח לירדן!

הנה טבלה מסכמת:

תקופת אברהם העם הקדום מכונה העם החדש שם הארץ האב ממשפחת אברהם אפשרות להלחם בו
מלך ארץ היכו את
אמרפל

אריוך

כדרלעמר

תדעל

שנער

אלסר

עילם

גוים

רפאים

בעשתרות קרניים

רפאים

 

זמזומים עמון   לוט אסור  
           
הזוזים  (בהם)
ברע

ברשע

שנאב

שמאבר

בלע

סדם

עמרה

אדמה

צבויים

צער

אימים

שוה קריתיים

רפאים האמים מואב ער לוט אסור
החורים

בהררם שעיר

חורים     שעיר עשיו אסור  
      עווים

(פלישטים)

  כפתורים חצרים      
          אמורי     כן  

 

תקופת אברהם העם הקדום מכונה העם החדש שם הארץ האב ממשפחת אברהם אפשרות להלחם בו
מלך ארץ היכו את
אמרפל

אריוך

כדרלעמר

תדעל

שנער

אלסר

עילם

גוים

רפאים

בעשתרות קרניים

רפאים

 

זמזומים עמון   לוט אסור  
           
הזוזים  (בהם)
ברע

ברשע

שנאב

שמאבר

בלע

סדם

עמרה

אדמה

צבויים

צער

אימים

שוה קריתיים

רפאים האמים מואב ער לוט אסור
החורים

בהררם שעיר

חורים     שעיר עשיו אסור  
      עווים

(פלישטים)

  כפתורים חצרים      
          אמורי     כן  

 

דברים פי2

בע"ה ז אב התשע"ח

מישל בן שושן

 

דברים פי2

 

איכה(הרב מנשה וינר)

 

בעוד יומיים נקרא "מגילת איכה" שמיוחסת לנביא ירמיהו.

איכה א (א) אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס"

איך יכל להיות שהעיר שהיתה תוססת שכולם אהבו בקרו בה והחשיבו כבירה של העולם כולו, נחרבה ויושבת לבדה ללא תושבים?."איכה" זו השאלה של הנביא. שאלה שנשארת פתוחה. איך יכול להיות?

המדרש איכה (1) שולח אותנו לנביא אחר, שקדם לירמיהו, הנביא ישעיה. גם הוא שאל שאלה דומה.

" ישעיהו פרק א (כא) אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים"

עדיין אין חורבן ירושלים אבל, ברור לנביא, שבגלל ההתנהגות ה גרועה של העם היושב בה, היא עלולה להיחרב. והוא שואל :"איכה.." איך יכול להיות שעם ישראל מתנהג בצורה חסרת כל מוסר. איך העם הנבחר הפך להיות עם של רוצחים ושל רשעים?

ואז , אותו המדרש שולח אותנו לנביא קדום יותר : משה רבנו עצמו!:

"איכה אוכל לבדי לשאת אתכם..??" בהתחלת הפרשה שלנו (2)

משה מבחין בפער העצום הקיים בינו לבין העם שהוא אמור להנהיג. משה, איש האלוהים, חי את האידיאל. העם מולו רחוק מאוד מהאידיאל. הפער העצום בין האידיאל והמציאות העגומה של העם גרמה לו , כבר בהתחלת דרכו לסרב למשימה שה' מצווה אותו: ל הוציא את העם ממצרים ולהכניס אותו לארץ. כבר אז, משה הרגיש בפער הזה. ובכל זאת, ה' בוחר בו ומוצא לו כל מיני דרכים להתגבר על הקושי: אהרון, הקרוב לעם יהיה המתווך. אחר כך, במדבר, משה ממשיך להתלונן על הפער הבלתי נסבל הזה בין העם ובין הדרך הברורה האידיאלית שהוא חי במחיצת האל. גם במדבר, ה' מציע לו לבנות מתווכים: 70 זקנים, שופטים, שרים שוטרים. גם יתרו חש בבעיה ומציע לו למנות שרי אלפים מאות חמישים ועשרות.

הרבה מפרשים מתארים הנאום הראשון של משה בפרשה שלנו כ"תוכחה". זה אולי נכון אבל זה לא מספיק כדי לתאר את הבעיה הפילוסופית קיומית שמשה מביע. משה שואל: איך יכול להיות שלמרות ההתגלות בסיני, למרות ניסים ונפלאות, למרות דבר ה' והנהגתו, הפער התהומי בין האידיאל והמציאות של העם נשאר כה גדול.

 

אבל ניתן לעלות עוד יותר למעלה בהיסטוריה ולמצוא "איכה" יותר קדום: ה"איכה" שה' בעצמו שואל את האדם אחרי חטא אכילת עץ הדעת:

בראשית פרק ג (ט) וַיִּקְרָא יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה:

בעצם הבעיה הראשונית היא הפער שקיים אצל האדם בעצמו: חיבור בין נשמה וגוף.שגרם לחטא!

הבורא בעצמו מתלונן על הבעיה שהוא בעצמו יצר: יצור בהמתי שחייב להמשיך לחיות כמו בהמה אבל, בנוסף, היצור הזה שואל את עצמו שאלות, מחפש טעם לחייו. ליצור הזה יש חלק רוחני שיוצר פער עצום בחיבור עם המציאות הגופני שלו.

על ידי האיסור לאכול מהעץ,(כשהוא מנחש כמעט בוודאות שהוא כן יאכל ויעברו על האסור) הוא גורם לאדם להרגיש אשם. ובכך, האדם הופך לשותף באחריות למצבו! לא רק הבורא אחראי לבעיה שבה הוא שם את האדם, עכשיו גם האדם עצמו אחראי על מצבו!!

 

אם נסכם עד כה:

  • ירמיה שואל "איכה?" על החורבן הגדול
  • ישעיה עונה לו שזה בגלל ההתנהגות הגרועה של העם. ואז הוא שואל בעצמו "איכה?" איך יכול להיות שהעם הנבחר הגיע למדרגה מוסרית כה נמוכה?
  • משה כבר ענה לישעה: זה בגלל הפער הגדול בין האידיאל והמציאות! ומשה שואל "איכה?" אבל הרי שה' ירד על ההר ועשינו כל הניסים וההתגלויות האפשריים! איך יכל להיות?
  • ה' עונה למשה בשאלה שהוא שואל את האדם:"אייכה?" הבעיה נמצאת כבר בתוך יצירת האדם! זה פער מהותי בתוך האדם! ועל האדם להיות מודע לפער הזה ולהיות שותף באחריות על הבעיה הזו!!

וכך אנו מתארים מצב טראגי מאוד! כאילו הבורא בעצמו יצר בעיה והבעיה הזו מחריפה בכל דור עד לחורבן ממש!! . נכון שזה היה מאוד טראגי אם היינו עוצרים כאן את העייון. ואכן, הרבה דתות ופילוסופיות של תרבויות גדולות מאוד הגיעו למסכנה מדכאה זו!!

 

אבל כאן נמצא החידוש הגדול של היהדות:

מתוך החורבן הזה נולדת הישועה הגדולה ביותר! איך?:

הבורא, מלכתחילה, יצר אדם עם גוף, עם יצרים, עם בעיות ענקיות. הוא שם אותו במציאות בלתי אפשרית. אבל הוא גם הראה לו דרך לתיקון. הוא הציב בפניו אידיאל. כך שהאדם לא נמצא בנקודה אלא בהתחלתו של חץ עם כיוון! האדם הוא "אנושי"! הוא חוטא, יש בו המון גירעונות. אבל מולו חייב להיות אידיאל. והאדם חייב לפעול כל הזמן כדי לשפר את עצמו ולנסות להגיע לאידיאל הזה. הוא חי בעולם של תיקון. יש לאדם מטרה.

הפער שמשה מדבר עליו, הוא אכן נוצר מבריאת האדם עצמו. וטומן בחובו את האפשרות להגיע לחורבן אבל הוא גם טומן בחובו את האפשרות של התיקון.

אסור להתייאש מריחוק האידיאל

אבל גם אסור לשכוח שיש אידיאל

אסור גם להשלות את עצמנו שאנו חיים בתוך האידיאל

יש להכיר בפער ויש לפעול כל הזמן לצמצומו.

 

יישאר כוחך ששיברת

זה מסביר שמשה רבנו שבר את הלוחות הראשונות. הם סמלו האידיאל. חשוב מאוד שהיו לוחות ראשונות כאלה למרות שה' בטח ידע שהם בלתי ישימות! ה' בעצמו משבח את אומץ הלב של משה ששיבר אותם "יישאר כוחך ששיברת!" זה אולי הדבר הגדול ביותר שעשה משה בחייו!

בסוף התורה, (3) הפסוק האחרון אומר שלמשה היתה יד חזקה (על זה שקיבל הלוחות הראשונים) אבל גם שהוא היה גדול בזה ש"לעיני כל ישראל", הוא שבר אותן (ראה הרש,י האחרון של התורה)

 

גדולתו של משה היא שהוא הבין שיש בפער והוא ניסה כל החיים שלו גם לייצג האידיאל וגם למצוא דרכי גישור עם המציאות. הוא משה רבנו כי הוא לא התגאה בעליונות כל שהי על היותו מייצג האידיאל. הוא ידע לפסול לוחות שניים ולהביא אותם לעם.

תורת משה , מטרתה למשוך אותנו כל הזמן לכיוון מעלה. זו דרך אינסופית שמעלה את האדם ממצב טראגי למצב אנושי עם כיוון רוחני וטעם לחייו.

 

לכן, הדבר הראשון שמשה מוצא לנכון להגיד לעם לפני מותו זה דווקא שהוא שם לב לפער העצום הקיים . רב אמיתי איננו "מטייח" את המציאות, אפילו אם היא קשה. להיפך: הוא מתאר הבעיה ומנסה לתת כלים להתמודד איתה. בלי אשליות, אבל בלימוד האחריות הענקית המוטלת על האדם להיות שותף לתיקון הבעיה המהותית והקיומית שהוא נמצא בה מראשית בריאתו!!

דווקא אל היצור המורכב הזה התכוון הבורא! יצור שמחבר בין עולמות שונים ואף הפוכים. עם ישראל לקח על עצמו לייצג ולהיות עד לאפשרות פתרון הבעיה הזו. זו בעיה אמיתית עם סיכונים אדירים וסבל רב. האחריות כמעט כולה נמצא כל כתפי האדם עצמו. אבל כגודל האחריות כך ערך הישועה שתבוא אחרי ההתמודדות עם הבעיה!!

 

בשאלה "איכה?" האדם לוקח על עצמו את המודעות לבעיה הקיומית של האדם. הוא גם מקבל על עצמו את התיקון. ואלה שני התנאים לישועתו! מתוך ה"איכה" יוכל האדם למצוא את עומק אחריותו המשותפת עם הבורא. ומשם, מראיית הדברים נכוחה ומהסירוב להשלים עם המצב, תיוולד הישועה הגדולה עבורו ועבור העולם כולו!

 

הגלעד (לעד)

בני ראובן ובני גד בוחרים להישאר בארץ הגלעד ויעזר. אבל אלה שני שמות של בני מכיר בן מנשה! (5). הילדים האלה נולדו הרבה זמן לפני הגעת בני ישראל למקומות האלה!

מכאן (ומנקודות חשובות אחרות)  נולדת האפשרות הסבירה מאוד:

כשיוסף היה במצרים, לבניו מנשה ואפרים, היה רצון, יכולת ואף הצליחו לחזור לארץ אבותם ולכבוש וליישב כמה מקומות משני עברי  הירדן. אז, נתנו, כנראה למקומות האלה, את השמות שלהם , כמו גלעד ויעזר (איעזר). או שלהיפך, נתנו לילדים שלהם שמות המקומות האלה.

זה מסביר את המדרשים שטוענים שבני אפרים ניסו לעלות לארץ מוקדם יותר

זה. יכול להסביר גם כן שמשה נותן לחצי שבט מנשה חלק גדול מעבר הירדן המזרחי, למרות שלכאורה הם לא בקשו כלום!: כי זה שייך להם כבר! ולכן משה "נתן" את הגלעד למכיר בן מנשה! ולראובני ולגדי את "הר הגלעד בלבד.

 

 

ערב הירדן (הרב בין נון) (עבור המקורות, לראה  (6) למטה)

ישנם פסוקים , שעבורם "עבר הירדן" היא העבר המזרחית ויש פסוקים שעבורם זו עבר הירדן המערבית.

כשה' הבטיח את הארץ לארבהם, היה מדובר על שני עברי הירדן. גם אם אנו משאירים את אדום, מואב ועמון (הקדמוני , הקניזי והקיני) לכיבוש באחרית הימים, נשארים המון שטחים צפונה שמשה כבש: האמורי, וארץ הבשן. אלה הם חלקי הארץ שהובטחה לאבות!!

יש לנו הרגשה ש"כבשנו את השטחים המזרחים לירדן, רק "בדיעבד". בגלל שסיחון  לא נתן לנו לעבור, אז הייינו מוכרחים להילחם בו ולכבוש את הארצות האלה. ורק בגלל ששני שבטים התעקשו לגור שם, אז "הרחבנו" את הארץ המקורית מערבה לירדן, לכיוון מזרח.

כאילו כל מזרח הירדן הוא "ארץ כבושה" שלא היתה אמורה להיות חלק מארץ אבותנו.

באל הרגשה זו , מטעה! כי ה' בחר להכנסי אותנו לארץ דווקא דרך המזרח. והשטחים האלה הם חלק מהארץ שהובטחה לאבות.

כבר ממעבר נחל ארנון, בני ישראל התחילו לכובש את הארץ המובטחת ולהתיישב בה!

ארץ כנען, בהגדרתה, נמצאת אך ורק בעבר הירדן המערבי. נכון. אבל הארץ השייכת לעם ישראל, שהובטחה לאבות, משתרעת משני עברי הירדן.

 

מכאן, הרב בין נון, מגיע לנקודה חשובה וחדשנית:

משה נמצא במרכז הארץ המובטחת כשהוא מדבר. הוא כבר כבש חלק גדול ממנה. אמנם הוא היה רוצה להיכנס "גם" בחלק המערבי, בארץ כנען, אבל זה נמנע ממנו. אבל משה מדבר , בעבר הירדן המזרחי שהוא חלק מהארץ!!

 

זה מזכיר לי את המחלוקת שיש לנו היום, בין הרואים את החלק המזרחי של הקו הירוק כ"שטחים כבושים" שנכבשו בדיעבד בגלל מלחמת ששת הימים, והם לא חלק עקרוני מהארץ

ובין אלה (ואני בניהם) שחושב שדווקא ה,שטחים" האלה הם החלק החשוב ביותר מהארץ. שכם, חברון, ירושלים הם הערים השייכם לארץ שלנו הרבה יותר מאשר מישור החוף!

כך שנמצאים מול מחלוקת ישנה מאוד רק שהירדן "זז" לקו הירוק!

 

הפחד הגדול של משה ,כשהוא כועס על ראובן וגד שרוצים להישאר מזרחה לירדן, זה לא שהם בעם יושבים מחוץ לארץ אלה הוא מפחד שהם יגרמו לשאר העם להישאר בחלק הזה ולא לרצות לכבוש את החלק המערבי של הירדן! הוא משווה אותם למרגלים שהפחידו העם מלעלות. למה? כי משה מסכים לגמרי שהחלק המזרחי של הירדן הוא ארץ ישראל. ובגלל זה, יש סכנה שהעם יעדיף להיסתפק במה שכבר נכבש ולא לכבוש החלק המערבי של הירדן!!

 

הנס והדיבור

הרב בין נון מסביר שהחידוש של ספר דברים הוא במעבר בין עולם הנס לעולם הדיבור.

הנסים עזרו לצאת ממצרים. הם עזרו לתמוך בשלבים הראשונים של גיבוש העם במדבר. אבל, העיקר הוא לא הנס, אלא היכולת של העם לשמוע את דבר ה'. ולא להיות מוקסמים מהנסיים שלו.

משה נתפס כמי שעשה ניסים. אבל הרמב"ם (הלכות יסודי התורה ח) מסיבר שהנסים האלה נעשו רק בגלל צורך שעה ולא כבסיס לדת. לכן, משה חייב לעבור למצב של "דיבור" ללא ניסים! אני אומר. ה' אמר. ואתם חייבים "לשמוע". זה עולם שונה לגמרי מעולם הנס. עוברים מההתפעלות, ממסטיקה, מ"הכל או כלום" לעולם יותר אחראי התלי ביכולת לשמוע, לקבל, לקחת סיכונים (כי לא בטוח שהבנו את הדיבור נכון). עולם של ארץ ישראל.

לראיה, התורה מזהירה אותנו מהליכה אחר נביא שיעשה לנו ניסים כדי לשכנע אותנו. האחריות נשארת עלינו, למרות הגשמת ניסים, להחליט האם הוא ממשיך את "דבר ה'" או לא!

לכן, המעבר מהגלות לארץ ישראל דורשת מאמץ עליון של בגרות ושל "שינוי פרדיגמות". כדי לעבור מעולם הנס (עולם ההלכה הפסוקה הברורה) אל עולם הדיבור המתהווה (תורת ארץ ישראל) הדורשת התערבות אחריות האדם בכל רגע, גם בעולם ההלכה המעשית! רק מעבר כזה ותוצאותיו יכולים להצדיק ספר חדש בתורה. ספר התורה שבעל פה המעניקה לאדם חופש חידוש ויוזמה מצד אחד אבל אחריות כבדה מאוד מצד שני!

בעצם, כשניגשים אל ספר דברים חייבים לזכור את הפסוקים שקודמים לעשרת הדברות בספר שמות:

שמות פרק יט (ד) אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי:(ה) וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ:(ו) וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:….

שמות פרק כ (א) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר: ס(ב) אָנֹכִי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם .

זאת התכנית המקורית: ה' סיים לבצע ניסים והוא רוצה להתחיל לעבור למצב של דברים ששומעים.

אבל אירעו תקלות כמו חטא העגל והמרגלים שעקבו את ביצוע אמירת הדברים עד לספר שלנו!! רק עכשיו העם מסוגל לעבור ממצב של נס למצב של דיבור!

 

שרי אלפים (הרב מנשה וינר)

בתחילת הפרשה, משה מספר מה הביא אותו למנות שופטים ושוטרים וזקנים לעזור לו בהנהגת העם. אבל נוצרת אי נוחות כי אנו יודעים שהרעיון בא מיתרו ומשה , כנראה , גונב לו את הרעיון ונראה מפתח אותו כרעיון שבא מהעם או ממנו אבל הוא לא מזכיר את יתרו!!

האמת שונה :

כשקוראים את הפסוקים (ראה מקור (2)) שמים לב שמה שאומר משה איננו מתיחס רק לסיפור של יתרו אלא לכמה פרשות אחרות בתורה (מקורות (4)שבהם משה מכריז על משבר מנהיגותי וה' מיעץ לו להיעזר ב70 זקנים או בשופטים ושוטרים. בעצם, הדבר היחיד שמקביל לסיפור יתרו הם "שרי אלפים ושרי מאות..".

אם כן הפרשה שלנו היא שילוב בין כמה פרשיות שונות. עיקר הנאום של משה הוא לא לדבר על מינוי השופטים אלא להציב בפני העם את הבעיה העיקרית: הפער העצום בינו ובין העם. הזקנים, השופטים באים כדי לנסות לגשר בין הפער הזה. נכון שיתרו שם לב לבעיה ונתן עצות אבל הבעיה המשיכה כל הזמן וכולם ניסו לטפל בה. גם העם עצמו, גם משה וגם ה', ולא רק יתרו.

 

 

———————————————————————————

מקורות:

 

(1). איכה רבה פרשה א ד"ה א איכה ישבה א איכה ישבה, שלשה נתנבאו בלשון איכה, משה ישעיה וירמיה, משה אמר (דברים א') איכה אשא לבדי וגו', ישעיה אמר (ישעיה א') איכה היתה לזונה, ירמיה אמר איכה ישבה בדד,

(2) דברים פרק א (ט) וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם:(י) יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב:(יא) יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם:

(3)  דברים פרק לד (י) וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְקֹוָק פָּנִים אֶל פָּנִים:(יא) לְכָל הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ:(יב) וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל:

רש"י דברים פרק לד (יב) ולכל היד החזקה – שקבל את התורה בלוחות בידיו: ..לעיני כל ישראל – שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר (לעיל ט, יז) ואשברם לעיניכם, והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר (שמות לד, א) אשר שברת, יישר כחך ששברת:

 

שמות פרק לד (א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ:

 

 (4) שרי אלפים:

 

  1. דברים פרק א (ט) וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם:(י) יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב:(יא) יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם:
  2. (יב) אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם:(יג) הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם:(יד) וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת:(טו) וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם:(טז) וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ:(יז) לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו:(יח) וָאֲצַוֶּה אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן:

 

  1. שמות פרק יח (יד) וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב:…(יח) נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ:…(כא) וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת:(כב) וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ:..(כד) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר:

 

  1. במדבר פרק יא (ד) וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר:
  2. (ה) זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים:..((יא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְקֹוָק לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי:(יב) הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו:(יג) מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה:(יד) לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי:(טו) וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי: פ
  3. (טז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ:(יז) וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ:
  4. דברים פרק טז (יח) שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק:

 

(5) הגלעד:

בראשית פרק לז (כה) וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד ..

במדבר פרק כו (כט) בְּנֵי מְנַשֶּׁה לְמָכִיר מִשְׁפַּחַת הַמָּכִירִי וּמָכִיר הוֹלִיד אֶת גִּלְעָד לְגִלְעָד מִשְׁפַּחַת הַגִּלְעָדִי:

במדבר פרק כו (ל) אֵלֶּה בְּנֵי גִלְעָד אִיעֶזֶר מִשְׁפַּחַת הָאִיעֶזְרִי לְחֵלֶק מִשְׁפַּחַת הַחֶלְקִי:

במדבר פרק כז (א) וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף …

במדבר פרק לב (א) וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה:…(כו) טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד:…..

במדבר פרק לב לט) וַיֵּלְכוּ בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה גִּלְעָדָה וַיִּלְכְּדֻהָ וַיּוֹרֶשׁ אֶת הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בָּהּ:(מ) וַיִּתֵּן מֹשֶׁה אֶת הַגִּלְעָד לְמָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה וַיֵּשֶׁב בָּהּ:(מא) וְיָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת חַוֹּתֵיהֶם וַיִּקְרָא אֶתְהֶן חַוֹּת יָאִיר:

 

 

(6) עבר הירדן

 

עבר הירדן- עבר הנהר-הקו הירוק

  1. בראשית פרק נ (י) וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים:..(יג) וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה לַאֲחֻזַּת קֶבֶר מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי עַל פְּנֵי מַמְרֵא:
  2. במדבר פרק כב (א) וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ:
  3. במדבר פרק לב (יח) לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ: (יט) כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה: פ
  4. במדבר פרק לב (לב) נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי יְקֹוָק אֶרֶץ כְּנָעַן וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן:
  5. (לג) וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב:
  6. במדבר פרק לד ( (יב) וְיָרַד הַגְּבוּל הַיַּרְדֵּנָה וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו יָם הַמֶּלַח זֹאת תִּהְיֶה לָכֶם הָאָרֶץ לִגְבֻלֹתֶיהָ סָבִיב:(יג) וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּתְנַחֲלוּ אֹתָהּ בְּגוֹרָל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לָתֵת לְתִשְׁעַת הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה:(יד) כִּי לָקְחוּ מַטֵּה בְנֵי הָראוּבֵנִי לְבֵית אֲבֹתָם וּמַטֵּה בְנֵי הַגָּדִי לְבֵית אֲבֹתָם וַחֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה לָקְחוּ נַחֲלָתָם:(טו) שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה לָקְחוּ נַחֲלָתָם מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ קֵדְמָה מִזְרָחָה: פ
  7. במדבר פרק לה (יד) אֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וְאֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה:
  8. דברים פרק א (א) אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב:…(ד) אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי:(ה) בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר:
  9. דברים פרק ג (ח) וַנִּקַּח בָּעֵת הַהִוא אֶת הָאָרֶץ מִיַּד שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִנַּחַל אַרְנֹן עַד הַר חֶרְמוֹן:
  10. דברים פרק ג (כ) עַד אֲשֶׁר יָנִיחַ יְקֹוָק לַאֲחֵיכֶם כָּכֶם וְיָרְשׁוּ גַם הֵם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָהֶם בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְשַׁבְתֶּם אִישׁ לִירֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם:..(כג) וָאֶתְחַנַּן אֶל יְקֹוָק בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר:(כד) אֲדֹנָי יְקֹוִק אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ:(כה) אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן:(כו) וַיִּתְעַבֵּר יְקֹוָק בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה:(כז) עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה:(כח) וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה:
  11. דברים פרק ד (מא) אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ:
  12. דברים פרק ד (מה) אֵלֶּה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם:
  13. (מו) בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּגַּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר בְּאֶרֶץ סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן אֲשֶׁר הִכָּה מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם:(מז) וַיִּירְשׁוּ אֶת אַרְצוֹ וְאֶת אֶרֶץ עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרַח שָׁמֶשׁ:(מח) מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל שְׂפַת נַחַל אַרְנֹן וְעַד הַר שִׂיאֹן הוּא חֶרְמוֹן:(מט) וְכָל הָעֲרָבָה עֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה וְעַד יָם הָעֲרָבָה תַּחַת אַשְׁדֹּת הַפִּסְגָּה: פ
  14. דברים פרק יא (כט) וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל:(ל) הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה:
  15. דברים פרק יא (לא) כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ:
  16. יהושע פרק א (יד) נְשֵׁיכֶם טַפְּכֶם וּמִקְנֵיכֶם יֵשְׁבוּ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם מֹשֶׁה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְאַתֶּם תַּעַבְרוּ חֲמֻשִׁים לִפְנֵי אֲחֵיכֶם כֹּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל וַעֲזַרְתֶּם אוֹתָם:(טו) עַד אֲשֶׁר יָנִיחַ יְקֹוָק לַאֲחֵיכֶם כָּכֶם וְיָרְשׁוּ גַם הֵמָּה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָהֶם וְשַׁבְתֶּם לְאֶרֶץ יְרֻשַּׁתְכֶם וִירִשְׁתֶּם אוֹתָהּ אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד יְקֹוָק בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרַח הַשָּׁמֶשׁ:
  17. יהושע פרק כד (ב) וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים:(ג) וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעוֹ וָאֶתֶּן לוֹ אֶת יִצְחָק:
  18. יהושע פרק כד (טו) וְאִם רַע בְּעֵינֵיכֶם לַעֲבֹד אֶת יְקֹוָק בַּחֲרוּ לָכֶם הַיּוֹם אֶת מִי תַעֲבֹדוּן אִם אֶת אֱלֹהִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר מֵעֵבֶר הַנָּהָר וְאִם אֶת אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בְּאַרְצָם וְאָנֹכִי וּבֵיתִי נַעֲבֹד אֶת יְקֹוָק: פ
  19. בראשית פרק טו (יח) בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְקֹוָק אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת:(יט) אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי:(כ) וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים:(כא) וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי: ס
  20. רש"י בראשית פרק טו (יט) את הקיני – עשר אומות יש כאן ולא נתן להם אלא שבעה גוים, והשלשה אדום ומואב ועמון, והם קיני קניזי וקדמוני עתידים להיות ירושה לעתיד, שנאמר (ישעיה יא יד) אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם:
  21. בראשית פרק לא (כ) וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא:(כא) וַיִּבְרַח הוּא וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּקָם וַיַּעֲבֹר אֶת הַנָּהָר וַיָּשֶׂם אֶת פָּנָיו הַר הַגִּלְעָד:
  22. כתר יונתן בראשית פרק לא (כא) וילך הוא עם כל אשר לו ויקם ויעבר את פרת
  23. שמות פרק כג (לא) וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ:
  24. דברים פרק א (ז) פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת:(ח) רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם:
  25. דברים פרק יא (כד) כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם:
  26. יהושע פרק א (ג) כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם נְתַתִּיו כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל מֹשֶׁה:(ד) מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פְּרָת כֹּל אֶרֶץ הַחִתִּים וְעַד הַיָּם הַגָּדוֹל מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ יִהְיֶה גְּבוּלְכֶם:

 

דברים פי

בע"ה ד אב התשעז

מישל בן שושן

 

דברים פי

בעקבות מאמר של הרב יעקב מדן

איכה

 

אנו עוד מעט נקרא את מגילת איכה ונתחיל:

  • איכה א.אאֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס.

המילה "איכה" היא בעצם מילה נרדפת ל"איך". אבל יש בה כנראה משמעות נוספת: הנביא איננו שואל איך? כדי לקבל תשובה על שאלתו אלה יש יותר שאלה רטורית, שאלה שהיא בעצם צעקה.

השאלה העמוקה הזאת היא שאלת הטרגדיה של ההיסטוריה היהודית. היא שאלת הרדיפות, האנטישמיות, הייסורים שעבר העם במשך כל ההיסטוריה שלו.

המצב העגום של העם מתואר בפסוק על ידי זה שאנו "בודדים" מרגישים לבד. בעצם זו ירושלים שהיא לבדה, אחרי שהיא היתה מרכז העולם . עיר מלאת עמים שונים, היא היתה השרה של כל המדינות. איך יכול להיות שהיא יכולה להפוך לאלמנה , לבדה. כך הופך עם ישראל, יותר מדי פעמים לבד. אף אחד איננו בא לעזרתו. אף אחד איננו מבין אותו. כולם דוחים אותו ורודפים אותו. מעם נבחר, הוא הופך לעם מבודד ומאוס.

 

הרב מידן קושר את הצעקה הזאת לעוד צעקה, לעוד שאלה רטורית , הפעם לא בכתובים אלא בנביאים. ישעיהו צועק ושואל איך הגענו למצב כזה שעם ישראל זנח את דרכו של האלוהים. גם הוא משתמש באותה המילה:"איכה"

  • ישעיה א.כאאֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים

יכול להיות שיש מקום להסביר את הייסורים שעובר ישראל על ידי זה שהוא זנח את דרך ה'. יש אולי מקום להגיד שהתשובה על "איכה ישבה בדד" נמצאת ב"איכה היתה לזונה"

אבל זה לא יכול להסביר תמיד את המצב. כמה צדיקים וקדושים הלכו לטבח ללא עוול בכפם!

 

הרב מדן קושר את שתי הצעקות האלה לאותה השאלה ששואל משה רבנו בפרשה שלנו:

  • דברים א. יבאֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם.

נכון זו אותה המילה "איכה". אבל מה הקשר בין הטרדה שמרגיש משה מהעם והטרגדיה ההיסטורית של עם ישראל??

בכל זאת, ניתן להגיד שמקור כל הגלויות והייסורים שעבר עם ישראל , מקורם במשפט הזה של משה .

ננסה להסביר זאת:

הבעיה שמציין משה היא לא הבעיה האישית שלו בלבד. היא הבעיה הגדולה של הפער הקיים בין שתי קצוות שחייב עם ישראל להחזיק ביחד:

משה הוא איש אלוהים. הוא שומע את דבר ה' בשקיפות מלאה. עבורו הכל ברור. הוא קרוב מאוד לאלוהים, לדבר האלוהים, לשמים.

מצד שני, עם ישראל חי בעולם הגשמי, הארצי.

  • במדבר יא. יג מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל-הָעָם הַזֶּה  כִּי-יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה-לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה.  יד לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה  כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי.

כשעם ישראל מבקש לאכול בשר, זה מוציא את משה מדעתו! מה? יש להם מן מהשמים , יש להם דבר האלוהים מול העיניים והם דורשים בשר?? הפער גדול מדי!

התשובה של האלוהים באה מיד: אנו נבנה מערכת שופטים , 70 זקנים, שרי אלפים ושרי מאות, אנשים, שיתעסקו במשפט, מתוך הבנה אנושית. כמובן שהמשפט האנושי הזה יהיה כפוף ובהשראת דבר האלוהים אבל יש להקים מערכת שתצמח מלמטה.

זה בדיוק מה שחשב יתרו. גם הוא ראה שיש פער גדול מדי בין דבר ה' היורד מהשמים והצורך ביצירת מערכת משפטית שתצמח מלמטה. גם הוא חושב שלא טוב שמשה יישאר "לבדו", כלומר קשור לאלוהים ולא קשור לעם.

 

  • שמות יח.ידוַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל-אֲשֶׁר-הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר מָה-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל-הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן-בֹּקֶר עַד-עָרֶב.  טו וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ  כִּי-יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים.  טז כִּי-יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת-חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת-תּוֹרֹתָיו.  יז וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו  לֹא-טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה

 

התורה שבעל פה

משה מביא לעם את התורה שבכתב מהשמים. את דבר האלוהים. אבל יש לבנות מערכת שבה תצמח תורה שבעל פה. כלומר, חיפוש אחרי דבר האלוהים מתוך נפש האדם עצמו. הרי בכל אדם יש ניצוץ אלוהי. יש צלם אלוהים. מכל אדם חייב לצאת הניצוץ הזה של האור האלוהי. התורה שבעל פה היא התגובה של האדם לתורה שבכתב. ומכיוון שיש הרבה אנשים, הרבה דעות, הרבה פרצופים, יש מחלוקות. כי כל אחד אוחז בנקודת אמת קטנה בלבד. על ידי החיבור בין כל האמיתות האלה ניתן להגיע להעצמת האמת האלוהית .

בעצם, רצון ה' היה שתפרוץ התורה שבעל פה. מתוך בני האדם. אבל התורה שבכתב באה כדי לתת אחיזה לתורה שבעל פה. שיהיה מקור אחד. שהכל יסתובב מסביב לנקודה אחת, התורה שבכתב.

אבל העיקר היא התורה שבעל פה.

משה מייצג את התורה שבכתב

הזקנים, שרי העם, השופטים, הנביאים, החכמים, הם יניבו את התורה שבעל פה במשך כל הדורות.

כשה' עונה למשה בקשר לקושי לשאת "לבדו" את העם, הוא אומר לו למנות סנהדרין. הוא יאציל מרוחו של משה וייתן אותו לזקנים! זה לא פתרון לבעיה רגעית. זאת התכנית העליונה של הבורא!

הוא חיכה שמשה ירגיש בבעיה כדי להביא אותו למינוי הזקנים!

את מה שיתרו הציע כבר מזמן, בזכות הראייה מבחוץ, משה מתחיל להבין מבפנים.

 

כשמשה צועק:" איכה אשא לבדי.." הוא בעצם אומר:" אבל אי אפשר להחזיק בדבר האלוהים מלמעלה בלבד! איך אפשר להחזיק בשתי הקצוות המנוגדות האלה של תורה שבכתב ותורה שבעל פה? קשה מאוד לשמה.

 

מקור הבעיה

איך הקושי הזה, הפרדוקס הזה שמרגיש משה יכול להיות סיבת הבעיות הנוראיות שחווה העם היהודי? איך אפשר לקשור את ה"איכה" הזה של משה לאיכה של ישעיהו ושל ירמיהו במגילת איכה?

 

עם ישראל אכן נמצא בקושי גדול.

מטרתו היא להחזיק בקצוות שונות ומנוגדות כל הזמן ולהעיד על אחדות המידות

מטרת עם ישראל היא לייצג את כל האפשרויות להיות בן אדם ומצד שני להיות עם אחד!!

הוא חייב גם להיות רוחני וגם לחיות חיים גשמיים

הוא חייב להיות גם אספה של 12 שבטים, שבעים פרצופים, 600000דעות שונות וגם עם אחד

הוא חייב לחבר בין השמים והארץ

הוא חייב לחיות את הפרדוקס הבלתי אפשרי הזה והעיד על ידו שקיים אל אחד שמתכנן ומשגיח על הכל!

 

הקושי הגדול הזה של העם היהודי, מביא אותו לפעמים לסתות מהדרך. כי ה' שם הרבה אחריות בידיו. הוא חייב למצוא את רצון ה' מתוך חיפושים, השערות, ודרכים שונות, כל אחד לפי אמיתו. זה מאוד מסוכן. האתגר גדול כמו הערך של המשימה. לכן, יש כישלונות ועם ישראל עלול לסתות מהדרך.

 

אבל הוא גם יכול להוליד שנאה מצד העמים

העמים לא מקבלים את העובדה שיהודי צרפתי הוא גם יהודי. שפולני הוא פולני במאה אחוז ובכל זאת הוא יהודי.

קשה מאוד עבור הגויים לקבל את האחדות הזו שקיימת בין כל הפרצופים השונים של עם ישראל.

וזה גורם לאנטישמיות עמוקה. לא בגלל שנאת היהודי כזר אלא בגלל היות היהודי דומה לגוי ובכל זאת שונה ממנו באשר הוא שייך לעם אחד שמעבר לזהות הספציפית הזו שלו.

זה גורם לשנאה ולבדידות היהודים בין העמים

 

אכן, הקושי שמבטא משה: הפרדוקס הקשה מאוד שעם ישראל חי בתוכו, הוא זה שמוליד את הזנות לפעמים ואת הבדידות ושניאת היהודים לפעמים.

 

משה מרגיש בזה. הוא צועק "איכה"? לא איכה פרטי שלו אלא איכה שמייצג הפער בין איש האלוהים והעם הארצי.

בין הלחם מן השמים והדרישה לבשר!

 

התשובה היא התורה שבעל פה.

משה לומד על בשרו את הצורך בתורה שבעל פה. כי הוא לא יכול לבד. כי "לא טוב" שיהיה לבד!!

"משה לבד" זה אומר שכולם היו מלאכים!

 

התורה שבעל פה היא כמו ההתנגשות של אבנים שמולידה ניצוץ.

השמש, הוא כמו התורה שבכתב. מלאת אור ענק

אבל ה' , כנראה מעוניין בניצוצות היוצאים מנפש האדם.

וכדי להוציא הניצוצות האלה, חייבים להתנגש אחד בשני, להביע כל אחד את דעתו. על ידי המחלוקות, דעות שונות, התורה שבעל  פה חייה והולכת ומשתנה ומתעשרת במשך כל דור. כי היא צצה מלמטה. היא כולה פונה למרכז שהיא התורה שבכתב אבל היא צצה מלמטה.

 

אדם הראשון

אבל, נראה לי, בעיה זו כבר הוצגה בספר בראשית:

  • בראשית ב. יח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.

ה' החליט "לא טוב להיות לבד". למה? זה היה נחמד שאדם אחד יחשוב דבר אחד, בלי מחלוקותבלי דיונים, בלי חיפושים. ה' היה אורמ לו את דברו פעם אחת והאדם היה יודע בדיוק מה יש לעשות ומה יש לחשוב! לא! הבורא מחליט בדיוק ההיפך! זה "לא טוב". בדיוק כמו שיתור אמר ש"לא טוב" שמשה יהיה לבדו! כמו שמשה בעצמו יכיר , בפרשת בהעלותך, בעקבות המתלוננים לבשר שלא טוב שיהיה לבדו!

אכן, ה' עושה לאדם "עזר כנגדו"!! הוא יוצר בזאת את המחלוקת. החיפוש. אין אמת אחת בידי האדם אלה יש הרבה ניצוצות של אמת בידי כל בני האדם. וכל אחד תופס בנקודת אמת קטנה שונה. שתהיה לעזר לחבר בין האמיתות כולן, כשכולן יהיהו כנגד כולן. מהניצוצות של התנגשויות האלה ייווצר האור מלמטה שהבורא כל כך מחפש.

ומה קרה כשה' עשה לאדם עזר כנגדו? זה יצר , בין השאר "חטא עץ הדעת"!

איכה היתה לזונה??? זה בגלל האישה ששמת עמדי! אתה האלוהים לא השארת אותי לבד! זה גרם לחטא!

נכון, המצב הקשה הזה של המחלוקת, של ריבוי האמיתויות, של העזר כנגדו, עלול להוליד חטאים וזנות מהדרך! וזה יכול להביא המון בעיות בעולם!! אבל זה המחיר של רצון הבורא!

ואיך ה' אומר זאת לאדם שחטא?

  • בראשית ד. טוַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים אֶל-הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה.

לא שה' לא יודע איפה נמצא האדם. הוא שואל אותו "איכה". אותה המילה שאנו דנים בה מהתחלת הלימוד!

איפה אתה נמצא? ה' דורש מהאדם שישאל את עצמו איפה הוא נמצא. האם הוא בארץ או בשמים. האם הוא גוף או נשמה.

הוא בעצם שניהם גם יחד.

אבל בידי האדם לבחור את הדרך של החיבור ביניהם!

כי לא טוב להיות לבדו!

 

בעצם, מקור הבעיות של עם ישראל, נמצא לא רחוק ממקור העושר של ייחודיותו:

עם ישראל נולד כדי להיות עד בפני כל בני האדם שקיימת אחדות בין כל הקצוות השונות והמנוגדות בעולם. הוא בעצמו, בנוי מ12 שבטים ו70 נפשות ו600000פרצופיםשונים. והוא בכל זאת עם אחד.

עם ישראל, מעצם קיומו, מחזיק בפרדוקס הקשה מכולם

להיות אחד מתוך הריבוי

לקשור בין הגוף והנפש, בין הקודש והחול, בין השמים והארץ, בין דבר האלוהים ודבר האדם. בין התורה שבכתב והתורה שבעל פה.

 

משה רבנו, בסוף ימיו הבין שהוא בעמו, איש האלוהים, מי שנתן לנו התורה שבכתב, חייב ללמד אותנו החובה ליצור את התורה שבעל פה. הוא זה שממנה את יהושוע. הוא זה שממנה את הזקנים. הוא זה שממנה את שרי המאות והעשרות. הוא זה שמנחה את השופטים והשוטרים. הוא זה שמסמל את החיבור בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה. לכן, הוא כותב את ספר דברים, ספר התורה שבעל פה.

 

דברים מוש

בע"ה ג אב התשע"ו

מישל בן שושן

 

דברים מוש

 

תוכחות

משה מתחיל ל"באר" את התורה.

לכן, הוא מתחיל בתוכחות כדי שיחזרו בתשובה לפני לימוד התורה.

כי לימוד תורה איננו לימוד כשאר הלימודים. כדי שיהיה עמוק ומשמעותי(כמו התורה שבעל פה שהוא נושא ספר דברים), חייב לבוא אליו תוך מוכנות לחזור בתשובה. כלומר, מתוך מוכנות כנה לשמוע דברים ולהבין דברים חדשים לגמרי, דברים שיכולים , לכאורה לסתור דברים שכבר הורגלנו אליהם!

החזרה בתשובה מחייבת האדם להיות מוכן לשנות פרדיגמות. בלי זה, אין מקום ללימוד התורה באמת.

 

רמזים בתוכחות

לפי פירוש רש"י, משה מוכיח את ישראל על ידי רמזים. למשל "די זהב" איננו מקום אלה רמז למעשה עגל הזהב.למה לרמוז ולא להגיד את הדברים ישירות?

כי הרמז מאפשר לאדם להבין מעצמו. תוכחה ישירה יכולה ליצור תגובת נגד שלילית. האדם, בדרך כלל מתגונן לפני מתקפה. כדי שהתוכחה תהיה הכי פחות תוקפנית, היא חייבת לבוא דרך רמזים קלים. כדי לאפשר לאדם לבצע מהלך רצוני ואישי . כי מול תוכחה ישירה יש שתי תגובות אפשריות

  1. הגנה והתקפה נגד המוכיח
  2. קבלה מתוך הכנעה גמורה . גם זו איננה דרך טובה כי החזרה בתשובה היא מהלך רצוני ואישי. כדי שהתשובה תהיה משמעותית, היא חייבת להיות רצונית ולא מוכתבת.

 

הצדיק

"כל צדיק אמיתי בדורו הוא משה"

כך הדברים ברורים! המאור ושמש, מרגיש מחויבות, בתור "צדיק", "משה הדור" גם להוכיח את בני דורו וגם ל"באר את התורה" לבני דורו.

 

הארון נושא את נושאיו

כשאדם בא אל הצדיק, בהכנעה, בחיפוש אחר פטרון לבעיותיו. הצדיק מרגיש את ההכנעה הזו וזה מוליד אצל הצדיק הכנעה דומה מול הבעיה.

כשאדם מרגיש חסר אונים ופושט מעליו כל גאווה וחיצוניות, הוא מתייצב מול האנושיות שבו. זה עלול לגרום לאדם ממולו, להרגיש גם הוא חוסר אונים ואנושיות כמוהו.

ההכנעה הזו שנולדה אצל הצדיק (עקב המפגש האנושי מול החסיד), מרוממת את הצדיק ויכולה לתת לו הזדמנות נדירה לנגוע בנקודות אמיתיות. הוא "מתנשא גבוה מעל גבוה". ויוצא מזה תועלת לשניהם. גם לצדיק וגם לחסיד!

מי שהיה אמור לעזור לשני נמצא בעצמו מתעלה על ידי המהלך!!

מי שבא לשאת את הארון, ימצא את עצמו מתנשא על ידי הארון!

"והאופנים יינשאו לעומת השרפים"

כל זה תלוי בהכנעה של החסיד מול הצדיק. ההכנעה היא הדרך לנגוע באנושיות האמיתית. להסיר המסכות והגאוות למיניהן.

 

לא אוכל לבדי שאת אתכם

עכשיו נוכל להבין הפסוק הזה : משה מכריז שבלי עבודת בני ישראל הוא לא יכול לעזור להם!

אם הם לא יבואו בהכנעה, אם הם לא יגעו בבעיה האמיתית שלהם, אם הם ישחקו משחקים, יבקשו עזרה סתם, כתוספת או כהתרסה, משה לא יוכל לעזור להם!

המטפל זקוק להתערבות המטופל!!

 

 

 

 

צדיק חדש

יש רגע שבו הצדיק של אותו הדור צריך להבין שהגיע זמנו של צדיק צעיר, חדש, יותר מתאים לדור הבא, לקחת את מושכות הדברים. אסור ששני מלכים ימלכו ביחד. יש לדעת לתת מקום לצדיק אחר ולא להפריע לו. להסתלק ולתת לו הכבוד.

את התכונה הזו, מצאנו אצל הירח מול השמש בבריאת העולם. אבל, זה דרש התערבות הירח עצמה והחלטת האלוהים. זה לא היה טבעי.

בניגוד לזה, הכוכבים, הם, לא מזיקים אחד לשני. כולם יכולים לזרוח בלי שהכוכב השני יינזק. זו גדולה מיוחדת שניתן לצדיקים גדולים לפעול על פיה. כשכל אחד מכיר את התחום שלו ופועל בו בלי להעפיל על עבודת השני.

והנכם היום ככוכבי השמים לרוב

הברכה הזו של משה מצביעה על הסגולה של עם ישראל: הם כמו הכוכבים. כלומר, לכל אחד תחום התמחות משלו ולא מזיקים אחד לשני. זו שאיפת האחדות בעם ישראל. ריבוי הדעות שאיננו גורם לפירוד אלה להעצמת הכלל.

 

תורת משה

כתוב בילקוט:"שני ידיו של משה היו שני לוחות ועשרת אצבעותיו היו עשרת הדברות" והמאור ושמש מוסיף:" וכל אדם יכול להשיג ולבוא למדרגת משה " וכן מצינו באליעזר הגדול שקודם פטירתו הגביה ידיו למעלה ואמר ף, שני ידי הן שני תורות"….!!

ואם נטען שרק משה היה במדרגה זו, המו"ש מוסיף שמשה הכריז שעם ישראל, היה במדרגה  גבוה מאוד עד שהישיגו את הצירופים של כל שמות ה' וזה נרמז במילה "לרב".

כי הריבוי שיש בעם ישראל (ריבוי הדעות והפנים השונות) מעצים ולא מקטין את השגת הבורא.

 

סימן הצדיק

איך אדם יכול לדעת שהוא צדיק באמת? "כשהוא רואה שתפילותיו נענים! אז ידע שהוא חשוב למעלה."

 

עשרה עמים או שבעה?

ה' נתן לאברהם ארץ של עשרה עמים ולמשה ודורו רק שבעה. למה??

כי שבעת העמים מקבילים, בקדושה, לשבעת הספירות התחתונות. ואלה בר השגה.

אבל השלושה העליונים, הם , בינתיים לאו בר השגה.

השלושה שהם בלי השגה בינתיים (כתר חכמה ובינה) מקבילים לקניזי הקדמוני והקיני. שהם אדום עמון ומואב. שלושת העמים האלה , אסור להילחם בם בינתיים. רק באחרית הימים להשיג אותם.

רק בביאת הגואל, תתמלא הארץ דעה את ה' ונוכל אז לברר את כל העולמות ויודו הכל כי ה' אחד ושמו אחד.

בינתיים השלוש אלה הם "בתוקפם" ואי אפשר לבטל אותם

לכן צוויה עליהם "פנו לכם צפונה" כלומר השאירו את שלושת העמים האלה בהעלם, צפונות.

  1. שעיר= כתר.החורים ישבו לפנים.זו הראשית של החכמה. היוד מלכין .
  2. מואב=חכמה. האמים (פחד)ישבו בה לפנים. לפני בריאת העולם קדמה החכמה, הכוונה, לברוא העולם.אל תתגר בם.
  3. עמון= בינה. זמזמים.(עשה כאשר זמם- מזימה, מחשבה).

 

בין המצרים

"ותראה כי טוב הוא ותצפנו שלושה ירחים"

כל דבר טוב צריך צפנה שלא יינזק.

הזוהר אומר ששלושת החודשים האלה של ההצפנה הם תמוז אב וטבת.

שבהם היו אסונות אבל אלה רק כדי להסתיר את הדברים הנשגבים שיש בתוכם. שמה יינזקו על ידי החיצוניים.

לכן, יש להתנהג בחודשים אלו בהצנעה.

למשל, בכוונות התפילה, האר,י ז"ל מציע לכוון בשם ה' כך:

בברכה הראשונה בשם טדה"ד  שהם האותיות של ה' אחת לפני.

ובברכה השנייה, לכוון בשם כוז"ו שהם אותיות ה' אות אחרי

ובברכה השלישית,בשם מצפ"ץ שהם אותיות השם בא"ת ב"ש.

אבל לא לכוון על השם עצמו כי כדאי להשאיר הסתר בתקופה הזו!

 

דברים גז

בע"ה ו אב התשע"ה

מישל בן שושן

 

דברים גז

"אלה" ממעיט את הראשונים

הספר מתחיל במילה "אלה". וכלל הוא שכל פעם שכתוב "אלה", זה כדי לפסול את הדברים הקודמים, או לפחות להמעיט אותם לגבי מה שבא אחר כך. אבל ספר דברים נכתב על ידי משה "מפי עצמו" בעוד שארבעת הספרים הקודמים, נכתבו מפי ה' שהיה מדבר ישירות מתוך גרונו של משה. הייתכן שמה שנכתב ישירות מהאלוהים יהיה פחות ממה שנכתב על ידי בן אדם, אפילו אם זה משה רבנו?

החכמים אומרים :"גדולים מעשה צדיקים ממעשה הקדוש ברוך הוא"

ועוד: "אשר ברא אלוהים לעשות- מלמד שהכל צריך תיקון על ידי האדם" אפילו מעשה הבריאה אינם מושלמים עד שהאדם משכלל אותם!

קובע ה"גלילי זהב": "כל דבר המשתכלל על ידי מעשה אדם חשוב יותר" ובכלל זה הדיבור. כלומר, כשאדם אומר תורה שבעל פה, מעצמו, אחרי שהוא קיבל לגמרי את כל התורה שבכתב, הוא חשוב יותר מהתורה שבכתב!

"נמצא, שלסדר דברים, יתרון מעלה על ארבעת הספרים הקודמים"!!! ובאמת, "אלה" מיעט את הראשונים.

 

בניגוד לכל דת אחרת, "דבר האלוהים" איננו סוף פסוק. להיפך. זה דורבן, כדי לעורר את האדם לחפש את רצון ה', להיות אכפתי על מצב האדם והעולם, להיות שותף לבורא, להיות יוזם ומחדש. בעצם המטרה של כל התורה שבכתב , זה שהאדם ייזום תורה שבעל פה! ושמפי עצמו יאמר דברים!!

 

ברצוני להסביר זאת על ידי משל: תלמיד לומד במשך 10 שנים רפואה. אחר כך, הוא עובר לתפקיד מעשי מול מטופלים. עדיין יש לו גיבוי של רופא בכיר מאחוריו. אבל מגיע זמן שהוא מקבל רשיון והוא רופא. עכשיו, כל הלימודים עם רופאים בכרים מעליו, נכנסים למבחן אמיתי: עד עכשיו, כל מה שהוא עשה, היה בפיקוח צמוד. הוא לא לקח סיכונים. אבל מעכשיו, הוא מקבל אחריות. לשלב הזה כולם עמלו. לשלב הזה כולם קיוו.

ה', מצווה , מחנך, על ידי התורה שבעל פה. עם השגחה צמודה. אבל, העיקר הוא שהאדם, בכוחות עצמו, אחרי שהוא קיבל את כל התורה, יתחיל להיות מדבר, מבין, מחדש, יוזם. זה המטרה העליונה: לא ליצור רובוטים אלא ליצור בני אדם אחראים, שותפים ויוצרים. אכפתיים.

 

משה רבנו קיבל את התואר הזה "רבנו" ולא "מלך", או נביא, או גואל או משיח. כי הגדולה של משה היתה להיות מורה אמיתי:

רב גדול או מורה אמיתי,  זה מי שאיננו מחפש "תלות" של התלמידים אליו. להיפך, הוא רוצה לחנך תלמידים שיהיו ,בכוחות עצמם, רבנים, מורים, בני אדם בוגרים. משה היה כזה, מורה גדול. רב גדול.

ה' לימד אותו להיות עצמאי. הוא אפילו דרש זאת ממנו :"ה' ציווה למשה שיכתוב ספר מעצמו" אומר הגלילי זהב. זו המטרה העליונה של ה' בעצמו!! ומשה, שלמד זאת, מכניס את הספר הזה בתוך התורה  כדי ללמד כל אחד מבני ישראל את דרך התורה שבעל פה. ספר דברים הוא התחלת התורה שבעל פה.

 

נבין עכשיו מדרש מעניין: עד שלא קיבל את התורה , משה היה ערל שפתיים ולא היה יכול לדבר בכוחות עצמו, אבל משקיבל התורה, נתרפא פיו והתחיל לדבר בכוחות עצמו"

המצב האולטימטיבי, הוא שהאדם ידבר בכוחות עצמו! אבל, יש קודם כל ללמוד את כול התורה שבכתב, כל מה שנאמר על ידי כל המסורת לפני. כל עוד אני לומד, אני "ערל שפתיים". אבל, בסוף ימיו, כשמשה כבר קבל את כל מה שהיה צריך לקבל, הוא התרפא ויכול , סוף סוף, לעשות נחת רוח לבוראו ולהתחיל לדבר בכוחות עצמו!!

 

 

בין פרן ובן טופל

  • פראן= חטא המרגלים
  • טופל= על שישראל זלזלו -טפלו- במן

קובע ה"גלילי זהב": "אין הבדל בין זלזול ארץ ישראל לזלזול המן. שניהם למעלה מן המזל. ומי שמקבל אותם, מגלה רצון לעמוד תחת השגחת הבורא, ישירות".

 

 

רב לכם שבת בהר הזה

משה מגלה שלישראל היה קושי רב לעזוב את הר סיני. וכן, בגלויות, קשה ללומדי התורה לעזוב את הישיבות שלהם ולעלות לארץ ישראל. כי ראשי הישיבות מפחדים לאבד את מעמדם. והם חושבים שהעיקר הוא לימוד התורה והם יודעים שבארץ ישראל יצטרכו לעבוד ולהילחם ולעסוק בדרך ארץ. "התורה מה יהיה עליה?" הם שואלים. הקדוש ברוך הוא עונה בעצמו שיש את יום השבת כדי ללמוד התורה. והתורה מתקיימת הרבה יותר דרך עבודת הארץ וההשתדלות ביישוב הארץ!!

 

הגלויות

הגלות הראשונה, אחרי חורבן הבית הראשון, ארך "רק" שבעים שנה. זמן קצוב מראש. אפילו שישראל חטאו בעוונות גדולים מאוד (שפיכות דמים- עודה זרה וגילוי עריות), הם ידעו לפחות שהם חוטאים! לכן התיקון קצר .

אבל הגלות השנייה שארכה עד ימינו אלה, היתה בלתי מוגבלת מראש כי ישראל חטאו בדבר הרבה יותרחמור: כל אחד חשב שהוא צודק ושהשני רשע גמור. לכן, יש מצווה לשנוא את השני שאיננו חושב כמוהו! על דבר כזה, אנו זקוקים לתיקון הרבה יותר ארוך וקשה!!

 

יודעי טוב ורע

יש הבדל מהותי בין דור יוצאי מצרים לדור באי הארץ:

"בניהם אשר לא ידעו טוב ורע" אלה באי הארץ. מה גדולתם?

אכילת עץ הדעת טוב ורע= הדעה שאנו שולטים על הטוב והרע! כלומר החטא של אדם הראשון באכילת עץ הדעת, היה בזה שהוא יכול להשתלת על הרע והטוב. הוא מכיר את כל הדרכים כדי לעשות רע ולהיראות טוב! הוא יודע לשחק עם הטוב והרע לטובתו.

הדור הנכנס לארץ הם "תמימים" יותר. אין להם את הידיעה של שליטה בטוב וברע!

הדור הקודם, היו לומדי תורה ומקיימי מצוות. וזה גרם להם להגזים בידיעות האלה. הרי הם מקראים "דור דעה" כמו עץ הדעת. והם הצליחו לשכנע אחרים ועצמם שהם עושים טוב אפילו כשהם עשו רע!!

הדור השני, היו טבעיים יותר. הם יודעים שזה טוב וזה רע נקודה אין להם רצון לשחק עם זה. אפילו אם הם עושים רע, הם יודעים שזה רע נקודה. אבל המשחק שמפריד בין "תוכו ובורו" היה זר להם וזה מה שאפשר להם להיכנס לארץ. (כמה דבר זה מדבר אלינו שאנו רואים את החלוצים הלא דתיים שמסרו את נפשם על הארץ והעם בעוד דתיים רבים מתחכמים ומוצאים כל מני תירוצים להצדיק סירוב עליה או השתמטות מצה"ל)

 

משה לא נכנס לארץ

"גם בי התאנף ה' בגללכם" משה מגלה לנו כאן, שעקב חטא המרגלים, ה' החליט שמשה לא ייכנס לארץ!! הרבה זמן לפני חטא הסלע.

הרב מגלה שאפילו הרבה יותר זמן, ה' החליט שמשה לא נכנס לארץ: כבר כשמשה אמר "למה הרעת לעם הזה" במצרים, בהתחלת הסיפור!!

אם כן, למה משה לא נכנס? האמת שמורה אצל ה' בעצמו. כמו שהוא יאמר בפרשת ואתחנן" אל תוסף דברכ אלי עוד בדבר הזה" כך, בלי סיבה מפורשת. אם כן, מה שכתוב בהכאת הסלע, "לא היה אלא אמתלא לפנים" כלומר סתם סיבה כדי להשתיק את העולם, כדי לשמור על כבודו של משה או כל מני סיבות אחרות שאינן אמיתיות באמת!

 

אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשיו

בני עשיו "יושבים" בהר שעיר בעוד שישראל "עוברים".  כאילו לעשיו ניתן העולם הזה והוא מרגיש טוב בו ומתנהג בחוקי הטבע. הוא פשוט יושב לו.   בעוד שהיהודים נראים רק "עוברים" בעולם הזה לקראת עולם הבא!!

האומנם החלוקה הזאת מחויבת המציאות? הרב עונה שלא, יעקב היה יכול לזכות גם בברכת עולם הזה בנוסף לעולם הבא. ואכן קרה. רק שישראל חטאו ולכן, אבדו את העולם הזה בנתיים!

 

אוכל בכסף תשברני

משה מציע לאדום ולעמים האחרים, שהם ישלמו עבור האכול והמים שישתו אם הם נותנים לעבור דרך ארצם.

השאלה פשוטה: הרי לא היו צריכים אוכל ומים כי היה להם מן ומי באר!

אלה שיש תמיד להיראות בפני הגויים כ"מסכנים" שאינם נהנים מנסים. כי "כשישראל נראים שבעים, הגויים מתגרים בהם יותר" זה נכון בחו"ל.

וכמו שאמרו חכמים "מי שרוצה להעשיר יצפין". לא רק שהוא צריך להתפלל כשפניו לכיוון השולחן בבית המקדש, בצד צפון, אלא "יצפין" מלשון צפון, מוסתר. יש להיזהר מהעין הרע!!!

אבל בארץ ישראל, עם ישראל , נאה לישראל להיות עשירים. אבל בהגבלות של העין הרע!!

דברים אה

בע"ה 3 אב התשע"א

מישל בן שושן

דברים – אור החיים

  • "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל…"

 

אלה

  1. המילה "אלה" באה תמיד לפסול את מה שקדם. מה היא פוסלת כאן?
    1. הדברים שנאמרים בספר הזה נאמרו על פי משה ללא הנחיית ה'. הדברים האלה שונים בתכלית ממה שקדם. אין לעלות על הדעת שמשה אמר דברים על דעת עצמו בספרים הקודמים. את האפשרות הזאת, באה המילה "אלה" לפסול.
    2. הדברים שאמר משה בספר הזה "עולים במעלתם על כל מה שנאמר קודם לכן"!!!זאת אומרת , שספר דברים הוא לא "עוד ספר" או סיכום מה שנאמר עד כה, אלא, לדעת האור החיים, הוא מעין "תכלית" לכל התורה שקדמה. ומה היא התכלית? נראה לי שהוא היה מסכים להגדרת בעל העמק דבר, שארבעת הספרים הם מבחינת "תורה שבכתב" וספר דברים מבחינת "תורה שבעל פה". עד כה, משה היה המקבל והמוסר את דבר השם כמו שהוא. אבל מעכשיו משה , בתור איש ישראל , מתרגם לפי ראות עניו את מה שהתקבל. וזו היא התורה שבעל פה! ובראייה הזו, התורה שבעל פה היא התכלית של התורה שבכתב! היא זו שנותנת לה את חייה . כי מטרת דבר ה' היה שהאדם יקח את הדברים ללבו ושיחייה אותם ושיביע את תגובתו האישית ! זה מה שעושה משה כאן. ולכן אין יותר נעלה מתגובת האדם כלפי דבר ה'!!
    3. הדברים של משה הם "דברים קשים". זו הפעם הראשונה והיחידה שמשה מדבר קשות אל כל העם ביחד. ייתכן שלפני כן, הוא כעס על חלק מהעם. אבל כאן, דבר חדש מתחולל: הוא מדבר קשות לכולם! "אלה" פוסל את כל הדברים הקשים שנאמרו עד כאן.
  2. אלה= גמטריה 36= הימים שנשארו למשה לחיות. מראש חודש שבט ועד ה7 באדר. כל ספר דברים מתחולל ב36 ימים בלבד.

הדברים:

  1. "דבר" הוא לשון קשה, יחסית למילה "אמר". לכן מדברים על "תוכחות". דברי מוסר, הנחיות אחרונות.
  2. "ודברת בם" שכתוב בקריאת שמע מוסברים על ידי רבא במסכת יומא (יט:)כך:"בם- ולא בדברים בטלים". גם כאן, הדברים האלה הם ההיפך מ"דברים בטלים"! כלומר, שהדברים האלה הם דברים שמשאירים רושם, שמחוללים /שינוי אצל השומע. שלא נכנסים באוזן אחת ויוצאים באוזן השנייה ללא שום השפעה! הבית יעקב מגדיר את ה"דבר תורה" כדבר שיוצא ממנו חיים אמיתיים. כל דבר שעוזר לחיות, ליישב את העולם, לעורר האדם לטוב ולאחריות.
  3. נראה לי להבין את דברי משה כמשל לכמות מסויימת של אנרגיה שמפעילים על חומר מסויים כדי שהוא יגיב בעצמו וימסור אנרגיה (אולי מסוג אחר) לחומר אחר. משה קיבל תורה מסיני. זה גרם אצלו למהפכה אישית. לתובנות שונות..(הוא הפך מ"לא איש דברים אנכי" לאיש שמדבר!). את המהפכה האישית הזאת הוא מנסה להעביר לישראל דרך דבריו. הוא רוצה שגם הם יגיבו. ושהתגובה שלהם, תגרום לאין סוף שרשרת תגובות בעם ישראל ואולי גם בכל העולם. אלה , לעניות דעתי, ה"דברים הקשים", ה"תוכחות" : דברים שלא משאירים את השומע כמו שהוא היה לפני כן. דברים מזעזעים, דברים שלא משאירים אדישים.

אל כל ישראל

  1. כבר נאמר לעיל שרק "לכל ישראל" מסר דברים "קשים אלה" לראשונה.בארבעת הספרים הקודמים, כשמשה "כעס" ואמר תוכחות, זה היה נגד חוטאים, חלקים שונים מהעם.רק כאן, משה מדבר קשות לכולם. לכלליות ישראל!
  2. העובדה שמשה מדבר אל "כל ישראל", מצביעה על כן שלא מדובר על "חוטאים" או אל רשעים. אלא, "אל כל ישראל" פירושו שזו ייעודו של עם ישראל: להיות עם בעל דעות מרובות מאוד ועם שיש לו את התכונה להיות "קשוב" לזעזוע הזה ומוכן להעביר הלאה את הזעזוע. אם נמשיך את המשל שהצעתי לעיל: כמו החשמל שמעבירים לחומר כדי לזעזע אותו, תלוי גם באיכות החומר. אם שולחים 2000וולט חשמל לגוש עץ, לא יקרה כמעט כלום. אבל אם מחשמלים חתיכת מתכת, זה "יזעזע" אותו ונראה כל מני תגובות. חום, עיוות החומר, העברת החשמל הלאה… "כל ישראל" הם כמו חבורת אלקטרונים חופשיים שמשה מנסה להקפיץ כדי ליצור תגובת שרשרת אין סופית לאורך ההיסטוריה!

 

  • "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב":

 

 

 

יש כאן עשרה מילים המתארים לכאורה מקום מדויק שממנו דבר משה. אבל רוב הדיוק  ואי ההתאמה בין המקומות ,אילץ הפרשנים למצוא במילים האלה רמזים לתוכחות:

  • רש"י מציע שאלה שמות של מקומות שישראל עברו בהם בארבעים השנים ובכל מקום הם חטאו נגד ה' וזכירת המקום מזכיר החטא וגורם לתוכחה.
  • האור החיים הקדוש, לעומתו, מציע שכל מילה היא מידה שצריכים ללמוד ממנה מוסר.

 

 

  אור החיים רש"י
בעבר שיהיו לו מידותיו של אברהם העברי
הירדן שיהיה מרדות בליבו שנאמר "טובה מרדות אחת בלבו של אדם ממאה מלקויות"(ברכות ז.) זה שם המקום שהיו בו: ערבות מואב
במדבר מדת הענווה:"לעולם ישים אדם עצמו כמדבר "(נדריםנה.) מה שהכעיסו במדבר:"מי יתן מותנו במדבר"
בערבה שתהיה הענווה ערבה "ומצא חן ושכל טוב" ולא בדרך הפחיתות הנמאס!

ושלא ישתמש בטיעון הענווה כדי לא להוכיח את חברו אל יאמר מי אני שאוכיח! אלא צריך להוכיח לצד החיוב , בערבות.

בשביל הערבה שחטאו בבער פעור בשיטים בערבות מואב
מול סוף שמול האדם יהי תמיד יום המיתה (סוף החיים), שלא יחטא. בים סוף:"המבלי אין קברים .."
בין פארן "שיהיה צהלתו בפניו .." לשון פאר (נגד העיצבון)(חובת הלבבות) מה שעשו במדבר פארן על ידי המרגלים
בין תופל "..ודאגתו בלבו" שידאג שמה עבר על עברה (לבו נופל) תפלו על המן:"ונפשנו קצה בלחם הקלוקל
לבן שיהיה לו לב טהור- לבן- ונקי וירחיק ממנו שנאת הביריות והקנאה המן הוא לבן
חצרות הם בתי מדרשות- חצרות ה'. שיקבע עתים לתורה ולא ילמד רק באקראי. מחלוקת קורח. היה להם ללמוד ממה שנעשה למרים בחצרות
די זהב העשיר הוא השמח בחלקו.. שיסתפק בהכרחי. שיאמר לזהב :"דאי"! הוכיחם על העגל שעשו בשביל רוב הזהב:"וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל"

 

 

  • "ואומר אלכם בעת ההיא לאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם"

 

 

לאמור= "לא אמור"! משה לא אמר את הדברים האלה בדיוק אלה הוא אמר דברים רבים שמשתמע מהם את הדברים האלה הכתובים!

 

 

  • "ה' אלוהיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב"

 

הרב שואל מה פירוש "הרבה"? הם תמיד היו 60 ריבוא מאז היציאה ! אלא: מכיוון שמשה אמר בפסוק הקודם שהוא אינו יכול לשאת אותם כי הם רבים מדי, הוא פחד שיחול עליהם העין הרע וכל מני משטינים רעים. לכן, הוא הוסיף מילים אלה כדי להסיר את העין הרע: כששמים את שם ה' על עניין מסוים, מוציאים ממנו את הקטרוגים הרעים! לכן אמר :"ה' אלוהיכם הרבה אתכם" כאילו היינו אומרים היום "ברוך השם"!!!

  • "ואצווה את שופטכם בעת ההיא לאמור שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו".

 

לאמר:

  1. כבר נאמר שהמילה הזאת , פירושה , עבור הרב, "לא אמור"! זאת אומרת, שמשה לא אמר את הדברים האלה בדיוק אלה דברים אחרים שמשמעותם היא מה שכתוב כאן.
  2. עוד פירוש למילה הזאת (שלכאורה היא מיותרת לגמרי כאן): יש מצווה לשופטים לתת לבעלי הדין לאמור את כל דבריהם עד תום. ויש לדובב אותם, לתת להם לדבר הרבה כדי להבין טוב על מה מדובר ולדון דין צדק.

שמוע:

  1. למה לא כתוב "שמעו" אלא "שמוע"? כדי לצוות לדיינים שיהיו כל הזמן במצב של שמיעה. שיתנו לבעלי הדין לדבר בלי שיפסיקו אותם באמצע. שיהיו מוכנים כל הזמן לשמוע.(כדי שלא תהיה לבעלי הדין הרגשה כאילו אם היו אומרים עוד משהוא הגזר דין היה שונה)
  2. גם באיכות השמיעה יש מצווה: יש לתת את מלוא צומת הלב לנאמר ולתת הרגשה זו לבעלי הדין. כלומר, לא רק בכמות זמן השמיעה אלה גם באיכות השמיעה.
  3. שלא ישמעו הדיינים מהמתורגמן אלא ישמעו מפי בעלי הדין עצמם.

 

בין אחיכם:

  1. כלומר תשמעו גם את הצורה בהם הם בוחרים לדבר אחד מול השני!
  2. אסור לשופט להצהיל פניו לאחד ולהעציב פניו לשני. אלא תהיה הופעתו שווה ודרך שמיעתו שווה. הרב מעיד שבמרוקו, שופט אחד בשם "משה ברדוגו" היה מקפיד תמיד להנמיך את פניו כדי שלא יראו את עניו כשהיה שומע הטעונים כדי שלא יפרשו את פניו לצד זה או אחר ושתהיה לשניהם הרגשה של שמיעה בשוויון.

 

בין איש ובין אחיו:

  1. אם הדיין מפחד מאחד בעלי הדין כי הוא בריון, אסור לו לשפוט. ואם הוא כבר שפט, אסור לו לפחד מאחד מהם.
  2. אם שני אחים באים להתדיין, לא יאמר השופט שלא חשוב פסק הדין כי ממילא הכסף יישאר במשפחה כי הם אחים! אלא ישפוט אותם כרגיל.
  3. שיהיו שני בעלי הדין מלובשים בצורה שווה ילבישו העני כעשיר או העשיר כעני.

 

ובין גרו:

שלא יהיה אחד יושב ואחד עומד. יהיו שווים בצורת בה "יתגוררו", יתייצבו מול השופט.

 

רק בתנאים כאלה יהיה ניתן להגיע ל"ושפטתם צדק"

 

 

דברים מי

בע,ה כח תמוז התשע"ג

מישל בן שושן

 

דברים מי

מה הוא "דבר תורה"?

המדרש שוחר טוב אומר:"לא נתנה התורה לישראל אלא כדי שלא יעסקו בדברים בטלים"

אם נבין משפט זה כאילו התורה היא כאן "רק" כדי שלא נעשוק בשטויות, זה באמת עלבון לתורה ולישראל! כאילו נתין לילדים לשחק במשחק רק כדי שלא יעשו רעש או לא יעשו שטויות!

חייבים להבין המדרש הזה בצורה אחרת:

הדבר תורה היא ההיפך מדברים בטלים

כלומר הגדרת הדבר תורה הוא כל דבר שהוא "לא בטל".

מה הוא דבר בטל? זה דבר שאין לא משמעות , ואיננו משאיר רושם חיובי!

חסידות אישביצה מגדירה "דבר תורה" כל דבר בעל משמעות חיובית עבור האדם, יישוב העולם, קידמת האדם בדרך התורה. לאו דווקא פסוק מן התורה ופירושו אלא אפילו דברי חול אבל שעוזרים ליישם ולהבין את רצון ה' בעולם. כל השאר הם דבר בטלים!

 

מה הוא "דיבור"?

לשון "דיבור" מוגדרת, בניגוד לאמירה, כ"לשון קשה". כלומר , ה"דבר" צריך לעשות רושם על השומע. כמו שאומרים בעברית ישראלית: "זה מדבר אלי", כלומר דבר זה זעזע אותי, עשה בי רושם. אחרי ששמעתי זאת, אני כבר לא אותו האדם.

אם כן, הדיבור צריך להיות יותר מהעברת אינפורמציה. זה צריך דבר שאמור לזעזע במה שהוא את השומע אבל זה גם צריך להיות מותאם לאוזן השומע.

דברים בעלי ערך גדול יכולים להיאמר אבל אם השומע לא קלט אותם (בגלל שזה לא מובן, זה לא מתאים לו כרגע..) אז דברי הערך האלה לא נכנסו לליבו של השומע. עבורו, זה היה דבר בטל! כאילו הדבר לא היה בכלל!

אם כן, יש להתאים לפי ערך המדבר ולפי ערך השומע את הדיבור כדי שהדיבור לא יהיה בטל! כדי שיעשה רושם.

כשאנו אומרים שהדיבור הוא המאפיין את המין האנושי, לא מתכוונים ליכולת לתקשר . כי היכולת הזאת, קיימת בכל עולם החי! אלא קושר הדיבור הוא היכולת לתת משמעות ולהעביר מסרים בעלי משמעות!

 

דברי משה

מכאן הצורך להתאים את התורה לאוזני השומעים.אחרי שהם כבר הותאמו על ידי האומר אותם להבנתו! כלומר יש שני שלבים: מי שלומר תורה, חייב לאמץ את הדברים, לעבד אותם, לשכלל אותם, לחדש בהם, ואחר כך הוא צריך למצוא את המילים המתאימות, להבין את מה השומע עלול לנצל מזה, מה ענייניו ומה עולמו של השומע ואחר כך למצוא הדרך להעביר את הדבר תורה . האם זה ייקרא "דבר תורה"? עדיין לא! כי רק מבחן  התוצאה יכולה לאשר אם הדברים האלה נקלטו כדברי תורה או לא!

כל התהליך הזה של הקריאה, של הלימוד, ההחייאה, החידוש, העיבוד והמסירה הלאה, הוא הגדרת התורה שבעל פה. זאת העבודה שעושה כאן משה.

משה קיבל את התורה. אבל כאן הוא מתחיל לשחזר אותה בשפתו, במילים שלו ובהתאם להבנתו את העם ואת מצבו. דברי משה יהיו דברים "מזעזעים". רבותינו קראו להם "דברי תוכחות". דברים קשים. בגלל שהם "דברים"! כלומר דברים שעובדו על ידי אדם עבור אדם אחר. אם השומע לא קלט, אז יש פספוס גדול והדברים האלה יהיו "בטלים" עבורו! לכן, יש מצווה גדולה להחיות את התורה שבכתב על ידי התורה שבעל  פה, וזאת על ידי "דברי תורה,. לסיכום, ספר דברים הוא התחלת התורה שבעל פה. ומשה הוא הראשון שעשה "דבר תורה". בכך הוא הראה לנו את הדרך.

בהתחלת הסיפור, משה היה "אינטלקטואל". הוא חקר, חיפש, קיבל מה' את הדברים. אבל הוא לא היה עדיין "איש דברים", כמו שהוא טען במעמד הסנה.

רק אחרי שהוא הכיר יותר בקרוב את העם והבין הדרך להעביר להם מסרים כדי שיכנסו לליבם, הוא התחיל לדבר אליהם :"אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל"

 

אם כן, אנו עכשיו מבינים את המדרש הנפלה שהתחלנו בו: מטרת התורה שבכתב היא להפוך לתורה שבעל פה ולא להישאר דבר בטל! אות מתה! יש להחיות אותה. כדי שהחיים יקבלו משמעות ולא יהיו חיים בטלים!

 

מבינים עכשיו גם למה כל הספר הזה נקרא בשם "דברים"!

 

המקומות שבהם חטאו ישראל

יש רשימה של המקומות שבהם חטאו ישראל במדבר. הרמ"י שואל: למה לא הוזכרו החטאים האלה על פי הזמן שבהם נעשו ? למה לבחור לציין אותם על פי המקום שבהם הם התרחשו?

כי הזמן, הוא מימד שבו אין שליטה לאדם. אבל המקום, הוא דבר שהאדם יכול לעזוב מרצונו. כדי להראות שהחטאים שעשו , לא היו בלתי נמנעים, כדי להגיד להם שהם יכלו לא לחטוא, שהיה בידם לשנות את ההתנהגות שלהם כמו שמשנים מקום ולא עשו זאת , ובזה חטאם הגדול!

אם משה היה תולה החטאים בזמן , זה היה מרמז שהחטאים היו בלתי נמנעים!

 

 

אחד עשר יום מחורב

בני ישראל חשבו שאחרי שהם קבלו את התורה, הם היו כבר חכמים ויודעים את הכל. אבל האמת שונה לגמרי: "רק בארץ ישראל דברי התורה יוכלו לקבל משמעות"

למשל, אדם שלמד את התיאוריה במקצוע כל שהו, יכול לקבל את האשליה שהוא מכיר את הנושא על בוריו. אבל האמת שונה: רק אחרי שהוא מתחיל יישם את הידע, שירכוש ניסיון בתחום הוא יתחיל ללמוד באמת את המקצוע!

התורה היא אמצעי. החיים בארץ הם המטרה. רק  בחיים המעשיים התורה שהם קבלו תוכל להיכנס באמת לליבם!

לכן, מיד אחרי קבלת התורה, ה' מצווה להם:,פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי…בהר בשפלה ובנגב…, אל הכנעני והלבנון.." כלומר אל תחשבו שהמטרה היא התורה שקבלתם בהר סיני. יכול להיות שאתם מעדיפים להישאר כאן בישיבה החמה של הגלות ושל התורה, אבל העיקר הוא שונה לגמרי: יש ללכת אל ארץ הכנעני, להילחם, ליבש את ביצות ולהפריח את השממה!

 

 

לא אוכל לבדי שאת אתכם

מתי משה הרגיש חולשה לגבי ההנהגה? לפי פשט הפסוקים, זה קרה מיד אחרי שה' ציווה לעזוב את הר סיני ולהיכנס לארץ. הוא ידע שהוא לא בנוי לזה! שיהושע הוא זה שיכניס אותם לארץ. תפקידו של משה היה בקבלת התורה בלבד. ולכן חלשה דעתו!!

 

 

הבו לכם אנשים חכמים..

משה מבקש מהעם שיבחרו אנשים חכמים ונבונים וידועים כדי למנות אותם לשופטים.

אבל הפסוק הבא אומר שבאו אנשים חכמים וידועים. לא כתוב שבאו אנשים נבונים!

אומר הרמ"י: לא נמצאו אנשים נבונים!!

מה היו אמורים להבין האנשים הנבונים? הם היו אמורים להבין דבר מתוך דבר: להבין שמשה מאוד רוצה להיכנס לארץ והוא רמז להם שיש להתפלל לה' שישנה את דעתו ויכניס את משה אל הארץ! זה מה שהנבונים היו צריכים להבין. אבל, במקום זאת, העם קיבל את הגזרה בשלוות נפש ולא התפללו כדי שמשה יכנס לארץ!

מעניין: הכניסה לארץ של משה תלויה ביכולת שלו להעביר את המסר לעם: אתם יכולים לשנות את התכניות האלוהיות! אם משה מצליח להעביר את המסר הזה לעם, אז יש סיכוי שהוא בעצמו ייכנס! אבל הוא לא הצליח! העם, לטענת משה, לא היה מספיק "נבון"! אבל האשמה היא בסופו של דבר נופלת על המחנך!