בע"ה 4 אב התשע"ד

מישל בן שושן

דברים נה

 

(א) אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב:  (ב) אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ:  (ג) וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֹתוֹ אֲלֵהֶם:   (ד) אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי:  (ה) בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר:

 

1. בין פארן ובין תופל

מוסכם בין כל המפרשים שכל המקומות שמוזכרים בפסוק הזה אינם ציון המקום הגיאוגראפי שממנו מדבר משה לפני מותו אלא רמזים למקומות שעברו בהם בני ישראל, בדור הקודם, ושאירעו בהם כישלונות חמורים. משה מזכיר אותם לדור החדש כדי שילמדו מהם ולא יחזרו על אותן הטעויות.

אם כן, שואל "הנאות הדשה", מה פירוש המילים "בין " פארן "ובן" תופל. היה מספיק להגיד "בפארן ובתופל". כדי לענות, הוא נעזר בפירוש רש"י:"

פארן= חטא המרגלים שנשלחו ממדבר פארן

תופל ולבן= על זה שבני ישראל "תפלו" על המן, זלזלו בו, כי המן הוא לבן. הם העדיפו לאכול בשר.

האדום והלבן

בפארן, חטא המרגלים היה הפחד לעזוב את המצב הנוח במדבר. העם העדיף להמשיך לדון בצורה שכלית, אינטלקטואלית, כדור דעה, על כל השאלות שמעסיקות היהדות, במקום להיכנס לעולם הגשמי של הזריעה והקצירה, של הכיבוש, המלחמות , החיים המעשיים שדורשות החלטות קשות ו "לכלוך הידיים" של החיים בחוץ לארץ.

• הלבן= החיים השכליים , הם מסומלות בצבע הלבן. זה צבע המוח. הלבן כולל את כל הצבעים. כמו שעולם האינטלקט סובל הרבה אופציות , רעיונות, כך הלבן מכיל את כל האופציות.כמו השכל, המן הוא לבן. הוא מכיל את כל הטעמים. על האדם להכין את עצמו ואז הוא ירגיש את הטעם שרצה במן. אבל בלי הכנה, אכן, המן הוא ניטראלי. אפשר להתעייף מדבר לבן, בלי גוון .
• האדום= צבע הלב, הדם. צבע חם. צבע הבשר. הוא מסמל את הרצון העז, יצר האדם. הסלידה מהמן באה מהרצון בתאוות (התאוו תאווה), ביצרים, בהבעה עצמית, היציאה מהסתמיות.

החטא של אי הכניסה לארץ זה הסירוב להכניס אדום בחיים! רצו להישאר לבנים!

החטא במן, הוא להיפך, הסלידה מהלבן והרצון בבשר אדום.

משה מלמד: עם ישראל חייב ללמוד לחיות בלי לזלזל באף צבע. יש גם לחיות בלבן וגם באדום! צריך לתפוס את שני הקצוות ולחיות "ביניהם". לכן כתוב שזה "בין פארן ובין תופל ולבן".

נראה לי שהלבן הוא סמל התורה שבכתב: הכל כלול בו אבל יש צורך בעבודה עצמית (הכנה) ויצירת תורה שבעל פה כדי לתת צבע אישי. וזה, כנראה, מתלונני המן לא הבינו. הם סירבו להיכנס לתוך עובי הקורה של התורה שבעל פה. היא מלאת ספקות ודורשת הרבה לקיחת אחריות.

2. אחרי הכותו את סיחון..

למה הפסוק הזה מזכיר שדברי משה התאפשרו רק אחרי מלחמת סיחון ועוג?

למדנו עם חידושי הרי"ם מה משמעות שתי המלחמות האלה:

• סיחון מלך חשבון= הוא שליטה על עולם החשיבה. כלומר, הוא מונע מהאנשים לחשוב. למשל, כשהוא קובע מהיש לחשוב ואיך צריך לחשוב. אנו מכירים פעולות כאלה במשטרים דיקטאטורים. אי אפשר להתחיל לעשוק בתורה שבעל פה (המשימה של משה בספר דברים) בלי להילחם נגד סיחון. האדם חייב להישאר בעל יכולת חשיבה עצמית., בלי פחד והכתבה של אידיאולוגיה מקבעת.
• עוג מלך הבשן היושב באדרעי= הוא שלט על עולם העשייה. (אדרעי= הזרוע). הוא לא מאפשר לברר מה המעשה הטוב ומה המעשה הרע. עוג, הוא ענק, דוגל ב"עבודה שמשחררת". יש גם להילחם נגד עוג לפני שניגשים לתורה שבעל פה.

רק אחרי שמשתחררים משני המכשולים האלה, סיחון ועוג, רק אז משה יכול להתחיל להגיד את דבריו. גם, כל יהודי, לפני שהוא ניגש לתורה שבעל פה, כלומר, הלימוד והתרגום האישי של התורה שבכתב שקיבל, הוא צריך להיות משוחרר מהקיבוע המחשבתי ומההתמכרות לעבודה המעשית ("וורקאקוליק").

 

 

3. הואיל משה באר את התורה

ספר דברים הוא , לפי הגדרת ה"נאות הדשא" גם תורה שבכתב מצד שהוא כלול בחמישה חומשי התורה וגם תורה שבעל פה כי משה אמרו מפי עצמו. ספר דברים עושה את החיבור ומזמין אותנו לראות בתורה שבכתב עצמה הוראה לכל אחד לעסוק בתורה שבעל פה ולא להשאיר את התורה שבכתב כאות מתה בארון.

לכן,עד כה, משה קיבל את התורה שבכתב. מכאן והלאה, משה מעביר את פרשנותו של התורה, בתורה שבעל פה. הוא גם מלמד כל יהודי לעשות כך: לקבל את המסורת (תורה שבכתב) וללמוד אותה ולתרגם אותה בשפתו, בשפת דורו, לשפת בניו, לחדש בה, למצוא בה עניין חי ומחייה.

הסברנו בפרשת "מטות" הקשר בין עניין התורה שבעל פה והנשיות. הנשיות, טעננו, היא סמל התורה שבעל פה והגבריות, סמל התורה שבכתב. מצאתי כמה אסמכתות לקביעה זו.

• נשיות-נדרים-תורה שבעל פה:

רבי נחמן מברסלב בפירושו על פרשת הנדרים, טוען שריבוי הפסוקים הדנים בנדרים (13) לעומת מיעוט הפסוקים הדנים בנדרים של הגברים (אחד) הוא רמז לזה שהנשים מסמלות את החיוב בעיסוק בתורה שבעל פה. עניין הנדר עצמו הוא הבסיס לאפשרות הניתנת לאדם לתרגם את חוקי התורה שבכתב לחיים הפרטיים שלו. וזה מה שעושה התורה שבעל פה: היא מפרשת, מתרגמת את כל מה שהיתקבל לחיים העכשויים ולגוון האדם העוסק בתורה.

יעקב ואליעזר נודרים נדרים בזמן שהם יוצאים לחפש אישה

• אישה-באר
• הזוהר, בהתחלת פרשת "ויצא", מגדיר את המילה "באר" (מתוך "באר שבע") כתורה שבעל פה. יעקב יוצא לחפש אישה אחרי שהוא הגיע למדרגה מסוימת שמאפשרת לו זאת.
• יעקב, אליעזר, משה, מוצאים את האישה מסביב לבאר.
• מרים הנביאה היתה אחראית על מציאת מים מתוך באר. כשמרים נפטרה, משה היה צריך להכות או לדבר עם הסלע כדי למצוא את המים שמרים היתה מוציאה. משה התקשה לדבר. הבאר הוא סמל התורה שבעל פה.
• הפועל "לבאר" הוא , כמובן לתת פרשנות, להבהיר , מתוך ההבנה האישית.
• הבאר עצמו הוא מקום שיש בו מים (התורה) אבל מתבקשת מהאדם פעולה, מאמץ, כדי להביא לעצמו את המים האלה. וזו פעולת התורה שבעל פה: איך להביא אלי את דברי התורה.

ג. סוף התורה שבכתב

מעניין לשים לב, שבסוף ספר במדבר, שהוא סוף התורה שבכתב, מדברים הרבה על נשים ונשים יוזמות הרבה דברים. בנות צלפחד, נדרי נשים, נשות מדיין..

ד. גט-תורה שבעל פה

הרב סעדיה גאון כותב שיש לכתוב את הגט על ידי 12 שורות. סמל לשלוש פעמים ארבע שורות המפרידות בין כל ספר וספר. בין בראשית לשמות יש אכן ארבע שורות ריקות. וכן בין ספר שמות לויקרא ובין ויקרא לדברים. החלל הריק בא כדי להזמין את האדם להשלים את התורה שבכתב (השחור של אותיות הקלף) על ידי תורה בעל פה. הנשים הם סמל התורה שבעל פה ולכן האיש חייב להכיר בניתוק שלו מהתורה שבעל פה שאישתו העניקה לו. הוא "מחזיר לה" את החלק שלה שהוא התורה שבעל פה.

השאלה היא, למה אין רמז לשורות בין ספר במדבר לספר דברים? ייתכן שזה בגלל שכל ספר דברים הוא בעצמו תורה שבעל פה!

ה. משה והבאר

משה הגדיר את עצמו, בהתחלת דרכו כ"לא איש דברים אנוכי". בסוף דרכו, משה השתנה הרבה . ה' הצליח לעשות ממשה האדם שהוא לא רצה להיות: איש דברים. כלומר האיש שגם מסר את התורה שבכתב וגם המחייב לעסוק בתורה שבעל פה. לא לחינם חכמנו מייחסים את כל ההלכות שלא כתובות במפורש בתורה כקבלה ממשה. למשה היה גם קושי עם התורה שבעל פה. לא לחינם הוא התקשה עם הבאר . ייתכן שזו אחת הסיבות שבגללן הוא לא נכנס לארץ. יהושוע הוא יותר נשי מבחינה זו שהוא קיבל ממשה את תורתו. משה נמשל לשמש, הכוכב המשפיע. בזמן שיהושע נמשל לירח, הכוכב המקבל את אורו ומחזיר אותו בצורה מתונה ושקולה,כמו האישה.

כשהפסוק אומר שמשה הואיל לבאר את התורה, התורה משתמשת במילה הטעונה מאוד "באר" כדי להסביר שמשה פתח בתורה שבעל פה. ייתכן שזה מה שדחף אותו לבקש שוב, בפרשת "ואתחנן" להיכנס לארץ, אחרי שהוא הצליח להיות האיש המדבר בתורה שבעל פה.

הואיל משה: נראה לי שיש לשים לב לפועל הזה :"הואיל". כדי שאדם יוציא מעצמו דברי תורה שבעל פה, עליו להיות מאוד נדיב. כי זה יוצא מהפנימיות שלו. אם הוא היה "מוכרח", אז הוא היה מוציא את הדברים המוסכמים שמקובלים על כולם, דהיינו התורה ..שבכתב! אבל המהלך הרצוני והנדיב הזה להיות המחנך האמיתי, דורש הרבה אומץ ועין טובה. כדי למצוא את המילים הנכונים והתרגום המתאים ביותר לדור הנוכחי. לכן כתוב שמשה "הואיל" הסכים בטובו!