האזינו פי 2

בע"ה ו תשרי התשעח

מישל בן שושן

האזינו פי2

מתוך שיעור של הרב יואל בין נון

 

  1. משמעות פרשת האזינו

יש מחלוקת בן הרמב"ן לרש"י

הרמב"ן סובר שפרשת האזינו כוללת עניין הגלות והגאולה. ושהחידוש של האזינו היא שאפילו ללא תשובה ה' מבטיח גאולה לעם ישראל.

לעומתו, רש"י סובר שאין עניין גלות וגאולה בהאזינו. אפילו המשפט "אפאיהם.." שמשמעותו הגלה אותם (מלשון פאה, קצה, מחוץ לתחום, גלות) רש"י מפרש שה' היה אולי חושב להגלות אותם אבל הוא לא עשה זאת כי הוא לא רצה שהגויים ינצחו אותו (לולי אגור..) אם כן מה הוא החידוש של פרשת האזינו לעומת כל הבריתות שקראנו עד כה?

לדעת הרב בין נון, בעקבות שיטתו של רש"י, החידוש הוא בזה שהאזינו הוא המהלך הרגיל של עם ישראל. לא מדברים בו על גלות וגאולה ולא על מהלכים דרמטיים. אלא על החיים הרגילים של עם ישראל בארצו. כשהוא סוטה מן הדרך, אז ה' מעניש אותו ב"הקנטה" , עם עמים קטנים מסביב, אפילו בטרוריסטים שהם "לא עם" ממש. בדומה למה שקורה בספר שופטים למשל. מחזורים של סטייה מהדרך, עונש וחזרה בתשובה של העם. בברית סיני ובברית חורב, כלומר בקללות של בחוקותיו וכי תבוא, היה מדובר במהלכים דרמטיים של חורבן וגלות. אבל כאן, מדובר על הסטיות ה"רגילות" של עם ישראל.

וזו הסיבה שפרשת האזינו אמורה להיקרא כל יום על ידי כל יהודי בכל מצב. (שימה בפיהם- למדה את ישראל)

  1. שתי בעיות עקרוניות שקדמו לפרשת האזינו (לע"ד)

אני רוצה להצביע על שתי בעיות שנראות לי עקרוניות במיוחד למה שאנו חיים היום:

  • א. השחת תשחיתון

בפרשת וילך, ה' ומשה מגריזים כל פעם שמיד אחרי מות משה, העם יזנה מאחרי ה'. (כי ידעתי כי אחרי מותי השחת תשחיתון.." . אין ספק בכלל על העובדה שעם ישראל, ללא משה, ילך לאבדון! לא משאירים שום אפשרות שיהיה טוב! לא כתוב , כמו בברית סיני או בברית ערבות מואב: "אם תשמעו…יהיו ברכות ואם לא.. .יהיו קללות. כאן כתוב: אחרי מותי השחת תשחיתון!!

ברצוני להציע הסבר:

להיות יהודי זה דבר לא נורמאלי. קיום עם ישראל איננו טבעי. קיום היהודי באשר הוא יהודי הוא איננו מקובל על ידי חוקי הסוציולוגיה! האנטישמיות היא יותר טבעית מאשר היהדות! קיום מדינת ישראל איננה דבר מקובל טבעית. חייבים לפעול כל הזמן כדי להיות יהודי כדי לקיים את העם היהודי חייבים לפעול כל הזמן, נגד הזרם, גם מדינת ישראל אף פעם לא תהיה מוקבלת לגמרי על ידי העמים באופן טבעי. אולי יש תקופות יותר שקטות ויש תקופות פחות שקטות, אבל בבסים של הדברים, הקיום היהודי והקיום של מדינת ישראל מעורר כל הזמן התנגדויות מכל עבר. בדומה לסלמון ששוחה נגד הזרם כל הזמן, היהודי והעם היהודי ומדינת ישראל חייבים לפעול כל הזמן כדי לזרום ולהתקיים.

כך גם בקשר למורשת היהודית כלפי הדורות הבאים. שום דבר איננו יכול להבטיח שהדור הבא יישאר יהודי. לכן יש להפעיל כל מני אמצעים חזקים כדי שהילדים של היהודי יישארו יהודים. לא די בזה שהילד נולד יהודי כדי שיישאר יהודי כל חייו וילדיו יהיו יהודים.

לאור העובדות הקשות האלה, אברהם שאל כבר את ה': "במה אדע כי אירשנה"?

וה' הסכים איתו. נכון, אין ערבות שהילדים שלך ימשיכו את הדרך שבה הלכנו שנינו. ולכן ה' המציא תכנית של גלות וגאולה, כלומר חוויות דרמטיות מאוד שיפנימו בתוך עם ישראל את התוכן וההרגשה שהם יהודים.

בנוסף, ה' הוסיף את התורה: מצוות וספר דברי ה' שיהיו לעד עבור הדורות

במשך חיי משה, החוויות והעובדה שיש מנהיג שמביא את דבר ה', ניסים, מצוות, כל אלה היוו מנועים כדי להמשיך ולעצב את העם היהודי.

אבל השאלה של ההמשכיות נולדה במות משה. וכאן, מגיעות הפרשיות שלנו: ולכן מוצאים את כל החידושים של הפרשיות שלנו:

קיום בריתות נוספות: מלבד ברית סיני, יש ברית עברות מואב ותהיה ברית הר עיבל בארץ ישראל. בנוסף, כל שבע שנים תהיה ברית מחודשת בין המלך והעם, מסביב לספר תורה בבית המקדש

כתיבת ספר תורה: עד כה, כמעט ולא שמענו על הצורך לכתוב משהוא ולקרוא בו. כאן, הסכנה של אבדן הדרך אחרי מות משה מחייבת כתיבת הדברים והעברתם הלאה. יש אפילו צורך ללמוד בעל פה שירה.

נוכחות מלך שמנהיג העם. זה מודגש על ידי יהושוע ואחריו על ידי מלך שיקרא בספר התורה במעמד הקהל.

על ידי שלושת המרכיבים: הכתיבה של הדברים בספר, נוכחות מלך וכריתת ברית מחודשת, מנסים להקים מערכת שתעזור לזרום נגד הזרם של השכחה וההכחדה של העם.

לסיכום: כשה' ומשה אומרים שאחרי מות משה העם מיד יזנה מאחורי ה', זה כדי להצביע על התופעה הקשה של חוסר איתנות טבעית בקיום עם ישראל. היהדות איננה דבר שמתקיים מאיליו ויש לפעול כל הזמן למען קיומו. כל הכוחות הטבעיים בעולם מתנגדים להמשך קיומו של עם ישראל.

  • ב. השאלה השנייה שאני שואל היא שאלת החזרה בתשובה

כשהעם היודי חי בחוץ לארץ בארץ אלפיים שנה, היה ברור שאנו חיים ב"סרגל" מוגדר. בקרהו האחד של הסרגל היה היהודי ה"פחות דתי" בקצהו השני היה היהודי ה"מאוד דתי". הסרגל הווה דרך חיים מוסכמת של חיי יהדות וכל יהודי הגדיר את עצמו בתוך הסרגל הזה על ידי הערך המוסכם של קיום מצוות. היה מי שקיים פחות והיה מי שקיים יותר. בתוך הסרגל הזה, היה מקום ל"חזרה בתשובה" כלומר, הנסיון לזכור ללכת בכיוון הטוב, כלומר לנסות לקיים יותר מצוות כל הזמן. פעם בשנה , או מידי פעם, מהווים תזכורת שמחזירה את היהודי לקיים יותר מצוות. זה היה די ברור ולמושג התשובה היתה משמעות די ברורה ויעילות משמעותית.

אבל, מזה כמאתיים שנה, נולדו בעם היהודי הגדרות שונות של היהדות. ניתן היה להיות יהודי חילוני. או יהודי ציוני חילוני, או יהודי רפורמי ויהודי אורתודוקסי… התופעה הזו התחזקה במדינת ישראל . כל יהודי או כל ישראלי מגדיר את עצמו בצורה שונה. אין יותר "סרגל" אחד. לכל אחד יש סרגל משלו. אפילו בתוך אלה שמגדירים את עצמם דתיים, ישנם הרבה קבוצות מוגדרות מאוד שבהם הסרגל שונה. יש חסידים מסוג זה ויש ליטאים מסוג זה ויש דתיים ציונים מסוג מסוים. כל הבעיה של הישראלי הצטמצמה, כנראה ,בבחירה של הקבוצה שבה הוא ייכנס . אבל אחרי שנכנסים בתוכה, מושג החזרה בתשובה מצמצמת מאוד את השפעתה! מה יכולה להיות החזרה בתשובה של חסיד גור שלומד בישיבה? להתפלל יותר זמן? להישמר יותר על לשון הרע? דברים חשובים כשלעצמם, אבל מזערים לגבי המושג הרגיל של החזרה בתשובה שהיא, בהגדרתה, מוכנות לשנות תפיסה ולשנות דרך חיים, לטובה.

חילוני, איננו מרגיש בכלל שייך לעולם התשובה בכלל. חזרה בתשובה עבור חילוני היא אכן שינוי דרסטי של אורחות החיים, ולכן זה לא נוגע לו בכלל. רק מעטים "חוזרים בתשובה" באופן דרמטי, אבל, בדרך כלל, לא מתוך מהלך רגיל של התפילות של חודש אלול או בגלל ראש השנה או בגלל יום כיפור. בדרך כלל זה קורה אחרי טראומה נפשי או מפגש מרגש מאוד עם קבוצה או רב מסויים.

אבל התפילות של הסליחות, של הווידויים, של עשרת ימי תשובה, שרק הדתיים מקיימים, אינם מחוללים, בדרך כלל שום מהלך אמתי של תשובה!! כל אחד מקובע ברכו ובטוח בצדקת דרכו ואפילו אם הוא מתפלל כל בוקר "החזירנו בתושה שלמה" זה לא יגרום לו לשנות אורחות חייו משמעותית!

בקיצור, אני שואל את עצמי : מה היא המשמעות היום של החזרה בתשובה?

אם היא היתה מלאת תוכן פשוט עד לפני כמאתיים שנה, היא איבדה כל ערכה המסורתי היום והיא , לעניות דעתי , לקבל שינוי הגדרה עמוק, במיוחד בעולם הדתי (כי בעולם החילוני היא כבר לא קיימת).

בהגדרתה, החזרה בתשובה דורשת העמדה בשאלה את דרך החיים שלי עד כה , אפשרות להסתכל על החיים שלי באופן ביקרתי ולנסות לשנות את דרכי במידת הצורך, כדי ללכת בדרך טובה יותר. אבל היום, סורר קיבוע מחשבתי ברוב המגזרים. וכל אחד מנסה להחזיק בעמדה שלו חזק ככל שניתן. במצב הזה, החזרה בתשובה איבדה את הערך שלה.

ובכל זאת, כולם מדברים, מתפללים, ועושים כאילו "חזרה בתשובה"!!

שאלה זו נשארת בעיני לנושא חשוב שעלינו לתת עליו את הדעת, במיוחד היום ובמיוחד בארץ ישראל.

 

  • ג. נסיון לתת אולי מענה קטן לשאלות אלו

אם אחבר את שלושת הנושאים שדברתי עליהם עד כה:

  • פרשת האזינו= הקושי להישאר יהודי בחיים היום יומיים
  • להיות יהודי זה לא דבר טבעי ויד להילחם נגד זרם החיים כדי להישאר יהודי ושהילדים שלנו ימשיכו להיות יהודים
  • מה משמעות התשובה היום.

עולה תמונה עם תשובה לצידה: החזרה בתשובה היום , אם היא לא יכולה למלא את התפקיד הנעלה שלה (העמידה בשאלה של כל אחד), היא יכולה לפחות לעזור להמשיך להיות יהודי כי זה לא דבר מובן מאיליו.

למשל, אם יהודי עלה ארצה. הוא, בכך, לעניות דעתי, חזר בתשובה מעלייתא. אבל, כאן לא נגמרה תשובתו. הוא חייב להמשיך לחיות בארץ. הוא חייב להנחיל לבניו את אהבת הארץ, הוא חייב להשתלב בארץ, הוא חייב לצמוח בחדש בארץ….כל המאמצים הכבירים האלה הם המשך החזרה בתשובה שלו!

גם לדבי חסיד גור שתמיד היה חסיד גור: הוא חייב להמשיך להיות חסיד גור בעולם משתנה. הוא חייב להנחיל לבניו את המסורת ואת דרך החיים של גור. הייתי מקווה שהוא ינסה גם לנסות לקדם את הערכים של חסידות גור לקידום היהדות הארץ ישראלית כדי שילמד לחדש בה וללמד את האחרים את הערכים האלה מתוך חסידות גור.

כלומר, גם להישאר מה שאנו בעולם משתנה , והכנסת חידושים בעולמנו ובעולם מסבבנו, דורש עבודה אין סופית! וזו אולי החזרה בתשובה הדרושה !. להישאר מי שאנו ולשים את מה שאנו בביקורת מתמדת למען החידוש . חידוש פנימי וחידוש כלפי העולם מסביבי!

וזה , אולי, הלימוד העיקרי של פרשת האזינו!

 

האזינו פי 3

בע"ה יב תשרי התשע"ח

מישל בן שושן

האזינו פי 3

מתוך שיעור של הרב תמיר גרנות

  1. תוכן השירה

 

  1. המעגל ההיסטורי

לדעת הרמב"ן ,יש בשירה הזו את כל תולדות עם ישראל. לא רק העבר אלא גם העתיד! אבל מסתבר שיש פרקים שכן השירה רומזת עליהם ויש שאינם נרמזים בה.

מה יש בה?

  • א. בחירת ישראל
  • ב. הנחלת הארץ
  • ג. חטא נטישת ה'
  • ד. הגויים, כשליחי ה', מענישים אותם
  • ה. גאולה: ה' מעניש הגויים על זה שפגעו בישראל

מה שאין:

  • ברית אבות, או כל ברית אחרת בין ה' לעמו
  • שעבוד מצרים ויציאת מצרים (חוץ מ"ימצאהו בארץ מדבר"..)
  1. הדטרמיניזם

יש לציין גם כן, שהשירה מתארת דברים שעדיין לא קרו, אבל היא לוקחת בחשבון שכן כבר קרו. אבל, יורת מכך, יש הרגשה של דטרמיניזם. כאילו , אין ספק שישראל יינטשו את דרך ה'. אין בחירה בין שתי דרכים (במקרה ו.. ובמקרה ו.. ) כבר בפרשת וילך,, כהקדמה, משה כבר אמר :"כי ידעתי כי אחרי מותי השחת תשחיתון..!

וכל מה שמתואר מבחינה היסטורית, איננו תלוי בהתנהגות זו אחרת. פשוט זה יקרה!!

בכך, פרשת האזינו יוצאת דופן, אפילו יחסית לשאר ספר דברים.

 

  1. אין גלות
  • לדעת רש"י , אין גלות בשירה! יש פורענויות קשות אבל אין רמז לגלות כמו שמצאנו בקללות בחוקותיי וכי תבוא ואפילו והיה אם שמוע ב"שמע".

יש רמז אחד לגלות והוא הפסוק האומר "אמרתי אפאיהם (אשים אותם בפינה רחוקה, פאת השדה)", אבל, כאמור, לפי רש"י , זה נשאר רק במחשבה האלוהית כי בסופו של דבר, ה' לא מגלה את עמו בגלל מה שיאמרו הגויים ("לולי כעס אובי אגור.."). גלות ישראל , יהיה מסר ניצחון לגוים, ואת זאת, ה' לא רוצה.

  • אבל לדעת הרמב"ן, השירה כן מדברת על הגלות, ומסתמך גם הוא על אותו הפסוק "אפאיהם..".

 

  1. אין תשובה

הגאולה באה רק כדי שלא יהיה חילול ה'! כלומר, כדי שכל הגויים ידעו שישראל הוא עם ה' וכדי שהמסר האלוהי יצדק מול אומות העולם, ה' יגאל את עמו, אפילו אם הם לא יעשו תשובה! ה' כן נקום בגויים על הרשעות שלהם (הכוללת את פשעיהם נגד ישראל). זה מאוד שונה ומפתיע יחסי לכ מה שקראנו בתורה עד כה. אבל זה מתאים לתיאור הקטסטרופאלי של משה בפרשת וילך: היצר שלכם רע. כך אתם. הוא לא מותיר, כביכול שום פתח לבחירה בין טוב לרע. אתם רעים ותעשו הרע!. במצב כזה, הגיוני (אבל מוזר) שאין מקום לתשובה. ואין תנאי כזה לגאולה.

אבל, יש לזכור שמשה אמר את הדברים האלה (שהעם רע ושישחיתו..) רק אחרי שה' בעצמו תיאר את הדברים בסגנון הזה! בהתחלת פרשת וילך ("הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה…").

הרב תמיר מעיר: זו הפעם היחידה בכל ספר דברים שה' מדבר! והוא מדבר למשה וליהושוע ,ממשיך דרכו ,כי הדברים נוגעים למה שיקרה אחרי משה:

  • העם ישבע ,ישמן, ויעזוב את דרך ה'
  • הפרת הברית
  • הסתר פנים, רעות וצרות…

לכן, ה' מצווה שיכתבו את השירה כדי שתהיה לעד! בשעה שהרע יקרה, שיקראו השירה

וכמעט כל הדברים שראינו חסרים בשירה לעיל, הם כן מופיעים בדברי ה' בפרשת וילך(ברית אבות, תשובה..)

 

  1. מי אומר השירה משה או ה'?

 

  • כדי לנסות לענות על כל השאלות האלה, הרב תמיר שואל "מי מדבר בשירה, משה או ה'?". לכאורה, לפחות בהתחלתה, נראה שמשה הוא זה שמדבר. וה' נזכר רק בגוף שלישי.
  • אבל מפסוק לה בפרק לא, ה' מדבר בגוף ראשון: "לי נקם ושילם…"
  • ושוב משה חוזר ומדבר בפסוק לו: "כי ידין ה' עמו..".
  • ושוב משה "מצטט" את דברי ה' בגוף ראשון: "ראו כי אני אני הוא.."(לא-לט,מב)
  • רק בפסוק האחרון משה חוזר ומדבר בעצמו . הוא חוזר על מה שאמר ה' לגבי הנקמה(אשיב נקם לצרי): "ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו".

המסכנה של הרב תמיר: זו שירת ה'!! הוא זה שציווה על הכתיבה ופסוקים שלמים הם ציטוט של דבריו בגוף ראשון. משה "רק" מעביר את הדברים, מסביר , בונה להם הקדמה וסיום אבל זו לא השירה שלו אלא היא של ה'!!

 

אבל יש לשים לב לפרט מאוד מעניין: מתי ה' מתחיל לדבר בגוף ראשון?:

"ויאמר :"אסתירה פני מהם".."

וזה מתחבר בדיוק למה שה' אומר בעצמו בפרשת וילך:  "הסתר אסתיר פני .."!!

 

  1. הצעה לתשובות מאת הרב גרנות:

 

אחרי שעשינו את החיבור הנדרש בין התחלת דברי ה' בפרשת וילך וסופם בתוך השירה, מסתבר שהעניין הוא הסתרת פני ה': ה' יסתיר פניו ואז יש שתי אופציות לעם

או שיבינו שבכל זאת ה' מאחורי הקלעים ואם הוא הסתיר פניו, זה היה כעונש וניסיון

או שלא יבינו זאת ויעזבו אותו לגמרי!

השירה באה בדיוק במצב הזה של הסתר פנים כדי להיות לעד ולעזור להבין את מה שאי אפשר לראות בבהירות במציאות שתתרחש אז. כי אז, לא יהיה סתם הסתר אלא הסתר כפול. מצב נורא שבו קשה מאוד יהיה לנחש שעדיין ה' נמצא באיזה שהוא מקום, מאחורי הקלעים! למרות הכל! כמו שקרה לצערנו בהרבה תקופות ובמיוחד בשואה.

ייתכן שכל השירה באה כי ה' מתכוון לזמן הזה של הסתר פנים. לכן, הוא מתאר ישר את המצב הזה . בלי לעבוד דרך כל הבחירות והברכות והקללות ומהלכי התשובה. הוא ישר מדבר על הזמן הגרוע מכולם, בו עם ישראל ימצא את עצמו במצב של הסתר מוחלט. עד להשמדה כמעט מוחלטת.(אשביתה מאנוש זכרם. )

השירה מבטיחה שני דברים אחרי התקופה הנוראה הזו:

  1. שלב ראשון: ה' ינקם באובים
  2. שלב שני: הוא יחזור להגן על ישראל ("אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא.."

אפילו אם השלב השני (הגאולה ) לא הגיע עדיין, ניתן להבחין בשלב הראשון שהסתר פנים פג. ואת זאת, לומדים במגילת אסתר, כשעדיין את גאולה אבל תולים את המן ובניו. זה השלב הראשון שמבשר על השלב השני.

 

היינו אולי חושבים שה' פועל רק מתוך אינטרס שלו (כדי להראות מי צודק, לגויים), לכן, משה בא ומוסיף משפט שמסביר שה' גואל את עמו גם כי הוא קשןר אליהם ולא רק כדי לפגוע בגויים:

"ועל עבדיו יתנחם"!

 

כבר בהקדמה , בפרשת וילך, משה "הרגיע" אותנו "הלוא הוא אביך קנך.." והוא כבר הסביר שאין עונש בלא חטא שקדם לו :"שחת לו לא בניו מומם ..הלה' תגמלו זאת.. כי ה' :"תמים פעולו..כל דרכיו משפט.."

כלומר, כל דברי הברית, כל עניין התשובה, כל זה מובן מאליו!!

רק שבשעת הסתר פנים, נראה שהם לא קיימים! והמבחן ענק הוא! ולכן באה השירה הזו , עבור התקופה ההיא של הסתר פנים.

 

 

 

 

 

 

 

 

על הסגנון הדטרמיניסטי:

 

הרב תמיר גרנות מציע שתי תשובות(השנייה היא הכי מעניינת לע"ד)

 

  1. השירה מדברת על מצב מאוד מסויים ואין הוא נכנס לנסיבות שגרמו להגיע אליו. לכן, יש לנו הרגשה כאילו ה' "מבטיח" שאנו נחטא. אבל , אין עונש בלא חטא. כלומר, יש לקרוא זאת כך: "אני לא רוצה שזה יקרה אבל אם זה יקרה, אז…" ושירה מדברת על האפשרות השנייה.

 

  1. שירת האזינו היא ההסתכלות האלוהים על ההיסטוריה. וזה שונה לגמרי מכל מה שקראנו עד כה , במיוחד בספר דברים שעניינו הבחירה החופשית. כל זה היה בעיני האדם וחשוב מאוד שהאדם יחשוב במושגי הבחירה החפשית. אבל, בראות אלוהית, , בעיני מי שיודע הכל, מי שיודע שהאדם יחטא, החטא הוא כבר לא אפשרות אלא הכרח! ה' ברא את האדם ויודע את יצרו . הוא יודע שהוא יחטא!

מקום הבחירה החפשית הוא "אחרי החטא ואחרי העונש"! ברגע של התשובה! רק אז, בעיני האלוהים , יש מקום לבחירה החפשית. חטא יהיה! עונש יהיה! השאלה האם תהיה תשובה. ורק שם נמצאת הבחירה החפשית!

הרמב"ם מדבר על הבחירה החפשית של האדם, רק בתוך הלכות תשובה! כי שני המושגים קשורים אחד בשני: התשובה והבחירה.

אי טוב מוחלט שבו האדם לא חטא. זו אשליה. זה אופטימי מדי .(וגם התורה קובעת בעצמה שאין אדם שלא יחטא). טבע האדם הופך את החטא להכרחי. אבל החידוש הגדול הוא שקיימת תשובה. וזה, בידי האדם בבחירה חפשית.

 

התשובה נולדת בנקודה שבה מידת הדין ומידת הרחמים נפגשות:

  • מידת הדין= עונש, הסתר פנים..
  • מידת הרחמים= נקמה בגוים, נחמתו על עם ישראל

בדיוק שתי הנקודות שמתארת השירה.

  • אם אין משפט, אין דחף לתשובה
  • אם אין רחמים, אין אמון בה' שהוא רוצה לקבל אותנו בחזרה ואז אין תשובה

התשובה קיימת רק בהצטרפות הדין והרחמים!!

 

האזינו פי

בע"ה כו אלול התשעז

מישל בן שושן

האזינו פי

מתוך שיעור של הרב יונתן גרוסמן

 

  1. 1. גופים שונים

ישנם פסוקים בשירה שמדברים על עם ישראל בגוף שלישי. למשל:

פרק לב (כ) וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם:

אבל לפעמים, מדברים אל עם ישראל ישירות, בגוף שני. למשל:

פרק לב (ז) זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ:

לפעמים באותו הפסוק מדברים אל גוף שלישי וגוף שני:

פרק לב (טו) וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט- שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ– וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ:

למה כך הדבר? ולמה ברובם של פסוקים השירה מדברת בגוף שלישי ולא ישירות לעם ישראל?

 

  1. 2. העדים

כבר בפרשות הקודמות, משה לקח שני עדים עבור הברית שהוא כורת בערבות מואב: השמים והארץ:

דברים פרק ד (כו) הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ …

דברים פרק ל (יט) הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ …

וגם בהתחלת השירה :

דברים פרק לב (א) הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי:

הבחירה בשני העדים האלה נראית הגיונית מכמה סיבות:

העדים האלה קיימים כל הזמן

העדים האלה מזכירים לעם ישראל את כוונות הבריאה והבורא שברא אותם

העדים האלה יכולים להעניש או לתגמל את בני ישראל במידת הצורך:

דברים פרק יא :(יג) וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי (יד) וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ ….(טו) וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ:

(טז) הִשָּׁמְרוּ לָכֶם …(יז) וְחָרָה אַף יְקֹוָק בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ ..

כי כן תפקיד העדים: להיות הראשונים שמכים את הנאשם:

דברים פרק יז (ז) יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ

 

אם כן למה יש צורך לקחת עוד שני עדים עבור הברית: התורה והשירה:

  • התורה היא עד:

פרק לא (כו) לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד:

  • השירה היא עד:

פרק לא (כא) וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי:

 

האם שני העדים החדשים האלה זהים? או קרובים אחד לשני ?(עדים קרובים פסולים לעדות!)

כדי שהתורה והשירה יהיו עדים הם חייבים להיות שונים במהותם. ואכן,יש כמה הבדלים בין התורה והשירה:

  1. התורה היא ארוכה ומפורטת. השירה מתומצתת וקל לזכור אותה אם לומדים אותה בעל פה. וכנראה ,לכך התורה מתכוונת:

דברים פרק לא (יט) וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

כנראה שמטרת התורה היא להיכתב, להיות הטקסט המקורי, השורש שאיליו כל הזמן נתיחס. טקס שיישאר, בהתחלה אצל הלויים והכהנים ואחר כך בידי הזקנים, ואחר כך בדי העם, במיוחד אחרי שעזרא הסופר עשה את המהפכה של כתיבת ספרי התורה לכל העם.

אבל השירה היא מההתחלה דבר שכולם לומדים בעל פה. היה מנהג שהיא היתה נקראת כל יום בתפילת שחרית. המנהג בוטל בגלל כמה סיבות והוחלפה השירה בשירת הים.

  1. הבדל שני הוא שורת הכתיבה. התורה היא "פרוזה" והשירה, כשמה, נכתבה בצורה מיוחדת (שני עמודים בספר התורה) ובסגנון של שירה. לא כל המילים והמשפטים בה מובנים לכתחילה. היא זקוקה להרבה פרשנות. וכל אחד יכול לתרגם אותה בכיוון שונה, כצו כל שירה.
  2. אבל הרב גרוסמן מבליט הבדל מהותי עקרוני נוסף:

 

בתורה, בפרשיות הקודמות למשל, סיבת גאולת עם ישראל היא התשובה שהוא אמור לעשות.

בשירה, סיבת הגאולה היא לא התשובה. הגאולה איננה תלויה בכלל בהתנהגות עם ישראל. השירה לוקחת בחשבון את הגרוע ביותר: עם ישראל זונה אחרי עבודה זרה ועוזב את דרך התורה! ובכל זאת, ה' גואל אותם בסוף:

לב (כז) לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵינוּ רָמָה וְלֹא יְקֹוָק פָּעַל כָּל זֹאת:

ה' יגאל את ישראל, כדי שלא יאמרו הגויים "אייה אלוהיהם?" "לא ה' פעל כל זאת"! כדי שלא יתחלל שם שמים! לה' יש אינטרס לגאולת ישראל, ללא קשר עם  התנהגותם!!! לה' יש חשבונות משלו שאינם תלויים בתשובה של ישראל!!

הטענה הזאת איננה חדשה לנו. משה רבנו כבר השתמש בה אחרי חטא העגל:

שמות פרק לב(יב) לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ:

משה אכן השתמש בטענה זו כשעם ישראל נידון לכליה. משה הכיר את הקלף הזה והשתמש בו. ואכן הקלף הזה הוא מהפכני.זה חידוש עצום יחסית למה שנכתב לפני כן בתורה.

והנה אנו נמצאים מול שתי מערכות שונות ומשלימות:

  1. מערכת שהיא כולה תלויה בתשובה של ישראל
  2. מערכת שאיננה תלויה בהתנהגות עם ישראל!

המערכת הראשונה מפורטת ב"תורה"

המערכת השניה מפורטת ב"שירה"!

 

עכשיו אנו מבינים שיכולים התורה והשירה להיות שני עדים שונים! הבדל מהותי מפריד ביניהם. ההבדל הזה מסביר, דרך אגב את שאר ההבדלים. וזה מסביר גם את לקיחת שני העדים האחרים: השמים והארץ:

 

השמים, כעד, מסתכלים על המצב מרחוק. מבחינתו של הקדוש ברוך הוא . יש לו עם שנושא את שמו ועליו הוא השקיע את כל כוונותיו בבריאה. ה' "הבטיח" לאבות. ה' כרת ברית. זו מערכת עליונה שמקשרת את הגאולה המובטחת אל שיקולים עליונים.

הארץ, שנתן לבני אדם, היא הזירה של מידת הדין, השכר והעונש. הכל תלוי , בעולם הקטן, במה שהאדם יעשה. זה , דרך אגב , מסביר את המדרש שמשווה את משה וישעיהו. משה היה קרוב לשמים ולכן הוא פתח "האזינו השמים.. וישעיה היה קרוב לארץ (האזיני ארץ). אכן, מערכת שירת האזינו מתייחסת לחשובות השמים, רחוק מהקטנוניות של מידת הדין על הארץ.

נסכם בטבלא פשוטה:

 

עדים בעלי יכולת תגובה עדים עם תכני הברית גורם הגאולה
הארץ התורה הגאולה תלויה בתשובה
השמים השירה הגאולה באה אף על פי שאין תשובה

 

מול עם ישראל, ניצבות שתי המערכות המנוגדות האלה

עם ישראל חייב להתנהג לפי המערכת הראשונה של השכר והעונש. כי היא אמיתית מאוד ומחייבת. על כן באה הברכה והקללה.

אבל, עם ישראל יודע גם שהקשר שלו עם הבורא הוא קשר מעל הזמן, מעל למידת הדין, מעל למערכת הראשונה. זה נותן לו את הכוח להמשיך ולקוות בכל מצב. זו מערכת שקשורה בהבטחה לאבות, באהבה מעל לבגידות, לבחירה. מערכת שמסתכלת מלמעלה, מן השמים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

האזינו מוש

בע"ה יב תשרי התשעז

מישל בן שושן

 

האזינו מוש

 

זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור..

ה"מאור ושמש" מרגיש הצורך להביא כאן פירוש עקרוני על פסוק אחר בתורה:

"כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ" (שמות כ-י)

לא כתוב "בששת ימים" אלא "ששת ימים"

לפי התרגומים הרגילים, חושבים שמדובר בתקופת זמן מסויימת שבה הבורא ברא את עולמו. כמה זמן זה לקח לו לברוא את העולם? שישה ימים!

אבל זה לא מה שכתוב! וזה גם לא הגיוני בכלל לדבר על "יום" כשאין עדיין אדם שעומד על כדור הארץ ורואה השמש זורחת ושוקעת כדי לקבוע שעבר יום. ועדיין אין שמש ואין כוכבים כדי לדבר על מערכת זמן כמו שאנו קובעים אותה. אם כן, יש פעם ולתמיד להוציא את הפרשנות המוטעית הזו שהעולם נברא "ב" שישה ימים.

אם כן מה משמעות הפסוק?

התורה מודיעה לאדם שהוא נולד בעולם מורכב.

העולם הוא מורכב משישה ימ ים. כל יום הוא עולם ומלואו.כל יום הוא מימד. כל יום הוא עניין אחר. ויש עניינים רבים ושונים מאוד אחד מהשני. והקדוש ברוך הוא בחר לברוא לו עולם מורכב מאוד לכתחילה.

האדם הוא לא זה שמסבך את העניינים. העניינים מסובכים כבר, לפני שהוא מופיע על כדור הארץ!

גם כשאדם נולד, הוא לכאורה "טהור" ויש לו הרגשה שבמשך ההתבגרות שלו, הכל מסתבך. הוא יכול להרגיש אשם בסיבוכים האלה. לא כך הדבר: אומרת התורה לאדם: ה' ברא את העולם מורכב ומסובך!

מה עליך לעשות? למצוא הרמוניה בעולם!

זה תפקיד השבת: לאחד את כל חלקי הפאזל המפוזרים! לתת להם כיוון, משמעות.

למה עלי לזכור את יום השבת? כי עלי לזכור שלמרות הבלגן שנראה בבריאה, מאחורי הבלגן הזה יש אל אחד ויש משמעות ויש כיוון. ואת זה שם הבורא בתוך השבת!

 

עכשיו נחזור אל הפסוק בפרשה שלנו:

על האדם ללמוד היסטוריה! ועליו ללמוד את כל המערכות שמרכיבות את העולם! הוא חייב להבין את המורכבות וללמוד אותה. אפילו את המורכבות שקדמה לו. "שאל אביך ויגדך" "בינו שנות דור ודור". כי התפקיד של האדם הוא לשים סדר בדברים!! ולא להתעלם מהבלגן!!

יכול אדם "דתי" לחשוב שהמטרה היא להסתגר בעולם פשוט, עולם כביכול רוחני, בלי לגעת בעולמות החיצוניים. הפסוק בא להזהיר אותו ולדרוש ממנו שיפנה אל מורכבות העולם. כפי יכולתו.

 

נראה לי שאין פסוק ברור יותר כדי לחייב את כל ילדי ישראל ללמוד את כל מצועות "הליבה", מקצועות החול ובכללם מקצוע ההיסטוריה!

 

לו חכמו ישכילו זאת

יש כאן שני מילים שהמקובלים משתמשים בהם כל הזמן: חכמה (ספירה עליונה מאוד) ומלכות (הספירה התחתונה)

"זאת" היא תמיד המלכות בשפה הקבלית.

המטרה היא לגלות החכמה במלכות

כלומר, לגלות כוונת הבריאה בתוך העולם הגשמי

בהמשך להסבר לעיל, ניתן להמשיך ולאומר שעל האדם  להתחבר אל מורכבות וגשמיות העולם כדי לגלות בה את האחדות, המשמעות, הרוחניות, את יד ה' בעולם.

רק אז, "יבינו לאחריתם"

האזינו גז

בע"ה יא תשרי התשעו

מישל בן שושן

 

האזינו גז

התורה שבעל פה

  1. מפתח פרשנות:

ה"גלילי זהב" קובע שבכל פעם שכתוב "הדברים האלה" או "דברי השירה" מדובר על התורה שבעל פה ולא על התורה שבכתב. למשל, כתוב שמשה כתב את שירת האזינו ושם אותה על יד הארון. אם כן, למה כתוב, בנוסף:

" הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם ואדברה באוזניהם את הדברים האלה" ?? ברור שמשה אמר להם דברים אחרים ממה שכתוב. כי אין שום צורך להגיד לזקנים את השירה שכבר אמר אותה לכולם וכתב אותה. אכן, מושה מסר לזקנים ולשוטרים את "רוח הדברים", הכללים, ההסברים, שהם התורה שבעל פה, מסביב לתורה שבכתב שהוא כתב. אם כן, יש לנו לדעת מה ההגדרה של התורה שבעל פה עבור הרב בעל ה"גלילי זהב".

  1. הגדרות

מכיוון שהדברים שנכתבו בספר "גלילי זהב" הם כל כך מהפכניים (ותואמים לגמרי מה שתמיד הבנתי בקשר לתורה שבעל פה- לכן אהיה "נוגע בדבר" ולא יחשבו באמת דברי הרב), שבחרתי רק להביא ציטוטים מהרב עצמו:

  • נתנה התורה הכוח לחכמים לדרוש התורה ולפרשה לפי צורך המקום והשעה. (לכן, אי אפשר לכתוב את התורה שבעל פה כי היא משתנה כל הזמן לפי הזמן והדור והמקום).
  • לפיכך נקראת "תורתו" (מהפשוק בתהלים :"אשרי האיש אשר…ובתורתו יהגה יומם ולילה"). מפני שהרשות נתונה לו לדרוש התורה ולפרשה.
  • "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע" ..לעשות בה כפי צורך השעה!! וכן מסרה לזקנים…
  • התורה שבכתב נמסרה למשה מלות ואותיות ספורות למען לא תשתנה ולא תנוסח (אחרת) לעולם. ומזה הטעם, נאסרה לאומרה בעל פה, כדי שלא תיפול בה השתנות ברבות הזמן. אבל , התורהשבעל פה, לא נמסרה מילות ידועות מוגבלות אלא העניינים והכללים והמידות שהיא נדרשת בהן.
  • כשאנו מברכים "אשר נתן לנו תורה אמת", זו היא התורה שבכתב
  • כשאנו מברכים "וחיי עולם נטע בתוכנו", זו התורה שבעל פה
  • התורה שבעל פה עשויה להשתנות כפי הסכמות החכמים שבכל דור וכל מה שמסכימים עליו חכמי הדור הוא אמת. וכשסותרים מה שהיה נחשב לאמת עד היום, נעשה פירושם החדש אמת, ובגלל זה נקראת "חיי עולם" שעל ידה נטע חיי עולם בתוכנו, כי יבוא בה רוח חיה של כל תקופה ותקופה והאומה הולכת ומתפתחת עמה מבחינת "פושט צורה ולובש צורה".כי שינוי הדורות והתחלפות מעמד ומצב האומה, דורשים תמיד חליפות ותמורות, גדרים, וסייגים ותיקונים שונים והקל ולהחמיר.
    • כמו שתיקן הלל בפרוסבול, אפילו אם דין תורה הוא להשמיט כספים.
    • כמו שעקרו חכמים כמה מצוות מן התורה ש"שב ואל תעשה" כמו שופר ולולב בשבת(שלפי התורה מצווה לתקוע בראש השנה אפילו אם זה שבת ומצווה מן התורה לקחת לולב אפילו אם זה שבת והתורה שבעל פה אסרה אותם), ודומה להפ הרבה בש"ס.
  • ובזה יובן גודל קדושת התורה (שבכתב) ונתינתה מן השמים שהיא סובלת פירושים ודרשות באופנים רבים ואפילו דרשות מתנגדות.
  1. 3. הגבלות

אחרי שהרב הגדיר מה טיבה של התורה שבעל פה, הוא מסביר למה החכמים הגבילו את התורה שבעל פה עצמה: בגלל פחד. פחד שכל אחד יעשה מה שעובר לו בראש. הפחד מהגלות בעיקר. הוא מצטט את הרמב"ם שקבע שמאז שרבי יהודה הנשיא כתב את המשנה, נאסר לשנות כלום מפחד הגלות. אף אחד איננו רשאי , אם כן, לעסוק בתורה שבעל פה כהגדרתה. אלא לעסוק בה כאילו היא כמן תורה שבכתב חדשה עבורו. מה שהיה מקובע, בהגדרתו לעיל, חמישה חומשי התורה, שאין מה לשנות בה, תפס, מאז, את כל המשנה והתורה שבעל פה פסקה להיות מה שהיא היתה אמורה להיות!!

עד מתי? קובע הרב "עד שהאומה תחזור להתפתח בארצה"!! כלומר, אפילו אין לחקות שבית המקדש או הסנהדרין יחזרו לפעול!!

 

 

  1. 4. לעניות דעתי(אני כבר לא מצטט את הרב אלא מביע את עמדתי האישית לגבי מה שהבנתי ממנו):

אף על פי שכל פוסק יסביר ש"אין לשנות כלום" מהתורה שבעל פה בלי סנהדרין,, כדי לשמור על אחידות ההלכה ,מתקופת רבי יהודה הנשיא, אין אנו יכולים להתעלם מהעובדה שכל פוסק , אחרי שהוא אמר שהוא בעצמו לא משנה כלום, שינה בעצמו הרבה דברים! ותמיד כשהוא מסתמך על המקורות.

אנו נמצאים, בעצם, מול הרבה פסיקות שונות, מנוגדות, סותרות, אבל, כל אחת מנומקת כמתאימה לגמרי להלכה ה"מקובעת". כשאנו קוראים היום פסק הלכה, כולם מסתמכים על מקורות מקובלים על כולם. רק שיש בעיה: המון פסיקות סותרות הן זו מול זו!!

נראה לי, שההגדרה של הרב למעלה, היא תמיד היתה רלוונטית בעיני כל החכמים. כולם המשיכו להפעיל את כוח החידוש ושינוי הדברים לפי הדורות והנסיבות. אבל, באותו הזמן, היו חייבים להיראות כ"ממשיכי ההלכה המקובעת מאז רבי יהודה הנשיא". כאילו אמרו דבר(אסור לחדש בענייני הלכה) כדי לסתור אותו בפועל(כי כן כלאחד המשיך לפרשן ולתקן לפי ראות עניו)!

היום, בארץ ישראל, אנו נמצאים מול מוצב ברור: יש המון "שולחן ערוך". יש שולחן ערוך של הסטמרים, ויש אחד של העדה החרדית, ויש אחד של הציונות הדתית, ויש המון חילוקי דעות בתוך אותם החוגים, שכולם מכריזים על עצמם, "אורתודוקסים", כלומר, "לא משנים מאומה מההלכה המקובלת".כביכול!

שלא נדבר על הזרמים ה"לא אורתודוקסים"! שלפחות, הם מכירים בזאת שהם מפרשנים לפי ראות עניהם החדשה ולא עושים "כאילו"!

מאוד מרגיע לחשוב שיש הלכה אחת קבועה , מנוסחת היטב, בלי שום שינוי מאז רבי יהודה הנשיא או ממי משה רבנו. רק שזה :

  1. לא נכון, היסטורית ועובדתית
  2. בניגוד להוראה של התורה עצמה להחיות את התורה שבעל פה בכל דור, כמו שהגדיר זאת הרב , היטב בדברים הברורים שלו שהבאתי במלואם לעיל.

העם היהודי הצליח על ידי ההליכה על שני הרעיונות המנוגדים האלה אלפי שנים עד היום. אבל משמח לקרוא כתוב, בספר, על ידי רב אורתודוקסי לכל דבר, דברים שכולם ידעו ואף אחד לא כתב בברור!

הפחד מהבלגן מצד אחד, והצורך החיוני מהצד השני, אילץ החכמים לעסוק כל הזמן בתורה שבעל פה, בחופש הפרשנות, ולהחזיק ביד השנייה, בדגל המקובעות של ההלכה הבלתי משתנה!! בעצם, זו הדרישה של התורה עצמה. על זה מדבר משה, כנראה עם הזקנים.

זו מהות ה"שירה": מילים כתובות ,מצד אחד, ופרשנות חופשית, מהצד השני!

נראה לי להוסיף, לעניות דעתי, שהתורה שבעל פה היא הערובה שהתורה שבכתב לא תהפוך לעבודה זרה. כי , לפי הבנתי הדלה, תורה שבכתב ללא תורה שבעל פה(כהגדרתה על ידי הרב לעיל)  היא עבודה זרה. אין בה חיים ולא נוטעת בעם ישראל חיים .

הרב אומר בעצמו  :"כששמע משה  "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני  "  פתח ואמר  " ברוך שלא עשני גוי  " שכבר אפשר שישמור תורה (שבכתב) ויקים מצוות (של התורה שבכתב ) ויהיה גוי גמור  "

 

שאל אביך ויגדך

בגמרא (שבת כג), מחפשים את המקור שעליו אפשר להסתמך כדי להגיד בברכות :"אשר קדשנו במצוותיו וציוונו". כי הרי יש הרבה מצוות שאנו מברכים עליהם בנוסח הזה שאינן כלל כתובות בתורה שבכתב. כמו חנוכה, פורים, ו, לאמת, רוב רובם של המצוות!

  • רב אויא אמר שלומדים זאת מהפסוק :"לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". כלומר, כאן, התורה נתנה חופש לחכמים לקבוע מה הן המצוות.ואם אנו מקיימים המצוות שכתובות בתורה שבעל פה, שקבעו החכמים, זה בעצם, בגלל שהקדוש ברוך הוא אמר לנו לעשות זאת בתורה שבכתב, למשל בפסוק שצוטט לעיל.
  • רבי נחמיה אומר שלומדים זאת מפסוק אחר: "שאל אביך ויגדך", הפסוק הכתוב בפרשה שלנו.

ה"גלילי זהב" מנסה לברר מה מקור המחלוקת. הוא מביא את האפשרות שפסוק אחד מדבר על מצוות עשה ולא תעשה  ולשני רק על מצוות לא תעשה. אבל הוא מציע הסבר כולל יותר: "לא תסור מן הדבר" עוסק שצטטנות לסנהדרין הגדול שבירושלים. רבי נחמיה מעדיף להסתמך על הפסוק שלנו (שאל אביך ויגדך) כי הוא עוסק בכל מה שהחכמים, בכל הדורות, אפילו בלי סנהדרין, קבעו לנו. כי אז, חנוכה שקבעו על ידי הסנהדרין בארץ ישראל, יהיה כלול בפסוק הראשון, אבל פורים שנקבע , בגלות, שואב את מקורו בפסוק שלנו, שהוא הרבה יותר רחב ו"כולל הכל"!! ואפילו אם כולם מוצאים "רמזים" בתורה שבכתב, על החידושים שלהם בכל דור ודור, זה נעשה בדיעבד, אחרי שהחכמים החליטו על קביעת הדברים ולא לכתחילה!! והוא מוסיף:

" ובעבור זה הוזהרנו שלא נסור ימין ושמאל, מדבריהם אפילו אומר לך  על ימין שהוא שמאל, כלומר אפילו כשהם משנים מהיפך להיפך כמו שופר ולולב בשבת,. אף על פי שמבואר בתורה שיעשה, אמרו הם (החכמים) שלא תעשה!! ולהיפך ביום השני שאמרו לעשות אפילו שהתורה אמרה לא לעשות!

האזינו אה

בע"ה כח אלול התשע"א

מישל בן שושן

 

האזינו אה

 

"האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי"

 

בניגוד למה שאומר הספרי,(שמשה היה קרוב לשמים ורחוק מהארץ, לכן הוא משתמש במילה ,להאזין כלפי השמים), הא"ה אומר שמשה היה קרוב לארץ ורחוק מהשמים! זה כבר לא המשה שעלה השמיים, אלא משה שירד ונמצא קרוב מאוד לעמו, על הארץ!

לכן, משה מתייצב כמו כל בן אדם, קרוב לארץ ורחוק מהשמיים:

הוא צריך לצוות (האזינו!) לשמים הרחוקים שיטו אזנם וישמעו דבריו הקשים (ואדברה) כי הם צריכים להזדעזע ממה שבן אדם על הארץ יגיד להם!

 

לעומתם, הארץ קרובה מאוד, אין צריך לצוות לה (ותשמע) ומשה לא מדבר אליה קשות אלה במילים רכות (אמרי פי). השמיעה היא טבעית ללא מאמץ גדול.

 

במישור אחר, השמים והארץ הם הרוחניות והגשמיות שיש בכל אדם:

אחרי שמצליחים לשכנע , בקושי, את הרוחניות שלו, הגוף יכול בקלות לשמוע לעצות התורה

 

במישור אחר, השמים הם המנהיגים של העם. יש קושי לשכנע אותם בצדקת הדרך. אבל אחרי שהם ישתכנעו, קל יותר לעם (הארץ) ללכת בדרכם

 

ועוד דרש:

אם אתם "תאזינו", את תגיעו להיות "שמים".

 

                     " יערוף כמטר לקחי תיזל כטל אמרתי"

 

לקחי=התורה שבכתב שמשה לקח בידיו, הם לוחות הברית. הם עשיות מאבן: חומר קשה שיכול לערוף ראשים!!

אמרתי= התורה שבעל פה, הרבה יותר מתאים לכל אדם ואדם. כשמפרטים את קושי התורה שבכתב לפרטים ולהסברים, זה יותר קל לקבל אותם, כטל שנוזל. ולא כמטר שעורף בחוזקה.

 

"ומות בהר אשר אתה עולה שמה והאסף אל עמיך.."

 

יש בפסוק הזה שלושה הסברים על מות משה כעשיו:

 

מות= נא להסכים שאני אקח ממך את נשמתך! כי ה' מבקש רשות מהצדיקים להמית אותם!

 

בהר= חשוב שמשה ייקבר מול בית פעור. כי פעור הוא מסמל העבודה הזרה הנמוכה ביותר המתייחסת לתאוות הבהמיות ביותר של האדם. יש, בעבודת פעור העלאת על נס של הדברים הפסולים שהאדם מוציא מגופו . עבודת פעור היא אולי האללה (הפיכה לאליל) של כל מה שלא חשוב, כל מה שהאדם צריך, להיפך להיפרד ממנו כי הוא בלתי חשוב!

משה הוא איש האלוהים שהצליח להגיע לקצה השני: וויתור על הגשמיות כדי לעלות לשמים.

משה יגן על ישראל בפני עבודת פעור היושב מולם!

 

אשר אתה עולה שמה= ה' מבטיח למש שאחרי מותו הוא יצליח להשיג עוד יותר דברים מאלה שהשיג בחייו. מותו תהיה , עבורו, עליה בהשגותיו!

 

האסף אל עמך= המת פוגש את הקרובים אליו שמתו לפניו ושבאים לקבל את פניו אחרי מותו.

מי הם "עמך"? יכול להיות שהם הצדיקים שמתו לפניו

אבל הא"ה מסביר ש"עמיך" הם מתי הבדבר: משה התעקש להוציא את הערב ר ב. משה התעקש להשאיר בחיים את חוטאי עגל הזהב. הם אלה שבסוף חטאו בחטא המרגלים ומתו במדבר. על משה להמשיך במשימתו ולדאוג להם עד שיוכל להכניס אותם לעולם הבא! אחריות המנהיג לא נפסקת במותו אלא ממשיכה גם אחרי מותו!

האזינו מי

בע"ה ד תשרי התשע"ד

מישל בן שושן

 

בע"ה ד תשרי התשע"ד

מישל בן שושן

 

האזינו מי

 

 

מה אפשר ללמוד מהקביעה ש"התורה היא שירה"?

 

כתוב במסכת נדרים (לח-א):"כל התורה נקראת שירה "

 

  • מה היא שירה? בדרך כלל, שירה היא יצירה אומנותית שדורשת מהקורא אותה לפרש אותה ולקלוט על ידי הפרשנות שלו, רגש, רעיון, מחשבות..שהשירה אמורה לעורר בו.

בשירת האזינו למשל, רוב המשפטים והמילים אינם ברורים. הם אינם ניתנים לפרשנות אחת ויחידה . כל פסוק מתפרש על ידי הפרשן במובן שונה! קשה מאוד למצוא בה רצף של פשט ברור בלי עזרת פרשן. בנוסף לזה, רוב הפרשנים אינם מסכימים זה עם זה בקשר למובן המילים עצמם. אבל כל פרשן מביע את עמדותיו ואת הסתכלותו הייחודית של כל היהדות על ידי פרשנות זו.למשל "כשעירים עלי דשא" יכול להיות מתורגם על ידי רש"י, שהתורה דומה לרוחות (שעירים= סערת רוח) שנושבות על כל הבריאה (דשא= כל מה שמכסה את הארץ). אבל פרשנים אחרים יכולים לתרגם: שעירים= כמו שעיר עזים שאוכל את הדשא…

  • מה היא "פרוזה"?בכל החלקים האחרים של התורה, אנו פוגשים סיפורים והלכות שהמובן שלהם די ברור. "וישכם אברהם בבוקר, ויחבוש את חמורו.." משפט כזה נראה לנו ברור למדי מבחינת המובן הראשוני , ה"פשט".

בדרך כלל , "סיפור" רגיל ,פרוזה רגילה,הוא סיפור שעומד בפני עצמו. הוא לא "צריך את הקורא" לקבל מובן מסויים. בניגוד אליו,השירה כן זקוקה לקורא שייתן לשירה פרשנות ומובן משלו.

 

כשהגמרא מסבירה לנו ש"כל התורה נקראת שירה", זה מלמד אותנו שעלינו להתייחס אל כל חלקי התורה, אפילו החלק שבו הפשט בור לנו מאוד וגם החלקים של הלכות ומצוות, כאל שירה שדורשת מאיתנו פרשנות לא פחות מאשר קטעי שירה כמו ה"האזינו".

 

אם כן, אין התורה דומה לכל ספר אחר. התורה מזמינה אותנו לפרשן אותה. היא דורשת מאיתנו להעמיק בה ולשאול את עצמנו "מה היא רוצה להגיד לי?".אין לקחת את הפסוק "וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו, כדבר פשוט ומובן מאיליו. (למה התורה מספרת לי פרט זה? מה מסמל החמור? מה מסמל השקמת אברהם?..

בדרך כלל , קוראים ל"פרשנות" של הקורא :"התורה שבעל פה".

אין ה"תורה שבכתב" יכולה לעמוד על רגליה (במובן שיש לה "פשט", מובן ברור וחד משמעי)אלא על ידי התורה שבעל פה. ומי אחראי על התורה שבעל פה? …אני, הקורא!

 

המחלוקת בין הצדוקים והפרושים עומדת על זה.

הצדוקים טוענים שמה שכתוב , כתוב אחת ולתמיד ואין לפרשן אותו. אם כתוב למשל "ממחרת השבת" אז מדובר בשבת ממש. הפרושים יטענו שלא, שאפשר להבין אחרת מהפשט ולהגיד שהפשט הוא "מאחורי יום טוב ראשון של פסח"! הצדוקים יגידו ש"עין תחת עין" מובנו הוא שיש לפגוע בעין אדם שפגע בעין חברו. הפרושים יגידו שזה "ממון" כלומר, אין לפגוע בעין הפוגע אלא לדרוש ממנו פיצוי כספי.

עד היום, נראה לי, מחלוקת עמוקה ועקרונית זו ממשיכה להפריד את זרמי היהדות(למרות שכולם אמורים להמשיך את מסורת הפרושים!). אי אפשר להגיד שום דבר בלי שידרשו "איפה זה כתוב?" כאילו דוחים כ יצירה חדשה וחידוש אמיתי! זו תופעה שמתפשטת בשנים האחרונות , במיוחד בחוגים החרדים. וזה, לעניות דעתי, איננו סימן של בריאות ושגשוג של היהדות. מתמעטים הפרשנים הגדולים שלא פחדו להציע פרשנות אפילו אם היא שונה ואפילו מנוגדת לפרשנות של קודמיהם.

לדעתי, לא רק  "אפשרי" להציע פרשנות, אלא "חובה" על כל יהודי, לנסות ולהבין ולהחיות את התורה שבכתב על ידי קריאתו הייחודית.

יתרה מכן, נראה לי שעיקר מטרת התורה שבכתב הוא דווקא לעורר, לחייב שאלות , להזמין תגובת הקורא.עיקר התורה היא התורה שבעל פה, כלומר, עולם הפרשנות המתהווה מסביב לתורה שבכתב. כמו ששירה טובה יודעת ליצור מסביבה! בלי הקורא שמפרשן או לפחות שואל את עצמו, התורה, כמו השירה, תישאר אות מתה!

 

האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי

משה , הוא החכמה של ישראל. לכן, הוא קרוב יותר ל"שמים" ויכול להגיד "האזינו" לשמים כי הוא קרוב אליהם.

לעומת זאת, ישעיהו הוא הלב של שיראל. הוא קרוב לארץ, לרגש, לחיים הגשמיים. ולכן הוא אומר "שמעו שמים והאזיני ארץ" הוא אומר ,האזיני, לארץ הקרובה אליו.

הרמ"י מפרש:

השמים מסמל הצד השכלי של האדם והארץ מסמלת הארציות, הגשמיות והרגש אצל האדם.

לפני שמשה יסביר שהוא נותן את התורה לישראל, הוא מכריז שהתורה איננה מדברת רק אל השכל אלא גם אל הרגש. לא רק אל האינטלקט אלא גם אל הרגש והגוף כולו.

כמו כן, אין לקרוא את התורה על ידי מימד אחד בלבד. זו תהיה כמן עבודה זרה לקבל את התורה או לחיות את היהדות רק מצד השכל או רק מצד הרגש. כמו שהאדם מחובר משמים וארץ, אין לזלזל מאף חלק ואין להשתעבד לאף חלק. יש לכבד גם את השמים וגם את הארץ לפני שניגשים ללמוד את התורה!

 

כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב

התורה פונה אל הכלל (הדשא, לפי רש"י הוא כל העשבים שמכסים התבל)

אבל גם היא פונה אל כל יחיד (רביבים, מלשון רובה קשת,כמו חף המופנה אל נקודה אחת- עשב,לפי רש"י הוא כל מין ומין, כל פרט ופרט)

יש בתורה כדי לדבר אל כולם באופן שווה ויש בה גם כדי לדבר אל האדם הפרטי והמיוחד.

 

 

מה אפשר ללמוד מהקביעה ש"התורה היא שירה"?

 

כתוב במסכת נדרים (לח-א):"כל התורה נקראת שירה "

 

  • מה היא שירה? בדרך כלל, שירה היא יצירה אומנותית שדורשת מהקורא אותה לפרש אותה ולקלוט על ידי הפרשנות שלו, רגש, רעיון, מחשבות..שהשירה אמורה לעורר בו.

בשירת האזינו למשל, רוב המשפטים והמילים אינם ברורים. הם אינם ניתנים לפרשנות אחת ויחידה . כל פסוק מתפרש על ידי הפרשן במובן שונה! קשה מאוד למצוא בה רצף של פשט ברור בלי עזרת פרשן. בנוסף לזה, רוב הפרשנים אינם מסכימים זה עם זה בקשר למובן המילים עצמם. אבל כל פרשן מביע את עמדותיו ואת הסתכלותו הייחודית של כל היהדות על ידי פרשנות זו.למשל "כשעירים עלי דשא" יכול להיות מתורגם על ידי רש"י, שהתורה דומה לרוחות (שעירים= סערת רוח) שנושבות על כל הבריאה (דשא= כל מה שמכסה את הארץ). אבל פרשנים אחרים יכולים לתרגם: שעירים= כמו שעיר עזים שאוכל את הדשא…

  • מה היא "פרוזה"?בכל החלקים האחרים של התורה, אנו פוגשים סיפורים והלכות שהמובן שלהם די ברור. "וישכם אברהם בבוקר, ויחבוש את חמורו.." משפט כזה נראה לנו ברור למדי מבחינת המובן הראשוני , ה"פשט".

בדרך כלל , "סיפור" רגיל ,פרוזה רגילה,הוא סיפור שעומד בפני עצמו. הוא לא "צריך את הקורא" לקבל מובן מסויים. בניגוד אליו,השירה כן זקוקה לקורא שייתן לשירה פרשנות ומובן משלו.

 

כשהגמרא מסבירה לנו ש"כל התורה נקראת שירה", זה מלמד אותנו שעלינו להתייחס אל כל חלקי התורה, אפילו החלק שבו הפשט בור לנו מאוד וגם החלקים של הלכות ומצוות, כאל שירה שדורשת מאיתנו פרשנות לא פחות מאשר קטעי שירה כמו ה"האזינו".

 

אם כן, אין התורה דומה לכל ספר אחר. התורה מזמינה אותנו לפרשן אותה. היא דורשת מאיתנו להעמיק בה ולשאול את עצמנו "מה היא רוצה להגיד לי?".אין לקחת את הפסוק "וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו, כדבר פשוט ומובן מאיליו. (למה התורה מספרת לי פרט זה? מה מסמל החמור? מה מסמל השקמת אברהם?..

בדרך כלל , קוראים ל"פרשנות" של הקורא :"התורה שבעל פה".

אין ה"תורה שבכתב" יכולה לעמוד על רגליה (במובן שיש לה "פשט", מובן ברור וחד משמעי)אלא על ידי התורה שבעל פה. ומי אחראי על התורה שבעל פה? …אני, הקורא!

 

המחלוקת בין הצדוקים והפרושים עומדת על זה.

הצדוקים טוענים שמה שכתוב , כתוב אחת ולתמיד ואין לפרשן אותו. אם כתוב למשל "ממחרת השבת" אז מדובר בשבת ממש. הפרושים יטענו שלא, שאפשר להבין אחרת מהפשט ולהגיד שהפשט הוא "מאחורי יום טוב ראשון של פסח"! הצדוקים יגידו ש"עין תחת עין" מובנו הוא שיש לפגוע בעין אדם שפגע בעין חברו. הפרושים יגידו שזה "ממון" כלומר, אין לפגוע בעין הפוגע אלא לדרוש ממנו פיצוי כספי.

עד היום, נראה לי, מחלוקת עמוקה ועקרונית זו ממשיכה להפריד את זרמי היהדות(למרות שכולם אמורים להמשיך את מסורת הפרושים!). אי אפשר להגיד שום דבר בלי שידרשו "איפה זה כתוב?" כאילו דוחים כ יצירה חדשה וחידוש אמיתי! זו תופעה שמתפשטת בשנים האחרונות , במיוחד בחוגים החרדים. וזה, לעניות דעתי, איננו סימן של בריאות ושגשוג של היהדות. מתמעטים הפרשנים הגדולים שלא פחדו להציע פרשנות אפילו אם היא שונה ואפילו מנוגדת לפרשנות של קודמיהם.

לדעתי, לא רק  "אפשרי" להציע פרשנות, אלא "חובה" על כל יהודי, לנסות ולהבין ולהחיות את התורה שבכתב על ידי קריאתו הייחודית.

יתרה מכן, נראה לי שעיקר מטרת התורה שבכתב הוא דווקא לעורר, לחייב שאלות , להזמין תגובת הקורא.עיקר התורה היא התורה שבעל פה, כלומר, עולם הפרשנות המתהווה מסביב לתורה שבכתב. כמו ששירה טובה יודעת ליצור מסביבה! בלי הקורא שמפרשן או לפחות שואל את עצמו, התורה, כמו השירה, תישאר אות מתה!

 

האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי

משה , הוא החכמה של ישראל. לכן, הוא קרוב יותר ל"שמים" ויכול להגיד "האזינו" לשמים כי הוא קרוב אליהם.

לעומת זאת, ישעיהו הוא הלב של שיראל. הוא קרוב לארץ, לרגש, לחיים הגשמיים. ולכן הוא אומר "שמעו שמים והאזיני ארץ" הוא אומר ,האזיני, לארץ הקרובה אליו.

הרמ"י מפרש:

השמים מסמל הצד השכלי של האדם והארץ מסמלת הארציות, הגשמיות והרגש אצל האדם.

לפני שמשה יסביר שהוא נותן את התורה לישראל, הוא מכריז שהתורה איננה מדברת רק אל השכל אלא גם אל הרגש. לא רק אל האינטלקט אלא גם אל הרגש והגוף כולו.

כמו כן, אין לקרוא את התורה על ידי מימד אחד בלבד. זו תהיה כמן עבודה זרה לקבל את התורה או לחיות את היהדות רק מצד השכל או רק מצד הרגש. כמו שהאדם מחובר משמים וארץ, אין לזלזל מאף חלק ואין להשתעבד לאף חלק. יש לכבד גם את השמים וגם את הארץ לפני שניגשים ללמוד את התורה!

 

כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב

התורה פונה אל הכלל (הדשא, לפי רש"י הוא כל העשבים שמכסים התבל)

אבל גם היא פונה אל כל יחיד (רביבים, מלשון רובה קשת,כמו חף המופנה אל נקודה אחת- עשב,לפי רש"י הוא כל מין ומין, כל פרט ופרט)

יש בתורה כדי לדבר אל כולם באופן שווה ויש בה גם כדי לדבר אל האדם הפרטי והמיוחד.