ואתחנן פי 4

בע"ה טו באב התשע"ט

מישל בן שושן

 

ואתחנן פי 4

 

1 המזוזות (לע"ד)

בפרשה שלנו כתובה המצווה של כתיבת "הדברים האלה" על מזזות בתך..". החכמים דרשו, מחוסר הוו בין שני אותיות ז', שיש לשים מזוזה רק על מזוזה אחת של הדלת .(מימין לכניסה) ולא בשתי מזוזות. דרשה זו תמוה ולא מתאימה לפשט. כי הרי אם הכתוב היה רוצה ללמד אותנו שיש לשים רק על מזוזה אחת הוא היהמחסר את הו' השני והיה כותב: על מזוזת ביתך"!

 

זה דורש מאיתנו להבין למה באמת לא שמים שתי מזוזות אחת בכל צד של הדלת?.

כשבני ישראל יצאו ממצרים, הם התבקשו לשים דם על שתי המזוזות (ועל המשקוף).

 

נראה לי שאפשר להבין זאת על ידי מבנה הדלת והציר שלה. דם או מזוזה על צד אחד, מקבע את הקשר עם ה'. מסביב לקיבוע הזה, יש מרחב תמרון לאדם בפתיחת הדלת. אבל אם נקבע את שני צידי הדלת, אי אפשר לפתוח את הדלת, אין יותרק חופש תמרון לאדם! הכל מקובע מה'!

 

מזבח ה', הוא מקום השייך כולו לה'. לכן, יש להזות עליו דם, מכל צדדיו כי הוא כולו מקודש לה'.

כך גם הבית של יוצאי מצרים: כל הבית שלהם הפך למזבח כדי לאכל בו קרבן הפסח. הדלת של הבית שלהם היה דומה לקרנות המזבח שיש להזות על ארבעתם את הדם. כל הבית נהפך לקדוש ולמקובע מבחינה זו. ויציאת מצרים דרשה לצאת מהבית הזה! לא רק כי הוא שייך לגלות מצרים, אלה אולי גם כן, כי הוא נחשב למקום של קיבוע (אמנם קיבוע לה' אבל קיבוע גמור! ) והיציאה משם נקראת יציאה לחירות האדם!!

 

אין חירות האדם יכולה להיות בעלת משמעות כשאין קיבוע לגמרי. ולכן, הפשרה היא לקבע רק ציר אחד מהדלת ומסביב לו, האדם הוא חופשי. זה חופש מקובע בציר מרכזי אבל הסיבוב מסביבו הוא החופש האמיתי!

 

נראה לי שזה גם טעם מצוות התפילין של יד : רק על יד אחת ולא קושרים את שתי הידיים!!!

 

  1. ההשוואה עם פרשת עקב (הרב סמט)

 

למטה , הבאנו טבלה הכוללת שני קטעים מפרשיות ואתחנן ועקב. שתיהן עוסקות בביאה לארץ , לסכנות העורבות בה ומצוות הנגזרות מסכנות אלו.

  • בפרשת ואתחנן, (כנראה שמדור בשלב הראשון של הכניסה לארץ), העם מוצא בתים ובורות כרמים, וכל טוב שמשאירים העמים שכבשנו. זה מאוד פרקטי כי אנו יכולים להינות מכל ההתקדמות והשכלול של העמים הקודמים . כי אם לא, היה לוקח לנו הרבה זמן ליצור את כל התשתיות מחדש.
  • בפרשת עקב (כנראה שמדובר שם בשלב שני, מאוחר יותר ), התורה מציינת שהארץ עצמה היא טובה. כי עלינו לעבוד אותה. אין כבר שום דבר מוכן, יש להתחיל לעבוד מכוחות עצמנו .
  • בפרשת ואתחנן, הסכנה היא : שיחד עם התשתיות והרכוש שנמצא, נקבל בתוכנו גם את התרבות הקשורה לחפצים האלה . ואז נעבוד עבודה זרה. מכאן, מצוות להיפרד מכל מה שיזכיר עבודה זרה, כולל איסור החיתון עם הכנענים.
  • אבל בפרשת עקב, הסכנה היא אחרת: הגאווה של העשייה העצמאית, עלולה להשכיח אותנו שה' הוא הנותן לנו כוח לעשות חייל! אם אנו נרגשי ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה", לא נשכחה ש"ה' הוא הנותן לך כוח לעשות חייל"!!

זה יכול גם להסביר למה בפרשת ואתחנן כתוב "ואכלת ושבעת" ובפרשת עקב :"ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך".  כי רק כשהעמל שלך הביא לך השפע, אתה עלול לשכוח את ה' אבל כשברור שאתה נהנה מעמלם של אחרים, אין סכנה כזו כי אין כאן גאווה.

לסיכום:

שכחת ה' יכולה לנבוע משתי סיבות:

  1. הסכנה התרבותית כשהשפע מביא איתו תוכן תרבותי זר
  2. הסכנה החומרית, כשהשפע נראה נובע אך ורק מהכוח שלנו

 

 

  פרשת ואתחנן פרשת עקב
שני שלבים התחלת הכיבוש אחרי תקופת הכיבוש
תיאור טוב הארץ מוצאים שם תשתיות מוכנות לארץ פוטנציאל מצויין
הסכנה לקבל, יחד עם השפע של העמים הקודמים, גם התרבות שלהים:

עבודה זרה

השמחה והגאווה להצלחת הוצאת השפע מהארץ על ידי כוחינו, עלולים להשכיח מקור הכוח: ה'
המצוות הפרדה טוטאלית עם כל מה שמזכיר אלילות ועבודה זרה, כולל החיתון עם העמים הביכורים, ברכות הנהנים, המצוות הקשורות בארץ, הדת, איום הגלות

 

ואתחנן (ו', י-טו) עקב (ח', ז-כ)
והיה כי יביאך ה' א-להיך אל הארץ אשר נשבע לאבֹתיך… לתת לך.

ערים גדֹלֹת וטֹבֹת                 אשר לא בנית

ובתים מלאים כל טוב          אשר לא מלאת

ובֹרֹת חצובים                        אשר לא חצבת

כרמים וזיתים                      אשר לא נטעת

 

 

                        ואכלת ושבעת.

 

 

כי ה' א-להיך מביאך אל ארץ טובה

ארץ נחלי מים, עֲיָנֹת ותהֹמֹת יֹצאים בבקעה ובהר.

ארץ חִטה ושעֹרה וגפן ותאנה ורִמון

ארץ זית שמן ודבש.

ארץ אשר לא במסכנֻת תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה,

ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצֹב נחֹשת.

 

                          ואכלת ושבעת וברכת את ה'

א-להיך על הארץ הטֹבה אשר נתן לך

השמר לך פן תשכח את ה'

 

 

 

 

 

 

אשר הוציאך מארץ מצרים מבית עבדים.

 

 

 

 

 

 

 

את ה' א-להיך תירא ואֹתו תעבֹד ובשמו תשבֵעַ.

 

לא תלכון אחרי אלהים אחרים מאלהי העמים אשר סביבותיכם.

כי א-ל קנא ה' א-להיך… והשמידך מעל פני האדמה.

 

הִשמר לך פן תשכח את ה' א-להיך

לבלתי שמֹר מצוֹתיו ומשפטיו וחֻקֹתיו אשר אנכי מצַוך היום.

פן תאכל ושבעת, ובתים טֹבים תבנה וישבת.

ובקרך וצאנך ירביֻן, וכסף וזהב ירבה לך, וכל אשר לך ירבה.

ורם לבבך ושכחת את ה' א-להיך

המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים.

המוליכך במדבר הגדֹל והנורא נחש שרף ועקרב

וצִמאון אשר אין מים,

המוציא לך מים מצור החלמיש.

המאכִלך מן במדבר אשר לא ידעון אבֹתיך

למען ענֹתך ולמען נסֹתֶך, להיטִבך באחריתך.

ואמרת בלבבך כֹחי ועֹצם ידי עשה לי את החיל הזה.

וזכרת את ה' א-להיך כי הוא הנֹתן לך כֹח לעשות חיל…

והיה אם שכֹח תשכח את ה' א-להיך

והלכת אחרי אלהים אחרים ועבדתם והשתחוית להם

העִדֹתי בכם היום כי אבֹד תֹאבֵדון.

 

 

 

ואתחנן לעד 7

בע"ה י אב התשעז

מישל בן שושן

 

ואתחנן לעד 7

 

  • שינוי גרסאות בין עשרת הדברות, בין פרשיות יתרו לואתחנן.

 

אנו רגילים, כבר מהתחלת ספר דברים, לקרוא גרסאות שונות של אותם הסיפורים שכבר קראנו בספרים הקודמים.(המרגלים, שרי אלפים..) כל פעם אנו מנסים להבין סיבת  שינוי הגרסא .

אבל כשמדובר בעשרת הדברות, יש בעיה חדשה שצצה: הגרסה הראשונה נכתבה על לוחות אבן! זה לא רק סיפור שניתן לספר אותו מזוויות שונות,על ידי אנשים שונים, מבחינות שונות, או בזמנים שונים אחרי שצצו הבנות חדשות.כאן , יש מילים שנכתבו בלוחות אבן!אמנם חוץ ממשה, אף אחד לא ראה מה היה כתוב בלוחות כי הן נשברו. אבל משה בעצמו, קרא אותן והוא זה שמספר לנו מה היה כתוב. איך יכול להיות שכאן, בפרשה שלנו, הוא אומר שבלוחות נכתבו מילים שונות ממה שהוא סיפר בעצמו שהיו כתובים, בפרשת יתרו?

במילים אחרות,האם הגרסה של עשרת הדברות שיש בפרשה שלנו היא גרסה שונה מעשרת הדברות שכתובים בפרשת יתרו. כלומר, אותם הדברים שהיו כתובים בלוחות הראשונים, רק בגרסה שונה, או שמה הם הדברים שהיו כתובים בלוחות השניים, ואז ,כביכול,הכל מסתדר:

  • בלוחות הראשונים נכתבו מילים שכתובים בפרשת יתרו
  • בלוחות השניים, נכתבו מילים אחרות שכתבות בפרשת ואתחנן.

זה באמת נראה פוטר את כל השאלות ששאלנו לעיל. וזה אכן מקובל על ידי  המפרשים. אבל פשט הפסוקים לא אומר זאת. בפרשה שלנו לא כתוב בשום מקום שהדברות האלה הן אלה שנכתבו בלוחות השיניים.

ועוד: אחרי שה' מסכים לתת למשה לוחות שניים, הוא אומר:

"וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שיברת"

נראה שה' יכתוב את אותם הדברים. נכון שבין הלוחות הראשונים והשניים קרא חטא העגל . זה יכול להיות באמת שינוי דרמאטי ,בין בתפיסה של העם, בין בתכנית האלוהית. זה יכול להסביר שה' יבחר לכתוב מילים אחרות, שיתאימו למצב החדש שנוצר אחרי חטא העגל.

אם כן, ניתן להציע ששינוי הגרסאות נובע מחטא העגל וה' בעצמו משנה את הדברים והוא כותב מילים אחרות.

אבל יש כיוון אחר שמציע שמשה הוא זה ששינה את הגרסא והוא זה שמתקן את הדברים בגלל חטא העגל .

או , מפרשים אחרים שמציעים שמשה משנה את הגרסא רק עכשיו, אחרי ארבעים שנה , לפני מותו, כמו שהוא משנה את הגרסאות של הסיפורים האחרים, כדי להיות יותר מתאים למצב העם .

אסכם האפשרויות:

 

שתי אפשרויות פרשת יתרו פרשת ואתחנן בעיות
1. בשני הלוחות נכתבו מילים שונות כתובים המילים שהיו כתובים בלוחות הראשונים כתובים המילים שכתובים בלוחות השניים 1.      ה' אמר שיכתוב אותם הדברים בשני הלוחות

2.      בפרשה שלנו,משה לא אומר שמדובר בלוחות שניות

2. בשני הלוחות נכתבו אותם המילים משה כותב גרסא אחת משה כותב גרסא שונה לפני מותו,כדי להסביר לעם דברים מתאימים יותר 1.      איך אפשר לקבל שתי גרסאות של דברים "כתובים"?

2.      מה היא הגרסא ה"אמיתית" שנכתבה?

 

מול שתי האפשרויות, נראה שהאפשרות הראשונה היתה מועדפת על ידי הפרשנים. הם יכלו "להסתדר" יותר עם הבעיות שהאפשרות הזאת יוצרת מאשר השנייה. ניתן להגיד שה' כתב "כדברים" שהיו  כתובים בראשונות. ואפשר להגיד שמשה, בפרשה שלנו ,מספר לדור החדש את הגרסה של הלוחות השניות כי הן מתאימות למציאות של היום:

  • יש לנו , בארון, את הלוחות השניות האלה (הראשונות נשברו !)
  • אנו נמצאים אחרי חטא העגל והלוחות השניות מתאימות לנו.

יש מקום אמנם לנסות ולחזק את האפשרות השנייה:

התורה מספרת לנו, הקוראים, את מה שהיה כתוב בלוחות הראשונות, אבל העם לא יודע זאת כי הן נשברו. לכן, למשה נשארת האפשרות להגיד עכשיו, לדור החדש, אחרי מותו, את אותם הדברים בשינויים קלים שלדעתו, יובנו יותר ויתאימו יותר .

  • מה הן עשר הדברות.

כדי להמשיך בחקירה,אני מציע לעיין בשאלה לכאורה פשוטה שהיא "מה הן הדברות"?

בניגוד ל"מאמרות" שנבראו בהם העולם או למכות מצרים, (שמקובל להגיד שהיו עשרה), התורה מציינת את המספר "עשרת הדברים" בקשר לדברות. אכן לא כתוב בשום מקום בתורה שהיו עשר מכות. אנו סופרים אותם וכך מקבלים זאת. אבל כאן, העובדה שהתורה מציינת שהם עשרה, מקשה עלינו. אילו לא היה כתוב שהן עשרה היינו יכולים לספור 11 או שתים עשרה או אפילו רק ארבעה!

  1. הפרשיות

יש מסורת עתיקה מאוד של חלוקת הטקסט על ידי פרשות סתומות ופתוחות. לפי החלוקה הזאת, יש באמת עשר דברות, שמקבילות לעשר פרשיות. באפשרות הזאת הדברות הן:

אנכי, לא תישא, זכור את, כבד, לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה, לא תחמוד, לא תחמוד(לא תתאווה).

  1. הציווים

ניתן לספור 12 ציווים שונים בכל הטקסט.

(עוד מקום בתורה  שיש , במקביל, את שני המספרים האלה 10 ו  12 כמניין השבטים)

  1. החלוקה המקובלת היום

זו חלוקה, כנראה , שנולדה בתקופת סוף בית שני ,כשהחכמים רצו להדגיש את חומרת השילוש בנצרות. הם חילקו "אנכי ה'" ו"לא יהיה לך" לשתי דברות כדי להחמיר על העובר עליהן. למרות שייכותם של מילים אלה לפרשה אחת, ולפסוק אחד,למרות שב"אנוכי.." אין כל ציווי ברור, הם חילקו אותו לשני דיברות. זה אילץ אותם לחבר בין שתי הדברות האחרונות "לא תחמוד בית רעך" ולא תחמוד אשת רעך.." לדברה אחת, למרות היותם שייכים לשתי פרשיות שונות.

 

  • החלוקה בתוך הדברות
    1. בחלוקה המקובלת היום, רגילים אנו לדבר על חלוקה בין חמש דברות ראשונות, שהן עוסקות במצוות בין אדם למקום (ואז יש בעיה עם כבד את אביך) ומצוות בין אדם לחברו בחמשת הדברות האחרונות.חלוקה זו מתאימה לחלוקה בין העולם הדתי והעולם החברתי, אנושי טבעי.(אני לא בטוח שעקרון זה לא הושפע מהתרבות הייונית רומאית! של עולם גשמי מול עולם רוחני)
    2. ישנם גם חלוקות שונות שהוצעו לאחרונה: כתיבת הדברות על שני לוחות, חמש מול חמש, לא חייבת להיות כמו שאנו רגילים . למשל,יכול להיות שבלוח השני, נכתבה הדברה השנייה למעלה, מול הראשונה, וכן הלאה:
אנכי לא יהיה לך
לא תישא זכור את יום השבת
כבד את אביך (שנתנו לך את החיים) לא תרצח
לא תנאף לא תגנוב
לא תענה ברעך לא תחמוד..רעך

 

  1. לפי החלוקה העתיקה יותר (לפי הפרשיות), יש לנו שלוש דברות שמתייחסות ליציאת מצרים
  1. אנכי ה' א' אשר הוצאתיך מארץ מצרים..
  2. לא תישא
  3. שמור את יום השבת…וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים…..

אחר כך יש שבע דברות שעוסקות בחיים בארץ ישראל:

  1. כבד את אביך….למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' נותן לך…

2-7. לא תרצח, ולא תנאף,….בית רעיך ושורו וחמורו וכל אשר לרעך .

זה מזכיר מאוד את החלוקה הקבלית בן שלוש הספירות הראשונות ושבע האחרונות שעוסקות בחיי העולם התחתון בשלוש הראשונות, ה' מוציא את ישראל ממצרים ובשבע האחרונות, הוא מצווה על סידור החברה בארץ ישראל.

הלוח הראשון:יציאת מצרים הלוח השני: החיים בארץ
אנכי ה' א' אשר הוצאתיך מארץ מצרים כבד…..על האדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך
לא תרצח
לא תישא את שם ה' לא תנאף
לא תגנוב
שמור את יום השבת..כי עבד היית בארץ מצרים לא תענה
לא תחמוד
לא תתאווה

 

  • ההבדלים בין יתרו ל"ואתחנן"

אין הבדלים גדולים. בכל זאת, כל ההבדלים ה"קטנים" שקיימים נבחנו בקפידה והולידו פירושים ודברי תורה מרובים. נציין כמה מהם :

 

  1. זכור ושמור

בלוחות הראשונים, לפני חטא העגל, בפרשת יתרו, העם עדיין "מובל" על ידי ה'. הוא פאסיבי.בשבת, יש לזכור בלבד שה' הוא זה שברא את העולם. בלוחות השניים, או אולי אחרי ארבעים שנות המדבר, בדור החדש המוכן להיכנס לארץ, על הישראלי להיות אקטיבי יותר. הוא "שומר" את השבת, והוא אמור "לעשות את השבת". הסיבה של השבת היא כבר לו בריאת העולם אלא יציאת מצרים, מאורע שהוא חווה בעצמו . כמו שאחרי חטא העגל, העם התבגר וכדי לתקן את חטא העגל הוא התבקש "לבנות" משכן, כך השבת הופכת לעשייה אנושית, בהקשר אנושי.

 

  1. לא תחמוד
  • בלוחות הראשונים, כתוב:

לא תחמוד בית רעך. לא תחמוד אשת רעך…..

  • בלוחות השניים (ואתחנן) כתוב

לא תחמוד אשת רעך. ולא תתאווה בית רעך…

יש מקום לחשוב שיש, בדברות הדרגה בחומרת המצוות:

לא תרצח יותר חמור. לא תנאף פחות. לא תגנוב פחות,וכן הלאה. אם כן, הסדר חשוב! נוכל להסיק מכאן שבפרשת יתרו , בית רעך יותר חשוב מאשת רעך! ובפרשה שלנו, אשת הריע הופכת להיות חשובה יותר!!

יש כאן שינוי תפיסה ערכית !

 

  1. הוווים

בגרסא שלנו, חמשת הציווים האחרונים קשורים בוו החיבור:

ביתרו כתוב:

לא תרצח- לא תנאף- לא תגנוב..

כאן כתוב:

לא תרצח- ולא תנאף- ולא תגנוב…

הלוחות הראשונים דורשים: לא תרצח, נקודה! לא לרצוח שום דבר. אפילו לא את היצר הרע שבי ??.

משה מסביר בגרסא החדשה: לא תרצח ולא תנאף.. כלומר, עליך לחשוב על מכלול הציוויים גם יחד. גם לא לרצוח אבל גם לא לנאוף. ואם כדי לבטל מקרבך החמדה והניאוף אתה חייב לרצוח את היצר הרע שבך, אז כן תרצח אותו כי מה שחשוב זה לשמור על כל האילוצים גם יחד.

זו דרישה הרבה יותר קשה: אין האדם יכול להיות "ראש קטן" ולהגיד :"זה כתוב- אני מקיים". לא! כי כתובים עוד דברים שיש לקיים אותם גם יחד! יש שיקולים שונים כל הזמן על כל מעשה. אי אפשר להתחבא מאחורי "מה שכתוב". יש לקבל אחריות על כל דבר כששוקלים את כל הדברים גם יחד. לכן החיבור בין האיסורים חשוב מאוד והוא פונה לעם יותר בוגר. עם שכבר חטא , נענש והתחיל לכפר.

 

  1. שקר או שווא

הרב גיל ברנהיים לימד אותנו לפני שבוע משמעות לשינוי הגרסאות בדברה התשיעית:

ביתרו כתוב:

לא תענה ברעך עד שקר

כאן כתוב

לא תענה ברעך עד שווא

לילדים, מלמדים שיש להגיד את האמת. וזה תמיד נכון. אבל יש עוד מימדים חשובים חוץ לאמת היבשה: יש את החכמה והתועלת של אמירת האמת. אם זו אמת סתם "לשווא", לפעמים היא עלולה להזיק יותר. למה להגיד את האמת (מחוץ למקרה של עדות, שאז,  דורשים מאיתנו לדבר ולהעיד על האמת). יכול להיות שיש אנשים שרוצים סתם להזיק או להקניט או להתגאות, או לעשות בעיות, דרך אמירת "האמת" בכל מחיר.

יש שיקול בוגר יותר, חכם יותר, מועיל יותר: לא להיגד דברים בטלים, שהם סתם דברים שאינם שווים לאמרם עכשיו, בזמן הזה, במצב הזה, מול אנשים מסויימים.

זו דרישה הרבה יותר קשה. כי עלי להפעיל כל הזמן את שיקול דעתי ולראות אם האמת הזו ראויה היא להיאמר עכשיו והאם זה יועיל. מתי לדבר ומתי לשתוק. מה להיגד ומה עדיף לדחות.

 

  1. למען ייטב לך

למדתי לפני כמה שנים מהרב גיל ברנהיים טעם לשינוי גרסאות בדברת "כבד את אביך"

ב"ואתחנן", יש תוספת שאיננה קיימת ביתרו:    "ולמען ייטב לך"

לאמר ,שכיבוד ההורים איננו מופנה אך ורק לרווחת ההורים עצמם, אלא גם למי שיודע לכבד אותם. כי הוא זה שייטב לו ! לא כשכר מהשמים בלתי תלוי, אלא כתוצאה ישירה מכיבוד ההורים:

כיבוד משלון כבד. לתת את המשקל הראוי לחלק של ההורים בנפש שלי. יש ללמוד מה יש בי מאבא ומה יש בי מאימא. עשיית  הבירור הזה עשוי לגרום לי להבין דברים חשובים שיעזרו לי לחיות יותר טוב!!

 

מסקנות

נראה לעניות דעתי שההבדל בין שתי הגרסאות של עשרת הדברות מביע שינוי תפיסה :

הגרסא הראשונה היא יותר אידיאלית, שמימית, אלוהית.

הגרסה השנייה . יותר קרובה למציאות האנושית. יותר מובנת, יותר ישימה.

בדומה להבדלים האחרים בספר דברים, ברור שמשה רבינו מנסה להסביר יותר, הוא לוקח בחשבון נתונים חדשים: הוא התקרב אל העם. הוא פחות איש האלוהים והוא יותר חלק מהעם . ארבעים שנה עברו. ולא רק הזמן הזה עבר אלא כל מה שהבגרות יכולה לחולל בעם ובמשה עצמו.

 

מה שחשוב, כנראה, זה פחות "מה שכתוב" ויותר מה זה עושה לאדם השומע!

 

זה סוד התורה שבעל פה!

 

היום כולם שואלים "מה שאתה אמרת, איפה זה כתוב?"

כאילו רק מה שכתוב, חשוב. מה שהאדם מולך חושב, מה שהוא מחדש, מה שהוא יוצר, זה בטל!

לא מקבלים מה שלא כתוב!

אבל כל מה שאמרו הלל ושמאי ורבי עקיבא ורבי טרפון, לא היה "כתוב, לפני כן!

כל מה שאמר רש"י והרמב"ן, והרב ברלין וה"אור החיים הקדוש", לא היה כתוב לפני.

 

הכל נאמר מסביב לעניין אחד מקובל על כולם: התורה שבכתב . זה מאחד את הכל . אבל ריבוי הדעות והחידושים וההתפתחויות בכל דור, הם החשובים!!

 

ובכלל, מה היא התורה שבכתב?

יש אומרים שזה התנך. או , יותר בצמצום, חמישה חומשי התורה. או רק ארבעת החומשים הראשונים (כשספר דברים הוא משנה התורה, התחלתה של התורה שבעל פה)

או רק החלקים שכתוב לגביהם שמשה כתבם

או אולי רק עשרת הדברים, שנכתבו על לוחות אבן

או אולי רק שני הדברים הראשונים ששמעו מפי הגבורה

או אולי רק שתי המילים הראשונות "אנכי ה'"

או אולי רק אות אחת "א"……

 

העיקר הוא שהכל מסתובב מסביב לדבר אחד

אבל העיקר היותר גדול הוא, לעניות דעתי, החיוב להרבות, ליצור, לחדש, לפתח, להחיות בכל דור, אצל כל אדם, את תורת ה'.

 

vaethanan akadem

VAETHANAN

MICHEL BENSOUSSAN 2016

POUR AKADEM

http://www.akadem.org/sommaire/paracha/5776/parachat-hachavoua-5776/vaet-hanan-le-dieu-de-nos-contradictions-09-06-2016-81880_4611.php

 

  1. 1une seule parole et pas deux

 

notre Sidra    Vaethanan   se trouve dans le livre de Devarim, le deutéronome.

moise a120 ans.   40 de plus qu'a la sortie d'Egypte. il a appris beaucoup.

 sur lui même    et sur le peuple qu'il dirige.

le peuple aussi a changé .

les défis qui attendent cette nouvelle génération sont différents:

 ils doivent entrer en terre de Canaan et transformer les enseignements théoriques , reçus dans le désert, en mettant en place une structure politique, militaire, agricole. bref, devenir une nation indépendante et responsable. fini le temps des miracles visibles. il n'y aura plus   de man,  ni de nuée protectrice    ni parole permanente de dieu. moise a donc un discours différent.  urgent,

 il doit mourir bientôt.

il revient sur les points les plus importants

/son discours doit sensibiliser la nouvelle génération,  lui parler dans son langage.

 il doit aussi tenir compte des fautes que ce peuple a commises, pour rectifier le tir.

 il doit surtout ébranler son auditoire. il doit éveiller les esprits, pour réactualiser la parole du Sinaï,

 la rendre plus percutante.

c'est un peu la loi orale que moise initie dans ce livre. le style y est différent. les recommandations se succèdent , sans ordre apparent. ca foisonne dans tous les sens. on sent l'urgence et l'importance du propos.

 il y a des reprises, mais toujours sous un angle de vue différent,   plus proche de la réalité humaine. moise est encore plus  proche de son peuple .il s'inquiète pour son avenir et tente de lui donner ses dernières recommandations.

c'est dans ce contexte, que nous trouvons dans notre Sidra , le texte des dix commandements.

 ou plutôt, pour employer le terme de la Thorah, les dix paroles.

ce texte, écrit sur les tables de la loi au mont Sinaï, est écrit deux fois dans la Thorah.

 une première fois, dans la Sidra Ytro, dans le livre de Shemot, cinquante jours  après la sortie d'Egypte.

et une seconde fois, dans notre Sidra.

 les deux textes sont quasi identiques. l'un a été donné avant la faute du veau d'or.

mais moise a alors brisé les tables de la loi sur lesquels il était écrit.

 ensuite, après le grand pardon de dieu ,le jour de kippour,  moise a descendu d'autres tables de la lois, avec un texte légèrement modifié  qui prend en compte les faiblesses du peuple.

en effet, si le peuple, qui venait d'entendre la voix divine et assister au don de la Thorah, a été capable d'adorer un veau en or, c'est qu'il y a la, un grave problème.

 le texte des dix paroles va donc être légèrement modifié pour éclaircir certains points.

c'est ce texte qui se trouve dans notre Sidra Vaethanan  que je vous propose d' étudier .

 je ne m'attarderais que sur quelques points précis et j'espère,  qu'une idée directrice,  pourra ressortir de notre étude.

 je vous en donne tout de suite le thème: c'est l'interdit de l'idolâtrie.

lisons le premier verset :   chapitre 5 verset 6

דברים פרק ה

(ו) אָנֹכִי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי:

je suis l'eternel ton dieu qui t'ai fait sortir d'Egypte tu n'auras pas d'autres dieux sur ma face.

dans ce verset il y a 2 commandements:

le premier= je suis l'eternel ton dieu

et le second=  tu n'auras pas d'autres dieux.

en quoi la phrase "je suis l'eternel ton dieu " est un commandement? c'est plutôt une présentation de celui qui nous parle. il n'y a pas écrit "tu croiras en moi". ca n'a d'ailleurs pas de sens. imaginez  quelqu'un qui  se présente a vous, "bonjour, je voudrais que tu crois en mon existence". ca n'a pas de sens!

mais alors de quoi s'agit il?

je voudrai vous proposer la réponse suivante:

cette phrase: "je suis l'eternel ton dieu" est liée intrinsèquement a ce qui suit: l'interdiction de l'idolâtrie.

ce ne serait donc plus deux paroles distinctes

 "je suis dieu "

 et "tu n'auras pas d'autres dieu",

mais un seul et même sujet. pas deux, mais une seule parole!

 ma proposition   est d'ailleurs en accord avec la manière dont le texte est écrit

en effet, lorsque l'on ouvre un Sefer Thorah, on remarque  tout de suite que ce texte est partagé en dix paragraphes.

 a chaque fin de  paragraphe, le texte laisse un espace blanc ou repart a la ligne .

 comme il y a dix paroles,

 dans un texte écrit  en dix paragraphes ,

 il me semble légitime de proposer que chaque paragraphe corresponde a une parole.

lisons donc tout le premier paragraphe comme une seule et même parole. je suis dieu qui t'ai fait sortir d'Egypte, tu n'auras pas d'autres dieu, tu ne feras pas d'idoles etc.., donc, tout ce paragraphe concerne l'interdit de l'idolâtrie.

  1. l'idolâtrie

mais alors qu'est ce que l'idolâtrie?

  • première hypothèse: on réduit l'interdit de l'idolâtrie au combat contre le paganisme de l'époque . être idolâtre serait, dans cette optique, adorer des petites statuettes et leur attribuer des pouvoirs magiques. cette hypothèse est assez agréable. on se dit que nous n'avons plus rien a voire avec ce genre de pratique " primitives". nous sommes, aujourd'hui  évolués et même si on n'est pas très croyant ou religieux, hé bien ça, au moins, on le   bref nous ne sommes pas des idolâtres.

mais alors, tout ce premier paragraphe devient presque caduque. en quoi il pourrait nous concerner?

  • une seconde lecture, celle par exemple de grands commentateurs comme le Mey Hachiloah, Rabi Yossef Lainer,

 définit l'idolâtrie comme une tentation inhérente a toute pratique religieuse,

 quelle qu'elle soit.

 même après avoir accepté l'existence d'un dieu unique et invisible.

d'ailleurs, rappelons nous que  juste après la révélation au mont Sinaï, les juifs adorent un veau en or!

dans ce cas, cela nous toucherait tous aujourd'hui pas moins qu'a des époques plus anciennes.

reprenons les termes de la Thorah qui définissent  l'idolâtrie:

le mot Pessel par exemple: une sculpture. étymologiquement, cela veut dire éliminer לפסול . effectivement, lorsque l'on sculpte, on élimine de la matière et ainsi, on élimine toutes les possibilités qu'offrent le matériau pour n'en garder qu'une seule.

un autre mot est souvent utilisé aussi: Massekha. masque. le veau d'or est qualifié de Eguel Massekha.

 on parle aussi d'Elohey Massekha לא תעשה לך

שמות פרק לד  (יז) אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ:

Massekha veut dire masque. il cache le visage. une autre  étymologie nous renvoie au moule dans lequel est versé le métal en fusion.

tant qu'il est liquide, il peut prendre une infinité de formes. mais une fois refroidi, le métal prend une forme figée, définitive. Massekha renvoie a  cette forme refroidie, figée du métal,. le masque aussi représente un visage figé . en hébreu, visage se dit Panim. toujours au pluriel,

mettre un masque sur soi,  ou sur quelqu'un d'autre, c'est éliminer les autres  possibilités que peut offrir un visage vivant, et n'en garder qu'une.

encore un mot employé par la Thorah, celui de Temouna. une image. une représentation. il n'est pas interdit de prendre une photo. ni de dessiner ni de peindre. par contre il est interdit de réduire dieu a une image. éliminer toutes les autres facettes, les infinis possibilités de l'être.

l'idolâtrie c'est donc la réduction de l'être suprême.

quand on dit par exemple :le  "bon dieu".

c'est deja réduire dieu,  a un être bon.

c'est très dangereux. par ce qu'alors on ne comprend plus pourquoi il y a tant de malheurs , de souffrances, de guerres. dans ce cas, on attribuera le mal a un autre dieu, le diable.

 ou alors, on refuse tout simplement  de croire a ce "bon dieu".

en fait dieu est bon , mais il est aussi redoutable, et puissant et incompréhensible, et miséricordieux etc. d'ailleurs, établir  une telle liste est  interdit,

 parce que,   encore une fois,  on le défini,  on le limite.

 en réalité, il est très pratique de se faire une idée de dieu. on le défini comme cela nous arrange. on crée nous même le dieu qui nous convient.

ainsi,  des que l'on parle de dieu, on risque de jouer avec   l'idolâtrie.

le mieux en fait, serait de ne pas en parler, ne pas prononcer son nom.

le Mey Hachiloah illustre cette idée en faisant remarquer que  le premier mot du décalogue, je suis,  anokhi. ne veut pas dire exactement " je suis". ca, ca aurait été Ani. anokhi, avec la lettre khaf au milieu, met tout de suite un bémol. une approximation. la lettre khaf, en hébreu veut dire

"a peu prés" , "cela ressemble a",

 "c'est comme ca  mais c'est pas tout a fait  ca". même lorsque dieu parle: il dit : attention !!

ne croyait pas que c'est tout a fait moi.

mais alors comment l'appréhender?

 hé bien tout d'abord par la négative. ne faite pas de moi :ceci ou cela.

mais surtout, il nous dit: je suis celui qui t'as fait sortir d'Egypte.

  • sans être sorti d'Egypte,
  • sans pouvoir s' affranchir de tout dogme,
  • sans être libre de tout dictat,
  • de toute pensée figée,

………. je ne me serait pas adressé a vous!

 je suis celui qui vous invite  a penser l'infini.

je suis celui qui exige de vous de sortir de la pensée unique. de l'être réduit a une seule dimension. je suis celui qui ouvre votre rapport au monde.

 l'idolâtrie c'est limiter les possibles, éliminer les facettes d'une réalité très complexe. c'est réduire l'autre a ce qui m'arrange qu'il soit.

 

on est donc très loin  d'un interdit caduque. j'ai compté plus de 20 passages dans la Thorah qui mettent en garde contre l'idolâtrie.. le danger de l'idolâtrie est donc inhérent au fait religieux. si la Thorah insiste tellement sur l'interdit de l'idolâtrie au point de lui accorder la première place dans le décalogue, c'est parce qu'il s'agit peut être du message le plus important de tous. le plus exigeant aussi. le plus singulier, le plus original. et il reste d'une actualité brulante.

 pour tous.

 surtout pour ceux qui désirent être religieux.

si être religieux, c'est  le respect aveugle de dogmes figés,

si c'est l'abandon de sa responsabilité,  au service de ceux qui penseront pour nous, a notre place, alors, il me semble que le judaïsme est avant tout un garde fou, antireligieux.

 

on se trouve alors devant un paradoxe: si l'essentiel est que l'homme soit libre de toute idolâtrie, pourquoi dieu s'adresse a lui ,( si cela est si dangereux)?

. si tout service religieux, si même  les commandements peuvent être sources d'idolâtrie, pourquoi la Thorah dicte  tellement de mitsvoth?

on peut se dire. si c'est tellement dangereux, alors soyons athées. au moins on ne risque pas d'être idolâtres.

mais voila que l'homme est naturellement esclave de sa condition humaine.

 il est malheureusement illusoire de chercher la liberté dans l'abandon a un état soit disant naturel, exempt de toute conscience

 ou d'une  quelconque morale.

l'homme est très facilement  esclave.

 c'est pour cela que tout commence par l'expérience de la sortie de l'esclavage.

ca n'est qu'après que l'on peut parler de lois ou de rapport avec le transcendant.

les lois, les mitsvoth, vont exiger de l'homme….. d'être plus attentif au monde qui l'entoure.

 de prendre de la hauteur.

de s'interroger.( de ne pas manger sans se demander ce qu'il mange. comment il le mange. que cela signifie t-il , a chaque repas. la routine' enferme l'homme vers un esclavage sournois et plaisant.)

 les mitsvoth sont des invitations a être plus responsable et a voire les choses différemment.

celui qui dicte ces mitsvoth, dieu, doit rester insaisissable.

 c'est la condition ci -ne-quoi- non pour laisser l'homme face a l'infini,

  • face aux questionnements,
  • face a la recherche permanente de sens.
  • face a son humanité.

est ce que toutes ces précautions sont suffisantes? bien sur que non. l'idolâtrie est une activité assez  rependue, même parmi ceux qui la dénonce. mais c'est un combat incessant.et indispensable. c'est en tout cas, me semble t'il, celui de la Thorah.

  1. 3. le shabbat

la quatrième parole est le respect du shabbat. si dans le premier texte, inscrit sur les premières tables brisées, dans la Sidra Ytro, il est écrit

Zakhor et Yom hachabat,

 souviens toi du chabat ,

 ici, dans notre sidra, il est écrit

shamor et Yom hachabat

 respecte le jour du shabbat.

le premier, Zakhor, décrit le but ultime: se rappeler de chabat .

 savoir vivre le chabat comme un shabbat.

nos sages disent que cela concerne le lois positives du shabbat.

mais en fait il y en a très peu: le kidouch, des bons repas, cesser la course et le travail de la semaine. faire le point. prendre du recul, de la hauteur .

 mais cela est difficile a mettre en place .

c'est comme l'illusion de la liberté dont on a parlé tout a l'heure.

 on a besoin d'un cadre coercitif pour vivre cette liberté.

il a fallu donc ordonner une série d'interdits, pour  arriver a vivre le shabbat comme un shabbat:

 c'est le shamor, les lois négatives, les interdits. ils sont nombreux mais c'est la seule manière 'd'arriver a vivre le chabat ,comme le le Zakhor dans le premier texte, le demandait.

zahor  est le but.

 le shamor, le moyen indispensable pour 'y arriver!

he bien ,nous appliquons les deux !

et on chante dans le lécha Dodi du vendredi soir

שמור וזכור בדיבור אחד

 Zakhor et shamor font partie de la même parole!

autre différence entre les deux versions: la première, celle des premières tables, réfère le shabbat a la création du monde.

le second, dans notre Sidra, a la sortie d'Egypte.

le jour du chabat est l'occasion de faire le point. de ne pas être aliéné au monde de la productivité. c'est lui qui va donner du sens aux autres jours de la semaine. c'était ca l'idée du chabat a la création du monde: donner du sens a la création.

 hé bien la sortie d'Egypte c'est la même chose: sortir de l'aliénation et donner du sens a sa liberté.

c'est pour cela que dans le kidouch du vendredi soir, nous citons les deux versions ensemble:

זכר למעשה בראשית

זכר ליציאת מצרים

shabbat, en référence a la création du monde et en référence a la sortie d'Egypte.

  1. le respect des parents

un mot a propos de la 5ieme parole:

כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה..

respecte ton père et ta mère, a fin que tes jours s'allongent sur la terre

kaved, respecte, veut dire aussi sous-pèse.

 le respect des parents, les obligations que nous avons envers eux sont immenses. cela va de soit.

et pourtant, moise, a jugé utile,  de rajouter une petite phrase, par rapport au premier texte du décalogue: il rajoute,

ולמען ייטב לך

 "afin que cela te fasse du bien"

a priori, le respect des parents leur fait du bien, a eux. il peux aussi, secondairement etre plaisant de savoir que l'on fait du bien. mais moise semble ajouter une dimension plus égoïste:

 pour que tu puisses mieux vivre, toi,

sous-pèse le poids de ton père et de ta mère en toi. ce que ton père t'as apporté, ou pas,

 ce que ta mère t'as apporté , ou pas.

 tu est fait, en grande partie de l'apport de ces deux êtres, de ces deux pôles.

le texte ne parle pas de "parents" mais du père et de la mère.

 nous sommes fait de plusieurs composantes.

 il est bon, pour notre bien être de prendre conscience, de  sous-peser la part de chacun de ces composants en nous.

 il faut  respecter les contradictions qui me composent.

 l'amour et la rigueur,.

 le cœur et l'esprit.

le féminin et le masculin.

 il faut  prendre en compte, reconnaitre, sous peser , respecter,  la pluralités de ces composants pour que nos jours s'allongent, qu'ils prennent plus de sens.

5 /le vav

 

je voudrais enfin parler d'une petite lettre, le vav, c'est un bâton vertical tout simple: c'est une conjonction de coordination, placée au début d'un mot, pour dire "et"  e-t.

hé bien dans les cinq dernières paroles,

 il est rajouter a chaque fois.

 tu ne tueras pas et tu ne commettras pas d'adultère et tu ne voleras pas  etc..

 cette petite lettre n'existait pas dans la première version des dix paroles, de la Sidra  ytro.

la bas, il y avait écrit :"tu ne tueras pas. tu ne commettra pas d'adultère.

sans "et" .

 qu'est ce que moise a voulu expliciter ici, qu'on n'avait pas compris la première fois, en rajoutant ce vav?

 imaginons que l'on veuille respecter le commandement de ne pas tuer.

 si on le fait de manière entière, totale , jusqu'au bout. hé bien je ne peux plus tuer.. un ennemi qui vient me tuer.

 je ne peux pas tuer.. un moustique qui me pique.

 je ne peux pas tuer le  יצר הרע ce désir malsain de commettre par exemple..  l'adultère!

 donc, en faisant cela,  je transgresse le commandement qui suit!

 je transgresse le bon sens!

attention. il ya la un danger.

 prendre un commandement,  même un commandement  divin, et ne plus tenir compte de rien d'autre, c'est faux et dangereux.

 il faut savoir a chaque fois, qu'il existe d'autres impératifs, d'autre commandements, et agir en fonction d'une multitude de facteurs. c'est pour cela que moise écrit: tu ne tueras pas et tu ne commettra pas d'adultère et tu ne volera pas. toute la difficulté réside dans ce "et", ce vav, dans la responsabilité de l'homme face a tous les impératifs qui se trouvent devant lui.

si par exemple il écrit qu'il faut "briser les idoles" . et que je ne considère que cette loi,

 que  je veuille l'appliquer totalement, exclusivement.

 alors je rentre avec une hache au musée

 et je détruit tout ce qui s'y trouve!.

ce petit vav' cette conjonction rajouté devant les commandements me dis: tu dois toujours prendre en compte tous les commandements ensemble.

 y compris celui d'avoir du bon sens!

en fait moise s'adresse a la responsabilité de l'homme qui doit faire jouer sa liberté, son intelligence, et prendre en compte ceci mais aussi cela mais aussi cela.

en fait,  l'homme est ce vav,

ce trait vertical,

 debout, pas courbé, pas aveugle, responsable,

qui relie et tient   a bout de bras   ceci et cela. savoir mettre de l'ordre entre les impératifs, redéfinir devant chaque situation  l'ordre des priorités

 et être responsable de cette ordre.

 l'homme est ce vav,

 cette conjonction,  entre les contradictions,

 entre les différentes facettes de la réalité,

 les différentes facettes du dieu un.

 qui sait vivre le shabbat de la sortie d'egypte et a la fois celui de la création du monde.

celui qui respecte et son père et sa mère,

qui respecte les lois, parfois contradictoires,

 qui ne tombe pas dans une vision univoque et restrictive,

 bref un homme      qui combat l'idolâtrie!

merci

 

ואתחנן אש

 

בע"ה טו באב התשעו

מישל בן שושן

 

ואתחנן אש

מתוך שיעוריו של הרב אורי שרקי

 

  1. משה לא נכנס

משה רצה להיכנס לארץ אלא כדי לבנות בית המקדש (ההר הטוב) אבל בית המקדש היה אז נצחי,  כמידתו של משה, מידת הנצח. בית המקדש לא היה יכול להיחרב!.

בזמן ההוא , בני ישראל לא היו עדיין מסוגלים להיות במצב אידיאלי ולזכות במקדש כל הזמן(זה יקרה ב"ב בסוף ההיסטוריה) . אם כן, ה' מפחד שמה נגיע למצב שישראל יחטאו, לא יוכל להחריב את בית המקדש,  ויהיה צורך להכחיד את העם עצמו! (זה מזכיר את האמירה  שעשה ה' טובה לישראל שהחריב בעצם רק "עצים ואבנים" ולא את העם כולו, בחורבן הבית) לכן ה' בחר שבית המקדש לא ייבנה על ידי מושה . כדי שהמסגרת לא תהיה נוקשה יותר מדי. ה' מבקש ממשה להפסיק לבקש ממנו כי הוא עלול להיענות לבקשת משה!! וזה יהיה קשה מדי עבור העם עצמו.

לכן משה אומר: "ויתעבר ה' בי למענכם"

ולכן ה' אומר לו "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה". כי אם תוסיף, אענה לבקשתך!! וזה לא טוב עבור ישראל!!

לגבי הרצון של משה "לראות" את הארץ בלבד, על זה אין בעיה וה' הראה לו אותה.

  1. תורת ארץ ישראל

ספר משנה תורה הוא חזרה על התורה (ראה מקור למטה). אם כן מה הוא מחדש? הוא מסודר כולו לפי תורת ארץ ישראל.

זו הסיבה שרבי יהודה(ברכות כא) היה דורש סימוכין רק בספר דברים. כי רק הוא מסודר בסדר של ארץ ישראל.לכן אין אנו מוסמכים ללמוד הלכות מתוך סמיכות מילים ועניינים, רק מספר דברים בלבד.כי יש בתורת ארץ ישראל סדר חברתי ארגוני שאין בארבעת החומשים הראשונים!

כתוב בספרי (ראה למטה) שהתורה והמצוות נתנו רק עבור קיומן בארץ ישראל. ובחוצה לארץ, אנו ממשיכים לקיימן רק כ"ציונים" בשאיפה לחזור לארצנו. אם שווצרי יגור בסהרה ושם ימשיך לעשות סקי , זו רק כדי לא לשכוח איך עושה סקי כשיחזור בארצו!. קיום המצוות בחו"ל נראות מאוד לא טבעיות ומנותקות מהקשרם. זה יצר יהדות מוזרה. אבל עכשיו שחזרנו לארץ, יש להחיות בחזרה את קיום מצוות התורה באופן טבעי .

כפי שאומר משה רבינו במפורש בפרשה שלנו:

"ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' א-להי לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה" (דברים ד' ה').

הגלות היא אפשרות להציל את העם ולחנך אותו בחזרה במידה והוא יסטה מהתורה בארץ ישראל:

'העידתי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבד תאבדון מהר מעל הארץ אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה לא תאריכן ימים עליה' (שם שם כו)

כלומר התורה הבטיחה לנו שלעולם היא לא תיתן לנו להשחית את דרכנו יתר על המידה. כי אם באמת היינו מתיישנים בארץ והיינו מאריכים ימים עליה, התורה אומרת 'כי השמד תשמדון' (שם שם כה), לכן על מנת להציל אותנו מכך, אומרת התורה: 'והפיץ ה' אתכם בעמים ונשארתם מתי מספר' (שם שם כז). כלומר הגלות היא וסת הביטחון הנותן לנו בטחון שהארץ לא תשחית אותנו לעולם (מהר"ל, נצח ישראל). ולכן מתוך בטחון שלם בקב"ה אנחנו יכולים להיכנס לארץ ישראל.

כמובן הכניסה לארץ ישראל נותנת אופי חדש למצוות, ועשרת הדברות ניתנות מחדש ביישום מעשי. במקום לדבר על ידיעה מטאפיזית של "צריך לשמור את השבת משום ש-'כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ'" (שמות כ יא), התורה נותנת כבר טעם סוציאלי 'למען ינוח עבדך ואמתך כמוך' (דברים ה יד). נותנת גם טעם היסטורי: 'וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים' (שם שם טו). כמו כן מזכירה גם את טובת העולם הזה בכיבוד אב ואם: 'ולמען ייטב לך' (שם שם טז) ולא רק את טובת העולם הבא 'למען יאריכן ימיך', זאת היא תורה ארץ ישראל המחוברת גם אל הארציות הממשית הפוליטית הסוציאלית וההסטורית.

 

 

 

 

מקורות

ספרי דברים פיסקא מג

 

דבר אחר ואבדתם מהרה, ושמתם את דברי אלה וגו', אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצויינים במצות שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים, משל למלך בשר ודם שכעס על אשתו וטרפה בבית אביה אמר לה הוי מקושטת בתכשיטיך שכשתחזרי לא יהו עליך חדשים כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל בני היו מצויינים במצות שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים הוא שירמיהו אומר +ירמיה לא כ+ הציבי לך ציונים וגו' אלו המצות שישראל מצויינים בהם, +שם /ירמיה לא כ/+ שימי לך תמרורים זה חורבן בית המקדש, וכן הוא אומר +תהלים קלז ה – ו+ אם אשכחך ירושלם וגו' תדבק לשוני וגו', +ירמיה לא כ+ שיתי לבך למסילה דרך הלכת אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל ראו באלו דרכים הלכתם ועשו תשובה מיד אתם חוזרים לעריכם שנאמר +שם /ירמיה לא כ/+ שובי בתולת ישראל שובי אל עריך אלה.

 

תוספות מסכת גיטין דף ב עמוד א

 

המביא גט -..ומה שנוהגים לכתוב י"ב שורות בגט אומר ר"ת משום דגט גימטריא י"ב ור"י שמע בשם רב האי גאון ובשם רבינו סעדיה משום דכתיב ספר כריתות כשיעור י"ב שיטין המפסיקין בין ארבעה חומשי ספר תורה כדאמר בבבא בתרא (דף יג:) שצריך להניח ארבעה שיטין בין כל ספר וספר והפסק שבין וידבר למשנה תורה לא חשיב שאינו אלא חוזר ושונה מה שלמעלה.

 

 

ואתחנן מוש

 

בע"ה טו באב התשעו

מישל בן שושן

 

ואתחנן מוש

 

 

ונשמרתם מאוד לנפשותיכם…

…..כי לא ראיתם כל תמונה.

מה הקשר בין ההוראה לשמור על הבריאות והעובדה שלא ראינו כל תמונה בהר סיני?

כל פעם שמדברים על ה', יש מיד סכנת עבודה זרה. גם בלימוד וגם בתפילות! אין לתת לאלוהים שום צורה פיזית .לא לדמיין שום גשמיות כלפי הבורא. המאור ושמש מוסיף: גם מחשבה! לא לצמצם את האלוהים לרעיון מוגדר או למחשבה. זו גם כן עבודה זרה.

המו"ש מדבר על צורך ב"בהירות" . כמו דף ריק.

אבל אי אפשר לאדם לחשוב על בורא עולם או להתפלל אליו בלי לחשוב על הגדרה כל שהיא. לכן יש כאן פרדוקס קשה מאוד אבל בלתי נמנע. לכן, יש לעשות עבודת "בהירות" כמו ניקוי ראש כל הזמן!

דרך אחרת היא לתת לה' כינוים הפוכים אחד מהשני. ה' הוא גם גיבור וגם חנון וגם נורא וגם רחמן. זה יכול להיות פיתרון כדי להוציא מהראש שלנו כל כנוי מוגדר יחיד ומקובע!

וזו בדיוק בריאות הנפש של היהודי!! לא להיות מקובע בדעותיו או בהשקפותיו, אפילו בלימוד ואפילו בקיום המצוות ואפילו בתפילות שלו. לכן, אומר המו"ש יש לעבוד על עצמנו לפני כל תפילה כי אנו אמורים לעמוד מול ה' אבל אין לנו רשות לתת לו צורה או עמדה מקובעת.

ה' עשה הרבה דברים. לגבי כל מה שהוא עשה וציווה אין בעיה

אלא יש בעיה כשאנו רוצים להגדיר אותו עבור הדמיון או המחשבה שלנו.בכל מה שקשור להגדרות על זהותו,  כיונים, תמונות, פסלים.

ככל שאנו נעבוד בכיוון הזה, כך הנפש היהודית תהיה יותר "בהירה"!!

לכן הפסוק אומר: ושמרתם מאוד לנפשותיכם, כי הרי לא ראיתם כל תמונה!

בהתגלות של ה', העיקר הוא שלא ראינו כלום!

כשה' מציג את עצמו (אנוכי ה'..) הוא מיד, באותו פסוק עצמו, מצווה לא לעבוד אלוהים אחרים.

הייתי מציע לעניות דעתי לפרש את המילים "על פני" במשפט "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" כך: אל תשים על פני ה' שום דבר. אל תלביש אותו בצורות שנוחות לך. תשאיר את הפנים שלי ריקות!!

זה דומה למה שאנו אומרים כלפי בני האדם: אל תשים עליו תו! זו בעצמם ה"מסכה" שאסור לשים על פני ה'!

 

 

 

ובקשתם משם את ה' אלוהיך ומצאת

הפסוק מדבר על תקופת הגלות. בעומק הצרות והסתרת הפנים של ה'. כשהאדם מוצא את עצמו בתחתית החבית. יש שם אפשרות להסתכל באמת על המצב האנושי ולחפש את האלוהים באמת.

כמו שהאלוהים שאל את אדם הראשון :"איכה?" כך הוא ממשיך לשאול כל אדם.

במצבים של צער גדול, גם האדם מחפש את האלוהים ואומר לו "איכה?". זו לא כפירה. להיפך. זו פניה אמיתית וכנה. ה' בחר באברהם כי הוא חיפש אלוהים. הוא חיפש משהוא אחראי על הבלגן בשורר בעולם (המדרש על הבירה הדולקת שאין לה בעל הבית). ה' ברא את האדם כדי שיהיה שותף איתו, לבעיות העולם!

רוב הזמן, האדם משליך את כל האחריות על האלוהים (או על הטבע, או על המציאות, או על האחרים). ה' מעוניין באנשים שייקחו על עצמם חלק מהאחריות. וזה יכול לקרוא במצבים קשים. כשהאדם נמצא לבד מול החיים שלו, נטול כל גאווה ומסכה. אז, משם, הוא מבקש את האלוהים (הוא גם יכול לכעוס או לשאול..). שם יש סיכוי למצוא אותו!!

 

 

 

 

 

התפילה בציבור

למה יש חובה להתפלל בציבור? הרי כל תפילה היא אישית לגמרי. לכל אדם תפילותיו, ענייניו. ואפילו אם הוא מבקש צורכי ציבור, הוא עושה זאת באופן אישי ומיוחד. היינו מבינים שתפילה כזו תתקיים בצורה אישית. למה יש צורך במניין?

המאור ושמש מציע שהציבור, ראיית אנשים שונים מסביבי, מאפשר לי לא ללכת לאיבוד!

אם נדרש "איזון" בין אהבה ליראה, בין המושג שהאלוהים רחמן ומושג שהאלוהים נורא. האיזון הזה מתאפשר כשאנו מתפללים עם אנשים שונים. אדם לבד יכול להשתולל במידה אחת . הוא יכול להתלהב יותר מדי או להיכנס לדיכאון יותר מדי. לבנות לעצמו אלוהים אחרים! ולהתפלל אליהם. כדי להפחית הסכנה הזאת, הציבור יכול להחזיר את האדם הזה שהלך לאיבוד בדמיונו לאיזון מסויים!

גם בהלכה, יש הנחייה דומה: כשאתה לא יודע מה לעשות, צא וראה מה עושים בני האדם (פוק חזה מה דעביד אינשי!)

כשהאדם מתפלל ביחיד, הוא יכול להגיע לכוונות גדולות מאוד. אבל בגלל הסכנה שהוא יצא מהאיזון, עדיף שיתפלל בציבור, אפילו אם הם מפריעים לו בכוונות שלו, אפילו אם הם מתפללים יותר מידי לאט או יותר מדי מהר יחסית אליו. כי האיזון חשוב על העומק!!!

 

זכור ושמור

בפיוט "לך דודי" למה לא כתוב "זכור ושמור בדיבור אחד" אלא "שמור וזכור בדיבור אחד"? כי הרי בדברות הראשונות, בפרשת יתרו כתוב בהם "זכור את יום השבת" ורק בפרשתנו, בלוחות השניים כתוב "שמור את יום השבת".אם כן הסדר הפוך!

אלא ששמור הם מצוות לא תעשה, זכור מצוות עשה.

זכור, היא העבודה באהבה. שמור היא עבודה מתוך יראה.

המטרה היא האהבה, ה"זכור".

אבל, יש סכנה שמה האהבה תצא מגדרה לכיוונים אסורים שבהם מאבדים בכלל את עיקרון האהבה.

האהבה זקוקה למסגרת. והיא היראה. החוקים. המצוות "לא תעשה.

אי אפשר לקיים את זכור את השבת בלי לקיים מצוות לא תעשה שבה!

לכן, בתורה, נאמרה קודם כל המטרה: זכור את יום השבת

אבל, בפיוט, לגבי עולם העשייה, השמור קודם! כדי שנוכל אחר כך לקיים הזכור. אבל תמיד הזכור הוא העיקר!!

 

 

אנוכי עמד בין ה' וביניכם

מה שמפריד בין האדם לה', זו האנוכיות, האגואיזם. המסכים שהאדם בנה לעצמו.

"אנוכי"= האנוכיות, מפרידה בין ה' ובין האדם!

ואתחנן גז

בע"ה יג אב התשעה

מישל בן שושן

 

ואתחנן גז

בעת ההיא

(בתורה תמיד כתוב "בעת ההוא" וקרי "ההיא"!!)

15 פעמים, כתוב בספר דברים הביטוי הזה "בעת ההוא". כשמתבוננים במפרשים, כל פעם, שולחים אותנו למקרה אחר שכתוב בו "בעת ההוא". למשל, כאן, כשמשה מתפלל על הכניסה לארץ, אומרים לנו שזה היה בזמן שהוא מינה את יהושוע. אבל גם שם, כתוב "בעת ההוא" ושם, שולחים אותנו לזמן של כיבוש סיחון. אבל גם שם כתוב "בעת ההוא" ושולחים אותנו למלחמת עוג,וכן הלאה!

הרב מציע שלכל הדברים האלה שקרו "בעת ההיא", יש משהוא משותף שמצדיק את הביטוי הזה.

כאילו יש עידן חדש שהוא ה"עת ההוא",ומאז קרו הרבה דברים מיוחדים.

 

הגלילי זהב מציע שהמאורע המיוחד שממנו והלאה, הכל מתיחס לעידן החדש, הוא …טו באב!!

אכן, בשנה האחרונה, ב9 באב, היו צריכים למות, כמו כל שנה, החלק שנשאר מהמבוגרים שיצאו ממצרים והיו אמורים למות במדבר. כמו בכל שנה, כל העם היו חופרים הקברים שלהם וישנים בתוכם ב9 באב, ובבוקר, מי שקם וראה שהוא חי, היה מתרחק מהמתים וממשיכים עד לשנה הבאה!

באותה השנה, פשוט כולם קמו ואף אחד לא מת. הם חשבו שיש טעות בזיהוי היום אולי ה9באב נופל למחרות. כולם ישנו שוב בקברים וקמו ללא מתים, וכן עד שהירח התמלא ואז לא היה ספק, עברנו את התאריך של ה9 באב כי הירח מלא. ביום זה, ב15 באב, עשו חגיגה גדולה.

 

אם עד כה, ה9 באב היה עבור כל העם במדבר, סימן לחורבן. התאריך הזה היה התאריך שבו המרגלים חזרו וגרמו לעם לסרב לעלות לארץ. אותו היום, היתה ההחלטה שכולם ימותו במדבר במשך 40 שנה. ובכל שנה, היה התאריך הזה מסמל ממש את המוות והחורבן. בכל אותה התקופה, ה' לא דיבר. שררה דממה והרגשה של חושך ללא אור.

 

לכן, ביום ה15 בשנה האחרונה, כש15 אלף אנשים ניצלו מהמוות, ראו שיש תקווה. יש אור בקצה המנהרה. הדיבור של ה' אל משה חזר וכל מני דברים טובים התחילו לזוז.

ט'ו באב הוא אם כן היום הראשון שבו גילו ישראל שיש צד אחר, שיש אור, שיש אפשרות לקוות. יש תיקון. מאז, כל מה שאירע היה לטובה  ואכן, כל הדברים האלה מיוחסים לעידן החדש.

אכן, |בעת ההוא" הוא התקופה שהתחילה בטו' באב בשנה ההיא.

 

זה מסביר למה משה חשב שבזכות העידן החדש, אולי יש תקווה חדשה לנסות ולבקש להיכנס לארץ! וכתוב "ואתחנן אל ה' בעת ההוא ..".

 

זה מסביר למה כתוב בגמרא שלא היו ימים טובים בישראל כיום הכיפורים וטו באב:

בשני הימים האלה, נהפך היגון והדיכאון לשמחה

ביום כיפור, ישראל עדיין מנודים ושפלי רוח בגלל חטא העגל. החטא הרס אותם לגמרי. ביום כיפור, הכפרה והסליחה, בביטוי מתן לוחות שניים, בשרו על עולם התיקון הכפרה והאור מאחרי החושך.

וגם ב טו' באב כמו שנאמר לעיל, התחיל תיקון חטא המרגלים לתת את אותותיו.

 

עד היום, 9 באב מסמל החורבן, התקופה שבים 9 באב לטו' באב, ההמתנה והתקווה. וטו באב מסמל היציאה לאור.

 

למה משה לא נכנס לארץ?

יש שלושה מקומות שבהם משה רומז על הסיבות של ההחלטה לא לתת לו להיכנס לארץ:

  1. במצרים, אחרי כישלון השליחות הראשונה :"למה הרעותה לעם הזה"
  2. במרגלים
  3. במי מריבה

בשלושתם, משה אומר שהסיבה היא בגלל העם עצמו : "ויתעבר בי למענכם", "גם בי התאנף ה' בגללכם" וה' התאנף בי על דבריכם"

אבל הרב שם לב שבשלושת המקרים, משה סבר שהוא "שליח" (למה זה שלחתני,..) הכל תלוי בהגדרה הזאת של "שליחות". ה' רוצה בהרבה מקומות, שישראל יבינו שהוא בעצמו, ולא "שליח" הוציא את ישראל ממצרים. שהוא בעצמו משגיח על העם. זה היה הקושי הגדול ביותר שעם של עבדים יבינו: יש השגחה ישירה בין ה' והעולם. בלי מתווכים. בכל זא, משה היה בתווך! יש הרגשה שגם העם וגם משה וגם הקדוש ברוך הוא, ניסו להבין מה התפקיד של משה עצמו! משה הוא בעצם שליח שמסביר שאין שליח!! אבל, בשביל זה, צריך שליח שיסביר להם זאת! יש למשה מעמד בעייתי מבחינה זו! היה צריך, פעם אחת , שישה שליח שיסביר שאין שליח!!

אם כן, לפי הרב, הכניסה לארץ חייבת להיות נקייה מכל שליחות ותיווך דמותו של משה יותר מדי קשורה לתיווך ושליחות ולכן אסור לו להיכנס!

 

לא תוסיפו

הרב איננו מקבל את ההסבר הרגיל שאסור להוסיף מצוות . כי הרי החכמים כן הוסיפו ויש כל הזמן תקנות ויש נדרים וכל מני מנגנונים שבפועל כן מוסיפים מצוות!

הוא מסביר את הפסוק על ידי ההסבר שהפסוק בעצמו נותן: עינכם הרואות אשר עשה ה' בבעל פעור". כלומר, העניין של פעור קשור לזה: כל העבודות הזרות :פעור, פי החירות,..הם הגזמות במידות מסוימות. למשל, פעור דורש ענווה וביטול עצמי מוגזם. פי החירות דורש לשים את החופש כערך עליון שמבטל הרבה מצוות אחרות! וכן הלאה, העבודה הזרה היא בעצם ניפוח של ערך אחד על חשבון שאר הערכים.

לכן, "לא תוסיפו ולא תגרעו" פירושו שיש לדאוג לאיזון הנכון בין כל המצוות. וכל הגזמה יכולה לפגוע באיזון. במילים אחרות, אומר הרב :"אל תוסיפו על מנת שלא תגרעו" כלומר, אם תגזימו, זה יגרום לכם לעבור על מצוות אחרות כי האיזון הוא הדבר החשוב ביותר.

כמו שכתוב "אל תהיה צדיק הרבה ולא רשע הרבה"!!

וכמו שכתוב בירושלמי  "לא ביש לך שאמרת טהור, טמא אלא שסופך לאמור על טמא טהור"!

 

שוטה דתי

הרב יוצא נגד הרעיון שיש לבטל המחשבה והחקירה כדי להיות "ירא שמיים". הרבה חושבים, שאם האדם יתחיל לחקור ולחשוב, הוא יאבד את יראת השמיים שלו.

הוא קובע להיפך, שאין יראת שמיים שווה אלא אם האדם מפעיל את חכמתו, שכלו, והבנתו . כל יראת שמיים שמבוססת על טיפשות ועיוורון "אינה שווה כלום"!

וזה פירוש הפסוק:" ושמרתם ועשיתם כי היא חוכמתכם ובינתכם לעיני העמים.."

לא רק יראת שמיים אלא גם עשיית המצוות דורשת חקירה וחכמה גדולה מאוד. נכון שיש להשאיר תמיד חלק לא מובן, חלק בלתי נתפס לגמרי, חלק של "חוקה" בכל מצווה. נכון שההלכה אינני דורשת כוונה בעשיית המצוות. אבל זה כדי לתת זכות למצווה שנעשית ללא כוונה, ולא לשלול הדרישה של הכוונה וחיפוש אחרי טעמי המצוות, והפעלת החכמה וההבנה האנושית בכל מה שדורש מאיתנו הבורא.

 

הרגש הלאומי

יש , עבור ה"גלילי זהב" שני מימדים חשובים באותה מידה אצל היהודי:

  1. תורה ומצוות
  2. ורגש לאומי, כלומר, השייכות לכלל ישראל, שאמור לשכון בארצו.

הוא מבחין , אצל הרבה יהודים, בחו"ל, במשך הגלות הארוכה, אובדן הרגש הלאומי, או, לייתר דיוק , החלפתו לרגש לאומי כלפי האומה שהוא נמצא בה בגלות.

יש הרבה יהודים שחושבים שקיום המצוות ולימוד התורה מספיקים ופונים להיות קשורים לאומה הלאומית של הגויים שבה הם נמצאים. הם נחשבים, עבורו כ"גויים מקיימי מצוות".

הוא לא קורה לסרב להיות אזרחים טובים. הוא יוצא נגד אלה שהחליפו את הרגש הלאומי הבריא של שייכות לעם ולארץ ישראל, על ידי שייכות לאומה זרה. עבורו, אפילו אם הם מקיימים תורה ומצוות, הם עובדי עבודה זרה.

נראה לי, שהיום אנו עדים לתופעה הזאת במיוחד אצל יהודי ארצות הברית. למרות תמיכתם במדינת ישראל כמדינה של אחיהם היהודים, הם מרגישים הרבה יותר אמריקנים ופטריוטים כלפי ארצות הברית מאשר למדינת ישראל. לאומיות זרה כזו שמתאר הרב, היתה רווחת בכל מדינות אירופה ומשפט דרייפוס, והשואה העירו הרבה יהודים לתופעה שהוא טמונים בה והוציאה אותם מהאשליה המעוותת הזו.

 

עבודה זרה על ידי תורה ומצוות

הרב מפרש הפסוק :

"השמרו לכם פן תשכחו את ה' א' ועשיתם לכם תמונת כל אשר צווך ה' אלוהיך"

הרי ה' לא ציווה לעשות פסלים!

לכן רש"י מוסיף מילה קטנה לפסוק ואומר "אשר ציווה לא לעשות" אבל זה לא מה שכתוב!!

הרב אומר בפרוש, שלא מדובר כאן בעבודה זרה הנעשת על ידי הפיכת דברים חיצוניים לפסלים או לאלוה כמו שכבר כתוב ארוכות למעלה בפרשה. הריה' כבר פירט שאסור לחשב את הכוכבים, דגי הים, וכל מה שקיים בעולם, לאלוה. אם כן,על מה מדבר הפסוק שלנו?. אני אצטט את הרב :

"השמרו לכם- כי כאן יש צורך בשמירה יתרה- כי זה הרבה יותר חמור- ועשיתם פסל תמונת כל- תמונת כבוד או תמונת כסף- אשר צווך ה' אלוהיך- בדבר אשר צוך ה' אלוהיך לעשות: בתורה ובמצוות"!!!

וכן הוא מפרש הפסוקים האלה:

"לא תעשון איתי אלוהי כסף ואלוהי זהב  ": איתי=המצוות והתורה שלי. אל תהפכו המצוות שלי לעבודה זרה!

"ממרים היתם עם ה' אלוהיכם  "= ממרים הייתם , כשהייתם עושים את המצוות של ה'!

כלומר, יש אנשים שעושים כביכול את המצוות ולומדים את התורה אבל, בעצם, זו עבודה זרה!! כי הם משתמשים בהם לצורך עצמם ולא לצורך גבוה!!

  • נראה לי להוסיף:

אם אני קובע מה הוא רצון ה', אחת ולתמיד, אני בעצם האלוהים!

להיות עבד ה', זה להיות כל הזמן בדרישה אחרי רצון ה'. וכשאני מקיים את מה שנראה לי "רצון ה'" אני צריך להיות בענווה עצומה ובחיפוש מתמיד כי אולי אני טועה!

אם אני קבעתי לעצמי אחת ולתמיד מה הוא רצון ה', אני קובע מה הוא רוצה . הוא כבר לא יכול לשנות את דעתו! אני שולט, כביכול עליו! אני עובד, בעצם את עצמי ולא אותו!!

לעבוד את ה' זה להיות קשוב כל הזמן לרצונו. להיות מוכן כל הזמן לשנות את הבנתי  ולחפש כל הזמן מה הוא רצונו.. אם לא, אני עושה עבודה זרה בעשיית המצוות!!

כלומר, יש סכנה מתמדת של עבודה זרה כל זמן שאני מקיים מצוות!!!

ולא לקיים מצוות, זה עוד יותר חמור כי אני מסרב בכלל לעבוד את ה' בכל צורה!

 

  • נראה לי עוד צורה להבין את העבודה הזרה על ידי מצוות: כשאני מחשיב ערך מסויים יותר מהשאר. כמו שכתבתי לעיל לגבי "לא תוסיפו". אז אני מגזים בדבר מסויים, ולא נותן חשובות לדבר הנגדי.

למשל, אם אני שם למעלה מכל דבר את לימוד התורה, אז אני לא עובד, לא הולך לצבה, לא חורש, לא זורע, שולח את אשתי לעבוד במקומי, לא עוסק ביישובו של עולם… אני פוגע בשאר מצוות התורה!

או אם אני מחשיב את יישוב ארץ ישראל על כל דבר אחר, אניע לול להרוג, חיילים יהודים שבאו, במצוות הממשלה לפנות יישוב! הרי אני הורג נפש טהורה מישראל!

וכן בכל המצוות, יש תמיד לשמור על איזון. וכל הפרת איזון היא עבודה זרה, בקיום מצוות!!

 

אנכי ה' אלוהיך

החידוש הגדול ביותר עבור בני ישראל אחרי יציאת מצרים היה זה: להכיר שה' הוא האלוהים!

אלוהים= כוחות הטבע השונים והמנוגדים

ה'= האחד שמאחד את הכל שממנו הכל נוצר והוא אחד שמשגיח על הכל כל הזמן

לכן, הדברה הראשונה היא החידוש הגדול מכולם: אני ה' ואני הוא האלוהים. אני שניהם ביחד, אני ה' אלוהיכם!

ישראל הגיעו להכרה שמידת הדין(אלוהים) ומידת הרחמים(ה') כלולות זו בזו!!

 

אז יבדיל משה שלוש ערים

"אין אז אלא לשון שירה". מה השירה כאן?

משה היה בטראומה מאז שהוא הרג את המצרי במצריים. אמנם הוא עשה זאת בשוגג (הוא חשב שאין איש שייצא ממנו והוא חשב שזו הדרך להציל עם ישראל) . והוא יצא לגלות במדיין בגלל זה

כאן, במצוות ערי מקלט, הוא מבין שיש תיקון לרוצח בשוגג. יש תיקון למה שהוא בעצמו עשה בצעירותו.

הוא מאוד שמח על זאת, במיוחד שיש לקבוע ערי מקלט אפילו בעבר הירדן המזרחי, במקום שהוא יקבר! כלומר, יש תיקון עבורו אפילו אם הוא לא נכנס לארץ!!

זו סיבת השירה של משה , בקשר לערי מקלט!!

 

לעשות את השבת

הרי ה' הוא זה שקבע את השבת. הוא זה ששבת. השבת שייכת לבורא עולם

בכל זאת, יש מקום לאדם לעשות את השבת. לא רק בשמירת השבת אלא ב"תוספת שבת" בדקות שהיהודי מוסיף מחול על הקודש, כשהוא מגדיל את תחומי השבת ומכניס יותר מוקדם ומוציא יותר מאוחר את השבת, הוא נעשה שותף לבורא בשבת!

השבת קבלה תוספת מקור על ידי יציאת מצרים כי ה' הוציא את ישראל ממצרים ללא זכות מצידם. "סתם כך", כמו התוספת שבת שישראל עושים בכל שבת. לפנים משורת הדין, "סתם כך". תוספת. גם ה' עושה תוספת רחמים ומציל את ישראל.

ואתחנן אה

בע"ה יב אב התשע"ב

מישל בן שושן

ואתחנן אה

 

ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור.

לאמור= כוונת משה היתה לבקש על עצמו להיכנס לארץ ולאחר מכן, במידה וה' היה מסכים, משה היה מבקש שישראל (בדור הקודם) גם הם יוכלו להיכנס! לאמור= בכוונתו להגיד דברים אחרים.

 

אתה החילותה להראות את עבדך.

החילותה= ניתן לפרש מילה זו בשלושה אופנים:

  1. התחלה- התחלת לתת לי לכבוש את עבר הירדן אולי זה סימן לכוונתך לתת לי לעבור בחלק המערבי.
  2. תפילה (חלו פניך)-בקשה
  3. התרה (לא יחל דברו) כבר התרתה את הנדר שלך שלא אכנס על ידי מלחמות במזרח לירדן.

 

רב לך

על הטענה שמשה רוצה לקיים את מצוות התלויות בארץ,ה' עונה למשה שיש לו כבר את הזכות של קיום המצוות התלויות בארץ על ידי שישראל יקימו אותם בזכותו כי הוא זה שלימד אותם וציווה להם אותם!

 

וראה בעינך

הא"ה מתאר את הטלסקופ!. והוא אומר שה' אמר למשה לראות בעיניו ולא על ידי מכשיר שיאפשר לקרב האובייקטים!

 

ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים (ד-א)

אחרי שמה תיאר לבני ישראל את ה"כישלונות" שלו הן בסלע והן במעשה זמרי, משה מזהיר את ישראל שלא ילכו בעקבותיו ! הם חייבים לתקן את שני הפגמים האלה אם הם רוצים להיכנס בארץ ולהמשיך לחיות בה!!

משה הוא מורה גדול. התורה איננה מפחדת לתאר את השגיאות של המנהיג. העיקר הוא : מה האדם עושה עם השגיאות שלו! אין אדם שלא יחטא. אבל העיקר הוא מה עושים עם זה הלאה! משה למד על בשרו את הטעויות שלו והוא הבין שזה התנאי לביאה לארץ. לכן , כמורה גדול, הוא מתווה את הדרך לתיקון על ידי העם.

שני החטאים של משה מסוכמים על ידו:

  1. לא תוסיפו= בחטא הסלע, אני הלכתי על בטוח במקום להסתמך על האמונה ועל הספק! אני עשיתי יותר מדי דברים :גם הכיתי וגם דברתי אל הסלע! אני הוספתי, אל תעשו כך!אל תעשו יותר ממה שצריך!
  2. ולא תגרעו= במעשה זמרי, אני נמנעתי מלהתערב! וזה חטאי ! אל לכם לעשות "פחות ממה שצריך" בגלל הפחד לא להסתכן!

 

ואתם הדבקים בה אלוהכם חיים כולכם היום

  1. רק בזכות הדבקות שלכם בה' ,אתם שרדתם את ההשמדה שתוכננה כלפיכם! אתם "מצאתם חן בעיני ה'" כמו שנוח "מצא חן" בעיני ה' וה' הציל אותו אפילו אם הוא לא היה ראוי מצד זכויותיו!
  2. "ואתם"=רק אתם! משה מבשר לישראל שה' הסכים לבקשתו שלא להשרות שכינתו על עמים אחרים! ((שמות לג-טז) :"ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה")! כלומר, אפילו אם עמים אחרים ירצו להדבק בה', אפילו אם יעשו תשובה, לא יוכלו אף פעם "להידבק" בה' כמו ישראל!!
  3. "בה'"= הרמב"ם מסביר, בהלכות יסודי התורה (פרק ו) :
    1. שאם אות אחת נדבקת לפני שם ה', כמו "בה' " או "כה' ", אז האות הזאת לא מקבלת את הקדושה של כל השם וניתן למחוק אותה.
    2. אבל, אותיות שנמצאות אחרי השם כמו "כם" של "אלוהיכם" מקבלות את הקדושה של השם שלפניו ואסור למחוק אותן!!
    3. אם כן , אם אנו דבקים "בה'" אז אין קדושת ה' נדבקת בנו. אבל אם אנו דבקים בה' "אלוהיכם" אז אנו כן מקבלים את הקדושה מתוקף ה "כם" שאחרי שם ה'! כאילו ה"דבקות" האמיתית איננה תלויה רק במהלך שלנו מלמטה כלפי מעלה אלא גם מרצון הלמעלה לקבל את הדבקות הזאת! בזה שהוא מסכים להיות "אלוהיכם"! זה, לע"ד, מונע כל "השתלטות" באלוהים! זה פוסל כל מהלך של אנשים דתיים "לשים את האלוהים בכיס שלהם"! כמו שאני לא יכול לכפות את אהבתי ,או קשר כל שהוא, על בן זוג שאיננו מעוניין בכך, כך "דבקותי" בה' תלויה גם ברצון ה', ברצון האחר!

 

לבלתי עברי את הירדן ולבלתי בא אל הארץ (ד-כא)

משה מספר שה' סירב שהוא יכנס לארץ אבל הוא כופל את הדברים! כי יש בעצם כאן שני סירובים:

  1. לבלתי בא= בחיים
  2. לבלתי עברי= אפילו את גופתי אחרי המוות, אסר ה' שתכנס לארץ (בניגוד לעצמות יוסף וכל השבטים)

 

כי תוליד בני ובני בנים..ועשיתם הרע

לע"ד: משה מתאר תהליך של התדרדרות של עם ישראל מהרגע שהם יכנסו לארץ. תהליך זה איננו מותנה בבחירה בדרך הקללה למשל, כמו שכתוב בהרבה מקומות "אם בחוקותי תלכו..אז יהיה טוב- ואם לא תשמעו בקולי..אז יהיה רע". כאן, משה מספר שיהיה רע בכל מצב!! למה??

נראה לי שמשה אומר דבר פשוט: הישיבה בארץ ישראל דורשת מאמצים ועבודה מתמדת נגד כוחות האינרציה הטבעיים. אם נכנסים לארץ וסתם נותנים לחיים לזרום, אז תהיה התדרדרות!! (פשעים- חורבן- גלות- ייסורים-תשובה-גאולה) החיים בארץ "דורשים" מאמצים מתמידים!

 

ובקשתם משם…בצר לך ומצאוך..(ד-כט)

יש שני פסוקים שמתארים שתי אפשרויות בסוף התהליך שהתחיל בהתדרדרות. אחרי החורבן והגלות נמצאות שתי אופציות לפני עם שיראל:

  1. או שיעשו תשובה מרצונם, תשובה מאהבה. ואז, הגלות תסתיים ללא ייסורים על אופציה זאת מדבר הפסוק הראשון "ובקשתם משם..כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך"
  2. או שרק הייסורים יביאו אותם לעשות תשובה . התשובה מיראה כזאת פחותה בערכה מהראשונה , אבל היא גם תאפשר לסיים את הגלות ולחזור לארץ. על האפשרות הזאת בא הפסוק השני:" בצר לך ומצאוך…ושבת עד ה' .."

 

וידעת היום והשבת אל לבבך (ד-לט)

השתדל להכיר את המידה הזאת הנקראת "היום" וזה יביא אותך לעשות תשובה!

 

שמור את יום השבת

בעשרת הדברות שבפרשתנו, לא מוזכר "כי ששת ימים עשה ה' את השמים.." כמו בפרשת יתרו. במקום זה, כתוב "וזכרת כי עבד היית במצרים ויוציאך ה'..על כן ציווך לעשות את יום השבת". הא"ה מסביר שבעצם שתי הסיבות שוות: בריאת העולם וברכת השבת על ידי האלוהים היא הגדרת השבת. יציאת מצרים היא הגילוי של ברכת האלוהים והוצאתה לפועל. ויציאת מצרים היא בעצם המקור לציווי השבת. בריאת העולם היא המקור הרעיוני של השבת. בלוחות השניות, משה מסביר יותר את מה שהיה טמון בלוחות הראשונות. אם העם לא היה יכול להבין ששבת בראשית מחייב אותם בעשיית השבת, אז יציאת מצרים תבהיר להם זאת הרבה יותר טוב:

לע"ד: כשה' הפסיק לברוא את העולם ביום השביעי, הוא כביכול "תפס מרחק" מעבודתו. כמו שאומר ה"בית גנזי", הי היה עובד ובורא את העולם ופתאום השבת נכנסה וה' היה מוכרח להפסיק לברוא! כאילו השבת נכסה לו כמו שהיא "נכנסת" עבורנו היום! כלומר, גם עבור הבורא, השבת היתה הזדמנות להתרחק מעולם הבריאה שהיה עמל בו כדי לראות את הדברים בפרספקטיבה! להגיד שה' "נח" וברך את יום השבת" זה גם אומר שהשבת הוא זמן שונה שמאפשר פרספקטיבה שונה. יש כוונה בבריאה. אין לשקוע בעולם המעשה. יש לצאת ממנו כדי למצוא את כיוון החיים. וזה מה שישראל למדו ביציאת מצרים! עבורם, השחרור משעבוד מצרים "מדבר" אליהם יותר, ולכן, משה בחר לתת להם את משל היציאה מאשר הסבר מנוחת הבורא.

 

את הדברים האלה דיבר ה..(ה-יט)

משה לא אמר "את כל הדברים האלה" כי משה לא מצטט מילה במילה. הוא מסכם, מסביר, מבטא בלשונו.

 

שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד

יש שתי בחינות בקבלת מלכות שמים:

  1. ה אלוהינו= אנו מקבלים את אלהות ה', אפילו אם היו נמצאים הרבה אלהויות! היינו אוהבים אותו ובוחרים בו כאלוהים שלנו ,אפילו אם היתה לנו הבחירה בין אלוהים רבים! בוחרים בו כי הוא טוב, כי הוא מועיל ובגלל הערבות שלו! (ה' מיוחד!)
  2. ה' אחד= סיבה אחרת שאנו מקבלים עלינו את אלהותו של ה' היא שהוא אחד! כלומר, אין לנו ברירה! וזה גורם לנו לקבל את העניין של אחדות המידות! (ה' אחד!)

 

ואהבת את ה' :

למה "וו"? כי הפסוק הראשון (שמע ישראל) מגדיר את "קבלת עול מלכות שמים" הוא בעצם קובע החיוב ב"יראה". רק אחרי שיש עבודה מתוך יראה, ניתן להגיע לעבודה מאהבה! והאהבה היא העיקר אבל היא איננה יכולה להחזיק ללא כלי היראה!

 

ה' אלוהיך

אהבת ה' יכולה לגרום לקרבה כזו שהוא יהפוך להיות "אלוהיך". כמו שה' הוא "אלוהי אברהם" בזכות העבודה המיוחדת של אברהם כלפי ה'. כמו שה' יכול להיות "אלוהי יצחק" בזכות העבודה המיוחדת של יצחק, כך כל אחד יכול לזכות שה' יהיה "אלוהי פלוני"! "אלוהיך"!

 

בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך

מדובר על שלושה דברים שאינם קשורים במעשי בני האדם אלא במזל!:

  1. בכל לבבך= זכייה בהולדת בנים (בני)
  2. בכל נפשך= הזכות לחיים.(חיי)
  3. בכל מאודך= הזכות לפרנסה (מזוני)

יש לאהוב את ה' אפילו אם אין לי אחד משלושת הדברים האלה!! שזו עבודה קשה ביותר כי כל אחד משלושתם הוא דבר מאוד עקרוני עבור כל אדם

יש לאהוב את ה' בשלושה מישורים

  1. עבודה ברגש: לפעול נגד חמדות הלב, תאוות מיניות = "בכל לבבך" נגד התאוות האסורות
  2. עבודת ה"צורך": לפעול נגד תאוות המזון, לשמור על מצוות הכשרות= "בכל נפשך"
  3. אהבה: ברצון לרכוש ממון רב ככל שיותר= "בכל מאודך". תאווה זו איננה מפסיק בשום שלב, בניגוד לשתי התאוות הראשונות!

 

וצדקה תהיה לנו

יש שתי דרגות בעבודת ה':

  1. עבודה מתוך יראה. בגלל החיוב.
  2. עבודה מתוך אהבה. כשהרצון העמוק של האדם הוא לעשות רצון ה'.וזו נחשב כ"צדקה"! ובדרך הזו יכולה להביא את האדם למתיקות אהבת ה' בלבו וערבות שתביא אותו להשגת טעם החיים!

 

ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו

למה הפסוק עובר מלשון רבים (שונאיו) ללשון יחיד (האבידו)?

כי יש הבדל בין אדם שמרשיע את דרכו בלי לגרום לאחרים להרשיע את דרכם. אבל הרבה יותר חמור אם האדם גורם לאחרים להרע. כמו כן, אדם רשע שבניו צדיקים, אין ה' מאבדו (ביחיד) כי "ברא מזכה אבא". אבל אם הרוע מתמשך ועובר לדורות הבאים, זה סימן שהרוע מושרש ומועבר. אז ה' מאבד את שונאיו (ברבים)

 

 

 

 

 

ואתחנן מי

בע"ה ז אב התשע"ג

מישל בן שושן

 

ואתחנן מי

 

 

למה משה מספר לנו כישלון התפילה שלו?

הרמ"י מסביר שמשה לימד אותנו איך להתפלל וששום תפילה איננה חוזרת ריקם.

אבל למה לעשות זאת כאן, בתפילה היחידה שמשה נכשל בה ??

משה מבקש להיכנס לארץ וה' מסרב!

בכל זאת משה הצליח במשהו: משה יישאר המנהיג של עם ישראל, אפילו בארץ ואפילו לאורך כל הדורות!

זה נראה דבר מובן מאליו אבל לדעת הרמ"י, לא ברור היה אם אי כניסתו של משה לא היתה פוסלת אותו מלהמשיך להיות המנהיג הרוחני גם בארץ. כלומר, האם ניתן להמשיך לעסוק בתורת משה בארץ אם הוא לא נכנס?.

על ידי הסיפור הזה: ואתחנן אל ה'.." ישראל מקבלים את התשובה:כן!

ננסה להבין:

כוח התפילה הוא ביכולת לשבור את ההיגיון, את הטבע. לפרוץ גדרים ולשנות את ההחלטות של הגורל או של האלוהים.

בלימוד הזה, משה הפך ל"משה רבנו" לכל הדורות ולכל המצבים. כי זה הלימוד העיקרי: איך כל אדם, כל תלמיד יוכל בעצמו לשנות את הנגזר עליו במידה והוא יתפלל בכוונה, ברצינות, וכשהוא ניצב מול האלוהים ללא אמצעים. ללא אמצעים פיזיים או אנושיים! "אסור שיהיה דבר חוצץ בינו לבין הקיר" אומרת הגמרא בברכות. הרמ"י מפרש: שיהי האדם מול שורש החיים. מול עצמו ומול הקדוש ברוך הוא. ללא מסכים וללא מתווכים.

משה, המתווך, מבטל את הצורך במתווכים. הוא מציב כל אדם מול הבורא. פנים מול פנים.

במה הצליחה תפילתו של משה? הוא אמנם לא נכנס לארץ. אבל הוא נכנס הרבה יותר עמוק! הוא נכנס לכל דור ודור כמורה העליון: כי הוא המורה שמלמד איך להפוך למורה בעצמנו. איך אנו יכולים לא להיות תלוים במורה! זו גדולתו של משה. והוא הרוויח את הגדולה הזאת כאן!

למה בכל זאת תפילתו להיכנס לא התקבלה ? ולמה לומדים את כוח התפילה בתפילה שהתקבלה רק בחלקה?

נראה לי שזה לימוד עוד יותר חזק:

אם האב טיפוס של התפילה היה תפילה שמתקבלת מיד במלואה, אז זה היה הופך את התפילה ל"כספומט"! מתפללים, מקבלים. העובדה שיש אפשרות להתפילה לא תתקבל במלואה, יוצרת את הקשר הראוי עם הבורא. נכון שאפשר להשפיע על רצונו. אבל זה לא מבטל את רצונו! כוח התפילה מבוסס על הרעיון של הכבוד של רצון השני. ה' מכבד את רצוני אבל גם אני צריך לכבד את רצונו!

 

לא תעשה לך פסל וכל תמונה

עבור הרמ"י, פסל= להפוך מצוות עשה לעבודה זרה

תמונה= להפוך מצוות לא תעשה לעבודה זרה!!

פסל= לקבע דבר שהיה בעל פנים רבות. אפשרויות רבות. עושר וחיים. ההפיכה לפסל "פוסלת" את כל האפשרויות האחרות! וכן התמונה!

מצווה היא לא מטרה בפני עצמה. היא כלי שאמור לעורר את האדם לראיה חדשה על המציאות. המצווה צריכה לשמש כלי לחיפוש אחר רצון ה'. רצון ה'  הוא המטרה. המצווה הוא אמצעי

הפיכת ה אמצעי (מצווה) למטרה, זה עבודה זרה!

אם הגמרא מתארת את המחלוקות לגבי כוונת המצווה או דרך עשייתה בכלל, זה כדי לפתוח לנו את האופציות שהמצווה אמורה לפתוח אותי כלפיהם!

במובן הזה, השולחן ערוך "הרג" בצורה מסוימת את המצוות! הוא קיבע אותן! אבל זה נעשה בתקופה מאוחרת מאוד באין ברירה.

ואתחנן שם

26-07-09

מישל בן שושן

 

ואתחנן שם

 

לא מרובכם מכל העמים בחר ה'..כי אתם המעט..(לג)

יש סתירה בפשט הפסוק: אתם מרובים או אתם המעט?

השם משמואל פוטר זאת כך:

  1. יש להיות חזק, החלטי, בעל דעות מוצקות, אפילו גאווה ובטחון עצמי…כל זאת נגד איומי ההתבוללות, נגד איומי הגויים נגדנו, נגד המונעים מאיתנו מלקיים מצוות, ואפילו נגד היצרים הרעים שלנו. וזה פירוש "מרובכם-מכל העמים".
  2. אבל מצד שני יש להיות ענו מאוד, שפל רוח, עפר ואפר מול רצון ה'. וזה "המעט" שאתם יודעים למעט עצמכם ..כלפי רצון ה' בלבד!

לכן,אין הענווה  והשפלות מידות טובות בכל מצב.

שתי העמדות המנוגדות האלה מקבילות לשני המהלכים :

  1. סור מרע- ועבור זה האדם חייב להיות חזק ותקיף
  2. עשה טוב- כאן האדם צריך להיות ענו, שפל, ממעיט את עצמו- כדי להיות קשוב לרצון הבורא ולא להעמיד את רצונו במקום רצון הבורא! (אפילו אם הוא חושב שרצונו הוא רצון הבורא!)

השם משמואל קובע שהמהלך העיקרי הוא ה"עשה טוב" ולא ה"סור מרע" שהוא רק אמצעי להגיע לעשה טוב. כי הרי אין שכר ללא תעשה, הוא רק מונע מלעשות שטויות רק העשה טוב זוכה לשכר.

כמו שבשבת יש שני מהלכים : "זכור" ( שהוא העיקר- מצוות עשה בשבת ) ו"שמור" (שהם המצוות לא תעשה שהן רק המסגרת כדי להבין נכונה את הזכור).

העיקר הוא "המעט" ולא ה"מרובכם" שהוא רק כדי להחזיק את הקיום נגד הקטרוגים. אבל העיקר הוא מהלך המעטת האגו העצמי כלפי המוכנות לשמוע, להקשיב (אפילו אם זה מנוגד למה שחשבנו עד כה) לרצון הבורא המתהווה. העשייה צריכה להיות מלווה בענווה וביראה, "שמה מה שאני עושה לא מתאים לרצון הבורא"!אבל העשייה היא העיקר!!

 

משה לא נכנס לארץ(לט)

אם משה ייכנס לארץ, הוא יצליח לבצע את התיקון הכללי עבורו ועבור הארץ ועבור כל עם ישראל! הוא יהפוך את הארץ לגן עדן ויבטל את הרע מהעולם ונגיע לאחרית הימים!

משה לא יכול להגיע למדרגה זו אך ורק הוא יכנס לארץ ישראל כי רק שם אפשר לבצע התיקון האמיתי הסופי.

אבל ה' לא רוצה לוותר על העבודה שתעשה על ידי העם בעצמו. זה יקח הרבה יותר זמן, כנראה כל ההסטוריה עד לבוא המשיח, זה ילווה בהרבה ייסורים תקלות , עליות ומורדות, אבל זה עדיף על הקפיצה שתעשה בזכות משה לבדו!! העלאת העולם התחתון, הגשמי, הזיכוך של כל אחד ואחד, העלייה של כל אדם מישראל, חשובה יותר מהמטרה הסופית שיכולה להתקבל בין רגע על ידי משה רבנו!

ה' התכוון לבנות לו דירה בתחתונים ולא רצה להשאיר הנשמות במעלתם העליונה ולהשאיר עולם של מלאכים. ה"ירידה" לעולם תחתון כדי לחוות את העלייה – אומנם האיטית והמסובכת-של האדם הקטן, האנושי, עדיפה והצדיקה בריאת עולם הזה. אין לעולם הבא טעם ללא עולם הזה!!

ולכן הבחירה בין משה והעם ברורה!

לפי מדרש תנחומא (ו) ,ה' נשבע שתי שבועות התלויות זו בזו:

  1. משה מת
  2. ובני ישראל נכנסים לארץ כדי שיעשו בעצמם את התיקון.

וה' כועס על משה שהוא רוצה למנוע מישראל את המהלך ורוצה לעשות הוא בעצמו את התיקון הכללי. "ויתעבר ה' בי ..למענכם!"

 

תפילת קבע(לז)

"העושה תפילתו קבע , אין תפילתו תחנונים"(ברכות כ"ט.)

ומה היא תפילת קבע:

  1. כשהתפילה זהה לתפילה של אתמול ושל מחר.
  2. אם אין חידוש בה

ולכן, קוראים קריאת שמע לפני התפילה: כדי לאפשר לאדם להיות במצב של חידוש בתפילה שבאה מיד אחר מכן.

ותפילה מתוך התחדשות היא תפילה של תחנונים.

ובלשון זו התפלל משה.

 

**זכר למעשה בראשית-זכר ליציאת מצרים(מד)

בלוחות הראשונות השבת הוא זכר למעשה בראשית.

בלוחות השניות ( בפרשת ואתחנן) הן זכר ליציאת מצרים.

אנו יודעים שהלוחות הראשונות הן עבור מצב האידיאלי של האדם. והלוחות השניות, לוקחות בחשבון העובדה שהאדם הוא אנושי (אחרי חטא העגל-אב טיפוס לכל חטאי האדם באשר הוא).

האור החיים הקדוש מסביר:

ה' ברא את שבעת ימי בראשית. אבל לא היתה להם זכות קיום אלא למשך 7 ימים. לא היה זכות קיום להיום השמיני לתשיעי.. !

לכן, ה' ברך את יום השביעי. הברכה הזאת, העניקה לו את האפשרות ליצור- לברוא בעצמו- לתת זכות קיום- לימים נוספים הבאים אחריו!

זו סיבת הברכה של יום השביעי.

מאי נפקא מינה?

שעד כה, הטבע היה נתון. מעכשיו, יש מימד נוסף : הבריאה חייבת לזכות בקיומה! יכול להיות שהבריאה תמשיך להתקיים. יכול להיות שלא. זה תלוי! תלוי במה? תלוי בבריאה! תלוי באדם בעיקר. תלוי בזכות האדם. תלוי בהרגשה הכללית החשובה שאחריות הקיום תלוי בקיים ולא במקים אותו בלבד!!

לגבי האדם למשל, הרגשה זו טמונה במושג החירות ובמושג האחריות.

אם אני עבד לאדם אחר, בזה שהוא חושב עבורי, שהוא מפרנס אותי, שהוא דואג לי בכל צרכי, אני חי כעבד, אני לא אחראי על קיומי, אני פסיבי לגמרי. אני גם לא אחראי על מעשי כי בן כה אני אקבל את פרנסתי.

היציאה מהעבדות , זה לקבל על עצמי את האחריות על עצמי: אני אחראי על מה שאני חושב, מה שאני עושה, ..לטוב או לרע! זכות קיומי תלוי בי!!

הרעיון שהאדם שותף לברכת יום השביעי על ידי הבורא, קיים במדרשים המספרים שרעיון כללי של יצירת עם ישראל, עלה במחשבת הבורא כב4ר לפני הבריאה! "בראשית ברא.."= בשביל ראשית- שהם ישראל- ברא את העולם! זאת אומרת, שאם יהיה עם כזה בפועל, תפקידו הוא לגלות את משמעות ברכת ה' ליום השביעי! זאת אומרת, לגלות לעצמו ולעולם כולו שכוונת הבריאה היא ליצור אדם חופשי , עצמאי, שזכות קיומו תלוי גם בו. במידה ויהיו אנשים יבינו את הרעיון הזה, הם יהיו ישראל ויתחייבו מרגע זה להמשיך ולטפח את הרעיון הזה הלאה! זה יהיה עיקר חשוב בהגדרתם!

 

אברהם אבינו הבין זאת! ה' מחליט לעשות ממנו עם "ישראל"! אבל אברהם שואל את ה':"במה אדע כי ארשנה??" זאת אומרת, איך אתה תעשה ממני עם שיבין מה שאני, כפרט הבנתי? הרי ההבנה לא עוברת בירושה!!!. ואז ה' מראה לו פיתרון לבעיה הזו: כדי שעם שלם יבין את הרעיון הזה, הוא יביא את העם הזה לחוות מאורעות כאלה שיכניסו בתודעה הלאומית והאישית של כל אחד את הרעיון שאברהם הבין!: העם הזה יחווה עבדות ויחווה חירות!"גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום,.. ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" הרכוש הגדול הוא העובדה שיפנימו את מה שהבנתה אתה, עניין ברכת יום השביעי!

אם עם ישראל כולו היה יכול להבין מעצמו את עיקרון הבריאה וברכת יום השביעי , בכוחות עצמו, בעזרת התבוננות בטבע בלבד, אז לא היה צריך להכניסו ולהוציאו ממצרים!! אבל מה לעשות שאנו בני אדם, ואי אפשר שכל אחד יבין לעומק את הרעיון הגדול הזה רק בהסתכלות על הטבע!

לכן, "זכר ליציאת מצרים" מאפשר לכל אחד להבין את רעיון החופש והאחריות שהיה טמון בתוך בריאת יום השביעי!!

אם ישראל לא היו חוטאים בחטא העגל – אם האדם היה "על אנושי"- אם היינו חיים במצב אידיאלי שלפני החטא, אכן, השבת היה זכר למעשה בראשית ודאי למבין!! כל אחד היה מבין מה זה שבת רק בהתבוננות על מעשה בראשית!

אבל, לאחר שהאדם חטא-אחר שהאדם הוא אדם!, אז אנו מתייחסים ליציאת מצרים כדי להבין את השבת כי זה יותר קל לנו, זה יותר ממשי, זה יותר אנושי, זה יותר חוויתי.

אבל בעצם, שני המאורעות:

  1. ברכת יום השביעי על ידי הבורא
  2. ויציאת מצרים

שניהם מגלמים אותו רעיון עיקרי: האדם צריך להיות אחראי על עתידו, על חייו, על קיומו!!

לכן אנו מזכירים את שני הדברים גם יחד בקידוש של ערב שבת.

 

השם משמואל מביא בפתח דבריו את ה"מחלוקת" בין הרב בונם מפשיסחא והרבי מקודצק:

  • הרבי מקודצק  אמר שהוא שואב את כוח עבודתו לה' מזה שהוא מתבונן בבריאה. – כמו שדוד המלך מספר בתהילים- כמו שהרמבם מסביר בהלכול יסודי התורה.
  • לעומתו, רבי בונם, אמר שהוא מיחס כל עבודתו ליציאת מצרים. (כי כל המצוות שבתורה , כולם, מתיחסות ליציאת מצרים! כמו שעונים לחכם בהגדה על "כל העדות, החוקים והמשפטים" מקורם ביציאת מצרים).
  • השם משמואל מחבר את שתי התפיסות יחד ומסביר בעזרת המאמר שהוסבר לעיל ששניהם כיוונו לאותו דבר, כל אחד פונה לרמת הבנה שונה: מי שיכול להבין את ברכת יום השביעי על ידי הבורא, איננו זקוק ליציאת מצרים. ומי שלא יכול להבין זאת, מתיחס ליציאת מצרים.

 

 

 

לסיכום כללי על כל הפרשה

 

נראה לי לעניות דעתי שאפשר למצוא מכנה משוטף לכל נושאי הפרשה:

יש שני מישורים מקבילים:

  1. המישור האידיאלי ,ה"על אנושי".
  2. והמישור האנושי.

הראשון מתואר כאידיאל שחייבים לשאוף אליו. חשוב מאוד לדעת למה לשאוף, מה הוא התיקון הכללי האולטימטיבי. אפילו אם נגיע אליו רק לעתיד לבוא.

אבל העיקר הוא המישור השני, האנושי. הוא זה שקובע בנתיים. הוא קרוב למצב הריאלי של האדם.

בניהם, בדרך כלל מתואר חטא כל שהוא שעשה האדם כדי לבטא את היותו אנושי ולא "על אנושי"!

כמו שמתארת התורה את מצב אידיאלי של גן עדן לפני החטא , ומצב האדם אחרי החטא

כך התורה מתארת את מצב התורה לפני החטא ואחרי החטא: הלוחות הראשונות –שנשברו מרוב אי התאמה למצב האדם- ולוחות שניות שאנו שומרים בארון העדות.

כך גם השגת ארץ ישראל: או על ידי משה, האיש האידיאלי שיכול לבצע לבדו את התיקון הכללי. וזה נדחה על ידי הקדוש ברוך הוא. או מצב שמשה מת מחוץ לארץ ישראל והתיקון יתבצע במשך אלפי שנים , עם קשאים עצומים, על ידי העם בעצמו!

גם במישור המחשבתי, האידיאל היה שישראל יתבוננו רק בטבע . במעשה בראשית, וכך היו יכולים להשיג את תכלית הבריאה . כמו שעשו האבות , שמתוך כליותיהם נבעה "התורה", ההשגה. אבל בעצם, מצב אידיאלי זה לא אפשרי אם רוצים שעם שלם ישיג זאת. ולכן העם הזה חייב לעבור את ייסורי ההיסטוריה כדי להשיג את מטרת הבריאה.

בריאת האדם עצמו נובעת מתהליך זה:

הרי ה' היה יכול להסתפק מהנשמות הטהורות שחיו במחיצתו ובמלאכים! למה שיברא עולם מגושם, תחתון, רחוק מהאידיאל? למה הכניס נשמות לגופי בני האדם? כנראה שכוונתו היתה "לרדת כדי לעלות יותר למעלה" לחוות את העולם התחתון במלוא עיוותיו , כדי להתמודד איתו ולהעלותו משם, מעלה מעלה. האדם מתעלה מעל למלאך. האדם מתעלה למעלה מהאידיאל, בזה שהוא אדם דווקא. וזוכה בעצמו בקיומו!

התורה עצמה, שהיא רעיון נשגב, "מתגשם" על ידי צורות שונות של "תורות" שמותאמות לבני האדם לפי מצבם בהיסטוריה. תורה מסיני, לוחות שניות, או תורה מציון!!

 

 

ואתחנן נה

בע"ה יא אב התשע"ד

מישל בן שושן

 

ואתחנן נה

 

מתנת חינם

רש"י מתרגם את הפועל "ואתחנן" כבקשת משה ל"מתנת חינם". כנראה שהמקור הוא המדרש (רבה ה-ו) שיודע לספר שה' הראה למשה את כל אוצרות השכר שיש לו עבור אנשים שעושים מצוות, לאלה שעוסקים בגמילות חסדים..ואז ה' הראה למשה אוצר גדול מאוד ששיך לאנשים "שאין להם זכויות"!! משה אז ביקש לקבל מהאוצר הזה! לקבל מהאוצר הזה, זו קבלת" מתנת חינם".

המדרש הזה , בעצם, מלמד שיש מעלה עוד יותר עליונה והיא הענווה האמיתית. כשהאדם מרגיש באמת שלא מגיע לו שום שכר. משה הגיע למדרגה זו ומשם הוא התפלל אל ה'.

 

הדעת והבנים הם מתנת חינם

משה היה איש ה"דעת". כל הדור ההוא נקרא "דור דעה". הנ"ה מסביר שהדעת איננה נרכשת על ידי מאמצים. היא מגיעה אל האדם בתור מתנת חינם. כמו שהילדים באים, במתנת חינם.

נראה לי שניתן להבין קביעה זו, לא מצד המעניק את המתנה (האלוהים) אלא מצד מקבל המתנה (האדם): לפעמים, יש לאדם את ההרגשה שרעיון מסוים או יצירה אומנותית שלו, "באה לו" מלמעלה. בלי שהוא קשור למאמצים להשיג את זה. כמובן שהאומן למשל עובד קשה כדי להגיע ליצירה. אבל, לפעמים, יש לו הרגשה שמה שהוא הגיע אליו, גדול מדי כדי למדוד הקשר בינו ובין המאמצים שפיתח. כאילו הדבר "ניתן לו במתנה" מלמעלה. כך גם מרגישים לפעמים כשנולד תינוק. כמובן שהיו מעשים שהביאו לזה. יש מאמצים, אבל ה"תוצאה" גדולה מהמאמצים. כאילו מקבלים דבר ממימד אחר. מרגישים שאפילו אם יש קשר נסיבתי, אין קשר פרופורציונאלי. כך אולי יש להבין את מושג ה"דעת" בניגוד לחכמה או לידע או לבינה שכולן תוצאה ישירה ממאמץ.

דור המדבר קיבל את רוב מעלותיו, ללא קשר ישיר למאמצים שלו. משה קיבל את מה שהוא קיבל,"מלמעלה". כמו שאומן יכול להצהיר שהיצירה שלו "נכפתה עליו" .

זה אולי גם יכול להסביר למה מכנים את הקשר הפיזי בין איש ואישה בלשון "דעת". כמו "וידע את אשתו". כי מה שקורה בין איש לאשתו הוא יותר מסכום של הדברים שכל אחד מביא איתו. יש משוא במפגש בין שני אנשים שהוא גדול מסכום האנשים. כאילו הם מקבלים משהוא מלמעלה כמתנת חינם!

הענווה שמרגישים במקרים האלה (דעת, בנים, יצירה אומנותית, מפגש בין אנשים…) מבטא את קבלת "מתנת חינם". לא בדובר כאן רק הענווה אלא ההכרה הנכונה של גבולות האדם והיכולת לקבל יותר ממה שנדמה לו.

 

האם ה' קיבל את תפילת משה?

מפשט הפסוקים, נראה ברור שהתפילה היתה כישלון חרוץ! לא רק שה' לא מקבל את תפילת משה אלא שהוא אוסר ממנו לדבר עוד בנושא הזה!

אבל הרבי מסוכטשוב מחדש: משה כן קיבל חלק ממבוקשו! והוא מסתמך על הגמרא בברכות לב-ב:

אמר רבי אלעזר: גדולה תפלה יותר ממעשים טובים. שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו, אף על פי כן לא נענה אלא בתפלה, שנאמר: +דברים ג'+ אל תוסף דבר אלי, וסמיך ליה, עלה ראש הפסגה

אם כן,משה אכן נענה (חלקית) בתפילתו: ה' הראה לו את כל הארץ. והראיה הזאת נחשבה עבור משה כאילו הוא נכנס בארץ. כי מי שמתאווה ומכין עצמו לעשות מצווה ונאנס ולא קיים אותה, "מעלה עליו" הכתוב כאילו עשאה.

"מעלה עליו"= ה' מעלה את מדרגתו למקום שבו, הוא מקיים ממש את המצווה! בדרך כלל מבקשים מהמצווה תעשה. אבל יש מדרגה גבוה מאוד שבה, האדם חווה את המצווה וזה נחשב ממש כאילו הוא עשה אותה בפועל.

כשה' אומר למשה :"רב לך", זו לא גערה אלא להיפך, ה' מעלה את משה למדרגה עליונה (מעלה עליו) שבה הראייה שלו שווה, אפילו בעניו, לכניסה פיזית. וזה פירוש "רב לך"= אני מעלה אתך למדרגה "רבה" שממנה תהנה מהארץ כאילו נכנסת בתוכה.

 

ואהבת את ה' אלוהיך

אין , לדעת הנ"ה מצווה לאהוב את ה'. אלא יש מצווה לקיים מצוות באהבה, בהתלהבות. כנראה שהרבי מסוכטשוב מפחד מאשליות מסטיות לא בריאות של "חיבור" עם האלוהים או "דביקות" שמובנים רגשיים. הוא מעדיף להכניס את האדם לתוך עולם העשייה ומשם, להעשיר את העבודה בפן של ההתלהבות והאהבה.

בשונה מהרוח החסידית ששרתה בחסידויות לאחר ייסודם, רבני אישבציה מסוכטשוב נזהרים מסטיות מסטיות .

 

בכל נפשך

המשנה (ברכות פ"ט ה) לומדת "בכל נפשך"= בשני יצריך: ביצר הטוב וביצר הרע. מייתור המילה "בכל". כלומר, יש לעבוד את ה' גם דרך היצר הטוב וגם דרך היצר הרע!

אם כן, שואל הנ"ה: מה אנו לומדים מהמילה "בכל" נפשך? האם יש לאדם שתי נפשות?

כן, מדובר עם העולם הזה והעולם הבא:

לדעת הנ"ה יש שני סוגי צדיקים:

  1. צדיקים שמוכנים לוותר על העולם הזה עבור העולם הבא. כמו רבי עקיבא שצחק בעת שהוא נהרג כי הוא זכה אז לעולם הבא, למרות שהוא עוזב את העולם הזה. התפיסה הזו מתאימה לאמרה בפרקי אבות:"יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי עולם הזה".
  2. אבל יש צדיקים גדולים יותר: אלה שמעדיפים לחיות את העולם הזה לפי האמירה השנייה בפרקי אבות:" יפה שעה אחת בתושבה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". אלה הם "הצדיקים האמיתיים באמת" לפי מילותיו של הנ"ה! אלה, עובדים את ה' "בכל נפשך". כי הם לא נשענים על השגת עולם הבא כל שהו. עבורם העיקר הוא בעולם הזה ובכל זאת, כשהם מוכנים למסור את נפשם, אז זה מראה שהם מוסרים את שני העולמות שלהם!!

נראה לעניות דעתי ולהרחיק לכת ולאמר שאלה "שלא מאמינים בעולם הבא" כלומר החילונים, הם צדיקים אמיתיים כשהם מוסרים את נפשם בעולם הזה, למשל עבור עם ישראל בהשתתפותם במלחמות של עם ישראל. מסירת נפש כשחושבים שיש לנו רק העולם הזה, זו מעלה גדולה יותר ממסירת נפש כשחושבים שיש לנו בכך חלק לעולם הבא!

למרות שרבי עקיבא מצהיר שכך הוא מקיים "בכל נפשך"= אפילו הוא נוטל את נפשך, הרבי מסוכטשוב מפנה אותנו לחידוש עצום כשהוא מגדיר אלה שהם "צדיקים אמיתיים" ומעדיפים את העולם הזה על פני עולם הבא. הם מוסרים את שתי נפשותיהם! נפש העולם הזה ונפש עולם הבא .

וכמובן שהם יזכו לעולם הבא ביתר שאת כי הם מסרו את שתי נפשותיהם!!