וילך האזינו פי 4

בע"ה ד תשרי התש"פ

מישל בן שושן

 

וילך- האזינו פי 4

 

וילך משה, וידבר …

הרבה מפרשים הציעו לתרגם "וילך משה" בצורות שונות. (הרמב"ן, למשל, מספר שמשה הלך בעצמו אצל כל שבט כדי לבשר להם על מותו ובירך אותם, את הברכות של הפרשה האחרונה "וזאת הברכה") .אבל אחת מאוד מצאה חן בעיני:  וילך= הוא המשיך!

כמו "ויהי קול השופר הולך וחזק מאוד"

הפירוש הזה מאפשר לחבר ממש בין הפרשה הקודמת, ניצבים, ל"וילך", למרות שהן נראות עוסקות בנושאים שונים. כמו שמשה דיבר מול כל העם "ניצבים" מולו, כך הוא המשיך לדבר איתם בפרשה הזאת, באותו מהלך, בהמשך לברית ערבות מואב. שתי הפרשות (ניצבים –וילך)  הן לרוב מחוברות. לפי הרב סעדיה גאון מונה אותן כפרשה אחת ! לפעמים מחלקים אותן  לצורך קריאת ניצבים לפני ראש השנה, וכשיש שבת בין כיפור לסוכות.

מצד שני, בפרשת "וילך" מדובר רבות על "השירה" שיש לכתוב וללמד את בני ישראל, היא שירת האזינו.

לכן, אני מציע ללמוד , השנה, את שתי הפרשיות האלה במאמר אחד, למרות שאינן מחוברות אף פעם.

אם כן, ניתן להגיד שפרשת וילך קשורה גם לפרשה הקודמת לה וגם לפרשה הבאה אחריה:

 

ניצבים      – –       וילך       —       האזינו

 

הכפילויות ב"וילך" (הרב גרוסמן)

פרשת וילך מכילה כמה נושאים שמוכפלים עם שינוים קטנים.

  • מות משה ומינוי יהושוע:
  • דברים פרק לא (ב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא ..(ז) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם:
  • דברים פרק לא (יד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד
  • כתיבת התורה:
  • דברים פרק לא (ט) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:
  • דברים פרק לא (יט) וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:
  • הקהל:
  • דברים פרק לא (יב) הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף
  • דברים פרק לא (כח) הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם

 

פרשת וילך היא הסיום של ספר דברים.

הספר התחיל כך:דברים פרק א (א) אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן ..

והוא מסתיים בפרשת וילך כך: דברים פרק לא (א) וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל:

הפרשה מציעה שני סיומים אפשריים: אחד "אופטימי" ואחד "פסימי".

וזה מסביר את הכפילויות!

  • החלק הראשון של הפרשה (בו, משה מדבר) הוא אופטימי. משה מבטיח שהכל יהיה בסדר אחרי מותו. ומחזק את ידי יהושוע.

(ג) יְקֹוָק .. יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם …(ה) וּנְתָנָם יְקֹוָק לִפְנֵיכֶם ..(ו) חִזְקוּ וְאִמְצוּ .. כִּי יְקֹוָק .. עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ: פ

  • החלק השני, שונה לגמרי . הנושאים הקודמים מתוארים שוב אבל בנימה מאוד קשה. ה' מדבר. זו הפעם הראשונה בספר. והעתיד מאוד פסימי:

(טז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ .. וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי ..(יז) וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת ..(יח) וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה … וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי

ה'  יסתיר פניו מישראל. הוא מבטיח הסתרה כפולה! זה הרבה יותר חמור ממה שכתוב בכל הקללות הקודמות.

"הסתר אסתיר פני" כלומר, אני אגרום לכם להרגיש שאני כבר לא נמצא כאן אתכם. אפילו לא מאחורי הקלעים. אתם באמת תרגישו שהכל נגמר בינינו! לכן, הדבר היחיד שיוכל להחזיק אתכם, זו השירה!! כי תראו שזה היה מתוכנן!

פרשת האזינו:

מי נואם בשירה?

לכאורה, משה. הוא המדבר. אבל, בעיון נוסף, אנו מוצאים ש"הגרעין הקשה" של השירה נאמר דווקא על ידי ה' עצמו. בעצם, מסביר הרב תמיר גרנות, דברי ה' הם כל כך קשים לעיקול שמשה חייב לעטוף אותם בהסברים ובריכוך מסויים!

הדטרמיניזם

מה שבולט בשתי הפרשיות האלה (סוף "וילך" ו"האזינו"), זה האמרה החד משמעית שאין בחירה חפשית!!:

דברים פרק לא (טז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ:

( כז) כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ וְאֶת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם יְקֹוָק וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי:

(כט) כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם:

ה' אומר בוודאות ,וגם משה אומר זאת אחריו, שהעם יחטא!! אין כאן "אם תשמעו..ואם לא תשמעו.." יש כאן קביעה שכך יקרה! העם יחטא, ה' יעניש אותו בהסתר פנים.

בשירה, עיקר דברי ה' הם שהוא יסתיר פניו. והדבר היחיד שיגרום לו אולי בסוף, לבוא לקראת ישראל זה רק כשהוא יעניש את אויבי ישראל. וגם זה, רק כדי שלא יחשבו הגויים שה' לא קיים!

משה חייב להוסיף דברי ריכוך ויגיד שבנוסף, ה' "על עבדיו יתנחם". אבל ה' עצמו, גם בפרשת וילך וגם בפרשת האזינו, מתאר את ההיסטוריה כחד כיוונית!!

 

אם כן אנו עומדים מול שני חידושים עצומים יחסית לכל מה שנכתב בספר דברים:

  1. זו הפעם היחידה שה' בעצמו מדבר בספר דברים
  2. בניגוד לכל מה שכתוב בספר דברים, אין בחירה חופשית, יש דטרמיניזם , הסוף יהיה רע!!

אבל אם מחברים את שני החידושים האלה מבינים:

יש שתי הסתכלויות על המציאות:

  • ההסתכלות של האדם, של משה. יש בחירה , יש תשובה, קיימות אופציות שונות בהיסטוריה
  • הסתכלות מה' , מלמעלה: הוא יודע מה יקרה. הוא מתאר את הדברים איך שהוא מתייחס אליהם.

 

שתי ההסתכלויות מנוגדות. אנו חייבים לפעול לפי הראשונה. אבל עלינו לדעת שהשנייה קיימת. ולכן יש לנו את השירה: היא תעיד, בזמן הסתר הפנים ,על ההסתכלות הראשונה. איך? כשנקרא בה  , בזמן ההסתר פנים, שזה היה מתוכנן! וכשהסימן של נפילת האויבים שלנו התרחשה.

(כדי לנסות להבין את הפער בין שתי ההסתכלויות, נחשוב, למשל, על הסטטיסטיקה. יודעים בוודאות, למשל, ששלושים אחוז מהגברים מעדיפים את הצבע הזה, וארבעים אחוז מהנשים מעדיפות הצבע השני. זו אמת שיכולה להיווכח עם כל אוכלוסיה גדולה. עשרת אלפים בני אדם שיעבור מבחן כזה יאמתו את האמת הסטטיסטית. ובכל זאת, לכל אחד יש את הבחירה המוחלטת לבחור את הצבע שהוא רוצה! )

 

כשהתחלנו להראות שפרשת וילך היא סיומה של התורה עם שתי אופציות: אופטימית ופסימית, פתחנו בעצם את האפשרות לשתי אמיתות שונות ומנוגדות

  • אחת, של משה, של כל ספר דברים, המבוסס על הבחירה החופשית של האדם
  • והשנייה, האמורה מפי ה', דטרמיניסטית, שמתארת את ההיסטוריה באופן חד: בסוף יהיה רע מאוד! (ואכן זה קרה לצערנו!)

קשה מאוד לקבל את האופציה השנייה. למרות שהשירה באה כדי שנחזיק בה כמו בחוט דק בתוך שיטפון ענק, קשה מאוד לקבל דברים הפוכים מכל מה שנלמד עד כה.

אולי הדברים הקשים יכלו להיאמר רק אחרי שהתבגרנו מספיק, ולכן זה נכתב בסוף.

אבל אי אפשר שלא לראות בהכללת שירת האזינו בתורה כמעשה שבא מתוך גדולה ובגרות. זה מה שעושה את התורה כולה דת של אמת. אמת המורכבת מבחינות שונות. אמת שלא מטייחת. שלא מספרת סיפורים. שלוקחת בחשבון ראייה קרה וכואבת של המציאות בה ה' שם את האדם!

פתרונות אפשריים:

 

תמיד אפשר להגיד שכל מה שמתואר בסוף וילך ובשירה, הוא יקרה במידה וישראל לא יעשו תשובה. הכל יבוא בגלל עונש. כשמשה או ה' אומרים שבני ישראל יחטאו, זה לא אומר שזה מחוייב המציאות אלא שזאת אפשרות ובאפשרות הזו, אז ה' יסתיר פניו.

אפשר גם לטעון שלא כתוב מתי זה יקרה. אם כן, תהיה בחירה חפשית אבל, יש סבירות גבוה שבמשך ההיסטוריה, יקרה מצב של חטא חמור במיוחד שיגרום להסתר פנים.

אלה ההסברים הנוחים והמרגיעים.

 

הרב תמיר גרנות מציע עוד אפשרות להסבר:

הרמב"ם איננו מדבר על הבחירה החפשית , רק אחרי שהוא מדבר על הווידוי והתשובה.

כלומר, סביר להניח שעניין הבחירה החפשית פועלת רק אחרי החטא והעונש!!

העונש הוא בלתי נמנע!

התשובה והבחירה החפשית הם אותו הדבר:

כדי שתהיה תשובה חייב להיות דין (בגללו רוצים לחזור בתשובה)

אבל גם חייב להיות רחמים (שיאפשר התשובה)

התשובה , אם כן, נמצאת במפגש בין הדין והרחמים וכוללת אותם בתוכה.

שם נמצאת הבחירה החפשית של האדם!! לא לפני החטא אלה אחרי החטא! אחרי העונש ! בזמן אפשרות התשובה!!

 

נראה לעניות דעתי שהמטרה העליונה היא להגיע למצב שהעם יבחר לעבוד את ה' מרצונו החפשי לגמרי.

  • אחרי שהוא יחטא
  • אחרי שייענש
  • ואחר הסתר פנים מאין כמוהו (כמו השואה)

אם העם יבחר , מרצונו החפשי לגמרי, לשוב אל ארץ אבותיו ולשוב אל ה', במסירות נפש, ולא מתוך כפיה דתית כל שהיא, זה יהיה השלב האחרון של ההיסטוריה הארוכה:

הכל התחיל בכפיה. במצב כזה העונש הוא בלתי נמנע (כמו עץ הדעת) ואחר כך העונש הוא בלתי נמנע.

הסתר הפנים שם את האדם במצוקה ענקית אבל הוא שם אותו גם כן מול החלטה אמיתית ורצונית. רק אז הבחירה החפשית יכולה באמת להיות חפשית לגמרי. כי היא באה מתוך הסתר הפנים העמוק ביותר.

העובדה שאנשים חילונים, מתוך אהבת העם והארץ, ולא מתוך אידיאולוגיה דתית, מסרו את נפשם להקים מדינה אחרי השואה, זה הסימן שהשירה צדקה!

וילך פי

בע"ה יב אלול התשעז

מישל בן שושן

 

וילך פי

מתוך שיעור של הרב מנשה וינר

תחיית המתים מן התורה

 

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צ עמוד ב   שאלו רומיים את רבי יהושע בן חנניה: מניין שהקדוש ברוך הוא מחיה מתים, ויודע מה שעתיד להיות? אמר להו: תרווייהו מן המקרא הזה, שנאמר "ויאמר ה' אל משה הנך שכב עם אבתיך וקם העם זה וזנה"

דברים פרק לא (טז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ:

 

לרומאים חשוב מאוד עניין תחיית המתים. הרי הם יודעים שזה לא כתוב בתורה. אבל הם רוצים לדעת למה ישראל מאמינים בזה ומה המשמעות של הדבר הזה.

עבור הרומאים, ובכלל כל זרעו של עשיו, לא חשוב ה"מחר"

עשיו כבר ביזה את עניין הבכורה:

"הנה אנוכי הולך למות ולמה זה לי בכורה"

לחיות את חיי הרגע. זה המוטו של הציוויליזציה הרומית עד ימינו אלה.

יש בעיניין תחיית המתים, עבודה לקראת משהוא לא ידוע שיקרה ושאין לנו מושג מה הוא. ובכל זאת, הוא עקרוני בעבודה שלנו בעולם הזה. בבסיסו  הוא עניין ה"מחר". העולם "הבא".

לגבי הפסוק שלנו, החכמים משחקים עם המילה "וקם" ומכניסים בו דו משמעות:

ניתן לקרוא את הפסוק כפי שהוא כתוב ואפשר לחתוך אותו אחרת ולקרוא אותו כאילו המילה "וקם" כתובה פעמיים:

  • וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם
  • וקם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה..

בקריאה הזאת, משה מת וקם לתחיה! וזו הראיה שרבי יהושע בן לוי מצא לנכון להביא לרומיים.

אבל יש גמרא אחרת שמסבירה שזו בעיה יותר רחווה:

 

תלמוד בבלי מסכת יומא דף נב עמוד א  איסי בן יהודה אומר: חמש מקראות בתורה אין להן הכרע: שאת, משוקדים, מחר, ארור, וקם.

"אין להם הכרע" פירושו שאפשר להסביר את הפסוק בכמה אופנים כשחמשת המילים האלה משמשות פעמים, הן למה שקודם להן והן למה שבהמשך.

למשל, המילה "מחר" לקוחה ממה שמשה אומר ליהושוע במלחמת עמלק:

שמות פרק יז (ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי:

אפשר לקרוא:

"וצא הלחם בעמלק מחר. אנכי ניצב על ראש הגבעה….

או :"וצא הלחם בעמלק. מחר אנוכי ניצב על ראש הגבעה..

גם אסתר משתמשת במילה הזאת:   "ומחר אעשה כדבר המלך".

הסוד של העם היהודי זה שהוא חושב על המחר.

זה הבסיס של הכל. ולכן אין התורה מדברת על זה כי זה העיקרון שעליו הכל מבוסס.

החידוש הגדול של התורה הוא:

ה' יתנהג בצורה שונה לפי התמנהגות האדם. אם האדם מקיים מצוות ירד גשם! זה חידוש גדול. אבל לחשוב ששום דבר אינו הולך לאיבוד , זה דבר מובן מאיליו.

הגוף מחובר אל הנשמה.

הגוף, אחרי המוות נקבר והופך לעפר

אבל ברור שהנשמה הולכת לאן שהוא. כמו שהנשמה איננה נראית בחיים, אי אפשר להגדיר אותה פיזיט או מדעית, כך אי אפשר לגדיר אותה אחרי המוות אבל זה לא אומר שהיא לא קיימת כי הרי בחיים אנו רואים שיש משהוא בנוסף לגוף.

 

סימן לדבר זה הסיפור של משה כשהוא עולה להר סיני:

כשהתורה מספרת לנו שהוא לא אכל ולא שתה ארבעים יום. זה כדי להגיד לנו שיש מציאות שונה ממה שאנו רואים בעיננו. כשמשה עלה אל הר סיני, הוא חי במציאות שונה. הוא חי במימד אחר. מקביל למימד שלנו, אבל מימד שאין אנו יכולים להצביע על החוקים שלו.

 

וקם

למה כל הסיפור מתרכז במילה הזאת "וקם"?  הרומיים שואלים בגמרא שתי שאלות:

  • על תחיית המתים
  • האם ה' יודע כל מה שעתיד לקרוא

השאלה היא: איך אפשר לחבר בין הידיעה של ה' והבחירה החופשית של האדם? זה נראה תרתי דסתרי!

ובכל זאת, אנו מקבלים על עצמנו את שתי האמיתויות ביחד.

הרשב"ה מסביר:

משה מת ומיד ה' החיה אותו! ולכן אין אנו יודעים איפה מקום קבורתו! ואחר כך, העם קם וזנה אחרי אלוהים אחרים. עדיין הבחירה נשארת אצל האדם למרות תחיית המתים! משה קם לתחייה מיד כדי להמשיך ולטפל בבעיות של עם ישראל!

הפסוק אומר: משה מת. אבל הוא ממשיך לחיות! אי אפשר לקבל שמשה מת וזהו! יש המשכיות למשה. על ידי משה עצמו!

העם קם וזנה אחרי אלוהים אחרים! הבעיות נשארות. החיים של האחרים ממשיכים!

אולי היינו חושבים שהכל חייב להתחיל מההתחלה כל הזמן! שום דבר לא עוזר! אחרי כל מה שעשה משה, חוזרים להתחלה עם עבודה זרה!!???..   זו הנקודה החשובה של כל הפרשה:    לא!!

יש עדות. השירה שמשה כותב, התורה שמשה כותב, יהיו לעד. העדות זה ההמשכיות . משה לא מת כי מה שהוא עשה ימשיך לחולל מהפכות . "והייתה השירה הזאת לכם לעד"

השמים והארץ יהיו העדים הנצחיים בזכות מפעלו של משה ושל כל אדם.

לא רק שיש מחר אלא יש המשכיות. המוות לא מכלה את הכל. העיקר ממשיך!

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף יג עמוד ב   ויש אומרים: לא מת משה, כתיב הכא: וימת שם, וכתיב התם: (שמות לד) ויהי שם עם ה', מה להלן עומד ומשמש, אף כאן עומד ומשמש.

כמו שאנו מקבלים את העובדה שמשה עלה "שם" אל ההר ולא אכל ולא שתה, וחי כאלוהים. חציו אלוהים. הוא חי שם כאלוהים! בצורה אל טבעית ולא מובנת לנו. כך בדיוק, משה לא מת! הוא עדיין "שם". אם כן, קבלת התורה בהר סיני היא האות שקיים חיבור בין עולמות שונים

  • בין העולם שבו אנו חיים עם חוקי הטבע המוכרים לנו
  • לבין העולם המקביל, שבו יש חוקים אחרים.

זה לא יותר קשה להאמין בתחיית המתים מאשר להאמין בקבלת התורה מהר סיני!

משה מבטא את החיבור הבלתי נתפס הזה בין חצי אלוהים וחצי בן אדם. "איש האלוהים". בין התחתונים והעליונים. בין "היום" ו"מחר", עולם הזה ועולם הבא.

בלי משה, ישראל נופל! הוא פחות יכול להאמין. כי משה זה החיבור החי בין העולמות. כשמשה נעלם לכמה ימים, העם עושה עגל. כל הסיפור הוא: איך להמשיך ולא ליפול למרות הסתלקותו של משה. איך משה יכול לחיות אחרי מותו! זה כל הסיפור!

כשמשה יקום, אז כל העם יקום!

החכמים היו יכולים למצוא מקור יותר משכנע לתחיית המתים בתורה. פסוק לא רחוק, רק כמה פסוקים   מכאן:

 

דברים פרק לב :(לט) רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל:(מ) כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹלָם:

 

יש דבר שאנו עדים לו בדורנו  וזו תחיית המתים הלאומית שלנו:

עם ישראל כמעט ונכחד בשואה. בגלות. כולם ניסו להכחיד אותו. הם הצליחו לצערנו כמעט.

אבל אנו עדים לתחיית עם ישראל. לא תחיית כל נפש מישראל אלה תחייה של האומה.

וגם לתחייה של האמונה.

כי מי היה יכול לחשוב שנמשיך להאמין בברית עם הקדוש ברוך הוא אחרי השואה?

והנה אנו עדים לתחיית המתים!

אנו, הדור המיוחד בהיסטוריה שיכול להעיד על הנס הגדול הזה

כן גאולה אפשרית

כן תחיית המתים קיימת

כשעם ישראל "קם" בארצו!

אחרי פרשת התשובה, הנה פרשת הגאולה!

 

 

 

———————————————————————————–

לא אוכל עוד לצאת ולבוא  (מי השילוח:)

  • לצאת= לחזור אחורה
  • לבוא = להתקדם

מי שחי איננו יכול להיות בטוח שהוא יתקדם כל הזמן. שהוא ירוויח כל הזמן. החיים עשויים בסיכונים להתקדם או לחזור אחורה

הסימן של סיום החיים זה כשהאדם סיים את תפקידו והוא לא מתקדם ולא נסוג אחורה!. משה הרגיש שבאותו יום הוא הגיע לשלב זה.

 

הברכות האלה והשיגוך (פרשת כי תבוא- מי השילוח)

"השיגוך"= בלי לשנות אותך! כשהשפע יגיע אליך, העושר, הכוח…יש סכנה שאתה תתגאה על ידי זה ותשתנה! במידה ואתה תישאר אתה ולא תתגאה בעור, אז זו באמת ברכה!!

 

 

וילך מוש

בע"ה ה תשרי התשעז

מישל בן שושן

 

וילך מוש

 

 

המיקום של המברך

יש אנשים שמברכים או להיפך, מוכיחים אנשים בסביבתם. חשוב מאוד ה"מיקום" שלהם . כלומר, מאיפה הם עושים זאת. מאיזה נקודת מבט. מה המוטיבציה שלהם.

ככל שהם "אובייקטיבים" הם יוכלו לפעול. אבל מי יכול להיות ,אובייקטיבי? רב הזמן, מוכיחים על עניינים שנמצאים אצלנו! ורוצים להלביש את הבעיה שיש בנו על האחרים!

ה"מאור ושמש" טוען שזה מסוכן להגיד דברים שליליים על האנשים האחרים. כי ברוב המקרים, אנו "נגועים" בכל מני שיקולים תת מודעים ועלולים לעשות רק נזקים!

בשפה המיסטית, ניתן להגיד שהתוכחות (הדברים השליליים) שאומרים לאחרים, "מולידים קטרוגים" יוצרים בעיות כי הדבר יצא לאוויר העולם, הדבר נאמר, נשמע, ועלול לגרום לנזקים.

בסיכומו של דבר, עדיף לא להוכיח (אפילו אם יש מצווה כזו, לכתחילה, בתורה "הוכיח תוכיח את עמיתך").

רק אנשים מיוחדים מאוד יכולים להוכיח: אם הם בטוחים שהם אובייקטיבים לגמרי.

על זה מדבר משה רבנו לפני מותו:

משה מגדיר את עצמו "לא אוכל עוד לצאת ולבוא", כלומר, אני נמצא מחוץ למשחק! אני מדבר אתכם ,מבחוץ" , במילים אחרות, אני אובייקטיבי!. המאור ושמש קורא למצב הזה "להיות דבוק באין סוף".

לכן, משה מדבר על המצב הנפשי והרוחני שלו: כדי להצדיק את העומק והאמיתות של תוכחותיו ושל אמירותיו האחרונות.

 

רצוא ושוב

מצד שני, המצב המיוחד של משה (מחוץ למשחק החיים, דבוק באין סוף, עומד לעזוב את החיים) אם הוא מאפשר להגיד דברים אמיתיים (כמו שהסברנו לעיל), יש בו חסרונות גדולים:

מנהיג חייב להיות קשור , מצד אחד,לאידיאל, למטרה עליונה, ומצד שני, הוא חייב להיות קשור לאנשים ולמציאות.

מנהיג חייב כל הזמן לנוע בין האידיאל והמציאות. כדי לקרב המציאות והאנשים לאידיאל ולקרב האידיאל למציאות. המהלך הזה הוא "רצוא ושוב" . זה דורש הרבה כוח וגמישות.

משה מכריז שהוא מפסיק להיות מנהיג ומסתלק, כי אין לו יותר הגמישות הזאת (הוא דבוק באין סוף) וחייבים למצוא מנהיג חלופי. הוא מבטא זאת במילים :"לא אוכל עוד לצאת ולבוא". והוא מבקש משהוא שיוכל "להוציאם ולהביאם". כלומר להמשיך לעשות את הפעולה של הלוך ושוב בין האידיאל והמציאות. זה יהיה יהושוע.

 

 

לסיכום

כשמשה מתאר את המצב שלו כמי ש"הולך", מי שאיננו עוד במשחק,

  • הוא גם מצדיק את יכולתו להגיד דברים שלא כל אדם יכול להגיד,
  • אבל מצד שני, הצד השלילי של הדבר הוא שהוא גם כן לא יוכל לשמש עוד כמתווך בין ה' והעם.

 

 

 

ה' הוא עובר לפניך

פשט המשפט הוא שה' ימשיך להגן על ישראל כי הוא "הולך לפניהם" ומכין להם הדרך. המאור ושמש מוסיף פירוש מצד הדרש: ה' תמיד יעבור על מידת הדין . כמו שאומרים "מעביר ראשון ראשון". הוא מדלג על מידת הדין. למה? כי קשה לו כשעם ישראל בצרה!!. כלומר, ה' לא מעניש את ישראל כי זה עושה לו רע("בכל צרתם,לו, צר"!), כי הוא אוהב אותם והוא מעוניין בהצלחתם. ומסתיר פניו מהמעשים שלהם. זה פירוש הפוך ממה שרגילים להבין: הסתרת פנים של ה' היא לא לרעה אלא לטובה!

 

 

 

משל השועל

המאור ושמש מביא משל ידוע:

מלך החיות, הארייה מזמין בפניו את כל החיות כדי להוכיח אותם על התנהגותם. כולם מפחדים מלהתקרב אליו. בא השועל וטוען שיש בידיו 300 טיעונים כדי להגן על התנהגותם. הוא משכנע אותם לבוא איתו והוא ידבר בשמם. הם מעודדים על ידי השועל והולכים אחריו אל האריה. בדרך, השועל מודיע להם שהוא שכח 100 טיעונים! לא נורא נשארים 200! וממשיכים ללכת, אבל כבר החיות מתחילות להתכונן למפגש הנורא. אחר זמן, השועל מודיע שהוא שכל עוד מאה טיעונים, נשארים 100, ממשיכים ובסוף, השועל שכח את כל הטיעונים ומסתלק. אבל כל החיות כבר נמצאות מול האריה והם מתגוננים בעצמם!

השועל בעצם אפשר את המפגש על ידי תחבולותיו. הוא הציג עצמו כמתווך אבל בסוף הוא הסתלק והשאיר אותם ללא מתווך.

זו המטרה העליונה של משה:

להיות המתווך בין ה' וישראל, רק כדי לקרב ביניהם אבל הוא מסתלק כדי שהקשר יהיה בלתי אמצעי. הישירות של הקשר בין ה' וישראל היא חיונית כדי למנוע עבודה זרה.

משה הוא המתווך שמלמד את איסור התיווך בין ה' והאדם!!

לכן, המעלה הגדולה שלו היא שהוא מסתלק! "וילך משה" היא המדרגה העליונה שאיליו הוא הגיע!

רב גדול, מורה גדול, הוא זה שמחנך כדי שבסופו של דבר התלמיד ידע ללמוד מעצמו ולקחת אחריות על חייו ללא צורך כל הזמן ברב או במורה! משה הוא בעצם "משה רבנו" כי הוא ידע ללכת בזמן ולגרום לנו להיות ארחאים מול ה'.

 

יהושע או התורה? (לעד)

כשמסתכלים על מהלך הפסוקים בפרשה, רואים שה' מבקש ממשה ויהושע לבוא אל אוהל מועד כדי לבצע את ההעברה בין משה ליהושע. אבל מסתבר שבמקום שיהושע יתמנה מיד ויהווה התשובה לספקות של משה (בקשר לעתיד עם ישראל, משה מתאר מצב דרמאטי !), במקום זאת, משה מדבר על כתיבת הדברים האלה בספר תורה.

הנה סיכום כל הפרשה:

  1. משה מרגיע: אחרי מותו ה' יהיה עם ישראל

(א) וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל: ….(ו) חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ: פ

  1. התחלת מינוי יהושע:

(ז) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ ……

  1. כתיבת הדברים בספר תורה:

(ט) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:

  1. מצוות הקהל (המנהיג= המלך, יקרא את התורה):

(י) וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת:….. (יב) הַקְהֵל אֶת הָעָם

  1. ה' מבקש למנות יהושע:

(יד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל …

  1. תיאור מצב קטסטרופאלי מיד אחרי מות משה:

(טז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ …. וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת

  1. איך פוטרים אז את הבעיה?? על ידי התורה!

וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי: (כב) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

  1. מינו יהושע (כג) וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי .                                    אֶהְיֶה עִמָּךְ:
  2. חוזרים אל כתיבת התורה:

(כד) וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם:(כה) וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק לֵאמֹר: (כו) לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד: (כז) כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ וְאֶת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם יְקֹוָק וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי:

  1. עוד פתרון: השירה (האזינו) שמשה יכתוב גם כן:

(כח) הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה ……ל) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם: פ

לסיכום:

אחרי מות משה מנבאים מצב קטסטרופאלי. מול זה יש שני פתרונות:

  1. יהושוע , מנהיג שיחליף את משה
  2. כתיבת התורה/ השירה. כדי לזכור מה שמשה אמר לפני מותו.

אבל שני הפתרונות לא מובאים אחד אחרי השני אלא הם משולבים והתורה עוברת מהאחד לשני, עם יתרון קטן לכתיבת התורה!!     רק מצוות הקהל משלבת בין כוח המנהיג והתורה

 

 

וילך גז

בע"ה ד תשרי התשעו

מישל בן שושן

 

וילך גז

 

"לא אוכל עוד לצאת ולבוא"

משה מודה שהוא לא יכול להיות יותר המנהיג של ישראל כי אין לו התכונה העיקרית הנדרשת לכל מנהיג: " לצאת ולבוא". ה"גלילי זהב" מסביר שזו תכונה מיוחדת: לדעת לרדת מהמדרגה שבה אנו עומדים, רוחנית, כדי לפגוש את המדרגה שבה האנשים שאנו מנהיגים נמצאים. זה יכול לדרוש אפילו ירידה בקדושה. (ואפילו כניסה לעולם העברה). אבל המטרה חייבת להיות העלייה בחזרה, יחד עם האנשים שאנו מנהיגים. ירידה לצורך עליה. זו תכונה מאוד מיוחדת ונדירה. אבל כל מי שאמור להנהיג קבוצה, משפחה, ציבור, עם, חייב לרכוש. לא להישאר מקובע בעולם (אפילו אם הוא גבוה ונעלה) שלו, לדעת לרדת קצת , אפילו במחיר גדול מצד המנהיג, כדי להיות קשור יותר לאנשים, לדבר בשפתם, לחוות את מה שהם חווים,להראות דוגמה בעליה מחדש. רק כך ניתן להיות מנהיג, מחנך, ראש משפחה, או אפילו קצין צבאי.

"לצאת ולבוא", דורש, אם כן, גמישות רבה וחוזק כי אפשר בקלות להישאר במדרגה התחתונה ולשקוע בה. שה מהלך תמידי של יציאה וכניסה, עליה וירידה.

משה הגיע למדרגה עליונה כזו שהוא לא יכול לרדת ממנה כנראה. בכל אופן, הוא מרגיש שהדבר החשוב הזה חסר לו עכשיו. הוא מרגיע את העם שדואג על מותו: אל תעצבו, אני כבר לא "כשיר" להנהיג אתם!

 

וילך משה

בסוף הפרשה הקודמת (ניצבים), כתובים שמותיהם של האבות אברהם יצחק ויעקב. ה"גלילי זהב" עשוה הקשר עם התחלת הפרשה שלנו: לאן הלך משה?..אל האבות! כלומר, הגיע למדרגה שבה אין ממנה יציאה וביאה. כמו האבות שמתו וכבר אפשר לדעת שהם הגיעו למדרגה מסויימת. כל עוד האדם חי, הוא יכול להשתנות. היכולת להשתנות, קשורה ביכולת "לצאת ולבוא". אבל, מהרגע שמתים, אנו מקובעים במדרגה שבה הגענו אליה. לכן, כשמשה הגיע ליום מותו, הוא הרגיש שהוא כאילו מת מהבחינה של "לצאת ולבוא". והוא הלך והתצרף לאבות המתים, שאנו כבר מכירים אותם והם לא יכולים עוד להשתנות!

אם כן, "ילך משה", פירושו, שהוא הלך מהעולם של ה"לצאת ולבוא", עולם החיים התוססים שהכל בהם אפשרי.

 

חזק ואמץ

את התכונה הזו של יציאה וביאה, הוא מבחין ביהושוע. הוא מחזק אותו כי הוא באמת זקוק לחיזוק רב.

אבל משה גם מחזק, באותם המילים, את העם :"חזקו ואמצו". למה?

כי הצלחת מנהיג (או אפילו שליח ציבור בבית הכנסת) תלויה בעם. אם אין התלהבות, מוכנות להתעלות, מוכנות להיות מונהגים ולהשתפר על ידי המנהיג, אין המנהיג יכול לעשות מאומה. ככל שהעם כשיר להתעלות, כך המנהיג יכול להעלות את העם למדרגות גבוהות. וכן להיפך, אם אין מנהיג ברמה של העם, שיכול לרומם את העם, זה לא יקרה. אם כן, יש חשיבות בחיזוק המנהיג וחיזוק העם. כי ההצלחה באה על ידי עבודה משוטפת בין העם המונהג ברצון והמנהיג שיש לו הכישרונות וההקשבה הדרושה.

וילך אה

בע"ה כא אלול התשע"א

מישל בן שושן

 

וילך אה

 

 

  • וילך משה וידבר את הדברים האלה..בין מאה ועשרים שנה אנוכי היום…

 

איך משה ידע שהיום בדיוק הוא ימות? כי ארבעים ימים לפני יום המיתה, הנשמה של האדם יוצאת ממנו והולכת למקום שאליו היא תגיע אחרי המוות. ואחר כן היא חוזרת אליו. רק אנשים גדולים מבחינים בזה. משה הבחין בזה וידע בדיוק מתי הוא ימות. ה' יסכים איתו בקביעה הזאת ויאמר לו בפסוק יד :"הן קרבו ימך למות" כלומר, אכן, אתה צודק, היום אתה תמות!

 

 

 

  • ה' א' הוא עובר לפניך.., הוא ישמיד את הגויים..יהושוע הוא עבר לפניך..(לא-ג)

 

בפסוק הזה יש שלושה פעמים "הוא":

  1. משה היה תמיד דואג להגן על ישראל. מעתה, ה' בעצמו ידאוג להם. "הוא עובר לפניך"
  2. משה היה גם המוביל אותם למלחמות. מעכשיו, ה' הוא ילחם להם :"הוא ישמיד.."
  3. אבל, זה לא פותר את ההשתדלות של האדם ! ולכן יש ה"הוא" השלישי: יהושוע חייב להילחם!

 

 

  • ובניהם אשר לא ידעו, ישמעו..(לא-יג)

 

במצוות הקהל, יש מצווה להביא את הילדים.

  1. את אלה שיכולים לשמוע אבל לא להבין, יש תפקיד לחוויית המעמד . הם יקבלו רושם היראה. והרגשה זו היא נכס להם לכל החיים! אפילו בלי להבין, מרגישים את גודם המעמד וחשיבות הדבר בהקהל.
  2. את התינוקות שאינם מבינים ולא שומעים, הגמרא אומרת שזה "כדי להביא שכר למביאיהם" לע"ד, פירוש הדבר שהמבוגרים ירגישו את אחריותם כלפי התינוקות האלה: אחריות להעביר להם את הדברים אחרי שיגדלו. ולתת הרגשה למבוגרים שהתינוקות האלה הם חלק מהעם כבר בעצם קיומם. (לא נראה לי שהכוונה היא לתת שכר לצער של המבוגרים לסחוב אותם על כתפם! כי אז היו מבקשים להעמיס אבנים כבדות עליהם ויהיו להם עוד יותר "שכר"!!?)

 

 

  • ויאמר ה' אל משה הנך שו8כב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה….(לא-טז)

 

  1. פירוש הא"ה= מיד אחרי מות משה יש סכנה שהעם "יקום", יתנגד נגד המורשת ..
  2. נראה לי להציע פירוש שונה: אחרי מות המנהיג קיימת הזדמנות מיוחדת: העם "יקום", כלומר יתבגר וינסה להחזיק את עצמו בכוחות עצמו. זו מטרה גדולה שאליה חתרו משה וה'! שהעם יהיה אחראי על מעשיו. ה"קימה" הזו היא יכולה להיות ברכה גדולה ובשורה . אבל הקימה הזאת טומנת בחובה גם סכנות רבות ואת הסכנות האלה מפרת הפסוק כדי להעמיד מנגנונים שיתקנו הטעויות האלה. כמו כל תהליך התבגרות, הכל פתוח, גם המצוין וגם הכישלון. וזה מטרת ההתבגרות עמה ! וזה יכול לקרוא באמת רק אחרי הסתלקותו של המנהיג!

 

 

 

  • ….הן בעודי חי עמכם ..(לא-כז)

 

למה כתוב "חי- עמכם"? כאילו יש אפשרות להיות "חי" ולא להיות "עמכם"!!

אכן, הא"ה מסיק מכאן שיש חיים אחרי המוות!

משה היה חי ועם העם במשל חייו

אבל אחרי מותו, הוא יהיה עדיין "חי" אבל לא עמם! הוא יהיה חי בעולם מקביל שלא מבחינים בנוכחותו!!

 

וילך מי

בע"ה כד אלול התשע"ד

מישל בן שושן

וילך מי

מצוות הקהל

 

 

משה למד עיקרון חשוב מאוד על ידי מצוות ההקהל:

יש הוראה, במצוות הקהל, להביא לבית המקדש בחג הסוכות בשנה השמינית, גם את הטף כדי לשמוע את המלך קורא בתורה. השאלה ידועה: למה להביא גם את התינוקות? הרי הם לא מבינים כלום והם עלולים רק להפריע בטקס! הרמ"י משיב: כדי שהם יקלטו את החוויה ואת ההתרגשות של ההורים שלהם.

באופן עקרוני, זה מלמד שלא הכל עובר דרך ההיגיון והמחשבה וההבנה! אפילו לא קריאה בתורה על ידי המלך! האמת היא שגם המבוגרים יעברו בטקס ההקהל חווייה אדירה. כל העם מתאסף למקום אחד. זה קורא פעם בשבע שנים. הטקסיות, החוויה מרשימים ביותר.

לא, לא הכל "אינטלקט"! רוב הדברים ש"עוברים" בין בני אדם, בין הורים וילדים, בין מחנכים ותלמידים, בין בני אדם בכלל, איננו עובר רק דרך המילים וההבנה. רוב הזמן, השפה הלא מילולית הרבה יותר משמעותית ועוברת הרבה יותר עמוק.

בעצם, מצוות הבאת התינוקות לטקס, לא רק מורה שהתינוק צריך לספוג את החוויה הזאת ואת התשוקה של ההורים, אלא הוא גם גורם להורים להבין שלא רק השמיעה וההבנה חשובים עבורם! גם בתוך מבוגר יש בחינה של "טף", כלומר בחינה שאיננה כוללת רק הבנה ושכל.

לכן, הגמרא מתמצתת את תשובתה לשאלת הבאת הטף:"כדי לתת שכר למביאיהם" .

לא מדובר על השכר בזה שהם מצטערים וסובלים בסחיבת התינוקות (כי אם כן, היו דורשים מהם לקחת על כתפיהם אבנים כבדות הרבה יותר ולסחוב אותן הרבה קילומטרים!) אלא "לתת שכר למביאיהם" פירושו שזה מלמד לאנשים שמביאים איתם התינוקות שאפילו בתוך עצמם ישנם "טף". ויש דרישה שהחלק ה"טף" שבהם ישתתף בחוויה!

משה למד עיקרון חשוב זה: לא, הכל איננו תלוי בדיבור, בלימוד, בהבנה ובהיגיון. היהדות עוברת גם דרך צינורות אחרים לא פחות חשובים. דרך האוכל, דרך ההומור, דרך בטקסים, דרך ה"חוויות" היהודיות!!

כדי להעביר לדור הבא את היהדות, אין רק הלימוד והספרים. החוויות הם חלק בלתי נפרד מהעברת היהדות לדורות הבאים.

עכשיו משה יכול למות בשלווה! לא הכל תלוי בלימוד שהוא העביר. אפילו אם ימות, אפילו אם הלימוד פחות איכותי, יש ביהדות הרבה דרכים חשובים לא פחות שיעבירו האלה את המסורת!

משה יגיד עכשיו: לא אוכל עוד לצאת ולבוא". לפי פירוש הרמ"י, זה מראה על שלמות. אין לו יותר מה להשלים! הוא לא צריך ללמוד דבר נוסף(לבוא) והוא לא יכול לאבד את מה שהוא למד (לצאת) כי השלמות גמורה אצלו. הוא יכול למות בשלום!

 

 

 

והנה אנו פתאום רואים משה מתהלך!

משה, לא רק "מדבר" אלא גם עושה תנועות מול העם השומע!

הסדרה מתחילה במילים:"וילך משה וידבר.."!!

הוא פתאום הבין שהחוויה, הטקסיות, אפילו תנועות הגוף לא פחות חשובות מהדיבור! "ללכת ולדבר" זה הרבה יותר מאשר סתם לדבר! משה למד דבר חשוב!

לכן, נראה לי, הפעולה הזאת של ההליכה של משה זוכה להיות הכותרת של כל הסדרה! משה האינטלקטואל לומד בסוף ימיו שיש דרכים אחרות שיאפשרו להעביר הלאה את המסר שלו!

ייתכן שהדרך הראשונה, של הדיבור והלימוד, היא מקבילה ל"ברית הראשונה" של הר סיני

וההעברה דרך חוויות החיים של המסרים היא מבחינת "הברית השנייה" בערבות מואב! (ראה קובץ "ניצבים מי")

 

 

 

 

 

בחג הסוכות במועד השמיטה

הטקס של הקהל קורא בחג הסוכות בשנה השמינית. השמיטה כבר נגמרה בראש השנה. אם כן למה לקרוא לחג הסוכות הזו "מועד שנת השמיטה"??

ההלכה למדה מכאן שיש עדיין להמשיך בהלכות שמיטה לגבי הפירות שצמחו (לפחות בשליש גידולם) בשנה שעברה ונלקטים בשנה השמינית. כלומר, יהיו עוד הלכות שמיטה בשנה שהיא כבר לא שמיטה! למה?

כדי שנבין שהמסרים שהיו צריכים לעבור אלינו בקיום מצוות השמיטה הם מסרים שחייבים ללוות אותנו גם בשנים האחרות! לא בגלל שהשמיטה נגמרת, אנו צריכים לשכוח אותה!

כמו שהשבת צריכה ללוות אותנו כל ימות השבוע, כך הלימודים ולמדנו בעקבות השמיטה , צריכים ללוות אותנו בשאר שנות ה"חול"!

אם כן אנו למדים שמצוות ההקהל עוזרת לנו לחבר הרבה דברים ביחד:

  1. ההקהל מחבר את האדם הפרטי לכלל ישראל. הוא בא מהכפר עם משפחתו ופוגש את כל העם כולו !
  2. ההקהל מחבר את השכל של האדם לשאר המימדים שלו. (ראה לעיל!) לא רק הלימוד חשוב אלא גם החוויות! הטקסיות לא פחות חשובה מהמידע הנקי.
  3. ההקהל מחבר בין הקודש והחול! בין שנת השמיטה לשנה רגילה! כי דרך מצוות ההקהל למדנו להמשיך במצוות השמיטה , בשנה השביעית והלאה!
  4. ההקהל קורא בתוך חול המועד סוכות: סוכות היא חג החיבורים (ארבעת המינים- שיבעת האושפיזין..) והחול המועד הוא חיבור בין הקודש והחול!

 

וילך שם

09-09-09

מישל בן שושן

וילך שם

 

וילך משה (רל)(רכט):

משה עשה "מהלך" , הלך ממדרגתו הגבוה למדרגת העם כדי לדבר אליהם בפעם האחרונה ואולי החשובה מכולן. כי עכשיו הוא השיג את כל מה שהיה צריך להשיג בחייו. והוא רוצה להעביר זאת אליהם.

האם הוא הצליח להגיע אליהם?

לא חשוב!

העיקר היא ההליכה לקראתם.

זה מה שזעזע את העם. זה מה שנגע ללבם, זה מה נגע בהם ופתח אותם להבנה עמוקה!

כשאדם עושה מאמץ לקראת משהוא אחר. עצם המאמץ מורגש היטב והוא לבדו מסוגל לפתוח את השני ול"דבר" אליו.

זה דורש "הליכה". זאת אומרת, היפך מישיבה במקום. דריכה במקום. הרגשה של נוחות במצב הקיים.

ההליכה דורשת מהאדם להיות כל הזמן בחיפוש, ביוזמה, בתנועה. לא להסתפק במצב הקיים. "ההליכה לקראת" היא המנוע של חיים בעלי משמעות. לא העמידה במקום.

וזה המסר העיקרי של משה ביום מותו!

כשאנו זוכרים את הלימוד של השם משמואל בפרשת "נצבים", על הצורך ליצור ציר יציב שמסביבו אפשר להסתובב בבטחה, אנו יותר מבינים שההליכה היא זו שמזינה את היציבות!!!

החידושים, היוזמות, התנועה היא זו שמזינה, שמעבה את היציבות. לא הקיבוע. לא הדריכה במקום!

זה פרדוקס לא קטן, אבל נראה שזה הסוד של הישרדות עם ישראל במשך ההסטוריה: חיים תוססים , תנועה , פלורליזם, חידושים מתמידיים, כל מה שמסובב את הגלגל, בעצם מחזק עוד יותר את הציר היציב שמסביבו הגלגל מתנועע!!!

  • ההליכה של משה לקראת העם, ותגובת העם שהבין , מזכירה את המהלך הנדרש מהאדם בעשרת ימי תשובה: מאמץ ללכת לקראת. בלי ביטחון שנגיע למקום מסוים, אבל דרישה מעצמנו.

אחרי התחלת תנועה כזו, ה' מיד עונה לנו בכפרה גמורה ביום הכיפורים!

כי מה שנדרש מהאדם זה לא להצליח , אלה לשים את עצמו במצב של חיפוש אחרי ההצלחה. וה' גומר עבורו את העבודה!!

 

המלך הקורא את התורה בפני כל העם(רכז)

הוא עושה זאת אחת לשבע שנים, בהקהל. בשנה השמינית, בסוף שנת השמיטה. למה אז? למה לא בהתחלת שנת השמיטה שיש לנו הרבה יותר זמן ללמוד!

כי המלך מסמל את לב העם. וקריאה בתורה בפנימיות שלה, בפנימיות של עם ישראל, זה דורש מצב רוח מיוחד. זה דורש רגישות מיוחדת. להבין את עומק החשיבות של התורה שנקראת לעיני כל העם ביחד על ידי המאחד את כל העם. זה דורש הבנה עמוקה, מהלב, שרק שנה שלמה של חשיבה והתבוננות, שנה של שמיטה, שנה של "חזרה למצב מתן תורה שבה כל העם היה כאיש אחד בלב אחד". רק אז, ניתן לשמוע וללמוד את התורה במישור הגבוה ביותר שהוא המישור הלאומי, הכלל ישראלי!!