בע"ה ד תשרי התשעו

מישל בן שושן

וילך גז

"לא אוכל עוד לצאת ולבוא"

משה מודה שהוא לא יכול להיות יותר המנהיג של ישראל כי אין לו התכונה העיקרית הנדרשת לכל מנהיג: " לצאת ולבוא". ה"גלילי זהב" מסביר שזו תכונה מיוחדת: לדעת לרדת מהמדרגה שבה אנו עומדים, רוחנית, כדי לפגוש את המדרגה שבה האנשים שאנו מנהיגים נמצאים. זה יכול לדרוש אפילו ירידה בקדושה. (ואפילו כניסה לעולם העברה). אבל המטרה חייבת להיות העלייה בחזרה, יחד עם האנשים שאנו מנהיגים. ירידה לצורך עליה. זו תכונה מאוד מיוחדת ונדירה. אבל כל מי שאמור להנהיג קבוצה, משפחה, ציבור, עם, חייב לרכוש. לא להישאר מקובע בעולם (אפילו אם הוא גבוה ונעלה) שלו, לדעת לרדת קצת , אפילו במחיר גדול מצד המנהיג, כדי להיות קשור יותר לאנשים, לדבר בשפתם, לחוות את מה שהם חווים,להראות דוגמה בעליה מחדש. רק כך ניתן להיות מנהיג, מחנך, ראש משפחה, או אפילו קצין צבאי.

"לצאת ולבוא", דורש, אם כן, גמישות רבה וחוזק כי אפשר בקלות להישאר במדרגה התחתונה ולשקוע בה. שה מהלך תמידי של יציאה וכניסה, עליה וירידה.

משה הגיע למדרגה עליונה כזו שהוא לא יכול לרדת ממנה כנראה. בכל אופן, הוא מרגיש שהדבר החשוב הזה חסר לו עכשיו. הוא מרגיע את העם שדואג על מותו: אל תעצבו, אני כבר לא "כשיר" להנהיג אתם!

וילך משה

בסוף הפרשה הקודמת (ניצבים), כתובים שמותיהם של האבות אברהם יצחק ויעקב. ה"גלילי זהב" עשוה הקשר עם התחלת הפרשה שלנו: לאן הלך משה?..אל האבות! כלומר, הגיע למדרגה שבה אין ממנה יציאה וביאה. כמו האבות שמתו וכבר אפשר לדעת שהם הגיעו למדרגה מסויימת. כל עוד האדם חי, הוא יכול להשתנות. היכולת להשתנות, קשורה ביכולת "לצאת ולבוא". אבל, מהרגע שמתים, אנו מקובעים במדרגה שבה הגענו אליה. לכן, כשמשה הגיע ליום מותו, הוא הרגיש שהוא כאילו מת מהבחינה של "לצאת ולבוא". והוא הלך והתצרף לאבות המתים, שאנו כבר מכירים אותם והם לא יכולים עוד להשתנות!

אם כן, "ילך משה", פירושו, שהוא הלך מהעולם של ה"לצאת ולבוא", עולם החיים התוססים שהכל בהם אפשרי.

חזק ואמץ

את התכונה הזו של יציאה וביאה, הוא מבחין ביהושוע. הוא מחזק אותו כי הוא באמת זקוק לחיזוק רב.

אבל משה גם מחזק, באותם המילים, את העם :"חזקו ואמצו". למה?

כי הצלחת מנהיג (או אפילו שליח ציבור בבית הכנסת) תלויה בעם. אם אין התלהבות, מוכנות להתעלות, מוכנות להיות מונהגים ולהשתפר על ידי המנהיג, אין המנהיג יכול לעשות מאומה. ככל שהעם כשיר להתעלות, כך המנהיג יכול להעלות את העם למדרגות גבוהות. וכן להיפך, אם אין מנהיג ברמה של העם, שיכול לרומם את העם, זה לא יקרה. אם כן, יש חשיבות בחיזוק המנהיג וחיזוק העם. כי ההצלחה באה על ידי עבודה משוטפת בין העם המונהג ברצון והמנהיג שיש לו הכישרונות וההקשבה הדרושה.