בע"ה כד אלול התשע"ד
מישל בן שושן
וילך מי
מצוות הקהל
משה למד עיקרון חשוב מאוד על ידי מצוות ההקהל:
יש הוראה, במצוות הקהל, להביא לבית המקדש בחג הסוכות בשנה השמינית, גם את הטף כדי לשמוע את המלך קורא בתורה. השאלה ידועה: למה להביא גם את התינוקות? הרי הם לא מבינים כלום והם עלולים רק להפריע בטקס! הרמ"י משיב: כדי שהם יקלטו את החוויה ואת ההתרגשות של ההורים שלהם.
באופן עקרוני, זה מלמד שלא הכל עובר דרך ההיגיון והמחשבה וההבנה! אפילו לא קריאה בתורה על ידי המלך! האמת היא שגם המבוגרים יעברו בטקס ההקהל חווייה אדירה. כל העם מתאסף למקום אחד. זה קורא פעם בשבע שנים. הטקסיות, החוויה מרשימים ביותר.
לא, לא הכל "אינטלקט"! רוב הדברים ש"עוברים" בין בני אדם, בין הורים וילדים, בין מחנכים ותלמידים, בין בני אדם בכלל, איננו עובר רק דרך המילים וההבנה. רוב הזמן, השפה הלא מילולית הרבה יותר משמעותית ועוברת הרבה יותר עמוק.
בעצם, מצוות הבאת התינוקות לטקס, לא רק מורה שהתינוק צריך לספוג את החוויה הזאת ואת התשוקה של ההורים, אלא הוא גם גורם להורים להבין שלא רק השמיעה וההבנה חשובים עבורם! גם בתוך מבוגר יש בחינה של "טף", כלומר בחינה שאיננה כוללת רק הבנה ושכל.
לכן, הגמרא מתמצתת את תשובתה לשאלת הבאת הטף:"כדי לתת שכר למביאיהם" .
לא מדובר על השכר בזה שהם מצטערים וסובלים בסחיבת התינוקות (כי אם כן, היו דורשים מהם לקחת על כתפיהם אבנים כבדות הרבה יותר ולסחוב אותן הרבה קילומטרים!) אלא "לתת שכר למביאיהם" פירושו שזה מלמד לאנשים שמביאים איתם התינוקות שאפילו בתוך עצמם ישנם "טף". ויש דרישה שהחלק ה"טף" שבהם ישתתף בחוויה!
משה למד עיקרון חשוב זה: לא, הכל איננו תלוי בדיבור, בלימוד, בהבנה ובהיגיון. היהדות עוברת גם דרך צינורות אחרים לא פחות חשובים. דרך האוכל, דרך ההומור, דרך בטקסים, דרך ה"חוויות" היהודיות!!
כדי להעביר לדור הבא את היהדות, אין רק הלימוד והספרים. החוויות הם חלק בלתי נפרד מהעברת היהדות לדורות הבאים.
עכשיו משה יכול למות בשלווה! לא הכל תלוי בלימוד שהוא העביר. אפילו אם ימות, אפילו אם הלימוד פחות איכותי, יש ביהדות הרבה דרכים חשובים לא פחות שיעבירו האלה את המסורת!
משה יגיד עכשיו: לא אוכל עוד לצאת ולבוא". לפי פירוש הרמ"י, זה מראה על שלמות. אין לו יותר מה להשלים! הוא לא צריך ללמוד דבר נוסף(לבוא) והוא לא יכול לאבד את מה שהוא למד (לצאת) כי השלמות גמורה אצלו. הוא יכול למות בשלום!
והנה אנו פתאום רואים משה מתהלך!
משה, לא רק "מדבר" אלא גם עושה תנועות מול העם השומע!
הסדרה מתחילה במילים:"וילך משה וידבר.."!!
הוא פתאום הבין שהחוויה, הטקסיות, אפילו תנועות הגוף לא פחות חשובות מהדיבור! "ללכת ולדבר" זה הרבה יותר מאשר סתם לדבר! משה למד דבר חשוב!
לכן, נראה לי, הפעולה הזאת של ההליכה של משה זוכה להיות הכותרת של כל הסדרה! משה האינטלקטואל לומד בסוף ימיו שיש דרכים אחרות שיאפשרו להעביר הלאה את המסר שלו!
ייתכן שהדרך הראשונה, של הדיבור והלימוד, היא מקבילה ל"ברית הראשונה" של הר סיני
וההעברה דרך חוויות החיים של המסרים היא מבחינת "הברית השנייה" בערבות מואב! (ראה קובץ "ניצבים מי")
בחג הסוכות במועד השמיטה
הטקס של הקהל קורא בחג הסוכות בשנה השמינית. השמיטה כבר נגמרה בראש השנה. אם כן למה לקרוא לחג הסוכות הזו "מועד שנת השמיטה"??
ההלכה למדה מכאן שיש עדיין להמשיך בהלכות שמיטה לגבי הפירות שצמחו (לפחות בשליש גידולם) בשנה שעברה ונלקטים בשנה השמינית. כלומר, יהיו עוד הלכות שמיטה בשנה שהיא כבר לא שמיטה! למה?
כדי שנבין שהמסרים שהיו צריכים לעבור אלינו בקיום מצוות השמיטה הם מסרים שחייבים ללוות אותנו גם בשנים האחרות! לא בגלל שהשמיטה נגמרת, אנו צריכים לשכוח אותה!
כמו שהשבת צריכה ללוות אותנו כל ימות השבוע, כך הלימודים ולמדנו בעקבות השמיטה , צריכים ללוות אותנו בשאר שנות ה"חול"!
אם כן אנו למדים שמצוות ההקהל עוזרת לנו לחבר הרבה דברים ביחד:
- ההקהל מחבר את האדם הפרטי לכלל ישראל. הוא בא מהכפר עם משפחתו ופוגש את כל העם כולו !
- ההקהל מחבר את השכל של האדם לשאר המימדים שלו. (ראה לעיל!) לא רק הלימוד חשוב אלא גם החוויות! הטקסיות לא פחות חשובה מהמידע הנקי.
- ההקהל מחבר בין הקודש והחול! בין שנת השמיטה לשנה רגילה! כי דרך מצוות ההקהל למדנו להמשיך במצוות השמיטה , בשנה השביעית והלאה!
- ההקהל קורא בתוך חול המועד סוכות: סוכות היא חג החיבורים (ארבעת המינים- שיבעת האושפיזין..) והחול המועד הוא חיבור בין הקודש והחול!
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 