כי תבוא פי4

בע"ה יט אלול התשע"ט

מישל בן שושן

כי תבוא פי 4

מבנה הפרשה:

  1. מצוות ביכורים (התחלת פרק כו)
  2. ווידוי מעשר (סוף פרק כו)
  3. משה מצווה על ברית הר גריזים ועיבל (פרק כז)
  4. הברכות והקללות שמשה מנבא , בערבות מואב, כחלק מברית ערבות מואב (פרק כח)
  5. שמונה פסוקים הממשיכים דברי משה בערבות מאב.

 

השמחה

בשלושה מקומות בפרשה שלנו מדובר על חשיבות (כמעט מצווה!) של השמחה:

  • אחרי מצוות הביכורים, פרק כו (יא) וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ
  • בברית הר גריזים ועיבל: פרק כז (ז) וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:
  • בתיאור סיבת הקללות: פרק כח (מז) תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל:

ניתן להוסיף מקום רביעי, כשרש"י (שמצטט הספרי) מפרש מה פירוש המילים שיש לאמרם, בווידוי מעשר: "עשיתי ככל אשר ציוויתני": רש"י דברים פרק כו :  שמחתי ושימחתי בו:

 

אם כן, השמחה היא לא דבר שולי ש"מותר" אחרי שעשינו את כל המצוות. זו המטרה העיקרית של המצוות!! ואם מקיימים את המצוות ללא שמחה אז עלולות לבוא הקללות ח"ו. אם כן, לעשות הכל כדי להיות שמח, זו מצווה חשובה מאין כמותה! היא חייבת להימצא בראש סולם סדר העדיפויות של הישראלי!! צודקים אלו ששרים בקול רם "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד". ולא צודקים אלה שחושבים ש"חיי צער תחייה". התורה איננה מפרשת מה היא שמחה. ולכן, אין לחפש משמעויות מסובכות למילה הפשוטה הזו, כדי להתחמק מקיומה!

 

הביכורים והמעשר (כמקור לתפילות)

החכמים שקבעו את הסדרות השבועיות, לא הכלילו את שתי המצוות האלה בתוך קובץ המצוות הגדול של הפרשיות הקודמות. הם בחרו לחתוך את פרשת כי תצא לפני שתי המצוות האלה והשאירו אותן בפרשת כי תבוא, יחד עם הברכות והקללות. למה?

ועוד יש לשאול: גם מצוות ביכורים וגם מצוות המעשר מופיעות כבר בתורה. מקום שתי המצוות האלו היה יותר טבעי במקומות קודמים:

עבור הביכורים, למשל, הנה שלושה מקומות יותר טבעיים עבורה:

  • שמות פרק כג (יט) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ:
  • שמות פרק לד (כו) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ:
  • דברים פרק יב (ו) וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם:

עבור המעשר, המקום הטבעי שלה היא בפרשה הארוכה שעוסקת בה:

דברים פרק יד (כב) עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה:….

(כח) מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ:(…

אם כן, למה שתי המצוות "נעקרו" ממקומן הטבעי והושתלו כאן, בפרשת הברית??

ברור שהחידוש שלהן הוא בנאום שכל יהודי חייב להגיד. אין הרבה מקומות בתורה שבהם יש טקסט שחייב היהודי להגיד. למרות שהחיים הדתיים היום, מלאי "תפילות" שכתובות "בסידורים", אין התורה מבקשת במפורש להתפלל. אם כן, יש לשים לב לפסוקים כאלה , בתורה שיש מצווה לאומר אותם:

  1. במקרה והבן ישאל, אז התורה הכינה לנו נאום- תשובה לתת לו:

דברים פרק ו (כ) כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם:(כא) וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם …

 

  1. העגלה הערופה:

דברים פרק כא (ז) וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ:(ח) כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ יְקֹוָק וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם:

  1. היבמה במקרה והמיבם לא רוצה ליבם, בזמן החליצה:

דברים פרק כה (ז) וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי:

 

  1. נאום החקלאי בפרשתנו, כשהוא מביא את הביכורים:

דברים כו.(ה) וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי….

  1. ווידוי מעשר בפרשתנו:

דברים כו:(יג) וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת

  1. בשעת טקס הברית, בפרשתנו:

דברים פרק כז (יד) וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם: ס(טו) אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת יְקֹוָק מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר וְעָנוּ כָל הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן: ….

אם כן, אם שמים בצד המקרים המיוחדים מאוד של החליצה, העגלה הערופה, נמצא שבפרשה שלנו מכורזים רוב ה"נאומים" של היהודי.

המקור הראשון, של "עבדים היינו.." מעניין מאוד , כי הוא מופיע בהתחלת קובץ המצוות, וכאן אנו נמצאים בסוף קובץ המצוות! כאילו כל קובץ המצוות הגדול של ספר דברים מוקף בהתחלתו ובסיומו על ידי נאומים, אמירות של היהודי עצמו.

ישנם עוד שלושה טקסטים הנמצאים בתורה, שהחכמים קבעו שיש להגיד אותם כל יום:

  • עשרת הדברות
  • פרשה ראשונה של קריאת שמע
  • פרשה שנייה של קריאת שמע "והיה..".

אבל שלושתם נמצאים גם כן, כמו "עבדים" בהתחלת קובץ המצוות!!!

לקובץ המצוות יש שלוש התחלות אפשריות:

  • או לפני עשרת הדברות:
    • פרשת ואתחנן :דברים פרק ד (מד) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(מה) אֵלֶּה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם:…
  • או לפני החלק הראשון של "שמע ישראל":
    • דברים פרק ו (א) וְזֹאת הַמִּצְוָה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם לְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ……
  • או בהתחלת פרשת ראה מיד אחרי הצגת הברכות והקללות של הברית בהר גריזים ועיבל(!)

דברים פרק יב (א) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה:………..

ושלושת הטקסטים האלה קשורים מאוד גם הם לעניין הברית. (ברית סיני)

מסכנה:

ברצוני להציע שכל הטקסטים מהתורה שיש בהם נאום מצד היהודי, קשורים לברית. בין לברית סיני, בין לברית ערבות מואב, בין לברית הר גריזים ועיבל. הנאומים האלה מתחילים ומסיימים את קובץ המצוות, כאילו הם מבקשים הכרזה של היהודי עצמו על הסכמתו להיכנס לברית.

הנאומים האלה כוללים:

  • שבח לה' (ביכורים, עבדים, )
  • השתייכות אישית להיסטוריה היהודית (עבדים, ביכורים..)
  • הכרזה על קיום מצוות (שמע, והיה, וידוי מעשר)
  • בקשה לשפע (ווידוי מעשר)

כל המרכיבים האלה הם , בעצם, המרכיבים של התפילות שלנו עד היום.

ולכן, אני מציע לראות, בכל התפילות שלנו, לא רק עבודה דתית אישית, אלה גם כן הכרזה אישית על ההיתששפות בהיסטוריה והגורל היהודי. הכרזה כזו מתבקשת

  • שלוש פעמים ביום התפילות היומיות וקריאת שמע)
  • בערב פסח (על יד ההגדה)
  • בהבאת הביכורים בזמן המקדש, בהתחלת עונת הקצירה
  • אחרי שלוש שנים של מחזור חקלאי (ווידוי מעשר)

כשיהודי מתבקש להתפלל , הוא , בעיקר מתבקש להכריז על שייכותו לברית. כלומר, לקבל על עצמו העובדה שהוא יהודי ושייך לעם היהודי. מעבר לכל תוכן מילות התפילה, עצם הנוכחות ואפילו רק עניית "אמן", מכניסה את היהודי לתוך הברית . אם נדרשת הכרזה כזו בכל מני אופנים ובתדירות כל כך גבוה, זה אומר שלא פשוט, לא טבעי, לא מובן מאליו להיות יהודי והמשיך כל יום להיות יהודי!

מכאן, אנו מבינים הערך של התפילה בציבור.

מכאן גם, ההשתתפות בתפילות אפילו אם לא מבינים כוונת כל מילה. "אמן" מספיק לגמרי!

ייחודו של ספר דברים (הרב תמיר גרנות)

למה יש צורך לכרות ברית נוספת, ברית ערבות מואב?? הרי התורה עצמה מצביעה על הכפילות הזאת :

דברים פרק כח (סט) אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב: פ

כשאנו משווים בין דברי הברית ובמיוחד דברי הברכות והקללות של סיני וערבות מואב, מעבר לחיוב , המשותף, בקיום המצוות, אנו מגלים הבדלים מהותיים ביותר בתוכן ומטרת הברית .ננסה לסכם אותם בטבלה.

 

  פרשת בחוקותי פרשת כי תבוא
מטרת הברית ה' מחפש לשכון בארץ. לכן, הוא בחר בעם ישראל שיכינו עבורו מקום. בניית המשכן הוא רק מרכיב אחד של שכינת ה' בתחתונים מטרת הברית היא שעם ישראל יהיה עליון על כל האויבים מסביבו. שהוא יחיה בשפע ובשמחה.
 הארץ הארץ ניתנה לעם ישראל כדי שיוכל להשכין בה את הקדושה שתאפשר לה' לשכון בתוכה. הארץ קדושה בפני עצמה ועם ישראל מחוייב כלפיה הארץ היא "מתנה" , שכר לקיום המצוות. המצוות מאפשרות לחיות טוב ולזכות במתנה . הגויים לא זכו במתנה כי הם לא התנהגו במוסר הדרוש.
הגלות ארץ הקודש מחייבת שמירת קדושתה. היא מגרשת מעליה עם שאיננו מקיים, למשל השמיטה.

כל זמן שישראל לא נמצאים עליה, היא תישאר שממה עד לשובם של ישראל

הגלות נובעת מחוסר קיום המצוות. זה גרם להפסקת העליונות של ישראל על העמים מסביב. הם יעלו מעלה וישראל ירדו ואץ יגלו. אין מצוות, אין שכר, אין מתנה, אין ארץ.
עונשים חורבן בתי המקדש הפסד מול האוייבים
איפה נמצא האלוהים? בתוכנו, בארץ. אימנטיות מעון קודשו :בשמים טרצנדתליות.
מקור הברית הברית מוכרזת על ידי ה' . מלמעלה. ה' יורד על הר סיני. הברית נאמרת על ידי משה, האדם

למטרת האדם

ארץ ישראל ארץ הקודש. אסור לוותר על כל שעל. ארץ היהודים. העקיר הוא לחיות טוב. שטחים תמורת שלום.

 

 

כשאנו מתבוננים במחלוקת העמוקה שיש היום בין חלקי העם, אנו נדהמים לראות שמחלוקת זו מופיעה כבר בין השקפת ספר דברים לשאר הספרים הקודמים. בספר דברים, אין זכר למשכן. ה' בוחר לו מקום לעבודה , אבל הוא לא מצביע מיד עליו. כי חשובה האחדות והמרכזיות אבל לא חשוב המקום עצמו. בספר דברים, מדובר על הארון ועל מזבח שיש לבנותו כאילו אין משכן. גם הטקס בהר גריזים ועיבל, מזכיר רק ארון (בגמרא במסכת סוטא) למטה עם הלויים והכהנים, ומזבח שיש לבנות אותו בהר עיבל ולעבוד על המזבח הזה כאילו אין מזבח מוכן בכלי המשכן!

מקסימום ,השכינה של ה' בארץ היא על ידי "שמו" בלבד. (המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם) ולא ה' בעצמו. זה נותן לאדם את כל החופש ומרחב התמרון, את כל האחריות והבגרות שנוכחות ה' בין בני האדם, בספרים הקודמים , הקטינה. מטרת ספר דברים היא שעם ישראל יחיה טוב בארצו, כשהוא שומר על מוסר גבוה, שומר מצוות ה' ומקבל תמורת שמירת המצוות עליונות צבאית, שפע וחיים טובים…בשמחה!

 

ובכל זאת, התורה היא אחת!

תהלים פרק סב (יב) אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי כִּי עֹז לֵאלֹהִים:

התורה מורכבת מבחינות שונות ומנקודת מבט שונות. ספר דברים, במיוחד, שונה מקודמיו כי הוא מייצג את נקודת המבט האנושית. לא לחינם הוא ספרו של משה . ולא כתוב בו "וידבר ה' ..לאמר". כשכתוב בו "אנוכי..", לרוב, מדובר על משה. משה הוא זה שמתאר את הברכות והקללות כאילו הוא זה שמברך, הוא זה שנותן לפני העם את הבחירה. כמובן שמשה הוא נביא והוא מדבר בשם ה'. אבל הסגנון השונה בין "וידבר ה' אל משה ולאמר.." שקיים בספרים הקודמים ו"אלה הדברים אשר דיבר משה.." בספר דברים, מבליט את העובדה שספר דברים היא האמת של התורה מצד האדם.

לכן, כנראה, אנו נמצאים מול שתי בריתות

  • אחת של סיני שבה ה' ירד
  • ואחת של ערבות מואב ובהר גריזים, שעל עריהם העם עולה! וארון ה' נשאר למטה!

עם ישראל, במורכבותו הוא עם התורה. כשם שהתורה אחת , כך עם ישראל אחד, למרות הכל, ומעבר לכל, כי מטרתו היא לגלות שה' אחד!

 

 

כי תבוא פי2

בע"ה ג סיוון התשע"ח

מישל בן שושן

https://divretorah.com/

 

כי תבוא פי2

 

2מצוות (בעקבות שיעורו של הרב תמיר גרנות-ישיבת הר עציון)

 

הפרשה שלנו מתחילה בשתי מצוות:

  • מצוות הבאת ביכורים והנאום שיש להגיד בבית המקדש בהזדמנות זו. (1*)
  • ומצוות "ווידוי מעשר" עם הנאום שיש להגיד בהזדמנות זו. (2*)

ננסה להשיב על שלוש שאלות:

  1. למה שתי מצוות אלה מובאות דווקא כאן, בסוף הסדרה הארוכה של כל מצוות ספר דברים(5*)?
  2. למה הן "נותקו" מהמצוות שמופיעות הקודמות, בפרשת כי תצא והמסורת הכניסה אותן בפרשה חדשה (כי תבוא)?
  3. למה הן לא הובאו במקומות המקוריות שלהן(3*), בספרים קודמים או גם בספר דברים כשכבר דובר על מצוות אלה?

משהוא ייחודי מאפיין את שתי המצוות האלה: הן כוללות טקסט מדויק שהיהודי אמור להגיד בהזדמנות מיוחדת. בכל התורה, לא מצאנו טקסט דומה. תפילה או נאום. שלושת המקרים שדומים להם הם

  1. הווידוי של הכהן הגדול בכיפור והווידוי של החוטא על הקרבן שלו. אבל אין שם שום טקסט מוכתב.
  2. התשובה שהאבא אמור להשיב לבן ששואל אותו "מה העבודה הזו.." (עבדים היינו..4*)
  3. קריאת שמע שבה כתוב "ודברת בם", והחכמים הסיקו מזה שיש להגיד הפרשיות האלה בוקר וערב.

בשלושת המקרים האלה, אמנם יש מצווה להגיד משהוא אבל אין טקסט כתוב ברור שיש להגיד אותו מילה במילה כמו שיש בשתי המצוות שלנו. לפחות, לא לפי פשט הכתוב. התורה מנחה, במקרים האלה, את "רוח הדברים" שיש לדבר בם, להסביר או להתוודות.

 

אם כן, נראה לי , בעקבות הרב תמיר גרנות, ששתי המצוות האלה מיוחדות בזה שהן כוללות נאומים. ויש מקום לראות בהם אבן היסוד של כל התפילות שלנו עד היום. זאת, בגלל כמה אפיונים :

  • שבח הודיה ובקשה

בנאום של הביכורים, החקלאי מספר את ההיסטוריה של עם ישראל ואת חסדי הבורא שהוציא אותו מהגלות והביא אותו לארץ ונתן לו ליהנות מפירותיה. בנאום של ווידוי מעשרות, האזרח מצהיר שהוא אכן קיים את מצוות התרומות והמעשרות אבל הוא גם מוסיף ומדבר אל ה' בגוף ראשון (השקיפה ממעון קודשך ..וברך..)ומבקש ממנו ברכה עבורו ועבור כל הארץ .

אם, כן, שלושת המאפיינים של התפילה , שהם השבח, ההודיה והבקשה, כלולים בשני הנאומים האלה

  • ראשית ואחרית

הנאום של הביכורים נאמר לפני תהליך ההנאה. לפני שנתחיל לאכול מהפרות, ההפרשה הראשונה היא הפרשת הביכורים. אם כן, מדובר באמת בנאום על הראשית של התהליך. ואכן הביכורים עצמם נקראים ,ראשית"

הנאום של ווידוי מעשר, נאמר אחת לשלוש שנים, בסוף התהליך, מסוף מחזור ארוך של שלש שנים. והוא בהחלת נאום על המוגמר, על ה"אחרית"

כך שיש לנו בשתי המצוות האלה נאום על הראשית ונאום על האחרית. בדיוק כמו שאנו נדרשים בתפילות שלנו היום, שבמחזוריות הזמן , ערב ובוקר, בשכבך ובקומך, אנו מתפללים על הראשית ועל האחרית של כל יחידת זמן

  • לפני ה'

בשתי המצוות כתוב שיש להגיד דברים אלה "לפני ה' ".  בדיוק מה שאנו נדרשים לעשות בתפילות שלנו: להרגיש את עצמנו כפונים ישירות אל ה', בגוף ראשון. "ה' שפתי תפתח…"

  • בין אדם למקום ובין אדם וחברו

שתי המצוות מחברות בין שני תחומים קשורים: העבודה הדתית, בין האדם לה', מצוות הביכורים. ומצד השני, הדאגה לזולת שמתבטאת במתן כל התרומות והמעשרות, במצוות ווידוי מעשר. הקשר עם ה' עובר דרך הקשר עם האחר…

 

 

 

 

מסקנות:

נראה לי שכל ספר דברים הוא הכנה לבגרות העם ובגרות היהודי. יחסית לשלושת הספרים הקודמים, ספר דברים דורש מהאדם להיות הרבה יותר אחראי ועצמאי. יש בו ובמצוות הנשנות בו, הרבה פחות התערבות של הכהן, של ניסי ה'.. כמו בהתבגרות, ספר דברים מכין את העם להיות יותר אחראי ועצמאי.

אחד השיאים של בגרות זו היא העמידה מול ה'! והדבור אליו ישירות!

לכן, נראה לי, שתי המצוות האלה , שקובעות את הבסיס לכל התפילות, קובעות כמטרה עליונה העמידה של האדם מול ה' כשהוא בעצמו משבח אותו, מודה לו ומבקש ממנו.

לכן, נראה לי, שתי המצוות האלה מסיימות את כל רצף המצוות של ספר דברים ולכן הן הופרדו מהקודמות. לכן גם, הן הוכנסו בפרשת הברית בערבות מואב . פרשה שבה משה נואם, ודורש שכל ישראל ינאם בעצמו בכניסה לארץ בהר גריזים ועיבל.

הנאום, הדיבור, האמירה מול ה', הם הביטוי העליון של בגרות האדם. הם גולת הכותרת של כל מצווה. והנה מדרש שאומר זאת במפורש:

מדרש תנחומא פרשת כי תבא סימן א     (א) היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות … צפה משה ברוח הקודש וראה שבית המקדש עתיד ליחרב והבכורים עתידין ליפסק, עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין שלשה פעמים בכל יום, לפי שחביב תפלה לפני הקב"ה מכל מעשים טובים ומכל הקרבנות שכך כתיב (שם /תהלים/ קמא) תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב,

אם כן, יש מקום לעניות דעתי, להפוך את הפרדיגמה שאומר  שהתפילות שלנו היום הן רק צורה ירודה של ביטוי היחס עם הבריא. אין לנו מקדש, אין לנו אפשרות להקריב קרבנות, ולכן, אנו משתמשים בדבר ירוד זה, במקום הקרבנות, שהם הצורה הנעלה ביותר, והיא התפילה. כמו שאנו אומרים בהתחלת התפילה כל בוקר:

"אין לנו לא כהן בעבודתו ולא לוי בדוכנו ולא ישראל במעמדו, לכן, יהי רצון שיהיה שיח שפתותינו זה ,חשוב ומקובל לפניך כאילו הקרבנו …"

נראה לי שיש מקום להגיד בדיוק ההיפך מזה:

התעלות הדורות אפשרה לנו לעבוד את ה' דרך התפילות. דבר שמצביע על בגרות, אחריות ועצמאות עצומה שמציבה את האדם מול ה' ללא שום מתווך אחר. זה הביטוי הגבוה ביותר של התעלות רוחנית. לכן, אנו מוצאים את הבסיס לתפילות רק בסוף ספר דברים, שהוא בעצמו ביטוי להתעלות ובגרות כלפי הספרים הקודמים. במיוחד, כשמדובר על יהודי שגר ועובד את האדמה בארץ ישראל עצמה!

אכן, הגיע הזמן לקרוא וללמוד את ספר דברים כספר המתאר מטרה עליונה! ומכין לבגרות, על ידי הישיבה בארץ ישראל. בדיוק כמו שהגיע הזמן להתחיל ללמוד את התלמוד הירושלמי בכבוד הראוי לו ולא כקוריוז, כאגדה צדדית יחסית ל"עיקר" שהוא התלמוד הבבלי. חזרנו לארץ! קרא דבר חשוב בעם ישראל! והלימוד שלנו גם הוא חייב ליטול את חלקו במהפכה הזו.

 

ברית חדשה?  6*

 

הפרשה שלנו והפרשיות הבאות ,מתארות כריתת ברית בין משה והעם בערבות מואב. אבל למה יש צורך בברית חדשה, מלבד הברית שכרת ה' עמם בחורב?  בנוסף, משה מצווה את העם לכרות ברית נוספת בהרי גריזים ועיבל בארץ ישראל. למה עוד ברית? אכן, אנו קוראים בספר יהושוע שלפחות שתי בריתות נכרתו מסביב לעיר שכם. אחת בהתחלת הספר והשנייה בסוף ימיו של יהושוע.

קריאה מדוקדקת של הפרשה שלנו מגלה ששתי הבריתות של ערבות מואב ושל הר גריזים משולבות ביחד. עוברים מפסוק למשנהו ולא בטוחים על איזה ברית מדובר האם זו של דברי משה בערבות מואב (שנאמר לגביה "היום"!) או שמה מדובר בברית שיש לכרות בארץ ישראל(בעברכם את הירדן).

 

נראה לי להציע תשובה די פשוטה:

הברית העיקרית אמורה היתה להיכרת בארץ ישראל! שם היתה אמורה להינתן התורה . התורה היוצאת מציון. העיקובים הרבים שמנעו זאת מתוארים, החל מפרשת בשלח (ולא נחם אותם אלוהים  דרך ארץ פלישתים…פן יינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה.. ויסב אלוהים את העם דרך המדבר ים סוף..) ועד לחטאי העם בארבעים שנות המדבר. מתן תורה בהר סיני לא היה מתוכנן לכתחילה. הוא לא היה , לפחות, המהלך המועדף. הוא קרא כ"תכנית מגירה" בגלל חוסר מוכנות העם. ברית ה' בהר סיני עם מתן התורה בהר סיני היתה הברית הראשונה, הלא מושלמת, הלא מתוכננת לכתחילה! הברית הרצויה מלכתחילה היתה אמורה להתרחש בארץ ישראל. התכנית כמו שתוארה לאבות, היתה: יציאת מצרים, כניסה לארץ וקבלת התורה בארץ ישראל.וכך, דרך אגב, החקלאי מספר את הסיפור בהבאת הביכורים בהתחלת הפרשה שלנו (אין אזכור למתן תורה בהר סיני)

אבל, הברית בסיני יש לה כמובן תוקף רב. אומנם היא לא הברית המושלמת אבל יש לה תוקף אדיר.

קרתה עוד תקלה: משה איננו יכול להיכנס לארץ ישראל.

לכן, יש סכנה שהברית בארץ ישראל, שהיא כאמור הברית הרצויה, תורגש כ"מנותקת" מהברית בסיני!

לכן, משה חייב לחבר בין שתי הבריתות!. והוא זה שמצווה , לפני מותו על ביצוע הברית השנייה בארץ ישראל. כי הוא זה שהיה המתווך בברית הראשונה. הוא סמל הברית הראשונה בסיני. לכן, הברית בערבות מואב היא חיבור בין שתי הבריתות! כשהברית השנייה , בארץ ישראל היא העיקר והברית הראשונה בסיני היא ההכנה  לבגרות העם ולהכשרתו לכניסה לארץ, לקבלת הברית השנייה . וגם יהושוע, יגיד כל הזמן שהברית שהוא כורת, היא בדיוק במצוותו של משה, באותם המילים, ובהוראתו של ה' בעצמו למשה. הכל נעשה ונכתב כדי שכולם יבינו שאין ניתוק בין משה ליהושע, בין מה שקרה בחוץ לארץ לבין מה שקרה בארץ, בין הברית בסיני לבין הברית בהר גריזים. יש אפילו פסוק די מאלף :

יהושוע כג-כו:     וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹהִים….!!

כאילו יהושוע בעצמו כתב כמה דברים בספר דברים, כמה דברים שהתרחשו בימיו והוא כתב אותם כאילו משה אמרם כבר בערבות מואב! (זה מתאים לדעה בגמרא שיהושע כתב כמה פסוקים של ספר דברים!)

 

  • האבנים

יש כמה פרטים חשובים שמופיעים בכל ה"בריתות האלה". אחד מהם הוא זה שה"תורה" נכתבת על אבנים.

בהר סיני, האבנים נתנו על ידי ה' בעצמו ונכתבו על ידו.

בסיני בפעם השניה, משה הוא זה שפוסל לוחות אבנים וה' כותב עליהם את דברי התורה

בעבור הירדן, בני ישראל בעצמם לוקחים אבנים וכותבים את דברי התורה

בהר עיבל, יהושוע לוקח האבנים וכותב עליהם את דברי התורה.

יש תהליך שניתן לקרוא אותו בשני כיוונים הפוכים:

ירידה: ככל שמתרחקים ממעמד מתן תורה הראשון, יורדים בחשיבות עד שמגיעים לתחתית המעלה בארץ ישראל. במקום שה' יספק גם את האבנים וגם את הכתב, מגיעים לתחתית הסולם עם אבנים ארציות, שבמקום להיות לקוחות מפסגת הר, הם לקוחות מתחתית רגלי הכהנים בירדן! והכתב הוא סתם כתב של עם ישראל!

עליה: אבל ברצוני להציע קריאה שונה: בלי לבטל חס ושלום את חשיבות הלוחות האלוהיות והכתב האלוהי, נראה לי שהאבנים הארציות שמכילות את דבר ה' בכתב אנושי, מורות על התעלות עצומה של העם שמצליח לחבר בין רוחניות וגשמיות, בין שמים וארץ. אם המטרה היא שהאדם יתעלה אל עבר בוראו באחריות ובגרות, אז יש מקום לראות את המעמד בהר גריזים כסימן להצלחה הרבה יותר גדולה של בורא האדם. הרי ה' האווה לברוא בני אדם ולא מלאכים. מתן התורה מהשמיים באה כדי לעורר את האדם להתעלות מלמטה כלפי מעלה. ומעשה גשמי שתוכנו (הכתב) הוא שמימי, הוא פסגת כל התהליך ולא תחתיתו!

 

  • נעשה ונשמע:

הדרישה של האלוהים היא "קבלת התורה" מאת העם. אם בהר סיני, כפה עליהם הר כגיגית, הרי שבסוף התהליך, בברית שכורת יהושוע בשכם, לפני מותו, הוא דורש מהעם היושב בארץ, לבחור באופן חופשי לגמרי האם להיכנס לברית או לא. העם, אז, איננו תחת האיום של ההר על הראש שלהם. הוא לא תחת האיום של הגלות במדבר. הוא יושב ריבוני בארצו. יש לו הרבה יותר חופש לבחור. ואכן הוא בוחר להיכנס בברית ה'!

(יהושוע פרק כג-פסוק כד) וַיֹּאמְרוּ הָעָם אֶל יְהוֹשֻׁעַ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ נַעֲבֹד וּבְקוֹלוֹ נִשְׁמָע

יש בבחירה הזו עוצמה וחשיבות עוד יותר גדולה מה"נעשה ונשמע " של סיני!

 

  • המזבחות

בסוף פרשת יתרו, מיד אחרי מתן תורה, אנו מופתעים לקרוא מצווה על בניין מזבח:

שמות פרק כ (כ) מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ:(כא) וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ:

מה עושה כאן מצוות בניית מזבח, בעוד שעדיין אין מצווה על בניין משכן או מקדש??

כשאנו קוראים את שלושת הבריתות (הר סיני- ערבות מואב- הר גריזים) ביחד, אנו מבינים שאחת משפיעה על השנייה! מה שקורא בברית אחת חייב להופיע בברית האחרת כדי שנלמד ששלושן קשורות יחד. כשיהושע יבנה מזבח על הר עיבל, בברית שהוא כורת שם, גם בהתחלת ספר יהושוע וגם בסוף הספר, הוא בונה מזבח ומקריב עולות ושלמים. משה מצווה שהאבנים האלה שישמשו לכתיבת התורה ובניין מזבח בעבור הירדן, חייבות להיות ללא שימוש בברזל:

דברים כו-ה) וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל:(ו) אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ

משה בעצמו בנה מזבח והקריב עולות וזבחים בהר סיני . שם, לא קראנו על מצווה כזו מצד ה'. אבל ברור שהמזבח (סיפור האגנות) מקביל למה שקרה בספר יהושוע.

 

 

  • הברכות (הרב מנשה וינר)

בפרשה שלנו, משה מצווה שבהר גריזים והר עיבל, שישה שבטים יעלו בכל הר ולמטה, הכהנים הלויים יאמרו ברכות וקללות והעם יענו "אמן". מה בדיוק אמרו הלויים?

לפי המשנה והגמרא, הם אמרו 12 משפטים המתחילות ב"ארור" הכתובות בפרשה שלנו בפרק כז :

משנה מסכת סוטה פרק ז משנה ה [ג] ברכות וקללות כיצד כיון שעברו ישראל את הירדן ובאו אל הר גריזים ואל הר עיבל שבשומרון שבצד שכם .. ששה שבטים עלו לראש הר גריזים וששה שבטים עלו לראש הר עיבל והכהנים והלוים והארון עומדים למטה … הפכו פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה ואלו ואלו עונין אמן הפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה (דברים כ"ז) ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה ואלו ואלו עונין אמן עד שגומרין ברכות וקללות …

לפי המשנה אם כן, הלווים קראו את הפסוקים המופיעות בפרק כז, שכוללים 12 "ארורים"

דברים פרק כז (טו) אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת יְקֹוָק מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר וְעָנוּ כָל הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן: ס (טז) אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן:

 

זה נראה יפה וברור,  אבל זה לא מסתדר עם פשט הפסוקים והסברה:

הרי שלא כתוב בפרשה "ברוך האיש אשר לא יעשה פסל.."! אלא רק "ארור האיש אשר יעשה פסל .."!

אם באמת כך היו פני הדברים, למה שהתורה תכתוב את הגרסה של הארור ולא הגרסה של הברוך? הרי תמיד בתורה הברכות קודמות ועדיפות על הקללות!

ויש עוד בעיה: אין שום משמעות לברכה כזו "ברוך מי שלא יעשה פסל.." וכל שאר המשפטים הכתובים בפרשה , יש בהם טעם רק כמצוות לא תעשה. מוזר מאוד להגיד "ברוך" עבור מי שלא יעבור מצוות לא תעשה ! הרב מנשה מציע דבר פשוט מאוד:  הלווים, מתחת להרים, קראו את הפרשה הבאה, בפרק כח:

דברים פרק כח (א) וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ …(ג) בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה: (ד) בָּרוּךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ:……

(טו) וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ ..טז) אָרוּר אַתָּה בָּעִיר וְאָרוּר אַתָּה בַּשָּׂדֶה..

הטקסט הזה, המופיע כמה פסוקים אחרי הקודמים, כוללות ברכות וקללות ונראה שהן אלה שנאמרו כ"ברכות" וכקללות". נשארה השאלה באיזה מעמד נאמרו 12 הארורים שבפרק כז? אולי במעמד אחר בהר גריזים. אולי במעבר לירדן מול 12 האבנים שנלקחו בירדן.

יש לציין שה"ארורים" האלה עוסקים רק בדברים שהאדם עושה עובר עליהם בסתר. בינו לבין עצמו. לכן, יש סיבה שתחול עליו קללה מיוחדת כי אין אף אחד שרואה אותו ויש צורך להטיל על ראשו איום של קללה, במיוחד כשהעם מקבל על עצמו את הערבות ההדדית (שתתבטא בסיפורו של עכן במלחמת העי).

בהקשר להסבר הזה, מציע הרב וינר לחתוך את הפסוקים של הפרק כז כך:

 

 

משה מצווה על כתיבת התורה באבנים מיד אחרי מעבר הירדן דברים פרק כז (א) וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: (ב) וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד: (ג) וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ:

 

משה מצווה על מעמד הר עיבל וגריזים (ד) וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד:(ה) וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל:(ו) אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:(ז) וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:(ח) וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב: ס

 

יש לקרוא את שני הפסוקים האלה כפתיחה לפרק כח (ט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:(י) וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְוֹתָו וְאֶת חֻקָּיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: ס
12 הארורים (יא) וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר:(יב) אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן:(יג) וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִי:(יד) וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם: ס(טו) אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה …

(כו) אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן: פ

 

   
הברכות והקללות שנאמרו על ידי משה ושיאמרו גם כן בהר עיבל וגריזים  

דברים פרק כח (א) וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ:(ב) וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:

(ג) בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה:(ד) בָּרוּךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ:…..(טו) וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ:(טז) אָרוּר אַתָּה בָּעִיר וְאָרוּר אַתָּה בַּשָּׂדֶה:….

 

 

 

מקורות עבור "שתי המצוות " הראשונות

 

1*  מצוות ביכורים

דברים פרק כו (א) וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ:(ב) וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם:(ג) וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ:(ד) וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:(ה) וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ

  " אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב:(ו) וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה:(ז) וַנִּצְעַק אֶל יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע יְקֹוָק אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ:(ח) וַיּוֹצִאֵנוּ יְקֹוָק מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים:(ט) וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:(י) וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי יְקֹוָק וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:"

(יא) וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ: ס

 

2*   וודוי מעשר:

(יב) כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ:(יג) וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ

    "   בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי:(יד) לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי:(טו) הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: "ס

 

תזכורת על תרומות ומעשרות לפי השנים

 

השנה תרומה

לכהן

מעשר לוי מעשר

שני

מעשר

עני

 
1        
2          
3          
4         בחג הפסח ביעור מעשר
5          
6          
7 שמיטה בחג הפסח ביעור מעשר

 

  • תרומה= נותנים משהוא לכהן
  • מעשר ללוי= עשירית מהיבול ללוי
  • מעשר שני= עשירית מהיבול אוכלים בירושלים
  • מעשר עני= נותנים לעניים
  • אחרי שלוש שנים, בפסח של השנה הבאה, עושים
  1. ביעור מעשר בערב חג הפסח
  2. ווידוי מעשר במנחה של יום טוב שני של פסח (שביעי של פסח)

 

 

3* מקורות שבהם התורה כבר ציוותה על מצוות אלו מקודם:

 

דברים פרק יד (כב) עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה.

(כח) מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ:

(כט) וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה: ס

 

דברים פרק כו  (יב) כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ:(יג) וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי:

 

שמים לב שהפסוקים כח-כט של פרק יד מצד אחד והפסוקים שלנו דומים מאוד!

 

שמות פרק כג (יט) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ: ס

שמות פרק לד (כו) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ: פ

 

4* עבדים היינו

 

דברים פרק ו (כ) כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם:(כא) וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ

עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיּוֹצִיאֵנוּ יְקֹוָק מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה:(כב) וַיִּתֵּן יְקֹוָק אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ:(כג) וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ:(כד) וַיְצַוֵּנוּ יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה:(כה) וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ:

 

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קטז עמוד א מתחיל בגנות ומסיים בשבח מאי בגנות? רב אמר: מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו. [ושמואל] אמר: עבדים היינו.

 

5* מבנה קובץ המצוות בספר דברים

קובץ המצוות הגדול של ספר דברים(הקטע באמצע), נמצא במסגרת הברית: לפניו, בהתחלת פרשת ראה, משה מדבר על ברכה וקללה ,ואחרי סיומו, בפרשה שלנו, מתפרשת הצורה שבה הברכה והקללה יינתנו

דברים פרק יא (כו) רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה:(כז) אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ..כח) וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם ..ס(כט) וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל:(ל) הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה:

 

דברים פרק יב (א) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה:

…… פרשת ראה, פרשת משפטים, פרשת כי תצא, התחלת פרשת כי תבוא

 

(התחלת פרשת כי תבוא) ביכורים,  ווידוי מעשר

 

דברים פרק כו (טז) הַיּוֹם הַזֶּה יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:(יז) אֶת יְקֹוָק הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ:(יח) וַיקֹוָק הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו:(יט) וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר: ס

 

דברים פרק כז (א) וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם:(ב) וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד:(ג) וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ:(ד) וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד:

דברים פרק יב (ה) כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה:(ו) וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם:

 

 

 

 

 

 

 

6* מקורות עבור המאמר "ברית חדשה?":

 

 

 

  הר סיני משה – ערבות מואב ארץ ישראל -יהושוע
הבריתות לוחות ראשונים לוחות שניים ערבות מואב הציווי בעבור הירדן הציווי להר עיבל מעבר לירדן בהר עיבל שכם
  שמ' יט-ה.. שמ' לד-א דב' כז-ב דב'-כז-ב דב'-כז ד יהושע ד יהושע ח' יהושע כג
  1,2 3 4,7,8 5 6 9 10 11
אבנים 2 מאת ה' 2 מאת משה אבנים גדולות האבנים האלה 12 אבנים אבנים אבן גדולה
הכיתוב ה' ה' בני ישראל בני ישראל   יהושע יהושע-ספר
המטרה סגולה- ממלכת כהנים וגוי קדוש   עם סגולה-עם קדוש ביאה לארץ   עדות למעבר הירדן קיום מצוות משה עדות
מזבח תחת ההר

12 מצבות

אבנים=מזבח מזבח אבנים-עולות שלמים   לה'- ללא ברזל- עולות..

 

  1. פרשת יתרו שמות פרק יט (ה) וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ:(ו) וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(ז) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְקֹוָק:

שמות פרק כ (כ) מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ:(כא) וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ:

  1. פרשת משפטים:שמות פרק כד (ד) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי יְקֹוָק וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:(ה) .. וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים (ו) וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ:(ז) וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע:…(יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם:

 

  1. פרשת כי תישא לוחות שניים-שמות פרק לד (א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ:

 

  1. דברים פרק כו (טז) הַיּוֹם הַזֶּה יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:(יז) אֶת יְקֹוָק הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ:(יח) וַיקֹוָק הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו:(יט) וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר: ס
  2. דברים פרק כז (א) וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם:(ב) וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד:(ג) וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ:

 

  1. (ד) וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד:(ה) וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל:(ו) אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:(ז) וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:(ח) וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב: ס(ט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:(י) וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְוֹתָו וְאֶת חֻקָּיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: ס(יא) וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר:(יב) אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן שִׁמְעוֹן

 

  1. דברים פרק כח (סט) אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב: פ

 

  1. דברים פרק כט (ג) וְלֹא נָתַן יְקֹוָק לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה:….(ט) אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם ..:(יא) לְעָבְרְךָ בִּבְרִית יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם:(יב) לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב:(יג) וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת:(יד) כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם:

 

  1. יהושע פרק ד (א) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ כָל הַגּוֹי לַעֲבוֹר אֶת הַיַּרְדֵּן פ וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר:(ב) קְחוּ לָכֶם מִן הָעָם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד מִשָּׁבֶט:(ג) וְצַוּוּ אוֹתָם לֵאמֹר שְׂאוּ לָכֶם מִזֶּה מִתּוֹךְ הַיַּרְדֵּן מִמַּצַּב רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים הָכִין שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים וְהַעֲבַרְתֶּם אוֹתָם עִמָּכֶם וְהִנַּחְתֶּם אוֹתָם בַּמָּלוֹן אֲשֶׁר תָּלִינוּ בוֹ הַלָּיְלָה: …(יט) וְהָעָם עָלוּ מִן הַיַּרְדֵּן בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְגָּל בִּקְצֵה מִזְרַח יְרִיחוֹ:(כ) וְאֵת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר לָקְחוּ מִן הַיַּרְדֵּן הֵקִים יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל:(כא) וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אֲשֶׁר יִשְׁאָלוּן בְּנֵיכֶם מָחָר אֶת אֲבוֹתָם לֵאמֹר מָה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה:(כב) וְהוֹדַעְתֶּם אֶת בְּנֵיכֶם לֵאמֹר בַּיַּבָּשָׁה עָבַר יִשְׂרָאֵל אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה:(כג) אֲשֶׁר הוֹבִישׁ יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם אֶת מֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵיכֶם עַד עָבְרְכֶם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם לְיַם סוּף אֲשֶׁר הוֹבִישׁ מִפָּנֵינוּ עַד עָבְרֵנוּ:

 

  1. יהושע פרק ח (אחרי מלחמת העי)(ל) אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר עֵיבָל:(לא) כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד יְקֹוָק אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה מִזְבַּח אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת אֲשֶׁר לֹא הֵנִיף עֲלֵיהֶן בַּרְזֶל וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לַיקֹוָק וַיִּזְבְּחוּ שְׁלָמִים:(לב) וַיִּכְתָּב שָׁם עַל הָאֲבָנִים אֵת מִשְׁנֵה תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר כָּתַב לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(לג) וְכָל יִשְׂרָאֵל וּזְקֵנָיו וְשֹׁטְרִים וְשֹׁפְטָיו עֹמְדִים מִזֶּה וּמִזֶּה לָאָרוֹן נֶגֶד הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק כַּגֵּר כָּאֶזְרָח חֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר גְּרִזִים וְהַחֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר עֵיבָל כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד יְקֹוָק לְבָרֵךְ אֶת הָעָם יִשְׂרָאֵל בָּרִאשֹׁנָה:(לד) וְאַחֲרֵי כֵן קָרָא אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה כְּכָל הַכָּתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה:(לה) לֹא הָיָה דָבָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֲשֶׁר לֹא קָרָא יְהוֹשֻׁעַ נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַגֵּר הַהֹלֵךְ בְּקִרְבָּם: פ

 

  1. יהושע פרק כג (א) וַיְהִי מִיָּמִים רַבִּים אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֵנִיחַ יְקֹוָק לְיִשְׂרָאֵל מִכָּל אֹיְבֵיהֶם מִסָּבִיב וִיהוֹשֻׁעַ זָקֵן בָּא בַּיָּמִים:….יהושע פרק כד (ב) וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים:(ג) וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן <וארב> וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעוֹ וָאֶתֶּן לוֹ אֶת יִצְחָק:(ד) וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵׂעִיר לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם:….(כא) וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל יְהוֹשֻׁעַ לֹא כִּי אֶת יְקֹוָק נַעֲבֹד:…(כד) וַיֹּאמְרוּ הָעָם אֶל יְהוֹשֻׁעַ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ נַעֲבֹד וּבְקוֹלוֹ נִשְׁמָע:(כה) וַיִּכְרֹת יְהוֹשֻׁעַ בְּרִית לָעָם בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּשֶׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט בִּשְׁכֶם:(כו) וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹהִים וַיִּקַּח אֶבֶן גְּדוֹלָה וַיְקִימֶהָ שָּׁם תַּחַת הָאַלָּה אֲשֶׁר בְּמִקְדַּשׁ יְקֹוָק: (כז) וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם הִנֵּה הָאֶבֶן הַזֹּאת תִּהְיֶה בָּנוּ לְעֵדָה כִּי הִיא שָׁמְעָה אֵת כָּל אִמְרֵי יְקֹוָק אֲשֶׁר דִּבֶּר עִמָּנוּ וְהָיְתָה בָכֶם לְעֵדָה פֶּן תְּכַחֲשׁוּן בֵּאלֹהֵיכֶם:

 

  1. דברים פרק כז (א) וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם:(ב) וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד:(ג) וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ:
  2. (ד) וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד:(ה) וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל:(ו) אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:(ז) וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:(ח) וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב: ס
  3. (ט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:(י) וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְוֹתָו וְאֶת חֻקָּיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: ס
  4. (יא) וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר:(יב) אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן:(יג) וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִי:(יד) וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם: (טו) אָרוּר הָאִישׁ …..כו) אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן: פ
  5. דברים פרק כח (א) וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ:(ב) וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:(ג) בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה:……………..(סט) אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב: פ

כי תבוא פי 2

בע"ה טז אלול התשע"ז

מישל בן שושן

 

כי תבוא פי 2

 

מה מקשר את כל חלקי הפרשה?

  1. הדיבור

בחלק הראשון של הפרשה, הדגש נמצא על מה שהחקלאי אומר. יש נאומים מפורטים שחייב כל ישראלי להגיד.

הנאום של החקלאי המביא את הביקורים והנאום שהוא אומר כל שלוש שנים, "ווידוי מעשר" כשהוא עושה דוח על כל מה שהרוויח ומה שנתן לכהן , ללוי ולעניים, בתור מעשרות.

גם בחלק השני,  יש נאום ארוך שך העם בהר גריזים והר עיבל.

שלושת הנאומים האלה, שנאמרים בהזדמנויות שונות, עוסקות בכוח הדיבור.

הדיבור הוא המחבר בין החלק הגשמי לחלק הרוחני שיש באדם:

בראשית פרק ב (ז) וַיִּיצֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם       :(ייצר עם שני יודים- שני יצרים שני חלקים)

עָפָר מִן הָאֲדָמָה                              :   החלק הגופני, הביולוגי

וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים                  : החלק הרוחני, הנשמה,

וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:                   : (אונקלוס:  והות באדם לרוח ממללא= מדבר)

הדיבור המחבר בין שני חלקי האדם

 

ארץ ישראל הוא מקום מבחן: איך מתיחסים לשפע. איך מתיחסים לעולם הגשמי. במדבר, ישראל חיו בעולם של ניסים גלוים. עם לחם מהשמים ועננים ובאר. בארץ, החלק הגשמי בא לידי ביטוי . השאלה היא: האם הישראלי ישקע לגמרי בחומר או שמה יקשר החומר עם הרוח כדי ליהנות מממנו.

מצוות הביכורים היא אחד מהדרכים לקדש את החומר: קבלתי פירות. אני מודה לה', אני מכריז שהכל בא מה'. אני זוכר את ההיסטוריה של עם ישראל כדי להכניס את החיים בארץ במשמעות הכוונה האלוהית.

בהר גריזים ועיבל, היהודים נכנס במלוא אחריותו לברית: הוא מקבל את תוצאות הברית. במידה והוא לא יחבר בין הגשמי והרוחני, הוא יאבד לגמרי הזכות לחיות על הארץ. והכל מתבטא על ידי הדיבור, החלק האנושי ביותר והאלוהי ביותר.

 

משה לא נכנס לארץ בגלל שהוא "הכה" את הסלע ולא "דיבר " אליו. כמובן שזה רק סמל הבעיה של אי התאמת משה לארץ אבל הביטוי של התורה מאלף: נכנס רק מי שיודע לדבר! מים מקבלים רק על ידי דיבור ולא ידי הכאה. עד כה המטה עשה את כל הנסים. בארץ, מפסיקים להשתמש במטה ומתחילים להפעיל את כוח הדיבור. המחבר בין הגשמי והרוחני.

 

  1. הביכורים הם תיקון לחטאים
  2. חטא המרגלים

הארי ז"ל הסביר שמצוות הביכורים הם תיקון לחטא המרגלים:

גם הם הביאו ביכורים (והימים ימי ביכורי ענבים). אשכול ענבים. אבל הדיבור שלהים היה שלילי לגבי ארץ ישראל. הם הניאו את העם מלבוא לארץ. העונש היה נדודים במדבר ומוות.

 

חטא המרגלים הביכורים
מביאים מפרי הארץ להביא מפרי הארץ
דיבור שלילי: דיבת הארץ דיבור חיובי: שמחה להיות בארץ
עונש: גלות שכר: ביאה לארץ והנאה מהטוב שלה

 

דרך אגב: מצוות הביכורים מתקיימת אך ורק על ידי שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל:

דברים פרק ח(ח) אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ:

אם כן, למה המרגלים הביאו ענבים, תאנים ורימונים בלבד?

במדבר פרק יג (כג) וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים:

כי היה לבני ישראל מן:

  • והמן הוא לחם. המחליף את "החיטה" ו"השעורה"
  • המן נמשל גם לצפיחית בדבש
  • וטעם המן "כטעם לשד השמן"

אם כן, מה שהיה חסר לעם במדבר זה א היה חיטה, שעורה , דבש ושמן אלה שלושת הפרות הנשארים: ענבים, תאנים ורימונים!

 

  1. חטא קין

למה ה' שעה למנחתו של הבל ולא שעה למנחתו של קיין?

בראשית פרק ד: ג וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַיהוָה.  ד וְהֶבֶל הֵבִיא גַם-הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע יְהוָה אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ.  ה וְאֶל-קַיִן וְאֶל-מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו.

כי קין לא הביא ביכורים!

הרי פעמיים בלבד כתוב בתורה הביטוי "פרי האדמה": במצוות ביכורים ובמנחת קיין:

בראשית פרק דג וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַיהוָה.

דברים פרק כו :(ב) וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ

הבל הביא "מבכורות" צאנו! וקיין לא הביא "ביכורים"

עונשו של קיין היה : גלות! כמו שנראה בהמשך, גירוש מגן עדן:

בראשית פרק ד:(טז) וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי יְקֹוָק וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן:

מלפני ה'= מגן עדן.

 

אם כן, יש מקום לחשוב שמצוות הביכורים היא תיקון חטא קיין: קיין אמנם מביא פרות אל ה' כמנחה אבל הוא לא עושה זאת בתור ביכורים. כלומר הוא לא מביא מ"פירותיו" (בניגוד להבל שהביא מצאנו), הוא לא מביא את הפרות הראשונים. הוא לא מכריז על ההכרה שהכל שייך לה' ולא מכנסי משמעות למנחה שלו.

כמו שקיין גורש מלפני ה', כך הביכורים חייבם לבוא ולתקן זאת על ידי הביאה לארץ, אל מקום המקדש, אל הכהן, לפני ה'!

 

  1. חטא אדם הראשון

גם הסיפור של חטא עץ הדעת עניינו אכילת פירות העץ בחטא. חווה והאדם אוכלים דבר אסור בלי לדבר על זה. בלי להכיר מה משמעות מעשיהם. הם אוכלים מהר, בהיחבא, רק כדי לספק צרכים ולא כהכרת הטוב והודאה לחסדי שמיים. העונש של החטא יהיה גירוש מגן עדן:

בראשית פרק ג(כג) וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְקֹוָק אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם:(כד) וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים: ס

האדם לא רק גורש כמו שקיין גורש אלא הוא גם "נשלח" כלומר היתה לו שליחות! אם כן עונשו של קיין היה חמור יותר כי הגירוש שלו היה בלי שליחות!

איך האדם יוכל לחזור אל הגן שממנו גורש? כשהוא ידע להתגבר על הכרובים ועל חרב המהפכת ששומרים על הגן. אבל בעצם, הוא יחזור כשהוא יתקן את החטא שלו.

כל אדם שמביא ביכורים אל בית המקדש בירושלים, מקום גן העדן, מול הכרובים, הוא מתקן את חטא עץ הדעת וזוכה לביאה לארץ ולהנאה ממנה.

 

חטא עף הדעת מנחת קין ביכורים
אכילת הפרי באופן אסור הבאת פרות האדמה ללא ביכורים הבאת ביכורים מפרי האדמה
העונש הוא גירוש מגן עדן עונש : גירוש שכר: ביאה והנאה מהארץ
קללת הארץ, קללת האדם קללת קיין וזרעו ברכות

 

הברכות והקללות:

  1. הברכות:

בראשית פרק א :(כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ …..(כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ …(כט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה:

הבורא מברך את האדם על ידי פירות הארץ. גם הוא, האדם יפרה וירבה. הברכה תלויה ביחס של האדם אל הארץ. איך הוא יתנהג מול הפרות של הארץ. אסור לו ואכול מעץ מסויים. מצווה עליו לאכול מכל פרות העץ האחרים. הברכה היא פועל יוצא ישיר מאכילת פירות!

 

  1. הקללות

כל הקללות באות בעקבות יחס לא נכון לאכילת הפירות. הנחש ארור. האדמה ארורה. וגם חווה ואדם מקוללים:

בראשית פרק ג:(יד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה …..אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:

 

בראשית פרק ד :(יא) וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ:(יב) כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ:(יג) וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל יְקֹוָק גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא:(יד) הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי:

גם קין מקולל וגם האדמה בעקבותיו.

 

אם כן, מצאנו את החיבור שחיפשנו בין שני חלקי הפרשה שלנו:

מתן הארץ לבני ישראל, תלוי ביחס שלהם לפירות הארץ. כלומר, איך האדם הגשמי יכניס רוחניות בעולמו ויקדש את החומר. המבחן הוא היחס אל פירות הארץ והתוצאות הם קשורות להנאה מהארץ, או, להיפך, הגירוש ממנה! הקללות והברכות הנאמרות בברית הם תוצאה ישירה מהיחס של הישראלי לפרות הארץ ולכהן, לעני ולגר.

 

בשולי העניין הזה, הרב וינר מציע כמה פירושים לגבי סיפור חטא קין:

 

  1. שעטנז:

למה הבל היה רועה זאן?

הרי בזמנו, אסור היה לאכול מהבהמות!

אולי הבל שמע על קללת האדמה אחרי חטא עץ הדעת והוא התרחק מעבודת האדמה בגלל זה.

אבל ייתכן יותר שזה היה עבור הצמר: כדי להתכסות בבגדי צמר! הלבוש היה אחד התיקונים לחטא עץ הדעת.

למה קין היה עובד אדמה?

אולי כדי לתקן את קללת האדמה שאמורה היתה להוציא רק קוץ ודרדר!

אבל מעניין שהמדרשים אומרים שמתנת הבל היתה צמר (מצאנו)

ומתנת קיין היתה פשטן: מהצומח.

זה מסביר שהתורה אסרה לערבב צמר ופשטן. כי זה יכול לגרום לאסון שוב כמו שקרה כשהבל וקיין נפגשו!

 

  1. הסבר השמות:

לחווה יש שני שמות ושני הסברים שונים:

לפני החטא, האדם נותן שם ראשון לאשתו ומסביר:

פרק ב (כג) וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת:

אחרי החטא, אדם נותן שם אחר לאשתו:

פרק ג (כ) וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי:

יש ירידת מדרגה! חווה היא רק היצור הביולוגי שמוליד ילדים. היא כבר לא הפרטנר של האדם בתכנית האלוהית! אחרי החטא האדם מוריד פרופיל ונראה מדוכא!

יש לנו סיפור דומה בשמות שחווה נותנת לילדים שלה:

לראשון היא קוראת קין  ומסבירה למה ולשני הבל ולא מסבירה למה!

בראשית פרק ד (א) וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְקֹוָק:(ב) וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה:

קין, זה קניין, כוח. לחווה יש הרגשה מרוממת מאוד. היא אפילו מקטינה את החלק של בעלה בלידת הבן , כאילו היא עשתה אותו רק עם האלוהים!!

אבל לילד השני, היא קוראת "הבל". בלי הסבר. כאילו אין צורך בהסבר! הבל, זה הבל הבלים!  זה כלום! זה ההיפך הגמור מהראשון שהיה כולו כוח וקניין!

 

  1. מתי ואיפה קין הרג הבל?

לכארוה זה קרה אחרי הגירוש מגן עדן. אבל הרב וינר לא בטוח בזה!

רשי מלמד אותנו דבר חשוב בפרשנות המקרא: כשכתוב "והאדם ידע" זה אומר שזה קרה הרבה זמן לפני. אם היה כתוב "וידע האדם" זה אומר שזה קרא עכשיו, בסדר הדברים:

רש"י בראשית פרק ד (א) והאדם ידע – כבר קודם הענין של מעלה, קודם שחטא ונטרד מגן עדן, וכן ההריון והלידה, שאם כתב וידע אדם נשמע שלאחר שנטרד היו לו בנים:

כלומר, אדם וחווה הולידו ילדים בגן עדן!!

בנוסף לזה, כשה' מגרש את האדם לגן עדן, כתוב:

פרק ג.(כד) וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן

כשקיין מגורש, כתוב:

בראשית פרק ד:(טז) וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי יְקֹוָק וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן

הוא כנראה גורש מגן עדן! כמו אדם. לכיוון קדם, מזרח.

  1. מי הביא מנחה ראשון?

לכאורה, בפסוקים, קין התחיל והביא מנחה לה', ראשון:

בראשית פרק ד (ג) וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַיקֹוָק:(ד) וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע יְקֹוָק אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ:

אבל, לפי החוק שלימד אותנו רש"י, כתוב כאן "והבל הביא" ולא כתוב "ויבא הבל". אם כן, הבל הביא הרבה קודם לכן! הבל הביא מנחה ראשון וקיין הביא בעקבותיו!

 

5 תשוקה ומשילות

זה משפט שאנו מוצאים בשני הסיפורים:

לאישה אחרי החטא נאמר: פרק ג (טז) אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ:  

לקיין לפני חטאו נאמר: פרק ד (ז) הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ:

 

  1. ארורה האדמה:

אל אדם אחרי החטא נאמר פרק ג (יז) וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:

אל קיין אחר החטא נאמר:: פרק ד (יא) וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ:

 

אל האדם: פרק ג (יח) וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה:

אל קיין: פרק ד (יב) כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ

 

7: לעבדה ולשמרה

הבל רועה צאן כדי לשמור עליהם. לא כדי לאכול אותם

קין עובד את האדמה כדי להוציא ממנה פירות.

שניהם מקיימים בנפרד: לעבדה (קין) ולשמרה (הבל)

 

8 הדבש

בפסוק :"ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש", הדבש הוא דבש תמרים כי הפסוק מדבר על כל מה שיוציא מהארץ.

בפסוק "ארץ זבת חלב ודבש", הדבש הוא דבש הדבורים , דבש מהחי,כמו שהחלב הוא מהחי.

שני המימדים האלה של הרועה צאן והחקלאי נמצאים במושג הכפול של הדבש

קין והבל מסמלים את שני התפקידים האלה: החקלאי והרועה צאן.

בני ישראל הם מוגדרים כרועה צאן כשהם יורדים למצרים.

לכן, במעמד הסנה, ה' מדבר על ארץ כנען כארץ זבת חלב ודבש: כלומר, ארץ של מרעה

אבל כשישראל מתקרבים לארץ, הוא מוסיף ואומר להם שהארץ טובה לחקלאות

על עם ישראל לשבל את שני התפקידיםף רועה צאן וחקלאות!!

רועה הצאן מעדיפים להיות בהרים והחקלאים מעדיפים להתרחק מרעיית הצאן שאוכלים את הפירות ומתמקדים בערבה.

ארץ ישראל מבורכת בשני האזורים האלה:

  • הרים בשביל גדילת הצאן והבקר
  • והעמקים כדי לאפשר חקלאות!

 

9 מסקנה

אחת מהמסקנות של הרב וינר היא שסיפור קין והבל מאוד דומה לסיפור חטא עץ הדעת. ייתכן ששניהם קרו בגן עדן. שניהם מתחילים ביחס של האדם אל פירות הארץ. בשניהם העונש הוא גירוש מארץ ישראל. ובשניהם הברכות (על הפירות) הופכות לקללות כשאנו לא יודעים להתיחס טוב לפירות הארץ. הביאה לארץ הופכת לגלות.

כי תבוא פי

בע"ה טו אלול התשעז

מישל בן שושן

 

כי תבוא פי

 

ברית חדשה  (הרב יונתן גרוסמן)

בפרשה שלנו מגיעים לשיא , לנקודה שאליה כל הספר דברים מפנה: כריתת ברית חדשה.

  1. מה היא הברית החדשה הזו.

יש עמעום בקשר להגדרת הברית החדשה הזו. האם זו "ברית ערבות מואב" שנכרתה בנוכחותו של משה, בעבר המזרחי של הירדן. או שמדובר בברית שעתידה להיכרת בהר עיבל, על ידי יהושוע, אחרי כיבוש הארץ.

יש פסוקים שמעודדים את האפשרות הראשונה. למשל:

דברים פרק כח(סט) אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב: פ

ויש פסוקים שמחזקים את האפשרות השניה, למשל:

דברים פרק כו (ד) וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד:

ברור שהטקס העיקרי שמתואר בפרשה שלנו אמור להיערך בהרי גריזים ועיבל. חצי העם עומד על הר אחד והשני על ההר השני. שם יש להקים מזבח ושם נציב את האבנים שהעם יכתוב בהן את דברי הברית.

אם כן, המסקנה מתבקשת: הברית החדשה תיכרת בארץ ישראל אחרי הכניסה והכיבוש.

אם כן, למה התורה מספרת על "ברית בערבות מואב"? כדי לחבר בין שתי הבריתות: סיני ועיבל!

משה הוא זה שמחבר בעצמו את שתי הבריתות. שלא יגידו שהברית החדשה פוסלת את הראשונה או שאין קשר ביניהן. משה בעצמו, זה שעלה על הר סיני, הוא זה שמצווה על הברית בעיבל. וכשיהושוע יקיים את הברית שם, הוא יזכיר שהוא עושה זאת במצוות משה:

יהושע פרק ח (ל) אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר עֵיבָל:(לא) כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד יְקֹוָק אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה מִזְבַּח אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת אֲשֶׁר לֹא הֵנִיף עֲלֵיהֶן בַּרְזֶל וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לַיקֹוָק וַיִּזְבְּחוּ שְׁלָמִים:

אין שלוש בריתות! יש ברית בהר סיני וברית בהר עיבל. ומה שקורה בערבות מואב זה חיבור בין שתיהן! העובדה שמשה הוא זה שנותן את הפרטים והתוכן של הברית בהר עיבל מספיקה לחבר בניהן.

  1. למה שתי בריתות?

כדי לנסות ולענות על השאלה הזו,יש לשים לב לכמה פרטים חשובים:

  • יש כמה דברים שזהים בין ברית סיני לברית עיבל:
  • יש הר!
  • יש אבנים!
  • כותבים על האבנים
  • יש מזבח עם אותן המגבלות לבניתו (שמות פרק כ (כ) מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי …(כא) וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ:)
  • יש ועולות ושלמים (דברים:(ז) וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם)(שמות כד ה וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים)
  • העם מתבקש לאשר את הברית
  • יש שתים עשרי "מצבות" או אבנים.
  • הלויים והכהנים לוקחים חלק נכבד בטקס. (משה נותן התורה ללויים בסיני והלויים נמצאים בתווך בין עיבל וגריזים).
  • משה נשאר ארבעים יום בראשונה והעם נשאר ארבעים שנה בשניה
  • משה לא אכל במשך ארבעים ימים בהר סיני(. והעם לא אכל לחם במשך ארבעים שנות המדבר שקדמו לברית החדשה (דברים כח(ה) לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:)
  • אבל יש כמה הבדלים משמעותיים:
  • יש שני הרים ולא הר אחד. עם חלוקה לברכות וקללות בברית עיבל
  • בהר סיני, ה' בעצמו כתב את הדברים על האבנים. בארץ, העם כותב בעצמו את דברי הברית על האבנים.
  • הר סיני נמצא בחוץ לארץ והר עיבל נמצא בארץ! וכתומאה מזה בראשונה משה נמצא ובשניה יהושוע מנהיג.

ברור אם כן, שיש פן חדש בברית השנייה: עם ישראל כותב בעצמו  את דברי הברית. הם אלה שעולים על ההר. ה' נשאר "בשמים".יהושוע איננו "איש האלוהים". יהושוע, בפרק כד, מתאר את הטקס כבחירה חופשית של העם אחרי שהם חווה עליות ומורדות בכיבוש הארץ. העם חצוי בין אחיזה בתרבויות המקומיות האליליות והתורה. אין על העם "הר כגיגית". הם עזבו את המצב התלותי של המדבר.הם עצמאים יותר ובחירתם נראית יותר חופשית ובוגרת.

 

תשובות אפשריות לשאלה:

  1. אולי הברית הראשונה ניתנה במדבר והיה צריך לחדש ברית חדשה עבור הדור הנכנס לארץ? אינני סובר כך. כי הרי במתן תורה בהר סיני, עדיין לא נגזר עליהם להישאר במדבר ארבעים שנה. הם היו אמורים לקבל התורה ולהיכנס לארץ מיד אחר כך (אחד עשרה יום מחורב..) אם כן, התורה בסיני ניתנה לאלה שהיו אמורים להיכנס לארץ. אין צורך בתורה חדשה עכשיו!
  2. אולי יש דברים שהשתנו בין הדור הראשון והדור השני שמחייב שינוי ברית?. שינוי כזה קורה כמעט בין כל דור. האם נחדש ברית בכל דור? אני לא חושב שהברית החדשה לא לקחה בחשבון שינויים עתידיים אלה.

3.אולי לפני הכניסה יש צורך ב"ערבות" בין כל חלקי העם וזה מסביר את השם "ברית ערבות מואב".? נראה לי שגם בסיני היתה ערבות כזו. כל העם, כאיש אחד ענו נעשה ונשמע!

  1. התשובה של הרב מנשה וינר נראית לי מהפכנית ונכונה מאוד:

 

 

תורת עם ישראל (הרב מנשה וינר)

 

אנו רגילים לחשוב שעם ישראל "קיבל" את התורה. והוא אמור רק לקיים אותה. התורה באה מלמעלה. עם ישראל נמצא למטה. ככל שהאדם מתעלה יותר הוא "משיג" יותר את התורה שנתן לו ה'.

הרב מנשה וינר יוצא נגד הפרדיגמה הזו!: הוא טועם שלתורה יש כמה צונורות לבוא לידי ביטוי בעולם

  1. צינור אחד, הוא הצינור של הר סיני: ה' יורד ונותן את התורה שבכתב למשה
  2. צינור שני, הוא עם ישראל בעצמו!!! "אורייתא ועם ישראל חד הם" עם ישראל הוא בעצמו ביטוי של התורה!! קוראים לזה, התורה שבעל פה. וזה קורא בשני אופנים:
  3. על ידי החכמה:

החכמה היא המאמץ האישי, השכלי, הרוחני, של כל חכם בישראל שדרכו עובר רצון ה'! זה מסביר את האמרה ש"כל מה שתלמיד חדש עתיד לחדש ניתן בהר סיני". אפילו המחלוקות בין החכמים הם ביטוי של התורה עצמה.

יש כאן סוד גדול שקשה מאוד להבין אותו: הבחירה החפשית הגמורה שמאפשרת לחכם לדרוש ולתקן תקנות ולקבוע הלכה, מזדהה עם רצון ה' מלמעלה!!. זה נראה הזוי, בלתי הגיוני אבל זו האמת לאמיתה! וזה קורה בארץ ישראל. אווירה דארץ ישראל מחכימה. רק מי שקשור לארץ ישראל יכול להביע את החכמה שח התורה שבעל פה. כשאנו לומדים שה' מסר למשה גם את התורה שבעל פה בהר סיני, אנו מקבלים על עצמנו את הזהות שיש בין כל מה שכל תלמיד חכם יחדש ורצון ה' . אנו מעידים על חיבור הדוק בין התורה שבכתב והתורה שבעל פה!

  1. על ידי הנבואה:

זו דרך אחרת לגמרי. הנביא הוא צינור של דבר ה'. ככל שהוא מצליח לבטל את עצמו הוא יעביר את דבר ה' יותר נאמנה. משה היה הנביא היחידי שהצליח (בארבע החומשים הראשונים) לבטל את עצמו לגמרי ולהיות צינור ישיר של דבר ה'. ה' היה מדבר מפי גרונו של משה. הוא התנבא ב"זה הדבר". אבל שאר הנביאים מתנבאים ב"כה אמר ה'" כלומר, הנה בערך מה הוא דבר ה'. יש כמה דרגות בנבואה. יש גם רוח הקודש. אין קשר בין הנבוא לחכמה. אבל זה צינור אחר שדרכו עובר דבר ה'. הנבואה הופסקה בראשית בית שני. לכן, אין לנו מושג ממשי על מה היא נבואה אבל אנו לומדים על דרגה זו ואנו מתפללים שתחזור לעם ישראל. בנתיים יש לנו רק החכמה כדי לפתח את התורה שבעל פה.

 

ספר דברים, הספר של משה רבנו , מחבר בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה. בספר דברים, משה איננו מדבר כנביא שה' מדבר מפי גרונו. משה, בספר דברים הוא גם כן "חכם". משה מבטא את הפן האישי בהעברת דברי ה'. משה מלמד שהתורה, מעכשיו, יכולה לעבור גם דרך עם ישראל בעצמו. דרך החכמים.

זו לא רק "אפשרות" נוספת. זו המטרה העליונה ביותר!! רצון ה' היה להגיע למצב שעם ישראל יהיה מספיק בוגר לחכם כדי שהתורה תעבור דרכו!

 

הברית הראשונה בהר סיני היתה רק הSTARTER! ה"פוש" הראשון. ההתחלה של תהליך ששיאו בברית השניה בהר עיבל, כשעם ישראל יכנס לארץ ויקבל על עצמו להיות הוא בעצמו ביטוי של התורה!!! תהליך זה ממשיך לאורך כל ההיסטוריה היהודית והתורה ממשיכה בכל דור ועל ידי כל החכמים להתפרסם!! כמובן, שהיא תמיד מחוברת לתורה שבכתב שניתנה בסיני אבל החיים התוססים של התורה שבעל פה הם העיקר!! התורה שבכתב היא רק כמין "עוגן" שממנו כל החותים של התורה שבעל פה תוקעים בו את שורשיה.

 

 

משה רבנו, בספר דברים , על ידי הברית בערבות מואב מחבר:

  • בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה
  • בין הברית בסיני לברית בהר עיבל
  • בין דבר ה' היורד מלמעלה ודבר ה' היוצא מפי חכמי ישראל לדורותיהם ולמחלוקותיהם.
  • בין משה איש האלוהים למשה האדם, החכם והנביא.

 

לסיכום:

לא רק שהברית החדשה מתבקשת כדי לקיים את התורה שתצא מעם ישראל עצמו. אלא היא העיקרית! ברית הר סיני היתה רק ההתחלה שאילה נתייחס כל הזמן. שיאה של כל התורה כולה ששיאו של ספר דברים, שיאו של מפעל משה, יבוא לידי ביטוי בברית הר עיבל בארץ ישראל, על ידי כתיבת התורה על ידי עם ישראל על אבנים, דבר שמבטא את ערך התורה שבעל פה שתצא מפי כל חכם עתידי בישראל.

שתי הבריתות הן שני פנים של מטבע אחד.  משה מחבר בין שני הפנים האלה.

 

 

איפה הברכות?(הרב מנשה וינר)

 

כשאנו קוראים את הפרשה, אנו מופתעים מאוד: יש כמעט רק קללות ואין כמעט ברכות! למרות שתמיד מדובר על ברכות וקללות.

מסכת סוטה, מסבירים שהלויים היו קוראים את הברכות מול אלה שעמדו על הר גריזים:

ברוך  הָאִישׁ אֲשֶׁר לא יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת יְקֹוָק מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְלא שָׂם בַּסָּתֶר וְעָנוּ כָל הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן: ס ברוך מי שאיננו מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן: ס

ואחר כך היו פונים לשבטים שנמצאים בהר עיבל ואומרים הקללות:

אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת יְקֹוָק מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר וְעָנוּ כָל הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן: ס אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן: ס

אבל בתורה כתובות רק הקללות. כתוב רק שתים עשרה "ארור"! ולא ה"ברוך"!

וכן אחרי כן, אנו קוראים רשימה של 98 קללות איומות! ומעט מאוד ברכות .למה?

הרב וינר מסביר:

כל אחד היה מקבל ברכות בשמחה! כך לא בונים חוזה! חוזה נחתם ברצינות כשאנו מקבלים עלינו את הדברים הלא נעימים במידה ואנו מפירים את החוזה!! כדי לקבל עלי להיות יהודי אני חייב לקבל עלי את האפשרויות הנוראיות ביותר. רק כך אני יכול להיות חלק מהברית! חוזה מדבר ברובו על הבעיות שעלולים להיוולד!

גם דיני החתונה היהודית, למדנו דרך מקרי הגירושין בפרשה הקודמת!

זה גם מסביר שהמזבח שבונים עם ישראל נמצא בהר עיבל, הר הקללה ולא על הר גריזים, הר הברכה!!

גם יהושוע איננו מגיע לשכם לטקס הברית רק אחרי שעם ישראל הרגיש על בשרו את הבעיות של המלחמה והמכשולים המרובים על דרכו!

גם הגיור עובר דרך מכשולים רבים. מנסים להרתיע המתגייר: הוא יקבל עליו את הקללות הכרוכות בזהות היהודית! רק אם כן הוא מסכים, נקבל אותו ונראה לו הברכות ויוכל ליהנות מהם.

 

חלוקת השבטים (הרב מידן)

כדי להבין את חלוקת השבטים לשתי קבוצות, אחת בעלת שישה שבטים עלהר גרידים ושישה על הר עיבל, הרב מידן מציע הסבר פשוט:

אלה שעמדו על הר עיבל לקבל הקללה הם השבטים שישובים בגבולות הארץ: בצפון ובמזרח. אלה שיתמודדו על הבעיות הביטחוניות!

אלה שעומדים על הר גריזים ויקבלו הברכות, הם השבטים שמוגנים יחסית כי הם יושבים במרכז הארץ פנימה!

 

ארץ זב חלב ודבש (הרב מנשה וינר)

יש שני סוגי דבש:

  1. הדבש של הדבורים, הוא הדבש שיוצא מהחי, הוא הדבש שמדבר הפסוק "ארץ זבת חלב ודבש, כמו החלב שיוצא מהחי כך הדבש הזה היוצא מהדבורים. וזה קורא בדרך כלל על ההרים, היערות שקשה לקים שם חקלאות.
  2. הדבש של הפירות (כמו התמרים) הוא הדבש של הפסוק "ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש" בפסוק הזה, מדובר על פירות החקלאות שבדרך כלל יוצרים בעמקי הארץ.

כי תבוא מוש

בע"ה  חי אלול התשעו

מישל בן שושן

 

כי תבוא מוש

 

  1. 1. ארמי אובד אבי

יש כמה כיווני פרשנות אפשריים. העיקרי בהם הוא שמדובר בלבן שרצה לאבד את יעקב, כמו שמפורש בהגדה של פסח. אבל מפרשים אחרים מציעים שמדובר על אברהם שהיה "אבוד" בארץ ארם לולי הקריאה של ה' אליו. האפשרות השלישית היא שמדובר בנחש הרמאי שגרם לאבדן ניצוצות הקדושה מאדם הראשון.

א. הנחש ואדם

יש שתי תוצאות לחטא עץ הדעת ושתיהן דורשות תיקון על ידי הבאת הביכורים:

  1. a. חטא עץ הדעת, לפי המאור ושמש יכול להסתכם בחוסר המתנה של אדם הראשון: הנחש גרם לחווה ואדם ליהנות מיד אחרי החשק. אילו הם היו ממתינים קצת (למשל, אם היו מחכים לכניסת השבת) לא היה החטא כל כך חמור. אם כן, החטא הקדמון קרה כשהאדם נהנה מיד. יש לו תאווה, הוא מיד אוכל, הוא מייד נהנה. כמו בהמה. מה שמתבקש ממנו בתור אדם, זה להכניס משמעות בחייו. בדיוק בין התאווה ומימוש ההנאה, יש רגע שבו האדם חייב להמתין, להראות שליטה על יצרו, ולהיות מסוגל, דווקא ברגע זה, להכניס משמעות.

זה בדיוק מה שמתבקש לעשות החקלאי שרואה פרי ראשון מעמלו הרב וחשקו באכילתו המיידית. אז , יש לא לאכול, להמתין, לבוא לירושלים, לעשות שם נאום מול הכהן, להזכיר ההיסטוריה היהודית, להכיר במשמעות של הימצאותו בארץ ישראל, ורק אחר כך ליהנות מכל הטוב. דבר דומה קבעו החכמים בברכה לפני האכילה. לא לקפוץ על האוכל אלא להכניס משמעות דווקא ברגע שבו יש נטייה לאכול מיד.

לסיכום: מצוות הביכורים היא תיקון חטא עץ הדעת ולכן, הנאום מתחיל ב"ארמי אובד אבי" (הנחש ביקש לאבד את האנושיות שהייתה באדם הראשון, אבי כל האנושות ולהשאיר בו רק את המימד הבהמי).

  1. b. הנחש גרם לדבר נוסף, לפי הקבלה: היא "הכניס זוהמה" בחווה. ואדם "פיזר ניצוצות קדושה" שהלכו ונתפזרו בעולם כולו. ייתכן שזה תיאור ציורי לערבוב הטוב והרע בעולם. כלומר, בגלל חטא עץ הדעת, כל מה שקיים בעולם כולו מכיל דברים רעים וטובים. אחת המטרות של תיקון חטא עץ הדעת, היא ללכת בכל חלקי העולם ולקלות בחזרה את "ניצוצות הקדושה שנתפזרו". לכן, למשל, עם ישראל חייב לרדת למצרים כדי לאסוף שם את ניצוצות הקדושה שנפלו שם בחטא אדם הראשון. ביציאת מצרים, בני ישראל "יצאו ברכוש גדול" והשאירו את מצרים ריקה מכל קדושה . זו גם כן סיבת הגלויות של עם ישראל.

לעניות דעתי, "אסיפת הניצוצות" הזו, אינה מדברת על גיור נשמות מסוימות(כי הרי הגלות גרמה הרבה יותר להתבוללות ולאובדן של יהודים מאשר גיור גרים ליהדות! והיהדות לא שמה למטרה לגייר, להיפך!)

אלא, קיבוץ הניצוצות האבודים, נראה לי יותר עמוק: עם ישראל אמור לייצג את כל האפשרויות להיות בן אדם ולאחר מכן ליצור עם אחד מכל הפרצופים השונים האלה. זו המטרה של עם ישראל: להיות עד בפני כל העולם שיש בורא עולם אחד שמשגיח על העולם. למרות ריבוי וניגוד המידות, קיימת, בסופו של דבר אחדות המידות. לכן, מדי פעם, עם ישראל גולה , כדי ליצור יהודים גרמנים ויהודים צרפתים ויהודים מרוקאים, ובשלב הגאולה, לקבץ את כל הפרצופים האלה בארץ ישראל ולחיות כעם אחד.

החקלאי הישראלי, בבואו אל מקום אחד,ירושלים, מביע את המוכנות להתאחד עם שאר חלקי העם והשתתף בהיסטוריה המשותפת. הוא גם מסביר למה אבותיו ירדו למצרים: כדי לקבץ את ניצוצות הקדושה שנתפזרו שם. ובארץ ישראל הוא בעצמו מבצע את התיקון של אדם הראשון בין השאר, על ידי מצוות הביכורים.

 

ב. יעקב ולבן

לבן ביקש לעקור את הכל. בהתחלה, יעקב היה "איש תם יושב אוהלים" . לבן רצה להפוך אותו לאיש עסקים שאוהב כסף ומוכן לשכוח את משמעות תפקידו. המאור ושמש טוען שלבן הצליח מעט  ושיעקב נטה לרגע להשתעבד לעולם העבודה והרווח. טעות זו גרמה לו ולזרעו לרדת למצרים. שם, הם הבינו שהעבודה היא שעבוד כשלא מכניסים אותה לתוך משמעות כוללת של החיים.

הבאת הביכורים היא וויתור על עולם הגשמי בתור ערך עליון ששולט על הכל. אדם צריך להיות מוכן לוותר על המימוש התאוות החומריות כדי לחיות חיים בעלי משמעות. כשהחקלאי מוותר על האכילה המיידית של פירותיו ומכניס בין התאווה וההנאה, טקס ונאום בעלי משמעות, הוא מתקן את חטא ההתמכרות לעבודה הפיזית.

לבן הארמי רצה לאבד את "אבי"( מלשון אבה= רצה) את החשק של יעקב להישאר יעקב איש תם יושב אוהלים.

 

 

 

ג. הנפת הביכורים

לדעת המאור ושמש, כשהאדם זוכה לקבל ניצות הקדושה, יש סכנה שמה יפיל אותם וזה יגרום לתקלה גדולה. אם אנסה לתרגם, הייתי מבין כך: לפעמים אדם מגיע למעלה גבוה , בכל תחום שהוא. אבל משם, הוא יכול לבזבז את ההישגים שלו. אז, הוא לא רק מאבד את הדברים היקרים שהשיג אלא , הבזבוז עצמו ,או השימוש הלא ראוי שהוא עושה עם ההישגים שלו, עלולים להוריד אותו עוד יותר למטה!

"אם יארע לאדם ניצוץ קדושה, הגם שהוא מקום גבוה, אם האדם מקלקל אותו (למשל, אוכל מאכל אשר נתגלגל בו בקדושה ובטהרה ורק נמשך לתוך תאוותו) אז, לא דאי שאין יכולת בידו להעלותו אכם, יש מקום שיתקלקל האדם ההוא".

לכן, כשהיהודי הגיע לארץ ישראל וזוכה לגדל בה פירות, אם הוא לא אוכל אותם בקדשוה, אז הוא גורם לנזק! לכן, הוא צריך גם להביא הביכורים, וגם להניף אותם על ידי הכהן כדי להכיר בצורך להרים את ההישגים שלו. רק אז, הוא יכול ליהנות באמת מכל הטוב.

כאילו בארץ ישראל, אם לא עולים או מעלים, אז יורדים או מורידים! האתגר הוא מחייב. אי אפשר להישאר בינוני או חסר משמעות.

 

ד. הנתינה לכהן

לדעת המאור ושמש, הבאת הביכורים היא לא רק הכרת הטוב אל ה' שהשפיע לנו את השפע, אלא (בעיקר!) הכרת הטוב אל הכהן עצמו!!

כי הכהן (או הצדיק בכל דור!) הוא זה שעושה עבודת התחברות בין היהודים. החיבור הזה הוא זה שגורם לשפע לרדת מה'! כל מה שמונע מהשפע לרדת אל האדם הוא חילוק ומסכים והרגשה שיש פיזור , בלבול וניגודים בכל העולמות. כל מי שמצליח לגרום לאחדות בין בני אדם ובין המידות, מסיר את המסכים שמפריעים לטוב להתרחש בעולם. אם כן, יש בנתינת הביכורים אל הכהן, הכרה בעבודת הכהן שאוהב  כל אחד מבני ישראל, מברך אותם באהבה וגורם לאחדות ושלום בניהם. זה לפחות, בעיני המאור ושמש , עבודת הצדיק.

מה היא עבודת ה"ייחודים" שעושים המקובלים?

נראה לעניות דעתי, שלא מדובר רק בתפילות מסתוריות שמתחילות ב"לשם ייחוד…" אלא עבודה של אחדות בין העולמות, ובין האנשים. כשאומרים לנו החכמים שהעולם עומד על ה"ייחודים" שעושים צדיקים בעולם, נראה לי להבין זאת בפשטות. כל מה או מי שמצליח לגרום לאחדות, פועל להסרת הקטרוגים והמסכים המפרידים את השפע לרדת אל העולם. ארץ ישראל, היא, במובן הזה, הגורם העיקרי לייחודים! כי היא מאחדת ממש את היהודים בתוכה!!

 

  1. האמרת

"את ה' האמרת היום…וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה.."

הפסוק נתון להרבה פרשנות כי המילה הזאת "האמיר" מופיע רק כאן בכל התורה.

יש שמפרשים אותו בלשון "אמיר" בערבית= מלך. אתה מגדיל, מחשיב, שם באמיר(הקצה העליון של) העץ.

המאור ושמש מציע פירוש יותר עמוק: לשון אמירה, בניגוד לדיבור , נאמר בחשאי. בין בני אדם שקרובים אחד לשני. הדיבור הוא יורת בגלוי, ברבים, בפרהסיא. האמירה היא חשאית ורקה כי היא מתחשבת באדם ששומע בקרוב. האינטימיות הזו, מזכירה למו"ש את הפסוק "סוד ה' ליראיו":

מה הוא סוד? זה לא מה שלומדים בקבלה. כי את זה , ניתן ללמד אותו . הסוד האמיתי , זה מה שיש בתוך האדם שאפילו הוא בעצמו לא יכול להביע במילים. הסוד הוא דבר שאי אפשר להגיד.

אם כן, לכל אדם יש סוד, והוא הווייתו הייחודית שלו עצמו.

כמו כן, לכל אדם יש הבנה אשית, מקורית, ייחודית שלו ,של מי הוא  ה'! יש קשר אינטימי , ייחודי לכל אדם , בינו לבין ה', לבין ההשגה שלו את ההוויה, את החיים.

אפילו אם אדם מנסה לפענח את הסוד הזה, הוא לא יגיע לגלותו לגמרי, או לפחות להסביר, לדבר על זה, לגמרי. זה יישאר בגר סוד אפילו עבורו.

הסוד הזה הוא מה שמעמיד את האהבה בין בני אדם. אפשר לכתוב אין סוף שירי אהבה ולא להגיע לדבר עצמו. כי זה יישאר תמיד בתור סוד.

העובדה שלכל אדם יש סוד, הופך אותו למיוחד ואי אפשר להחליפו בבן אדם אחר.

כשאומרים משהוא ובן אדם, הסוד שלי פונה לסוד שלו. הדיבור עוסק יותר בדברים גלויים. האמירה פונה אל הסוד.

לכן, לדעת המאור ושמש, הפועל "להאמיר" קרוב מאוד לפועל "לאמר". להאמיר, זה להתקשר באופן אינטימי אל הסוד של השני, כך הוא מיוחד עבורי. זה מעלה אותו לדרגה מיוחדת.

בין ה' לבין עם ישראל יש קשר כזה.

עם ישראל "האמיר" את ה' וה' האמיר את ישראל ה' עושה את ישראל לסוד. וזה "להיות לו לעם סגולה".

כי תבוא גז

בע"ה יח אלול התשעה

מישל בן שושן

 

כי תבוא גז

פטור ממצוות

מצוות ביכורים, וכן מלחמה נגד עמלק, וכן כל המצוות התלויות בארץ (חוץ ממצוות חלה), כתוב בהם שהם חלות רק אחרי כיבוש הארץ וחלוקתה. כל תקופת הכיבוש והחלוקה, התורה "וויתרה" על המצוות התלויות בה.

  1. יש לשים לב שחלוקת הארץ, אורכה בדיוק כמו אורך שנות הכיבוש והמלחמות (7שנים על כיבוש ו7 על החלוקה). אם כן, החלוקה איננה מכילה רק החלוקה בפועל אלא היישוב, סידור השלטון וההתיישבות המלאה. היא לא כוללת המלחמות. ובכל זאת , בתקופת החלוקה וההתיישבות, לא חלות מצוות התלויות בארץ כמו תרומות מעשרות ביכורים..
  2. למה התורה "מוותרת" על מצוות אלו? אם אדם כבר כבש חלקת אדמה וכבר זרע וקבל יבול יפה, למה לוותר על המצוות התלויות ביבול הזה? למה לחכות שכל עם ישראל יסיים את המפעל ההתיישבותי והמלחמתי? נראה לי שכאן ברור שיש סדר עדיפות: העוסק במצווה, פטור ממצווה אחרת. וכיבוש הארץ וסידורי ההתיישבות חשובים הרבה יותר מהמצוות האחרות הקשורות בארץ!! כמו שחתן פטור מקריאת שמע כי הוא עוסק במצווה הרבה יותר חשובה. הטרדה של המצווה החשובה מבטלת הצורך בקיום מצווה זוטרה.
  3. נראה לי שהרעיון החשוב הזה, יכול לשמש, סנגוריה עבור עם ישראל שמפנה את רוב כוחותיו ליישוב הארץ ולמלחמות הכרוכות בכיבוש והקמת המדינה, מיום הקמת המדינה ועד והשכנת שלום ובטחה בארץ.

 

בראשית

ב= ביכורים (מראשית כל פרי האדמה)

ר= תרומה (ראשית עריסותיכם)

א= אישה (שנקראת ראשית)

ש= שנה (מראשית שנה ועד אחרית שנה)

י= ישראל (ראשית תבואתה)

ת= תורה (ה' קנני ראשית דרכו)

כל המילים האלה, נקראו "ראשית" ועבור כל אחד מהם, נברא העולם, "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ". מצוות הביכורים, היא המצווה שאסור להיות ישראלי בלי להיות יהודי!! ישראלי, שנולד ,חי בארץ, חייב לדעת למה הוא כאן. הוא חייב לוודא שהוא שייך לעם מסויים, שיש כוונה מיוחדת לתפקיד העם הזה על הארץ הזו. לכן, נראה לי, "בשביל הביכורים,שנקראים ראשית, שהם הכוונה העיקרית, נברא העולם". העולם לא נברא סתם. יש כוונה ראשונה בבריאת העולם. לפני שניגשים אל העולם, יש לזכור מה היא הכוונה. רק כך ניתן לשמוח וליהנות מהארץ הזאת.

 

שמעתי בקול ה' אלוהי

בווידוי מעשר, אחת לשלוש שנים, כל חקלאי עושה את הדוח המסכם של כל מה שהיה חייב לתת בתרומה ומעשר. בער פסח של השנה הרביעית, הוא צריך לאפס את החשבונות שלו כלפי הכהנים, הלוויים והעניים. והשאר הוא מבער. ואז הוא קורא את הפסוקים הכתובים בפרשה שלנו, שהם "ווידוי מעשר". במילים האלה, הוא אומר, בין השאר "שמעתי בקול ה'". ה"גלילי זהב" טוען שהמילה "קול" מציינת את העובדה שיש להפסיק לתת, אחרי כמות מסויימת. כלומר, יש לתת ויש להפסיק לתת!

  1. מצאנו עניין דומה בהבאת התרומות לבניין המשכן. הם הביאו יותר מדי והיה צריך להעביר "קול" במחנה כדי להפסיק התרומות.
  2. ראינו זאת במבול: גשם זו ברכה, אבל כשהגשם יורד בלי מידה, זה הרס העולם!

3 ראינו זאת בעקידת יצחק: הנסיון האמיתי של אברהם, היה שהוא לא ישחוט את בנו. בתור זה שהיה מוכן לשחוט את בנו, הוא היה "אברהם בעל מידת החסד". אבל, כדי שמידה זו תקבל כל הערך הדרשו, הוא היה צריך להראות שהוא גם "אברהם בעל מידת היראה" כלומר, לדעת ללכת בכיוון ההפוך של המהלך שהיה בו.

להיות מלא התלהבות ואהבה עד כדי כך שמוכנים להתאבד או לשחוט בני אדם עבור האלוהים, זו עבודה זרה ממש. למה? כי מפריזים במידה אחת. רוב הדתות הישנות, וגם חלק מהדתות היום, דוגלות בהריגת בני אדם עבור האלוהים. קרבן אדם היה שיא הדתיות וסמל לאהבת האלוהים.

הנסיון האמיתי של אברהם היה, אחרי שהוא היה מוכן ועומד להרוג את בנו, שלא לעשות לו מאומה!!! כך הוא הראה את איחוד המידות. הוא הראה שמה שחשוב, זה לשמוע בקול ה' ולא ללכת אחרי התלהבות או שגעון נפשי כל שהוא. "יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חסכת את בנך (מלהישאר בחיים)" נקרא אברהם ירא ה'.

 

4 מסכנה:

בכל מהלך חיובי, יש להיות מוכן לעשות את המהלך הנגדי, במידה והוא רצון ה'!! רק זה, יכול לתת ערך אמיתי למהלך הראשון. הנתינה צריכה להיות מלווה בהפסקת הנתינה בשלב מסויים.זה מאמת השמיעה ב"קול" ה'!!

 

 

היום נהיית לעם

בערבות מואב, רגע לפני הכניסה לארץ, עם ישראל הופך להיות עם. עד עכשיו הוא לא היה באמת עם. למרות שקראו לו עם, זה היה כינוי בהשאלה בלבד.

ה"גלילי זהב" מסביר שיש שלושה דברים שמגדירים עם:

  1. השפה
  2. הדת
  3. הארץ (שהוא העיקר)

כשיצאו ממצרים, היתה להם שפה משותפת.

בהר סיני קבלו התורה, הדת

בארץ, הם מקבלים סוף סוף השלב המכריע. נכון שבכל שלב קודם, הם נקראו עם, אבל רק עכשיו הם מצדיקים את הכינוי הזה. לולי הכניסה לארץ, הם לא היו נקראים "עם".

כמו כן, מוצאים אותו רעיון בעניין השמחה בחגים:

 

השמחה בחגים

בפרשת ראה, כשמחפשים את המילה "שמחה", נמצאה ש:

  1. בפסח (חג השפה- פסח- חג החירות על ידי שפה ומנהגים משותפים) לא כתוב בכלל המילה שמחה!
  2. בשמועות, חג מתן תורה, כתוב "שמחה" פעם אחת בלבד.
  3. בסוכות, חג של ארץ ישראל, כתוב בה שלוש פעמים "שמחה" (ושמחת בחגך, והיית אך שמח, ושמחת אתה ובתיך). אז, השמחה מתגלה למפרע עבור כל שאר החגים. כל זמן שלא הגענו לסוכות, אין הצדקה לשמחה. בסוכות שמחים עכשיו על כל החגים מההתחלה.

 

ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך

היה צריך לכתוב ההיפך! אדם , נמצא בביתו ומתחיל ביציאה ואחר כך הביאה!

לכן יש הרבה אפשרויות להסביר החלפת הסדר הזה.

  • רש"י מדבר על הביאה לעולם (הלידה) והיציאה ממנו (המוות). כמו שנולדת בברכה, בלא חטא, כך תמות בלא חטא.
  • הגלילי זהב מציע לפרש זאת בביאה אל בית הכנסת. תהיה ברוך בבואך לבית הכנסת. והברכה שאתה מקבל בבית הכנסת, שתלווה אתך גם כשאתה יוצא מבית הכנסת. שתמשיך את חיי הקדושה בחוץ!

 

 

תחת אשר לא עבדת את ה' ,בשמחה

כשאדם עושה עברה ושמח לעשות העברה, קשה לו לעשות תשובה. אבל אם אדם עושה עברה ומיד מרגיש רגשי אשמה, מקבלים את התשובה שלו מיד.

לכן, הקללות באות כשהאדם "לא עבד את ה'" בשמחה! אז, הוא התרחק ממש מה'!!

 

כי תבוא אה

בע"ה י אלול התשע"א וגם יט אלול התשע"ב

מישל בן שושן

 

כי תבוא אה

"אור החיים" הקדוש

 

"והיה כי תבוא אל הארץ…"

 

 

אין "והיה" אלא לשון שמחה. הפסוק שלנו מלמד :אין שמחה אמיתית אלא בארץ ישראל!!. שנאמר "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה".

לע"ד: עוד לפחות פעמיים יופיע עניין השמחה בפרשה :

  1. "ושמחת בכל הטוב"
  2. "על אשר לא עבדת..בשמחה…"

כאילו העבודה בשמחה בארץ ישראל היא המטרה הנשגבה! השמחה איננה אמצעי אלא מטרה!! כמו שהאהבה היא מטרה והיראה אמצעי.

 

"…אשר ה' א' נותן לך נחלה.."

 

מה בא הכתוב ללמדנו?

  1. שחייבים לדעת שה' הוא זה שמנחיל לנו את הארץ ולא כוחנו בלבד.
  2. שה' נותן לנו את הארץ "על מנת שנקבל אלהותו עלינו"!!!! כלומר שהדרך להכיר בה' כאלוהים שלנו עוברת בהכרח על יישוב ארץ ישראל!! זה מזכיר את הגמרא ש"מי שדר בחו"ל דומה למי שאין לו אלוה". נזכור גם שמייד כשה' נראה אל אברהם , הוא מדבר על ישיבה בארץ ישראל. היום , יש הרגשה שאפשר להיות "דתי" ולשבת בחו"ל. הא"ה הקדוש שולל עמדה זו. אין קשר אמיתי עם האלוהים אלא דרך הישיבה בארץ ישראל! (הא"ה עלה בעצמו לארץ ).

 

 

"…ורישתה וישבת בה. ולקחת מפרי האדמה…"

 

יש כאן ארבע מצוות ולא אחת בלבד.

  1. כי תבוא…כמו שאמרנו לעיל, יש מצווה להכיר שה' הוא המנחיל לנו את הארץ
  2. ורישתה = יש מצווה לגרש את כל הגויים היושבים בארץ ישראל, "ואפילו אם יש ליהודים מספיק מקום לשבת בו", מצווה היא לגרש הגויים מעל האדמה כולה!!.
  3. וישבת בה= מצוות יישוב הארץ.
  4. ולקחת מפרי …= מצוות הבאת ביקורים.

 

"וענית ואמרת…"

 

ווידוי ביכורים שאומר מביא הביכורים בבית המקדש מתחיל בשני המילים האלה. מה פירושם? הרי לא שואלים אותו לפני כן , אז למה כתוב "וענית"?

הא"ה מציע פירוש מעניין:

וענית= תמיד צריך להתחיל במעמדה של הכנעה, ענווה, "עניות". כעני המקבל מתנה גדולה . על כן, בהגדה של פסח קבעו חכמים ש"מתחיל בגנאי ומסיים בשבח". ואכן, מתחיל הוא ב"ארמי אובד אבי..שעבוד מצרים…

ואמרת= בסוף, אתה מספר את הטובות שהגיעו לך בגאווה ובראש מורם, כדי להלל למי שנתן לך כל זאת , זה הסיום של "מסיים בשבח" של ההגדה. וכאן הוא אומר "ועתה הבאתי …".

 

 

 

 

"..וירעו אותנו המצרים…"

 

לא כתוב "וירעו לנו"! אלא הם גרמו לנו להיות רעים בתוכנו! הם קלקלו אותנו! הפכו אותנו לרעים!

 

 

"…ויעננו, ויתנו עלינו עבודה קשה"

 

ויעננו= הוציאו מאיתנו את הכוח להילחם נפשית נגד היצר הרע! הם שברו את רוחנו!

עבודה קשה= המצב שבו היצר הרע תוקף כל הזמן, ללא הרפיה. !

מסתבר שה"שעבוד" האמיתי הוא לא העינוי הפיזי אלא אובדן הכוח להילחם, שבירת רוחו של האדם, הפיכתו למי מסכים לכל מה שאומרים לו לעשות בלי כוח להתנגד!! היציאה ממצרים היא היכולת שניתנת לאדם להתנגד! להביע עמדה, לא להיות "רובוט" ולא בהמה. כוח החופש של רוח האדם.

 

 

"ונצעק אל ה'..וישמע את קולנו…."

 

לומדים שני דברים מהפסוק:

  1. שתמיד יש להתפלל. לא לקבל שום דבר רע בלי נסיון לשנותו. זה הוא כוח הבסיסי של רוח האדם!
  2. מלמד שגם אם ה' הוא זה שהכניס את היצר הרע בנו, גם אם יודעים שה' בעצמו שם אותנו במצב הרע שאנו נמצאים בו, התפילות שלנו יכולים לשנות את המצב ולשכנע אותו לבטל מאיתנו הרעה.

לע"ד: מה ה' "שמע" פתאום שלא שמע לפני כן? מה הוא "ראה" שהוא לא ראה לפני כן?  נראה לי שה' היה מחכה שהעם ירגיש בצרה שבו היה נמצא! ה' ידע בדיוק מה קורא במצרים כל הזמן. החידוש שגרם לו לשמוע ולראות זה השינוי שחל בתוך עם ישראל שהרגישו מתאום שהמצב לא טוב להם! שזה גורם להם להיות יותר רעים!

מכאן, ניתן ללמוד שה' עוזר לאדם רק אחרי שהאדם בעצמו מרגיש צורך ורצון להיעזר! התפילה שיכול לעשות האדם באה להביע את הרצון והמודעות הזאת. מיד אחרי שה' שומע את התפילה הזאת, אז הוא עונה ועוזר!

 

 

"ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים"

 

ריבוי הפעלים בפסוק אומר דרשני! הא"ה נותן שני פירושים אפשריים לחמשת הפעלים. הפירוש הראשון משווה אותם לחמש מצוות שמגנים על האדם תמיד מרוח העבדות והפירוש השני משווה אותם לחמשת החומשים שכל אחד מפיח בנו כוח משלו:

 

יציאת מצרים על ידי: מצוות העוזרות להישאר חופשיים

ולא לחטוא בחזרה לעבדות

5 חומשי התורה עוזרים להפיח רוח החופש בלומדה ומצילתו מהיצר הרע.
ביד חזקה ספר בראשית: מעשה ידי הבורא
בזרוע נטויה תפילין של יד ספר שמות: יציאת מצרים וקריעת הים
במורא גדול תפילין של ראש: וראו כל עמי הארץ כי שם ה'…ויראו ממך ספר ויקרא: מורא מקדש
באותות ציצית . ספר במדבר: חניית העם באותות מסביב למשכן
ובמופתים מדודה ספר ד ברים: משה מספר את מופתי ההשגחה לישראל

 

"ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש (כו-ט)"

 

"עמידת הנפש שם לבד יש לה בו שעשוע כנגד גן עדן" כלומר, ההימצאות בתוך ארץ ישראל לבדה מרימה את הנפש ויכולים להגיש את טעם גן עדן של מטה!

 

 

"ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי…(כו-י)"

 

אפילו אם היושב בארץ ישראל מרגיש כבר את טעם גן עדן התחתון, הבאת הביכורים (וקיום המצוות) מטעימה לו את הגן עדן העליון!

"את ה' האמרת היום לך לאלוהים.."(כו-יז)

 

הכניסה לארץ גורמת לשינוי השגת האלוהות! פתאום, ישראל ירגישו שה' הוא האלוהים שלהם , דבר שכנראה לא היה מספיק עמוק אפילו בהר סיני!! כי הדר בחוץ לארץ דומה למי שאין לו אלוה"(כתובות קי:)

 

"וה' האמירך היום לו לעם סגולה..(כו-יח)"

 

גם היחס של ה' כלפי ישראל משתנה ומתחזק אחרי הכניסה לארץ.

עם ישראל יהיה עמו של ה' אפילו אם יהיה עם אחר שיהיה יותר "זכאי", אפילו אם ישראל יסריחו. זה יהיה כמו נישואין קתוליים! אין אפשרות להתגרש! ויש כאן קביעה ששום עם אחר לא יוכל להשיג את מעלת ישראל.

בנוסף קובע הא"ה הקדוש: "כל המצוות, אינם אלא שמירה מתיעוב ולכלוך הנפש, ובהשלמת שמירת המצוות יהיה האדם שלם מכל מום"

"ויצו משה וזקני ישראל את העם…(כז-א)."

 

"במקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב"(ברכות יט) לכן כתוב כאן שזקני ישראל השתתפו בהודעה הזאת לעם: אם יש חילול השם, יש לפעול ולא לחשוש מכבוד הרב. כלומר, אפילו אם החילול בא מהרב עצמו, אין לחשוש לפעול נגד חילול ה' מפאת כבודו!!

 

 

 

,וכתבת עליהן את כל דברי …למען אשר תבוא אל הארץ אשר ה' א' נותן לך…כאשר דבר ה' לאבותיך לך"(כז-ג)

 

עד עכשיו, היה ברור שאין אנו יכולים לתלות את שייכותנו לארץ ישראל בזכות מעשינו הטובים. כמו שמשה אמר: לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא …" הכל היה תלוי בשבועה של ה' לאבות. ההבטחה לאבות היא זאת שאפשרה לנו לבוא לארץ ישראל.

אבל עכשיו שישראל כורתים ברית חדשה עם ה',. כשכולם מקימים אבנים על הר עיבל וכותבים עליהם את דברי הברית וכולם מצהירים על הר גריזים והר עיבל את הברכה והקללה, עכשיו, הכל מתחיל להיות תלוי בזכותם!!

כבר לא הכל תלוי בזכות האבות. עכשיו הכל מתחיל להיות  כן תלוי בזכות המעשים של שיראל בכל דור. אם הם זוכים הם נשארים על הארץ ואם לא, הם גולים!!

וזה פירוש המילה "לך, בסוף הפסוק. עד כה זה היה לאבותיך, אבל המטרה היא עכשיו שזה יהיה "לך" תלוי בזכותך!!

בפרשיות הקודמות היה כתוב ש"לא בצדקתך..אתה בא לרשת את ארצם.." ושם , הסביר הא"ה שבעיקר זכות האבות ורשעת הגויים מזכה את ישראל בארץ כנען. אבל כאן יש חידוש עצום: במידה והעם יכתוב את התורה על האבנים (כלומר ידעו איך לשלב את החומר לרוח, איך ליישם את דברי התורה בארץ האבנים) אז כן יהיה להם זכות לזכות בארץ!!

"לשמור לעשות"

לשמור= מצוות לא תעשה

"לעשות"= מצוות עשה.

מצוות לא תעשה מאפשרים את קיום מצוות עשה. ללא קבלת מצוות לא תעשה, אין מקום למצוות עשה. אבל המטרה היא מצוות עשה! ה"לשמור" הוא כדי "לעשות"!

 

 

 

 

"..והיו בך לאות ולמופת.."(כח-כא)

 

כשאדם עושה עברה, זה נרשם על מצחו!! זה פירוש "בך"!!

"… ובזרעך עד עולם"

 

ובנוסף, החטא "עובר" אל הדורות הבאים. הבנים יכולים לשנות כיוון ולא להמשיך במעשה ההורים אבל הם מתחילים את חייהם עם מטען שלילי!

זה מצדד את המחקר החדש שגילה שיש מערכת המשפיעה על קריאת הד.נ.א של האדם . מערכת זו מושפעת רבות על ידי ההתנהגות של האדם בחייו. השפעה זו עוברת אחר כך בתוך הד.נ.א של האדם לבניו! כך שיש השפעה של ההתנהגות על התורשה הבאה!

 

"..תחת אשר לא עבדת את ה' א' בשמחה ובטוב לבב.."

 

הא"ה מחלק את הקללות לשלוש קבוצות.

  1. הראשונה היא על ביטול לימוד התורה
  2. השנייה היא על עבירת מצוות לא תעשה
  3. השלישי היא על ביטול מצוות עשה.

והפסוק שלנו מתחיל את הקבוצה השלישית כלומר, חוסר השמחה קשור לביטול מצוות עשה. מצוות לא תעשה קשורים ליראה אבל העשייה היא קשורה לשמחה.

 

 

קללות כי תבוא וקללות בחוקותי

 

 

ההבדל העיקרי בין הקללות הנמצאות בפרשת בחוקותי ואלה הנמצאות בפרשת כי תבוא הן:

  • בפרשת בחוקותי הקללות הם בלשון רבים וכאן הן בלשון יחיד
  • בפרשת בחוקותי יש בסופן נחמה :"וזכרתי את בריתי…."

ההסבר פשוט וחשוב:

בפרשת בחוקותי, מדובר על הקללות לכלל עם ישראל. ולכן יש בהן נחמה.

אבל כאן, מדובר על קללות ליחידים, וייתכן שיהיו אנשים יחידים שאין להם תקומה ויודחו מעם ישראל! לכן אין נחמה כאן!

לכן, חשוב מאוד להיכלל בתוך הכלל!!

"מכות גדולות ונאמנות וחלאים רעים ונאמנים"(כח-נט)

 

לכל מחלה יש פקודה להיכנס לפלוני בתאריך זה ולצאת בתאריך זה. המחלות נאמנות לפקודה שקבלו מלמעלה! הן נאמנים לשליחותן! (זה מזכיר לי לימוד של הסבא שלי ז"ל)

 

כי תבוא מי

בע"ה טז אלול התשע"ג

מישל בן שושן

 

כי תבוא מי

 

 

 

הגדתי היום לה' אלוהיך

הפועל "להגיד" מתאר דיבור חזק, תוקפני, בגבול החוצפה!. למה החקלאי מתבקש להיות תקיף כלפי הכהן שמקבל אותו ואת ביכוריו בבית המקדש?

כי, לדעת הרמ"י, הסיכוי רב למצוא כהן שמתגאה מול החקלאי. הכהן נמצא בבית המקדש כל הזמן. הוא מרגיש אולי "קרוב לאלוהים" והוא עלול מאוד לזלזל, להרגיש עליונות כלפי החקלאי ה"חילוני" (המטפל בעולם החול) שנמצא בשדה כל הזמן, רחוק מ"הקדושה". באה התורה ומצווה לחקלאי להרגיש שהוא לפחות שווה אל הכהן בקדושה! הבאת הביכורים מעלה אותו כמעט למעלה מהכהן המשרת במקדש כל הזמן.

 

ארמי אובד אבי

במילים האלה מתחיל הנאום של כל חקלאי שמביא את הביכורים. כך גם מתחיל כל יהודי את סיפור ההגדה של פסח. עבור הרמ"י, יש חשיבות עליונה להבין במה מדובר:

  • ארמי= רמאות, התנגדות, טעות והעלם הדעת.
  • אובד= רוצה להשמיד, כל הזמן. לא רק בעבר (לא כתוב "אבד", אלא "אובד" בהווה).
  • אבי= יסוד העם היהודי. בין מבחינה פיזית, אבות האומה, היהודים כאנשים, בין באופן רוחני, היהדות בכלל.

כלומר, הבסיס של היהדות ושל העם היהודי נמצא תמיד בזירה עוינת מאוד! ההיגיון הטבעי של אומות העולם מתנגד להוויה היהודית. אומות העולם עצמן רצות במהותן להכחיד את העם היהודי. היהדות מהווה בעיה להוויה הטבעית!! "ההעלם והטעות נמצאים בעולם"! "האדם (היהודי) מפחד מזה תמיד" "אין דעת האדם בטוחה ומיושבת עליו". כלומר, על היהודי לדעת שיש עליו לפעול כל הזמן נגד האינרציה השוררת (אם לא ההתנגדות) כדי להבטיח ולייצב  את דעותיו ואת קיומו!!

לכן, חייב כל אדם שמספר את הסיפור היהודי, ההיסטוריה היהודית, להתחיל "בגנאי" לפני שהוא פונה לשבח. כי אשליה מסוכנת יכולה לפתות הישראלי. אשליה שניתן להגיע למצב רגוע של קיום (של מדינה, של יהודים או של יהדות) ללא מאבק מתמיד! ההיסטוריה היהודית מתחילה עם איום כליה כי זה הוא הבסיס שתמיד ילווה את העם בכל ההיסטוריה (בתקווה שבסופה זה ישתנה!) אפילו החקלאי הישראלי שבא לארץ אבותיו והולך ליהנות מפרות עבודתו הרגילה, חייב לעשות פסק זמן לפני ולהכריז על האיום הבסיס השורר ושעליו אנו פועלים.

 

 

שלוש ברכות אחרונות בעמידה

שלוש הברכות הראשונות בתפילת העמידה הן קבועות, ושוות בכל תפילה. הן משבחות את ה'. מציבות את האדם מול גדלות האלוהים שאליו הוא פונה.

אחר כך, יש ברכות של "בקשות"

בסוף, ישנן שלוש ברכות אחרונות שמתארות ההודאה וההכנעה , כמו עבד שקיבל את מבוקשו מאדונו ומודה וכורע לפניו. למה? הרי עדיין לא קיבלנו את מבוקשנו!?

כדי להתייצב במקום הנכון בעת קבלת ההנאה בעולם. בלי ההכנעה הזאת, היתה יכולה להיות התפילה כמין "כספומט"! בקשתי- קבלתי. מגיע לי!

את ההנאה מהשפע שמקבלים מהאלוהים יש לסייג ולקדם בהכנעה. לא "מגיע לי"! זה לא "אוטומאטי"! הכרת הטובה  והיראה שמלווה את ההנאה, הם התנאים להנאה בעלת משמעות!

לא מדובר על איסור הנאה אלא התרחקות מהנאות פסולות.

הנאה פסולה היא הנאה שרואה את ההנאה כ"מגיע לי" עכשיו.

הנאה כשרה היא הנאה בקדושה, הנאה ששומרת על מרחק בין האדם וההנאה. כדי לשמור על עומק ואורך ההנאה עצמה! אין האהבה האמיתית יכולה להתפתח אלא בתוך מסגרות של יראה!

 

 

 

מטרת הביכורים

בעזרת שני העניינים שפתחנו לעיל, ניתן להבין אולי את כוונת הביכורים: ההנאה מפרות הארץ היא המטרה העליונה. אבל יש כל הנאה סכנה טבעית שמסכנת את ההנאה עצמה! והיא, ההנאה הבהמית המיידית ששורפת את ההנאה בזמן ההנאה עצמו!

הברכה לפני שאוכלים, הבאת הביכורים לפני שמתחילים ליהנות מהפירות, הזכרת הקושי שיש בלהיות יהודי, חיוב זכר ההיסטוריה היהודית לפני שאני הולך לאכול פרי. כל אלה מזמינות אותי ליהנות במסגרת של קדושה. לטוןבת ההנאה עצמה! גם ההנאות המיניות ממוסגרות ב"קידושים". למרות שההנאה המינית היא מוכרת כבסיס ההנאות ובסיס (יסוד) הקיום הפיזי והרוחני, יש דווקא בתחום החשוב הזה, לקבל סייגים ואיסורים שיכניסו אותה במסגרת שתגן, בסופו של דבר על איכות ואורך ההנאה.

 

והלוית גוים רבים ואתה לא תלווה

נבואה או ברכה?מעניין שבזכות העסק בהלוואה בריבית היהודים שרדו והתעשרו בתנאים קשים בגלות אדום!

 

את כל מדווה מצרים אשר יגורת מפניהם

מכאן לומדים שבני ישראל מאוד פחדו מהמכות במצרים. וכנראה, ה' השאיר אותם שם בשעת המכות, כדי שיפחדו! הפחד מהייסורים יכולים להחליף את הייסורים עצמם! כלומר, אפשר להגיע לאותם התוצאות החיוביות של הייסורים, בלי לסבול מהם, רק לפחד מהם!!

 

11ארורים (חלק שני)

לפי רש"י, יש 11 קללות שמופנות ל11 השבטים. כי כל אחת חייבת לתקן מידה מיוחדת שיש בה.

מטרת התורה היא להצביע על כשלים ולתת כלים לתקן אותם. לכן, גם ה"קללות" הן ברכות!

 

אחד עשרה הקללות נגד שבט הקשר
ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה לוי הקרובים לעבודת ה' קרובים יותר לעבודה זרה!
ארור מקלה אביו ואמו יהודה מרוב מלכות ושלטון, שוכחים את המקור, החכמה והבינה
ארור מסיג גבול רעהו יששכר הם כחמור הנושא משא כבד והולך.כך הוא עלול להשיג גבול!
ארור משגה עיוור בדרך יוסף
ארור מטה משפט גר יתום ואלמנה בנימין
ארור שוכב עם אשת אביו ראובן כל בכור יכול להחשיב את עצמו במקום אביו
ארור שוכב עם כל בהמה גד הוא נולד קטן. והוא עלול להחשיב את עצמו "פחות",כבהמה!
ארור שוכב עם אחותו אשר הוא מתרחב ומתפשט בקלות ועלול להימנע מעבודה. הוא סומך על האהבה של ה' כמו אח אל אחות.וזה "חסד הוא"!
ארור שוכב עם חותנתו זבולון הוא היה מהיר, מתלהב. חותנת היא "למעלה מאשתו":יראת ה'!
ארור מכה רעהו בסתר דן כמו נחש שנושך בסתר.שלא יזיק לאחר על ידי תפילתו! כי יש לו הצלחה בתפילה ואין להשתמש בזה נגד חברו.
ארור לוקח שחד להכות נפש דם נקי נפתלי אילה שלוחה. שלא ימהר להיטיב עם חברו מהר מדי כי זה יוכל לגרום רעה. עם השוחד הוא מתפעל מהטובה שלו ושל חברו

(אבל איפה שמעון??!)

 

סיבת האנטישמיות (לע"ד)

ה' הוא אחד. אבל הוא ברא את העולם כדי שירבו הדעות ומתוך הריבוי ,תוכר האחדות. ככל שהריבוי והעלם האחדות תגבר בבריאה , כך הגילוי של האחדות מתוך ההעלם הזה יהיה עמוק יותר .

"ישראל עלה במחשבה" לפני הבריאה. אבל הבריאה עצמה היא ביטוי לשלילת גילוי האחדות. הכל עשוי כדי שנחשוב שאין אחדות. כדי שכל אדם וכל עם יפתח מידה שונה וכל כוח בעולם יתפזר עד לקצה (שהקציב לו אל שדי- שאמר לעולמו די לפיזור!).

אם כן, בכוונה תחילה עם ישראל נולד בעולם של התנגדות לרעיון הריבוי.

נוכחות עם ישראל והעדות לאחדות המידות היא איננה מקובלת באופן יסודי על ידי הברואים! וזה יכול להסביר למה האנטישמיות (שלילת האחדות) קדמה ליהדות (עדות לאחדות)!

זה מזכיר לי את התופעה הפיזיולוגית: כל גוף זר נדחה על ידי מערכות החיסון של הגוף שפולשים בו. חוץ מהאכול והזרע הגברי בתוך גוף האישה! בשני המקרים, לא רק שאין דחייה אלא שיש הפריה מעצם הכנסת הגוף הזר! כך עם ישראל אמור להיות ה"גוף הזר" הנדחה על ידי אומות העולם בכללותם. אבל, כשיש הפריה היא לתועלת עצומה!

כי תבוא שם

02-09-09

מישל בן שושן

כי תבוא שם

  1. תזכורות:

התרומה= אדם נותן "כל שהוא" לכהן. (חכמים הגדירו בכל זאת שיעור  מינימאלי!)

מעשר ראשון= עשירית מהתבואה ללויים.

מעשר שני= בשנים 1-2-4-5לאחר השמיטה, עשירית מהתבואה נאכל על ידי הבעלים של התבואה! אבל ….בירושלים!

מעשר עני= בשנים 3-6, במקום מעשר שני, עשירית התבואה ניתנת לעניים, לגר, ליתום ,לאלמנה..

ביעור מעשר= כל שלוש שנים, אדם צריך לעשות לעצמו "דוח מעשרות" וכל מה שהוא עדיין לא נתן למעשר, צריך הוא לבער אותו לפני פסח של השנה הרביעית.(וגם בשנה השביעית) (או שהוא נותן אותו למי שצריך,או שהוא מבטל –מבער אותו).

וידוי מעשר=  כמה ימים לאחר מכן, ביום שביעי של פסח, הוא נגש אל המקדש , ושם הוא אומר את "ווידוי מעשר" (שכתוב בפרשה שלנו בעליה השנייה).

  1. ווידוי מעשר(קסו)

בין השאר, הוא מכריז :

"שמעתי בקול ה' אלוהי

עשיתי ככל אשר צוויתני"

נראה שיש כפילות לשון. אם הוא שמע את קול ה' אז זה אומר שהוא קיים את המצוות!  לא ! השם משמואל מסביר ש"לשמוע בקול ה'" זה לחפש את מה שה' רוצה ממני כל הזמן דרך המצוות!

" לעשות מה שהוא מצווה", זה בעצם לא מספיק! אנו גם צריכים להיות כל הזמן קשובים לרצונו, דרך לימוד התורה ולימוד המצווה ו"הקשבה תמידית" לרצון ה' המתהווה!

  1. אם כן,מה היא המשמעות שאנו צריכים להבין מהתרומות והמעשרות?

האדם צריך להתוודות שהוא לבדו , אינו מסוגל ואינו ראוי להידבק לה'. הוא חייב להתחבר לאנשים אחרים! הוא צריך לשאוב כוח ומידות שונות מהם. רק אחרי שהוא מתחבר לחלקי העם השונים, הוא יוכל לקיים את עבודת ה'!!!

הוא צריך להתחבר לכהן, ללווי, ועניים, לגרים, ולשאר אנשי העם הנמצאים בירושלים! . לכן, ה' מצווה לנו לתת תרומות ומעשרות לכהן ללווי , לעניים, ולבוא לירושלים לאכול את המעשר השני!!

במושג "להתחבר" , נראה שרק המחשבה או הדאגה המינימאלית שה"אחר" קיים, שהוא זקוק לו (משני הכיוונים) מספיקה. אדם יכול אפילו לשלוח את התרומה על ידי שליח, וכך לא להתחבר , פיזית עם השני. אבל בכל זאת, הוא מתחבר אליו בתודעה ומעשית על ידי זה שהשני "מכשיר" לו את התבואה בלקיחת התרומה והוא , מצידו,מעניק לו אוכל! העובדה שהאדם "נותן" משהוא לשני, המחסור שזה גורם אצלו, מהווה בסיס להתחברות אמיתית!  אין רצון לחיבור אמיתי אלה מתוך הרגשה של מחסור מסויים!

הקדוש ברוך הוא היה יכול לדאוג שלא יהיו עניים בעולם! או שלכוהנים והלויים תהיה פרנסה ממקור אחר! התרומות והמעשרות באות בעיקר עבור האדם התורם ולא עבור הנזקק בלבד.

 

דין ורחמים-נגלה ונסתר

השם משמואל הסביר לעיל שיש לחקור מה רצון ה', דרך המצוות. יש את מעשה המצווה שהוא ה"נגלה" אבל יש גם כוונות "נסתרות".

כשה' מתנהג אתנו במידת הדין, כשאנו מרגישים ייסורים ל"ע או קשאים במהלך החיים, אפשר להעמיק ולמצוא את כוונת הבורא דרך הדינים האלה. לרוב, אין דינים כדי "להעניש" את האדם. כי אין תועלת בענישה. מטרת הדינים היא לעורר את האדם להתקדם בחיים שלו. בעצם, הדינים, הם קשים בחיצוניות, ב"נגלה". אבל, בפנימיות שלהם, הם לטובת האדם, הם "רחמים" בנסתר.

בראש השנה ,כשאנו מבקשים מהבורא לעמוד מכיסא דין ולשבת על כיסא הרחמים, אנו מבקשים בעצם ממנו לעבור ישירות ולהיטיב לנו על ידי פנימיות הדברים, בלי להעביר אותנו דרך הדין של הנגלה.

אנו מראים לו שאנו כן יכולים להבין את הדברים דרך דברים טובים , בפנימיות שלהם, ואין ל"הסביר" לנו זאת דרך דינים!

איך אנו מראים לו שאנו קשובים לפנימיות הדברים?

בתקיעת השופר!

השופר משמיע לנו את פנימיות האדם. לא מעשים חיצוניים, לא דיבורים, אפילו לא קולות, אלה "הבל" הלב!. כמו צורת השופר, רחבה בחוץ וצרה כלפי פנים, אנו מקשיבים לפנימיות. אנו מוכנים לעזוב את החיצוניות ולהקשיב לפנימיות.

זה מראה לה' שאנו רגישים מספיק כדי שיעביר לנו את המסרים שלו דרך הפנימיות ולא דרך החיצוניות. דרך מידת הרחמים ולא דרך מידת הדין!

*כשאנו שמים לב לפנימיות המצווה של מתן צדקה למשל, כמו שהוסבר לעיל, אנו רואים שבעצם ה' רוצה שנהיה ענווים וזקוקים לאחר, להתחברות עם האדם האחר, השונה. אם אני מצליח להבין זאת, אז אני מראה לה' שאני כן רגיש לפנימיות הדברים, ואז הוא באמת יכול לעמוד מכא הדין ולשבת על כיסא הרחמים, בדיוק כמו שתקיעת השופר מצליחה לעשות. ואז, ה"צדקה" יכולה "להציל מדינים".

אנו מבינים עכשיו את הפסוק:

"עלה אלוהים בתרועה…(אם ה' עומד על כיסא הדין)

….ה' בקל שופר( הוא ישב על כיסא הרחמים שבאה מהשופר שתקענו בו)"

אנו עכשיו גם  נבין את מאמר רש"י(בראשית יח-טז)

"כל השקפה שבמקרא, לרעה. חוץ מ"השקיפה ממעון קודשך" שגדול מתנות עניים שהופך מדת הרוגז לרחמים"

הפסוק המסיים בפרשתנו את ווידוי מעשר, מבקש מה', אחרי שהראינו לו שאכן התכווננו לפנימיות המצוות ,להשקיף ממעון קדשו ולהתנהג איתנו במידת הרחמים ולברך את עמך ישראל…

 

תחת אשר לא עבד את ה' בשמחה ובטוב לבב(קסח)

האם בגלל חוסר שמחה, באמת באות עלינו כל הקללות של פרשת כי תבוא?

האמת שצריכים להבין מה הוא חוסר השמחה שמדובר עליו:

השם משמואל מסביר שחוסר השמחה זה חוסר רגישות לפנימיות הדברים!

וחוסר רגישות לפנימיות עצמנו ופנימיות הדברים בכלל, מביאה לידי שנאת חינם! כי הרי אחת הדרכים לאהוב את השני, זה להיות רגיש לפנימיות שלו, ולהבין שבפנימיות, אנו דומים מאוד, ויש לנו הרבה דברים משותפים.

ככל שנחזיק בחיצוניות הדברים, כל נמצא פילוגים, מחלוקות וקטרוגים אחד נגד השני.   לכן, רגישות לפנימיות, מביאה לידי אהבת חינם ולשמחה .

חוסר שמחה , אפילו בקיום מצוות, מורה על אדם שטחי, אדם שלא רוצה להיות רגיש לפנימיותו ולפנימיות השני. אדם כזה אינו יכול לאהוב את הזולת באשר הוא. וכל המעשים , אפילו הטובים ביותר, מאבדים משמעות. ואפילו בית המקדש, אינו מוצא זכות קיום. ויכול להיחרב בגלל שנאת חינם!!  בדיוק בגלל סיבה זו, נתנה מצוות הביכורים שהיא מקור השמחה כמו שנראה בהמשך, אחרי פרשת עמלק. כי עמלק מסלק כל שמחה. מחיית עמלק מאפשרת את מצוות הביכורים כי השמחה אפשרית!(קעב)

 

ביכורים- מעשרות(קפ-קפח)

מצוות הביכורים:

הביכורים נקראים בפרשה "ראשית". והמדרש אומר ש"בשביל ראשית-שהם הביכורים- נבראו שמים וארץ!! כמו שכתוב "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ"!!

מה מיוחד בביכורים?

לעניות דעתי, המצווה הזו מחברת שמים וארץ:

כשחקלאי בא ומביא פירותיו האהובים לבית המקדש ומכריז שם את השתייכותו לעם ישראל ,בתפקידו, ביחס שלו עם הבורא , כשהוא מכיר בחשיבות "ארץ" ישראל ולא רק "אדמת ישראל" כי היא ארץ בעלת משמעות רוחנית, אז הוא מחבר את השמיים (הרוחניות) עם הארץ(הגשמיות). והלה זאת הייתה כוונת הבריאה! לברוא גם שמיים וגם ארץ! וישראל שהם גם הראשית, באו כדי לחבר ביניהם.

מצוות הביכורים בעצם מציבה את האדם במקום הנכון בחיבור בין השמים והארץ. לא יותר מידי רחוק מה"ארץ" ולא יותר מידי רחוק מן "השמים"!

לכן חכמים אומרים שהביכורים, יש "קדושה עליונה". גדולה הרבה מזו של תרומות ומעשרות. כי תרומות ומעשרות הם עבודה כלפי האדם האחר, כלפי הבורא, .. אבל, יש תנאי מוקדם לעבודות האלה: שהאדם יהי במקום הנכון כדי לעבוד. ההצבה של האדם במקום הנכון חשובה יותר מהעבודה עצמה! לכן "בכורים קודמים לתרומות ומעשרות".

מצוות הביכורים היא תכלית הבריאה.

ברכה-מצווה:

הברכה מציבה את האדם במקום הנכון לפני שהוא מקיים מצווה!

מול הבורא, מול הבריאה, העולם. הברכה יכולה לעזור לאדם להתמקם נכונה לפני מעשה המצווה. אם לא, למשל הוא יכול לקיים מצווה "כי כולם עושים כך" כי זה מביא מזל", "כדי להרחיק שדים!" או כל סיבות זרות אחרות!. ה"ברוך אתה.." עוזר להתמקם נכונה.

אפשר עכשיו לעשות את ההקבלה המתבקשת בין

  • הברכה— והביכורים (עם אותן האותיות!): התייצבות האדם על המסלול הנכון כדי לקיים את עבודתו. כי זה התכלית.
  • המצווה —-ותרומות ומעשרות שהם סמל העבודה.

וכן בברכת השופר למשל:

  • הברכה "פותחת את לב האדם"
  • התקיעה והשמיעה "מאפשרת מעבר רוח חדשה מה' לתוך לב האדם" כמו שה' נפח רוח חדשה באף האדם כדי להפיח בו רוח חיים חדשים, כך בכל שנה , בשופר, יש הזדמנות להפיח באדם רוח חדשה על ידי השופר.

 

כי תבא לעד

 

 

11-09-08

מישל בן שושן

 

כי תבא לעד

 

פירושים על הפסוק ב דברים פרק כו פסוק ה

 

"וענית ואמרת לפני יקוק אלהיך ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב:"

 

הנה כמה פירושים קלאסיים על הפסוק הזה שאנו אומרים בהגדה. המחלוקת והפרשנויות רבות שונות ומשונות! על מילה אחת יש לפחות ארבע אפשרויות לסיכום:

ארמי= תרח!

ארמי= אברהם!

ארמי= יעקב!

ארמי= לבן!

 

 

אונקלוס דברים פרק כו פסוק ה

(ה) ותתיב ותימר קדם יי אלהך לבן ארמאה בעא לאבדא [לאובדא] ית אבא ונחת למצרים ודר תמן בעם זעיר והוה תמן לעם רב תקיף וסגי:

 

 

יונתן דברים פרק כו פסוק ה

(ה) ותתיבון ותימרון קדם יי אלהכון לארם נהריא נחתת אבונן יעקב מן שירויא ובעא לאובדותיה ושזביה מימרא דיי מן ידוי ומבתר כדין נחת למצרים ואיתותב תמן לעם קליל והוה תמן לאומא רבא ותקיפא ומסגיא:

 

 

כתר יונתן דברים פרק כו פסוק ה

(ה) ותשיבו ותאמרו לפני יי אלהיכם לארם נהרים ירד אבינו יעקב מן תחלה וביקש לאבדו והצילו מאמרו של יי מן ידיו ומאחרי כן ירד למצרים והתישב שם לעם זעיר והיה שם לאומה גדולה ועצומה ורבה:

 

 

רש"י דברים פרק כו פסוק ה

(ה) וענית – לשון הרמת קול:

ארמי אבד אבי – מזכיר חסדי המקום ארמי אובד אבי, לבן בקש לעקור את הכל, כשרדף אחר יעקב. ובשביל שחשב לעשות, חשב לו המקום כאלו עשה, שאומות העולם חושב להם הקב"ה מחשבה [רעה] כמעשה:

וירד מצרימה – ועוד אחרים באו עלינו לכלותנו, שאחרי זאת ירד יעקב למצרים:

במתי מעט – בשבעים נפש:

 

 

רשב"ם דברים פרק כו פסוק ה

(ה) ארמי אובד אבי – אבי אברהם ארמי היה, אובד וגולה מארץ ארם. כדכת' לך לך מארצך, וכדכת' ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי. לשון אובד ותועה אחד הם באדם הגולה כדכת' תעיתי כשה אובד בקש עבדך, צאן אובדות היו עמי רועיהם התעום. כלומר מארץ נכריה באו אבותינו לארץ הזאת ונתנה הקב"ה לנו:

ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי – כי לא על ידי עשתה זאת כי אם בחסדך זכיתי בה. וכסדר הזה הוכיח יהושע לישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח [וגו'], עד שהבאתים משם ונתתי להם ארץ כנען:

 

 

אבן עזרא דברים פרק כו פסוק ה

(ה) וענית – יתכן, שישאלו הכהנים לאמר, 'מה זה שהבאת'? על כן: וענית. או כדמות תחלה, וכן ויען איוב הראשון (איוב ג, ב). אובד אבי – מלת אובד מהפעלים שאינם יוצאים, ואילו היה ארמי על לבן, היה הכתוב אומר מאביד או מאבד. ועוד, מה טעם לאמר 'לבן בקש להאביד אבי', וירד מצרימה? ולבן לא סבב לרדת אל מצרים. והקרוב, שארמי הוא יעקב. כאילו אמר הכתוב: כאשר היה אבי בארם, היה אובד, והטעם – עני בלא ממון. וכן תנו שכר לאובד (משלי לא, ו). והעד: ישתה וישכח רישו (שם שם, ז). והנה הוא ארמי אובד היה אבי, והטעם, כי לא ירשתי הארץ מאבי כי עני היה כאשר בא אל ארם. גם גר היה במצרים, והוא היה במתי מעט, ואחר כן שב לגוי גדול, ואתה ה' הוצאתנו מעבדות ותתן לנו ארץ טובה. ואל יטעון טוען, איך יקרא ארמי? והנה כמוהו יתרא הישמעאלי (דה"א ב, יז) והוא ישראלי, כי כן כתוב. במתי – סמוך, כי לא נמצא לשון יחיד, ו'מתים' – לשון רבים. ורבי יונה דקדק אותה כולה באר היטב בערך 'מתה':

 

בעל העמק דבר:

ה' התכוון להוריד לגלות את ישראל לארם. ושם היתה מתקיימת הבטחת ברית בין הבתרים "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם"

אבל אחר שראה הקדוש ברוך הוא שלבן עינה את יעקב אז הוא שינה את התכנית והוריד אותו למצרים!!!