בע"ה י אלול התש"פ

מישל בן שושן

 

כי תבוא פי5

 

1. תוכן הפרשה:

 

פרק כו                                   פרק כז                       פרק כח                             פרק כט

ביכורים      וידוי מעשר               ברית הר גריזים          ברית ערבות מואב    קונטקסטואליזציה של הברית

 

הקווים האנכיים מפרידים בין הנאומים השונים של משה. כל פעם שהתורה מדברת על משה בגוף שלישי, מקובל להגיד שנאום אחד הסתיים ונאום אחר מתחיל.

פרק כו הוא סוף הנאום השני,הארוך ביותר ,של משה ,שהתחיל בפרק ה' וכלל את עיקר קובץ המצוות של ספר דברים. מעניין לשים לב לזה בעת שהנאום הזה מסתיים בשני נאומים, שמשה מבקש מכל חקלאי לנאום , אחת לשנה (הביכורים) ואחת לשלוש שנים (ווידוי מעשר). כאילו משה רמבקש להעביר את השרביט שלו לעם עצמו. לפני מותו, משה מבקש שכל אחד ייקח את זכות הדיבור, ינאם, כפי שהוא עשה. אמנם במסגרת מוכתבת ועם מילים כתובים מראש. אבל מעניין שרק עכשיו, בסוף נאומו של משה, מדובר על נאומים של העם. באופן פרטי (ביכורים וווידוי מעשר) ובאופן כללי (ברית גריזים ועיבל).

נסכור שהיו נאומים של העם לפני כן: שירת הים, שירת הבאר, נעשה ונשמע . אבל אלה היו נאומים ספונטנים. כאן, הנאומים הם "מצווות". בדומה למצווה "ודברת בם" של קריאת שמע.

ספר דברים, אינו רק ספר דברי משה אלה גם דבריו של כל ישראלי ושל העם כולו. פתח לתורה שבעל פה.

 

2. הביכורים:

נראה, לעניות דעתי, שהמילים "והיה כי תבוא אל הארץ" מצביעים על כך שדברים אלו נאמרו הרבה לפני כן ולא ברגע הכניסה לארץ. אנחנו אכן נמצאים בעבר הירדן כבר מלפני הרבה פרשיות. ברור שכל מה שנאמר בפרשיות הקודמות נאמר על המצב שייווצר אחרי כיבוש הארץ. אם כן, נראה שכמו שהרבה מצוות הקשורות ליישוב הארץ נאמרו בספרים קודמים , כך גם מצוות הביכורים. והמילים "והיה כי תבוא.." מוצדקות כשהדברים נאמרים הרבה לפני הכניסה לארץ, כשהכניסה נראית רחוקה ואפילו שייכת לדור הבא.

אם כן, למה פרשה זו נעקרה ממקומה הטבעי, הרבה לפני כן ונכתבה כאן?

כבר הצעתי לעיל תשובה לשאלה זו: משה רצה לסיים עם שני הנאומים של החקלאי הישראלי שמסכמים את כל הנאום שלו, על שני צדדיו המשלימים, כמו שנראה להלן.

הערה: הייתי מעז לכנות את הנאום הזה כנאום "החקלאי החילוני הישראלי". לא כדי, ח"ו בלשון קטרוג או גנאי. להיפך! נראה לי שהנאום הזה מאפשר לכל אדם ישראלי, ללא שום התנהגות דתית או התחייבות אימונית, להשתייך אל היסטוריית עם ישראל ואל עם ישראל. הנאום הזה מאפשר לתת משמעות לעובדה שהחקלאי איננו נמצא על אדמה סתמית., אלא על ארץ שיש עבורה משימה, ייעוד, ושהוא שייך לעם מיוחד ולהיסטוריה מיוחדת. לכך שלוש ראיות:

• זה הנאום שאנחנו מזכירים ומפרשים בליל הסדר. התחלת ההיסטוריה של העם כשעדיין אין תורה ואין מצוות אלא רק שוטפות גורל ושייכות לאבות
• אין בו איזכור של מתן תורה. למרות שהנאום מונה כמה אירועים חשובים בהיסטוריה כמו סיפור האבות, יציאת מצרים והעלייה לארץ ,אין שום אזכור למה שהקרה בהר סיני ובמצוות שהתקבלו.
• החקלאי משתמש במילים "ה' אלוהיך" כשהוא מדבר אל הכהן ולא "ה' אלוהי". כי לא קבלת עול שמיים מתבקשת כאן אלא רק ההשתייכות לעם ולייעודו. הדברים האלה היו מאוד חשובים ל"חילונים" שבנו את מדינת ישראל בתקופה שלנו.

 

3. ווידוי מעשר:

הרבה פרשנים העירו שהפרשה הזו איננה במקומה. היא שייכת הרבה יותר למה שכתוב בפרשת ראה:

דברים פרק יד (כח) מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ:(כט) וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה: ס

שם, מדובר על מצווה מיוחדת, כל שלוש שנים, להתפטר מכל מה שחוייבנו לתת כמעשר ולתת אותו ללווי ולעני. בפרשה שלנו, ווידוי מעשר הוא פשוט ההמשך הטבעי למצווה זו: המצווה להגיד פסוקים אלה ביום שמבערים את המעשר (ביום האחרון של פסח של השנה הרביעית והשביעית, אחרי מנחה).

אם , כן נשאל אותה שאלה ששאלנו לגבי הביכורים. למה היא נעקרה ממקומה והושמה כאן? הרב סמט מציע ששני הנאומים המחוברים כאן (הביכרוים ווידוימעשר ) באו כדי לסמל את שתי הדרכים השונים והמשלימים של עבודת האדם מול ה':

א.  הקשר אל האל עובר דרך השייכות אל העם וההיסטוריה שלו (ביכורים)

ב. הקשר אל האל עובר דרך יחס אישי, אינטימי.(ווידוי מעשר)

אלה שני המרכיבים של נאום משה הגדול: הממד האישי דתי והממד הלאומי היסטורי. כך שנאומו הגדול של משה, מסתיים עם שני הנאומים המשלימים האלה שמבטאים את העברת המסר והאחריות מדי משה אל עבר כל אחד מעם ישראל בשני אופניו.

 

4. הווידוי

התורה איננה נוקטת בביטוי "ווידוי" אלה החכמים שכך מכנים את הנאום בשנת המעשר. למה?

המילה "ווידוי", שורשה יד"ה. משמעות השורש הוא ההתייצבות מול המצב כפי שהוא, בלי לחמוק מהאחריות של התייצבות זו. לכן, אנחנו יכולים למצוא מילים כמו "תודה", או "הודאה" שמשמעותם יכולה לנוע ביןההכרה בזה שאני חטאתי או שאני חייב למי שנתן לי משהוא, ההודאה על הכרת הטוב, או גם בהכרה ההפוכה ,שאני  "בסדר" שאני עשיתי את כל מה שצריך!.

הרב קוק (למטה במקורות) אומר שמצוות ווידוי הביכורים מסמלת את כל הווידויים החיוביים שהאדם חייב לעשות כדי להרגיש שהוא אכן בסדר! הוא מסביר שכדי להתקדם בחיים ולתקן את עצמו ולשמוח בתיקונים האלה, האדם זקוק לא רק להכאה על חטא ולהשפיל את עצמו, אלה גם, לתנועה הנפשית ההפוכה: ההכרה בכוחות החיוביים ולפעולות החיוביות שהוא עשה. זה פשוט אמור למנוע ממנו דכאון או חולשת הדעת ולהעניק לו שמחה ועונג, כוחות חשובים להתקדמותו בחיים.

נראה לעניות דעתי שהושפענו יותר מדי מהדת הנוצרית בארצותם בגלות ואנחנו הרבינו להתוודות בצורה שלילית (אשמנו, בגדנו..) ושכחנו, אולי בגלל מצב הגלות עצמו, להתוודות בצורה חיובית!

והרי מצוות וודוי מעשר היא ווידוי חיובי להפליא:

בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי:(יד) לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי:(טו) הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: ס

מתפללים לברכת ה' בזכות הווידוי החיובי של "עשיתי ככל אשר צוויתני"!

 

5. הארורים:

 

• למה ברית הר עיבל והר גריזים לא מכילה ברכות למרות שבכותרת היו חייבות להיאמר גם הברכות וגם הקללות. במקום זאת, יש לנו רשימה של 11 "ארורים" .
• למה הארורים האלה דווקא?
• מה ייחודה של ברית זו?

 

הרב תמיר גרנות מנתח את הארורים וטוען שיש בהם בעיקר חטאים שהאדם הפרטי עושה בסתר. כשאין עיני מערכת המשפט מגיעים אליהם. גם רשימת ארבעת העריות אינם אלה שהם חמורים במיוחד אלה קרבה פיזית ולא משפחתית (אשת האב, החותנת, האחות מאחד מההורים בלבד) . עברות שנעשות בהסכמה בין הצדדים שיעדיפו להסתיר הדבר. וכל אחד יוכל להצדיק את מעשיו על ידי קולת המעשה היחסית.

כל האררים נוגעים לפרט ולא לכלל!

בהר סיני, הברית נעשת כשה' ירד על ההר. מי משגיח על האדם? על מוסריותו? מול מי האדם ירא לחטוא? מול ה' הנמצא כל הזמן כאן. אם לא על הר סיני, הוא נמצא במשכן, בתוך המחנה.

אבל בספר דברים, ובמיוחד אחרי הכניסה לארץ, ה' מסתיר  את נוכחותו כדי לאדם את מלא האחריות והחופש. מול מי האדם ירגיש מחוייב ? מול מערכת משפטית אנושית! אבל נשארים כל העברות הנסתרות מעיני בית המשפט! ועליהן יש לקבוע ערכה מוסרית אחרת.

ברית ערבות מואב מעמידה את העם כולו כערכה הזו!

יש ערבות בין כל חלקי העם. מי שעולה אל ההר, זה העם עצמו. והוא עולה בשני חלקים על שני הרים כאילו כל מי שניצב כאן מרגיש מול האחים שלו, בתוך עמו . כשכל העם כולו אומר "אמן", הם הופכים כל אחד מהפרטים מחוייבים מול כל הכלל ולאו דווקא ישירות מול ה' שאיננו לוקח חלק בברית הזו!!

אמנם הכהנים והלויים הכהנים והארון נמצאים למטה במרכז. הם מסמלים את החוק האלוהי. אבל האלוהים עצמו לא נמצא. וזה ההבדל העיקרי של הברית הזו. במובן מסויים הברית הזו של ערבות מואב היא הרבה יותר חשובה כי היא לוקחת בחשבון אנשים הרבה יותר בוגרים ואחראים

 

א. במנחה ביו"ט האחרון היו מתודים. כיצד הי' הוידוי ביערתי הקדש וגו'. (משנה מעשר שני ה, י).

כשם שצריך שיהי' מוטבע באדם גודל עוצם חובתו בעבודת ד', בעשות הטוב וקדושת המעשים והדרכים, //… וע"כ כך היא מדתן של צדיקים שהם משקיפים על עצמם כמקצרים בצדקה ומעשים טובים… עכ"ז אין טוב לאדם שמדה זאת תפעול עליו יותר מדאי, עד שתדריכהו מנוחה ותגזול ממנו ששונו ושמחתו ושלות נפשו, …ע"כ נתנה לנו התורה דרך להערה שצריך האדם שישמח ג"כ לפעמים גם בביטוי שפתים על מעשה הטוב אשר עשה. וכפי המדה הראויה לחזק לבבו בעבודה, …. ראוי שימצא בנפשו קורת רוח וימלא שמחה ושלוה, ולא יהי' תמיד בעיניו כרשע וכמקצר גם במקום שיצא באמת ידי חובתו…. ע"כ כשם שיש תועלת גדולה לתיקון הנפש בוידוי העונות, כן יש ג"כ תועלת לפרקים קבועים, שאמנם רחוקים הם ואינם תדירים כ"כ כוידוי של החטאים, . . ג"כ בוידוי המצות, למען ישמח בהם בלבבו ויחזק ארחות חייו בדרך ד'. …א"כ תיקון המעשרות כהלכתם הם כוללים את יסודי חובות האדם כולם, וללמד על הכלל יצאה תורה במצות וידוי, שלא יפליג האדם עצמו לדון תמיד את נפשו לכף חובה, ולמצא עצמו חייב ובלתי ממלא חובתו גם במקום שהוא ממלא אותה, כ"א ידון על עצמו ג"כ בקו האמת, בעין פקוחה לדעת את מעשהו למצא קורת רוח ושמחת לב במעשה הטוב, …. ע"כ דרוש לנו וידוי המצות לפרקים לחזק לבבינו אל דרך ד', כמו שדרוש לנו וידוי הפשעים למען סור מוקשי רע,

 

בע"ה יט אלול התשע"ט

מישל בן שושן

כי תבוא פי 4

מבנה הפרשה:

1. מצוות ביכורים (התחלת פרק כו)
2. ווידוי מעשר (סוף פרק כו)
3. משה מצווה על ברית הר גריזים ועיבל (פרק כז)
4. הברכות והקללות שמשה מנבא , בערבות מואב, כחלק מברית ערבות מואב (פרק כח)
5. שמונה פסוקים הממשיכים דברי משה בערבות מאב.

 

השמחה

בשלושה מקומות בפרשה שלנו מדובר על חשיבות (כמעט מצווה!) של השמחה:

• אחרי מצוות הביכורים, פרק כו (יא) וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ
• בברית הר גריזים ועיבל: פרק כז (ז) וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:
• בתיאור סיבת הקללות: פרק כח (מז) תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל:

ניתן להוסיף מקום רביעי, כשרש"י (שמצטט הספרי) מפרש מה פירוש המילים שיש לאמרם, בווידוי מעשר: "עשיתי ככל אשר ציוויתני": רש"י דברים פרק כו :  שמחתי ושימחתי בו:

 

אם כן, השמחה היא לא דבר שולי ש"מותר" אחרי שעשינו את כל המצוות. זו המטרה העיקרית של המצוות!! ואם מקיימים את המצוות ללא שמחה אז עלולות לבוא הקללות ח"ו. אם כן, לעשות הכל כדי להיות שמח, זו מצווה חשובה מאין כמותה! היא חייבת להימצא בראש סולם סדר העדיפויות של הישראלי!! צודקים אלו ששרים בקול רם "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד". ולא צודקים אלה שחושבים ש"חיי צער תחייה". התורה איננה מפרשת מה היא שמחה. ולכן, אין לחפש משמעויות מסובכות למילה הפשוטה הזו, כדי להתחמק מקיומה!

 

הביכורים והמעשר (כמקור לתפילות)

החכמים שקבעו את הסדרות השבועיות, לא הכלילו את שתי המצוות האלה בתוך קובץ המצוות הגדול של הפרשיות הקודמות. הם בחרו לחתוך את פרשת כי תצא לפני שתי המצוות האלה והשאירו אותן בפרשת כי תבוא, יחד עם הברכות והקללות. למה?

ועוד יש לשאול: גם מצוות ביכורים וגם מצוות המעשר מופיעות כבר בתורה. מקום שתי המצוות האלו היה יותר טבעי במקומות קודמים:

עבור הביכורים, למשל, הנה שלושה מקומות יותר טבעיים עבורה:

• שמות פרק כג (יט) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ:
• שמות פרק לד (כו) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ:
• דברים פרק יב (ו) וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם:

עבור המעשר, המקום הטבעי שלה היא בפרשה הארוכה שעוסקת בה:

דברים פרק יד (כב) עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה:….

(כח) מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ:(…

אם כן, למה שתי המצוות "נעקרו" ממקומן הטבעי והושתלו כאן, בפרשת הברית??

ברור שהחידוש שלהן הוא בנאום שכל יהודי חייב להגיד. אין הרבה מקומות בתורה שבהם יש טקסט שחייב היהודי להגיד. למרות שהחיים הדתיים היום, מלאי "תפילות" שכתובות "בסידורים", אין התורה מבקשת במפורש להתפלל. אם כן, יש לשים לב לפסוקים כאלה , בתורה שיש מצווה לאומר אותם:

1. במקרה והבן ישאל, אז התורה הכינה לנו נאום- תשובה לתת לו:

דברים פרק ו (כ) כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם:(כא) וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם …

 

2. העגלה הערופה:

דברים פרק כא (ז) וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ:(ח) כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ יְקֹוָק וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם:

3. היבמה במקרה והמיבם לא רוצה ליבם, בזמן החליצה:

דברים פרק כה (ז) וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי:

 

4. נאום החקלאי בפרשתנו, כשהוא מביא את הביכורים:

דברים כו.(ה) וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי….

5. ווידוי מעשר בפרשתנו:

דברים כו:(יג) וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת

6. בשעת טקס הברית, בפרשתנו:

דברים פרק כז (יד) וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם: ס(טו) אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת יְקֹוָק מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר וְעָנוּ כָל הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן: ….

אם כן, אם שמים בצד המקרים המיוחדים מאוד של החליצה, העגלה הערופה, נמצא שבפרשה שלנו מכורזים רוב ה"נאומים" של היהודי.

המקור הראשון, של "עבדים היינו.." מעניין מאוד , כי הוא מופיע בהתחלת קובץ המצוות, וכאן אנו נמצאים בסוף קובץ המצוות! כאילו כל קובץ המצוות הגדול של ספר דברים מוקף בהתחלתו ובסיומו על ידי נאומים, אמירות של היהודי עצמו.

ישנם עוד שלושה טקסטים הנמצאים בתורה, שהחכמים קבעו שיש להגיד אותם כל יום:

• עשרת הדברות
• פרשה ראשונה של קריאת שמע
• פרשה שנייה של קריאת שמע "והיה..".

אבל שלושתם נמצאים גם כן, כמו "עבדים" בהתחלת קובץ המצוות!!!

לקובץ המצוות יש שלוש התחלות אפשריות:

• או לפני עשרת הדברות:
  • פרשת ואתחנן :דברים פרק ד (מד) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(מה) אֵלֶּה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם:…
• או לפני החלק הראשון של "שמע ישראל":
  • דברים פרק ו (א) וְזֹאת הַמִּצְוָה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם לְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ……
• או בהתחלת פרשת ראה מיד אחרי הצגת הברכות והקללות של הברית בהר גריזים ועיבל(!)

דברים פרק יב (א) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה:………..

ושלושת הטקסטים האלה קשורים מאוד גם הם לעניין הברית. (ברית סיני)

מסכנה:

ברצוני להציע שכל הטקסטים מהתורה שיש בהם נאום מצד היהודי, קשורים לברית. בין לברית סיני, בין לברית ערבות מואב, בין לברית הר גריזים ועיבל. הנאומים האלה מתחילים ומסיימים את קובץ המצוות, כאילו הם מבקשים הכרזה של היהודי עצמו על הסכמתו להיכנס לברית.

הנאומים האלה כוללים:

• שבח לה' (ביכורים, עבדים, )
• השתייכות אישית להיסטוריה היהודית (עבדים, ביכורים..)
• הכרזה על קיום מצוות (שמע, והיה, וידוי מעשר)
• בקשה לשפע (ווידוי מעשר)

כל המרכיבים האלה הם , בעצם, המרכיבים של התפילות שלנו עד היום.

ולכן, אני מציע לראות, בכל התפילות שלנו, לא רק עבודה דתית אישית, אלה גם כן הכרזה אישית על ההיתששפות בהיסטוריה והגורל היהודי. הכרזה כזו מתבקשת

• שלוש פעמים ביום התפילות היומיות וקריאת שמע)
• בערב פסח (על יד ההגדה)
• בהבאת הביכורים בזמן המקדש, בהתחלת עונת הקצירה
• אחרי שלוש שנים של מחזור חקלאי (ווידוי מעשר)

כשיהודי מתבקש להתפלל , הוא , בעיקר מתבקש להכריז על שייכותו לברית. כלומר, לקבל על עצמו העובדה שהוא יהודי ושייך לעם היהודי. מעבר לכל תוכן מילות התפילה, עצם הנוכחות ואפילו רק עניית "אמן", מכניסה את היהודי לתוך הברית . אם נדרשת הכרזה כזו בכל מני אופנים ובתדירות כל כך גבוה, זה אומר שלא פשוט, לא טבעי, לא מובן מאליו להיות יהודי והמשיך כל יום להיות יהודי!

מכאן, אנו מבינים הערך של התפילה בציבור.

מכאן גם, ההשתתפות בתפילות אפילו אם לא מבינים כוונת כל מילה. "אמן" מספיק לגמרי!

ייחודו של ספר דברים (הרב תמיר גרנות)

למה יש צורך לכרות ברית נוספת, ברית ערבות מואב?? הרי התורה עצמה מצביעה על הכפילות הזאת :

דברים פרק כח (סט) אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב: פ

כשאנו משווים בין דברי הברית ובמיוחד דברי הברכות והקללות של סיני וערבות מואב, מעבר לחיוב , המשותף, בקיום המצוות, אנו מגלים הבדלים מהותיים ביותר בתוכן ומטרת הברית .ננסה לסכם אותם בטבלה.

 

	פרשת בחוקותי	פרשת כי תבוא
מטרת הברית	ה' מחפש לשכון בארץ. לכן, הוא בחר בעם ישראל שיכינו עבורו מקום. בניית המשכן הוא רק מרכיב אחד של שכינת ה' בתחתונים	מטרת הברית היא שעם ישראל יהיה עליון על כל האויבים מסביבו. שהוא יחיה בשפע ובשמחה.
הארץ	הארץ ניתנה לעם ישראל כדי שיוכל להשכין בה את הקדושה שתאפשר לה' לשכון בתוכה. הארץ קדושה בפני עצמה ועם ישראל מחוייב כלפיה	הארץ היא "מתנה" , שכר לקיום המצוות. המצוות מאפשרות לחיות טוב ולזכות במתנה . הגויים לא זכו במתנה כי הם לא התנהגו במוסר הדרוש.
הגלות	ארץ הקודש מחייבת שמירת קדושתה. היא מגרשת מעליה עם שאיננו מקיים, למשל השמיטה. כל זמן שישראל לא נמצאים עליה, היא תישאר שממה עד לשובם של ישראל	הגלות נובעת מחוסר קיום המצוות. זה גרם להפסקת העליונות של ישראל על העמים מסביב. הם יעלו מעלה וישראל ירדו ואץ יגלו. אין מצוות, אין שכר, אין מתנה, אין ארץ.
עונשים	חורבן בתי המקדש	הפסד מול האוייבים
איפה נמצא האלוהים?	בתוכנו, בארץ. אימנטיות	מעון קודשו :בשמים טרצנדתליות.
מקור הברית	הברית מוכרזת על ידי ה' . מלמעלה. ה' יורד על הר סיני.	הברית נאמרת על ידי משה, האדם למטרת האדם
ארץ ישראל	ארץ הקודש. אסור לוותר על כל שעל.	ארץ היהודים. העקיר הוא לחיות טוב. שטחים תמורת שלום.

 

 

כשאנו מתבוננים במחלוקת העמוקה שיש היום בין חלקי העם, אנו נדהמים לראות שמחלוקת זו מופיעה כבר בין השקפת ספר דברים לשאר הספרים הקודמים. בספר דברים, אין זכר למשכן. ה' בוחר לו מקום לעבודה , אבל הוא לא מצביע מיד עליו. כי חשובה האחדות והמרכזיות אבל לא חשוב המקום עצמו. בספר דברים, מדובר על הארון ועל מזבח שיש לבנותו כאילו אין משכן. גם הטקס בהר גריזים ועיבל, מזכיר רק ארון (בגמרא במסכת סוטא) למטה עם הלויים והכהנים, ומזבח שיש לבנות אותו בהר עיבל ולעבוד על המזבח הזה כאילו אין מזבח מוכן בכלי המשכן!

מקסימום ,השכינה של ה' בארץ היא על ידי "שמו" בלבד. (המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם) ולא ה' בעצמו. זה נותן לאדם את כל החופש ומרחב התמרון, את כל האחריות והבגרות שנוכחות ה' בין בני האדם, בספרים הקודמים , הקטינה. מטרת ספר דברים היא שעם ישראל יחיה טוב בארצו, כשהוא שומר על מוסר גבוה, שומר מצוות ה' ומקבל תמורת שמירת המצוות עליונות צבאית, שפע וחיים טובים…בשמחה!

 

ובכל זאת, התורה היא אחת!

תהלים פרק סב (יב) אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי כִּי עֹז לֵאלֹהִים:

התורה מורכבת מבחינות שונות ומנקודת מבט שונות. ספר דברים, במיוחד, שונה מקודמיו כי הוא מייצג את נקודת המבט האנושית. לא לחינם הוא ספרו של משה . ולא כתוב בו "וידבר ה' ..לאמר". כשכתוב בו "אנוכי..", לרוב, מדובר על משה. משה הוא זה שמתאר את הברכות והקללות כאילו הוא זה שמברך, הוא זה שנותן לפני העם את הבחירה. כמובן שמשה הוא נביא והוא מדבר בשם ה'. אבל הסגנון השונה בין "וידבר ה' אל משה ולאמר.." שקיים בספרים הקודמים ו"אלה הדברים אשר דיבר משה.." בספר דברים, מבליט את העובדה שספר דברים היא האמת של התורה מצד האדם.

לכן, כנראה, אנו נמצאים מול שתי בריתות

• אחת של סיני שבה ה' ירד
• ואחת של ערבות מואב ובהר גריזים, שעל עריהם העם עולה! וארון ה' נשאר למטה!

עם ישראל, במורכבותו הוא עם התורה. כשם שהתורה אחת , כך עם ישראל אחד, למרות הכל, ומעבר לכל, כי מטרתו היא לגלות שה' אחד!

 

 

בע"ה ג סיוון התשע"ח

מישל בן שושן

https://divretorah.com/

 

כי תבוא פי2

 

2מצוות (בעקבות שיעורו של הרב תמיר גרנות-ישיבת הר עציון)

 

הפרשה שלנו מתחילה בשתי מצוות:

• מצוות הבאת ביכורים והנאום שיש להגיד בבית המקדש בהזדמנות זו. (1*)
• ומצוות "ווידוי מעשר" עם הנאום שיש להגיד בהזדמנות זו. (2*)

ננסה להשיב על שלוש שאלות:

1. למה שתי מצוות אלה מובאות דווקא כאן, בסוף הסדרה הארוכה של כל מצוות ספר דברים(5*)?
2. למה הן "נותקו" מהמצוות שמופיעות הקודמות, בפרשת כי תצא והמסורת הכניסה אותן בפרשה חדשה (כי תבוא)?
3. למה הן לא הובאו במקומות המקוריות שלהן(3*), בספרים קודמים או גם בספר דברים כשכבר דובר על מצוות אלה?

משהוא ייחודי מאפיין את שתי המצוות האלה: הן כוללות טקסט מדויק שהיהודי אמור להגיד בהזדמנות מיוחדת. בכל התורה, לא מצאנו טקסט דומה. תפילה או נאום. שלושת המקרים שדומים להם הם

1. הווידוי של הכהן הגדול בכיפור והווידוי של החוטא על הקרבן שלו. אבל אין שם שום טקסט מוכתב.
2. התשובה שהאבא אמור להשיב לבן ששואל אותו "מה העבודה הזו.." (עבדים היינו..4*)
3. קריאת שמע שבה כתוב "ודברת בם", והחכמים הסיקו מזה שיש להגיד הפרשיות האלה בוקר וערב.

בשלושת המקרים האלה, אמנם יש מצווה להגיד משהוא אבל אין טקסט כתוב ברור שיש להגיד אותו מילה במילה כמו שיש בשתי המצוות שלנו. לפחות, לא לפי פשט הכתוב. התורה מנחה, במקרים האלה, את "רוח הדברים" שיש לדבר בם, להסביר או להתוודות.

 

אם כן, נראה לי , בעקבות הרב תמיר גרנות, ששתי המצוות האלה מיוחדות בזה שהן כוללות נאומים. ויש מקום לראות בהם אבן היסוד של כל התפילות שלנו עד היום. זאת, בגלל כמה אפיונים :

• שבח הודיה ובקשה

בנאום של הביכורים, החקלאי מספר את ההיסטוריה של עם ישראל ואת חסדי הבורא שהוציא אותו מהגלות והביא אותו לארץ ונתן לו ליהנות מפירותיה. בנאום של ווידוי מעשרות, האזרח מצהיר שהוא אכן קיים את מצוות התרומות והמעשרות אבל הוא גם מוסיף ומדבר אל ה' בגוף ראשון (השקיפה ממעון קודשך ..וברך..)ומבקש ממנו ברכה עבורו ועבור כל הארץ .

אם, כן, שלושת המאפיינים של התפילה , שהם השבח, ההודיה והבקשה, כלולים בשני הנאומים האלה

• ראשית ואחרית

הנאום של הביכורים נאמר לפני תהליך ההנאה. לפני שנתחיל לאכול מהפרות, ההפרשה הראשונה היא הפרשת הביכורים. אם כן, מדובר באמת בנאום על הראשית של התהליך. ואכן הביכורים עצמם נקראים ,ראשית"

הנאום של ווידוי מעשר, נאמר אחת לשלוש שנים, בסוף התהליך, מסוף מחזור ארוך של שלש שנים. והוא בהחלת נאום על המוגמר, על ה"אחרית"

כך שיש לנו בשתי המצוות האלה נאום על הראשית ונאום על האחרית. בדיוק כמו שאנו נדרשים בתפילות שלנו היום, שבמחזוריות הזמן , ערב ובוקר, בשכבך ובקומך, אנו מתפללים על הראשית ועל האחרית של כל יחידת זמן

• לפני ה'

בשתי המצוות כתוב שיש להגיד דברים אלה "לפני ה' ".  בדיוק מה שאנו נדרשים לעשות בתפילות שלנו: להרגיש את עצמנו כפונים ישירות אל ה', בגוף ראשון. "ה' שפתי תפתח…"

• בין אדם למקום ובין אדם וחברו

שתי המצוות מחברות בין שני תחומים קשורים: העבודה הדתית, בין האדם לה', מצוות הביכורים. ומצד השני, הדאגה לזולת שמתבטאת במתן כל התרומות והמעשרות, במצוות ווידוי מעשר. הקשר עם ה' עובר דרך הקשר עם האחר…

 

 

 

 

מסקנות:

נראה לי שכל ספר דברים הוא הכנה לבגרות העם ובגרות היהודי. יחסית לשלושת הספרים הקודמים, ספר דברים דורש מהאדם להיות הרבה יותר אחראי ועצמאי. יש בו ובמצוות הנשנות בו, הרבה פחות התערבות של הכהן, של ניסי ה'.. כמו בהתבגרות, ספר דברים מכין את העם להיות יותר אחראי ועצמאי.

אחד השיאים של בגרות זו היא העמידה מול ה'! והדבור אליו ישירות!

לכן, נראה לי, שתי המצוות האלה , שקובעות את הבסיס לכל התפילות, קובעות כמטרה עליונה העמידה של האדם מול ה' כשהוא בעצמו משבח אותו, מודה לו ומבקש ממנו.

לכן, נראה לי, שתי המצוות האלה מסיימות את כל רצף המצוות של ספר דברים ולכן הן הופרדו מהקודמות. לכן גם, הן הוכנסו בפרשת הברית בערבות מואב . פרשה שבה משה נואם, ודורש שכל ישראל ינאם בעצמו בכניסה לארץ בהר גריזים ועיבל.

הנאום, הדיבור, האמירה מול ה', הם הביטוי העליון של בגרות האדם. הם גולת הכותרת של כל מצווה. והנה מדרש שאומר זאת במפורש:

מדרש תנחומא פרשת כי תבא סימן א     (א) היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות … צפה משה ברוח הקודש וראה שבית המקדש עתיד ליחרב והבכורים עתידין ליפסק, עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין שלשה פעמים בכל יום, לפי שחביב תפלה לפני הקב"ה מכל מעשים טובים ומכל הקרבנות שכך כתיב (שם /תהלים/ קמא) תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב,

אם כן, יש מקום לעניות דעתי, להפוך את הפרדיגמה שאומר  שהתפילות שלנו היום הן רק צורה ירודה של ביטוי היחס עם הבריא. אין לנו מקדש, אין לנו אפשרות להקריב קרבנות, ולכן, אנו משתמשים בדבר ירוד זה, במקום הקרבנות, שהם הצורה הנעלה ביותר, והיא התפילה. כמו שאנו אומרים בהתחלת התפילה כל בוקר:

"אין לנו לא כהן בעבודתו ולא לוי בדוכנו ולא ישראל במעמדו, לכן, יהי רצון שיהיה שיח שפתותינו זה ,חשוב ומקובל לפניך כאילו הקרבנו …"

נראה לי שיש מקום להגיד בדיוק ההיפך מזה:

התעלות הדורות אפשרה לנו לעבוד את ה' דרך התפילות. דבר שמצביע על בגרות, אחריות ועצמאות עצומה שמציבה את האדם מול ה' ללא שום מתווך אחר. זה הביטוי הגבוה ביותר של התעלות רוחנית. לכן, אנו מוצאים את הבסיס לתפילות רק בסוף ספר דברים, שהוא בעצמו ביטוי להתעלות ובגרות כלפי הספרים הקודמים. במיוחד, כשמדובר על יהודי שגר ועובד את האדמה בארץ ישראל עצמה!

אכן, הגיע הזמן לקרוא וללמוד את ספר דברים כספר המתאר מטרה עליונה! ומכין לבגרות, על ידי הישיבה בארץ ישראל. בדיוק כמו שהגיע הזמן להתחיל ללמוד את התלמוד הירושלמי בכבוד הראוי לו ולא כקוריוז, כאגדה צדדית יחסית ל"עיקר" שהוא התלמוד הבבלי. חזרנו לארץ! קרא דבר חשוב בעם ישראל! והלימוד שלנו גם הוא חייב ליטול את חלקו במהפכה הזו.

 

ברית חדשה?  6*

 

הפרשה שלנו והפרשיות הבאות ,מתארות כריתת ברית בין משה והעם בערבות מואב. אבל למה יש צורך בברית חדשה, מלבד הברית שכרת ה' עמם בחורב?  בנוסף, משה מצווה את העם לכרות ברית נוספת בהרי גריזים ועיבל בארץ ישראל. למה עוד ברית? אכן, אנו קוראים בספר יהושוע שלפחות שתי בריתות נכרתו מסביב לעיר שכם. אחת בהתחלת הספר והשנייה בסוף ימיו של יהושוע.

קריאה מדוקדקת של הפרשה שלנו מגלה ששתי הבריתות של ערבות מואב ושל הר גריזים משולבות ביחד. עוברים מפסוק למשנהו ולא בטוחים על איזה ברית מדובר האם זו של דברי משה בערבות מואב (שנאמר לגביה "היום"!) או שמה מדובר בברית שיש לכרות בארץ ישראל(בעברכם את הירדן).

 

נראה לי להציע תשובה די פשוטה:

הברית העיקרית אמורה היתה להיכרת בארץ ישראל! שם היתה אמורה להינתן התורה . התורה היוצאת מציון. העיקובים הרבים שמנעו זאת מתוארים, החל מפרשת בשלח (ולא נחם אותם אלוהים  דרך ארץ פלישתים…פן יינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה.. ויסב אלוהים את העם דרך המדבר ים סוף..) ועד לחטאי העם בארבעים שנות המדבר. מתן תורה בהר סיני לא היה מתוכנן לכתחילה. הוא לא היה , לפחות, המהלך המועדף. הוא קרא כ"תכנית מגירה" בגלל חוסר מוכנות העם. ברית ה' בהר סיני עם מתן התורה בהר סיני היתה הברית הראשונה, הלא מושלמת, הלא מתוכננת לכתחילה! הברית הרצויה מלכתחילה היתה אמורה להתרחש בארץ ישראל. התכנית כמו שתוארה לאבות, היתה: יציאת מצרים, כניסה לארץ וקבלת התורה בארץ ישראל.וכך, דרך אגב, החקלאי מספר את הסיפור בהבאת הביכורים בהתחלת הפרשה שלנו (אין אזכור למתן תורה בהר סיני)

אבל, הברית בסיני יש לה כמובן תוקף רב. אומנם היא לא הברית המושלמת אבל יש לה תוקף אדיר.

קרתה עוד תקלה: משה איננו יכול להיכנס לארץ ישראל.

לכן, יש סכנה שהברית בארץ ישראל, שהיא כאמור הברית הרצויה, תורגש כ"מנותקת" מהברית בסיני!

לכן, משה חייב לחבר בין שתי הבריתות!. והוא זה שמצווה , לפני מותו על ביצוע הברית השנייה בארץ ישראל. כי הוא זה שהיה המתווך בברית הראשונה. הוא סמל הברית הראשונה בסיני. לכן, הברית בערבות מואב היא חיבור בין שתי הבריתות! כשהברית השנייה , בארץ ישראל היא העיקר והברית הראשונה בסיני היא ההכנה  לבגרות העם ולהכשרתו לכניסה לארץ, לקבלת הברית השנייה . וגם יהושוע, יגיד כל הזמן שהברית שהוא כורת, היא בדיוק במצוותו של משה, באותם המילים, ובהוראתו של ה' בעצמו למשה. הכל נעשה ונכתב כדי שכולם יבינו שאין ניתוק בין משה ליהושע, בין מה שקרה בחוץ לארץ לבין מה שקרה בארץ, בין הברית בסיני לבין הברית בהר גריזים. יש אפילו פסוק די מאלף :

יהושוע כג-כו:     וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹהִים….!!

כאילו יהושוע בעצמו כתב כמה דברים בספר דברים, כמה דברים שהתרחשו בימיו והוא כתב אותם כאילו משה אמרם כבר בערבות מואב! (זה מתאים לדעה בגמרא שיהושע כתב כמה פסוקים של ספר דברים!)

 

• האבנים

יש כמה פרטים חשובים שמופיעים בכל ה"בריתות האלה". אחד מהם הוא זה שה"תורה" נכתבת על אבנים.

בהר סיני, האבנים נתנו על ידי ה' בעצמו ונכתבו על ידו.

בסיני בפעם השניה, משה הוא זה שפוסל לוחות אבנים וה' כותב עליהם את דברי התורה

בעבור הירדן, בני ישראל בעצמם לוקחים אבנים וכותבים את דברי התורה

בהר עיבל, יהושוע לוקח האבנים וכותב עליהם את דברי התורה.

יש תהליך שניתן לקרוא אותו בשני כיוונים הפוכים:

ירידה: ככל שמתרחקים ממעמד מתן תורה הראשון, יורדים בחשיבות עד שמגיעים לתחתית המעלה בארץ ישראל. במקום שה' יספק גם את האבנים וגם את הכתב, מגיעים לתחתית הסולם עם אבנים ארציות, שבמקום להיות לקוחות מפסגת הר, הם לקוחות מתחתית רגלי הכהנים בירדן! והכתב הוא סתם כתב של עם ישראל!

עליה: אבל ברצוני להציע קריאה שונה: בלי לבטל חס ושלום את חשיבות הלוחות האלוהיות והכתב האלוהי, נראה לי שהאבנים הארציות שמכילות את דבר ה' בכתב אנושי, מורות על התעלות עצומה של העם שמצליח לחבר בין רוחניות וגשמיות, בין שמים וארץ. אם המטרה היא שהאדם יתעלה אל עבר בוראו באחריות ובגרות, אז יש מקום לראות את המעמד בהר גריזים כסימן להצלחה הרבה יותר גדולה של בורא האדם. הרי ה' האווה לברוא בני אדם ולא מלאכים. מתן התורה מהשמיים באה כדי לעורר את האדם להתעלות מלמטה כלפי מעלה. ומעשה גשמי שתוכנו (הכתב) הוא שמימי, הוא פסגת כל התהליך ולא תחתיתו!

 

• נעשה ונשמע:

הדרישה של האלוהים היא "קבלת התורה" מאת העם. אם בהר סיני, כפה עליהם הר כגיגית, הרי שבסוף התהליך, בברית שכורת יהושוע בשכם, לפני מותו, הוא דורש מהעם היושב בארץ, לבחור באופן חופשי לגמרי האם להיכנס לברית או לא. העם, אז, איננו תחת האיום של ההר על הראש שלהם. הוא לא תחת האיום של הגלות במדבר. הוא יושב ריבוני בארצו. יש לו הרבה יותר חופש לבחור. ואכן הוא בוחר להיכנס בברית ה'!

(יהושוע פרק כג-פסוק כד) וַיֹּאמְרוּ הָעָם אֶל יְהוֹשֻׁעַ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ נַעֲבֹד וּבְקוֹלוֹ נִשְׁמָע

יש בבחירה הזו עוצמה וחשיבות עוד יותר גדולה מה"נעשה ונשמע " של סיני!

 

• המזבחות

בסוף פרשת יתרו, מיד אחרי מתן תורה, אנו מופתעים לקרוא מצווה על בניין מזבח:

שמות פרק כ (כ) מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ:(כא) וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ:

מה עושה כאן מצוות בניית מזבח, בעוד שעדיין אין מצווה על בניין משכן או מקדש??

כשאנו קוראים את שלושת הבריתות (הר סיני- ערבות מואב- הר גריזים) ביחד, אנו מבינים שאחת משפיעה על השנייה! מה שקורא בברית אחת חייב להופיע בברית האחרת כדי שנלמד ששלושן קשורות יחד. כשיהושע יבנה מזבח על הר עיבל, בברית שהוא כורת שם, גם בהתחלת ספר יהושוע וגם בסוף הספר, הוא בונה מזבח ומקריב עולות ושלמים. משה מצווה שהאבנים האלה שישמשו לכתיבת התורה ובניין מזבח בעבור הירדן, חייבות להיות ללא שימוש בברזל:

דברים כו-ה) וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל:(ו) אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ

משה בעצמו בנה מזבח והקריב עולות וזבחים בהר סיני . שם, לא קראנו על מצווה כזו מצד ה'. אבל ברור שהמזבח (סיפור האגנות) מקביל למה שקרה בספר יהושוע.

 

 

• הברכות (הרב מנשה וינר)

בפרשה שלנו, משה מצווה שבהר גריזים והר עיבל, שישה שבטים יעלו בכל הר ולמטה, הכהנים הלויים יאמרו ברכות וקללות והעם יענו "אמן". מה בדיוק אמרו הלויים?

לפי המשנה והגמרא, הם אמרו 12 משפטים המתחילות ב"ארור" הכתובות בפרשה שלנו בפרק כז :

משנה מסכת סוטה פרק ז משנה ה [ג] ברכות וקללות כיצד כיון שעברו ישראל את הירדן ובאו אל הר גריזים ואל הר עיבל שבשומרון שבצד שכם .. ששה שבטים עלו לראש הר גריזים וששה שבטים עלו לראש הר עיבל והכהנים והלוים והארון עומדים למטה … הפכו פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה ואלו ואלו עונין אמן הפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה (דברים כ"ז) ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה ואלו ואלו עונין אמן עד שגומרין ברכות וקללות …

לפי המשנה אם כן, הלווים קראו את הפסוקים המופיעות בפרק כז, שכוללים 12 "ארורים"

דברים פרק כז (טו) אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת יְקֹוָק מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר וְעָנוּ כָל הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן: ס (טז) אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן:

 

זה נראה יפה וברור,  אבל זה לא מסתדר עם פשט הפסוקים והסברה:

הרי שלא כתוב בפרשה "ברוך האיש אשר לא יעשה פסל.."! אלא רק "ארור האיש אשר יעשה פסל .."!

אם באמת כך היו פני הדברים, למה שהתורה תכתוב את הגרסה של הארור ולא הגרסה של הברוך? הרי תמיד בתורה הברכות קודמות ועדיפות על הקללות!

ויש עוד בעיה: אין שום משמעות לברכה כזו "ברוך מי שלא יעשה פסל.." וכל שאר המשפטים הכתובים בפרשה , יש בהם טעם רק כמצוות לא תעשה. מוזר מאוד להגיד "ברוך" עבור מי שלא יעבור מצוות לא תעשה ! הרב מנשה מציע דבר פשוט מאוד:  הלווים, מתחת להרים, קראו את הפרשה הבאה, בפרק כח:

דברים פרק כח (א) וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ …(ג) בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה: (ד) בָּרוּךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ:……

(טו) וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ ..טז) אָרוּר אַתָּה בָּעִיר וְאָרוּר אַתָּה בַּשָּׂדֶה..

הטקסט הזה, המופיע כמה פסוקים אחרי הקודמים, כוללות ברכות וקללות ונראה שהן אלה שנאמרו כ"ברכות" וכקללות". נשארה השאלה באיזה מעמד נאמרו 12 הארורים שבפרק כז? אולי במעמד אחר בהר גריזים. אולי במעבר לירדן מול 12 האבנים שנלקחו בירדן.

יש לציין שה"ארורים" האלה עוסקים רק בדברים שהאדם עושה עובר עליהם בסתר. בינו לבין עצמו. לכן, יש סיבה שתחול עליו קללה מיוחדת כי אין אף אחד שרואה אותו ויש צורך להטיל על ראשו איום של קללה, במיוחד כשהעם מקבל על עצמו את הערבות ההדדית (שתתבטא בסיפורו של עכן במלחמת העי).

בהקשר להסבר הזה, מציע הרב וינר לחתוך את הפסוקים של הפרק כז כך:

 

 

משה מצווה על כתיבת התורה באבנים מיד אחרי מעבר הירדן	דברים פרק כז (א) וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: (ב) וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד: (ג) וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ:
משה מצווה על מעמד הר עיבל וגריזים	(ד) וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד:(ה) וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל:(ו) אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:(ז) וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:(ח) וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב: ס
יש לקרוא את שני הפסוקים האלה כפתיחה לפרק כח	(ט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:(י) וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְוֹתָו וְאֶת חֻקָּיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: ס
12 הארורים	(יא) וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר:(יב) אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן:(יג) וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִי:(יד) וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם: ס(טו) אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה … (כו) אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן: פ
הברכות והקללות שנאמרו על ידי משה ושיאמרו גם כן בהר עיבל וגריזים	דברים פרק כח (א) וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ:(ב) וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ: (ג) בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה:(ד) בָּרוּךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ:…..(טו) וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ:(טז) אָרוּר אַתָּה בָּעִיר וְאָרוּר אַתָּה בַּשָּׂדֶה:….

 

 

מקורות עבור "שתי המצוות " הראשונות

 

1*  מצוות ביכורים

דברים פרק כו (א) וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ:(ב) וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם:(ג) וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ:(ד) וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:(ה) וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ

  " אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב:(ו) וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה:(ז) וַנִּצְעַק אֶל יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע יְקֹוָק אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ:(ח) וַיּוֹצִאֵנוּ יְקֹוָק מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים:(ט) וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:(י) וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי יְקֹוָק וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:"

(יא) וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ: ס

 

2*   וודוי מעשר:

(יב) כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ:(יג) וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ

    "   בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי:(יד) לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי:(טו) הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: "ס

 

תזכורת על תרומות ומעשרות לפי השנים

 

השנה	תרומה לכהן	מעשר לוי	מעשר שני	מעשר עני
1
2
3
4					בחג הפסח ביעור מעשר
5
6
7	שמיטה				בחג הפסח ביעור מעשר

 

• תרומה= נותנים משהוא לכהן
• מעשר ללוי= עשירית מהיבול ללוי
• מעשר שני= עשירית מהיבול אוכלים בירושלים
• מעשר עני= נותנים לעניים
• אחרי שלוש שנים, בפסח של השנה הבאה, עושים

1. ביעור מעשר בערב חג הפסח
2. ווידוי מעשר במנחה של יום טוב שני של פסח (שביעי של פסח)

 

 

3* מקורות שבהם התורה כבר ציוותה על מצוות אלו מקודם:

 

דברים פרק יד (כב) עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה.

(כח) מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ:

(כט) וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה: ס

 

דברים פרק כו  (יב) כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ:(יג) וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי:

 

שמים לב שהפסוקים כח-כט של פרק יד מצד אחד והפסוקים שלנו דומים מאוד!

 

שמות פרק כג (יט) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ: ס

שמות פרק לד (כו) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ: פ

 

4* עבדים היינו

 

דברים פרק ו (כ) כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם:(כא) וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ

עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיּוֹצִיאֵנוּ יְקֹוָק מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה:(כב) וַיִּתֵּן יְקֹוָק אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ:(כג) וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ:(כד) וַיְצַוֵּנוּ יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה:(כה) וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ:

 

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קטז עמוד א מתחיל בגנות ומסיים בשבח מאי בגנות? רב אמר: מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו. [ושמואל] אמר: עבדים היינו.

 

5* מבנה קובץ המצוות בספר דברים

קובץ המצוות הגדול של ספר דברים(הקטע באמצע), נמצא במסגרת הברית: לפניו, בהתחלת פרשת ראה, משה מדבר על ברכה וקללה ,ואחרי סיומו, בפרשה שלנו, מתפרשת הצורה שבה הברכה והקללה יינתנו

דברים פרק יא (כו) רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה:(כז) אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ..כח) וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם ..ס(כט) וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל:(ל) הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה:

 

דברים פרק יב (א) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה:

…… פרשת ראה, פרשת משפטים, פרשת כי תצא, התחלת פרשת כי תבוא

 

(התחלת פרשת כי תבוא) ביכורים,  ווידוי מעשר

 

דברים פרק כו (טז) הַיּוֹם הַזֶּה יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:(יז) אֶת יְקֹוָק הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ:(יח) וַיקֹוָק הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו:(יט) וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר: ס

 

דברים פרק כז (א) וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם:(ב) וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד:(ג) וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ:(ד) וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד:

דברים פרק יב (ה) כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה:(ו) וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם:

 

 

 

 

 

 

 

6* מקורות עבור המאמר "ברית חדשה?":

 

 

 

	הר סיני		משה – ערבות מואב			ארץ ישראל -יהושוע
הבריתות	לוחות ראשונים	לוחות שניים	ערבות מואב	הציווי בעבור הירדן	הציווי להר עיבל	מעבר לירדן	בהר עיבל	שכם
	שמ' יט-ה..	שמ' לד-א	דב' כז-ב	דב'-כז-ב	דב'-כז ד	יהושע ד	יהושע ח'	יהושע כג
	1,2	3	4,7,8	5	6	9	10	11
אבנים	2 מאת ה'	2 מאת משה	–	אבנים גדולות	האבנים האלה	12 אבנים	אבנים	אבן גדולה
הכיתוב	ה'	ה'	–	בני ישראל	בני ישראל		יהושע	יהושע-ספר
המטרה	סגולה- ממלכת כהנים וגוי קדוש		עם סגולה-עם קדוש	ביאה לארץ		עדות למעבר הירדן	קיום מצוות משה	עדות
מזבח	תחת ההר 12 מצבות	–	–	אבנים=מזבח	מזבח אבנים-עולות שלמים		לה'- ללא ברזל- עולות..	–

 

1. פרשת יתרו שמות פרק יט (ה) וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ:(ו) וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(ז) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְקֹוָק:

שמות פרק כ (כ) מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ:(כא) וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ:

2. פרשת משפטים:שמות פרק כד (ד) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי יְקֹוָק וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:(ה) .. וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים (ו) וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ:(ז) וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע:…(יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם:

 

3. פרשת כי תישא לוחות שניים-שמות פרק לד (א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ:

 

4. דברים פרק כו (טז) הַיּוֹם הַזֶּה יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:(יז) אֶת יְקֹוָק הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ:(יח) וַיקֹוָק הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו:(יט) וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר: ס
5. דברים פרק כז (א) וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם:(ב) וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד:(ג) וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ:

 

6. (ד) וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד:(ה) וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל:(ו) אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:(ז) וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:(ח) וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב: ס(ט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:(י) וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְוֹתָו וְאֶת חֻקָּיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: ס(יא) וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר:(יב) אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן שִׁמְעוֹן

 

7. דברים פרק כח (סט) אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב: פ

 

8. דברים פרק כט (ג) וְלֹא נָתַן יְקֹוָק לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה:….(ט) אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם ..:(יא) לְעָבְרְךָ בִּבְרִית יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם:(יב) לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב:(יג) וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת:(יד) כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם:

 

9. יהושע פרק ד (א) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ כָל הַגּוֹי לַעֲבוֹר אֶת הַיַּרְדֵּן פ וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר:(ב) קְחוּ לָכֶם מִן הָעָם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד מִשָּׁבֶט:(ג) וְצַוּוּ אוֹתָם לֵאמֹר שְׂאוּ לָכֶם מִזֶּה מִתּוֹךְ הַיַּרְדֵּן מִמַּצַּב רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים הָכִין שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים וְהַעֲבַרְתֶּם אוֹתָם עִמָּכֶם וְהִנַּחְתֶּם אוֹתָם בַּמָּלוֹן אֲשֶׁר תָּלִינוּ בוֹ הַלָּיְלָה: …(יט) וְהָעָם עָלוּ מִן הַיַּרְדֵּן בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְגָּל בִּקְצֵה מִזְרַח יְרִיחוֹ:(כ) וְאֵת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר לָקְחוּ מִן הַיַּרְדֵּן הֵקִים יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל:(כא) וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אֲשֶׁר יִשְׁאָלוּן בְּנֵיכֶם מָחָר אֶת אֲבוֹתָם לֵאמֹר מָה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה:(כב) וְהוֹדַעְתֶּם אֶת בְּנֵיכֶם לֵאמֹר בַּיַּבָּשָׁה עָבַר יִשְׂרָאֵל אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה:(כג) אֲשֶׁר הוֹבִישׁ יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם אֶת מֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵיכֶם עַד עָבְרְכֶם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם לְיַם סוּף אֲשֶׁר הוֹבִישׁ מִפָּנֵינוּ עַד עָבְרֵנוּ:

 

10. יהושע פרק ח (אחרי מלחמת העי)(ל) אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר עֵיבָל:(לא) כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד יְקֹוָק אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה מִזְבַּח אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת אֲשֶׁר לֹא הֵנִיף עֲלֵיהֶן בַּרְזֶל וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לַיקֹוָק וַיִּזְבְּחוּ שְׁלָמִים:(לב) וַיִּכְתָּב שָׁם עַל הָאֲבָנִים אֵת מִשְׁנֵה תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר כָּתַב לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(לג) וְכָל יִשְׂרָאֵל וּזְקֵנָיו וְשֹׁטְרִים וְשֹׁפְטָיו עֹמְדִים מִזֶּה וּמִזֶּה לָאָרוֹן נֶגֶד הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק כַּגֵּר כָּאֶזְרָח חֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר גְּרִזִים וְהַחֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר עֵיבָל כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד יְקֹוָק לְבָרֵךְ אֶת הָעָם יִשְׂרָאֵל בָּרִאשֹׁנָה:(לד) וְאַחֲרֵי כֵן קָרָא אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה כְּכָל הַכָּתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה:(לה) לֹא הָיָה דָבָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֲשֶׁר לֹא קָרָא יְהוֹשֻׁעַ נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַגֵּר הַהֹלֵךְ בְּקִרְבָּם: פ

 

11. יהושע פרק כג (א) וַיְהִי מִיָּמִים רַבִּים אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֵנִיחַ יְקֹוָק לְיִשְׂרָאֵל מִכָּל אֹיְבֵיהֶם מִסָּבִיב וִיהוֹשֻׁעַ זָקֵן בָּא בַּיָּמִים:….יהושע פרק כד (ב) וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים:(ג) וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן <וארב> וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעוֹ וָאֶתֶּן לוֹ אֶת יִצְחָק:(ד) וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵׂעִיר לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם:….(כא) וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל יְהוֹשֻׁעַ לֹא כִּי אֶת יְקֹוָק נַעֲבֹד:…(כד) וַיֹּאמְרוּ הָעָם אֶל יְהוֹשֻׁעַ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ נַעֲבֹד וּבְקוֹלוֹ נִשְׁמָע:(כה) וַיִּכְרֹת יְהוֹשֻׁעַ בְּרִית לָעָם בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּשֶׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט בִּשְׁכֶם:(כו) וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹהִים וַיִּקַּח אֶבֶן גְּדוֹלָה וַיְקִימֶהָ שָּׁם תַּחַת הָאַלָּה אֲשֶׁר בְּמִקְדַּשׁ יְקֹוָק: (כז) וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם הִנֵּה הָאֶבֶן הַזֹּאת תִּהְיֶה בָּנוּ לְעֵדָה כִּי הִיא שָׁמְעָה אֵת כָּל אִמְרֵי יְקֹוָק אֲשֶׁר דִּבֶּר עִמָּנוּ וְהָיְתָה בָכֶם לְעֵדָה פֶּן תְּכַחֲשׁוּן בֵּאלֹהֵיכֶם:

 

12. דברים פרק כז (א) וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם:(ב) וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד:(ג) וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ:
13. (ד) וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד:(ה) וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל:(ו) אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:(ז) וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:(ח) וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב: ס
14. (ט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:(י) וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְוֹתָו וְאֶת חֻקָּיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: ס
15. (יא) וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר:(יב) אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן:(יג) וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִי:(יד) וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם: (טו) אָרוּר הָאִישׁ …..כו) אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן: פ
16. דברים פרק כח (א) וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ:(ב) וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:(ג) בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה:……………..(סט) אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב: פ