בע"ה י אלול התשע"א וגם יט אלול התשע"ב
מישל בן שושן
כי תבוא אה
"אור החיים" הקדוש
"והיה כי תבוא אל הארץ…"
אין "והיה" אלא לשון שמחה. הפסוק שלנו מלמד :אין שמחה אמיתית אלא בארץ ישראל!!. שנאמר "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה".
לע"ד: עוד לפחות פעמיים יופיע עניין השמחה בפרשה :
- "ושמחת בכל הטוב"
- "על אשר לא עבדת..בשמחה…"
כאילו העבודה בשמחה בארץ ישראל היא המטרה הנשגבה! השמחה איננה אמצעי אלא מטרה!! כמו שהאהבה היא מטרה והיראה אמצעי.
"…אשר ה' א' נותן לך נחלה.."
מה בא הכתוב ללמדנו?
- שחייבים לדעת שה' הוא זה שמנחיל לנו את הארץ ולא כוחנו בלבד.
- שה' נותן לנו את הארץ "על מנת שנקבל אלהותו עלינו"!!!! כלומר שהדרך להכיר בה' כאלוהים שלנו עוברת בהכרח על יישוב ארץ ישראל!! זה מזכיר את הגמרא ש"מי שדר בחו"ל דומה למי שאין לו אלוה". נזכור גם שמייד כשה' נראה אל אברהם , הוא מדבר על ישיבה בארץ ישראל. היום , יש הרגשה שאפשר להיות "דתי" ולשבת בחו"ל. הא"ה הקדוש שולל עמדה זו. אין קשר אמיתי עם האלוהים אלא דרך הישיבה בארץ ישראל! (הא"ה עלה בעצמו לארץ ).
"…ורישתה וישבת בה. ולקחת מפרי האדמה…"
יש כאן ארבע מצוות ולא אחת בלבד.
- כי תבוא…כמו שאמרנו לעיל, יש מצווה להכיר שה' הוא המנחיל לנו את הארץ
- ורישתה = יש מצווה לגרש את כל הגויים היושבים בארץ ישראל, "ואפילו אם יש ליהודים מספיק מקום לשבת בו", מצווה היא לגרש הגויים מעל האדמה כולה!!.
- וישבת בה= מצוות יישוב הארץ.
- ולקחת מפרי …= מצוות הבאת ביקורים.
"וענית ואמרת…"
ווידוי ביכורים שאומר מביא הביכורים בבית המקדש מתחיל בשני המילים האלה. מה פירושם? הרי לא שואלים אותו לפני כן , אז למה כתוב "וענית"?
הא"ה מציע פירוש מעניין:
וענית= תמיד צריך להתחיל במעמדה של הכנעה, ענווה, "עניות". כעני המקבל מתנה גדולה . על כן, בהגדה של פסח קבעו חכמים ש"מתחיל בגנאי ומסיים בשבח". ואכן, מתחיל הוא ב"ארמי אובד אבי..שעבוד מצרים…
ואמרת= בסוף, אתה מספר את הטובות שהגיעו לך בגאווה ובראש מורם, כדי להלל למי שנתן לך כל זאת , זה הסיום של "מסיים בשבח" של ההגדה. וכאן הוא אומר "ועתה הבאתי …".
"..וירעו אותנו המצרים…"
לא כתוב "וירעו לנו"! אלא הם גרמו לנו להיות רעים בתוכנו! הם קלקלו אותנו! הפכו אותנו לרעים!
"…ויעננו, ויתנו עלינו עבודה קשה"
ויעננו= הוציאו מאיתנו את הכוח להילחם נפשית נגד היצר הרע! הם שברו את רוחנו!
עבודה קשה= המצב שבו היצר הרע תוקף כל הזמן, ללא הרפיה. !
מסתבר שה"שעבוד" האמיתי הוא לא העינוי הפיזי אלא אובדן הכוח להילחם, שבירת רוחו של האדם, הפיכתו למי מסכים לכל מה שאומרים לו לעשות בלי כוח להתנגד!! היציאה ממצרים היא היכולת שניתנת לאדם להתנגד! להביע עמדה, לא להיות "רובוט" ולא בהמה. כוח החופש של רוח האדם.
"ונצעק אל ה'..וישמע את קולנו…."
לומדים שני דברים מהפסוק:
- שתמיד יש להתפלל. לא לקבל שום דבר רע בלי נסיון לשנותו. זה הוא כוח הבסיסי של רוח האדם!
- מלמד שגם אם ה' הוא זה שהכניס את היצר הרע בנו, גם אם יודעים שה' בעצמו שם אותנו במצב הרע שאנו נמצאים בו, התפילות שלנו יכולים לשנות את המצב ולשכנע אותו לבטל מאיתנו הרעה.
לע"ד: מה ה' "שמע" פתאום שלא שמע לפני כן? מה הוא "ראה" שהוא לא ראה לפני כן? נראה לי שה' היה מחכה שהעם ירגיש בצרה שבו היה נמצא! ה' ידע בדיוק מה קורא במצרים כל הזמן. החידוש שגרם לו לשמוע ולראות זה השינוי שחל בתוך עם ישראל שהרגישו מתאום שהמצב לא טוב להם! שזה גורם להם להיות יותר רעים!
מכאן, ניתן ללמוד שה' עוזר לאדם רק אחרי שהאדם בעצמו מרגיש צורך ורצון להיעזר! התפילה שיכול לעשות האדם באה להביע את הרצון והמודעות הזאת. מיד אחרי שה' שומע את התפילה הזאת, אז הוא עונה ועוזר!
"ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים"
ריבוי הפעלים בפסוק אומר דרשני! הא"ה נותן שני פירושים אפשריים לחמשת הפעלים. הפירוש הראשון משווה אותם לחמש מצוות שמגנים על האדם תמיד מרוח העבדות והפירוש השני משווה אותם לחמשת החומשים שכל אחד מפיח בנו כוח משלו:
| יציאת מצרים על ידי: | מצוות העוזרות להישאר חופשיים
ולא לחטוא בחזרה לעבדות |
5 חומשי התורה עוזרים להפיח רוח החופש בלומדה ומצילתו מהיצר הרע. |
| ביד חזקה | ספר בראשית: מעשה ידי הבורא | |
| בזרוע נטויה | תפילין של יד | ספר שמות: יציאת מצרים וקריעת הים |
| במורא גדול | תפילין של ראש: וראו כל עמי הארץ כי שם ה'…ויראו ממך | ספר ויקרא: מורא מקדש |
| באותות | ציצית . | ספר במדבר: חניית העם באותות מסביב למשכן |
| ובמופתים | מדודה | ספר ד ברים: משה מספר את מופתי ההשגחה לישראל |
"ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש (כו-ט)"
"עמידת הנפש שם לבד יש לה בו שעשוע כנגד גן עדן" כלומר, ההימצאות בתוך ארץ ישראל לבדה מרימה את הנפש ויכולים להגיש את טעם גן עדן של מטה!
"ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי…(כו-י)"
אפילו אם היושב בארץ ישראל מרגיש כבר את טעם גן עדן התחתון, הבאת הביכורים (וקיום המצוות) מטעימה לו את הגן עדן העליון!
"את ה' האמרת היום לך לאלוהים.."(כו-יז)
הכניסה לארץ גורמת לשינוי השגת האלוהות! פתאום, ישראל ירגישו שה' הוא האלוהים שלהם , דבר שכנראה לא היה מספיק עמוק אפילו בהר סיני!! כי הדר בחוץ לארץ דומה למי שאין לו אלוה"(כתובות קי:)
"וה' האמירך היום לו לעם סגולה..(כו-יח)"
גם היחס של ה' כלפי ישראל משתנה ומתחזק אחרי הכניסה לארץ.
עם ישראל יהיה עמו של ה' אפילו אם יהיה עם אחר שיהיה יותר "זכאי", אפילו אם ישראל יסריחו. זה יהיה כמו נישואין קתוליים! אין אפשרות להתגרש! ויש כאן קביעה ששום עם אחר לא יוכל להשיג את מעלת ישראל.
בנוסף קובע הא"ה הקדוש: "כל המצוות, אינם אלא שמירה מתיעוב ולכלוך הנפש, ובהשלמת שמירת המצוות יהיה האדם שלם מכל מום"
"ויצו משה וזקני ישראל את העם…(כז-א)."
"במקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב"(ברכות יט) לכן כתוב כאן שזקני ישראל השתתפו בהודעה הזאת לעם: אם יש חילול השם, יש לפעול ולא לחשוש מכבוד הרב. כלומר, אפילו אם החילול בא מהרב עצמו, אין לחשוש לפעול נגד חילול ה' מפאת כבודו!!
,וכתבת עליהן את כל דברי …למען אשר תבוא אל הארץ אשר ה' א' נותן לך…כאשר דבר ה' לאבותיך לך"(כז-ג)
עד עכשיו, היה ברור שאין אנו יכולים לתלות את שייכותנו לארץ ישראל בזכות מעשינו הטובים. כמו שמשה אמר: לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא …" הכל היה תלוי בשבועה של ה' לאבות. ההבטחה לאבות היא זאת שאפשרה לנו לבוא לארץ ישראל.
אבל עכשיו שישראל כורתים ברית חדשה עם ה',. כשכולם מקימים אבנים על הר עיבל וכותבים עליהם את דברי הברית וכולם מצהירים על הר גריזים והר עיבל את הברכה והקללה, עכשיו, הכל מתחיל להיות תלוי בזכותם!!
כבר לא הכל תלוי בזכות האבות. עכשיו הכל מתחיל להיות כן תלוי בזכות המעשים של שיראל בכל דור. אם הם זוכים הם נשארים על הארץ ואם לא, הם גולים!!
וזה פירוש המילה "לך, בסוף הפסוק. עד כה זה היה לאבותיך, אבל המטרה היא עכשיו שזה יהיה "לך" תלוי בזכותך!!
בפרשיות הקודמות היה כתוב ש"לא בצדקתך..אתה בא לרשת את ארצם.." ושם , הסביר הא"ה שבעיקר זכות האבות ורשעת הגויים מזכה את ישראל בארץ כנען. אבל כאן יש חידוש עצום: במידה והעם יכתוב את התורה על האבנים (כלומר ידעו איך לשלב את החומר לרוח, איך ליישם את דברי התורה בארץ האבנים) אז כן יהיה להם זכות לזכות בארץ!!
"לשמור לעשות"
לשמור= מצוות לא תעשה
"לעשות"= מצוות עשה.
מצוות לא תעשה מאפשרים את קיום מצוות עשה. ללא קבלת מצוות לא תעשה, אין מקום למצוות עשה. אבל המטרה היא מצוות עשה! ה"לשמור" הוא כדי "לעשות"!
"..והיו בך לאות ולמופת.."(כח-כא)
כשאדם עושה עברה, זה נרשם על מצחו!! זה פירוש "בך"!!
"… ובזרעך עד עולם"
ובנוסף, החטא "עובר" אל הדורות הבאים. הבנים יכולים לשנות כיוון ולא להמשיך במעשה ההורים אבל הם מתחילים את חייהם עם מטען שלילי!
זה מצדד את המחקר החדש שגילה שיש מערכת המשפיעה על קריאת הד.נ.א של האדם . מערכת זו מושפעת רבות על ידי ההתנהגות של האדם בחייו. השפעה זו עוברת אחר כך בתוך הד.נ.א של האדם לבניו! כך שיש השפעה של ההתנהגות על התורשה הבאה!
"..תחת אשר לא עבדת את ה' א' בשמחה ובטוב לבב.."
הא"ה מחלק את הקללות לשלוש קבוצות.
- הראשונה היא על ביטול לימוד התורה
- השנייה היא על עבירת מצוות לא תעשה
- השלישי היא על ביטול מצוות עשה.
והפסוק שלנו מתחיל את הקבוצה השלישית כלומר, חוסר השמחה קשור לביטול מצוות עשה. מצוות לא תעשה קשורים ליראה אבל העשייה היא קשורה לשמחה.
קללות כי תבוא וקללות בחוקותי
ההבדל העיקרי בין הקללות הנמצאות בפרשת בחוקותי ואלה הנמצאות בפרשת כי תבוא הן:
- בפרשת בחוקותי הקללות הם בלשון רבים וכאן הן בלשון יחיד
- בפרשת בחוקותי יש בסופן נחמה :"וזכרתי את בריתי…."
ההסבר פשוט וחשוב:
בפרשת בחוקותי, מדובר על הקללות לכלל עם ישראל. ולכן יש בהן נחמה.
אבל כאן, מדובר על קללות ליחידים, וייתכן שיהיו אנשים יחידים שאין להם תקומה ויודחו מעם ישראל! לכן אין נחמה כאן!
לכן, חשוב מאוד להיכלל בתוך הכלל!!
"מכות גדולות ונאמנות וחלאים רעים ונאמנים"(כח-נט)
לכל מחלה יש פקודה להיכנס לפלוני בתאריך זה ולצאת בתאריך זה. המחלות נאמנות לפקודה שקבלו מלמעלה! הן נאמנים לשליחותן! (זה מזכיר לי לימוד של הסבא שלי ז"ל)
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 