בע"ה טו אלול התשעז
מישל בן שושן
כי תבוא פי
ברית חדשה (הרב יונתן גרוסמן)
בפרשה שלנו מגיעים לשיא , לנקודה שאליה כל הספר דברים מפנה: כריתת ברית חדשה.
- מה היא הברית החדשה הזו.
יש עמעום בקשר להגדרת הברית החדשה הזו. האם זו "ברית ערבות מואב" שנכרתה בנוכחותו של משה, בעבר המזרחי של הירדן. או שמדובר בברית שעתידה להיכרת בהר עיבל, על ידי יהושוע, אחרי כיבוש הארץ.
יש פסוקים שמעודדים את האפשרות הראשונה. למשל:
דברים פרק כח(סט) אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב: פ
ויש פסוקים שמחזקים את האפשרות השניה, למשל:
דברים פרק כו (ד) וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד:
ברור שהטקס העיקרי שמתואר בפרשה שלנו אמור להיערך בהרי גריזים ועיבל. חצי העם עומד על הר אחד והשני על ההר השני. שם יש להקים מזבח ושם נציב את האבנים שהעם יכתוב בהן את דברי הברית.
אם כן, המסקנה מתבקשת: הברית החדשה תיכרת בארץ ישראל אחרי הכניסה והכיבוש.
אם כן, למה התורה מספרת על "ברית בערבות מואב"? כדי לחבר בין שתי הבריתות: סיני ועיבל!
משה הוא זה שמחבר בעצמו את שתי הבריתות. שלא יגידו שהברית החדשה פוסלת את הראשונה או שאין קשר ביניהן. משה בעצמו, זה שעלה על הר סיני, הוא זה שמצווה על הברית בעיבל. וכשיהושוע יקיים את הברית שם, הוא יזכיר שהוא עושה זאת במצוות משה:
יהושע פרק ח (ל) אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר עֵיבָל:(לא) כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד יְקֹוָק אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה מִזְבַּח אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת אֲשֶׁר לֹא הֵנִיף עֲלֵיהֶן בַּרְזֶל וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לַיקֹוָק וַיִּזְבְּחוּ שְׁלָמִים:
אין שלוש בריתות! יש ברית בהר סיני וברית בהר עיבל. ומה שקורה בערבות מואב זה חיבור בין שתיהן! העובדה שמשה הוא זה שנותן את הפרטים והתוכן של הברית בהר עיבל מספיקה לחבר בניהן.
- למה שתי בריתות?
כדי לנסות ולענות על השאלה הזו,יש לשים לב לכמה פרטים חשובים:
- יש כמה דברים שזהים בין ברית סיני לברית עיבל:
- יש הר!
- יש אבנים!
- כותבים על האבנים
- יש מזבח עם אותן המגבלות לבניתו (שמות פרק כ (כ) מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי …(כא) וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ:)
- יש ועולות ושלמים (דברים:(ז) וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם)(שמות כד ה וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים)
- העם מתבקש לאשר את הברית
- יש שתים עשרי "מצבות" או אבנים.
- הלויים והכהנים לוקחים חלק נכבד בטקס. (משה נותן התורה ללויים בסיני והלויים נמצאים בתווך בין עיבל וגריזים).
- משה נשאר ארבעים יום בראשונה והעם נשאר ארבעים שנה בשניה
- משה לא אכל במשך ארבעים ימים בהר סיני(. והעם לא אכל לחם במשך ארבעים שנות המדבר שקדמו לברית החדשה (דברים כח(ה) לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:)
- אבל יש כמה הבדלים משמעותיים:
- יש שני הרים ולא הר אחד. עם חלוקה לברכות וקללות בברית עיבל
- בהר סיני, ה' בעצמו כתב את הדברים על האבנים. בארץ, העם כותב בעצמו את דברי הברית על האבנים.
- הר סיני נמצא בחוץ לארץ והר עיבל נמצא בארץ! וכתומאה מזה בראשונה משה נמצא ובשניה יהושוע מנהיג.
ברור אם כן, שיש פן חדש בברית השנייה: עם ישראל כותב בעצמו את דברי הברית. הם אלה שעולים על ההר. ה' נשאר "בשמים".יהושוע איננו "איש האלוהים". יהושוע, בפרק כד, מתאר את הטקס כבחירה חופשית של העם אחרי שהם חווה עליות ומורדות בכיבוש הארץ. העם חצוי בין אחיזה בתרבויות המקומיות האליליות והתורה. אין על העם "הר כגיגית". הם עזבו את המצב התלותי של המדבר.הם עצמאים יותר ובחירתם נראית יותר חופשית ובוגרת.
תשובות אפשריות לשאלה:
- אולי הברית הראשונה ניתנה במדבר והיה צריך לחדש ברית חדשה עבור הדור הנכנס לארץ? אינני סובר כך. כי הרי במתן תורה בהר סיני, עדיין לא נגזר עליהם להישאר במדבר ארבעים שנה. הם היו אמורים לקבל התורה ולהיכנס לארץ מיד אחר כך (אחד עשרה יום מחורב..) אם כן, התורה בסיני ניתנה לאלה שהיו אמורים להיכנס לארץ. אין צורך בתורה חדשה עכשיו!
- אולי יש דברים שהשתנו בין הדור הראשון והדור השני שמחייב שינוי ברית?. שינוי כזה קורה כמעט בין כל דור. האם נחדש ברית בכל דור? אני לא חושב שהברית החדשה לא לקחה בחשבון שינויים עתידיים אלה.
3.אולי לפני הכניסה יש צורך ב"ערבות" בין כל חלקי העם וזה מסביר את השם "ברית ערבות מואב".? נראה לי שגם בסיני היתה ערבות כזו. כל העם, כאיש אחד ענו נעשה ונשמע!
- התשובה של הרב מנשה וינר נראית לי מהפכנית ונכונה מאוד:
תורת עם ישראל (הרב מנשה וינר)
אנו רגילים לחשוב שעם ישראל "קיבל" את התורה. והוא אמור רק לקיים אותה. התורה באה מלמעלה. עם ישראל נמצא למטה. ככל שהאדם מתעלה יותר הוא "משיג" יותר את התורה שנתן לו ה'.
הרב מנשה וינר יוצא נגד הפרדיגמה הזו!: הוא טועם שלתורה יש כמה צונורות לבוא לידי ביטוי בעולם
- צינור אחד, הוא הצינור של הר סיני: ה' יורד ונותן את התורה שבכתב למשה
- צינור שני, הוא עם ישראל בעצמו!!! "אורייתא ועם ישראל חד הם" עם ישראל הוא בעצמו ביטוי של התורה!! קוראים לזה, התורה שבעל פה. וזה קורא בשני אופנים:
- על ידי החכמה:
החכמה היא המאמץ האישי, השכלי, הרוחני, של כל חכם בישראל שדרכו עובר רצון ה'! זה מסביר את האמרה ש"כל מה שתלמיד חדש עתיד לחדש ניתן בהר סיני". אפילו המחלוקות בין החכמים הם ביטוי של התורה עצמה.
יש כאן סוד גדול שקשה מאוד להבין אותו: הבחירה החפשית הגמורה שמאפשרת לחכם לדרוש ולתקן תקנות ולקבוע הלכה, מזדהה עם רצון ה' מלמעלה!!. זה נראה הזוי, בלתי הגיוני אבל זו האמת לאמיתה! וזה קורה בארץ ישראל. אווירה דארץ ישראל מחכימה. רק מי שקשור לארץ ישראל יכול להביע את החכמה שח התורה שבעל פה. כשאנו לומדים שה' מסר למשה גם את התורה שבעל פה בהר סיני, אנו מקבלים על עצמנו את הזהות שיש בין כל מה שכל תלמיד חכם יחדש ורצון ה' . אנו מעידים על חיבור הדוק בין התורה שבכתב והתורה שבעל פה!
- על ידי הנבואה:
זו דרך אחרת לגמרי. הנביא הוא צינור של דבר ה'. ככל שהוא מצליח לבטל את עצמו הוא יעביר את דבר ה' יותר נאמנה. משה היה הנביא היחידי שהצליח (בארבע החומשים הראשונים) לבטל את עצמו לגמרי ולהיות צינור ישיר של דבר ה'. ה' היה מדבר מפי גרונו של משה. הוא התנבא ב"זה הדבר". אבל שאר הנביאים מתנבאים ב"כה אמר ה'" כלומר, הנה בערך מה הוא דבר ה'. יש כמה דרגות בנבואה. יש גם רוח הקודש. אין קשר בין הנבוא לחכמה. אבל זה צינור אחר שדרכו עובר דבר ה'. הנבואה הופסקה בראשית בית שני. לכן, אין לנו מושג ממשי על מה היא נבואה אבל אנו לומדים על דרגה זו ואנו מתפללים שתחזור לעם ישראל. בנתיים יש לנו רק החכמה כדי לפתח את התורה שבעל פה.
ספר דברים, הספר של משה רבנו , מחבר בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה. בספר דברים, משה איננו מדבר כנביא שה' מדבר מפי גרונו. משה, בספר דברים הוא גם כן "חכם". משה מבטא את הפן האישי בהעברת דברי ה'. משה מלמד שהתורה, מעכשיו, יכולה לעבור גם דרך עם ישראל בעצמו. דרך החכמים.
זו לא רק "אפשרות" נוספת. זו המטרה העליונה ביותר!! רצון ה' היה להגיע למצב שעם ישראל יהיה מספיק בוגר לחכם כדי שהתורה תעבור דרכו!
הברית הראשונה בהר סיני היתה רק הSTARTER! ה"פוש" הראשון. ההתחלה של תהליך ששיאו בברית השניה בהר עיבל, כשעם ישראל יכנס לארץ ויקבל על עצמו להיות הוא בעצמו ביטוי של התורה!!! תהליך זה ממשיך לאורך כל ההיסטוריה היהודית והתורה ממשיכה בכל דור ועל ידי כל החכמים להתפרסם!! כמובן, שהיא תמיד מחוברת לתורה שבכתב שניתנה בסיני אבל החיים התוססים של התורה שבעל פה הם העיקר!! התורה שבכתב היא רק כמין "עוגן" שממנו כל החותים של התורה שבעל פה תוקעים בו את שורשיה.
משה רבנו, בספר דברים , על ידי הברית בערבות מואב מחבר:
- בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה
- בין הברית בסיני לברית בהר עיבל
- בין דבר ה' היורד מלמעלה ודבר ה' היוצא מפי חכמי ישראל לדורותיהם ולמחלוקותיהם.
- בין משה איש האלוהים למשה האדם, החכם והנביא.
לסיכום:
לא רק שהברית החדשה מתבקשת כדי לקיים את התורה שתצא מעם ישראל עצמו. אלא היא העיקרית! ברית הר סיני היתה רק ההתחלה שאילה נתייחס כל הזמן. שיאה של כל התורה כולה ששיאו של ספר דברים, שיאו של מפעל משה, יבוא לידי ביטוי בברית הר עיבל בארץ ישראל, על ידי כתיבת התורה על ידי עם ישראל על אבנים, דבר שמבטא את ערך התורה שבעל פה שתצא מפי כל חכם עתידי בישראל.
שתי הבריתות הן שני פנים של מטבע אחד. משה מחבר בין שני הפנים האלה.
איפה הברכות?(הרב מנשה וינר)
כשאנו קוראים את הפרשה, אנו מופתעים מאוד: יש כמעט רק קללות ואין כמעט ברכות! למרות שתמיד מדובר על ברכות וקללות.
מסכת סוטה, מסבירים שהלויים היו קוראים את הברכות מול אלה שעמדו על הר גריזים:
ברוך הָאִישׁ אֲשֶׁר לא יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת יְקֹוָק מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְלא שָׂם בַּסָּתֶר וְעָנוּ כָל הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן: ס ברוך מי שאיננו מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן: ס
…
ואחר כך היו פונים לשבטים שנמצאים בהר עיבל ואומרים הקללות:
אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת יְקֹוָק מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר וְעָנוּ כָל הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן: ס אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן: ס
…
אבל בתורה כתובות רק הקללות. כתוב רק שתים עשרה "ארור"! ולא ה"ברוך"!
וכן אחרי כן, אנו קוראים רשימה של 98 קללות איומות! ומעט מאוד ברכות .למה?
הרב וינר מסביר:
כל אחד היה מקבל ברכות בשמחה! כך לא בונים חוזה! חוזה נחתם ברצינות כשאנו מקבלים עלינו את הדברים הלא נעימים במידה ואנו מפירים את החוזה!! כדי לקבל עלי להיות יהודי אני חייב לקבל עלי את האפשרויות הנוראיות ביותר. רק כך אני יכול להיות חלק מהברית! חוזה מדבר ברובו על הבעיות שעלולים להיוולד!
גם דיני החתונה היהודית, למדנו דרך מקרי הגירושין בפרשה הקודמת!
זה גם מסביר שהמזבח שבונים עם ישראל נמצא בהר עיבל, הר הקללה ולא על הר גריזים, הר הברכה!!
גם יהושוע איננו מגיע לשכם לטקס הברית רק אחרי שעם ישראל הרגיש על בשרו את הבעיות של המלחמה והמכשולים המרובים על דרכו!
גם הגיור עובר דרך מכשולים רבים. מנסים להרתיע המתגייר: הוא יקבל עליו את הקללות הכרוכות בזהות היהודית! רק אם כן הוא מסכים, נקבל אותו ונראה לו הברכות ויוכל ליהנות מהם.
חלוקת השבטים (הרב מידן)
כדי להבין את חלוקת השבטים לשתי קבוצות, אחת בעלת שישה שבטים עלהר גרידים ושישה על הר עיבל, הרב מידן מציע הסבר פשוט:
אלה שעמדו על הר עיבל לקבל הקללה הם השבטים שישובים בגבולות הארץ: בצפון ובמזרח. אלה שיתמודדו על הבעיות הביטחוניות!
אלה שעומדים על הר גריזים ויקבלו הברכות, הם השבטים שמוגנים יחסית כי הם יושבים במרכז הארץ פנימה!
ארץ זב חלב ודבש (הרב מנשה וינר)
יש שני סוגי דבש:
- הדבש של הדבורים, הוא הדבש שיוצא מהחי, הוא הדבש שמדבר הפסוק "ארץ זבת חלב ודבש, כמו החלב שיוצא מהחי כך הדבש הזה היוצא מהדבורים. וזה קורא בדרך כלל על ההרים, היערות שקשה לקים שם חקלאות.
- הדבש של הפירות (כמו התמרים) הוא הדבש של הפסוק "ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש" בפסוק הזה, מדובר על פירות החקלאות שבדרך כלל יוצרים בעמקי הארץ.
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 