כי תבוא פי5

בע"ה י אלול התש"פ

מישל בן שושן

 

כי תבוא פי5

 

  1. תוכן הפרשה:

 

פרק כו                                   פרק כז                       פרק כח                             פרק כט

ביכורים      וידוי מעשר               ברית הר גריזים          ברית ערבות מואב    קונטקסטואליזציה של הברית

 

הקווים האנכיים מפרידים בין הנאומים השונים של משה. כל פעם שהתורה מדברת על משה בגוף שלישי, מקובל להגיד שנאום אחד הסתיים ונאום אחר מתחיל.

פרק כו הוא סוף הנאום השני,הארוך ביותר ,של משה ,שהתחיל בפרק ה' וכלל את עיקר קובץ המצוות של ספר דברים. מעניין לשים לב לזה בעת שהנאום הזה מסתיים בשני נאומים, שמשה מבקש מכל חקלאי לנאום , אחת לשנה (הביכורים) ואחת לשלוש שנים (ווידוי מעשר). כאילו משה רמבקש להעביר את השרביט שלו לעם עצמו. לפני מותו, משה מבקש שכל אחד ייקח את זכות הדיבור, ינאם, כפי שהוא עשה. אמנם במסגרת מוכתבת ועם מילים כתובים מראש. אבל מעניין שרק עכשיו, בסוף נאומו של משה, מדובר על נאומים של העם. באופן פרטי (ביכורים וווידוי מעשר) ובאופן כללי (ברית גריזים ועיבל).

נסכור שהיו נאומים של העם לפני כן: שירת הים, שירת הבאר, נעשה ונשמע . אבל אלה היו נאומים ספונטנים. כאן, הנאומים הם "מצווות". בדומה למצווה "ודברת בם" של קריאת שמע.

ספר דברים, אינו רק ספר דברי משה אלה גם דבריו של כל ישראלי ושל העם כולו. פתח לתורה שבעל פה.

 

  1. הביכורים:

נראה, לעניות דעתי, שהמילים "והיה כי תבוא אל הארץ" מצביעים על כך שדברים אלו נאמרו הרבה לפני כן ולא ברגע הכניסה לארץ. אנחנו אכן נמצאים בעבר הירדן כבר מלפני הרבה פרשיות. ברור שכל מה שנאמר בפרשיות הקודמות נאמר על המצב שייווצר אחרי כיבוש הארץ. אם כן, נראה שכמו שהרבה מצוות הקשורות ליישוב הארץ נאמרו בספרים קודמים , כך גם מצוות הביכורים. והמילים "והיה כי תבוא.." מוצדקות כשהדברים נאמרים הרבה לפני הכניסה לארץ, כשהכניסה נראית רחוקה ואפילו שייכת לדור הבא.

אם כן, למה פרשה זו נעקרה ממקומה הטבעי, הרבה לפני כן ונכתבה כאן?

כבר הצעתי לעיל תשובה לשאלה זו: משה רצה לסיים עם שני הנאומים של החקלאי הישראלי שמסכמים את כל הנאום שלו, על שני צדדיו המשלימים, כמו שנראה להלן.

הערה: הייתי מעז לכנות את הנאום הזה כנאום "החקלאי החילוני הישראלי". לא כדי, ח"ו בלשון קטרוג או גנאי. להיפך! נראה לי שהנאום הזה מאפשר לכל אדם ישראלי, ללא שום התנהגות דתית או התחייבות אימונית, להשתייך אל היסטוריית עם ישראל ואל עם ישראל. הנאום הזה מאפשר לתת משמעות לעובדה שהחקלאי איננו נמצא על אדמה סתמית., אלא על ארץ שיש עבורה משימה, ייעוד, ושהוא שייך לעם מיוחד ולהיסטוריה מיוחדת. לכך שלוש ראיות:

  • זה הנאום שאנחנו מזכירים ומפרשים בליל הסדר. התחלת ההיסטוריה של העם כשעדיין אין תורה ואין מצוות אלא רק שוטפות גורל ושייכות לאבות
  • אין בו איזכור של מתן תורה. למרות שהנאום מונה כמה אירועים חשובים בהיסטוריה כמו סיפור האבות, יציאת מצרים והעלייה לארץ ,אין שום אזכור למה שהקרה בהר סיני ובמצוות שהתקבלו.
  • החקלאי משתמש במילים "ה' אלוהיך" כשהוא מדבר אל הכהן ולא "ה' אלוהי". כי לא קבלת עול שמיים מתבקשת כאן אלא רק ההשתייכות לעם ולייעודו. הדברים האלה היו מאוד חשובים ל"חילונים" שבנו את מדינת ישראל בתקופה שלנו.

 

  1. ווידוי מעשר:

הרבה פרשנים העירו שהפרשה הזו איננה במקומה. היא שייכת הרבה יותר למה שכתוב בפרשת ראה:

דברים פרק יד (כח) מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ:(כט) וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה: ס

שם, מדובר על מצווה מיוחדת, כל שלוש שנים, להתפטר מכל מה שחוייבנו לתת כמעשר ולתת אותו ללווי ולעני. בפרשה שלנו, ווידוי מעשר הוא פשוט ההמשך הטבעי למצווה זו: המצווה להגיד פסוקים אלה ביום שמבערים את המעשר (ביום האחרון של פסח של השנה הרביעית והשביעית, אחרי מנחה).

אם , כן נשאל אותה שאלה ששאלנו לגבי הביכורים. למה היא נעקרה ממקומה והושמה כאן? הרב סמט מציע ששני הנאומים המחוברים כאן (הביכרוים ווידוימעשר ) באו כדי לסמל את שתי הדרכים השונים והמשלימים של עבודת האדם מול ה':

א.  הקשר אל האל עובר דרך השייכות אל העם וההיסטוריה שלו (ביכורים)

ב. הקשר אל האל עובר דרך יחס אישי, אינטימי.(ווידוי מעשר)

אלה שני המרכיבים של נאום משה הגדול: הממד האישי דתי והממד הלאומי היסטורי. כך שנאומו הגדול של משה, מסתיים עם שני הנאומים המשלימים האלה שמבטאים את העברת המסר והאחריות מדי משה אל עבר כל אחד מעם ישראל בשני אופניו.

 

  1. הווידוי

התורה איננה נוקטת בביטוי "ווידוי" אלה החכמים שכך מכנים את הנאום בשנת המעשר. למה?

המילה "ווידוי", שורשה יד"ה. משמעות השורש הוא ההתייצבות מול המצב כפי שהוא, בלי לחמוק מהאחריות של התייצבות זו. לכן, אנחנו יכולים למצוא מילים כמו "תודה", או "הודאה" שמשמעותם יכולה לנוע ביןההכרה בזה שאני חטאתי או שאני חייב למי שנתן לי משהוא, ההודאה על הכרת הטוב, או גם בהכרה ההפוכה ,שאני  "בסדר" שאני עשיתי את כל מה שצריך!.

הרב קוק (למטה במקורות) אומר שמצוות ווידוי הביכורים מסמלת את כל הווידויים החיוביים שהאדם חייב לעשות כדי להרגיש שהוא אכן בסדר! הוא מסביר שכדי להתקדם בחיים ולתקן את עצמו ולשמוח בתיקונים האלה, האדם זקוק לא רק להכאה על חטא ולהשפיל את עצמו, אלה גם, לתנועה הנפשית ההפוכה: ההכרה בכוחות החיוביים ולפעולות החיוביות שהוא עשה. זה פשוט אמור למנוע ממנו דכאון או חולשת הדעת ולהעניק לו שמחה ועונג, כוחות חשובים להתקדמותו בחיים.

נראה לעניות דעתי שהושפענו יותר מדי מהדת הנוצרית בארצותם בגלות ואנחנו הרבינו להתוודות בצורה שלילית (אשמנו, בגדנו..) ושכחנו, אולי בגלל מצב הגלות עצמו, להתוודות בצורה חיובית!

והרי מצוות וודוי מעשר היא ווידוי חיובי להפליא:

בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי:(יד) לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי:(טו) הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: ס

מתפללים לברכת ה' בזכות הווידוי החיובי של "עשיתי ככל אשר צוויתני"!

 

  1. הארורים:

 

  • למה ברית הר עיבל והר גריזים לא מכילה ברכות למרות שבכותרת היו חייבות להיאמר גם הברכות וגם הקללות. במקום זאת, יש לנו רשימה של 11 "ארורים" .
  • למה הארורים האלה דווקא?
  • מה ייחודה של ברית זו?

 

הרב תמיר גרנות מנתח את הארורים וטוען שיש בהם בעיקר חטאים שהאדם הפרטי עושה בסתר. כשאין עיני מערכת המשפט מגיעים אליהם. גם רשימת ארבעת העריות אינם אלה שהם חמורים במיוחד אלה קרבה פיזית ולא משפחתית (אשת האב, החותנת, האחות מאחד מההורים בלבד) . עברות שנעשות בהסכמה בין הצדדים שיעדיפו להסתיר הדבר. וכל אחד יוכל להצדיק את מעשיו על ידי קולת המעשה היחסית.

כל האררים נוגעים לפרט ולא לכלל!

בהר סיני, הברית נעשת כשה' ירד על ההר. מי משגיח על האדם? על מוסריותו? מול מי האדם ירא לחטוא? מול ה' הנמצא כל הזמן כאן. אם לא על הר סיני, הוא נמצא במשכן, בתוך המחנה.

אבל בספר דברים, ובמיוחד אחרי הכניסה לארץ, ה' מסתיר  את נוכחותו כדי לאדם את מלא האחריות והחופש. מול מי האדם ירגיש מחוייב ? מול מערכת משפטית אנושית! אבל נשארים כל העברות הנסתרות מעיני בית המשפט! ועליהן יש לקבוע ערכה מוסרית אחרת.

ברית ערבות מואב מעמידה את העם כולו כערכה הזו!

יש ערבות בין כל חלקי העם. מי שעולה אל ההר, זה העם עצמו. והוא עולה בשני חלקים על שני הרים כאילו כל מי שניצב כאן מרגיש מול האחים שלו, בתוך עמו . כשכל העם כולו אומר "אמן", הם הופכים כל אחד מהפרטים מחוייבים מול כל הכלל ולאו דווקא ישירות מול ה' שאיננו לוקח חלק בברית הזו!!

אמנם הכהנים והלויים הכהנים והארון נמצאים למטה במרכז. הם מסמלים את החוק האלוהי. אבל האלוהים עצמו לא נמצא. וזה ההבדל העיקרי של הברית הזו. במובן מסויים הברית הזו של ערבות מואב היא הרבה יותר חשובה כי היא לוקחת בחשבון אנשים הרבה יותר בוגרים ואחראים

 

אבמנחה ביו"ט האחרון היו מתודים. כיצד הי' הוידוי ביערתי הקדש וגו'. (משנה מעשר שני ה, י).

כשם שצריך שיהי' מוטבע באדם גודל עוצם חובתו בעבודת ד', בעשות הטוב וקדושת המעשים והדרכים, //… וע"כ כך היא מדתן של צדיקים שהם משקיפים על עצמם כמקצרים בצדקה ומעשים טובים… עכ"ז אין טוב לאדם שמדה זאת תפעול עליו יותר מדאי, עד שתדריכהו מנוחה ותגזול ממנו ששונו ושמחתו ושלות נפשו, …ע"כ נתנה לנו התורה דרך להערה שצריך האדם שישמח ג"כ לפעמים גם בביטוי שפתים על מעשה הטוב אשר עשה. וכפי המדה הראויה לחזק לבבו בעבודה, …. ראוי שימצא בנפשו קורת רוח וימלא שמחה ושלוה, ולא יהי' תמיד בעיניו כרשע וכמקצר גם במקום שיצא באמת ידי חובתו…. ע"כ כשם שיש תועלת גדולה לתיקון הנפש בוידוי העונות, כן יש ג"כ תועלת לפרקים קבועים, שאמנם רחוקים הם ואינם תדירים כ"כ כוידוי של החטאים, . . ג"כ בוידוי המצות, למען ישמח בהם בלבבו ויחזק ארחות חייו בדרך ד'. …א"כ תיקון המעשרות כהלכתם הם כוללים את יסודי חובות האדם כולם, וללמד על הכלל יצאה תורה במצות וידוי, שלא יפליג האדם עצמו לדון תמיד את נפשו לכף חובה, ולמצא עצמו חייב ובלתי ממלא חובתו גם במקום שהוא ממלא אותה, כ"א ידון על עצמו ג"כ בקו האמת, בעין פקוחה לדעת את מעשהו למצא קורת רוח ושמחת לב במעשה הטוב, …. ע"כ דרוש לנו וידוי המצות לפרקים לחזק לבבינו אל דרך ד', כמו שדרוש לנו וידוי הפשעים למען סור מוקשי רע,