כי תצא פי4

ב"ה יב אלול התשע"ט

מישל בן שושן

כי תצא פי 4

 

  1. מה שמייחד את הפרשה

פרשות "ראה" , "שופטים", "כי תצא" וחלק מ"כי תבוא" הן הפרשות שמכילות הכי הרבה מצוות בספר דברים. מה מאפיין כל אחת? הרב תמיר גרנות מציע:

  • ראה: הקשר בין היחיד לכלל. על ידי ייחוד מקום אחד שבו עבודת ה' מתרכזת.
  • משפטים: מוקדי השלטון בחברה , מצוות כלפי הכלל, הציבור.
  • כי תצא: מצוות אל הפרט, היחיד.

זה מסביר, למשל, למה הפרשה מתחילה בנושא שאמור היה להופיע בפרשה הקודמת, מבחינת תוכנה. אכן, בסוף פרשת משפטים, מדובר על מלחמת רשות ומלחמת מצווה. ועניין יפת התואר נכללת בדיני מלחמת הרשות. בכל זאת, החכמים חתכו בין הפרשיות ו"הכניסו" את עניין אשת התואר ב"כי תצא". הסיבה ברורה: מדובר על עניין פרטי שקורה , אמנם, במהלך כללי (מלחמה) אבל הוא לגמרי קשור לענייני הפרט. וכן בכל מצוות הנמצאות בפרשת "כי תצא" חוץ ממלחמת עמלק בסוף הפרשה ( שמוגדרת , לפי ההלכה, כמצווה כללית ולא פרטית. ניתן , בכל זאת, להגיד שמצוות הזיכרון –כמו זכרון השואה- היא גם מצוות הפרט. כי אין זכרון לאומי בלי זכרון פרטי)

 

  1. אישה יפת תואר

לפי הרב יואל בן נון, מטרת המצווה היא להגן על זכויות האישה הזו. היא אמנם גויה, חלק מעם אויב, שבויה. ובכל זאת, למרות המעמד הנחות הזה, התורה דואגת לזכויות הבסיסיות שלה. עיקר הפרשה, אם כן, נמצא בסופה :"לא תתעמר בה ".

לדבר על "זכויות" האישה או העבד ,היום, זה יכול להיראות מיושן. כי ב"ה , היום , הזכויות והשוויון בין בני האדם התקדמו הרבה יותר מאשר מה שמציעה התורה. למרות זאת, אם משווים אותם (ההגנות של התורה שבכתב) לתרבויות ולמנהגים שחלו אז, אלה מהפכות של ממש. על התורה שבעל פה להמשיך בכיוון הזה. תקנת רבנו גרשון על איסור לשאת שתי נשים, היתה גם בזמנו התקדמות ומהפכה. אבל אנו, כנראה זקוקים, היום, לחכמים בכוח ,ברמה ובחזון שהיו למעטים בהיסטוריה.

 

  1. הלכות אבלות

יש חכמים שקוראים את הדברים שאמורה לעשות אשת היפת תואר, כחמישת דיני אבלות. היא מתאבלת על המצב הקודם שלה אולי גם על בני המשפחה שלה שנהרגו במלחמה. חמשת הדברים הם:

  • גלחה את ראשה: כמו איוב שאחרי מות בניו "גזז את שערות ראשו". (היום, המנהג הפוך: לא מסתפרים!)
  • עשתה את צפרניה: רבי אליעזר סובר שהיא חייבת לקצץ אותם כדי להתנבל וכאות אבל. יש דעות אחרות שטוענים שיש להשאיר אותם גדלים ובכך להתנבל.(תלוי , כנראה באופנה ובתקופה)
  • הסירה שמלת שביה: להחליף את הבגדים הצבעוניים בבגדים פשוטים. אולי בגלל שהשמלות היו מפוארות במיוחד בעט היציאה למלחמה , או שמה החייל הישראל התאהב בה בגלל השמלה!
  • ישבה בביתך: איסור היציאה בבית, נשאר עד היום כמנהג של אבלות
  • בכתה את אביה ואת אימה ירח ימים: האבל נמשך חודש ימים!

 

  1. קבורת התלוי

 

דברים פרק כא (כב) וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ:(כג) לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה:

יש כמה הסברים אפשריים לאיסור להשאיר תלוי על העץ :

1 בדרך כלל תלוי עבר או על ברכת ה' או על עבודה זרה. בשני המקרים, עלולים לשאול, האנשים שיראו אותו, מה בדיוק אמר כשהוא קילל ויבואו גם הם לקלל או שישאלו על מעשי העבודה הזרה וילמדו . לכן, לא כדאי שיישאר על העץ זמן רב.

  1. האדם נברא בצלם אלוהים. ביזיון האדם התלוי הוא גם בזיון האלוהים עצמו. ולכן, יש להוריד אותו מהר
  2. יש מפרשים "אלוהים" = בית הדין. האנשים עלולים לקלל את הבית דין שגזר דין מוות על האדם הזה וכדי שלא לפגוע בבית דין, יש לקבור מהר המת.

 

בכל אופן, לומדים החכמים (טכנית, מכפילות הלשון "קבור תקברנו,) שיש לקבור מת בו ביום ככל שניתן.

  1. כלאיים (הרב תמיר גרנות)

הפרשה שלנו חוזרת על שלוש מצוות של איסור "הרכבה" בין בני חיים, בין צמחים ובלבוש. יש כאן הרחבה של אותם המצוות שלמדנו כבר בספר ויקרא:

ויקרא פרק יט (יט) אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ:

בפסוק אחד, שלושת המצוות מתוארות כ"חוקים". בגמרא (קידושין לט.(.הם אפילו מתוארות כאב הטיפוס של חוקים. בין רבותינו יש גישות שונות לגבי החוקים:

רש"י סובר שלחוקים אין שום טעם ואין לחפש בהם טעם.

הרמב"ן סובר שלחוקים יש טעם, אבל הוא לא נמצא במישור הרגיל של טובת החברה והאדם, בהגייון של בני האדם. יש לחפש הטעם במישור האלוהי , בורא העולם שמבין בצורה יותר רחווה מה טוב לאדם ולעולם. לגבי איסור הכלאים, הרמב"ן טוען שהוא מצביע על איסור הרבה יותר רחב, על התערבות במעשה בראשית.

המהר"ל דוחה טענה זו של הרמב"ן: הרי אנו שולטים על הטבע כדי לשכלל אותו לטובתנו. אנו מדליקים אש ומתערבים כל הזמן במעשה בראשית. המהר"ל , אם כן, מסביר את איסור הכלאיים, בצמצום הטעם של הרמב"ן. מה שאסור לגרום לשינויים חמורים במינים ובדברים העקרוניים של הבריאה. הרי ה' ברא כל דבר "למינו" ויש לכבד כל מין. גם חכמי הקבלה , שטוענים שלכל יצור, אבל צמח קטן, יש לו מלאך שמשגיח עליו מלמעלה. לכל אחד תפקיד בעולם ואסור לבלב את המינים.

הרב גרנות , קורא את כל ספר דברים כשהוא מעניק לו נקודת מבט שונה משאר הספרים. הרי לא רק "להוסיף" פרטים משה חוזר על מצוות שכבר נלמדו. כשאנו פוגשים אותם האיסורים בפרשה שלנו, מקבלים הדברים פן חדש. מצד אחד יש הרחבת העניין (שלושה פסוקים ארוכים במקום פסוק אחד) ומצד שני צמצום (רק שור וחמור, רק צמר ופשטים, רק חיטה וענבים).

דברים פרק כב (ט) לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם: ס(י) לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו: ס(יא) לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו: ס(יב) גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ:

  • לא תחרוש בשור ובחמור: החכמים הציעו כל מיני הסברים למצווה הזו. למשל, זו גזרה של התורה עצמה , כדי שלא יבואו, בסופו של דבר להרבעה אסורה! (זו טענה דחוקה כי אין התורה רגילה לגזור על עצמה גזרות וגדרים) . ויש (הראב"ע) שהציעו שמדובר באיסור צער בעלי חיים ולא בעיה של הרבעה. כי אין אותו הכוח והטבע לחמור ולשור. שניהם יסבלו מהעבודה המשותפת הזו. מיקומו של האיסור כאן, יכול להיות מוצדק כי מדובר בחרישה והפסוק הקודם דיבר על זריעה.
  • שעטנז: גם כאן, ניתן לראות איסור זה בצורה שונה מאשר בספר וקירא. נראה לעניות דעתי , שכאן, ההסבר על לבישת שעטנז, יכול להיות מאוד שונה: כי הרי הכהן הגדול לבש שעטנז (באבנט ) וגם הפרכות בפתח קדש הקדשים היתה עשויה שעטנז. אם כן, השעטנז איננו דבר פסול מעיקרו! ואולי להיפך: זה חיבור מיוחד שיש בו הרבה קדושה! הרי גם בציצית, יכול להיות שעטנז. והמצווה של ציצית שבאה מיד אחרי הפסוק של השעטנז, בא ללמד שדווקא זה דבר חושב וקדוש!

אם בספר ויקרא העיקרון הוא שעם ישראל יהיה עם קדוש, ולכן יש איסור לערבב בין דברים ובין ישראל לעמים, בספר דברים, נקודת המבט היא שונה: התורה רוצה להגן על העולם ועל בני האדם!

ההגנה על העולם מתבטאת למשל, על ידי איסור צער בעלי חיים

וההגנה על האדם, על ידי שימוש מופרז ולא נכון של דברי קדושה עליונים בדומה לאיסור עשיית קטורת (שהיא מסמלת את החיבור בין כל חלקי העם, כולל הטוב והרע) מחוץ למקדש, איסור השעטנז בא להזהיר: לא כל חיבור הוא חיבור קל. הרבה פעמים חיבור עלול להוביל למות. דבר שכבר קרה בין קין להבל (אחד הביא צמר והשני פשטין). החיבור הוא הדבר הנעלה ביותר. אבל יש מאוד להיזהר כי זה מעשה עדין ומסוכן! לכן, רק במקומות מיוחדים ובמצבים מיוחדים, ניתן לעשות חיבורים כאלה.

 

  1. היגיינה

בדרך כלל אנו מפרידים בין הלכות "טומאה וטהרה", או קדשוה, ל"דרך ארץ ", כמו עניין הנקיון מילנימאלי. למשל, רוחצים את הידיים מהלכלוך, לפני שמתחילים "לנטול ידיים" לשם מצווה.  רחיצת הידיים היא הגיינה , דרך ארץ שקדם למצוות התורה. נטילת ידיים היא מצוות טהרה לקראת מעשה של קדושה.

אבל בפרשה שלנו יש הנחיה שנראית גולשת מתחום הדרך ארץ לתוך תחום הקדושה והדת:

דברים פרק כג (י) כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע:(יא) כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה לֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה:(יב) וְהָיָה לִפְנוֹת עֶרֶב יִרְחַץ בַּמָּיִם וּכְבֹא הַשֶּׁמֶשׁ יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה:(יג) וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ:(יד) וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ:(טו) כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ: ס

 

היציאה מחוץ למחנה של אדם בעל קרי,יכולה להיחשב כחלק מדיני הטומאה. כבר ראינו הוצאת הזב, המצורע או טמא המת מהמחנה. אבל, התקנת שירותים מחוץ למחנה והציווי לכסות את "היציאות" של הגוף כתנאי לקדושת המחנה וכתנאי לנוכחות ה' במחנה, זה דבר חדש ומפתיע!!

ההלכה דורשת שהאדם ישמור על גוף נקי ועל מקום נקי, למשל כדי שיתפלל. אבל זה עדיין קשור למעשה דתי: התפילה.

 

האם ההוראה בפרשה שלנו על הניקיון, באה רק בגלל שאנו נמצאים במחנה צבאי שיוצא למלחמה ודורש התערבות של ה' במלחמה, הגנה, נוכחות. נוכחות ארון הברית הוא גם דבר שיש לכבד ולכן, יש לכבד נוכחות זו על ידי מצוות אלה ? כדברי הרמב"ן:

רמב"ן דברים פרק כג וטעם כסוי הצואה, שאין הצואה כטומאה שתטמא את מקומה ושתהיה בוקעת ועולה, אבל אסור לראותה בעת התפלה ובהיות הלב דבק בשם הנכבד מפני שהדברים הנמאסים יולידו גנאי בנפש וישבשו כוונת הלב הטהור, וכאשר נעלמה מעין רואה אין רע:

נראה אם כן, שמצוות ההיגיינה באה כדי לגרום לאדם לכבד את עצמו, לכבד את מחשבותיו, כדי לאפשר מפגש עם הקדושה. השהיה במחנה צבאי במצב של מלחמה, או בנוכחות ארון הקודש, או בשעת התפילה, כשאנו מבקשים לעמוד מול ה', ללא קשר עם דברי הטומאה, ההיגינה היא תנאי לקדושה.

"ונשמרת מכל דבר רע")לע"ד) אם האדם נמצא בסכנה, הוא לא צריך לשמור על הכללים הרגילים. הוא חייב להתנהג ביתר זהירות, אפילו בדברים של רשות, שלא קשורים ישירות למצוות , כי הוא זקוק לעזרה מה', ואז כל דבר קטן יכל להפוך לקטרוג נגדו. כי הוא יבקש הגנה מיוחדת. אז גם הוא חייב להיות ללא רבב בזמן הזה במיוחד.

 

  1. חמורבי (הרב בין נון)

הנה עוד עניין שבא להתנגד למנהג שחל בתקופה ההיא: חוקי החמורבי קובעים שאם עבד בוחר מאדוניו, מצווה להחזירו . ואפילו לקבל תמלוגים עבור מעשה זה. התורה מדברת על מקרה כזה וקובעת ההיפך:

דברים פרק כג (טז) לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו:

 

  1. רצח הבנים

דברים פרק כד (טז) לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ: ס

החכמים דרשו פסוק זה לאיסור העדות של קרובים. בן לא יכול להעיד נגד אביו. אבל, ייתכן שלפי הפשט, מדובר על המנהג שהיה חל , במיוחד אצל המלכים ,שהיו הורגים את המתנגדים אליהם, היריבים לשלטון, ובכלל זאת, כל בני משפחותיהם כדי שלא יתנקם הבן כשיגדל. התורה באה להזהיר נגד מנהג זה.

 

  1. כשהפשט נעקר:

 

דברים פרק כה (ה) כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ:(ו) וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל:

 

כשקוראים את הפסוקים האלה, נראה ברור , שהפסוק ו' מדבר על "הבכור" שייוולד מהאישה עם היבם.

אבל החכמים, ביודעין ובהכרזה, קבעו שיש "לעקור" את הפשט ולקרוא את הפסוק על פי הדרש:

 

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף כד עמוד א גמ'. ת"ר: והיה הבכור – מיכן שמצוה בגדול לייבם; +דברים כ"ה+ אשר תלד – פרט לאילונית שאין יולדת; יקום על שם אחיו – לנחלה, אתה אומר: לנחלה, או אינו אלא לשם? יוסף – קורין אותו יוסף, יוחנן – קורין אותו יוחנן? נאמר כאן יקום על שם אחיו, ונאמר להלן +בראשית מ"ח+ על שם אחיהם יקראו בנחלתם, מה שם האמור להלן נחלה, אף שם האמור כאן לנחלה; ולא ימחה שמו – פרט לסריס ששמו מחוי. אמר רבא: אע"ג דבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו, הכא אתאי גזרה שוה אפיקתיה מפשטיה לגמרי

כך מפרשת הגמרא, בניגוד לפשט הפשוט:

הבכור= היבם הוא צריך להיות הגדול מאחיו של המת!

אשר תלד= האישה "הולידה" את היבם! היא עשתה אותו יבם!

 

וכל זה למה? כדי שנוכל להשוות המקרה שלנו עם פסוק הקשור לבני יוסף:

בראשית פרק מח (ה) וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי:(ו) וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם:

רבא מסכים שזה מנוגד לפשט. אבל מה לעשות שיש ברייתא ! גזרה שווה יכולה לעקור פשט!! כמה כוחה של התורה שבעל פה שהיא יכולה לעקור פשוטו של מקרה ממש ולהכריז על זאת!!

כי תצא מ

בע"ה יא אלול התשעח

מישל בן שושן

 

כי תצא מ

 

  1. סוד קן הציפור –מניטו ז"ל (1995)

 

דברים פרק כב (ו) כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים:

(ז) שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים: ס

 

מניטו ז"ל, מחבר שני לימודים, אחד מתיקוני הזוהר והשני של הפרי צדיק (בלי לצטט במדיוק המקורות) כדי לפרש , על פי הקבלה את סיפור קן הציפור. אביא כאן את הסיכום של הלימוד:

התורה מדברת על שלושה מצבים: ביצים, אפרוחים ובנים.

 

הבעיה היא שלפעמים, האם מונעת מהאפרוחים מלהתבגר ,מלהפוך ל"בנים"! היא רובצת על האפרוחים ומונעת מהם להתבגר ולהגיע למצב של "בנים". כדי להציל את האפרוחים ולעזור להם להיות "בנים" יש לגרש, (לשלח ) את האם!!

השילוח של האם, היא הגלות! וזה נעשה לטובת קידום הביצים לאפרוחים והאפרוחים לבנים!, כדי שיגיעו להיות "בני ישראל" ממש.

כתוב פעמיים הפועל "שילוח" (גלות): שלח תשלח את האם= הגלויות. הגלות היא שליחת האם כדי להפוך האפרוחים לבנים.

תיקוני זוהר הקדמה דף א עמוד ב  שלח תשלח תרין שלוחין חד מבית ראשון וחד מבית שני לקיימא ביה אני י"י הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן

לפי תיקוני הזוהר, משתמע  שאם האם חוזרת אחרי השילוח הראשון, יש מצווה לשלח אותה שנית. אבל, אם היא חוזרת בפעם שנייה, אין לשלח אותה בפעם שלישית.

כך מקיים הבורא בעצמו עם עם ישראל: יש אפשרות לשני שילוחים בלבד! ולכן היו רק שתי גלויות "שלח תשלח" רק שני חורבנות.. ולא גלות שלישית, אחרי שחוזרים לארץ בימינו.

(זה מתנקש עם ההלכה הפסוקה של הרמב"ם שיש כן לשלח את האם אפילו ארבע או חמש פעמים!:

רמב"ם הלכות שחיטה פרק יג הלכה ה כיצד משלח האם א אוחז בכנפיה ומפריחה, שלחה וחזרה ושלחה וחזרה אפילו ארבע וחמש פעמים חייב לשלח שנאמר שלח תשלח. )

 

 

 

הקנין על ידי ייסורים:

 

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על – ידי יסורין. אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא.

 

חידוש של האבא של מניטו(רבי דוד אשכנזי-רבה של אלגיר) :מקצת  שלושת המתנות האלה ניתן לקבל ללא ייסורין אבל רק מקצת כל אחד ולא כולו. אבל ישראל הם ישראל ואי אפשר להסתפק רק במקצתם של כל אחת המתנות ! אין להסתפק רק ב"חצי המלכות" כמו שאחשוורוש הציע לאסתר  (לפי המדרש, אחשוורוש הציע שארץ ישראל תינתן ליהודים, אבל ללא ירושלים!.)

למה יש צורך בייסורים? כי יש להפוך המתנה לקניין!

בחג השבועות חוגגים  "מתן תורה"קבלנו בסיני התורה במתנה.אבל רק אחרי מאמצים גדולים, בשמחת תורה יחוגגים את "קניין התורה", קבלת התורה שהפכה ממתנה לקניין, על ידי תהליך ייסורים של הקנייה, לימוד קשה.

 

פירוש הגמרא על ידי ה"פרי צדיק":

שלושת המתנות התקבלו בשלבים:

עולם הבא= העולם הבא ניתן בזכות אברהם. אבל כל הבעיה היא לזכות בו! עשרים הדורות שקדמו לאברהם הם הייסורין שאפשרו לאברהם לזכות לעולם הבא. הוא "קיבל שכר כולם"(=20 הדורות היו הייסורים של האנושות עד שהגיעה למדרגת אברהם ש, בזכות כל ה20 דורות ,זכה לעולם הבא).

ארץ ישראל= בזכות האבות. הארץ הובטחה להם אבל הם לא קבלו את הארץ ממש.

התורה= בזכות השבטים שיצאו ממצרים.

 

עכשיו, מניטו מחבר בין חידוש הזוהר לפרי צדיק:

יש גם שלושה שלבים בקבלת התורה:

  • א. ביציאה ממצרים=קבלנו התורה שבכתב, המקרא.
  • ב. ביציאה מגלות בבלי= קבלנו התורה שבעל פה= התלמוד.
  • ג. ביציאה מהגלות האחרונה שלנו= קבלנו תורת הסוד, הקבלה.

בכל שלב, יחידי סגולה קבלו גם את השאר אבל כל העם זכו לקבל את שלושת התורות רק בשלבים, והם נקראים

  • א. בעלי מקרא= הביצים
  • ב. בעלי התלמוד= האפרוחים
  • ג. בעלי הקבלה= הבנים

נסכם:

אחרי יציאת מצרים, המטרה העליונה היתה: "דבר אל בני ישראל". גילוי תורת הסוד בארץ ישראל, התורה היתה אמורה להינתן בירושלים "כי מציון תצא תורה".

אבל, קראה תקלה:

"לא נחם אלוהים דרך ארץ פלישטים, כי קרוב הוא,..פן יינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה.." לכן, "ויסב אלוהים את העם דרך המדבר ים סוף.."

המטרה העליונה היא "דבר אל בני ישראל", תגלה להם (ל"בנים" ) את תורת הנסתר, בארץ ישראל!

אבל, בגלל שהעם לא היה מוכן, היה צריך לעבור דרך כל השלבים האלה, דרך המדבר, הגלוית…

ולכן, קבלנו התורה , בשלב ראשון בסיני: קבלת המקרא

ואחר כך, בגלל בעיות אחרות של חוסר מוכנות העם, היינו צריכים לגלות אחרי חורבן הבית.

ורכשנו בבבל את השלב השני: התלמוד, התורה שבעל פה.

ורק אחרי שחוזרים לארץ ישראל בעידן שלנו, זוכים לקבל באופן פומבי את סודות התורה, תורת הנסתר, הקבלה, וזו התורה מציון שיינו צריכים לקבל מההתחלה.

 

אכן, לפעמים, האם מונעת מהאפרוחים להפוך לבנים ולקבל ישר את תורת הסוד בארץ ישראל.(כי קרוב הוא…)

לכן, יש לעבור דרך שלבים, שהם גם ייסורים כי הם דורשים שילוח האם, גלות, וזמן ארוך.

יש שתי גלויות, שני חורבנות, שני שילוחים בלבד.

מכאן שהחזרה לארץ ישראל בימינו היא בלתי הפיכה. והיא מלווה בלימוד התורה באופן עמוק יותר, תורת ארץ ישראל, התורה היוצאת מציון ,שבה מתגלים כל סודות התורה שהיו נסתרים עד כה.

 

 

  1. פריקה וטעינה –הרב יואל בן נון

 

שמות פרק כג (ה) כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ: ס

דברים פרק כב (ד) לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ:

 

לכאורה , מצוות אלה עוסקות ב"צער בעלי חיים". חמור סובל, יש לעזור לו. אבל, כנראה שיש כאן , בנוסף, עזרה לזולת שנתקע עם החמור והסחורה שלו

בהסתמך על הפסוקים האלה, החכמים קבעו שיש שתי מצוות שונות:

מצוות פריקה= עזרא ראשונה לחמור התקוע. יש ללהוריד , למשל המטען הכבד מדי או להוציא אותו מהבוץ אם נתקע בו, או , אפילו (לפי "ערוך השולחן") להוציא עגלה הרתומה לסוס מהבוץ או לתקן גלגל של העגלה עצמה. הטיפול הזה נעשה בחינם. וזו מצווה מן התורה

מצוות טעינה= אחרי העזרא הראשונה, יש לעזור לבעל החמור, או בעל העגלה, לטעון מחדש את הסחורה שלו על החמור או העגלה ולדאוג שהעגלה מצליחה להמשיך את דרכה כראוי. במקרה הזה, יש מקום לדרוש תשלום אם העוזר יפסיד כסף עבור הזמן שהקדיש לעזרה הזו והטרחה.אבל חייב הוא לדרוש זאת מראש ואין להגזים בגובה הסכום שנדרש זה ממש צריך להיות רק פיצוי על הזמן.

 

הרב יואל בן נון הרחיב את ההלכות האלה ותרגם אותם למצב של מכוניות שנתקעו בדרך או בחבר שנתקע בטיול .הוא קובע שאלה מצוות דאורייתא/

למשל, אם אני נוסע בכביש ורואה (במרחק פחות מ150מטר) אדם תקוע עם רכבו, אני חייב לעצור כדי להציע עזרא בחינם. כל עזרא רפואית, קריאה למדא, או כל עזרא דחופה נחשבת כמצוות פריקה.זה יכול לכלל תיקון קל של המכונית. מצוות הטעינה דורשת ממני להושיט לו עזרא בהטנעת הרכב מחדש ואפילו ללוותו עד 5 קילומטרים כדי לוודא שהרכב נוסע. מותר על כן לבקש פיצוי כספי סביר על הזמן והטרחה.

וכן אם בטיול רגלי יש אנשים שאינם יכולים ללכת, מצווה לעזור להם ולקבוע את קצב ההליכה לפי החלשים ביותר. ואם אי אפשר בכלל ללכת, יש להשאיר איתם שני מטיילים מהחבורה עם אוכל ושתיה ולדאוג להם שיחזרו למקום מושבם.

 

 

 

  1. ההבדל בין פרשת שופטים ל"כי תצא".

 

פרשת שופטים עוסקת בעיקר בקביעת סדרי השלטון בחברה ודיני הכלל והחברה הישראלית בארץ ישראל.

פרשת כי תצא, עוסקת בענייני הפרט, במשפחה, והמצוות בין אדם לחברו.

להמחשה, נביא שתי מצוות שמתחילות באותם המילים, אבל הן מחולקות בשתי הפרשיות ולא כלולות ביחד:

 

דברים פרק כ : (א) כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם

הפסוק מדבר על עניין המלחמה. זה עניין ציבורי ולכן הוא נמצא בפרשת שופטים: המוקד הוא המלחמה:

 

דברים פרק כא : (י) כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ:

(יא) וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה:

הפסוק הזה מתחיל באותם המילים "כי תצא למלחמה", אבל הוא עוסק בעניין אישי לגמרי: חייל שמתאהב בשבויה. זה עניין פרטי לגמרי ולכן הוא נמצא בפרשת כי תצא

 

  1. ייחודו של ספר דברים –הרב תמיר גרנות

אם נשווה את שלושת הפרשיות סל ספר דברים (ראה-שופטים- כי תצא) עם שלושת הספרים הקודמים, מגלים שיש מצוות שכבר נתנו וחוזר משה ושונה אותם בספר דברים, אבל מזווית שונה. מעניין ללמוד את ההבדלים בין המצוות שחוזרות בספר דברים. ספר דברים הוא ספר דור בוגר יותר, שעומד לחיות בארץ ישראל, עם הרבה יותר אחריות, עם פחות תלות בכהנים ובמקדש. המקדש ישמש כאיחוד העם שלוש פעמים בשנה אבל , שאר החיים מתנהלים מחוץ למחיצת המקדש. הדאגה לזולת ולתיקון החברה בולטים בספר דברים. נקח כמה דוגמאות בשלושת הפרשיות:

 

  1. פרשת ראה: פולחן וקדושת ישראל
  2. פרשת שופטים: הלכות ציבור ומדינה
  3. פרשת כי תצא: מצוות היחיד ,הבית, המשפחה והחברה

 

פרשת ראה: פולחן וקדושת ישראל

  • מאכלות אסורים
  • פרשת שמיני : (ויקרא,יא מד) 😦 אחרי הלכות המשכן, בתור הלכות טומאה) נקודת המוצא=קדושת ה'

ויקרא פרק יא (ח) מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם:…(מד) כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ:

ויקרא פרק טו (לא) וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם:

  • פרשת ראה: נקודת המוצא= קדושת העם!

דברים פרק יד (ב) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר יְקֹוָק לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: ס(ג) לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה:(ד) זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים:

  • הרגלים : השמחה והדאגה לזולת. בשלושת הספרים הקודמים, לא מוזכרת מצוות השמחה והדאגה לזולת בהקשר לחגים!

דברים פרק יב (יב) וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם ….וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ:

דברים פרק טז (י) וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:(יא) וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: (יב) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה: ….(יג) חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ:(יד) וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ:

  • השמיטה: לא מוזכרת שמיטת הקרקע (קדושת הארץ) אלא שמיטת כספים (הדאגה לזולת).

ויקרא פרק כה (כג) וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי:

דברים פרק טו (ב) וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַיקֹוָק:….(ז) כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן:

  • העבד:

שמות פרק כא (ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם:(ג) אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ:

דברים פרק טו (יב) כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ:(יג) וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם:(יד) הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ:

בספר שמות, העבד יוצא "בגפו". ובספר דברים יש מצוות מענק שחרור! כי הדאגה היא לחברה ולתת סיכוי לעבד המשוחרר  להשתלב בחזרה

  • אכילת הדם:

ויקרא פרק יז (י) וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ:(יא) כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר:

(יב) עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם: ס

דברים פרק יב (כג) רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר:(כד) לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם:(כה) לֹא תֹּאכְלֶנּוּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְקֹוָק:

הדם שהיה קשור לעניין הכפרה ונזרק על המזבח או נקבר מתחת לאדמה, הוא אסור בספר דברים בלי אזכור של כפרה והוא נשפך כמים. פשוט, קדושת העם היא העיקר . לא עושים דבר כזה לאכול הדם בעם ישראל!

 

פרשת שופטים: הלכות ציבור ומדינה

  • שמות- במדבר: למרות שלעמים נמצאים רגע לפני הכניסה, אין אזכור לכל מצוות השלטוניות. השלטון בידי הנביא- המלך= משה. שמבטא את השלטון של האלוהים. שוכן בקרב העם ומנהיג אותו. אפילו שרי אלפים והזקנים, הם תחת מרותו של משה שהוא בעצמו תחת מרותו הישירה של ה'. התלות בה' היא מקסימאלית.
  • דברים: יש לפחות ארבע רשויות נפרדות מלך- שופט- כהן-נביא-רשויות שיכולות ליצור איזון ומשקל נגד אחת עם השנייה. יש להן המון כוח. ולכן, מבקשים מהן שישמרו על התורה ועל דרך ה' ! כי מפחדים שהכוח שניתן להם יגרום להם לסטות מדרך התורה! אבל, התורה לוקחת את הסיכון הענק הזה ומעניקה להם כוח . כדי להגביר האחריות של העם ושל כל אזרח. האדם נמצא במרכז השלטון .השלטון הוא אנושי , אפילו אם המטרה היא שיהיה כפוף לחוקי ה'. רוצים לתת אמון באדם עם הסכנות הכרוכות בו.

 

 

 

פרשת כי תצא: מצוות היחיד ,הבית, המשפחה והחברה

 

יסוד אנושי: כבוד האדם: חמלה על בעלי חיים, חסד, הגינות…

אסור להלין תלוי על עץ, שילוח הקן, השבת אבדה, הקם תקים, מעקה, איסור הסגרת עבד נמלט, איוסר נשך, שכחה, עוללות….

דוגמא אחת :מחיית עמלק:

שמות פרק יז

 

(ח) וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם:(ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי:(י) וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה:(יא) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק:

(יב) וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ:(יג) וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב: פ(יד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם:(טו) וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יְקֹוָק נִסִּי:(טז) וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַיקֹוָק בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר: פ

 

דברים פרק כה

 

(טו) אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:(טז) כִּי תוֹעֲבַת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל: פ

(יז) זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם:(יח) אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים:(יט) וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח: פ

 

 

  שמות כי תצא
הגורם למלחמה וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים
התגובה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם 0
המקום בִּרְפִידִם: בַּדֶּרֶךְ
סיום המלחמה נס: כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל 0
מסקנה מָחֹה אֶמְחֶה

מִלְחָמָה לַיקֹוָק בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר

תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק

לֹא תִּשְׁכָּח:

 

בספר שמות: זה העניין של ה! הוא זה שהחליט לסובב להם הדרך כדי שלא יילחמו. והנה עמלק לא פחד מה' ובא! עמלק נלחם נגד ה'! לכן , ה' מטפל בו ישירות: ה' עושה נס והוא יילחם בעתיד נגדו

בספר דברים: זה עניין של העם. מול פעולת טרור של גוי אכזר. הוא ניצל חולשת העם. לכן עם ישראל בעצמו צריך להילחם נגדו! נגד עם שלא מכבד חוקי המלחמה (הוא נלחם מול החלשים). זה עניין חשוב לעם ישראל והוא צריך להילחם.

בספר שמות, עמלק מטריס נגד ה' , נגד היהדות, נגד כוונת הבורא

בספר דברים, עמלק נלחם נגד היהודים עצמם! ויש להילחם בו כי הוא מכבד את חוקי המלחמה האנושיים הבסיסיים!

 

היינו יכולים לשאול את עצמנו מה עושה מצוות מחיית עמלק בפרשה שעוסקת באדם ובחברה. והנה, מצאנו  שבניגוד לקונטקסט של ספר שמות (נסיון להכשיל את  הפקוייטק האלוהי, אנטי ישראליות), יש מימד אחר, שהוא יותר פוגע באדם הישראלי: השינאה של היהודי! האנטישמיות!)

עמלק היה עד כה אנטי ישראלי והנה מגלים שהוא גם אנטי שמי!

 

 

מסקנה:

שלושת הספרים : שמות-ויקרא ודברים, עוסקים בדור פחות בוגר, דור שזקוק ללוויו ותמיכה . דור שחי בחוץ לארץ.

ספר דברים מדבר אל דור שייכנס ויחיה בארץ. הרבה יותר בוגר ואחראי. פחות תלותי. יותר עסוק בענייני החברה האנושית ופחות בעניינים "דתיים".

 

חכמנו עסקו בכל הדורות לחבר את כל חלקי התורה יחד. כי התורה היא אחת. כמו שעם ישראל הוא אחד. אבל האחדות הזו מורכבת מפנים שונות ומשלימות.

 

החזרה של הדור שלנו לארץ ישראל, מחייבת אותנו להסתקל בעניים פקוחות ועניין גדול יותר לזווית של ספר דברים. התרגלנו במשך אלפיים שנות גלות לחיות על בסיס הספרים הקודמים כשבית הכנסת מילא את מוקומו של בית המקדש והרב מילא את מקומם של כל הסמכויות גם יחד.

לכן, נראה לי, כמו שמתחילים ללמוד את התלמוד הירושלמי, כך עלינו ללמוד ביתר שאת את ספר דברים !

 

כי תצא פי

בע"ה ו אלול התשע"ז

מישל בן שושן

 

כי תצא פי

 

  1. עוון אבות..

 

דברים פרק כד :(טז) לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ: ס

למי מדבר הפסוק הזה? האם הוא מדבר אל השופטים ומצווה להם שלא להעניש בן בחטא האב או להיפך?

ואם כן, למה הפסוק מכפיל את ההוראה "איש בחטאו יומתו"? האם יש צורך להגיד דבר טריוויאלי כזה?

  • רש"י מחלק הפסוק לשניים:
  1. " לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת" מדבר אל השופטים ומלמד שאסור להעיד עבור או נגד קרובי משפחה. "יומתו" במובן רחב של קבלת עונש מבית הדין. וזה מקור איסור עדות לקרובים.
  2. " אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ". מדבר אל הקורא היהודי ומספר לו שה' איננו מעניש אנשים על העברות שעשו ההורים שלהם. (חוץ מהילדים מתחת לגיל בר מצווה שכן יכולים לקבל עונש על עוונות ההורים)
  • הספורנו מנסה למצוא דרך להגיד שגם החלק השני של הפסוק מדבר אל השופטים. הוא מספר לנו שהיו הרבה מלכים, יהודים או גויים, שהרגו לא רק את האויבים שלהם אלא גם כל בני המשפחה, במיוחד כשהאויבים שלהם בקשו לקחת את מקומם בשלטון. לכן, כן יש מקום להזהיר המלך או השופט שדבר כזה אסור לעשותו. ואכן, מצאנו במלך אמציה שהרג את כל מבקשי רעת אביו אבל הוא לא הרג את ילדיהם, כדי לשמור על מצוות התורה בפרשה שלנו:

מלכים ב פרק יד :(ה) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר חָזְקָה הַמַּמְלָכָה בְּיָדוֹ וַיַּךְ אֶת עֲבָדָיו הַמַּכִּים אֶת הַמֶּלֶךְ אָבִיו:(ו) וְאֶת בְּנֵי הַמַּכִּים לֹא הֵמִית כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לֵאמֹר לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת כִּי אִם אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָת:

  • הרב יונתן גרוסמן מישיבת הר עציון מנסה למצוא הסבר אחר לחלק השני של הפסוק. הוא מצא בחוקי החמורבי מצווה זו:

(חוק229. )  אם בנאי בנה בית לאיש ולא עשה את הבית חזק ויציב, והבית שהוא בנה התמוטט וגרם למותו של בעל הבית – הבנאי הזה יומת. (חוק 230). אם זה גרם למותו של בן בעל הבית – בנו של הבנאי יומת.

אם כן, כנראה שהיה מקובל בתקופה ההיא, שכן יש מקום  להרוג בנו של משהו אחר כדי לכפר על חטא שעבר עליו אביו! ולכן, יש מקום בתורה לאזהרה כזו "איש בחטאו יומתו" כדי לשלול את החוקים ההם.

ואם כך, כל הפסוק מדבר אל השופטים. החלק הראשון מצווה על איסור קרבה אצל העדים והחלק השני אוסר להעביר אחריות של חטא דרך קשרי המשפחה.

 

איך נפרש עכשיו את הפסוק שמופיע ארבעה פעמים בתורה ?:

שמות פרק כ (ד) לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי:

התשובה של רש"י ברורה: "כשאוחזים מעשי אבותיהם בידיהם"

אין מענישים מהשמים ילדים אלא אם כן הם ממשיכים לחטאו כמו שחטאו אבותם. כלומר, ה', לפעמים, מאריך אפו אינו מעניש אדם. הוא מחכה לדור השני לראות אם יעשו תשובה. הוא אפילו מחכה לדור השלישי או רביעי. ואם עדיין לא עושים תשובה, אז הוא מעניש על אותם החטאים שכולם המשיכו לעבור עליהם.

 

 

  1. כנגד ארבעה כנפות דברה תורה

 

אנו מוצאים בפרשה שלנו פסוק, שכנראה חוזר על מצוות ציצית שכבר למדנו בספר במדבר:

דברים פרק כב :(יב) גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ:

אבל כאן, לא מופיעה המילה "ציצית" בכלל. ומחדשת התורה שיש לשים ציציות רק אם הבגד מכיל ארבע כנפות.אבל זה היה רק כדי להגיד לנו החידוש הזה של ארבע כנפות, זה היה יכול להיאמר שם! למה לחזור על המצווה כאן ובמילים שונות כל כך?

הקראים טוענים שזו מצווה שונה ממצוות ציצית. המצווה של הגדילים היא על הבגד של הלילה! כי כתוב "כסותך אשר תכסה בה" ואכן, ברוב המקרים התורה מדבר על כסות במיוחד בלילה. אבל הרב אבן עזרא שמצטט הקראים בפירושו , אמנם מודה שיש בעיה אבל הוא שומר על המסורת של הפרושים שאינם מקבלים זאת. אין ציצית בלילה. לא בבגדים ולא בסמיכות של הלילה!

רש"י מנסה להסביר הימצאות מצווה זו כאן, טוען שזה בגלל שבפסוק שלפני כן, יש איסור לבישת שעטנז. ובציצית, יש קבלה שמותר לשים שעטנז! וכדי ללמד זאת לנו, באה התורה לכתבה פסוק זה כאן.

 

הרב מנשה וינר התעניין במילה "כנף"

מסתבר שהמילה "כנף" מופיעה כמה פעמים בתנ"ך. ותמיד יש במילה הזו משמעות של "זרע", של "ערווה". הבגד, כסות שבה אנו מכסים את עצמנו, את מקום הערווה.  למשל:

דברים פרק כג  (א) לֹא יִקַּח אִישׁ אֶת אֵשֶׁת אָבִיו וְלֹא יְגַלֶּה כְּנַף אָבִיו:

הכנף של אביו מכסה את הערווה, את מקום ההולדה של אביו. איסור הביאה אל אשת אביו נוגע לכנף אביו!

אבל יש עוד מקור מעניין עוד יותר: כשדוד בורח משאול שמבקש להורגו, דודו ואנשין נחבאים במערה ושאול נכנס שם לבדו לעשות את צרכיו. יש הזדמנות פז לדוד להרוג את שאול ואכן הוא ניגש אליו עם חרב אבל הוא לא הוג אותו אלא כורת כנף מעילו. הפסוק אפילו כותב "הכנף אשר לשאול"

שמואל א פרק כדוַיָּקָם דָּוִד וַיִּכְרֹת אֶת כְּנַף הַמְּעִיל אֲשֶׁר לְשָׁאוּל בַּלָּט:(ה) וַיְהִי אחֲרֵי כֵן וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ עַל אֲשֶׁר כָּרַת אֶת כָּנָף אֲשֶׁר לְשָׁאוּל:

שאול מבין שדוד צדיק ממנו ושהוא יהיה מלך. אבל הוא מבקש ממנו להישבע שהוא לא יהרוג את ילדיו! למה? כי בתקופה ההיא (ראה ספורנו למעלה) כשמלך רצה להיות שתק , הוא היה הורג לא רק את המתנגד אלא גם את כל יוצאי חלציו!:

שמואל א פרק כד (כא) וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בַּיקֹוָק אִם תַּכְרִית אֶת זַרְעִי אַחֲרָי וְאִם תַּשְׁמִיד אֶת שְׁמִי מִבֵּית אָבִי:

שאול משתמש באותה המילה "תכרית" כמו שדוד "כרת" את הכנף כדי לדבר על הריגת בניו. דוד כמובן נשבע שלא יהרוג אותם. אבל הכאב של שאול נרגש : הוא יודע שהוא כבר לא יהיה מלך ומפחד על בניו. מלך נבחן במידת ההישרדות של זרעו על כס השלטון (לו ולבניו כל הימים). יש כאב אחד שהוא אובדן השלטון אבל יש כאב חזק יותר: אובד השלטון או החיים של בניו!!

 

עכשיו נעיין בגמרא מאוד מוזרה:

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סב עמוד ב  +שמואל א' כ"ד+ ויקם דוד ויכרת את כנף המעיל אשר לשאול בלט אמר רבי יוסי ברבי חנינא: כל המבזה את הבגדים סוף אינו נהנה מהם, שנאמר +מלכים א' א'+ והמלך דוד זקן בא בימים ויכסהו בבגדים ולא יחם לו.

רבי יוסי מקשר את הסיפור שלנו עם העובדה שהיה לדוד קר בסוף ימיו:

מלכים א פרק א (א) וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ:(ב) וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו יְבַקְשׁוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה וְעָמְדָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וּתְהִי לוֹ סֹכֶנֶת וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ וְחַם לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ:(ג) וַיְבַקְשׁוּ נַעֲרָה יָפָה בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וַיִּמְצְאוּ אֶת אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית וַיָּבִאוּ אֹתָהּ לַמֶּלֶךְ:(ד) וְהַנַּעֲרָה יָפָה עַד מְאֹד וַתְּהִי לַמֶּלֶךְ סֹכֶנֶת וַתְּשָׁרְתֵהוּ וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ:

הרב מנשה וינר מפרש:

לדוד קר כי הוא דואג מאוד להמשכיות הממלכה אחריו. כל הילדים שלו התקוטטו, מתו, מנסים לקחת השלטון בכוח. אדוניה בן חגית כבר המליך את עצמו. שלמה איננו רצוי על ידי האנשים משביבו של דוד. לכן קר מאוד לדוד.  העבדים מסביבו,יועצים לו לקחת "סוכנת". בעצם הבתולה שהם מחפשים בכל הממלכה, אמורה להוליד מדוד תינוק! ואז העבדים האלה וכלו למשול בממלכה במקום התינוק או עד שהתינוק יגדל!! אבל דוד לא נופל בפך ומסרב לשכב עם הנערה הזאת. בעזרת נתן הנביא, דוד יחזק את שלמה כמלך הבא.

 

עכשיו מבינים את רבי יוסי בגמרא: כשדוד כרת את כנף שאול, הוא בעצם מנע מצאצאיו להיות מלכים. הוא גם סיכן אותם. זה מאוד כאב לשאול. ועכשיו דוד מרגיש את אותו הכאב: מה יקרא עם הילדים אחרי מותי. מה יקרה עם השלטון אחרי מותי!

 

לסיכום:

התורה מדברת כאן על מצוות ציצית מבחינה אחרת לגמרי ממה שהיה בפרשת שלח לך. אותה מצווה בדיוק יכולה להיות מצותת בתורה פעמים רבות, כדי להאיר על בחינות שונות של אותה מצווה.

ההקשר של המצווה בפרשה שלנו חשוב מאוד: איסור שעטנז, ומיד אחר כך, דיני נישואין וגירושין.

  1. מצוות ציצית בפרשת שלח לך , הדגש היה על:
  • פתיל תכלת, ציץ= כמו הציץ של הכהן הגדול שמוחזק על ידי חוט תכלת
  • התר שעטנז= כמו לבושי הכהן הגדול שלבש שעטנז
  • הצצה, עיניים= הקשר עם פרשת המרגלים שלא ידעו לראות טוב את טיב הארץ והם "תרו" אחרי לבבם ואחרי עיניהם"
  • מצוות ציצית היא הפיכת כל יהודי לכהן גדול קטן שמצווה לזכור את כל מצוות ה' . לדעת להשתמש בעיניו לטובה ולא לרעה.

 

  1. מצוות הגדילים בפרשת כי תצא

הכנף רומז על האינטימיות של האדם. הבגד שמכסה את הערווה שלו, על צאצאיו. יש חשיבות לשים בכנף גדילים, שיזכירו לו לשמור על ברית המילה שלו, על יחסי אישות טהורים. לשמור על אשתו וזרעו בקדושה

הגדילים , אמורים לשמור על גידול הבנים בטהרה. לשמור את טהרת המשפחה (לא פחות ממה שהאישה עושה בדיני טהרת המשפחה בעניין נידה)

לכן, המצווה באה בהקשר של איסור לערבב מין בשאינו מינו (כלאים, שעטנז..) ועניין הקמת המשפחה היהודית (כי ייקח איש אישה..)

 

נראה לי להוסיף שעניין ה"ארבעה" כנפות שהפסוק מחדש במצווה זו, קשור ל,ארבעה בנים שכנגדם דיברה התורה כמו שאומרת ההגדה של פסח. ארבע כמו ארבע הכנפות שמסמלות את הזרע וטהרת המשפחה היהודית

 

 

  1. הנישואין בתורה

בפרשה שלנו , אנו מוצאים את רוב המקורות בדיני הנישואין ביהדות. אבל מעניין מאוד למצוא את כל המקורות האלו, דווקא קשורים למצבים לא נעימים!:

  1. דברים פרק כא (י) כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ:(יא) וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה:(יב) וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ:(יג) וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה:(יד) וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף..

אישה גויה שנלקחה בשבי ושעלול בעלה היהודי לגרש אחרי שהעביר אותה מכל מיני מצבים לא נעימים!! זה המקור הראשון!!

  1. דברים פרק כב (יג) כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ:(יד) וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים וְהוֹצִא עָלֶיהָ שֵׁם …

המקרה השני הוא המוציא שם רע על אישתו!! איך הוא יפצה אותה, כמה הוא משלם לאב, אסור לו לשלחה כל ימיו (אם היא רוצה בכך).. כל מיני דברים לא נעימים במיוחד!

  1. דברים פרק כד (א) כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ

המקרה השלישי עוד יותר חמור: מדובר באמת על הגרושין!

ולומדים את כל הלכות הנישואין ממקרים אלה! לומדים יש לתת כתובה מזה שנותנים גט בגיושין….!

 

הרב וינר מציע ללמוד מזה שכדי להסביר את החשיבות של החתונה, יש ללמוד את חומרת המעשה. יש לעמול כל הזמן כדי שלא לקלקל את הנישואין. הגירושין עורבים בפתח!! כל הזמן תעמול קשה כדי לבנות את הזוגיות!!

כדי להבין שזה חשוב מאוד, יש לדבר על הפרת המסגרת. כמו שכשחותמים על חוזה, רוב הזמן עוסקים על סיבות הפרת החוזה והתנאים להפרדות! כך גם מסכת גיטין קודמת למסכת קדושין.

 

  1. דברים פרק כד(ה) כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח: ס

במקור הזה, רואים את החשיבות של בניית התא המשפחתי עבור כלל ישראל: פותרים אותם, בשנה הראשונה מלצאת לצבא. למה? כי כולם צריכים לדאוג לזוג החדש שייבנה בצורה טובה. זה גם עניין כלל ישראלי.

הקשר בין עם ישראל והקדוש ברוך הוא ,הוא גם כן מסומל על ידי הקשר בין איש לאשתו."ישי עליך אלוהיך כמשוש חתן על כלה"

וגם היחס בין העם וארץ ישראל מסומל על ידי קשרי אישות. אנו "באים" אל הארץ, כמו ביאה בין בעל לאשתו..

 

הרב מאיר שפיגלמן מישיבת הר עציון מוסיף:

הנישואין הם כל כך חשובים ומשפיעים, עד כדי כך שהתורה מציינת שהקשר אחרי הגרושין איננו נפסק לגמרי! אכן יש מצווה מיוחדת: אחרי גירושין,

דברים פרק כד(ד) לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה כִּי תוֹעֵבָה הִוא לִפְנֵי יְקֹוָק וְלֹא תַחֲטִיא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה:

למה אסור לבעל הראשון לשוב לקחת את האישה שהתגרש ממנה והלכה בנתיים עם איש אחר? ייתכן שיש כאן מניעה להפוך את יחסי המין לזולים עד כדי כך שיאפשרו "החלפת זוגות" ותועבות ממין זה.

אבל יש קביעה מאחורי הדברים: למרות שהקשר נותק בין איש לאשתו בגירושין, עדיין נשארת זיקה בניהם! וזה מסביר שכהן לא יכול להינשא לאישה גרושה או אלמנה!

העובדה שהפסוק מוסיף שהארץ בעצמה תיפגע מהדבר הזה מוסיפה על חשיבות שמירת התא המשפחתי היהודי ליצירת חברה בארץ ישראל.

  1. הריבית

(מתוך שיערו של הרב מנשה וינר)

 

דברים פרק כג (כ) לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ:

(כא) לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: ס

 

יש להבין איסור לקיחת ריבית מיהודי

אבל יש גם להבין מה סיבת ה"מצווה" לקחת ריבית מהגוי. זה דבר שגרם לנו המון בעיות של אנטישמיות בהיסטוריה וזה נראה לא מוסרי.

 

  1. האם הריבית היא מוסרית

כן! כמו שמותר להשכיר מכונית בתשלום, אין שום סיבה שלא נבקש תגמול על זה שהשני ישתמש בכסף שלי בזמן קצוב, ועוד יותר כאשר זה נעשה בהסכמה! ההיגיון הפשוט והכלכלה הבריאה מתירה לקחת ריבית!

אם כן, אין שום מניעה לקחת ריבית!

עבור רוב המפרשים,אין "מצווה" לקחת ריבית מגוי. זה רק מותר לקחת ריבית מגוי.

  1. למה לא לקחת ריבית מיהודי

עם ישראל חייב להפנים עובדה : הכל שייך לבורא העולם. אפילו הרכוש שלנו שייך לבורא עולם. כל יהודי חייב ללמוד שהפירות שהוא גידל שייכם קודם כל לה'. הבהמה שנולדה, שייכת לה'. הקרקע שלו שייך לה'. הכסף שלו שייך לה'. הוא לא יכול לשלוט על הכסף או על הכלים או על הפרות שבארץ, כי אם הכיר בזה שהכל שייך לה'. רק אחר כך, אחרי שהפריש תרומות ומעשרות, אחרי שבירך לפני האכילה,וכלו…הוא יוכל להינות מהעולם הזה.

הכסף מסמל את הכוח של האדם על העולם הכלכלי והחברתי.

החפצים של האדם הם כבר סומנו כחפצים לשימושו. אבל הכסף, מסמל את הכוח כי הוא עדיין לא מומש. יש בכסף פוטנציאל אדיר שנותן הרגשה של כוח.

לכן, יש דין מיוחד על הכסף.ץ הוא לא כמו שאר הכלים.

ה' מצווה ליהודי שלא לקחת כסף על הלוואה. ה' דואג לעניים. והסמל של הכסף שהמלווה נותן לעני, חייב להיות מרוסן על ידי איסור הריבית.

למה רק ליהודי אסור? אולי כי המודעות של שייכות הכסף לה' הוא הבסיס לקשר בין היהודים עצמם! הקשר בין יהודי ליהודי אחר חייב לקיים את מציאות ה' בעולם. אבל הריבית שלוקחים מגוי היא טבעית, הגיונית וכלכלית.

 

 

כי תצא לעד3

בע"ה יג אלול התשעו

מישל בן שושן

כי תצא לעד3

 

קן ציפור – אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד

אסור להרוג שני דורות של בעלי חיים יחד. כדי לעורר את האדם בצורך להשאיר אפשרות לשיקום הנזק שהוא גורם בעולם. שולחים את האם כדי לאפשר לה לעשות שוב ציפורים חדשים אחרי שאנו נוכל הציפורים האלה בקן. וכן, כששוחטים שור, אנו יכולים לחשוב שהוא כבר השאיר צאצאים. כששוחטים בנו של השור, אנו חושבים שהשארנו את אביו שיכול לעשות שוב בנים אחרים.

התורה מכניסה בנו ההכרה של הנזק שאנו גורמים לעולם ולבריות. הנזק צריך להיות מבוקר והכי קטן שאפשר. יש לכבד כל מין ואין לבוא לידי הכחדת המין.

שתי נשים

לא יוכל לבכר בן האהובה על פני בן השנואה הבכור.

אי אפשר שלא לחשוב על סיפור יעקב שביכר את יוסף, בן רחל האהובה.

ייתכן מאוד שהמצווה באה מתוך דאגה שטעויות שכבר קראו אצל אבותינו לא יחזרו על עצמן!

יש כאן דוגמא לקשר בין החלק המשפטי לחלק הסיפורי של התורה.

הרב אורי שרקי טוען שזה מורה שיש קשר בין עם ישראל וההיסטוריה שלו  למצוות עצמן!!!

מכות

עדיין לא מצאתי פשר לפשט הפסוק הזה:

כִּי יִהְיֶה רִיב בֵּין אֲנָשִׁים וְנִגְּשׁוּ אֶל הַמִּשְׁפָּט וּשְׁפָטוּם וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע: (ב) וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר: (דברים פרק כה -א)

לא מצאתי מקרה שבו יש סכסוך בין שני אנשים, וכשהשופט יכריע  לרעת האחד, יגזור עליו מכות! המכות הן, לפי הרמב"ם, נתנות במקרים של הפרתם מצוות ולא בסכסוך בין אנשים!

החכמים חשבו על אפשרות הלכתית אחת: עדים זוממים. אם אי אפשר לעשות להם את מה שזממו לעשות (כגון שהעידו שאשת הכהן היתה גרושה) אז מלקין אותם!

אולי מדובר על מקרה שבו בית הדין , דרך אגב סכסוך בין אנשים, מגלה שבן אדם עבר על מצוות התורה או החכמים שמחייב מלקות ואז הפסוק מדבר על הגבלת מספר המכות?

לפי הרב אמנון בזק, זה אחד מהשינויים בן התורה שבכתב למה שעשו מזה החכמים אחרי שהשתנו המנהגים והתרבויות!!

ייבום ותשובה (הרב אורי שרקי)

שתי המצוות האלה דומות מאוד

  • הייבום מאפשר לתקן תקלה: אדם מת בלו בנים. קרוב משפחה יוכל להביא מאשתו בן על שמו.
  • התשובה מאפשרת לאדם לתקן חטאים או עוונות .

אבל מוצאים אנו עוד קשר בניהם:

  • בייבום, יש הגבלה למי שיכול להיות יבם. לא כל אחד יכול ליבם את אשת המת (כמו בסיפור תמר!) אלא אחיו של המת וגם אז יש אפשרות לצאת בלי ייבום אלא בחליצה. כלומר, נראה שהייבום היה קיים כבר לפני התורה והתורה באה כדי לצמצם אותה בגלל כל מני עיוותים שעלולים להיגרם מזה.
  • גם בתשובה יכולים להיות עיוותים נלווים!! ויש להגביל אותם ולתקנם! כמו שאומר הרב שרקי:

" לפעמים הקצנת הפרישה מן החיים הבאה בעקבות הרצון להיטהר מגורמי החטא, יש בה בעצמה מעין חטא, ויש לדאוג אחרי התשובה לשוב בתשובה מנזקי התשובה הבלתי נמנעים"

 

השבת אבדה

המצווה נראית מאוד הגיונית ומוסרית. קניין הוא דבר בעל ערך ויש להחזיר קניינו של אדם אם נאבד.

אבל יש לפחות שתי מצוות נלוות שמקשות על ההגיון הזה:

  • אין להשיב אבדה לגוי!!!
  • ואין להשיב עבד שברח מידי אדוניו!!(אם הוא ברח בחוצה לארץ ובא לארץ ישראל לבקש מקלט ולהתגייר)

אם כן, השבת אבידה אינה מצווה גורפת! יש להחזיר האבדה רק במקרה ויודעים שזה יהיה לטובה! כלומר שהבעלים יעשו שימוש טוב בחפץ שיוחזר להם!!במידה ועובדי עבודה זרה היו משתמשים לרעה בחפצים, אין להחזיר להם. אבל, במקרה והשבת האבדה לגוי תגרום לקידוש השם, הגדלת כבוד הדת היהודית, כן יש להחזיר האבדה לבעל הגוי. (ראה סיפורו של שמעון בן שטח)

ארץ ישראל היא ארץ מקלט! וזה ערך חשוב כשלעצמו שיכול לגבור על ערך השבת אבדה!

 

 

 

היציאות והזכרון

נראה לי שכמעט כל הנושאים בפרשה נוגעים לעניין היציאה.

יציאה

  • למלחמה
  • יציאות הגוף (יתד תהיה על אזניך…)

תוצאות

  • אם אתה שונא אשתך, אתה עלול להוליד בן סורר ומורה….

הוצאות

  • כל העניינים הכספיים

כמו כן, יש בפרשה שלנו לפחות ארבע מצוות של זכירה

  • דברים פרק כד (ט)

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם:

  • דברים פרק טו (טו)

וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם:

  • דברים פרק כד (כב)

וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה:

  • דברים פרק כה (יז)

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם:

 

כאילו כל יציאה , גורמת לשכוח מאיפה באנו!

יש לטפל בתוצאות היציאה , ואחת מהם היא השכחה!!

 

נגד חוקי חמורי (הרב יונתן גרוסמן)

 

  1. הסגרת עבד

: "לא תסגיר עבד אל אדניו אשר ינצל אליך מעם אדניו. עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו, לא תוננו" (דברים כ"ג, טז).

נראה כי ציווי זה עומד כאלטרנטיבה לחוק המזרח הקדום שהיה קיים באותה תקופה. בחוקי חמורבי (שנכתבו, ככל הנראה, קצת לפני מתן תורה) מצווה המלך הבבלי חמורבי את נתיניו (סעיפים 16-17, תרגום לבנון):

"כי יצפין איש בביתו עבד בורח או שפחה בורחת, שייכים להיכל המלך או לאזרח, ולא הוציא אותו(ה) אל מחוץ לביתו לקריאת הממונה, נותן המחסה מות יומת. כי יתפוס איש עבד בורח, או שפחה בורחת בשדה, והסגירו אל אדוניו, אדון העבד למסגיר שני שקלים ישלם".

 

2 לא יומתו אבות על בנים

: "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומתו" (דברים כ"ד, טז).

יש כמה  פרשנויות לפסוק הזה:

  • איסור עדות של הקרובים. בית הדין לא יכול להמית אדם על עדות בנו או אביו.
  • או איסור הריגת בנים של חוטא. כמו שראינו אצל המלך אמציהו מלך יהודה במלכים ב' י"ד, ה-ו.

"ויהי כאשר חזקה הממלכה בידו, ויך את עבדיו המכים את המלך אביו. ואת בני המכים לא המית, ככתוב בספר תורת משה אשר צוה ה' לאמר: לא יומתו אבות על בנים, ובנים לא יומתו על אבות, כי אם איש בחטאו יומת (ימות כתיב)".

כלומר, אין להרוג בני המורד (במיוחד שזה היה המנהג אצל המלכים שרצו להכחיד כל נקמה משפחתית אחרי שהרגו מורדים). יש להרוג אך ורק האנשים האשמים.

  • יש עוד אפשרות שלישית שמגלה הרב הרב גרוסמן:

. כך כתוב בחוקי חמורבי (על פי תרגום לבנון, סעיפים 229-230):

"כי יבנה בנאי בית לאיש, ולא עשה מלאכתו באמונה, ונפל הבית אשר בנה והמית את בעה"ב – מות יומת הבנאי הזה. ואם את בן בעה"ב המית – את בן הבנאי הזה ימיתו".

כאילו הענישה היא יחסית לנזק. אם נהרג בעל הבית, אז בעל העבודה ימות. אבל אם בנו מת, אז בנו של הבנאי ימות! כוח עבודה שווה יוחסר למשפחה!!

נגד תפיסה זו שהיתה מקובלת בזמן ההוא באה התורה לאסור זאת.

 

כי תצא מוש

בע"ה קחי אלול התשעו

מישל בן שושן

 

כי תצא מוש

 

קן ציפור

 

כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים: (ז) שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים: ס דברים פרק כב(ו)

 

המאור ושמש מפרש דרך עולם הרמז את המצווה הזאת.

קן ציפור= אספה של יהודים. ציפור, בזוהר הוא סמל הנשמה. כשיש אסיפה של יהודים שמתאספים ללמוד או להתפלל או לעסוק בדברים חיוביים, השכינה נמצאת בניהם. ככל שיש אנשים באסיפה, כך השכינה נמצאת יותר. כי כל אחד בתוך אספת חברים, חווה חיבור בין כל הפרצופים השונים. כל אחד רואה את עצמו חלק בלבד מהאמת ולא כל האמת כולה. כל אחד מרגיש ענווה . כל אחד לומד מהשני ויכול להשפיע על האחרים. יש יותר סיכוי שכל אחד מגיע ל"איזון" המחשבה ולא לקיצוניות שההתבודדות עלולה לגרום. השכינה נמצאת במקום של אספת אנשים.

 

בדרך= אנשים שמנסים להיות בדרך, הם אנשים שעוסקים במהלך התשובה, כלומר לנסות ולהשתפר כל הזמן ולא להיות מרוצה מהמצב שבו נמצאים.

 

על העץ או על הארץ= בין שהחברים שמתאספים יהיו אנשים רבי מעלה(העומדים על עץ) או פחותי מעלה(על הארץ).

 

האם= העקרונות הגדולים. כמו למשל, להתקרב אל האלוהים, לעשות עבודה בלב, עצמית.לעשות תשובה על ידי סיגופים, תעניות, ואף התנתקות מהעולם החיצון שעלול להפריע לעליה של הפרט.

 

שלח תשלח את האם= יש לבחור את ההתחברות עם האנשים (הציפורים), עם החברה (קן הציפורים) ולשים בצד (לשלח) את העיקרון (האם) של ההתעלות האישית.

 

עדיף, עבור ה"מאור ושמש" להיות מחובר אל האנשים הסובבים אותנו, לחיות בחברה, בדיבוק חברים ואהבת הרעים מאשר לנסות להתעלות לבד, מנותק מהמציאות החברתית, ברוחניות וקרבה אל האלוהים. זו לא הדרך המועדפת! יש לבחור ההתוועדות עם האנשים החיים מסביב. אפילו אם מתעלים רוחנית פחות , כשאנו בחברה של אנשים שונים, עדיפה ההתעלות הזאת על כל מה שיכולים להשיג כביכול, בהתנתקות מהמציאות.

 

וארכת ימים= הדרך הזאת של ההתחברות על החברים, מעניקה לאדם יציבות וכל מה שהוא עשוי לרכוש בחברה, יישאר אצלו להרבה יותר זמן מכל מעליות הגבוהות יותר כשהוא מתבודד ומנותק מהחברה.

 

 

לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו

 

גם המצווה הזו מפורשת דרך הרמז:

  • שור=יוסף הצדיק. (בכור שורו הדר לו..)
  • חמור= רמז למשיח בן דוד (עני רוכב על החמור)
  • לחרוש= לשתוק. חירש.

יש לפעול כל הזמן עבור הגאולה ולא לשתוק ולהסכים עם המצב של הגלות. יש להתפלל ולקוות כל הזמן לביאת שני המשיחים, משיח בן יוסף ומשיח בן יהודה! ואולי גם להתפלל ששניהם יוכלו לעבוד ביחד ולא שאחד יבוא על חשבון השני!!

כי תצא גז

בע"ה י א אלול התשעה

מישל בן שושן

 

כי תצא גז

מוסר או מלחמה?

הגלילי זהב דורש את הסמיכות בין סוף הפרשה הקודמת והתחלת הסדרה שלנו:

  • "ואתה תבער את הדם הנקי , כי תעשה הישר בעיני ה'" היה כתוב בסוף סדרת משפטים
  • " כי תצא למלחמה..ונתנו ה' אלוהיך בידך" כתוב בהתחלת "כי תצא".

המסכנה : אם אתה רוצה להינצל ממלחמות או לנצח במלחמות, עליך להיות מוסרי , ישר, בתוך החברה שלך פנימה. ולא, ה' ישלח עלינו אויבים מרים ולא ייתן לנו לנצח כל עוד אנו לא מוסריים .

 

כי תצא

התורה אינה אוסרת לצאת. לצאת מהדברים המוגדרים, המורגלים, הנוחים.

להיפך, היא מעודדת היציאות אל העולם החיצוני.

אבל היא מתנה זאת בשני תנאים:

1 מי שיוצא צריך להיות "צדיק", כלומר, יש לו היכולת לצאת ולהתמודד עם הדברים החיצוניים ולא ללכת לאיבוד. לכן, על הכהן המשיח לבוא אל החיילים שיצאו, למשל למלחמת הרשות הזאת, ולחקור אותם. כל מי שאיננו מספיק בוגר וחזק, יחזור לביתו ולא יצא למלחמה. בנתיים. כשהוא יתחזק, כן מומלץ לצאת.

  1. יש ללמוד היטב איך לטפל בתוצאות של היציאות. לכל יציאה יש השלכות. חיוביות או לא. יש תמיד סיכונים ביציאות. התורה איננה אוסרת לקחת סיכונים. אבל היא מלמדת אותנו להתמודד איתם.

רש"י אומר "במלחמת הרשות הכתוב מדבר". לכאורה, רש"י מלמד כאן רק על ההפרדבה שיש בין מלחמת מצווה (שבה יש להרוג את כל נפשות האויב) ובין מלחמת רשות, שאפשר להחיות שבויים. אבל, הגלילי זהב מרחיב את פירוש רש"י לכל תחומי הרשות.

עולם המצווה מוגדר. אבל , מחוצו לו, קיים עולם הרשות. האדם נבחן הרבה יותר בהתנהגות בעולם הרשות. שם, נראה אם המצוות עשו רושם חיובי בו! שם, האדם מקבל אחריות מלאה על מעשיו כי אין לו , לכאורה שום מצווה , הנחייה מפורטת. יש לו רק את העקרונות והמידות, שעולם המצוות ניסה להנחיל בו.

כשהאדם יוצא לעולם הרשות, שם זו "מלחמה". יש המון סיכונים. אבל שם החיים האמיתיים, שם הוא נבחן , שם הוא מעלה למבחן את החינוך והתנהגותו בעולם המצוות.

כש רש"י מסביר שאם האדם יתחתן עם אישה יפת תואר, הוא עתיד לשנוא אותה והוא עתיד להוליד בן סורר ומורה. אם כן, למה התורה לא אסרה ממנו לשאת אשת יפת תואר? למה לא אסרה לו לכתחילה לצאת למלחמת הרשות? למה מותר לצאת בכלל?

האמת היא שטוב מאוד שאדם יוצא. הוא רק צריך לדעת איך לנהל את תוצאות היציאות שלו! נכון שיש הרבה סיכונים אבל יש ללמוד למנוע את הבעיות ולהתמודד אתם כשהם מגיעות בכל זאת. זו תורה לאנשים מבוגרים . עדיף ללמד להתמודד עם סיכונים מאשר לתת אשליה  להימנע מכל יציאה.

 

ה' צלך

בתהילים, המשפט הזה נראה ברור: ה' מגן על האדם, הוא עושה צל עליו כדי להגן עליו מפני השמש. ה' עושה צל על האדם. הגלילי זהב מציע פירוש אחר:

כמו שהצל של האדם מחכה אותו בתנועותיו. אם האדם צוחק, הצל שלו צוחקת, כך ה' מתנהג עם האדם:

אם האדם פועל באופן חיובי, ה' מתנהג איתו באופן חיובי. ה' הולך אחר מעשי האדם.

זה מתיל על האדם אחריות כבדה: בדרך שהוא יבחר ללכת, המצב רוח שהוא יחליט ללכת בו, כך החיים יתנהגו איתו! עליו לעשות את הצעדים הראשוניים בדרך החיובית כדי שהחיים יחייכו לו! ה' יתנהג עם האדם כמו הצל שלו עצמו!

 

אשת יפת תואר

ולא כתוב "אישה- יפת תואר"! למה הכתוב עשה סמיכות בין "אשת"- ו"יפת תואר".?

כי "אשת יפת תואר" מתאר יופי שאליו האישה שייכת. כאילו אין זו "אישה" באשר היא, שהיא , בנוסף להיותה אישה, יפה מאוד. אלה האדם רואה כאן יופי מושך ורק אחר כך, , מסתבר שיש מאחורי היופי הזה , אישה!

זה מאוד מסוכן! כי הוא נמשך אחרי היופי ולא אחרי האישה!

לכן, יש תהליך ארוך שבו היא תשנה לשוב, תשנה המעטפת החיצונית שיכלה למשוך האיש. ואם, בכל זאת, האיש מאוהב בה, זה סימן שהוא נמשך לא רק אחרי היופי שלה אלה אחריה האישה עצמה.

מ"אשת יפת תואר" היא תהפוך ל"אישה". זה התהליך החיובי".  היא הופכת, בעיניו לאישה :"ולקחת אותה לאישה". ולא "גרורה" ליופי שלה בעניו.צריך לחשוק "בה" ולא רק ביופיה.

 

בן סורר ומורה

הגמרא דורשת מההורים להיות שווים במראה, בקומה, בקול, מושלמים ממש. אם ההורים מרגישים שהם מושלמים, האבא מושלם, האימא מושלמת, החינוך מושלם. אז כן, ברגע הראשון שהילד סוטה טיפה מהדרך, יש להרוג אותו!! אין לו תקנה!!

כמובן שמדובר בגיחוך והומור של התורה: אתם באמת מרגישים שאתם מושלמים, אז תהרגו את הבן!

זה כדי להראות להורים, שהטיפול בבעיות אצל הילדים, מתחילות, בדרך כלל, אצל ההורים עצמם!

אם , במצוות הראשונות של הפרשה (אשת יפת תואר, אישה שנואה..) התורה מלמדת לנהל את התוצאות של המעשים שלנו, כאן, היא מלמדת לנו לשים לב לסיבות של הקלקולים שלנו, כשעולים למעלה, בשרשרת הנסיבות. יש בעיה בבן, תטפלו בעצמכם ובחינוך שלכם קודם כול!

 

ועשית מעקה לגגך

"ועשית" הוא פועל בעבר, שהוו הופך אותו לעתיד, כמו ברוב הפעלים בתורה.

הגלילי זהב מסביר שזו הנחיה כללית:

אין לאדם לבנות מעקה לבית שלו, או להניח מזוזה, רק אחרי שהוא בנה את הבית, כאילו הוא "מודה" לה' או שהוא רוצה שהבית יצליח. אלא על האדם, לכתחילה, להיות מוכן לשמוע מה הוא רצון ה' בכל צעד בחייו. הוא יגיד למשל, אם ה' ייתן לי בית, אני אשמח כי אוכל לקיים את רצונו ולהניח מזוזה ולבנות מעקה..

כלומר, עשיית המעקה חייבת להיות קודמת (בכוונה שלו) לבניין הבית. כאילו, אחרי בניין הבית, המעקה כבר מתוכנן בראש שלו, הוא כבר עשוי, בעבר.

באופן עמוק יותר, הרב דורש מהאדם להיות כולו במצב של "עבד שמחכה מה הוא רצון רבו". ולא אדם שיכול לחיות בכוחות עצמו , מחוץ לנוכחות הבורא, אפילו אם הוא יהיה מוכן "לשלם" מחיר תודה לבורא.

זה דומה מאוד ללימוד של הרב דניאל אפשטיין על האמירה הראשונה בבוקר:

"מודה אני לפניך.." ולא "אני מודה"

כלומר, המצב הראשוני של האדם הוא להיות מודה. ורק אחר כך הוא "אני". ולא "אני מודה"!!

 

עמלק

מכיוון שאנו לא יודעים היום, בוודאות מי הוא עמלק. בניגוד לזמן שבו שאול המלך ידע שאגג הוא עמלק או בזמן מרדכי, המן היה עמלק. היום, העמים התערבבו ואין עמלק בפועל.

אם כן, מה משמעות המצווה של זכירת עמלק ומחייתו?

כמו שהמצווה של  "לזכור את מה שעה ה' למרים", נוגעת ללשון הרע ולא ספציפית למרים, גם זכירת עמלק, מורה על עניין מופשט יותר מאשר על העם עמלק ספציפית!.

עמלק תקף את ישראל "בדרך בצאתכם ממצרים", הוא קירר את עם ישראל מלהמשיך בדרך. לכן, כל דבר שמונע מהיהודים מלעלות לארץ ישראל, הוא, בעצם, עמלק!

למשל, האנוכיות , יהודי מקיים מצווה בגלל שה' ציווה לעם ישראל מצוות, ומתוך שייכותו לעם ישראל, הוא מקיים מצווה. אבל יהודי שחושב שהוא צריך להיות דתי ללא קשר עם כלל ישראל, איננו יכול לעלות לארץ ישראל.

דבר שני, זו אהבת ישראל: איסור לשון הרע או קטרוג לגבי קבוצה מעם ישראל, היא גם כן שייכת לזכירת עמלק.

 

 

 

 

 

כי תצא אד2

בע"ה ח אלול התשעה

מישל בן שושן

כי תצא אד2

הרב דניאל אפשטיין- אקדם-

יש המון נושאים שונים בפרשה. אנו "אבודים" כשמחפשים חוט מקשר. ואולי ה"איבוד" הזה הוא החוט המקשר!

אכן יש מצווה אחת, שהיא "השבת אבדה" שיכולה לתת לנו במה לאחוז:

 

"השב תשיבנו לו"

ה"תורה תמימה" מפרש: אפילו את גופו!

כלומר, אין לאדם רק אבדות של חפצים, אלא אפילו אם הוא איבד את "גופו"!! ואכן, לפי הרב אפשטיין, יש הרבה אבדות חשובות שהאדם יכול לאבד

חפצים

בריאות

זיכרון

משרה, עבודה

כבוד

….

יש מצווה להחזיר לא ככל הניתן את האבדות האלה. או , לפחות, לעזור לו באבדן. להיות איתו, לעזור לו ככל שניתן, להחזיר לעצמו אבדות או לחיות עם פחות כאבים את האבדות הללו.

 

הייאוש

מצוות השבת אבידה מסתיימת במידה והבעלים התייאשו.  כלומר, מה שמקשר בין האדם לחפץ או דבר שהוא יכול לאבד, זה התקווה למצוא אותו.

הייאוש, זה , בעצם לאבד את העתיד! יש אבדן העבר(חפצים, זיכרונות ..), אבדן ההווה (כבוד, עבודה, בריאות..) ויש אבדן העתיד= אבדן התקווה= הייאוש.

 

המלך אחראי על החזרת אבדות

שאול המלך נבחר כי הוא הלך לחפש כבשה אבודה. הדאגה והאמפטיה זה מה שגרם לו היבחר למלך הראשון בישראל. (גם משה, לפי המדרש, נבחר כך)

למלך, לכל מי שיש כוח בחברה, לדאוג להחזיר את התקווה, להחזיר את הכבוד

כדי לא להשליך את הנחשלים בחברה ללכת לאיבוד גמור

 

עמלק

הוא בא לתקוף ולנצל את הנחשלים. המלחמה נגד עמלק היא

  • מלחמה נגד שכחת הנחשלים אחרינו
  • מלחמה נגד השכחה. נגד הייאוש.

"זכור" היא המצווה של השבת האבדה הכי כואבת, אבדת הזיכרון, אבדת הנחשלים.