בע"ה י א אלול התשעה
מישל בן שושן
כי תצא גז
מוסר או מלחמה?
הגלילי זהב דורש את הסמיכות בין סוף הפרשה הקודמת והתחלת הסדרה שלנו:
- "ואתה תבער את הדם הנקי , כי תעשה הישר בעיני ה'" היה כתוב בסוף סדרת משפטים
- " כי תצא למלחמה..ונתנו ה' אלוהיך בידך" כתוב בהתחלת "כי תצא".
המסכנה : אם אתה רוצה להינצל ממלחמות או לנצח במלחמות, עליך להיות מוסרי , ישר, בתוך החברה שלך פנימה. ולא, ה' ישלח עלינו אויבים מרים ולא ייתן לנו לנצח כל עוד אנו לא מוסריים .
כי תצא
התורה אינה אוסרת לצאת. לצאת מהדברים המוגדרים, המורגלים, הנוחים.
להיפך, היא מעודדת היציאות אל העולם החיצוני.
אבל היא מתנה זאת בשני תנאים:
1 מי שיוצא צריך להיות "צדיק", כלומר, יש לו היכולת לצאת ולהתמודד עם הדברים החיצוניים ולא ללכת לאיבוד. לכן, על הכהן המשיח לבוא אל החיילים שיצאו, למשל למלחמת הרשות הזאת, ולחקור אותם. כל מי שאיננו מספיק בוגר וחזק, יחזור לביתו ולא יצא למלחמה. בנתיים. כשהוא יתחזק, כן מומלץ לצאת.
- יש ללמוד היטב איך לטפל בתוצאות של היציאות. לכל יציאה יש השלכות. חיוביות או לא. יש תמיד סיכונים ביציאות. התורה איננה אוסרת לקחת סיכונים. אבל היא מלמדת אותנו להתמודד איתם.
רש"י אומר "במלחמת הרשות הכתוב מדבר". לכאורה, רש"י מלמד כאן רק על ההפרדבה שיש בין מלחמת מצווה (שבה יש להרוג את כל נפשות האויב) ובין מלחמת רשות, שאפשר להחיות שבויים. אבל, הגלילי זהב מרחיב את פירוש רש"י לכל תחומי הרשות.
עולם המצווה מוגדר. אבל , מחוצו לו, קיים עולם הרשות. האדם נבחן הרבה יותר בהתנהגות בעולם הרשות. שם, נראה אם המצוות עשו רושם חיובי בו! שם, האדם מקבל אחריות מלאה על מעשיו כי אין לו , לכאורה שום מצווה , הנחייה מפורטת. יש לו רק את העקרונות והמידות, שעולם המצוות ניסה להנחיל בו.
כשהאדם יוצא לעולם הרשות, שם זו "מלחמה". יש המון סיכונים. אבל שם החיים האמיתיים, שם הוא נבחן , שם הוא מעלה למבחן את החינוך והתנהגותו בעולם המצוות.
כש רש"י מסביר שאם האדם יתחתן עם אישה יפת תואר, הוא עתיד לשנוא אותה והוא עתיד להוליד בן סורר ומורה. אם כן, למה התורה לא אסרה ממנו לשאת אשת יפת תואר? למה לא אסרה לו לכתחילה לצאת למלחמת הרשות? למה מותר לצאת בכלל?
האמת היא שטוב מאוד שאדם יוצא. הוא רק צריך לדעת איך לנהל את תוצאות היציאות שלו! נכון שיש הרבה סיכונים אבל יש ללמוד למנוע את הבעיות ולהתמודד אתם כשהם מגיעות בכל זאת. זו תורה לאנשים מבוגרים . עדיף ללמד להתמודד עם סיכונים מאשר לתת אשליה להימנע מכל יציאה.
ה' צלך
בתהילים, המשפט הזה נראה ברור: ה' מגן על האדם, הוא עושה צל עליו כדי להגן עליו מפני השמש. ה' עושה צל על האדם. הגלילי זהב מציע פירוש אחר:
כמו שהצל של האדם מחכה אותו בתנועותיו. אם האדם צוחק, הצל שלו צוחקת, כך ה' מתנהג עם האדם:
אם האדם פועל באופן חיובי, ה' מתנהג איתו באופן חיובי. ה' הולך אחר מעשי האדם.
זה מתיל על האדם אחריות כבדה: בדרך שהוא יבחר ללכת, המצב רוח שהוא יחליט ללכת בו, כך החיים יתנהגו איתו! עליו לעשות את הצעדים הראשוניים בדרך החיובית כדי שהחיים יחייכו לו! ה' יתנהג עם האדם כמו הצל שלו עצמו!
אשת יפת תואר
ולא כתוב "אישה- יפת תואר"! למה הכתוב עשה סמיכות בין "אשת"- ו"יפת תואר".?
כי "אשת יפת תואר" מתאר יופי שאליו האישה שייכת. כאילו אין זו "אישה" באשר היא, שהיא , בנוסף להיותה אישה, יפה מאוד. אלה האדם רואה כאן יופי מושך ורק אחר כך, , מסתבר שיש מאחורי היופי הזה , אישה!
זה מאוד מסוכן! כי הוא נמשך אחרי היופי ולא אחרי האישה!
לכן, יש תהליך ארוך שבו היא תשנה לשוב, תשנה המעטפת החיצונית שיכלה למשוך האיש. ואם, בכל זאת, האיש מאוהב בה, זה סימן שהוא נמשך לא רק אחרי היופי שלה אלה אחריה האישה עצמה.
מ"אשת יפת תואר" היא תהפוך ל"אישה". זה התהליך החיובי". היא הופכת, בעיניו לאישה :"ולקחת אותה לאישה". ולא "גרורה" ליופי שלה בעניו.צריך לחשוק "בה" ולא רק ביופיה.
בן סורר ומורה
הגמרא דורשת מההורים להיות שווים במראה, בקומה, בקול, מושלמים ממש. אם ההורים מרגישים שהם מושלמים, האבא מושלם, האימא מושלמת, החינוך מושלם. אז כן, ברגע הראשון שהילד סוטה טיפה מהדרך, יש להרוג אותו!! אין לו תקנה!!
כמובן שמדובר בגיחוך והומור של התורה: אתם באמת מרגישים שאתם מושלמים, אז תהרגו את הבן!
זה כדי להראות להורים, שהטיפול בבעיות אצל הילדים, מתחילות, בדרך כלל, אצל ההורים עצמם!
אם , במצוות הראשונות של הפרשה (אשת יפת תואר, אישה שנואה..) התורה מלמדת לנהל את התוצאות של המעשים שלנו, כאן, היא מלמדת לנו לשים לב לסיבות של הקלקולים שלנו, כשעולים למעלה, בשרשרת הנסיבות. יש בעיה בבן, תטפלו בעצמכם ובחינוך שלכם קודם כול!
ועשית מעקה לגגך
"ועשית" הוא פועל בעבר, שהוו הופך אותו לעתיד, כמו ברוב הפעלים בתורה.
הגלילי זהב מסביר שזו הנחיה כללית:
אין לאדם לבנות מעקה לבית שלו, או להניח מזוזה, רק אחרי שהוא בנה את הבית, כאילו הוא "מודה" לה' או שהוא רוצה שהבית יצליח. אלא על האדם, לכתחילה, להיות מוכן לשמוע מה הוא רצון ה' בכל צעד בחייו. הוא יגיד למשל, אם ה' ייתן לי בית, אני אשמח כי אוכל לקיים את רצונו ולהניח מזוזה ולבנות מעקה..
כלומר, עשיית המעקה חייבת להיות קודמת (בכוונה שלו) לבניין הבית. כאילו, אחרי בניין הבית, המעקה כבר מתוכנן בראש שלו, הוא כבר עשוי, בעבר.
באופן עמוק יותר, הרב דורש מהאדם להיות כולו במצב של "עבד שמחכה מה הוא רצון רבו". ולא אדם שיכול לחיות בכוחות עצמו , מחוץ לנוכחות הבורא, אפילו אם הוא יהיה מוכן "לשלם" מחיר תודה לבורא.
זה דומה מאוד ללימוד של הרב דניאל אפשטיין על האמירה הראשונה בבוקר:
"מודה אני לפניך.." ולא "אני מודה"
כלומר, המצב הראשוני של האדם הוא להיות מודה. ורק אחר כך הוא "אני". ולא "אני מודה"!!
עמלק
מכיוון שאנו לא יודעים היום, בוודאות מי הוא עמלק. בניגוד לזמן שבו שאול המלך ידע שאגג הוא עמלק או בזמן מרדכי, המן היה עמלק. היום, העמים התערבבו ואין עמלק בפועל.
אם כן, מה משמעות המצווה של זכירת עמלק ומחייתו?
כמו שהמצווה של "לזכור את מה שעה ה' למרים", נוגעת ללשון הרע ולא ספציפית למרים, גם זכירת עמלק, מורה על עניין מופשט יותר מאשר על העם עמלק ספציפית!.
עמלק תקף את ישראל "בדרך בצאתכם ממצרים", הוא קירר את עם ישראל מלהמשיך בדרך. לכן, כל דבר שמונע מהיהודים מלעלות לארץ ישראל, הוא, בעצם, עמלק!
למשל, האנוכיות , יהודי מקיים מצווה בגלל שה' ציווה לעם ישראל מצוות, ומתוך שייכותו לעם ישראל, הוא מקיים מצווה. אבל יהודי שחושב שהוא צריך להיות דתי ללא קשר עם כלל ישראל, איננו יכול לעלות לארץ ישראל.
דבר שני, זו אהבת ישראל: איסור לשון הרע או קטרוג לגבי קבוצה מעם ישראל, היא גם כן שייכת לזכירת עמלק.
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 