ניצבים פי2

בע"ה ג סיוון התשע"ח

מישל בן שושן

https://divretorah.com/

 

ניצבים פי2

 

החידוש הגדול בפרשה שלנו הוא הופעת פרשת התשובה. לראשונה ,בכל התורה, שומעים על המושג הזה (שבע פעמים בפרשה הקטנה) שהפך להיות כל כך חשוב בחיים הדתיים של היהודים .

  1. למה מושג זה איננו מופיע קודם לכן?
  2. מה מטרתו דווקא כאן, אחרי דברי הברית והקללות הרבות?
  3. מה משמעותו? (לדעת הרב יהודה אלקלעי זצ"ל)

 

הרב תמיר גרנות ניתח את שתי הפרשיות שבהן מופיעות ברכות וקללות

  • פרשת בחוקותי שבספר ויקרא
  • פרשת כי תבוא , וסיוומה בפרשה שלנו, ונזכור שאנו בספר דברים!

נסיתי לסכם את ההבדלים המשמעותיים בטבלה:

 

  קללות ברית סיני-בחוקותי קללות ברית ערבות מואב-כי תבוא
מספר 49 98
החומרה "עד ולא עד בכלל" להאביד, להשמיד,, חזרה למצרים לעבדות
הגלות נוראה אבל היא רק שלב,עונש,,תיקון אובדן הזהות טוטאלית  יחיד או שבט יכול להתבטל לגמרי מכלל העם
הגאולה

(בתוך הברית)

אחרי תשובת ישראל, כניעת הלב,. זכירת ברית אבות על ידי ה'

זכירת הארץ על ידי ה'

אין!

היא מופיעה רק ב"נספח", בפרשתנו!

הברית כמו נישואים קטוליים. יכולה להתבטל! נישואים רומנטיים!
המניע ה' מעוניין בעם ישראל הכל עומד על העם!..התשובה. של העם-של ה'
הספר ויקרא: ה' במרכז דברים: האדם במרכז

 

  • כדי לפשט את הדברים, נגיד שהקללות בפרשת בחוקותי כוללות בתוכן את הגאולה. בדומה לנישואים קטוליים שבהם אין אפשרות להתגרש, כך, בפרשת בחוקותי, ה' מבטיח שבסופו של דבר, תהיה גאולה. כל הייסורים, הגלויות, הקללות, אינם באים אלא כדי להעניש, לתקן, להביא את העם להכרה שיש בעיות ולתקן אותן. אבל, ה' בעצמו מאוד מעוניין שהכל יסתדר בסופו של דבר. כי יש הבטחות לאבות, כי יש קשר עם הארץ, כי יש פרוייכט חשוב של הבורא שישראל הם חלק נכבד ממנו ואי אפשר לעזוב את ישראל. מה שנדרש, זה שישראל יעשו כמה צעדים של הכרה בחטאם, ווידוי, תיקון, וה' מבטיח שהכל יסתיים לטוב. כי אין דרך אחרת!

ויקרא פרק כו (מ) וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי … וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם:(מב) וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר:(.. וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם ..מד) וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם:(מה) וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְקֹוָק:

 

  • לעומת זאת, בקללות של כי תבוא, אלה "נישואים רומנטיים": כלומר, הגירושים הם בהחלט אופציה. אנו ביחד רק כי אנו רוצים בכך. שנינו. כל עוד יש סיבה לקשר, אנו ביחד . מהרגע שאין כבר אהבה או רצון משני הצדדים, פשוט מנתקים כל קשר! ואכן קיימת אפשרות שעם ישראל יחזור למצרים, לעבדות, ויתבטל לגמרי הקשר בינו לבין ה'!! הקללות האלה נראות ממש חמורות לאין ערוך. הן אפילו כפולות (98 במקום 49) וקיימת בהחלט אפשרות שלא תהיה גאולה בכלל!!

דברים פרק כח (סוף כי תבוא): (סח) וֶהֱשִׁיבְךָ יְקֹוָק מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה: ס(סט) אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית ..!

דברים פרק כט (פרשת ניצבים) (יט) לֹא יֹאבֶה יְקֹוָק סְלֹחַ לוֹ .. וּמָחָה יְקֹוָק אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם:..(כב) גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב ..(כד) וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:(כה) וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם:(כו) וַיִּחַר אַף יְקֹוָק בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה:(כז) וַיִּתְּשֵׁם יְקֹוָק מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה:

 

רק אחרי שהבננו את ההבדל המהותי הזה בין שתי הפרשות (בחוקותי וכי תבוא), שתי בריתות (סיני וערבות מואב) בשני הספרים הכל כך שונים (ויקרא ודברים) נוכל לגשת לפרשייה שבאה "כנספח " לקללות, והיא פרשיית התשובה:

דברים פרק ל (א) וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה:(ב) וְשַׁבְתָּ עַד יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:(ג) וְשָׁב יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה:(ד) אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ:(ה) וֶהֱבִיאֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ:(ו) וּמָל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ:(ז) וְנָתַן יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ:(ח) וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְקֹוָק וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם:(ט) וְהוֹתִירְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה כִּי יָשׁוּב יְקֹוָק לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ:(י) כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: פ

 

הפרשיה הזו מציבה כלי מדהים כדי לנסות להתקשר בחזרה אל ה'. אחרי שאופציית הגרושין המוחלטים נקבעה, באה כנספח , ולא בתוך גוף הברית , האפשרות לשוב ולהיות ביחד!

 

כלומר, תשובה אמיתית, חייבת להתרחש רק בתנאי שיש הכרה של ניתוק גמור!

כל עוד אנו חיים בהרגשה שיש רשת הצלה מתחתנו (בסופו של דבר, ה' יציל אותנו) אז אין מקום לתשובה אמיתית. יש מקום, כמו שראינו לעיל בפרשת בחוקותי, לתקן, לשים לב, להתוודות, לעשות צעדי בונה אמון…אבל כאן מדובר על מהלך דרמאטי ממש של תשובה שיכול להתרחש אך ורק אחרי שאנו מבינים את חומרת המצב, שאנו מבינים שיכול להיות ניתוק אמיתי וסופי!! רק זה יכול להביא אותנו למצב של קבלת אחריות רצינית להתחיל לשוב. רק כשאנו נמצאים על סף התהום. אחרי שכתובה ברית של נישואים רומנטים ולא נישואים קטולים! רק אז יש מקום לעבודה אמיתית , רצונית ורצינית.

 

אם חיכינו לסוף ספר דברים , זה כדי להגיע למצב של בשלות העם ובשלות כל אחד מישראל. בגרות, עצמאות, לקיחת אחריות. כל אלה הדברים לא היו מספיק מבוססים עד כה. בספרים הקודמים לספר דברים, היו מתווכים (הכהן היה מטפל בכפרה, משה היה מתפלל בעד העם, ה' היה מחליט את ההחלטות הקשות, גם הקללות כללו רשת בטחון של גאולה..)

אבל כאן, רגע לפני הכניסה לארץ, המסמלת את מטרת כל התורה כולה, מול משה עומדים וניצבים אנשים שחייבים להיות בוגרים, עצמאים, חופשיים, ואחראים. רק מול אנשים כאלה , ניתן לדבר על הכלי המדהים הזה שנקרא "תשובה".

 

בעצם, הקללות כי תבוא הן באמת יותר חמורות. אבל, מצד שני, הן מעמידות את האדם מול מציאות כואבת יותר שרק ממנה ורק במבחן של ההתמודדות מולה, הוא יכול להתחיל לעשות עבודה אמיתית של תשובה.

 

ניתן אפילו להגיד, שעל ידי המהלך הקשה והמסוכן הזה (כי ניתן לאבד את כל הקופה), עומדים ה' והעם ברצון חופשי לגמרי לנתק או ליצור קשר מחודש.

אם עד כה, ה' הוא זה שבחר בעם ישראל ו"טיפל " בהם ,עכשיו , יש לנו ברית חדשה בין שני "בוחרים" עצמאיים: בחירת העם בה' ובחירת ה' בעם:

דברים פרק כו (יז) אֶת יְקֹוָק הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ:(יח) וַיקֹוָק הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו:

אכן, איבדנו את רשת הבטחון של פרשת בחוקותי, אבל קבלנו שדרוג עצום באיכות הברית. כי היא נעשית בין בני זוג חופשיים, בוגרים .

כן הגירושים הם אפשרות. לומדים את מסכת גיטין לפני שלומדים את מסכת כתובות. אבל דווקא הגרושין המרחפים משדרגים את האחריות של כל אחד מבני הזוג. הקשר, אם יהיה כזה, יהיה תלוי על אהבה, על עבודה, על השקעה תמידית. לשדרוג הזה יש מחיר כבד: האפשרות שזה לא יעבוד! ושהנתק יהיה מוחלט. אבל , אם זה עובד, אז הקשר הוא נעלה לאין ערוך !

 

משמעות  התשובה על ידי הרב יהודה לקלעי:

 

הרב אלקלעי נולד בשנת 1798 בעיר סרייבו. הוא למד, בין השאר עם הרב יהודה ביבאס (1789-1818) שנולד בגיברלטר ממשפחה מרוקאית של מגורשי ספרד. שניהם עלו ארצה ופעלו נמרצות להכרה בצורך הדחוף מאוד לעלות ארצה ולבנות מדינה. עיקרת תורת הרב אלקלעי נמצאת בפירושו על פרשת נצבים.

ננסה לסכם את דבריו:

יש שתי תשובות:

  • התשובה הפרטית, שהיא השיבה של היהודי אל קיום המצוות. תשובה זו היא התשובה שדברו עליה רוב רובם של הפרשנים לדורותיהם.
  • אבל יש תשובה עקרונית יותר והיא השיבה אל ארץ ישראל. היא תשובה כללית שדורשת מכל העם, לשוב אל ארץ אבותיו ולבנות בה מדינה. לדעתו, הפרשה שלנו עוסקת בשלושה שלבים:
  1. העם כולו שב אל ארץ ישראל מתוך הגלויות שבהם הוא נמצא.
  2. ה' בעצמו עוזר לשיבה הזו ולוקח חלק פעיל בהשבת נדחי ישראל
  3. אחרי השיבה הפיזית לארץ והקמת מדינה, יש צורך בתשובה הפרטית של קיום המצוות ולימוד התורה

את שלושת השלבים הוא מוצא בפשט הפסוקים של הפרשה שלנו:

 

  1. וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה:(ב) וְשַׁבְתָּ עַד יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:

השיבה היא מארצות הגוים אשר גלינו בהם. שבים אל המטרה הראשונית של ה ': לתת את ארץ כנען לזרעו של אברהם. זו המטרה העליונה שעומדת מול העם ומשה רגע לפני הכנסיה לארץ. על הכניסה לארץ מצווה משה "היום", בערבות מואב. כי היא המטרה העליונה של השיבה אל ה'. וזה צריך להיעשות בכל לבבך ובכל נפשך

  1. (ג) וְשָׁב יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה:(ד) אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ:(ה) וֶהֱבִיאֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ:(ו) וּמָל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ:(ז) וְנָתַן יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ:

השלב השני, הוא היענות מיידת של ה' למהלך הרצוני של היהודים לעזוב את הגלות ולחזור ארצה. ה' יישתתף בפועל בהצלחת המהלך.

  1. (ח) וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְקֹוָק וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם:(ט) וְהוֹתִירְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה כִּי יָשׁוּב יְקֹוָק לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ:(י) כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: פ

השלב האחרון, הוא  החזרה לקשר ,בעל תוכן, עם ה', בקיום המצוות.

התוצאה היא חזרה לקשר הנישואים המקורי, משודרג, כמו שקשר יכול להיות אחרי משבר חמור, ואז יש תיאור מופלא של הקשר המחודש בין ה' ועמו.

 

הרב אלקלעי נסע עד ללונדון, פגש את משה מונטיפיורי ודאג לשכנע  אנשי השררה היהודיים שיש להם כוח בעולם המדיני  כדי להשפיע  על אומות העולם למתן אישור להקים מדינה ולאסוף כסף ואמצעים ליישוב הארץ. כמו שרבנים בכל הדורות מנו את הדברים המונעים את התשובה והאמצעים להגיע לתשובה הדתית, כך הרב אלקלעי מנה את הדברים המעכבים את התשובה הכללית, המדינית ופעל כל ימיו למצוא להם פתרונות.

 

 

 

נספחים ועיון נוסף

 

  • רבי יהודה אלקלעי

נולד 1798 (תקנ"ח)  בסרייבו  (אימפריה עותומנית) . 809עלה לארץ בגיל   11

1825 נשלח להיות רב בסרביה (על יד ברגרד)(אימפריה אוסטרית).  1839: פגש את הרב יהודה ביבאס  …    נפטר 1878 ירושלים נקבר בהר הזתים

  • רבי יהודה ביבאס

נולד 1789  גיברלטאר….  1818 לונדון   (מונטפיור=1784/  1885)..נפטר 1852  חברון

  • הגרא: 1720-1797
  • הבעל שם טוב 1700-1760
  • רבי חיים בן עטר 1696-1743

1740=שנת ה"תק      1840=שנת הת"ר

 

 

 

 

 

הרב יהודה אלקלעי מתוך WIKIPEDIA

נולד לשלמה חי אלקלעי בסרייבו, שבבוסניה, אז תחת שלטון האימפריה העות'מאנית, ועלה ארצה בגיל 11. בגיל צעיר הוסמך לרבנות בירושלים, כתלמידו של רבי אליעזר פאפו, ה"פלא יועץ". בשנת 1825, בגיל 27 נשלח לשמש רב בזמון (בסרבית: Земун, בגרמנית זמלין), שהייתה עיירה בקרבת העיר בלגרד שבסרביה, ונשלטה באותה עת על ידיהאימפריה האוסטרית.

ב-1839 פגש את רבי יהודה ביבאס והושפע רבות מהשקפותיו בעניין גאולת ישראל.[1]בהשפעת עלילת הדם בדמשק ב-1840 פרסם את ספרו "מנחת יהודה", דברי דרשנותששזורה בהם קריאה לעלייה לארץ ישראל. לרעיון זה ניסה לגייס מאוחר יותר, ללא הצלחה, את חברת כל ישראל חברים.

הרב אלקלעי לא הסתפק ברקימת חזון, אלא תיכנן תוכניות מעשיות לפרטיהן. דיבר עלתחיית הלשון העברית, על פנייה לסולטאן העות'מאני ולמעצמות, על הקמת מסגרת מארגנת ליישוב הארץ ועל הקמת בנקים שירכזו הון פרטי לפיתוח הקרקעות. בכתביו הלין על חוסר המעשיות שבו לוקים המדברים על ציון:

ואפילו כשאנו דורשים בנחמות וייעודי הגאולה בשוב ה' את שיבת ציון – היינו כחולמים, וכל אחד מתאר הגאולה כאשר עולה בדמיונו, איש כפתרון חלומו…

 

לאורך כל המאה ה-19, גם אם לא במספרים גדולים, הגשימו תלמידי רבי יהודה ביבאס, וממשיך דרכו- הרב אלקלעי, את משנתם המדינית של רבותיהם, ועלו ליפו מרחביהאימפריה העות'מאניתצפון אפריקה והקהילות הספרדיות במרכז אירופה. ביפו פרנסו עצמם, הכינו את התשתית המוסדית (מקוה ישראל הוקמה על ידי קהילת יפו בשיתוף עם כל ישראל חברים) והכלכלית לקליטת יהודי מזרח אירופה שהגיעו לקראת סוף המאה, ולא נפלו לנטל על קהילות המוצא שלהם בפזורה, כאחיהם בני היישוב הישן.

במהלך שנות ה-50 של המאה ה-19, במסגרת נסיונותיו לגייס את המעצמות האירופאיות ונגידי היהודים לתמיכה בתוכניתו המדינית, ערך מסע בצרפתאנגליה וגרמניה, ואף העלה את משנתו המדינית בספר "גורל לה'". בספר שיצא בשלוש מהדורות ואף תורגם לאנגלית, פורס הרב אלקלעי לראשונה תוכנית ציונית-מדינית ריאלית ומפורטת להקמת בית לעם יהודי בארץ ישראל, הכוללת את כל היסודות הפוליטיים והארגוניים שעלו 50 שנה מאוחר יותר בספרו של הרצלמדינת היהודים. ייתכן כי הרצל קרא את דפי "גורל לה'" והושפע מהרעיונות שהועלו בו, מכיוון שאביו של הרצל היה תלמידו של הרב אלקלעי וסייע בהדפסת ספריו בעירם זמלין, וכן סבו שמעון אריה (לייב) הרצל היה התוקע בשופר בבית הכנסת של הרב אלקלעי.[2]

בשנת (1871) חזר הרב אלקלעי לארץ ישראל, התיישב תחילה ביפו ולאחר מכן בירושליםוניסה לעודד את רעיון שיבת ציון ולשם כך התפלמס עם רבני היישוב הישן. עשה ניסיון להקים אגודה בשם "כל ישראל חברים בארץ ישראל" וגייס לצורך כך אף את הרב פאניז'ל.

בסופו של דבר ניסיון זה לא עלה יפה בגלל ההתנגדות הרבה בקרב הרבנים ובני היישוב הישן לרעיונותיו. לפי בקשת הרב קאלישר נסע לפריז לפגוש את הרב נתן פרידלנד ששיכנע אותו לנסות לסייע ליהודי בעיר שאבאץ בסרביה להיחלץ מהאווירה העוינת נגדם ולעלות לארץ ישראל. גם ניסיון זה לא הניב פירות. בקיץ של שנת ה'תרל"ד (1874) השתקע הרב אלקלעי סופית בארץ ישראל יחד עם אשתו, אסתר. הוא נפטר כעבור כ-4 שנים, בד' בתשריה'תרל"ט (1878), ונקבר בחלקת הספרדים בבית הקברות בהר הזיתים.אשתו הלכה לעולמה כעבור זמן קצר.

מבחינת חזונו התאולוגי, הרב אלקלעי התייחד בכך שהקדים את הגאולה הטבעית לגאולה הניסית. משיח בן יוסף, הוא הדגיש, יקדים את משיח בן דוד. מקורית הייתה פרשנותו לדבריחז"ל: "כלו כל הקיצים ואין הדבר תלוי אלא בתשובה". תשובה זו לא פירש במובנה הרגיל, אלא כשיבה לארץ ישראל.

בהקדמה לספרו 'לשון לימודים' כותב הרב אלקלעי שעל פי חישובים קבליים, מאה השנים שבין שנת ה'ת"ר עד שנת ה'ת"ש (1840-1940), מסוגלות לגאולה. אולם אם עם ישראל לא יממש את ההזדמנות, עלולה להיות צרה נוראה. ואכן, נבואתו התגשמה, ובשנת ה'ת"ש מתחוללת השואה, שלא הייתה מתחוללת אילו היו היהודים עוזבים את אירופה בהמוניהם ומקימים את מדינת ישראל שמונה שנים מוקדם יותר.על שמו קרויה אור יהודה.

 

משפטים מתוך כתביו של הרב אלקלעי שהובאו על ידי הרב יואל בן נון:

 

  1. מדוע "תלה הכתוב את התשובה באחרית הימים [והרי] מצוות התשובה נוהגת בכל יום – ישוב היום שמא ימות למחר?"  "ולכן נראה לי לתרץ כי שתי תשובות הן – תשובה פרטית ותשובה כללית".
  2. כל מה שהרבו לעסוק במושגי התשובה ובהלכותיה, מימי חז"ל ועד לאחרונים, כל זה נכנס במסגרת המושג 'תשובה פרטית'. לעומת זאת, 'תשובה כללית' היא "השיבה לארץ ישראל" של העם כולו, ולכן היא תתרחש ב"אחרית הימים".[4]
  3. "תשובה פרטית, רוצה לומר, שישוב החוטא מחטאועל פי גדרי התשובה אשר גבלו הראשונים… ולזאת תקראתשובה פרטית מפני שנצרכת בפרטים, לכל איש ואיש התשובה כפי חטאו – לפי כובד עוונו כך משקל תשובתו.
  4. אבל התשובה הכלליתרוצה לומר, שישובו כל ישראל על ה' א-להינו לארץ נחלת אבותינו, כי הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה,[5] וישראל בחוצה לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הם,[6] שנאמר: "ועבדתם שם א-לֹהים מעשה ידי אדם, עץ ואבן…", כמו שאמר רש"י: משאתם עובדים לעובדיהם [של אלילים], כאילו אתם עובדים להם.[7]
  5. התשובה הכללית הזאת ציוו עליה כל הנביאים, כמו שכתב רבנו [הרמב"ם][8]: 'כל הנביאים ציוו על התשובה,ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שעתידין ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, ומיד הן נגאלין.' – רוצה לומר, תשובה כללית, שישובו ישראל לארץ הקדושה"     (פתח כחודה של מחט,
  6. הגלות היא חטאולא רק עונש. רעיון זה ידוע למדי מדברי חז"ל, אך המסקנות של הרב אלקלעי מרחיקות לכת, עם היותן פשוטות כל כך.כיוון שהגלות היא חטא, צריך לתקן חטא זה ולחזור בתשובה, דהיינו לחזור בתשובה לארץ ישראל, ביוזמתנו, כמהלך של תשובה.הגלות היא חטא כללי, כמו שהיא עונש כללי. לפיכך התשובה – השיבה מן הגלות – צריכה להיות כללית, וזה דבר שמוכרחים לארגן אותו כדי שיצליח.
  7. התשובה של 'אחרית הימים'בתורה,[9] וזו שציוו עליה הנביאים – "שובו אלי ואשובה אליכם"[10] – היא בעצמההשיבה אל הארץ, והיא בעצמה גם הגאולה. זהו הפירוש של 'גאולה תלויה בתשובה',
  8. "תדע לך, שהרי 'תשובה' – הוראתו הראשונה היא שישוב האדם אל המקום אשר יצא משם, כמו: 'ותשובתו הרמתה כי שם ביתו'[11]– וחז"ל על דרך השאלה הניחו את השם הזה לשוב מחטאו… וכיוון שהוראתו זאת היא נצרכת למאד ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, ודברו בה כל חכמי המוסר, והרגל נעשה טבע – כאילו לא היתה הוראה אחרת בתיבת התשובה, והוראתו הראשונה נשכחת כמת מלב – והתשובה הכללית היא לפי הוראתו הראשונה [של השם תשובה] שנשוב אל הארץ אשר יצאנו משם, כי היא בית חיינו". (פתח כחודה של מחט, שם,
  9. בשלושה שלביםהיסטוריים של תשובה.
    1. ראשית: אל הארץ.
    2. שנית: לאהבת ה'.
    3. לבסוף: אל המצוות.
  10. "כיון שלא שבו לארץ נתעכבה הגאולה"    (פתח כחודה של מחט, שם, עמ' 328)
  11. כן, מובנת מאוד דעתו של ר' אליעזר: "אם ישראל עושין תשובה, נגאלין",כלומר, אם חוזרים לארץ – ה' מחזיר אותם, ואם לאו – לא ייגאלו. כל זמני הגאולה הם הזדמנות לעורר את השיבה לארץ, ואם אין התעוררות לכך בישראל, יחלוף הקץ, ואין גאולה.
  12. "אשר שמעתי אומרים: אילו היה העניין הזה אמת, היה נאמר מפי גדולי ישראל, ראשונים או אחרונים? – על תתמה על החפץ… אבל כך גזרה חכמתו יתברך, שלא יתבוננו בדברים עד אחרית הימים, היינו שנת ת"ר"[24].(פתח כחודה של מחט, שם, עמ' 351)
  13. פירושו, אילו זכו ישראלהיו נגאלים בשישים שנה הראשונים של האלף השישי, וכן בכל שישים ושישים – ואם לא יזכו, סוף הקץ הוא שית מאה שנין".   ('שלום ירושלים', כתבי ה"א כרך א, מ
  14. התשובה הכללית מעכבים רק שני דברים: רשיונות עלייה בהסכמת מלכי הארץ, וכסף להוצאות הדרך ולפרנסה בארץ ישראל.
  15. אספת נציגים נבחרים של כל הקהילותבכל המקומות, שיבואו למקום אחד, יקימו קרן כספים למימון הוצאות הדרך והקיום בארץ, בשלבים הראשונים, וכמובן יבחרו להם ראש, והוא ילך וייפגש עם כל מלכי הארץ, כדי לקבל רישיון לעליה יהודית המונית לארץ ישראל.[29] הנבחר הזה מטעם האספה הכללית הוא יהיה 'משיח בן יוסף', לא פחות ולא יותר,[30] והוא יפעל בדרך הטבע, כלומר בחכמת הפוליטיקה, כדי לקבל רישיון מלכי הארץ (דבר שנראה לרב אלקלעי אפשרי בהחלט בעת ההיא).
  16. "עתידין חכמי ישראל ליתן את הדין שאינם מודיעים לשרי ישראל, שגאולתנו תלויה בבקשתם, ואינן מעוררים את אחינו בני ישראל, לתשובה כללית.ותשובת הבקשה הזאת היא לאדונינו הגדולים והאדירים, כי קרובי מלכות הם, ודבריהם נשמעים, ולהם המצוה הזאת לרחם על פליטתנו"    (כתבי ה"א כרך א',
  17. "ואילו דברי אלה נאמרו מפי גדולי ישראל, היו נאמרים ביתר שאת ויתר עוז[33], כי אני יודע את מיעוט ערכי, ומחוסר ספרים אני [!], ונפשי יודעת מאוד את רוע מבקרי הספרים, כי זה דרכם כסל למו[34], לתת דופי בדברי אמת ולסלף דברי צדיקים [!] – קל וחומר על עניין סתום כזה אשר נשכח כמת מלב – ואני בתומי אלך[35], כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם[36], קנאת ה' צבאות תעשה זאת[37] – ותהי זאת נחמתי, כי האמת יורה את דרכו, ואם לא יעשה השכל יעשה הזמן"     (פתח כחודה של מחט, שם, עמ' 352-351)

 

 

 

 

הרב יהודה אריה ליאון ביבאס

הרב יהודה אריה ליאון ביבאס (בסביבות תקמ"ט 1789[1] – י"ז בניסן תרי"ב 1852), היהרב ספרדי, רבה של קהילת קורפו, ממבשרי הציונותפוסק ומקובל, בעל תואר אקדמי והשכלה כללית רחבה, נוסע ומעורה בהוויות העולם.[2]ככל הידוע הקדים את הציונות המדינית בתפיסת עולמו והצעותיו. הוא יצא בקריאה לעם ישראל להפסיק את הציפייה הסבילה לגאולה ולעשות מעשה כדי לקרבה. לשיטתו, כפי שהובאה על ידי תלמידו הרב יהודה אלקלעי, התשובה הכללית הנדרשת קודם לגאולה היא דווקא העלייה לארץ ישראל וההתיישבות בה. בהשראת מלחמת העצמאות היווניתכתב ביבאס כי על היהודים להתאמן בנשק כדוגמת היוונים ולכבוש את ארץ ישראל מידיהאימפריה העות'מאנית כדי להקים בה את מדינתם.[3] קריאתו הנועזת לאחיזה בנשק הייתה חדשנית לתקופתה וקדמה למשנתם של שאר מבשרי הציונות. בערוב ימיו עלה הרב ביבאס לארץ ישראל והתגורר בחברון.

נולד בגיברלטר שהייתה שייכת לממלכה המאוחדת. אמו הייתה קרובתו של רבי חיים אבן עטר.[4] הוריו היו מצאצאי מגורשי ספרד, אשר נדדו לאחר גירוש ספרד אל מרוקו והיו תלמידי חכמים בקהילה בעיר תטואן. ואחר כך, עקב רדיפות היהודים, נדדו לגיברלטר והיו ממקימי הקהילה היהודית בה. בילדותו למד בישיבה בגיברלטר. לאחר פטירת אביו עבר לבית סבו מצד אביו בליוורנו, שם קיבל חלק ניכר מתורתו והשכלתו הכללית. ייתכן שבתקופה זו רכש גם את תואר הדוקטור המצורף לחתימתו. בהמשך עמד בראש הישיבה בגיברלטר. לישיבתו נהרו תלמידים רבים מבריטניה, איטליה וצפון אפריקה.[5]

לאחר שנת ה'תק"ע 1810 הגיע ללונדון, יש המשערים כי באותן שנים נוצר קשר בינו לבין משה מונטיפיורי. לאחר מכן חזר לליוורנו. בשל מעמדו הבכיר בקהילה הספרדית היה בקשרים עם שד"רי ארץ ישראל אותם היה מארח בביתו, אוסף למענם כספים, ולעיתים אף היה מתערב בסכסוכים שהתגלעו ביניהם. ידוע כי עמד בקשרים עם השד"ר רבי שלמה זלמן צורף שאף ניסה לפעול למען מינויו של הרב ביבאס לרבה הספרדי שלאמסטרדם, עם הרב השד"ר ישראל משה חזן, ועם רבי יהודה הלוי מרגוזה.החל משנת תקצ"א 1831 החל לכהן כרב הקהילה היהודית "האיטלקית" באי קורפו. במסגרת תפקידו זה יזם תקנות שונות למען אנשי הקהילה. ניהל גם את המוסדות לחינוך הילדים והנוער ופיקח ואף גיבה את כשרות אתרוגי קורפו, שיהודי העולם נהגו לרכוש באמצעות הסוחרים מקהילת קורפו.בשנים תקצ"טת"ר 18401839, ערך מסעות ברחבי אירופה, וביקר בקהילות יהודיות רבות במזרח ובמערב. במסעות אלו קרא ליהודים לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בה בכוח חמוש. באותה שנה בעת ביקור בזמון (בסרבית: Земун, בגרמנית נהגה: זמלין) פגש את הרב יהודה אלקלעי. את פגישתם תיאר אלקלעי בהתרגשות רבה. הוא כינה אותו: "איש אלוהים קדוש", "הרב המופלא", "המקובל האלוהי" וסיפר כי דבריו "הרעידו את ליבי וברכי כשלו".[6] עדויות על פעילותו ועל דעותיו מימים אלו נמצאות בספר זיכרונות של שני מסיונרים מ"הכנסייה הסקוטית", אשר סיירו וחקרו את קהילות היהודים באירופה באותה תקופה. הסקוטים שמעו עליו ובקשו להפגש עמו. הם שוחחו עמו ארוכות בסתיו ה'ת"ר 1839, שמעו ממנו כי מטרת מסעותיו "לעורר תיקונים בקרב אחיו"; הוא סיפר כי "הוא נוסע למען אחיו נחותי הדרגה, כדי לדעת מה אפשר לעשות למענם".[7] הוא טען:יש לבטל את החלוקה בארץ הקדושה ועל היהודים לעבוד ואפילו בכידון בעת הצורך . תוכניתו של סיר משה מונטיפיורי לקנות קרקעות בארץ ישראל לא תביא תועלת כל עוד אין ביטחון לרכוש בארץ.[8]

בשנת 1852, כשנה לאחר פטירת רעייתו, עלה לארץ ישראל והתקבל על ידי תלמידיו ביפו. לאחר מכן עבר לחברון שם קבע את בית מדרשו ואת ספרייתו הגדולה. הוא נפטר בי"ז בניסן תרי"ב (1852) חודשיים בלבד לאחר עלייתו לארץ ישראל ונקבר בבית העלמין העתיק בחברון. חכמי חברון תיארו את מיתתו במכתב לאנשי איזמיר: "כי כמעט הייתה מיתתו מיתת נשיקה ממש, כי בהיותו מדבר בדברי תורה ומוציא מפיו רזין עילאין נתעלף והלך לבית עולמו".[7]

כנראה נפטרו ילדיו של הרב ביבאס בחייו, ואת ביתו, ואוצר ספריו הנדירים תרם לישיבה שהקים בחברון ונקראה על שמו, ואחרי פטירתו עברה לרשות "כולל הספרדים" בחברון.[9]

קהילת יהודי חברון נהגה לערוך לו מדי שנה טקס השכבה בליל יום הכיפורים, ושמו נזכר בפנקס ההשכבות של הקהילה.[7]

על שמו נקרא רחוב בשכונת נחלאות בירושלים.[10]

רבי יהודה ביבאס היה דמות ייחודית בין רבני דורו. דעותיו בדבר הדרכים לקירוב הגאולה היו מרחיקות לכת. הוא סבר כי התשובה הדרושה לגאולה אין פירושה צומות, תשובה ותפילות, אלא שובם הממשי של היהודים לארץ ישראל. בדומה להוגים יהודים נוספים בני זמנו כגון תלמידי הגר"א, הוא סבר כי ההתעוררות למעלה אצל האל, תלויה במידה רבה בהתעוררות של בני האדם למטה, ככל האמור בגאולה העתידה של עם ישראל.
הוא קרא לעלות לארץ ולהתיישב בה, כי כך תתחיל הגאולה, ועם הקשיים והסבל יתעוררו רחמי שמים ותתקרב הגאולה. הרב ביבאס התבונן במלחמת השיחרור של העם היווני מעול האימפריה העות'מאנית, וסבר שגם היהודים צריכים לאחוז בנשק כדי שיוכלו לכבוש את הארץ מידי האימפריה העות'מאנית. הסקוטים שעמהם נפגש הרב ביבאס סיפרו שאמר להם: "צריך להדריך את היהודים במדעים ובנשק כדי שיוכלו לקחת בחזקה את ארץ-ישראל מן הטורקים, תחת הנהגתו של המשיח כמו שהיוונים לקחו בחזקה את ארצם".[11]

הרב ד"ר ביבאס השאיר מספר חיבורים בכתב יד, שרובם לא נשמרו. יצחק רפאל כותב בביאורו לכתבי הרב יהודה אלקלעי כי "חיבר הרב ביבאס חוברת שירים, פיוטים ותפילות ואף השאיר פסקי-הלכה, שבחלקם היו רשומים בפנקס הקהילה בקורפו. יהודי קורפו היו מעריצים את הרב ביבאס ומזכירים את "הרב הקדוש" "שלוש פעמים בשנה".[12]

 

ניצבים פי

בע"ה כב אלל התשעז

מישל בן שושן

 

ניצבים פי

מתוך רעיונות של הרב מנשה וינר

  1. הטוב והרע

 

דברים פרק ל (טו) רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע:

 

זו הפעם היחידה בתורה שהבחירה ניתנת בין הטוב והרע. בדרך כלל, מדובר על הקללה והברכה. בין השמיעה למצוות והלא שמיעה.

הרב וינר גילה שבספר דברים, השורש "טוב" מופיע הרבה פעמים. בכל מקרה שהספר חוזר על נושא שכבר נדון בספרים האחרים, בספר דברים יש תוספת של השורש "טוב" שאיננו מופיע במקור בסרים הקודמים.

(בסוף המאמר, למי שזה מעניין, הבאתי דוגמאות רבות)

הוא גילה גם כן שמהפסוק הזה ועד סוף התורה, השורש "טוב" כבר לא מופיע בכלל.

הרב מציע הסבר המבוסס על סיפור עץ הדעת טוב ורע בגן עדן:

  1. ה' שם את האדם בגן שבו יש הרבה עצים (עצות) ובינהם, עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע.

עץ החיים= לגשת אל החיים בצורה פשוטה, טבעית. באמונה . באהבה ללא תמורה. בברכה.

עץ הדעת טוב ורע= האפשרות לגשת אל המציאות דרך השכל. זה פיתוי גדול מאוד הניצב מול כל אדם: לקבל רק את מה שהוא מבין. לחקור כל דבר ולהציב תנאי למציאות: שכל האדם. הדרך הזו היא אפשרות אבל ה' מציע לאדם שלא לבחור בה. כי זה רק יסבך אותו וזה יציב מולו את הדיכאון של רעיון המוות העורב מאחרי הפינה. מהרגע שהאדם יאכל מפרי עץ הדעת טוב ורע, הוא ייכנס בעולם של הסתבות ובילבול בין הטוב והרע, ובעיקר במחוייבות של הידיעה וההבנה. (נראה לי שזה מקור הקביעה של הפילוסוף DESCARTES: "אני חושב, אז אני קיים". הקיום הם תוצאה של הדעת.

  1. אחרי שהאדם אכל מעץ הדעת טוב ורע, ה' מגרש אותו מגן עדן כדי שלא יאכל מפרי עץ החיים. למה? עץ החיים היה מותר מלכתחילה והוא היה האופציה הרצויה. אבל מהרגע שהאדם כבר אכל מעץ הדעת, אם יאכל מעץ החיים, הוא יימחק לנצח את האפשרות לגשת אל החיים בצורה טבעית. הוא יתנה את החיים לדעת. אם כן, המטרה היא שהאדם יחזור לגן עדן אחרי שיתקן את האכילה מעץ הדעת ויוכל שוב לאכול מעץ החיים! כלומר, הגירוש מגן עדן אמור להגן על האדם כדי לאפשר לו לשוב בתנאים טובים ולאכול מעץ החיים.( זו "שליחות" של האדם. לכן כתוב "וישלחהו מגן עדן" לפני שהוא "מגרש" אותו משם).

3 כל ארבעת ספרי התורה הראשונים הם הכנה לשלב שבו האדם יחזור לגן עדן. היא ארץ ישראל. יש לחנך את האדם להתמודד עם החזרה: להחזיר לו את החופש, החירות, השליטה בעצמו. לתת לו דרכי חיים…

  1. עם ישראל הגיע לשלב של תיקון חטא עץ דעת כשהוא אמר "נעשה ונשמע" בהר סיני. העשייה הפשוטה, האמונה הטבעית, ביטול הספקות ושלטון הדעת. זה היה שבל מאוד חשוב וכמעט מושלם. עד שהגיעה הנפילה הגדולה בחטא העגל. כשמשה חסר, עם ישראל הרגיש שהוא אבוד והוא חזר לצורך הידיעה: כי זה משה האיש, לא ידענו מה היה לו". הנפילה העיקרית היתה החזרה לתלות בידיעה. הרבה יותר מאשר עניין של עבודה זרה. שאר הסיפור עסק בתיקון הנפילה הזו. על ידי בניין משכן, והדרכה צמודה של ידי המון מצוות.

4 ספר דברים הוא השלב של החזרה אל הארץ ממש. לכן, המטרה של הספר היא ללמד להבחין בכל דבר את הטוב. לצאת מהבלבול של הטוב והרע. לכן, הנושא העיקרי הוא להסביר אל האדם שהכל לטובה! שהארץ טובה. לשמוח מכל הטוב. לבחור בטוב…. זו עבודה קשה וארוכה שיש לבצע בארץ הטובה. לתקון את אכילת עץ הדעת טוב ורע.

5 השלב האחרון, הוא שלב מאוחר יותר שבו יש לאכול את עץ החיים! לחזור ליהנות מהברכה, מהחיים, באופן טבעי ורגוע. בלי שהכל יעבור דרך השכל והדעת. לכן, אחרי הפסוק שלנו שבו יש הזמנה לבחור אחת ולתמיד בטוב ולהשאיר מאחור את הבלבול בין הטוב והרע, כבר לא מדברים על זה כי הנושא הוא הברכה, השמחה, החיים.

מטרת התורה, הכוללת את חמשת החומשים היא להחזיר את האדם לגן עדן (ארץ ישראל) כדי שיאכול למעץ החיים. לכן התורה נקראת "עץ חיים " למחזיקים בה.

דרך אגב, זה מסביר את שאלת הגמרא:

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף נד עמוד ב רבי חייא בר אבא: מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב, ובדברות האחרונות נאמר בהם טוב? ….

כי פשוט בעשרת הדברות הראשונות, שנמצאות בארבעת הספרים הראשונים, התורה איננה מתעסקת בעבודה של בירור הטוב. רק בספר דברים, בדברות בפרשת ואתחנן, יופיע מושג זה (למען ייטב לך). כאילו הדברות הראשונות ניתנו כשהיה נדמה שעם ישראל תיקנו את חטא עץ הדעת. הן נתנו לאלה שמוכנים לאכול מעץ החיים. אבל , אחרי הנפילה של חטא העגל, היה צריך לעבוד קשה כדי לתקן חטא עץ הדעת ולהסיבר את הצורך בטוב, בספר דברים.

השלב האחרון של ספר דברים, מחזיר אותנו ללוחות הראשונות וכבר אין צורך בבירור הטוב אלה רק בהנאת השמחה של החיים והברכה.

  1. חוטבי העצים ושואבי המים

 

משה מכנס את כל העם כדי להכניס אותם לברית. הוא מפרט את כל אלה שמוזמנים וייכנסו לברית. לכאורה, זה מיותר כי אנו חושבים שאם כל עם ישראל נמצא מולו, אז אין צורך לפרט את הקטגוריות השונות. בדרך כלל אם מפרטים , זה בגלל שהיה ספק לגבי חלקים מהעם, האם ייכנסו או לא לברית!

אני מציע לחשוב לרגע את הסיטואציה שבה היום, משה רבנו יבוא ויזמין את כולם לכותל כדי להגיד משהוא מאוד חשוב לכל היהודים.

מי מוזמן? לכאורה "כולם". אבל, נודה שהרבה שאלות של "מי יהודי" יצוצו ברגע זה! האם הרפורמים מוזמנים? האם הרוסיים שאינם יהודים אבל ששירתו בצה"ל מוזמנים? האם הגרים שהרבנות לא הכירה בגיורם מוזמנים?. ואלה רק שאלות מעטות לגבי הוויכוחים האין סופיים שעלולים לצוץ! אנו עדים היום לוויכוחים דומים בהזדמנויות שונות. השאלה היא בעצם "מי הוא יהודי"? או ליתר דיוק: מי נכנס לברית.

מה ההבדל בין שתי השאלות?

נראה לי שזה ההבדל בין שתי הבריתות:

ברית סיני הכניסה את הקריטריון של הדת. מי שמוכן להגיד "נעשה ונשמע" הוא נכנס לברית. מי שמקבל את התורה הוא נכנס לברית

אבל ברית ערובת מואב שונה בזה שהקריטריון הוא כרב לא התורה אלא הכניסה לארץ. הכניסה להיסטוריה של העם היהודי. מי שמוכן לקחת על עצמו את הברכות (וזה כבונן מאוד קל) אבל גם הקללות שבאות יחד עם הזהות היהודית! האנטישמיות, המלחמות, כל מה שכרוך בלהיות יהודי. ולאו דווקא הדת.

כשבני ישראל יצאו ממצרים, הקריטריון היה ברור: מי ששם את הדם על המשקוף! מי שמוכן לצאת מהגלות הוא יהיה ישראל!

כאן, הקריטריון ברור: ברית ערבות מואב היא הכניסה בערבות של שייכות לגורל של העם בכניסתו לארץ. בזה, הברית מחדשת ושונה לגבי ברית הר סיני.

נראה זאת דרך פרט קטן:

 

דברים פרק כט  (ט) אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל:  (י) טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ:  (יא) לְעָבְרְךָ בִּבְרִית יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם:

רש"י  מחטב עציך – מלמד שבאו כנענים להתגייר בימי משה, כדרך שבאו גבעונים בימי יהושע. וזהו האמור בגבעונים (יהושע ט, ד) ויעשו גם המה בערמה, ונתנם משה חוטבי עצים ושואבי מים:

 

רש"י מביא את המדרש שמספר סיפור שהתורה איננה מספרת: היו כנענים שבאו להתגייר בימי משה. ומשה קיבל אותם . אבל המוטיבציה שלהם היתה בספק. כמו שהגבעונים, בימי יהושוע היתה לא אמיתית. לכן, משה הכניס אותם לתוך עם ישראל אבל הוא השאיר אותם בקבוצה נפרדת של "חוטבי עצים ושואבי מים". בהמתנה. עד שיתבררו המוטבציות האמיתיות שלהם. בדיוק כמו שעשה יהושע עם הגבעונים:

יהושע פרק ט  (ג) וְיֹשְׁבֵי גִבְעוֹן שָׁמְעוּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ לִירִיחוֹ וְלָעָי:  (ד) וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵמָּה בְּעָרְמָה (כז) וַיִּתְּנֵם יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לָעֵדָה וּלְמִזְבַּח יְקֹוָק עַד הַיּוֹם הַזֶּה אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר:

העובדה שכתוב בגבעונים "ויעשו גם המה" רומזת שסיפור כזה כבר קרה קדם לכן. ועל זה מסמך המדרש יחד עם הזהות של המקצועות של שתי הקבוצות.

התורה מסתירה הסיפור הזה ורק רומזת עליו כי יש וויכוח גדול לגבי השאלה הזאת.

וויכוח זה היה עוד יותר סוער בין משה והקדוש ברוך הוא בקשר לערב רב: משה הוציא ממצרים כל הגוים שהיו מוכנים להצטרף למהלך. ה' הזהיר אותו שזה יגרום להמון קשיים (החטאים במדבר , ברובם, נקשרים בערב רב) . ה' היה אפילו מוכן למחוק את העם בגלל הקושי הזה (שחט עמך אשר הוצאת ..) משה עמד על האופציה של הכנסת עמים זרים בתוך העם למרות הקשיים.

כנראה שגם כאן, משה בחר באופציה של ההכלה עם הכנענים שבאו להתגייר.

למה?

ברור שה' הוא האלוהים שברא את העולם , כולל את כל בני האדם. כוונת הבורא  בבריאת האדם נשארה כדבר עיקרי מאוד. יצירת עם ישראל לא בא כדי להחליף את בריאת האדם. ה' לא מחק את כל משפחות האדמה וברא עם במקומן. להיפך: כוונתו של הבורא היתה ליצור עם שישמש אותו ככלי חינוכי לגבי שאר האומות. עם ישראל משמש כ"מעבדה" של רצון ה' כדי שיהיו עדים במשך כל ההיסטוריה לגבי רצון ה' לגבי מה שהבורא מצפה מהאדם בעולם. עם ישראל להיסטוריה שלו הם כלי לדרבון שאר העמים להגיע לבשלות מסויימת לגבי כוונתו לברוא את האדם.

 

אם כן, השאלה היא חשובה: מה היחס של עם ישראל לגבי אומות העולם שמוכנים להצטרף אליו? האם הוא צריך לסגור את עצמו בצורה הרמטית ולהיות אור לגויים ללא קשר אליהם או שמה יש להתחשב בשילובם של משפחות האדמה להיסטוריה של עם ישראל. הלה החכמים מדברים על השבת "ניצוצות הקדושה" שהתפזרו בעולם. והם אפילו הפכו את כל מהלך הגלות כסיבה העיקרית לכך!

האם עם ישראל עצמו איינו אוסף של עמים?! אולי עם ישראל הוא בנוי מכל עמי הארץ! כולנו גרים! ולכן יש צורך בבריתות מידי פעם!

 

כשה' קרע את ים סוף, התגובה של כל אומות העולם מאוד מעניינת את התורה:

שמות פרק טו   (יד) שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת:  (טו) אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן:

ההשפעה של מה שקורה לעם ישראל על אומות העולם היא חשובה!

 

הרב מנשה וינר מדבר על שלוש אפשרויות

  1. 1. עמלק:

זה סמל הגוי שאיננו מוכן בשום פנים לקבל את מציאות עם ישראל. לא בא בחשבון כל התקרבות לעם ישראל. הוא מחפש רק להשמיד את ישראל.

  1. יתרו ורחב:

הוא סמל הגוי שמכיר בגדלות ישראל ובא להתגייר. כמו כן, רחב הזונה, הכנענית, מכירה בגדולת עם ישראל, מצטטת מפסוקי קריעת ים סוף ובאה בכינות להתגייר:

יהושע פרק ב  (ט) וַתֹּאמֶר(רחב) אֶל הָאֲנָשִׁים יָדַעְתִּי כִּי נָתַן יְקֹוָק לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם:…(י) כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ יְקֹוָק אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם …. כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת:

ויהושע לא מהסס התחתן עם רחב!!

יהושע פרק ו (כה) וְאֶת רָחָב הַזּוֹנָה וְאֶת בֵּית אָבִיהָ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהּ הֶחֱיָה יְהוֹשֻׁעַ וַתֵּשֶׁב בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי הֶחְבִּיאָה אֶת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר שָׁלַח יְהוֹשֻׁעַ לְרַגֵּל אֶת יְרִיחוֹ: פ

רד"ק :ויש בו דרש כי יהושע לקח רחב לאשה וזהו החיה

משה התחתן עם בת יתרו. יהושוע התחתן עם רחב. אלה לא דברים של מה בכך!! יש המשכיות בין משה ליהושוע ברורה: כן יש להתחבר עם גויים שבאמת באים להתגייר. זו אפילו מטרה עליונה!

אבל יש כל האפשריות באמצע:

  1. הגבעונים

לא הכל לבן או שחור! יש אנשים שכוונותיהם לא ברורה, שרוצים להתחבר לעם ישראל. היחס אליה מסובך. הם לא מתגיירים אבל מצד שני הם לא נדחים על הסף. העובדה שעושים מהכנענים בימי משה ובגבעונים בימי יהושוע חוטבי עצים ושואבי מים, מצביעה על המורכבות הזאת. הם נשארים נפרדים משאר העם על ידי מקצועות שונים אבל הם כן נכנסים לברית!!! וזה דבר לא פשוט בכלל!

ייווצרו הרבה בעיות עד היום. התורה איינה חותכת לגמרי את הנושא לכאן או לכאן. יש גרים. גרי צדק, גרי תושב. וכל מיני התייחסויות שונות לגבי הגויים. יש מואבים, עמונים, מצרים, כנענים, אדומיים, עמלקים … לגבי כל אחד ההתייחסות שונה ומורכבת.

אבל סיפור הגיור קשור לבעיה הזאת.

 

אם כן, כשמשה מדבר על "גרך" "אשר בקרב מחניך" "מחוטב עציך עד שואב מימך". הוא מכניס ביודעין כמה קבוצות לעם ישראל, לתוך הברית. וברור שהקריטריון איננו אך ורק הקבלה של התורה אלא גם שותפות הגורל בהיסטוריה של עם ישראל, כולל הקללות והקשיים האדירים שיפגשו מיד אחרי הכניסה לארץ!!

 

 

 

מקורות לגבי ה"טוב" בספר דברים:

 

 

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף נד עמוד ב רבי חייא בר אבא: מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב, ובדברות האחרונות נאמר בהם טוב? אמר לו: עד שאתה שואלני למה נאמר בהם טוב, שאלני אם נאמר בהן טוב אם לאו, שאיני יודע אם נאמר בהן טוב אם לאו, כלך אצל ר' תנחום בר חנילאי, שהיה רגיל אצל ר' יהושע בן לוי, שהיה בקי באגדה. אזל לגביה, א"ל: ממנו לא שמעתי, אלא כך אמר לי שמואל בר נחום אחי אמו של רב אחא ברבי חנינא, ואמרי לה אבי אמו של רב אחי ברבי חנינא: הואיל וסופן להשתבר. וכי סופן להשתבר מאי הוי? אמר רב אשי: חס ושלום, פסקה טובה מישראל. א"ר יהושע: הרואה טי"ת בחלומו – סימן יפה לו. מ"ט? אילימא משום דכתיב טוב, אימא: +ישעיהו י"ד+ וטאטאתיה במטאטי השמד! חד טי"ת קאמרינן. אימא: +איכה א'+ טומאתה בשוליה! טי"ת בי"ת קאמרינן. אימא: +איכה ב'+ טבעו בארץ שעריה! אלא, הואיל ופתח בו הכתוב לטובה תחילה, שמבראשית עד +בראשית א'+ וירא אלהים את האור לא כתיב טי"ת.

 

דברים פרק א (יד) וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת:

דברים פרק א (כג) וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט:

דברים פרק א(לה) אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם:

דברים פרק א (לט) וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה וְהֵם יִירָשׁוּהָ:

דברים פרק ג (כה) אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן:

דברים פרק ד (כא) וַיקֹוָק הִתְאַנַּף בִּי עַל דִּבְרֵיכֶם וַיִּשָּׁבַע לְבִלְתִּי עָבְרִי אֶת הַיַּרְדֵּן וּלְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה:(כב) כִּי אָנֹכִי מֵת בָּאָרֶץ הַזֹּאת אֵינֶנִּי עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן וְאַתֶּם עֹבְרִים וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת:

דברים פרק ה (טו) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: ס

דברים פרק ה (כד) וַיִּשְׁמַע יְקֹוָק אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ:(כה) מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם:

דברים פרק ו (י) וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֶת לָךְ עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ:(יא) וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ

דברים פרק ו (יח) וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי יְקֹוָק לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתֶיךָ:

דברים פרק ח (ז) כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר:(ח) אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ:(ט) אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת:(י) וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ:

דברים פרק ח (יב) פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ:

דברים פרק ח (טז) הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ:

דברים פרק ט (כא) וְאֶת חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם אֶת הָעֵגֶל לָקַחְתִּי וָאֶשְׂרֹף אֹתוֹ בָּאֵשׁ וָאֶכֹּת אֹתוֹ טָחוֹן הֵיטֵב עַד אֲשֶׁר דַּק לְעָפָר וָאַשְׁלִךְ אֶת עֲפָרוֹ אֶל הַנַּחַל הַיֹּרֵד מִן הָהָר:

דברים פרק י (ז) מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה וּמִן הַגֻּדְגֹּדָה יָטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם:

דברים פרק יב (כה) לֹא תֹּאכְלֶנּוּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְקֹוָק:

דברים פרק יב (כח) שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ: ס

דברים פרק טו (טז) וְהָיָה כִּי יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ:

דברים פרק יט (יג) לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וּבִעַרְתָּ דַם הַנָּקִי מִיִּשְׂרָאֵל וְטוֹב לָךְ:

דברים פרק כח (יא) וְהוֹתִרְךָ יְקֹוָק לְטוֹבָה בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ:(יב) יִפְתַּח יְקֹוָק לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ וְהִלְוִיתָ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה:

דברים פרק כח (מז) תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל:

דברים פרק כח (סג) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ יְקֹוָק עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם כֵּן יָשִׂישׂ יְקֹוָק עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:

דברים פרק ל (ט) וְהוֹתִירְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה כִּי יָשׁוּב יְקֹוָק לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ:

דברים פרק ל (טו) רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע:

 

וזו פעם האחרונה שמופיע השורש "טוב"

 

בראשית פרק ב (ט) וַיַּצְמַח יְקֹוָק אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע:

 

 

לגבי סוף הגמרא, בעיניין מי שחולם על האות "ט' ":

כל מספר יש לו חשיבות סמלית:

למשל: אחד= אחדות, 2 =שניות.. 6 = טבע. 7= קדושת הטבע,8 מה שמעבר לטבע, 10 =השלמות

אבל  מה לגבי ,תשע=?

9 זה רגע לפני השלמות! הפתח אל השלמות. התשוקה כלפי השלמות.. ההריון(תשעה חודשים)  שמאפשר הלידה לישועתך קיוותי ה'. פתחו לי שערי צדק: זה השער. ההשתוקקות היא האות ט

ט =טוב?. לא רק! אלא ט=9!

הטוב זה רגע לפני הסוף. מעכשיו מגיעים לעץ החיים.

 

 

 

ניצבים מוש

בע"ה כה אלול התשעו

מישל בן שושן

 

נצבים מוש

 

 

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל:  טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ:

לְעָבְרְךָ בִּבְרִית יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם: (דברים פרק כט-ט)

 

כל איש ישראל

משה מכניס את בני ישראל לברית ערבות בערבות מואב.

העובדה שהוא מכנס את כולם(עשירים ועניים, מכל השבטים,מנהיגים ופשוטי העם..) זה לא פרט טכני. אלה, לפי המאור ושמש, תנאי ואמצעי עקרוני כדי להיות בברית.

המטרה היא להיות "לפני ה'".

האמצעי הוא שכל אחד ירגיש חלק מעם. העם הזה אמנם כולל בתוכו אנשים מאוד שונים אחד מהשני. אבל בדיוק בזכות השוני הזה, כל אחד מוכרח להיות יותר ענו ולהרגיש שיש כל מיני אפשרויות שונות להיות ולחשוב.

אם האדם נשאר בודד בעולם שלו, הוא בונה לעצמו תפיסה של האלוהים. אבל, כשהוא מרגיש שיש עוד תפיסות שונות, זה יכול להזמין אותו לחשוב שהתפיסה שלו היא לא היחידה האפשרית. כך, מולו, אין אלוהים שהוא יצר לעצמו, אלוהים "פרטי" שלו, אלוהים שיכול "לתפוס" כי הוא זה שיצר את תדמיתו. אלא האדם שמתחבר עם האנשים האחרים (שחושבים אחרת), מתחיל לעמוד מול אלוהים אין סופי, בלתי נתפס. רק אז יש לו סיכוי לעמוד "לפני ה'" ולא עובד עבודה זרה פרטית.

אם כן, ההתייצבות של כל חלקי העם, היא תנאי לעמוד "לפני ה'"

התוצאה השנייה של ההתייצבות של כל חלקי העם ביחד, זה להיות בתהליך של תשובה.

אכן, במרכז סדרת "ניצבים" יש פרשת התשובה. עשרה פסוקים שכתוב בהם לפחות 8 פעמים הפועל "לשוב".

אין אדם יכול לחוות מהלך של תשובה אלא אם כן הוא מוכן להעמיד את עצמו במבחן. זה יכול לקרה כשהוא מתחבר אל אנשים אחרים שחושבים ומתנהגים אחרת. המאור ושמש מציע שאז, אין להסתכל על החסרונות של האחרים אלא להתפעל על היכולות של האחרים כשהם מתמודדים עם הבעיות שגם לנו יש. החיכוך וההתוועדות עם השוני, מזמין את האדם להסתכל על עצמו בעיניים חדשות ולחזור בתשובה באמת!

לסיכום:

אספת כל חלקי העם השונים ביחד עוזר להם ל

  1. להיכנס לתוך ערבות הדדית בין כולם.
  2. לעמוד "לפני ה'" כשמבינים שהאמת האלוהית איננה מצטמצמת לאמת הפרטית שלנו.
  3. להיות מוזמן לחזור בתשובה, להסתכל אחרת על עצמנו.

 

לכן, המאור ושמש דוגל באספת כל "החסידים" ביחד, בכל הזדמנות שיהיה אפשרי כי לחזק את הרגשת "דיבוק החברים", "אהבת ישראל", כדי להחיות את שלושת הרגשות כמשה רצה לעורר בעם ישראל להכניסם בברית ה'.

 

 

הַנִּסְתָּרֹת לַיקֹוָק אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: (דברים פרק כט-כח)

 

יש כמה כיווני פרשנות לפסוק החשוב הזה:

  1. אין לאדם לחקור מעבר למה שהוא משיג. הוא צריך להשאיר את כל מה שהוא נסתר, לה'. והוא צריך להתעק רק בנגלות, במה שהוא כן משיג בברור.
  2. התורה דורשת ערבות הדדית בין כל היהודים. אבל עד איפה אני ערב למה שעושה חברי? כל מה שהוא עושה בנסתר, אני כבר לא חייב לחקור ולהוכיח אותו על כך, אני לא ערב על הנסתרות של חברי. זה עניין שיתפל בו ה' בעצמו. אבל, בכל מה שגלוי, אני כן חייב להיות ערב ולהוכיח אותו במידת הצורך ולטפל בנגלות האלה.
  3. המאור ושמש מציע פירוש נוסף:

נכון שמה שחשוב עבור ה', זה ליבו של האדם. כוונותיו, מחשבותיו, מידותיו הפנימיות. כל אלה, שהם נסתרות, הם חשובות עבור ה'. "רחמנא ליבא בעי"( הקדוש ברוך הוא מעוניין במה שקורה בלב).

אבל, חשובים לא פחות הדרכים להוציא לחוץ את העולם הפנימי הזה. חשוב , למשל,שהאדם יבטא בשפתיו תפילות לה', יגיד בקול רם תהילות לה' . חשוב שהאדם יבטא עוד יותר את העולם הפנימי שלו על ידי מעשים. ולא רק מחשבות ולא רק דיבורים. למה?

כי יש שתי מטרות לגילוי הנסתרות של האדם:

א. עבור האנשים הסובבים אותו. בניו, משפחתו, חבריו. הם צריכים להבין איך לעשות, מה הוא חושב, איך לעבוד את ה'. יש צד חינוכי בהחצנה של העולם הפנימי.

ב. אבל עוד יותר חשוב ההחצנה עבור האדם עצמו. עולם המחשבות והכוונות הוא אמנם אין סופי ועמוק מאוד, אבל הוא נשאר לפעמים מעורפל עבור האדם עצמו. הוא יכל לחשוב דברים הפוכים בבת אחת. מהרגע שהוא מוציא מחשבותיו אל עולם הנגלה, בדיבור שלו או במעשים שלו, אז הוא קובע , הוא חותך, בתוך עולם המחשבות והוא מקבל אחריות על צורה מסויימת במחשבות שלו. הוא מכריע בתוך העולם הנסתר ומוציא לעולם הנגלה. זה עוזר לו להיות יותר אחראי, להגדיר עבור עצמו דברים, ולהיכנס בעולם האחריות.

אם כן, עולם הנסתרות, חשוב מאוד לה' .אבל עולם הגלוי (הדיבור והמעשה) חשובים גם עבור בני האדם עצמם וסביבתם. וכמובן, חשוב עבור ה'.

אנו חייבים לתפוס בשתי הקצוות: גם עולם המחשבות צריך להיות מתוקן וגם עולם המעשים. ועולם אחד משפיע על השני , בשני הכיוונים.

 

 

וְהוֹתִירְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה כִּי יָשׁוּב יְקֹוָק לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ: דברים פרק ל (ט)

 

עניין המותרות:

– מה שאכלנו היה לשובעה ומה ששתינו יהיה לרפואה ומה שהותרנו יהיה לברכה (ברכת המזון)

– ותאכל ותשבע ותותר (רות ב-יד)

-ואת ובנייך תחיי בנותר (אשתו של עובדיה- מלכים ב ד ז)

 

יש במה שהאדם משאיר, ברכה!! מה שנותר, שנשאר מעבר למניין, לקצבה, לחשבון, סגולה מיוחדת

אם האדם, מרגיש שמה שהוא מקבל בחיים, ניתן לו בלי שהוא זכאי , כאילו זה מן"הנותר", הוא מרגיש תודה עמוקה כלפי הבורא. הוא לא חושב "מגיע לי". להיפך. הוא חושב שלא מגיע לו ובכל זאת מקבל!

אחרי שעושים חשבון מדוייק וכל אחד מקבל את מה שמגיע לו, בין שהוא קנה , בין שהוא עשה דבר שמזכה אותו בזה, אם נשאר עוד כסף או שפע, זה נקרא "נותר" זה מחוץ לחשבון ומחוץ לקצבה. אדם שמרגיש שכל מה שהוא מקבל זו מתנה ענקית לא מוצדקת, יכול לחיות עם מעט מאוד . ובמועט הזה יש ברכה אדירה

החכמים אמרו על הנותר הזה שיש בו ברכה עד כדי כך שהוא יכול להזין את כל העולם כולו. (ברכות יז:)

דאמר רב יהודה אמר רב: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: כל העולם כולו נזונין בשביל חנינא בני, וחנינא בני – די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת.

וגם אמרו  בראשית רבה פרשה לה :

ותבא ותגד לאיש האלהים, אלא ויעמדו השמן שהוקר השמן ובאת לשאול אם תמכור אם לא תמכור, הברכה האחרונה היתה גדולה מן הראשונה (שם /מלכים ב' ד'/) ואת ובניך תחיי בנותר עד שיחיו המתים,

אם כן, הברכה שורה בדבר שאיננו בעולם הקצוב, המדוד, ההגיוני. ועיקר חיות העולם באה מהדברים שמעבר לחשבון! העיקר מתקיים מהנותר!

וכן בעיניין אחר מציע המאור ושמש: כדאי לאדם לחיות בתמימות ולא לעשות חשבונות.וגם בכוונות התפילה, יתפלל בתמימות ולא יכניס עצמו בכל מני סיבוכים בכוונות! והכל יסתדר כאילו הוא כיוון באותם הכוונות!

ניצבים גז

בע"ה כ אלול התשעה

מישל בן שושן

ניצבים גז

ואת אשר איננו פה עמנו היום

ה' כורת ברית  חדשה עם עם ישראל. הוא כבר כרת ברית בהר סיני. למה ברית חדשה? כנראה שזה בגלל הכניסה לארץ. זה דורש שינוי דרמאטי בכל קני מידה.  אחד מההבדלים נאמר כאן: הברית הזו דורשת מעם ישראל להרגיש שותפים עם הדורות הקודמים והדורות הבאים בכל מה שהם עושים.

  1. מבחינת הזכויות

כל יהודי יכול ליהנות מ"זכות אבות". כל יהודי יכול להגיד, לזכותו, מול מידת הדין: כל הדורות הקודמים לי עשו הכל, כולל מסירות נפש כדי שאני אוכל לחיות היום ולהיות יהודי! אפילו אם אני לא זכאי, תן לי אשראי בזכות המסירות נפש של הדורות הקודמים!

  1. מבחינת האחריות

כל החלטה של יהודי, חייבת לקחת בחשבון הדורות הקודמים והדורות הבאים. למשל, בהחלטות לאומיות, אי אפשר להתעלם ממה שעליו לחמו וחלמו הדורות הקודמים. שי גם תמיד לחשוב על ההשלכות לדורות הבאים. בין באופן כללי ולאומי, ובין באופן פרטי: אדם שמחליט על מנהג חדש במשפחתו, צריך לחשוב על ההשלכות על הדורות הבאים במשפחתו. לטובה או לרעה.

אם כן, הכניסה בארץ מחייבת הרבה יותר מאשר קבלת התורה, להרגיש חלק מהדורות הקודמים והדורות הבאים. זה יכול להסביר את ההנחיה המיוחדת לברית החדשה הזאת: היא קושרת כל יהודי, אפילו אם הוא לא נמצא כאן!

 

הנסתרות לה' אלוהינו והנגלות לנו ולבננו עד עולם

יש חשיבות להיות מוסרי וכן, פנימה. מאוד חשוב להיות ירא שמים ואמיתי , פנימה בכוונות ובמחשבות שלנו.

אבל, גם חשוב לפעול, בחוץ, בכיוון הזה. כן החיצוניות חשובה לא פחות. למה? כי יש השלכות על ההתנהגות החיצונית שלנו, עלינו ועל המשפחה  ועל הדורות הקודמים . אני לא יכול להסתפק להיות דתי במחשבה ובכוונה. עלי גם לעשות מעשים ומנהגים חיצוניים שמציינים זאת כלפי העולם החיצון. זה מחזק אותי וגם מדריך ומחזק את הסובבים אותי. וכן מפרש ה"גלילי זהב" את הפסוק:

  • "הנסתרות" כלומר, הכוונות הטובות, זה טוב עבור היחס שלי עם הבורא, "לה' אלוהינו"
  • "והנגלות" כלומר, כל המעשים וההתנהגויות החיצוניות שלי, חשובות עבורי ועבור האחרים "לנו ולבננו" וזה מה שיכול להבטיח הישארות היהדות בזמן, "עד עולם". כל הרוחניות הטובה, זקוקה לחיצוניות כדי להתקיים. הטקסים, הלבוש, המנהגים, ההתבטאויות, כל זה "בונה" יהדות ומבטיח המשכיות בזמן.

 

לא בשמיים היא

אסור לעשות מהיהדות דת אינטלקטואלית. יש לשלב כל הזמן מעשים עם טעמים רוחניים. התורה לא נתנה למלאכים כי היא לא מתאימה לרוחניות קיצונית. היא מבוססת על גשמיות, ארציות, מעשים. אסור לחשוב שהתורה היא "בשמים" כלומר, מדברת רק אל מי שלומד כל הזמן בלי לעסוק במלאכה.

למה יש לשלב בין הרוחני והגשמי? כדי להבטיח שהרוחני לא מסולף וכדי להבטיח שהגשמי לא מסולף! כל תחום לבדו , מסלף את עצמו! התחום הנגדי יכול לאזן ולמנוע זליגה לקיצוניות מסולפת.

 

ברית מילה ביום השמיני

יש אמונה שהעולם מונהג , על ידי מזלות. יש שבעה כוכבי לכת שמנהיגים את העולם. כל יום, מונהג על כוכב לכת אחר. כשמלים ביום השמיני, חותמים בבשר שלנו היציאה מהדטרמיניזם של הכוכבים. אנו נמצאים מעבר לאיסטגנינות, מעבר לעבודת הכוכבים.

 

אתם ניצבים היום

היום= ראש השנה! כמו היום הרת עולם.    למה "היום" מפנה אותנו לעניין ראש השנה?

היום= מידת הדין. פתאום מפסיקים לדחות את מה שאנו רגילים לדחות. הדברים שאנו יודעים שיש לנו לתקן ולעשות. פתאום, מידת הדין באה , היום, ודורשת לנו חשבון נפש מיד. בלי הארכה, בלי אשראי. היא "תופסת אותנו ללא טענה "תן לי עוד זמן אני אתקן"!

היום= מידת הרחמים: היום, זה מפגש. וכמו בכל מפגש, כל אחד מנסה להביא רוח חדשה, רחמים, כדי לתקן. כמו שראשי חברות שעובדים יחד במשך השנה , מחליטים להיפגש בארוחה חגיגית כדי ליישב את ההדורים ולהתחיל מחדש על בסיס טוב יותר. מפגש כזה קורא בראש השנה. הוא קורא בזמן שכורתים ברית חדשה. לחגיגה של יום המפגש יש סגולה מיוחדת!

ניצבים שם

9-09-09

מישל בן שושן

 

ניצבים שם

ניצבים מלשון מצבה

עם ישראל עומד מול שתי מהפכות בחייו:

  1. מות משה
  2. כניסה לארץ ישראל

ביומו האחרון, משה דואג ללמד אותם איך להיות "יציבים" למרות שינויי המצבים ותהפוכות ההיסטוריה.

היציבות היא חיונית. היא לא צריכה להפוך לקיבוע ההתנהגות אבל האדם כפרט והעם בכללותו חייבים להזין כל הזמן , ציר מרכזי יציב שמסביבו הגלגל יתנועע כל הזמן.

איך משיגים ואיך מזינין יציבות כזו?

לפי השם משמואל, זה תלוי בחיזוק "הנקודה הפנימית":

כשהאדם עושה מעשה, כל מעשה, ואפילו מצווה מן התורה, הוא חייב להתבונן על המשמעות של המעשה, ולחפש את ה"פנימיות". אם מדובר במצווה, הוא חייב לחפש את "מה שה' דורש ממנו" , מה בסופו של דבר , ה' מצפה מהאדם דרך המצווה הזאת. זו "פנימיות המצווה".

אם האדם עושה את המצוות ב"חיצוניות", הוא אפילו נקרא, בשפת השם משמואל :"רשע"! כי המעשה נעשה , אבל האדם לא עשה זאת "מעומק ליבו" , ולא "בשמחה". כך, האדם אינו בונה לעצמו שום "ציר" יציב , שיחזיק אותו במשך חייו, שיעמיד אותו על רגליו בעת משבר. וזה פירושו על המדרש תנחומא על הפסוק

"הפוך רשעים ואינם..(רשעים הם העושים מצוות ללא פנימיות)

ובית צדיקים יעמוד"( הצדיקים שמזינים את הפנימיות שלהם, יציבים וביתם לא ייפול במהרה אחרי זעזוע קטן)

הפנימיות היא בעצם ה"אותנטיות" שאליה צריכים לשאוף.

ראש השנה היא ההזדמנות לחזור לפנימיות:

  • יום הזיכרון= זוכרים כי בעצם הכל נמצא בתוכנו. רק צריכים להוציא את השכבות של המסכות והחיצוניות שהתרגלנו להתכסות איתן
  • השופר= הכלי שידרוש מאיתנו לחפש בתוכנו את פנימיות המעשים שעשינו במשך השנה. לא דיבורים, ואפילו לא קולות, (אלה עדיין נוגעים לחיצוניות) אלה ההבל היוצא "מן הלב", הרוח שנפח בנו הבורא. הנשימה-נשמה האותנטית והפרימיטיבית ביותר כדי למצוא שוב (ומכאן המילה "תשובה") פנימיות הדברים.
  • יום הדין= כי העבודה של החזרה לאותנטיות במעשים שכבר עשינו, דורשת מאמץ ויראה. היראה להסתכל על עצמנו במראה!
  • בחודש השביעי= השביעי הוא המרכז את "ששת הקצוות". בעצם אנו חווים אותו דבר בכל שבת, בזעיר אנפין. כי שבת היא גם הזדמנות להיכנס לפנימיות שלנו ושל המעשים שלנו.
  • לכן, אין צורך להשתמש בכלי אחר , אם ראש השנה נופל ביום שבת, שבת הוא הכלי הטוב ביותר כדי להזמין אותנו לפנימיות. ולכן אין צורך לתקוע בשופר ביום שבת וראש השנה.

ניצבים נה

בע"ה כ אלול התשע"ד

מישל בן שושן

ניצבים נה

ניצבים או כנועים?

סדרת ניצבים נקראת תמיד לפני ראש השנה. זה מציב לכאורה בעיה:

  • בראש השנה אנו אמורים להיות באימה ובפחד מהדין. תוקעים בשופר "כפוף" כי אנו אמרוים להיות כפופים למידת הדין הנוראה.
  • לעומת זאת, סדרת ניצבים מתארת ברית חדשה של ערבות עם עם "ניצב" , יציב, עומד בקומה זקופה (רש"י). כמו שביציאת מצרים יצאנו "ביד רמה".

זה נראה שתי עמדות סותרות אחת את השנייה!   הנ"ה מסביר:

חשובה מאוד היציבות והקומה הזקופה.   אבל מהעמדה הזאת, יש ללמוד להיות נכנע!

לא דומה אדם חלש שנכנע לכל דבר לאדם חזק שנכנע. הוא נכנע מעמדת כוח. בידיעה. לא מתוך חולשה אלא בגלל שהוא מכיר את מקומו הנכון.

יש להיכנע לדברים מסוימים ובצורה נכונה. הרבה התנהגויות "דתיות" נובעות מחולשות ומחלות נפשיות. יש לעשות את הבירור בין ההתנהגות הזאת לבין מה שמתבקש באמת.

לכן, יש לקרוא את פרשת "ניצבים" לפני ראש השנה!

 

המצווה התורה והאדם

"כי המצווה הזאת, …לא בשמים היא..כי קרוב אליך הדבר מאוד..לעשותו"

ולא כתוב שהתורה איננה בשמים כי באמת התורה היא בשמים! כלומר, התורה היא למעלה מהשגת האדם.

לעומתה, המצוות קשורות לעולם הגשמי ולאדם. המצוות הן גם קשורות לתורה. וכך המצוות עושות את הגשר בין האדם והתורה.  אסור לחשוב שאפשר להגיע לתורה (להבנה, לכוונות..) ללא האמצעי שהוא המצוות.

למלאכים אין גישה לתורה (ולכן היא נתנה רק לבשר ודם ולא להם) כי הם לא יכולים לקיים את המצוות הגשמיות.

זה היתרון של משה על המלאכים בוויכוח המפורסם ביניהם על הר סיני.

במקום אחר, הנ"ה מסביר שיש שתי תורות:

  • תורה "עליונה", התורה שבה הסתכל הבורא וברא את העולם. זאת הכוונה של הבורא. היא התכנית העליונה שאין לנו שום גישה אליה.
  • ויש התורה "התחתונה" שניתנה לעם ישראל בזמן מסוים, לפי מאורעות מסוימים, יחסית למצב של העם אז, יחסית להיסטוריה שהתפתחה עד אז. היא "תרגום" נקודתי של התורה העליונה. היא לא "כל" התורה העליונה אבל היא בכל זאת עוזרת לנו להבין מה יכולה להיות התורה העליונה, כוונת הבורא.

אם כן ,יש לנו כבר כמה שלבים:

  1. התורה העליונה שהיא למעלה מכל השגה ישירה. היא כוונת הבורא ורצונו
  2. התורה התחתונה , התורה שבכתב שהיא השתקפות מתוך התורה העליונה.
  3. המצוות מחוברות לתורה ומחוברות אל העולם הגשמי
  4. האדם המקיים את המצוות ודרכם לומר את התורה התחתונה במטרה עליונה להשיג (בחיפוש מתמיד ואין סופי) את רצון הבורא.

 

הפרט והכלל

"אתם ניצבים היום כולכם, ראשיכם,שבטכם, זקנכם….."

  • כולכם= כולם יחד, מבחינת הכלל
  • שבטכם….כל איש ישראל= עשרה קטגוריות שמסמלים את הפרטים.

כל אדם צריך "לעבוד את ה'" (או, למי שלא אוהב מילים דתיות "להתייחס") תמיד לשני מישורים. עצמו כאדם פרטי ושייכותו לעולם רחב (חברה, משפחה, עם, אנושות…)

כמו כן, האלוהים מתייחס לכל אחד בנפרד (השגחה פרטית) ואל הכלל ככלל(השגחה כללית).

בראש השנה, שני המישורים האלה מודגשים עוד יותר:

  • כל בני אדם עוברים לפניו כבני מרון= מידת הדין מתייחסת לכל אחד בפרטיות
  • ה' סוקר את כל האנושות "בסקירה אחת"= מידת הדין דנה את הכלל כולו בתור שכזה.

לכן אנו תוקעים את השופר בשני מצבים שונים:

  • התקיעות "מיושב" כשכולם יושבים= כדי שכל אחד יחשוב על עצמו וה' משגיח עליו במיוחד
  • תקיעות "מעומד", כשכולם עומדים, בתפילת העמידה במוסף= מעוררים את הרחמים על הכלל. אנו חלק מכלל.

נצבים לעד

2-09-09

מישל בן שושן

נצבים  לעד

 

הנסתרות לה' א'

והנגלות לנו ולבננו עד עולם

 

רש"י מסביר שמדובר על הערבות בין כל חלקי העם. אנו אחראים על העבירות שעה האחר!

  • אבל אם אין באפשרותי להיות מודע לעבירה שלו, זה "נסתר". ועל זה אני לא יכול להיענש. וזה פירוש:"הנסתרות- לה' אלוהינו"= ה' יטפל בעצמו על העבירות שנעות בסתר. ואין ערבות בזה.
  • אבל, על כל שאר העבירות הנגלות, כולנו אחראים עליהן!! :"הנגלות- לנו!" ולא רק אנו לוקחים אחריות על עצמנו אלה גם אנו נשבעים עבור צאצאנו עד עולם! גם הם יהיו אחראים על העבירות שאחד מאיתנו עושה בדור שלנו!!!

ישנן נקודות על "לנו ולבננו עד עולם":

רש"י מסביר שכל ניקוד על אות מורה על "מיעוט" משמעות. כאילו , להלכה, חייבים להוציא מכלל המחויבות , דבר או משהוא או משהו! רש"י טוען שהמיעוט בא כדי "להקפיא" את הערבות עד לשבועה שתינתן בהר גריזים והר עיבל.

נראה לי שהמיעוט הזה אינו יכול להיות סיבה לנקודות על האותיות האלה עד היום. כי זה מיעוט מאוד מצומצם, ורק בזמן. קשה לי לקבל שסיבת הניקוד היתה לדחות יישום הערבות בכמה חודשים בלבד!!

ייתכן שרש"י מתכוון למשהו יותר  עמוק ממה שנראה לכאורה:

כשאנו מקבלים על עצמנו ערבות כל כך כבדה עבורנו ועבור הדורות הבאים, ייתכן שאנו חוטאים בגאווה יתרה. אנו מפריזים ביכולתנו לקבל אחריות על כול העולם. אפילו רק על הנגלות!!

דחיית קבלת הערבות בזמן, יכולה אולי לסמל דחיית כובד אין סופי של הערבות הזאת. כאילו נאמר : הנגלות, אנו לוקחים על עצמנו עד עולם, אבל.. בתנאי שהערבות תהיה מכל הצדדים. בתנאי שהערבות תביא איתה גם ברכות כאלה שיכפרו על הקללות שאנו מקבלים על עצמנו במקרה ו…

כי בעצם מה שיקרה בהר גריזים והר עיבל, זה קבלת "עסקת חבילה" של ערבות עם קללות אם גם של ברכות. ורש"י מסביר שדחיית הערבות עד לעסקת החבילה היא בעצם מיעוט הערבות כי אין אדם יכול לעמוד באמת בערבות הנוראה הזאת. בסך הכל אנו בני אנוש.

ודווקא ההכרה בחולשה שלנו, בהכרה שאנו בני אנוש, בסופו של דבר, היא זו שנותנת תוקף לערבות!!

כי בעצם, אדם שיקח על עצמו אחריות בלתי מוגבלת והרבה יותר "גדולה ממנו", טועה ומטעה!

אנו נאמין יותר לאדם שיכיר בחולשותיו ובמגבלותיו יותר מאשר אדם שחצן שמפריז בכוחותיו. אנו יותר נאמין לערבות של האדם הראשון מאשר לאדם השני שיוכל להתחמק מאחריותו באותה קלות שהוא קיבל אותה בלי לשקול אותה!

לכן, הנקודות על האותיות "לנו ולבנינו", אכן ממעטות את האחריות.

אבל המיעוט הזה, הוא דווקא סימן ואחריות אמיתית!

כך שבעצם, הנקודות האלה , בסופו של דבר , אינן "ממעטות" אלה, להיפך,"נותנות יותר תוקף" לערבות!

בזה שהאדם מכיר בחולשתו, הוא יותר אמיתי בדיבורו ובאחריותו!