בע"ה כה אלול התשעו

מישל בן שושן

 

נצבים מוש

 

 

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל:  טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ:

לְעָבְרְךָ בִּבְרִית יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם: (דברים פרק כט-ט)

 

כל איש ישראל

משה מכניס את בני ישראל לברית ערבות בערבות מואב.

העובדה שהוא מכנס את כולם(עשירים ועניים, מכל השבטים,מנהיגים ופשוטי העם..) זה לא פרט טכני. אלה, לפי המאור ושמש, תנאי ואמצעי עקרוני כדי להיות בברית.

המטרה היא להיות "לפני ה'".

האמצעי הוא שכל אחד ירגיש חלק מעם. העם הזה אמנם כולל בתוכו אנשים מאוד שונים אחד מהשני. אבל בדיוק בזכות השוני הזה, כל אחד מוכרח להיות יותר ענו ולהרגיש שיש כל מיני אפשרויות שונות להיות ולחשוב.

אם האדם נשאר בודד בעולם שלו, הוא בונה לעצמו תפיסה של האלוהים. אבל, כשהוא מרגיש שיש עוד תפיסות שונות, זה יכול להזמין אותו לחשוב שהתפיסה שלו היא לא היחידה האפשרית. כך, מולו, אין אלוהים שהוא יצר לעצמו, אלוהים "פרטי" שלו, אלוהים שיכול "לתפוס" כי הוא זה שיצר את תדמיתו. אלא האדם שמתחבר עם האנשים האחרים (שחושבים אחרת), מתחיל לעמוד מול אלוהים אין סופי, בלתי נתפס. רק אז יש לו סיכוי לעמוד "לפני ה'" ולא עובד עבודה זרה פרטית.

אם כן, ההתייצבות של כל חלקי העם, היא תנאי לעמוד "לפני ה'"

התוצאה השנייה של ההתייצבות של כל חלקי העם ביחד, זה להיות בתהליך של תשובה.

אכן, במרכז סדרת "ניצבים" יש פרשת התשובה. עשרה פסוקים שכתוב בהם לפחות 8 פעמים הפועל "לשוב".

אין אדם יכול לחוות מהלך של תשובה אלא אם כן הוא מוכן להעמיד את עצמו במבחן. זה יכול לקרה כשהוא מתחבר אל אנשים אחרים שחושבים ומתנהגים אחרת. המאור ושמש מציע שאז, אין להסתכל על החסרונות של האחרים אלא להתפעל על היכולות של האחרים כשהם מתמודדים עם הבעיות שגם לנו יש. החיכוך וההתוועדות עם השוני, מזמין את האדם להסתכל על עצמו בעיניים חדשות ולחזור בתשובה באמת!

לסיכום:

אספת כל חלקי העם השונים ביחד עוזר להם ל

1. להיכנס לתוך ערבות הדדית בין כולם.
2. לעמוד "לפני ה'" כשמבינים שהאמת האלוהית איננה מצטמצמת לאמת הפרטית שלנו.
3. להיות מוזמן לחזור בתשובה, להסתכל אחרת על עצמנו.

 

לכן, המאור ושמש דוגל באספת כל "החסידים" ביחד, בכל הזדמנות שיהיה אפשרי כי לחזק את הרגשת "דיבוק החברים", "אהבת ישראל", כדי להחיות את שלושת הרגשות כמשה רצה לעורר בעם ישראל להכניסם בברית ה'.

 

 

הַנִּסְתָּרֹת לַיקֹוָק אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: (דברים פרק כט-כח)

 

יש כמה כיווני פרשנות לפסוק החשוב הזה:

1. אין לאדם לחקור מעבר למה שהוא משיג. הוא צריך להשאיר את כל מה שהוא נסתר, לה'. והוא צריך להתעק רק בנגלות, במה שהוא כן משיג בברור.
2. התורה דורשת ערבות הדדית בין כל היהודים. אבל עד איפה אני ערב למה שעושה חברי? כל מה שהוא עושה בנסתר, אני כבר לא חייב לחקור ולהוכיח אותו על כך, אני לא ערב על הנסתרות של חברי. זה עניין שיתפל בו ה' בעצמו. אבל, בכל מה שגלוי, אני כן חייב להיות ערב ולהוכיח אותו במידת הצורך ולטפל בנגלות האלה.
3. המאור ושמש מציע פירוש נוסף:

נכון שמה שחשוב עבור ה', זה ליבו של האדם. כוונותיו, מחשבותיו, מידותיו הפנימיות. כל אלה, שהם נסתרות, הם חשובות עבור ה'. "רחמנא ליבא בעי"( הקדוש ברוך הוא מעוניין במה שקורה בלב).

אבל, חשובים לא פחות הדרכים להוציא לחוץ את העולם הפנימי הזה. חשוב , למשל,שהאדם יבטא בשפתיו תפילות לה', יגיד בקול רם תהילות לה' . חשוב שהאדם יבטא עוד יותר את העולם הפנימי שלו על ידי מעשים. ולא רק מחשבות ולא רק דיבורים. למה?

כי יש שתי מטרות לגילוי הנסתרות של האדם:

א. עבור האנשים הסובבים אותו. בניו, משפחתו, חבריו. הם צריכים להבין איך לעשות, מה הוא חושב, איך לעבוד את ה'. יש צד חינוכי בהחצנה של העולם הפנימי.

ב. אבל עוד יותר חשוב ההחצנה עבור האדם עצמו. עולם המחשבות והכוונות הוא אמנם אין סופי ועמוק מאוד, אבל הוא נשאר לפעמים מעורפל עבור האדם עצמו. הוא יכל לחשוב דברים הפוכים בבת אחת. מהרגע שהוא מוציא מחשבותיו אל עולם הנגלה, בדיבור שלו או במעשים שלו, אז הוא קובע , הוא חותך, בתוך עולם המחשבות והוא מקבל אחריות על צורה מסויימת במחשבות שלו. הוא מכריע בתוך העולם הנסתר ומוציא לעולם הנגלה. זה עוזר לו להיות יותר אחראי, להגדיר עבור עצמו דברים, ולהיכנס בעולם האחריות.

אם כן, עולם הנסתרות, חשוב מאוד לה' .אבל עולם הגלוי (הדיבור והמעשה) חשובים גם עבור בני האדם עצמם וסביבתם. וכמובן, חשוב עבור ה'.

אנו חייבים לתפוס בשתי הקצוות: גם עולם המחשבות צריך להיות מתוקן וגם עולם המעשים. ועולם אחד משפיע על השני , בשני הכיוונים.

 

 

וְהוֹתִירְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה כִּי יָשׁוּב יְקֹוָק לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ: דברים פרק ל (ט)

 

עניין המותרות:

– מה שאכלנו היה לשובעה ומה ששתינו יהיה לרפואה ומה שהותרנו יהיה לברכה (ברכת המזון)

– ותאכל ותשבע ותותר (רות ב-יד)

-ואת ובנייך תחיי בנותר (אשתו של עובדיה- מלכים ב ד ז)

 

יש במה שהאדם משאיר, ברכה!! מה שנותר, שנשאר מעבר למניין, לקצבה, לחשבון, סגולה מיוחדת

אם האדם, מרגיש שמה שהוא מקבל בחיים, ניתן לו בלי שהוא זכאי , כאילו זה מן"הנותר", הוא מרגיש תודה עמוקה כלפי הבורא. הוא לא חושב "מגיע לי". להיפך. הוא חושב שלא מגיע לו ובכל זאת מקבל!

אחרי שעושים חשבון מדוייק וכל אחד מקבל את מה שמגיע לו, בין שהוא קנה , בין שהוא עשה דבר שמזכה אותו בזה, אם נשאר עוד כסף או שפע, זה נקרא "נותר" זה מחוץ לחשבון ומחוץ לקצבה. אדם שמרגיש שכל מה שהוא מקבל זו מתנה ענקית לא מוצדקת, יכול לחיות עם מעט מאוד . ובמועט הזה יש ברכה אדירה

החכמים אמרו על הנותר הזה שיש בו ברכה עד כדי כך שהוא יכול להזין את כל העולם כולו. (ברכות יז:)

דאמר רב יהודה אמר רב: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: כל העולם כולו נזונין בשביל חנינא בני, וחנינא בני – די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת.

וגם אמרו  בראשית רבה פרשה לה :

ותבא ותגד לאיש האלהים, אלא ויעמדו השמן שהוקר השמן ובאת לשאול אם תמכור אם לא תמכור, הברכה האחרונה היתה גדולה מן הראשונה (שם /מלכים ב' ד'/) ואת ובניך תחיי בנותר עד שיחיו המתים,

אם כן, הברכה שורה בדבר שאיננו בעולם הקצוב, המדוד, ההגיוני. ועיקר חיות העולם באה מהדברים שמעבר לחשבון! העיקר מתקיים מהנותר!

וכן בעיניין אחר מציע המאור ושמש: כדאי לאדם לחיות בתמימות ולא לעשות חשבונות.וגם בכוונות התפילה, יתפלל בתמימות ולא יכניס עצמו בכל מני סיבוכים בכוונות! והכל יסתדר כאילו הוא כיוון באותם הכוונות!