עקב פי4

בע"ה כד אב התשע"ט

מישל בן שושן

 

עקב פי4

 

  1. קריאת שמע (הרב יואל בן נון)

אחרי עשרת הדברות, בפרשה הקודמת, ואתחנן, יש הרחבה של שתי הדברות הראשונות :"אנכי" ו"לא יהיה". שתי הדברות האלה עוסקות בהכרה ובתודעה, יותר מאשר במצוות מעשיות.

מיד אחרי עשרת הדברות, משה מרחיב ומסביר את שתי הדברות האלה. הסבר והרחבה זו מתחילה עם הפרשה הראשונה של קריאת שמע ומסתיימת עם הפרשה השנייה של קריאת שמע, בסוף פרשת עקב. בעצם, ניתן לראות בשתי הפרשיות האלה, קיצור , סיכום, של כל מה שכתוב בחלק השני של ואתחנן ועד סוף עקב.

פעם, היו קוראים בכל יום את כל הפרקים האלה: מעשרת הדברות ועד סוף עקב!

אבל , כנראה בגלל אריכות הדברים,זה צומצם, במשך הזמן, לשלוש פרשיות בלבד:

  1. עשרת הדברות
  2. הפרשה הראשון של קריאת שמע
  3. הפרשה השנייה של קריאת שמע

עדות למנהג הזה מופיע ב "פפירוס נאש": הארכאולוג האנגלי "נאש" מצא בסוף המאה ה19,קטע רשום באותיות מרובעות (כמו אלה שאנו משתמשים בהם היום, הכתב האשורי שהיה נהוג בתקופת בית שני. כתוב על פפירוש במצרים. ובו רשומים עשרת הדברות (בנוסח שמשלב בו את גרסת יתרו וואתחנן) וגם שתי פרשיות של שמע ישראל. כנראה שהפפירוס הזה שימש למתפללים יהודים, בשנים 200לפני הספירה.

גם המשנה מתעדת מנהג זה:

משנה תמיד פרק ה משנה א [א] אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת והן ברכו קראו עשרת הדברים שמע והיה אם שמוע .. ר' עובדיה מברטנורא :קראו עשרת הדברים – לפי שהן עיקר התורה. ובדין היה שיהיו קורין אותן בכל יום אף בגבולים, אלא שביטלום מפני תרעומת המינים, שהיו אומרים אלו לבדם ניתנו בסיני ולא שאר התורה:

כדי שלא לצדד במינים שטענו שרק עשרת הדברות חשובות, השאירו את הקטעים שאנו קוראים היום כקריאת שמע

 

ייתכן שמתמיד, הבעיה העיקרית היתה איך להעביר לדורות הבאים את האמונות והחוויות. המצוות הם חלק חשוב אבל קביעת אמירת עקרונות בעל פה, פעמיים ביום, מוסיפה מאוד.

 

  1. ארון עץ (הרב תמיר גרנות)

בפרשה שלנו, משה חוזר בקצרה על חטא עגל הזהב , הסליחה ומתן לוחות שניים. שני הבדלים בין הסיפור כאן ואותו הסיפור בפרשת כי תישא בספר שמות, מצביעים על ההבדל המהותי בין ספר דברים לשאר ספרי התורה:

דברים פרק י (א) בָּעֵת הַהִוא אָמַר יְקֹוָק אֵלַי פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ:(ב) וְאֶכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן:(ג) וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים וָאֶפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וָאַעַל הָהָרָה וּשְׁנֵי הַלֻּחֹת בְּיָדִי:(ד) וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל וַיִּתְּנֵם יְקֹוָק אֵלָי:(ה) וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וָאָשִׂם אֶת הַלֻּחֹת בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וַיִּהְיוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְקֹוָק:

הפרט הזה, כנראה שולי מאוד, של בניין ארון עץ כדי לשים בו את הלוחות, איננו מופיע בספר שמות. הארון נבנה על ידי משה, יחד עם פיסול שני לוחות אבנים ובו הוא שם את הלוחות והם נשארו שם.. זמן רב! :"ויהיו שם"! מה עם הארון שבנה בצלאל? ארון המצופה זהב בתוך המשכן?

רש"י מציע שהארון הזה הכיל בסופו של דבר את שברי הלוחות והוא זה שיצא עם הלוחמים במלחמות.

הרמב"ן, מציע שהארון הזה הוא הארון של המשכן, רק שהוא צופה מבית ומחוץ מזהב.

שני ההסברים האלה מנסים ליישב את ההבדל בין שתי הגרסאות (זו בפרשת כי תישא וזו בפרשת עקב). אבל כל אחת מעוררת שאלות רבות. למה לא דובר על ארון זה כבר בספר שמות? למה כתוב שבצלאל בנה הארון וכאן משה?

עוד הבדל אומר דרשני: בפרשת כי תישא, בין שתי התפילות של משה, קטע ארוך מאוד מדבר על דו שיח בין משה וה' על עניין המשך ההתגלות של ה' בתוך עם ישראל. ה' מאיים שישלח מלאך במקום נוכחותו האישית. משה והעם מסרבים, עד שמגעים לסליחה וכפרה ופשרה. החלק הזה איננו מופיע בפרשת עקב. (דרך אגב, מדלגים אנו, בקריאת התורה בצומות על הקטע הזה גם כן).

ההסבר של הרב תמיר גרנות מעניין ביותר:

 

בכל ספר דברים אין אזכור למשכן!! כאילו המשכן לא קיים בכלל!! ולכן, ברור שיש צורך לבנות ארון כדי לשים בו הלוחות והארון הזה הוא הדבר היחיד במקום המשכן של ספר שמות!!

 

יש הבדל השקפתי עמוק בין ספר דברים לספרים הקודמים:

בספר דברים, ה' נמצא בשמים. על הארץ, יש חלל שמאפשר לאדם לפעול . הכל נעשה כאילו אין ה' נמצא בכלל על הארץ. ה' יכול "לראות" אותנו מהשמיים. הוא יכול לדבר אתנו מן השמים. אבל הוא לא נמצא על הארץ. גם המקום "אשר יבחר ה' לשכן את שמו שם" אשר ידובר בפרשת ראה, איננו מקום השכינה אלה מקום "שמו" של ה'.

כדי ליצור קשר עם ה', יש ללמוד התורה ולקיים מצוות. כמו בהשקפה של המתנגדים.

 

בספרים הקודמים,  ובמיוחד בספר שמות, לעומת השקפה זו ,ה' שוכן בארץ :"ושכנתי בתוכם". המשכן הוא ביתו של ה' בארץ, בין בני האדם. ההשקפה של ספר שמות מזכירה את החסידות, ההשקפה המיסטית. הקשר עם הבורא נעשה באופן רגשי, חווייתי. יש רק לפתוח את העניים ואת הלב כדי לפגוש את ה' בעולם. "מלא כל הארץ כבודו"

ההשקפה של ספר דברים, מזכירה יותר את המתנגדים: העיקר זה הלימוד והמצוות.

 

נראה שספר דברים הוא ההסתכלות של אותה המציאות מבחינת האדם. מה יש לאדם לעשות בפועל. ההרגשה כאילו אין נוכחות של הבורא בעולם מאפשרת לאדם חופש בחירה אבל דרך התפילה הלימוד והנמצוות, ניתן ליצור קשר.

בעוד שבספרים הקודמים של התורה, זה נכתב מבחינת הבורא עצמו. הוא כם נמצא ורוצה לפגוש אותנו על הארץ.

 

לכן, העלייה של משה בהר כדי לקבל את שני הלוחות השניים, מקבל כוונה שונה בין הספרים השונים:

  • בספר שמות, משה מחפש שמה שנפגע בהתגלות, במפגש, בקרבה, יתוקן. העיקר הוא שה' ישכון שוב בים עמו. הלוחות השניים הם רק הסימן שאכן ה' הסכים לחידוש החיבור.
  • בספר דברים, העיקר הוא שיהיו לנו לוחות! שיהיו לנו חוקים, מצוות, תורה. והלוחות הם העיקר! ולכן חסרה בו כל הבקשה של משה שה' ימשיך לשכון בתוך עם ישראל.

 

החיבור בין ספר דברים לשאר הספרים הוא העבודה המיוחדת של היהדות שמפתחת בחינות שונות של המציאות ומחברת אותם .

 

  1. הזכות לארץ (הרב מרדכי סבתו:)

לפי הרב סבתו, רוב פרשת עקב עוסקת בשאלה :באיזו זכות עם ישראל נכנס לארץ. כדי להסביר שעם ישראל נכנס רק בזכות האבות ולא בצדקתו, הוא מזכיר את כל הסיפורים שבהם העם חטא והתנהג כל הזמן ברשעות במדבר. בשלב שני, וכתוצאה מכך,משה מסיים עם הדרישה מעם ישראל.

לסיכום: הפרשה נחלקת לשלושה שלבים: 1.אתם רשעים. אין אתם יכולים לתלות על שום זכות את כניסתכם לארץ. 2. זה רק בזכות האבות ואולי גם בגלל רשעת הגויים שהיו לפניכם. לכן, עליכם לזכות כל הזמן בשהותכם כאן! אין להישען על שום זכות בעבר , ולכן יש לעבוד קשה כל הזמן כדי להישאר כאן. מנקודה זו,3. ניתן לפרש את הדרישה העיקרית מהם.

 

  1. זכות הכניסה

(ד) אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ בַּהֲדֹף יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי יְקֹוָק לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְקֹוָק מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ: (ה) לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב:(ו) וְיָדַעְתָּ כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אָתָּה:

 

העם יאמר בצדקתי הביאני ברשעת הגוים  
משה מתקן לא בצדקתך ברשעת הגוים הבטחה לאבות

 

הבטחה לאברהם: בראשית פרק טו (יג) וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה:(יד) וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל:(טו) וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה:(טז) וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה:

משה מתקן את העם: אין לכם, ברגע זה שום יתרון מוסרי על העמים שאני מגרש מפניכם. אני עושה זאת רק בחסד, בגלל הבטחה לאבות. לכן, הכל תלוי במעשיכם הבאים.

 

  1. סיפור רשעות העם

כדי להוכיח את דבריו, משה מספר על חטא העגל, המרגלים, קברות התאווה…מטרת משה בחזרה על כל הסיפורים האלה, היא אחת: אין לכם שום זכות! עד היום הייתם רשעים. אתם חייבים מהיום לתקן מעשיכם. כי אני לא אהיה כבר איתכם להתפלל עבורכם. ובנוסף, אתם חייבים להצדיק את האשראי שנתן לכם ה' בחסדי האבות שלכם!

גם לאברהם, ה' הסביר שכל עוד האמורי לא נהיה רשע מספיק, אין ה' יגרש אותו מפני ישראל! אם כן, חשיבות העבודה כדי לזכות במה שקבלנו בחסד היא מכרעת! ומכאן הדרישה העיקרית:

 

  1. הדרישה

דברים פרק י (יב) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:(יג) לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְקֹוָק וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ……

 

הדרישות ארוכות ומחייבות. אבל עכשיו הן מקבלות את מקומן: אלה התנאים כדי לזכות במה שניתן בחסד , חינם, בזכות הבטחה לאבות!

 

 

  1. חשיבות הסוביקטיביות:

 

משה מספר לעם את המצב של הארץ שבה הם עתידים להיכנס. הוא מתאר:

 

דברי משה:דברים פרק ט (א) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת בַּשָּׁמָיִם:(ב) עַם גָּדוֹל וָרָם בְּנֵי עֲנָקִים אֲשֶׁר אַתָּה יָדַעְתָּ וְאַתָּה שָׁמַעְתָּ מִי יִתְיַצֵּב לִפְנֵי בְּנֵי עֲנָק:(ג) וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ הוּא הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ וְהוֹרַשְׁתָּם וְהַאֲבַדְתָּם מַהֵר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק לָךְ:

 

אבל זה בדיוק מה שאמרו המרגלים על הארץ!!

המרגלים: דברים פרק א (כז) וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת יְקֹוָק אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ:(כח) אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם:(כט) וָאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם:(ל) יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם …

אכן, אותם המילים, אותו התיאור המפחיד!

אבל כל ההבדל נמצא בסובייקטיביות : מה עושים עם המידע האובייקטיבי הזה?

המרגלים גרמו לעם לסרב לעלות

משה מניע את העם כן לעלות כשה' הוא זה שילחם עבורם!

הפרשנות עושה את ההבדל! המרגלים נענשו ומשה אמר את מה שצריך.!!

עקב פי

בע"ה יז אב התשעז

מישל בן שושן

 

עקב פי

בעקבות רעיון של הרב ליבטאג

 

לא כארץ מצרים היא

התורה מתארת את ארץ כנען ומשווה אותה לארץ מצרים:

דברים (יא):(י) כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק:(יא) וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם:(יב) אֶרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית

ההשוואה מכריעה: עדיף לחיות במצרים! שם הכל הולך יותר טוב, בקלות. יש מים בשפע. בכנען הכל תלוי בתפילת האדם ובהתנהגות שלו, כמו שכתוב מיד אחר כך (חלק שני של קריאת שמע):

(יג) וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם:(יד) וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ:(טו) וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ

אכן יהיה מים בארץ כנען אבל בתנאי ש"תשמעו אל כל מצוותי"!!

ההבדל ברור:ב ארץ כנען הכל תלוי בהתנהגות של האדם. חוסר המים בארץ הזאת מובנה לכתחילה כדי שהכל יהיה תלוי בגשם שהוא תלוי ברצון ה' שהוא תלוי בהתנהגות האדם ובמוסריותו!!

ומתי התלות הזו קוראת? "מראשית השנה ועד אחרית שנה"! כל הזמן!!

זה מאוד מלחיץ! וזה מנוגד למה שהובטח כמה פרקים לפני:

דברים פרק ח (ו) וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֹת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ:(ז) כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר:(ח) אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ:(ט) אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת:(י) וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ:

אם כן: זו ארץ שיש בה מים או לא?זו ארץ שיש בה שפע וברכה או לא?

ועוד שאלה: למה כתוב " לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם"? אנו יודעים היטב שאנו יצאנו ממצרים, למה להזכיר לנו שמצרים, יצאנו משם?

אולי כדי להסביר שאנו יצאנו ממצרים דווקא כי היא ארץ שיש בה שפע מים!! הרי ה' היה יכול לתת לנו ארץ מצרים לנחלה! כמו שהוא עשה אותות ומופתים כדי  להוציא אותנו ממצרים, הוא היה יכול לחולל מהפכה פוליטית ולתת לנו את השילטון במצרים! שם היינו כבר כמה מאות שנים. התרגלנו לשם. היה רק חסר לנו תנאי מחייה  וזכויות פוליטיות טובים ואז . זה היה גן עדן!! למה להוציא אותנו מארץ כל כך מבורכת במים? למה להביא אותנו אל ארץ שיש להילחם ולכבוש. ארץ שהדור הזה לא מכיר בכלל. ארץ שנהיה בה זרים. וארץ שאין בה מים??

כנראה שהתשובה נמצאת כאן:

כי העם היהודי חייב להראות את הקשר ההדוק בין המציאות הטבעית ובין ההשגחה האלוהית! זה אחד מתפקידיו!

כשחיים בשפע, שוכחים את משמעות החיים. זו הסכנה הגדולה ביותר שאורבת לאדם וליהודים בעיקר כי התפקיד שלהם הוא להראות ולהעיד על זאת לעולם.

נראה שזה מקור התפקיד של עם ישראל . כבר ראינו זאת עם אברהם אבינו:

 

אברהם ולוט

כשאברהם מגיע לארץ כנען, מיד יש רעב! כאילו ה' רוצה מיד להסביר לו את המיוחדות של הארץ הזאת. מה עושה אברהם? הוא יורד למצרים! שם יש תמיד אוכל. כי יש תמיד מים! זו תקלה. אבל לא נורא, הוא ילמד בהמשך.

כשהוא עולה ממצרים עם רכוש רב ולוט עימו, קורה ריב בין משפחת לוט ומשפחת אברהם:

בראשית פרק ז) וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ:(ח) וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ:(ט) הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה:(י) וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת יְקֹוָק אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן יְקֹוָק כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר:(יא) וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו:(יב) אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם:(יג) וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַיקֹוָק מְאֹד:

אברהם מציע לחלק את הארץ: הצפון או הדרום? לוט עונה: המזרח! לוט רואה שבקעת הירדן דומה מאוד למצרים. יש נהר שופע מים בדיוק כמו הנילוס. לוט הוקסם ממצרים. המדרש אומר

בראשית רבה פרשה מא ד"ה ז וישא לוט:ויסע לוט מקדם, הסיע עצמו מקדמונו של עולם, אמר אי אפשי לא באברם ולא באלוהו,

לוט ואברהם נפרדים על רקע מחלוקת אידיאולוגית עמוקה: אברהם בוחר את ארץ כנען, בבית אל, בית האלוהים, ולוט בוחר ארץ מצרים. אמנם לא במצרים, אלא חבל ארץ שדומה מאוד למצרים. למה? כי שם לא צריך להתפלל כדי שירד גשם. אפשר לנוח מהנוכחות של האלוהים.

אבל ניתן לראות את המחלוקת הזו כבר בבריאת העולם:

 

בריאת העולם

יש לנו שני סיפורים שונים מאוד של בריאת העולם. הסיפור הראשון נמצא בפרק הראשון של ספר בראשית והסיפור השני בפרק השני.

בסיפור הראשון, הכל מתנהל בסדר מופתי. למשל כתוב ביום השלישי:

בראשית פרק א :(יא) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן:(יב) וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:(יג) וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שְׁלִישִׁי: פ

האדם נברא בסוף סדר הבריאה כאילו הבריאה איננה זקוקה לו. יש בריאה והאדם מתווסף לבריאה, כתוספת.

בסיפור השני, הכל שונה:

בראשית פרק ב (ד) אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם:(ה) וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר יְקֹוָק אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה:(ו) וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה:(ז) וַיִּיצֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:(ח) וַיִּטַּע יְקֹוָק אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר:

הבריאה מחכה לאדם! אין עשב, אין עצים, אין פרות. למה? כי כל הבריאה נמצאת רק עבור האדם! האדם הוא העיקר! רק כשיבוא האדם, רק אז יתפלל כדי שירד גשם ורק אז הבריאה יכולה להתפתח!

זה תיאור של בריאה התלויה באדם! האדם הוא זה שייתן משמעות לבריאה.

בעצם, הסיפור השני מתאר את משמעות הימצאות האדם בבריאה.

הסיפור הראשון מתאר את העולם באופן כמעט מדעי. האדם, מבחינה מדעית הוא אכן יצור זניח יחסית לכל הבריאה. הוא אפילו אחרון הבהמות !

בסיפור השני, האדם הוא העיקר!.

 

הפרק הראשון של בראשית, מתאר מציאות שנראית בעיני מצרי! בעיני כל אדם הגיוני, מציאותי.

הפרק השני, מתאר את משמעות חיי האדם כעיקרו של הפרוייקט האלוהי. זה מציב את האדם מול האלוהים והטבע שמסביבו איננו אלה אמצעי שיש לאלוהים להתקשר עם האדם. האדם והאלוהים נמצאים בקשר דרך הטבע! האדם מתפלל, יורד גשם. האדם מתנהג טוב, הטבע שופע.

בסיפור הראשון, הגשם ורד ללא שום קשר עם ההתנהגות המוסרית של האדם!

 

אם כן, ההבדל העמוק בין ארץ כנען וארץ מצרים הוא הבדל מהותי עקרוני שנמצא בבריאה מאז ומתמיד. התורה מספרת את שני הפנים השונים והמקבילים, אחד אחרי השני כי שני המישורים קיימים בתודעת האדם.

האדם יכול לחשוב שהוא "גלגל חמישי" בטבע. ואז, אין משמעות לחייו . יש לשרוד ולהינות ככל שאפשר כמו כל בירייה בעולם שמנסה לחיות לשרוד ולהתרבות.

מצד שני, התורה מתארת מצב שונה לגמרי: יש כוונה בבריאה. יש בורא שמעוניין באדם ועבורו הוא ברא את העולם. ההתנהגות המסורית של האדם היא עיקר הבריאה. כל הבריאה תלויה בעיקר הזה שהוא האדם! זו חשיבה מהפכנית שקשה עד היום לקבל אותה על ידי המדע. אבל זו הגישה של התורה והיא יוצרת את עם ישראל כנושא את הרעיון המהפכני הזה ומעיד על קיומו.

 

כדי שכל בני האדם יכירו יום אחד שמאחורי הטבע וחוקיו, מאחורי המציאות והמדע, יש "משמעות" יש כוונה של בורא עולם. יש השגחה, ה' בחר באברהם ובזרעו ובחר לתת להם ארץ מיוחדת"ארץ כנען.

 

המיוחדות של עם ישראל

עם ישראל איינו כמו כל העמים. יש לו קשר מיוחד עם הבורא. כל העמים מרגישים שהוא שונה ושונאים אותו בגלל זה. גם היהודים עצמם מרגישים שהם נואים על כתפיהם משימה ענקית שהופכת אותם ליוצאי דופן מבין כל האומות: עליהם לגלות שיש משמעות בחי האדם.

היהודים יגלו לעולם שיש ערך מוסף לאדם על כל שאר הביריות. שהבריאה איננה אך ורק טבעית גשמית.

מעם ישראל יצאו יוצרים, אמנים, מהפכנים, ממציאים. נביאים, אנשי דת, שיפתחו המימד ה"אנושי" שהפרק השני של ספר בראשית מתאר.

 

המיוחדות של ארץ כנען

ארץ זו מיוחדת כי היא לא נותנת ליושבים בה לחיות במנוחה! היא דורשת מהאדם להיות בן אדם! בשאר הארצות, הסתרת הבורא נותן לבני האדם את האשליה שחוקי הטבע הם היחידים ששולטים.

בארץ כנען, "עיני ה' בה "יש יותר הרגשה שהאדם איננו יחידי בעולם.

זה דומה למשל, לתלמיד שנמצא במשרד המנהל כל הזמן ותלמיד שנמצא בחצר.

בחצר בית הספר, אפשר לשחק, להתפרק. אבל במשרדו של המנהל , עיני המנהל בנו!

אברהם בחר להישאר בחדר המנהל! בבית אל! בארץ כנען.

לוט בחר לצאת לשחק בחצר ולחיות שם.

זרעו של אברהם קיבל עליו להיות תחת השגחת המנהל כל הזמן. ובמיוחד כשהוא נמצא בארץ כנען!!

 

לכן, חשוב כל כך שעם ישראל ישב בארץ ישראל ולא בארץ מצרים!

חשוב שמשה יסביר זאת לעם ישראל לפני הכנסיה לשם!

הרי ה' הוציא אותנו ממצרים, לא כי היינו שם עבדים והוא רצה לשפר את הזכויות האזרחיות שלנו. אלא כדי שלא נגור בארץ שבה קשה להרגיש את נוכחות הבורא ומשמעות החיים של האדם על האדמה.

הרבה יותר קל להיות גוי. הרבה יותר קל לחיות במצרים. לוט בחר בקלות הזו.

אבל, זו קלות שמסתירה ריקנות תהומית. האדם, עשיר ככל שיהיה, ימצא את עצמו חסר משמעות. ואכן, סדום תחרב. לא כי ה' החריב אותה , אלא כי סופה של סדום להיחרב!!

ה' החליט שאין מקום בארץ כנען למציאות של מצרים והוא "הפך" את סדום מארץ שכולה משקה לארץ יבשה .

 

המים

ראינו שהמחלוקת העקרונית בין שתי תפיסות העולם המנוגדות, מתחולל סביב למים.

נראה לי להציע פירוש לפסוק הזה:

 (ו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם:

ה' הבדיל בין המים של מצרים למים של ארץ ישראל

זה אותם המים. אבל אין להם אותו טעם!

במצרים, המים הם טבעיים. בישראל, המים הם התוצאה החייה של הקשר בין האדם והבורא!

המים של מצרים הם מיים טבעיים. הם נבעים לבד מהנילוס. הם המים התחתונים

בארץ ישראל, המים האלה יורדים  מהשמים. הם יורדים בזכות ההתנהגות של האדם. הם מים עליונים! והם מים שמעלים את האדם. נותנים לו לנגוע במשמעות הימצאותו בעולם הזה.

להיות נורמאלי

בהתחלת הציונות, אחת הסיבות העיקריות של הציונים להקמת מדינה ליהודים, היתה כי יש להפסיק את המצב העגום של העם היודי הנרדף:

יש להפוך את העם היהודי לעם נורמאלי

ולכן יש להקים עבורו מדינה נורמאלית

כדי שהיהודים יהיו נורמאליים.

בעצם, הם חשבו שאפשר "לפתור את הבעיה היהודית" אחת ולתמיד. גם האנטישמיים רצו "לפתור את הבעיה היהודית אחת ולתמיד" , על ידי השמדת היהודים. הציונים רצו להציל את היהודים והם הצליחו ב"ה.

 

אבל, לעניות דעתי, למרות שהמאמץ המבורך הזה אפשר הקמת המדינה והתחלת הגאולה, הוא השאיר טעות פילוסופית קשה שאנו ממשיכים להרגיש בתוצאותיה ההרסניות:

 

לדעתי אין אפשרות להפוך את העם היהודי לעם נורמאלי כי הוא בנוי כדי להיות לא נורמאלי! זה תפקידו! זה לא תלוי בו ולא באף אחד. רק במי שברא את העולם ובחר בעם היהודי למלא תפקיד קשה זה.

 

אי אפשר להפוך את ארץ ישראל למדינה נורמאלית. כי תפקידה הוא להיות לא נורמאלית! מאז ומתמיד!

תפקידה של ארץ זו היא לגלות לבני האדם הגרים בה ולכל מי שמתעניין במה שנעשה בה ,כי יש  מציאות מעבר למציאות הנראית לעיין! בה, מגלים שחוקי הטבע והמדע לא תופסים לגמרי! בה, אי אפשר להשיל מעצמנו את התפקיד המיוחד "להיות בן אדם". לא שבני אדם לא יהודים אינם בני אדם! אלא ש תפקידם של היהודים, להזכיר לכל בני האדם שחייבים להישאר בני אדם! כלומר, לא לחיות רק לפי הפרק הראשון של בראשית אלא גם כן על פי הפרק השני!

 

הנורמאליות

אני מרגיש שהדורות החדשים בארץ שלמדו שהמטרה היא "להיות נורמאליים" ושהמטרה של החיים בארץ ישראל היא לחיות במדינה "נורמאלית", נמצאים בבעיה רוחנית חמורה.

אם העיקר הוא להיות נורמאלי, אז יש מקומות בעולם שנוחים יותר לזה! והם צודקים. והם יורדים מהארץ כדי לחיות בצורה נורמאלית בארץ נורמאלית. הם עושים כמו לוט! הם חוזרים למצרים!

משם, ייתכן שהם , או מה שיישאר מבניהם, יגלו שאין כזה דבר "להיות נורמאלי". לא בתור בן אדם ועוד יותר לא בתור יהודי. וייתכן שיחזרו לארץ. אבל חבל על הזמן והאבידות בדרך!

משה מרגיש את הבעיה החמורה הזו כבר בהתחלת הדרך.

לכן, המילה העיקרית שלו , בפרשה שלנו היא : "אל תשכחו"

ברכה, זה מצוין. אבל זה עלול להשכיח את העיקר: נותן הברכה, מטרת הברכה. משמעות הברכה.

 

הסתרת ה':

אם נתבונן בתהליך ההתבגרות של עם ישראל בין יציאת מצרים, נגלה תהליך מעניין:

מצרים מדבר ארץ כנען
מצב היהודים "עבדים" חופשיים אבל עדיין לא אחראים על עתידם. ללא מן, ללא באר, ללא עננים, ללא משה. אחראים יותר על עצמם
היחס אל ה' לא מרגישים בו תלויים בו עד כדי חוסר אחריות עלולים לשכוח את ה' בגלל העצמאות והבגרות!

 

מה ה' רוצה?

שהאדם יהיה תלוי בה'? לא. הרי הכניסה לארץ היא התקדמות לגבי המדבר.

שהאדם יהיה בוגר ואחראי על מעשיו?כן. לכן, ה' מסתיר פניו ממנו ומפסיק את הניסים הגלוים

 

אם כן:

ה' רוצה שהאדם יחיה בצורה בוגרת אחראית ועצמאית.

לכן, הוא מוכן להעניק לו שפע ,ברכות והרגשת חופש מלאה.

אבל הברכות האלה עצמן והשפע הזה והחופש והבגרות והעצמאות, הם עצמם עלולות להשכיח את העיקר!

הפרדוקס הזה מובנה בבריאת העולם.

הבורא רצה שמתוך העולם הזה , מתוך הסתרת פני הבורא, נגלה את השגחתו!!

זה פרדוקס שקשה לאדם לשאת אותו.

או שהאדם בוחר להיות פחות עצמאי, ואז הוא "עובד" אלוהים אחרים או פרעונים למיניהם שיחשבו במקומו

או שהאדם ירצה להיות עצמאי ואחראי ואז הוא שוכח את ה'!!

הפרדוקס הוא הפרדוקס של הבריאה, של האדם ועוד יותר של היהודי! כי תפקידו לחיות ולהעיד על הפרדוקס הזה

בין הפרת לנילוס

כשה' מבטיח את הארץ לאברהם הוא מדבר על ארץ שמשתרעת בין הנילוס(נהר מצרים) לנהר הפרת:

בראשית פרק טו (יח) בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְקֹוָק אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת:

הגבולות האלה לא מומשו ולא דובר עליהם יותר בתורה. אם כן מה היא המשמעות של הבטחה זו?

אני מציע להוסיף על כל התשובות לשאלה זו, אפשרות שמדובר על רמז לגן עדן:

בין ארבעת הנהרות שמשקות את הגן, יש את הנילוס והפרת:

בראשית פרק ב (י) וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים:

(יא) שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב:….

(יג) וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ כּוּשׁ:

(יד) וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת:

 

רש"י:פישון – הוא נילוס נהר מצרים ועל שם שמימיו מתברכין ועולין ומשקין את הארץ נקרא פישון, כמו ופשו פרשיו..

 

נהר הפרת ונהר הנילוס גרמו לאזורים מסביבם להנות משפע כלכלי אדיר. הם יצרו תרבויות וציביליזציות ענקיות. ארץ כנען נמצאת……בתווך! בין שני הנהרות. כמו המציאות של עם ישראל: בפרדוקס שמחזיק בין הקצוות: לחיות בין הנהרות במקום שאין נהר! כי ארץ כנען היא לא כארץ מצרים ולא כארץ ארם. העם היהודי נולד בארם, נוצר במצרים אבל הוא יצא משם כדי לחיות בארץ כנען! לא שם ולא שם.

הפיתוי גדול לחיות שם בנהרות בבל או בנהר מצרים.

אבל המטרה היא לקחת על עצמנו את האתגר והברכה האמיתית של החיים כאן בארץ ישראל.

 

שמע ישראל

 

 

קריאת שמע מכילה שני קטעים

הראשון לקוח מפרשת ואתחנן: שמע ישראל

השני נמצא בפרשה שלנו, עקב: והיה אם שמוע…

 

הראשון, מופיע אחרי שמשה מספר על מסירת שני לוחות הברית

השני, אחרי שמשה מספר על חטא העגל ומתן לוחות שניים

 

לכן, בפרשה הראשונה, לא מוזכר שום אפשרות לחטוא.

בפרשה השנייה, יש בה תנאים: אם תשמעו אל מצוות ה' ירד גשם ואם לא , חרון אף ה' ימנע השפע . זה מקביל למצב העם אחרי חטא העגל ומתן לוחות שניים.

מהרגע שהיה חטא חמור, לוקחים בחשבון החטא ותוצאותיו.

 

בגמרא, מציעים אפשרות להגיד כל יום את עשרת הדברות. אבל, בגלל הסכנה שיחשבו המינים שרק אלה מצווה ה' לנו, לא אומרים את עשרת הדברות

במקומם, קבעו את שתי הפרשיות של שמע

אחת כנגד הלוחות הראשונים

והשנייה כנגד הלוחות השניים.

בחיבור ומצווה אחת.

 

 

 

עקב מר6

בע"ה כב אב התשעו

מישל בן שושן

דברים מר

 

  1. שמע ישראל///והיה אם שמוע.

למה שתי הפרשיות העיקריות האלה נפרדות בתורה? אחת בפרשת ואתחנן והשנייה בסוף עקב?

  • מקורות לחיבורן

כתוב במסכת ברכות יב . שאחרי הקרבת קרבן התמיד היו קוראים במקדש את עשרת הדברות ושמע והיה. אם כן יש מקור קדום שבמקדש שתי הפרשיות נקראו ביחד.

כתוב במסכת סוטה מא.שבהקהל, המלך קורא את ספר דברים עד שמע ישראל ואחר כך פרשת שמע ואחר כך פרשת והיה אם שמוע…כלומר גם כאן שתי הפרשיות מחוברות

כמובן, שתי הפרשיות נמצאות גם במזוזה כי בשתיהן מוזכרת מצוות המזוזה

ושתי הפרשיות נמצאות בתפילין כי בשתיהן יש מצוות תפילין

  • ההסבר של הרב מנחם ליבטאג

בהתחלת פרק ו, אחרי שמשה הסביר למה הוא מדבר (כי העם פחד מהאש של מעמד הר סיני) הוא מבשר  "וזאת המצווה והחוקים והמשפטים…" (פרק ו פסוק א). יש כאן הכרזה שיהיו שני נאומיםף אחד על המצווה והשני על החוקים והמשפטים.

ואכן,בסוף הנאום הזה, הוא אומר "כי אם שמור תשמרון את כל המצווה הזאת.." (פרק יא פסוק כב)

אם כן, כל הקטע מהתחלת פרק ו ועד סוף פרק יא , מדברים על "המצווה". ומה היא המצווה הזו? אהבת ה'!!

אחר כך, בפרק יב, משה מוסר את החלק השני שהם "החוקים והמשפטים"(פרק יב פסוק א) וזה נמשך עד סוף פרק כו.

אם כן, נאום ה"מצווה" של משה מתחיל ב"שמע ישראל" ומסתיים ו"והיה אם שמוע". כל נאום האהבה יכול להסתכם בפתיחה ובסייום שלו. אם כן, חיבור שני הקטעים התוחמים האלה מסכם כל הנאום כולו.

  • ההסבר של הרב מאיר שפיגלמן

שני הפרקים מופיעים אחרי סיפור מתן לוחות הברית. ,שמע ישראל" מופיע אחרי עשרת הדברות ו"והיה אם שמוע" מופיע אחרי מתן הלוחות השניות!(פסול לך) ושתיהן באות אחרי תיאור הארץ "ארץ זבת חלב ודבש" (כאילו זה מובא רק כדי לחבר בין הפרשיות)ושתיהן באות אחרי הבטחת אריכות הימים .

במסכת ברכות, יב., כתוב שהיו אומרים ארחי הקרבת התמיד עשרת הדברות ושמע. בגלל המינים, הפסיקו להגיד עשרת הדברות בגבולין והשאירו שמע ישראל. אם כן, שתי הפרשיות של שמע באות להזכיר את עשרת הדברות! שתי הפרשיות מקבילות ללוחות הראשונות וללוחות השניות:

בדברות הראשונות אין עדיין חטא העגל. וכן בפרק הראשון, שמע, אין קללות. יש רק ברכות. לעומת זאת, בלוחות השניים אנו אחרי החטא ויש מערכת של עונש וקללות בפרשה השנייה "והיה אם שמוע"

  • הרב אורי שרקי

גם הוא סובר שאחד ההבדלים הבולטים בין שתי הפרשיות הוא שאהבת ה', בפרשה הראשונה היא תוצאה מהכרת ה'. ובשנייה יש מערכת של שכר ועונש. אם שמוע ..לאהבה..

 

  1. האם משה התפלל לפני או אחרי שבירת הלוחות?

בפרשת כי תישא, סדר הדברים הוא כך:ה' מודיע למשה על מעשה העגל. משה מתפלל על עם ישראל ואחר כך הוא יורד, שובר הלוחות, מטפל בעובדי העגל ובעגל ומתפלל אל ה' ועולה לקבלת לוחות שניות.

בפרשת עקב, הסדר שונה: ה' מודיע למשה על העגל. משה יורד בלי להתפלל , שובר הלוחות, מטפל בעגל וארח כך מתפלל ארבעים ימים ועולה לקבל לוחות שניים.

אם כן, יש מקום לשאלה האם הוא התפלל לפני או אחרי שבירת הלוחות וטיפול בעגל?

  • רבי אברהם אבן עזרא טוען שמשה לא התפלל מיד. כי לא ייתכן שמשה יתפלל בעוד העגל קיים. הוא ירד, טיפל בעגל ורק אחר כך התפלל. כמו שכתוב בפרשת עקב.
  • הרמב"ן טוען אחרת: משה התפלל שתי תפילות. אחת, מיד, כמו שכתוב בפרשת כי תישא. כי היה צורך מיידי לבטל הגזרה להשמיד את העם. אחר כך הוא ירד וטיפל בעגל ואחר כך הוא התפלל שנית כדי לבקש סליחה וכפרה על החטא.

המחלוקת יכולה להיות עקרונית: האם באמת ה' חשב להשמיד את ישראל? האם זו היתה אופציה או לא? האם הקשר של ה' עם ישראל הוא בלתי שביר. או שמה, האיומים אמיתיים ויש סיכון כזה, לכן משה הרגיש צורך להציל את המצב מיד אפילו לפני שטיפל בבעיה.(הרב אמנון בזק).

  1. איזה עדיפה: מצרים או ישראל?(הרב מנחם ליבטאג)

מצד אחד, ארץ כנען מתוארת כ:

"כי ה' א-להיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים… ארץ חטה ושערה… ארץ אשר לא במסכנֻת תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה"(ח'; ז-ט).

אבל מצד שני כתוב:

"כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, לא כארץ מצרים הִוא אשר יצאתם משם, אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך… והארץ אשר אתם עֹברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעֹת – למטר השמים תשתה מים" (י"א; י-יא).

לפי התיאור השני, מצרים עדיפה כי אין בעיה של השקיה. למרות זאת,ארץ ישראל היא תלויה במטר.

 

אכן יש הבדל ענק בין שתי הארצות.

ארץ ישראל זקוקה לתפילות, להתנהגות מוסרית. כדי לקבל מים יש להתפלל. זו ארץ שחוקי הטבע תלויים בקשר של האדם עם האלוהים!!

אלה שתי השקפות שונות:

או עושר ונוחות טבעית ללא קשר עם אלוהים

או קשר עם אלוהים אבל צריכים לשלם את המחיר במידה ולא מתנהגים יפה!

 

אותה המחלוקת היתה בין לוט ואברהם

אברהם הציע ללוט להיפרד :או הצפון או הדרום. לוט, שהוקסם , כנראה מהעושר של מצרים, בחר באופציה שלישית: מזרח. ארץ סדום כי "כולה משקה היא".

 

אותה המחלוקת יש בין הפרק הראשון  בספר בראשית לפרק השני:

בפרק הראשון, הבריאה תלויה על חוקי טבע.

בפרק השני, סיפור הבריאה מכניס מימד שונה: בלי אדם אין מים להשקות את הארץ . תפילות האדם, התנהגותו משפיעות ישירות על מה שמתרחש בעולם.

בארץ ישראל, המטר מסמל הקשר בין האדם לאלוהים. תלות, מוסריות.

 

  1. האם יש אלוהים רבים? (הרב אורי שרקי)

 

כשאנו פוגשים את הביטוי "אלוהי האלוהים, אדוני האדונים", יש שתי אפשרויות

  • מדובר על "אלוהים" שמוגדרים כך על ידי אומות העולם .הם טועים ואין אלוהים חוץ מה'. ה' הוא גדול מכל מה שהעמים הטועים חושבים. אין אלוהים כאלה. אלה רק טעויות של הגויים.
  • אבל ישנם מקובלים שטוענים דבר שונה:. כמו רבי יוסף ג'יקטליא בספר שערי אורה:

"ואין לך להאמין דברי ריקות של כמה ריקים שאומרים שאין כוח באלוהי העמים ואינם נקראים א-לוהים. אבל יש לך לדעת שה' יתברך נתן כוח וממשלה ושבט ביד כל שר ושר משרי האומות לדון ולשפוט את עמו ואת ארצו. ונקרא שם השר 'אלוהים' לפי שהוא שר ושופט את בני ארצו".

העמדה של המקובלים עומד,לכאורה כסתירה להלכה מפורשת שבני נוח אסור להם לעבוד עבודה זרה!

כותב רבני בחיי: (דברים לא):

"לא מצינו בכל התורה בשום מקום שיאשים הכתוב את האומות בעניין עבודה זרה כי אם ישראל המיוחדים לחלקו יתעלה, וכן לא מצינו עונש לאומות בעובדם עבודה זרה אלא אם כן עבדוה בארץ הקדושה".

ה' משגיח על אומות העולם דרך שרים ומשגיח על עם ישראל ישירות. אם כן, אין אומות העולם, בני נוח מצווים לעבוד את ה' ישירות, ללא תיווך, רק בארץ ישראל בלבד. אבל בחוץ לארץ, בני נוח יכולים, בתור "תינוק שנשבה"(כי אף נביא לא אמר להם אחרת) לעבוד אלוהים אחרים!! אבל ולעתיד לבוא, כולם יודו שה' הוא אלוהי האלוהים שלהם.

  1. ארץ ישראל בזכות או לא?(הרב אורי שרקי)

כתוב בפרשה שה' נותן לנו הארץ לא בזכותנו וביושר לבבנו אלא ברשעת הגוים.איך אפשר להבין הסתירה הזאת? הכניסה לארץ היא לא תלויה בזכות אלא ה' בוחר מי ומתי נכנס. אבל ההישארות בארץ תלויה בזכות היושבים בה .

עקב מוש

בע"ה כ אב התשעו

מישל בן שושן

 

עקב מוש

 

עקב

עקב הוא האבר התחתון בגוף האדם. הוא מסמל את מידת הענווה. למה הפסוק משתמש בלשון של ענווה? על איזו ענווה מדובר?

המאור ושמש מסביר למה המדרשים אומרים שהתורה נבראה לפני בריאת העולם. כדי להגיד שהתורה מכילה את העולם, היא קדמה לו, ולא להיפך:

התורה היא הכוונה, התכנית של הבורא. בריאת העולם התבצעה יחסית לתכנית שקדמה לה.

(לא מדובר כאן על התורה שיש בידינו, אלא על התורה העליונה, התכנית האלוהית, שהתלבשה, בזמן מסויים, עבור מצב מסויים של ההיסטוריה למה שניתן בסיני. והיא התורה התחתונה. כל מה שמוסיפים הנביאים, החכמים, התורה שבעל פה, הם גם כן נובעים מהתורה העליונה ההיא)

יש מסכנה חשובה לאמריה הזו: האדם שרוצה לקיים מצוות התורה, חייב לדעת שהמציאות, העולם מסביבו, הם תוצאה מתוכנית עליונה.

היום המדע הכתיב ראיית המציאות באופן שונה: אדם מסתכל על העולם, על חוקי הטבע, על המציאות, ואז הוא מנסה למצוא לעצמו דרכים לחיות בצורה הכי טובה. כל מה שהוא ממציא, הוא יחסית לעובדה שהוא נמצא בתוך מציאות. העולם הוא הדבר הבסיסי, הקדום ביותר עבורו. יש מציאות ועל האדם להתייחס למציאות הזו.

לא כך רוצים החכמים שאומרים שהתורה קדמה לעולם. הם דורשים מהאדם ענווה מסויימת לגבי ההסתכלות על העולם. לא האדם יקבע מה משמעות העולם יחסית לצרכיו אלא הכוונה לברוא העולם קדמה ולתכנית הזו הוא צריך להתיחס.

זאת הענווה שדורשת התורה כאן: לפני שאתה מתייחס לשמירת מצוות, עליך לקבל שהם "מעל" לעולם.

 

תשמעון

ה"מאור ושמש" מרחיב את נשמעות המילה "לשמוע" למובן של "אסיפה" כמו "ושמע שאול את העם". שאול המלך אסף את העם כדי שישמעו לו.

יש לאסוף את כל המצוות. כלומר, אסור לקחת בחשבון מצווה אחת אלה יש לשים לב למכלול המצוות כל הזמן. לכל מצווה יכולה להיות מצווה נגדית בסיטואציה מסויימת. יש לשקול את כל הפנים של מצב מסויים.

כל מי שיתייחס אך ורק לפן אחד או למצווה אחת יהיה "פונדמנטליסט", קיצוני, ויצא מגדר המצוות עצמן!

ועכשיו ננסה להכניס המובן הזה של "אסיפה" למשמעות הרגילה של המילה "לשמוע".

כשאדם עוצם עניו משאר המצוות ומסתכל רק על אחת, הוא מסרב לשמוע את האחרות. להבין שיש כאן מצב מורכב. לפני שאנו ניגשים אל עשיית המצווה, יש לקחת בחשבון את כל מכלול הדברים.

לכן כתוב "והיה עקב תשמעון…ושמרתם…"ורק אחר כך "ועשיתם אותם".

 

והיה

מילה זו מורה על שמחה.

כי האדם שמכיר את מקומו מול המציאות , נמצא בענווה מסויימת מול העולם והתורה, שלוקח בחשבון את מכלול הדברים ולא רואה הדברים בצורה חד כיוונית, אז יש יותר סיכוי שיהיה מאושר באמת.

השמחה אמיתית צומחת כשהאדם מכיר את עצמו ואיננו משחק "כאילו".

 

והרבך מאבותיך

אתה זוכה לגדול, להתפתח, רק בזכות כל העבודה שעשו אבותיך לפניך.

מי שמגיע לירח, צריך לזכור שהוא עשה זאת גם בזכות מדענים מהמאה החמש עשרה!

אתה מתרבה, מ(מתוך העבודה של ) אבותיך!

 

ברוך תהיה מכל העמים

מכוח כל העמים!

לא שתהתה יותר מבורך משאר העולם אלא שהברכה שלך נובעת מאיחוד כל המידות שנמצאות בכל העמים!

 

כל המצווה אשר אנוכי מצווך

כל= לשון התכללות.

ראינו לעיל שעל האדם לקחת בחשבון את מכלול המצוות לפני שהוא ניגש אל העשייה.

עכשיו, יש מימד אחר: על האדם לקיים מצוות כשהוא מכליל את עצמו בתוך עם ישראל, בתוך הכלל.

תפקיד ה"צדיק" החסידי היא ליצור קהילה שבה כל אחד מכליל את עצמו בתוך כלל ישראל.

שני המימדים האלה (מכלול המצוות ומכלל היהודים) מדברים על אותו העניין: כדי להגיע לאיזון, לא ללכת לאיבוד בהתנהגות זרה, יש לשים לב למכלול הדברים ולמכלול האנשים. "פוק חזה מה דעביד אינשי" צא וראה מה עושים בני האדם האחרים. זה תנאי ללכת באיזון ובשיקול דעת.

כי כל אדם מביע הסתכלות ייחודית. כל אדם הוא מצווה אחרת של התורה! מכלל בני האדם הוא מכלול המצוות!

 

ועתה ישראל מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה ..

יראת העונש היא הבסיס לחכמה

אחר כך, באה האהבה והחכמה

אחר כך יש סכנה שמה החכמה תביא את האדם לידי גאווה ותוציא אותו מאיזון.

לכן, חייבת להיות ענווה גדולה כדי להגיע ליראת הרוממות.

לע"ד:

יש לשים לב שלא כתוב "מה ה' דורש ממך" אלא "שואל". כאילו ה' בעצמו משתתף בחיפוש אחר הדבר הנכון לעשותו בכל רגע. והוא משתף האדם להתלבטויות בכל רגע לגבי מכלול השיקולים שיש לקחת בחשבון.

עמדה זו דורשת המון ענווה!

בעצם ה' מצפה שהאדם יהיה מבחינת "מה"!

 

 

 

 

עקב גז

בע"ה כא אב התשעה

מישל בן שושן

 

עקב גז

והיה עקב תשמעון

לפעמים, הפסוקים מדברים אל היחיד ולפעמים אל הכלל, בלשון רבים. לפעמים, בפסוק אחד יש רבים ויחיד. כאן, הפסוק מדבר אל הרבים, אל כלל האומה:"תשמעון", בלשון רבים. כשהתורה מדברת ליחיד, היא בעצם מדברת עליו כחלק מאומה שלמה . בתור זה, הוא מחויב במצוות. היהודי איננו מחויב לקיים מצוות כי ה' מצווה אותו ישירות. אלא הוא מקיים מצוות כי ה' ציוה אל האומה ומתוך שייכות היחיד אל הכלל, הוא מחויב במצוות!! כלומר, היהדות איננה דת של יחידים. היא קודם כל שייכת לאומה . היחיד יכול להיות "דתי" רק מתוך שייכות ונאמנות לכלל האומה.

 

שכר ועונש

מחלוקת ידועה: " האם יש שכר בעולם הזה"? אנו מכירים את הקביעה "שכר מצווה בהאי עלמא ליכא". כלומר, אין שכר בעולם הזה למצוות. אם כן, מה פירוש כל הדברים היפים שהתורה מתארת כאן ובמקומות אחרים, בעקבות שמירת המצוות. כמו שהשמים יתנו טלם והארץ תיתן את יבולה , וה' יברך פרי האדמה ופרי בטן האישה…?

הרב מציע להבין כך:

יש שכר בעולם הזה לכלל האומה: כלומר, כשהאומה כולה זוכה, אז יש ברכה בעולם הזה לכל עם ישראל. אבל , עבור יחידים, אין שכר בעולם הזה: כלומר, יחיד שמקיים מצוות, בניתוק לכלל האומה, כשהאומה בכללותה רשעה והוא איננו פועל לשיקומה , אז אין ליחיד הזה שכר בעולם הזה. אפילו כשהתורה מתארת שכר בעולם הזה בלשון יחיד, היא מתכוונת ליחידים שנמצאים בכלל האומה, שפועלים עבור האומה, בתוך האומה, ומתוך צדקות האומה, כל יחיד מתברך בעולם הזה בשכר.

 

ואכלת ושבעת וברכת

ההלכה קובעת, שיש לברך ברכת המזון אפילו אחרי אכילת כזית או כביצה. כלומר, כמות מינימאלית של לחם. האם זה לא סותר את הפסוק שלנו? הרי כתוב שאנו נברך אחרי שנשבע. מה היא אם כן השביעה?

השביעה איננה דבר כמותי.

"ואכלתם לחמכם לשובע"= כשתוכלו לחם, תרגישו שאתם שבעים!

בארץ ישראל במיוחד, דרושה מהאדם ליהנות ולשבוע "איכותית" כשהוא מרגיש אושר וברכה בעובדה שהוא אוכל, בטיב האוכל, בברכה שיש באוכל, ולא כשהוא זולל ומחפש רק את הכמות. יש שביעה גשמית שהקיבה מרגישה "שאי אפשר לאכול יותר" כי הבטן מלאה עד אפס מקום. אבל לא על השביעה הזו מדברת התורה בכל מקום. כי אם על האושר מאיכות האכילה, מטעם האכילה.

ולא רק על אכילת מזון מדובר על שביעה אלא על כל הנאה. ארץ ישראל דורשת מהאדם להבין שהאושר איננו נמצא בכמות או במה שנראה או במה שנמדד. ההנאה מסוג אחר ממלאה את נפש האדם באושר רב יותר.

על השביעה הזו, היהודי מברך.

ולכן, ה' מבטיח שהוא יתנהג עם עם ישראל מעבר לשורת הדין. כי הם מברכים אפילו על כזית או כביצה.

כלומר, אם היהודי מבין מה הוא היחס האמיתי שלו עם האושר וההנאה, אז הבורא מתנהג איתו (עם כלל ישראל) באופן בלתי הגיוני וסלחני. אם היהודי עושה חשבונות קטנים, אז כך ינהגו איתו מהשמים . ואם הוא מתנהג במישור אחר, כך יקבל מהשמים את הברכה "עד בלי דאי" (ללא גבולות)

 

 

אל תאמר בלבבך בצדקתי הביאני..(דברים פרק ט פסוקים ד-ה)

הפסוק הזה תמוה מאוד. הוא ארוך, ולכן נחלק אותו לארבעה חלקים: שני חלקים הראשונים מתארים את מה שאסור לחשוב כי זה לא נכון. שני החלקים האחרונים מתארים את מה שכן נכון ואיך צריך לחשוב:

 

  • אסור לחשוב ( אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְך ָ בַּהֲדֹף יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר):

 

  1. בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי יְקֹוָק לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת
  2. וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְקֹוָק מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ:

 

  • אבל,  הנה מה שיש ,כן לחשוב:   (  לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם)

 

  1. כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ
  2. וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב:

 

ה' נתן את הארץ לעם ישראל, ללא קשר עם עשיית מצוות מצדם. זו נתינה לאבות. יש על זה ברית, על זה ה' לא חוזר בו אף פעם.

אבל, השהייה על הארץ , מותנית בעשיית מצוות ובצדקת העם היושב בה. אם העם יתנהג לא יפה, יש אפשרות שהוא יצא לגלות, אפילו לזמן ארוך מאוד. כדי לתקן את העיוותים שהיו בשהייתו על הארץ. אבל, הקשר שלו עם הארץ הוא בל ינותק. תמיד יישאר ולכן, בסופו של דבר עם ישראל יחזור על ארצו.

לא כן העמים האחרים שהיו כאן. הם היו כאן על תנאי. כל זמן שהתנהגו יפה או לא יותר מדי רע, כל עוד לא היה "שלם עוון האמורי", הם נשארו כאן. אבל, ברגע שהם סרחו , הם נזרקו אחת ולתמיד.

לכן, אל תאמר בלבבך שאם אתה צדיק אתה נכנס ואם אתה רשע אתה לא , כמו שאר העמים. אלא, נכון שאם אתה צדיק אתה נכנס ואם אתה רשע אתה יוצא אבל תחזור כי היציאה של עם ישראל מהארץ היא לא לצמיתות!! וזה כל ההבדל. בשתי האמירות הראשונות, הלא נכונות, חושבים שהכל תלוי במעשים.זה לא נכון

הנתינה של הארץ לעם ישראל היא בלתי תלויה. רק שלפעמים, יהיה צורך בהשהיית הנוכחות לזמן מוגבל כדי לתקן כמה דברים. אבל הארץ תישאר תמיד לזרע האבות בזכות הברית ו השבועה שנתנה להם

 

 מה ה' שואל מעמך? "כי אם ליראה אותו.."

הרב מסביר:  "  הקדוש ברוך הוא שואל מעמך מה שאין בידו!!!"

הכל בידי שמים. הוא יכול הכל, אבל, דבר אחד ה' איננו יכול: להכתיב לך מה שאתה רוצה, מה שאתה אוהב. מה הוא הרצון שלך.

כמו ביחס בין בני אדם, יש תמיד דבר שנשאר אצל האדם, זה הרצון שלו שאי אפשר להכתיב לו או להכריח אותו. זה אומנם, דבר קטן אבל זה מה שעשוה את האדם יצור מיוחד. ה' ברא את היצור הזה כך!! הוא שם בו את כוח הרצון. והוא גאה בבריאה שלו.

כל מה שה' יעשה, יצווה, לא יכול לשנות את רצון האדם! זה מזכיר את הקביעה בהלכה :"מכין אותו עד שיאמר "רוצה אני""!! ואם הוא לא יאמר, אז הוא לא אמר!! ואנו בבעיה!!

כלומר, כל עולם הציווי, איננו בא אלא כדי לנסות להשפיע על עולם הרשות.

אבל ה' מכבד את עולם הרשות, הבחירה של האדם. כמו שהאדם חייב לכבד את הבחירה והרצון של האדם האחר, או של אשתו למשל.

יראת ה', היא הדבר שאין ביד הבורא. וכל מה שהבורא עושה ומצווה בא כדי לשכנע את האדם לירא אותו!! יראת הרוממות, לא יראת העונש. יראה שקשורה באהבה והערצה וקשר אמיתי.

עבור משה זה היה דבר פשוט (מילה זוטרטא היא) כי הוא היה מאוד קשור אל האלוהים. אבל עבור שאר בני האדם, זה הדבר הקשה ביותר! זה כל המטרה של הבריאה. וזה , לכל הפחות ,מלמד אותנו על סוג הקשר שלנו עם הזולת, אם לא עם הבורא עצמו!!

 

הן לה' השמים..

הרב מסביר את הפסוק הזה שקושר בין בריאת השמים והעובדה שה' בחר בעם ישראל:

נכון שיש השפעה של השמים, המזלות, הכוכבים, על בני האדם. כן יש השפעה של המזלות על בני האדם!! אבל, רק בגלל דבר אחד, ה' בחר בישראל: כי הם מבינים שאפשר לפעול בניגוד למזלות. הם יכולים "לצאת מהאיסטגנינות", לצאת מהמזל, לצאת מה"מכתוב", לצאת מחוקי האסטרולוגיה. זה מה שנדרש מאברהם ומהאבות. וזו הייחודיות של עם ישראל.

זו הסיבה העיקרית, הרבה יותר משמירת מצוות: הבחירה החופשית, לחיות מחוץ לקביעת המזלות. לחשוב מחוץ לקופסה. לצאת מהדרכים הסדורים. להיות פורה בעשייה ,בחכמה וביוזמה.

 

ארץ ישראל

היא איננה כארץ מצרים שאפשר להשקות אותה בקלות. ארץ ישראל היא ארץ שאין בה מים . יש בה הרים וגבעות שקשה לעשות בה חקלאות .

למה? כי ה' רוצה שאנו נתפלל אליו כל הזמן על הגשם! כדי שהיושבים בארץ הזו ירגישו בקושי לזכות בקיומם. וכך, ירגישו בהשגחת ה' עליה ועליהם!!

יש לארץ ישראל דרישות מהעם היושב בה. היא דורשת הרבה. לכן היא נראית קשה. אין האדם החי בה יכול להישען ולהירדם בבטחה. הארץ דורשת ממנו מוסריות, עבודה, תפילה, אמונה, כל הזמן.

 

עקב אה

בע"ה יז אב התשע"א- כ' אב התשע"ב

מישל בן שושן

 

עקב אה

מתוך פירושו של ה"אור החיים" הקדוש

והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה' א' את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותך לתת לך.

 

3שאלות:

  1. האם נקבל את "השכר" המובטח כאן בזכות מעשינו או בזכות האבות??
  2. למה להתחיל המשפט במילה "והיה"?
  3. מה פירוש המילה "עקב"?

 

  • "והיה עקב"

הא"ה נותן כמה אפשרויות לפרש את המילים הראשונות של הפרשה וכלן משלימות זו את זו!

  • "והיה " הוא תמיד לשון של שמחה.
  • המילה "עקב" יכולה להתפרש בכמה אופנים
    • או העקב של האדם!
    • או רמז ל"סופו של תהליך" כי העקב נמצא בתחתית הגוף והוא מסמל את ה"סוף".
    • כמובן שהמילה הזאת יכולה גם להתפרש "אם". אבל הפירושים האלה כבר נתבארו על ידי קודמיו של הא"ה והוא לא חוזר עליהם.
  1. "והיה עקב"= אין שמחה אמיתית אלא רק אחרי שהאדם מסיים את כל תהליך מחויבותיו! זה יכול להיות אין סופי! כלומר שהשמחה האמיתית תבוא רק אחרי המוות!! או אחרי שתהיה לו הרגשה שהוא הגיע לסיום שבל מסוים של העבודה שנטל על עצמו.
  2. "והיה עקב"= אין השמחה באה לאדם אלא בסוף השמיעה: אחרי שהוא הבין טוב. אחרי שהוא השיג חכמה גדולה. ושכר התורה שלמד תהיה השמחה שיקבל מזה!
  3. "והיה עקב"= אין לקיים את התורה והמצוות אלא מתוך שמחה! (והיה = שמחה, קודמת לכל "עקב תשמעון")
  • "עקב תשמעון"= אין אדם יכול להשיג את כול סודות התורה אלא אם כן הוא נעשה ענו והולך "עקב אחרי אגודל" כלומר, שלא יקפוץ מהר למדרגות גבוהות אלא ילך בבטחה ולאט כדי להגיע רחוק. רק אז, יוכל להגיע אפילו לשער החמשים של הבינה. האות "נון"(שהיא שווה ל50) הנמצאת בסוף "תשמעון" מרמזת על ההשגה הזאת של שער החמישים . כלומר אם תלכו עקב אחר אגודל, תגיעו לשמוע נון שערי בינה!
  • "לך את הברית":
  1. יש סתירה בין שתי המילים האלה: האם כל מה שמבטיח ה' יבוא "לך", כלומר עבור מעשיך, או שיבוא בזכות ההבטחה לאבות? הא"ה עונה : זכות האבות קיימת אבל יש לאדם לזכות בה! כלומר, אם האדם הוא רשע, אז הוא לא יקבל מה שהובטח לאבות! אבל מצד שני, אם הוא צדיק, אין לו לתלות את השכר שיקבל רק על עצמו אלא הוא צריך לדעת שאת השכר יקבל בזכות ברית האבות! כאילו האבות השאירו "ירושה" ואי אפשר ליהנות ממנה אלא אם זוכים לה!
  2. "לך" ה' איננו רוצה שנחשוב שמעשינו הטובים אינם באים אלא כדי שנזכה בירושת האבות. הוא גם רוצה שנרגיש שמעשינו מזכים אותנו. שיש שכר לפעולותינו! "תזכו גם מצד עצמכם"! והא"ה מסיים:"גדול כוח הבנים כשייטיבו מעשיהם מכוח האבות"!!!

"את הברית ואת החסד"

ה' הבטיח לאבות שני דברים:

  1. "את הברית"= המחויבות לתת להם ארץ כנען. וזאת הוא חייב לקיים בכל מקרה, אבל הוא יכול לעשות זאת ב"קטנות" .למשל, הוא יכול לתת להם ארץ קטנה יותר ממה שהובטח! הוא גם יכול להשאיר את העם רק מעט זמן בארץ הזאת! הוא יכול גם לתת רק שבעה עמים במקום עשרה עמים!
  2. "ואת החסד"= אם זרעם של האבות יהיו צדיקים יותר, אז ה' יוכל לקיים את הדברים הנוספים שהבטיח ב"חסד", כלומר, עשרה עמים, מנהר פרט ועד הנילוס, ללא גלות..
  3. אם נסכם, יש לה' מרחב תמרון די גדול!. נכון שיש הבטחה לאבות אבל הכל תלוי במעשי הבנים!!

 

סיבת ירושת הארץ:

(ג) וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ הוּא הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ וְהוֹרַשְׁתָּם וְהַאֲבַדְתָּם מַהֵר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק לָךְ: (ד) אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ בַּהֲדֹף יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי יְקֹוָק לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְקֹוָק מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ: (ה) לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: (ו) וְיָדַעְתָּ כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אָתָּה:

(ז) זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בַּמִּדְבָּר… (  דברים פרק ט)

 

הפסוקים נראים סותרים אחד את השני , לפחות חלקית, ויש גם הרבה חזרות.

  • הבעיה הראשונה: בפסוק ד', נראה שאסור לחשוב שהסיבה שבגללה ה' מגרש את הגוים ונותן לנו את הארץ היא :

א' : אנחנו צדיקים

ב' : הגוים הם רשעים.

הפסוק הבא אומר:

א': לא בזכות הצדקות שלך אתה מוריש הארץ

ב': כן בגלל רשעות הגויים ה' מגרש אותם.!!!

וזה סותר חלקית הפסוק הקודם! כי הרי במה שאסור לחשוב יש לפחות דבר אחד שהוא נכון והוא שבגלל שהגויים רשעים ה' מורישם מהארץ!

ה"אור החיים" פותר זמנית בעיה זו : אפילו אם אתה צודק כשאתה אומר שהסיבה היא שהגויים רשעים, אל תתפוס "טרמפ" על האמת הזאת ותחשוב שהכל מתבסס על הצדקות שלך מול הרשעות שלהם! כלומר, אל תגיד "בגלל שאני צדיק והוא רשע אני כאן" אלא יש מערכת יותר מורכבת שבגללה ה' נותן לך את הארץ.(נפרט אותה למטה)

  • הבעיה השנייה: אם באמת אין לחשוב שבגלל שאנו צדיקים אנו באים ארצה, אם זה באמת תלוי על דברים אחרים , כמו זכות אבות או רשעת הגויים, איך יכול להיות שהדור הקודם לא נכנס לארץ?? התורה מספרת באריכות כי הדור הקודם חטאו ולכן הם לא נכנסו לארץ. והדור הזה הוא כשר (ואתם הדבקים בה' א' חיים כולכם היום). אם כן , יש אמת בטענה שהצדקות של הדור הזה גורם לו לנחול את הארץ! וזה מנוגד למה שהפסוק ה' אומר!!

כך נראה לי לסכם את הפתרון של הא"ה:

יש שלושה גורמים לנתינת הארץ לבני ישראל:

  1. ההבטחה לאבות
  2. צריך שהדור הנכנס יהיה זכאי. (הם גם צריכים להמשיך להיות זכאים במשך הזמן!) אם לא, ההבטחה לאבות לא מספיקה! כי ההבטחה היא כלפי הזרע של האבות המשיך את דרכם.אם הזרע לא מתנהג כמו שהאבות אז הם כבר מחוץ להבטחה. ולראיה , ישמעאל ועשיו היו מזרע האבות ולא ינחלו את כל הארץ בגלל התנהגותם.
  3. צריך שהגויים שיושבים בארץ יהיו רשעים , כדי להצדיק ממידת הדין את גירושם.(נזכור את הפסוק "כי לא שלם עוון האמורי עד הנה" שבו ברור שה' מחכה שהגויים היושבים בארץ יהיו מספיק רשעים כדי לגרשם!).

 

סיבה אחת משלושת הסיבות איננה מספיקה. יש תמיד לזכור שהחיבור בין שלושתם הוא מאפשר את ירושה!

הפסוקים עכשיו ברורים: אל תחשוב שסיבה אחת היא זאת שמביאה אותך לכאן (אפילו אם אתה מוסיף עליה סיבה שניה נכונה) יש לך לזכור שיש שתי סיבות עיקריות מחוץ לצדקתך.צריכים להבין כך: "לא בצדקתך- בלבד- אתה בא לרשת ..".

 

אם נשאיר את סיבת רשעות הגוים בצד.(זה עניינו הפנימי של ה' , שהוא חייב להתנהג על פי מדת הדין כלפי כל ברואיו ולא לעשות איפה ואיפה בין הבריות), נשארים לנו שתי סיבות עקריות:

הזכות העכשווי וההבטחה הקדומה.

שני המישורים האלה אינם יכולים להתקיים אחד בלי השני:

 

אני מציע לעשות הקבלה עם הדרך בה אנו מנהלים את החברה.

אם ננהיג חברה רק על פי השיטה הליברלית, במובן שכל הזוכה יהיה מאושר. כל מי שמצליח לצבור כסף, אז הוא ייהנה מכל הקופה, אז אנו משאירים את אלה שלא "זכו" לאבדון!

אם אנו נתנהג רק לפי השיטה הקומוניסטית, כלומר, כולם יקבלו את שכרם, אפילו אם הם לא זוכים, כלומר אם הם לא עובדים, אז הרבה אנשים לא יעשו כלום ונאבד את מנוע לכלכלה טובה לכולם.

כך שאנו תמיד צריכים להתחשב בשני המישורים האלה: ההבטחה (אבטחת הכנסה- ביטוח לאומי- זכויות האזרח..) והזכות (העבודה, המאמץ וההצלחה האישיים..)

 

אם בני ישראל יחשבו שהם כאן בזכות עצמם בלבד, הגאווה הזאת איננה בריאה. מלבד הבעיה שהזכות היא רגעית, והם יכולים לאבד את הזכות הזאת בקלות (בסטייה מדרך ה'), יש בעיה בגאווה הזאת באשר היא: פסוק אחר יגיד אותו דבר: יש סכנה שנאמר:"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה" הגאווה משכיחה את העיקר. היא משכיחה את ה'!! כמו שהקפיטליזם משכיח את האדם! ולמרות שהקפיטליזם נוצר עבור רווחת האדם, הוא בעצמו יכול להביא לדיכוי האדם החלש!!

 

קשה עוד יותר ההרגשה ש"אני צדיק והשני רשע"! כי אז הגאווה הפסולה (שתיארנו לעיל) היא עוד יותר בעייתית: הקריטריון של הצדקות שלי הוא רשעות השני!! הכל הופך להיות יחסי. אין מוסר אבסולוטי. אין יותר "דרך ה'" . אני בונה את עצמי על חשבון הזולת!!

 

לכן, נראה לי חשוב שהפסוקים האלה חוזרים מכל כיוון לסכנות החשיבה המוטעית: חייבים לזכור ששלושת התנאים חייבים להיפגש כדי שישראל יזכה בארץ בצורה טובה.

 

הערה צדדית: נראה לי שהיום, שני תנאים כבר הושלמו:

ההבטחה לאבות: עם ישראל היה נאמן בכל הגלות למורשת.

זכות הדור הנכנס: בלי לקחת בחשבון את סבל השואה, ניתן לתאר את הדור שהקים את הארץ כדור צדיק , מוכן למסירות נפש אדירה ואהבת ציון סוחפת.

אנו מתמודדים לעניות דעתי עם התנאי השלישי: האם הגויים מספיק רשעים כדי שיגורשו מן הארץ?? הרי הם אוהבים את הארץ, הם מוכנים למסור את נפשם עליה! יש בתוך עם ישראל התמודדות עם השאלה הזאת: האם אנו מספיק זכאים(הרי רוב העם עדיין לא עלה לארץ כדי ליישב אותה!!)? האם הם מספיק רשעים? שמה גם הם זכאים למשהו? זה מחזיר אתנו לרש"י הראשון של התורה: שמה נאמר "לסטים אנחנו"! ה' הוא המחליט למי לתת את ארצו! אבל אחרי שאנו כבר התבגרנו , בסוף התורה, משה מעביר לנו את השיכולים האמיתיים של הבורא עצמו. למי הוא ייתן את הארץ!! אם משה מערב אתנו בשיקולים האלה, זה אולי כדי שאנחנו נחדד את זיקתנו לארץ ולדרך ה'! ולא נתגאה על ההישגים הישנים שלנו! יש לנו ללמוד גם מ"רשעת/או/צדקות הגויים"!!

 

נראה לי לתת פירוש שונה לבעיית הפשט:

הפסוק איננו אומר :"בצדקתי הביאני…וברשעת הגויים..ה' מורישי מפני"! אלא "מפניך"!! כך שניתן לתרגם את הפסוק הראשון כך: "אל תאמר ..בצדקתי…,כי ברשעת הגויים ..ה' מורישם מפניך"! כלומר, נתרגם הוו של "וברשעת" ב"כי". VOGUE,  הרב הצרפתי שתרגם את התנ"ך במאה השמונה עשרה גם הוא מתרגם ברוח דברים אלה (ולפיו, לפי פירושו של הרב לוצטו) המירכאות של "בצדקתי הביאני ה' לרשת את ארץ הזאת" מסתיימות כאן. והמשך הפסוק :"וברשעת הגויים…", אלה דברי משה שמתקן מה כן צריך לחשוב!

כך שאין יותר סתירה בין הפסוקים יש רק חזרות , וזה כבר דבר גדול!!

 

 

 

"ואתפוס בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם" (פסוק יז)

 

 

למה "לתפוס בהן"? כי, מסביר הא"ה, הלוחות הראשונים היו כל כך קדושות שהיו מחזיקות את עצמן באוויר! הרי הן היו "על שתי ידי (משה)"(בפסוק הקודם).ולא היו בידיו! ברגע של חטא העגל, הלוחות איבדו קדושתם זו ו"נפלו" מהאוויר ומשה מיד תפס אותן! ורק אז הוא השליך אותן מעל ידיו!

דרך אגב, הלוחות השניים היו פחות "קדושות" במובן הזה שהיה צריך לתפוס אותם מההתחלה.משה עשה אותן והוא הכין ארון עץ עבורן, כדי לשים אותן בו כי צריך ארון עץ שיחזיק אותן. הלוחות הראשונות היו אמורות להישאר באוויר!! (מארון עץ זה, הן יועברו לארון שיבנה בצלאל).

 

 

 

ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי ואשרוף אותו…(פסוק כא)

 

מה משה לקח? את העגל מזהב? פשט הפסוק אומר שמשה לקח את החטא עצמו והוא שרף את החטא! כלומר, שרפת העגל היתה כפרה על החטא עצמו!

 

 

 

 

 

(יב) וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: (יג) לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְקֹוָק וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ: (דברים פרק י –יב)

 

יש כאן כמה שלבים:

  1. היראה : כי אם ליראה את ה'..
  2. ללכת בכל דרכיו
  3. לאהבה אותו
  4. לעבוד את ה'..
  5. לשמור..

הגמרא (מגילה כ"ה)-(ברכות לג) לומדת את השלב הראשון.ושואלת "האם היראה הוא דבר זוטר ?" כי הפסוק נראה מזלזל בקושי היראה (כי אם…). והגמרא משיבה: עבור משה זה דבר פשוט אבל עבור שאר בני אדם היראה היא דבר קשה מאוד. אבל הא"ה הקדוש מפרש אחרת: הוא אומר שהמטרה היא האהבה! זה הדבר הגדול. אהבת ה' ועבודתו. אבל, היראה היא אמצעי חשוב. היראה היא המפתח שבלעדיו אי אפשר להגיע לאהבה! לכן, היראה היא "זוטרתא" יחסית לאהבה. במובן שהיראה היא אמצעי והאהבה היא המטרה!

 

שתי דרשות על המילה :"מה":

  1. הזוהר מפרש מילה זו ככינוי לשכינה. כמו בפסוק על מרים עם תיבת משה: "ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו" כלומר, לדעת מה שה' (מה) יעשה לו. וגם כאן, "מה" הוא ה' א' הדורש ממך.
  2. המדרש תנחומא פרשת קרח אומר שה"מה" , צריך לקרוא אותו "מאה", סימן למאה ברכות שכל אדם צריך לברך כל יום.

 

 

 

"ושמרתם את כל המצווה…"(פרק יא- פסוק ח)

 

הדגש הוא על המילה "כל". לא לזלזל בחלק מהמצוות! למשל, לא לשכוח את לימוד התורה בגלל ההכנות למלחמת הכיבוש!

 

 

 

"ארץ אשר ה' אלוהיך דורש אותה ….מראשית השנה ועד אחרית שנה "(פסוק יב)

 

למה כתוב "אלוהיך" ולא "האלוהים"?  כי הקשר המיוחד של הבורא עם ארץ ישראל קיים רק בזכות עם ישראל. רק בגלל שה' הוא אלוהיך , הוא מטפל בארץ ישראל באופן מיוחד. ואם ישראל גולים, אז אין ה' ממשיך לטפל בארץ באותה מידה. כשישראל בגלות, הארץ יכולה להישאר שממה ולא ארץ זבת חלב ודבש.

 

 

 

פרשה שנייה של "קריאת שמע"

 

"והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי…." (יג)

 

"והיה " הוא תמיד לשון שמחה. ומה השמחה כאן בתנאי על שמירת המצוות? מדובר על "שמחת המצווה"! מתי מקבלים את ברכות ? כשאנו מקיימים המצוות משמחה!!

 

 

 

ונתתי מטר ארצכם בעיתו…

 

למה "ו" ב"וננתי"? זה לא רק וו ההיפוך, זה גם וו החיבור: להגיד ששכר המצוות הוא קיים בעולם הבא, אבל, אם עושים את המצוות מאהבה יש גם כן שכר בעולם הזה, והוא אינו פוסל את השכר של עולם הבא. "ונתתי" פירושו : בנוסף לשכר בעולם הבא, אני אתן לכם שכר בעולם הזה: המטר…

 

 

 

בכל לבבכם ובכל נפשכם..(יג)

 

ולא כתוב "בכל מאודכם" כמו שכתוב בפרשה הראשונה של ציצית :"בכל לבבך, ובכל נפשך ובכל מאודך". כי כאן, מדברים אל הכלל, בלשום רבים ושם, מדובר אל היחיד. יחיד יכול לחשוב שכספו יותר יקר מחיו!! אבל הציבור לא!!

 

 

 

 

כי אם שמר תשמרון את כל המצווה הזאת…" (כב)

 

 

"שמור תשמרון":למה כפילות המילה הזו?

  1. צריך לעשות משמרת למשמרת: אנו צריכים לפתח את התנאים המתאימים כדי לקיים את המצוות. למשל אם אדם מבקש ממני להביא לי כוס מים כל בוקר. זו המצווה. אבל אם אני באמת רוצה לקיים אותה, אני צריך להתקין שעון מעורר, לתלות מולי פתק כדי לא לשכוח, להכין מים מראש, להכין כוס נקי מהערב.. וכך, אני אוכל לקיים את המצווה בכל בוקר . זו משמרת למצווה. כך החכמים התקינו משמרת למצוות כדי שנוכל לקיים אותן טוב.
  2. אם שמור- אז תשמרון! כלומר אם אתם תעשו משמרת למצוות כמו שפירשנו לעיל, אז אני מבטיח לכם שאתם תקיימו את המצוות! אם תעשו משמרת למשמרתי, אז תקיימו את משמרתי!
  3. אל תשמרו את המצוות בצורה כזו שלא איכפת לכם אם האחרים יקיימו את המצוות! אל תרגישו יוצאי ידי חובה בקיום המצוות בלבד! אלה אתם צריכים לעשות אותן בצורה כזו שזה ייתן לאחרים חשק ורצון לקיימן. יש לדאוג לעשיית המצוות על ידי האחרים. בתנאי שזה יעשה "בנועם"!! וכך, אתם תעשו את ה"שמור" על מנת שכולכם "תשמרון"!

לע"ד:

 

עקב מי

בע"ה יז אב התשע"ג

מישל בן שושן

 

 

 

 

עקב מי

והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה

הרמ"י נותן פרשנות אחרת מהפשט הרגיל:

והיה= לשון שמחה

עקב= סוף, קצה הגוף, רחוק מהראש, רחוק מההבנה המיידית

תשמעון= תבינו

משפטים= מצוות מובנים על ידי האדם

וכך הוא מתרגם המשפט השלם: (נכון שעכשיו, היהודים יכולים לסבול ממצוות לא מובנות, ממצבים של רוע וסבל, אבל) בסופו של דבר, אתם תשמחו להבין את הכל והכול יהפוך בעיניכם כדברים ברורים כי תבינו את הסיבות. כי ה' רוצה רק טוב עבור ישראל.

הכאב נובע , ברוב המקרים, מחוסר ההבנה.  קל יותר לסבול כשיודעים או מבינים שיש תכלית טובה לסבל הרגעי.

 

שגר אלפיך

"אפילו הדברים שהאדם עושה בלי כוונה, גם לזה, יסכים הקב"ה"

 

הבעיה העיקרית בלימוד ה"מי השילוח"

שני הפירושים האלה (לעיל) מביאים אותנו לחקור את הפילוסופיה של המי השילוח.

בהרבה מקומות, נראה לנו שה"מי השילוח" סותר את עצמו:

  • מצד אחד, כמו כאן, הוא מסביר לנו ש "הכל לטובה", שנבין הכול. "שאפילו הרע בעצמו , יסתבר כדבר טוב. יתברר בדיעבד שהכל היה לטובה"… זה נראה לכאורה מבטל לגמרי את הבחירה החופשית של האדם. לא חשוב מה שיעשה, האדם יקבל אישור מהאלוהים שיראה לו שכל מה שעשה היה לטובה!!
  • מצד שני, למדנו אצל אותו "מי השילוח" שהאחריות של האדם על מעשיו היא עצומה. אין אפילו לסמוך על מצוות התורה! האדם חייב להיות כל הזמן בחיפוש אחר רצון ה'. כל מעשיו יידונו על פי האחריות שייקח על עצמו. חטא אדם הראשון, למשל , היה בזה שהוא העביר את האחריות על אשתו שהייתה איתו כנציגת האלוהים , דומה לתלמיד חכם שאומר לאדם מה לעשות. גם במצב כזה, לימד אותנו הרמ"י, אסור לאדם להעביר את אחריות מעשיו לאדם גדול! רק הוא אחראי!

הרבה תלמידי חכמים מתרחקים מהמי השילוח בגלל ההרגשה שהוא נגד הבחירה החופשית. הרבה תלמידי חכמים אחרים אינם מבינים את הדרישות החמורות שלו לגבי אחריות האדם.

אם כן, איך אפשר לחבר בין שתי הגישות האלה? הן נראות כל כך סותרות שניתן לחשוב שמדובר בשני פרשנים שונים!! ובכל זאת, נראה לי להבין את תורתו של הרמ"י כך:

הדרישה מהאדם היא עצומה: הוא חייב להיות בחיפוש מתמיד ובהשתדלות אין סופית לחפש את רצון ה' ולקחת על עצמו אחריות על מעשיו. אחרי שהאדם עושה זאת, כל הזמן, עליו ל"הירגע", ולדעת, שבדיעבד, אחרי שעשה כל מה שביכולתו להיות אחראי על מעשיו ולחפש כל הזמן מה היא הדרך הנכונה, ה' יאשר לו את דרכו. "לא עלך המלאכה לגמור"! יש לאדם לעשות מצידו המקסימום. ואחר כך, עליו להירגע. ה' יגמור הכל לטובה! הכל יתברר לטובה. הכל יובן. אפילו הכישלונות, הכאבים, הסבל, יתברר לטובה!

אבל אין לקחת חלק מהחשיבה הזאת בלי החלק השני!

אסור לאדם להיות פטור מחיפוש ומאחריות ולחשוב שאין עליו להשתדל. אדם שיחשוב ש "הכל בידי שמים אפילו יראת שמים", בעולם הזה, מיד, ובלי אחריות האדם, הוא בהגדרת עמלק!

מצד שני, אין האדם יכול לחשוב שאם האחריות לחיפוש מתמיד של רצון ה' מוטלת עליו, הוא חייב להצליח בכל מחיר ושה' דורש זאת ממנו עד סוף כל הקיצים! אלא יש הבטחה מה' שיש גבולות לאדם וה' דואג בסופו של דבר על המהלכים מלמעלה.

לסיכום: הרמ"י דוגל בשילוב של שתי התפיסות המנוגדות לכאורה: לעשות הכל כאילו האחריות על מעשינו היא אין סופית, ומצד שני, לדעת, שאחרי שעשינו כל מה שניתן, ה' ידאג להפוך הכל לטובה!

הרמ"י מיוחד בגישה הזאת כי הוא מקצין את שתי הגישות עד לקצה . הוא לא מתפשר באף אחת! אבל הוא מחבר בין שתיהן !!

 

 

הסתירות בספר דברים

הרמ"י מביא כמה מהסתירות שקיימות בפרשות שלנו. למשל, כתוב בסדרת "ואתחנן": שנבוא אל ארץ ששם ה' ייתן לנו בתים גדולות שלא בנינו, שדות שלא נטענו. כאילו ה' עושה עבורנו הכל. ובסדרה שלנו, כתוב להיפך :"ובתים טובים תבנה..". מצד אחד אומרים לנו שאין לאכול לשבוע וליהנות מהחיים (פן תאכל ושבעת ובתים..) ומצד שני כתוב "ואכלת ושבעת וברכת..". הרמ"י מסביר שיש שתי גישות פסולות אצל האדם:

גישה פסולה אחת היא : לחשוב שה' עושה הכל עבורי. אין אני צריך לעשות כלום. אני מתפלל עבור הפרנסה, הכל מהשמים, ואין אני צריך לעבוד כי זו תהיה התערבות בהחלטת ה'! אין אני צריך להילחם כי ה' הבטיח שה' נלחם עבורנו ואנו נחריש.אין אנו צריכים ליהנות מהחיים החומריים כי זה מרחיק אותנו מהרוחניות… זו דרך פסולה כי ה' , להיפך ה' דורש מאיתנו ליהנות מהחיים, לאכול לשבוע, לחרוש, לזרוע,לעבוד,להילחם, לבנות.. אבל אסור שזה ישכיח מאיתנו את ה'!!

גישה פסולה שניה היא: לחיות כאילו כל האחריות היא עלינו. לחיות כאילו רק כוחי לעוצם ידנו עשת את כל הטובה ולשכוח את ה'! זו דרך הפוכה אבל מסוכנת לא פחות מהראשונה!

לסיכום, יש להשתדל בכל תחומי הגשמיות כאילו אין אלוהים ומצד שני יש לדעת שהכל מה' ולהתפלל, כאילו אין אנו יכולים לעשות כלום בלי עזרת ה'! יש להחזיק בשתי התפיסות גם יחד! להתפלל על הפרנסה ולעבוד קשה כדי להתפרנס! כך שכל הסתירות לכאורה הן רק מתארות הדרכים הפסולות, משני הצדדים. אם האדם חושב "כוחי ועוצם ידי עשה את החייל הזה". זו מחשבה טובה מאוד. במידה וזה לא ישכיח לו את ה'! לכן יש מפרשים את הפסוק הזה בשני אופנים הפוכים. טוב לחשוב כך או אסור לחשוב כך! אבל בעצם, העיקר הוא לשלב בין ההשתדלות המקסימאלית של האדם בכל תחומי הגשמיות וההנאה. ומצד שני להאמין שהכל מהשמים!!

  • יש הרבה סתירות בספר דברים, ובתורה בכלל. אבל נראה לי שהייחודיות של היהדות היא שהיא מקבלת את כל הסתירות של התורה, ומחברת בניהן. לעשות מהתורה תרכובת אחת היא הפעולה החשובה של היהודים.
  • התורה היא פאזל מורכב מדברים שנראים מאוד סותרים.והרבה הלכות מעשיות נלמדות מהסתירות האלה! ראה, למשל הפלפולים בתלמוד שלומדים שפסוקים סותרים הלכות למעשה!
  • עם ישראל בנוי מהרבה שבטים שחשובים דברים הפוכים מאוד ומגלים פנים שונים מהאמת
  • ארץ ישראל מחולקת לאזורים שונים שבהם גרים יהודים שונים לגמרי. אין בני ברק דומה לאילת
  • האדם מורכב מהרבה פנים. בין במשך חייו בין בזמן נתון, הוא מורכב מדעות, מרגשות, שונים והפוכיםי.
  • האמת היא מורכבת מהרבה היפוכים.

הדת היהודית היא היכולת להכיר בכל התרכובות האלה ולהכריז שהכל נובע מאמת אחת ומאל אחד! גם התורה, גם הארץ, גם העם היהודי, וגם האדם הם תרכובת ובכל זאת, כל אחד מהם הוא "אחד"!

הגדולה של העם היהודי הוא להכיר בכך ולפעול כדי שכל מרכיב יוכל להמשיך להתפתח ופעול גם כדי לאחד את כל התרכובת לאחת!!

 

כל המקום אשר תדרוך כף רגליכם בו לכם נתתיו

הפשט נראה פשוט: כל מקום אשר תלכו בו בארץ ישראל, יהיה שלכם! זה מאוד קל, מאוד ברור ומאוד מפרגן!

אבל הרמ"י מפרש זאת אחרת לגמרי:

מתי ה' נותן לנו משהו? מתי היחס של האדם עם העולם מתחיל להיות יחס פורה, יחס עשיר, יחס חי, יחס של קדושה? זו השאלה החשובה ביותר , לדעת הרמ"י. לא מדובר על חוזה קנייה משפטי. לא מדובר על הדרך בה אנו "קונים" פיסת ארץ. אלא על איכות היחס של האדם עם קנייניו.

הסוד הוא כך: אם האדם יודע להשאיר מרחק מסויים בינו ובין הקניין שלו. אם הוא איננו מחזיק בעקשנות בקניין שלו עד שהוא לא יוכל לעזוב את החפץ בשום פנים ואופן. אם האדם יודע לקחת מרחק, בינו לבין קנייניו, אז כן יש סיכוי שהיחס בינו לבין הקניין יהיה בעל משמעות של חיים וקדושה.

אני רוצה להחזיק בקרקע. אני בא ושם את רגלי עליו. ראשי רחוק מאוד מהרגל שלי. זה המרחק הסמלי בין מעשה הקניין לבין כוח המחשבה , הראש שלי. אני לא "נדבק" בקרקע. אני לא מחזיק בעקשנות בקרקע. רק אז יש משמעות לאחיזה בקרקע הזו! במיוחד כשמדובר בארץ ישראל: אם אני חושב שהארץ היא שלי וזה הוא, אז היא יכולה לאבד כל ערך של קדושה! התורה מלמדת אותי שההתנהגות המוסרית שלי, היחס שלי עם התורה ועם האלוהים הם אלה שיקבעו אם אני אשר על הקרקע הזאת! ולא רק השליטה הפיזית!

מהרגע שהאני בוחן את קניין הארץ על פי רצון ה', על ידי חוקים מוסריים, אני מתחיל לשים מרחק ביני לבין הקניין שלי! זה המרחק שיש בין כף רגלי לבין רשאי! רק אז יש סיכוי שאני אזכה (בינתיים!) בקרקע הזו!

אבל, הרמ"י מלמד תפיסה זו לא רק לגבי קרקע.

כל רעיון, כל חפץ, כל מחשבה, כל לימוד, כל אדם אחר, בעל או אישה, כל מה שהאדם ירגיש שהוא מחזיק בו בעקשנות, אז תהיה בעיה באיכות היחס בינו לבין הרעיון, הבין האדם האחר שהוא מחזיק בו והוא יאבד את הזכות לקיים עוד הקשר הזה!

לסיכום: כדי שמשהו יהיה שלי, אני צריך להיות מוכן שהוא יהיה לא שלי! כלומר, יש לשמור על מרחק ביני לבין כל דבר ה"שייך לי", כדי שהדבר יוכל להיות באמת שייך לי!!