בע"ה כ אב התשעו

מישל בן שושן

 

עקב מוש

 

עקב

עקב הוא האבר התחתון בגוף האדם. הוא מסמל את מידת הענווה. למה הפסוק משתמש בלשון של ענווה? על איזו ענווה מדובר?

המאור ושמש מסביר למה המדרשים אומרים שהתורה נבראה לפני בריאת העולם. כדי להגיד שהתורה מכילה את העולם, היא קדמה לו, ולא להיפך:

התורה היא הכוונה, התכנית של הבורא. בריאת העולם התבצעה יחסית לתכנית שקדמה לה.

(לא מדובר כאן על התורה שיש בידינו, אלא על התורה העליונה, התכנית האלוהית, שהתלבשה, בזמן מסויים, עבור מצב מסויים של ההיסטוריה למה שניתן בסיני. והיא התורה התחתונה. כל מה שמוסיפים הנביאים, החכמים, התורה שבעל פה, הם גם כן נובעים מהתורה העליונה ההיא)

יש מסכנה חשובה לאמריה הזו: האדם שרוצה לקיים מצוות התורה, חייב לדעת שהמציאות, העולם מסביבו, הם תוצאה מתוכנית עליונה.

היום המדע הכתיב ראיית המציאות באופן שונה: אדם מסתכל על העולם, על חוקי הטבע, על המציאות, ואז הוא מנסה למצוא לעצמו דרכים לחיות בצורה הכי טובה. כל מה שהוא ממציא, הוא יחסית לעובדה שהוא נמצא בתוך מציאות. העולם הוא הדבר הבסיסי, הקדום ביותר עבורו. יש מציאות ועל האדם להתייחס למציאות הזו.

לא כך רוצים החכמים שאומרים שהתורה קדמה לעולם. הם דורשים מהאדם ענווה מסויימת לגבי ההסתכלות על העולם. לא האדם יקבע מה משמעות העולם יחסית לצרכיו אלא הכוונה לברוא העולם קדמה ולתכנית הזו הוא צריך להתיחס.

זאת הענווה שדורשת התורה כאן: לפני שאתה מתייחס לשמירת מצוות, עליך לקבל שהם "מעל" לעולם.

 

תשמעון

ה"מאור ושמש" מרחיב את נשמעות המילה "לשמוע" למובן של "אסיפה" כמו "ושמע שאול את העם". שאול המלך אסף את העם כדי שישמעו לו.

יש לאסוף את כל המצוות. כלומר, אסור לקחת בחשבון מצווה אחת אלה יש לשים לב למכלול המצוות כל הזמן. לכל מצווה יכולה להיות מצווה נגדית בסיטואציה מסויימת. יש לשקול את כל הפנים של מצב מסויים.

כל מי שיתייחס אך ורק לפן אחד או למצווה אחת יהיה "פונדמנטליסט", קיצוני, ויצא מגדר המצוות עצמן!

ועכשיו ננסה להכניס המובן הזה של "אסיפה" למשמעות הרגילה של המילה "לשמוע".

כשאדם עוצם עניו משאר המצוות ומסתכל רק על אחת, הוא מסרב לשמוע את האחרות. להבין שיש כאן מצב מורכב. לפני שאנו ניגשים אל עשיית המצווה, יש לקחת בחשבון את כל מכלול הדברים.

לכן כתוב "והיה עקב תשמעון…ושמרתם…"ורק אחר כך "ועשיתם אותם".

 

והיה

מילה זו מורה על שמחה.

כי האדם שמכיר את מקומו מול המציאות , נמצא בענווה מסויימת מול העולם והתורה, שלוקח בחשבון את מכלול הדברים ולא רואה הדברים בצורה חד כיוונית, אז יש יותר סיכוי שיהיה מאושר באמת.

השמחה אמיתית צומחת כשהאדם מכיר את עצמו ואיננו משחק "כאילו".

 

והרבך מאבותיך

אתה זוכה לגדול, להתפתח, רק בזכות כל העבודה שעשו אבותיך לפניך.

מי שמגיע לירח, צריך לזכור שהוא עשה זאת גם בזכות מדענים מהמאה החמש עשרה!

אתה מתרבה, מ(מתוך העבודה של ) אבותיך!

 

ברוך תהיה מכל העמים

מכוח כל העמים!

לא שתהתה יותר מבורך משאר העולם אלא שהברכה שלך נובעת מאיחוד כל המידות שנמצאות בכל העמים!

 

כל המצווה אשר אנוכי מצווך

כל= לשון התכללות.

ראינו לעיל שעל האדם לקחת בחשבון את מכלול המצוות לפני שהוא ניגש אל העשייה.

עכשיו, יש מימד אחר: על האדם לקיים מצוות כשהוא מכליל את עצמו בתוך עם ישראל, בתוך הכלל.

תפקיד ה"צדיק" החסידי היא ליצור קהילה שבה כל אחד מכליל את עצמו בתוך כלל ישראל.

שני המימדים האלה (מכלול המצוות ומכלל היהודים) מדברים על אותו העניין: כדי להגיע לאיזון, לא ללכת לאיבוד בהתנהגות זרה, יש לשים לב למכלול הדברים ולמכלול האנשים. "פוק חזה מה דעביד אינשי" צא וראה מה עושים בני האדם האחרים. זה תנאי ללכת באיזון ובשיקול דעת.

כי כל אדם מביע הסתכלות ייחודית. כל אדם הוא מצווה אחרת של התורה! מכלל בני האדם הוא מכלול המצוות!

 

ועתה ישראל מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה ..

יראת העונש היא הבסיס לחכמה

אחר כך, באה האהבה והחכמה

אחר כך יש סכנה שמה החכמה תביא את האדם לידי גאווה ותוציא אותו מאיזון.

לכן, חייבת להיות ענווה גדולה כדי להגיע ליראת הרוממות.

לע"ד:

יש לשים לב שלא כתוב "מה ה' דורש ממך" אלא "שואל". כאילו ה' בעצמו משתתף בחיפוש אחר הדבר הנכון לעשותו בכל רגע. והוא משתף האדם להתלבטויות בכל רגע לגבי מכלול השיקולים שיש לקחת בחשבון.

עמדה זו דורשת המון ענווה!

בעצם ה' מצפה שהאדם יהיה מבחינת "מה"!