בע"ה יז אב התשע
מישל בן שושן
עקב שלה
ועתה ישראל, מה ה' א' שואל מעמך..?
…כי אם ליראה את ה' א'..
…ללכת בכל דרכיו…
…ולאהבה אותו (דברים י-יב')
שלושה פעלים עקריים שמנסים לסכם את כל המצוות ואת כל התורה.
בין היראה והאהבה נראית קיימת סתירה. האהבה מקרבת, היראה מרחיקה…
אבל השלה קובע: העיקר היא האהבה. היראה היא אמצעי כדי שהאהבה לא תלך לאיבוד!
הירושלמי במסכת סוטה פ"ה ה"ה:" עבוד מאהבה, עבוד מיראה והיכי מצי עביד, שהם הפכים, אלא: שיירא בעבודת האהבה"
יש לשלב את שניהם כדי לשמור על שניהם. כי האהבה לבדה עלולה לאבד את דרכה. היראה מאפשרת מסגרת, גבולות, חוקים, כדי שהאהבה תוכל להתנהל בכיוון הנכון, במידה הנכונה, ולא תוציא את האדם ממסלול האהבה עצמה!
איפה שיש גילה שם תהה רעדה..
הנצרות בחרה באהבה המוגזמת וזה הוליך אותה לזוועות
האיסלם בחר בייראה המוגזם וזה מוליך אותו לקנאות הרסנית
לע"ד: השלה אינו מפרש "ללכת בכל דרכיו". הפרשנים בדרך כלל מפרשים "כשם שהוא רחמן, כך תהיה רחמן, כשם שהוא…כך תהיה.." אבל המשפט הזה שהנביאים משתמשים בו הרבה, נראה הרבה יותר כוללני. כאילו מה שחשוב בו זאת הפעולה: "ללכת". צורך לזוז, לא להישאר מקובע. והמילה "דרכיו" שהיא ברבים! כאילו אין "דרך אחת"??!!!
ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי ואשרוף אותו.."(דברים ט- כא)
לא כתוב שמשה שרף את העגל אלה שהוא לקח את החטא ושרף אותו!
כי חשוב מאוד שהאדם יידע שכל חטא מוליד מלאך קטן משחיט. וכל מעשה טוב מוליד מלאך קטן קדוש. כמו שהפסיכולוגים גילו לאחרונה, כדאי מאוד להתמודד עם התוצאות של מעשה כל שהוא. כאילו המעשה, אפילו אם הוא עבר, ואין סימן לעשייתו בפועל, הוא עדיין קיים, לפעמים אפילו בהגשמה בתוך הגוף של האדם. במעשה העגל למשל, יש לטפל בעגל עצמו (לשרוף אותו..) אבל, עוד יותר חשוב לטפל במעשה עצמו, בחטא. הטיפול בחטא, כאילו טפלים בדבר קונקרטי, "במלאך קטן" חשוב אם האדם רוצה להשתחרר מהכוח ההרסני שלו. אכן, יש מלאך משחיט! ויש לטפל בו. משה הוא זה שיטפל בחטאים, בזה שהוא ילך לבקש סליחה עבור העם, הוא יעשה את העבודה הקשה של החזרה בתשובה עבור כל העם.
לע"ד: העבודה הזאת, חייבת להיעשות על ידי כל אדם ואדם. אין איש שיכול לעשות עבודה כזאת עבור משהוא אחר. משה הוא היחיד שעשה זאת ואחריו אין איש שיעשה זאת. זה לא רצוי. משה לימד איך להשתחרר מהצורך במתווך. אבל הוא היה צריך להיות מתווך חד פעמי וללמד איך לחיות ללא מתווך עם הבורא!
**ואכלת ושבעת וברכת
ארץ ישראל היא ארץ שבה לומדים לאכול טוב: לאכול ולשבוע מהאוכל שאוכלים: לא לזלולל עד כדי כך שהקיבה היא זאת תפסיק אותנו מלאכול. אלא לאכול מה שצריך, לא יותר, אבל להינות מהאוכל כדי שישביע אותנו. זו לא שבעה כמותית אלה שובעה איכותית. רק אז, מגיעים לברכה האמיתית.
כש חייבים לאכול את תבואת השנה השישית בצורה כזו שהיא תספיק גם לשישית , וגן לשביעית וגם לשמינית, אז לומדים לאכול נכון!!
**כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני(דברים ז-יז)
בניגוד לפירוש רש"י, השלה טוען שיש מצווה להגיע למסכנה שארץ ישראל היא ארץ "בלתי אפשרית" מבחינה הגיונית. כן, טוב להגיע למסכנה ראשונה שהגויים רבים מדי, המצב קשה מנשוא. אבל כל זאת, צריך להיות מלווה באמונה שכן נצליח להתמודד עם כל האתגרים הבלתי אפשריים האלה, על ידי עזרת האל.
המרגלים הגיעו למסכנה הראשונה ולא עשו את הצעד השני: הייתה חסרה האמונה שלמרות הקשיים, ה' יעזור וכן נצליח!
אם הגויים רבים, זה כדי שאני אגיע להתפעלות הזאת שלמרות שהם רבים, ה' עוזר לי להצליח!
יש סכנה נוספת: שאני אצליח בלי להכיר שה' עזר לי!! ואני אגיד : כוחי ועוצם ידי (בלבד) עשה לי את החיל הזה". זה מסוכן כי כל ההצלחה הלכה לאיבוד. הכל היה כדי שנכיר בעזרת ה'! וייתכן שאז, נפסיד את כל מה שרכשנו כי המטרה העיקרית היא לא הניצחון אלה ההכרה בעזרת ה'!! אז נצטרך או לגלות או להתמודד עם קשיים יותר חמורים , עד שנכיר…!!
ויהי –והיה
השלה הוא , כנראה, הראשון, שפירש ש:
- ויהי= הוא סימן רע כי "יהי" הוא עתיד וה"ו" הפך אותו לעבר. להפוך עתיד לעבר, איננו מבשר טובות.
- "והיה"=, להיפך, הופך עבור לעתיד, וזה כן מבשר טוב.
"והיה עקב תשמעון" מבשר טובות כי יש כאן חידוש לגבי עבודת ה':
עקב=ענווה. כמו שהעקב הוא בתחתית הגוף, כך האדם צריך להרגיש ענווה גדולה מאוד. הענווה הזאת תביא לו ברכות הרבה (המשך הפסוקים) והיא המפתח לגילוי אורות גבוהים ביותר:
*נעשה ונשמע
בסוף פרשת ואתחנן היה כתוב :"לעשותם" והתחלת פרשת עקב היא "תשמעון". כך שגם בפרשיות שלנו הנעשה קדם לנשמע. דבר שיכול לתקן את חטא אדם הראשון (זוהמת הנחש)
**בשמרם עקב רב
דוד המלך , היה מאוד ענו בעבודתו את ה', לכן הוא הגיע לגדולות. הוא כתב בתהילים:
"גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב"(תהילים יט-יב)
פרש השלה: עבודת ה' בענווה מביאה לידי אור גדול, זוהר.
"עבדך" (סימן לענווה) נזהר בהם (מלשון זוהר, קיבל הארה עצומה!) כשהוא התנהג בעבודת ה"עקב רב" זאת אומרת הענווה הגדולה!
גם המילה "תשמעון" בפסוק הראשון מורה על פעולה סבילה, של ענווה. מי שמוכן לשמוע, פתוח לאחר ומשתיק את קולו, מחשבתו העצמית, לטובת קבלת קול האחר.
**העקב של אדם הראשון:
המדרש אומר שלאדם הראשון היה עקב מזהיר אור הרבה יותר גדול מהשמש! לא רק שכל גופו היה שקוף ומקרין אור, אלא שהעקב שלו, "התפוח של העקב שלו" היה מכהה את גלגל החמה"!!
מעניין לציין שאחרי החטא, לא רק שהגוף איבד את השקיפות וההארה שלו, שלא שהעקב הפך להיות סיבת הסכסוך בין האדם לבין הנחש (הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב).
אבל, לעתיד, העקב יחזור ויאיר כמו שהיה לפני החטא.
בלי לחכות לעתיד לבוא, לעולם הבא, אפשר להגיע להארה גדולה , כשמתנהגים "בעקב רב", זאת אומרת בענווה גדולה. הענווה מביאה לגדולה עצומה ומתקנת את חטא אדם הראשון, היא מחזירה אותו למצב שקדם חטאו!! "הענווה היא סיבה לגדולה"!
**האין
אין= הנקודה שמימנה נברא העולם. זה עולם עליון, עולם המחשבה, תחילת הרצון של ה' לברוא. הפרויקט. מה"אין" הזה, נהיה העולם. האין מסמל הכוונה הראשונה. יש כוונה. יש תכנית. יש כיוון לבריאה. האין הוא מקור הכיוון הזה.
כל ה"יש" בא מה"אין " הזה.
כל עולם החכמה בא מהאין הזה. "והחכמה מאין תמצא".
ומותר האדם מן הבהמה: אין !…
לא כפי הפירוש של הפשט, שאין הבדל בין אדם ובהמה, השלה אומר שההבדל המהותי בין האדם והבהמה, הוא האפשרות של האדם להתחבר ל"אין". לאדם יש מודעות ואפשרות להתחבר למודעות הזאת, שיש כיוון בבריאה. לבהמה אין מודעות, אין אחריות. לבהמה אין עיסוק ב"דת"! העיסוק ב"אין" היא שיוצרת דתות, תרבויות…
…כי הכל הבל!
הבל הקריב קורבן והתקבל. הבל הגיע לאין!
קרבנו של קין לא התקבל. הוא לא נגע ב"אין"!!
הבל (אפילו אם הוא מת),הגיע לאין , וכך נשאר קיים. קין,(אפילו אם נשאר בחיים), לא נשאר קיים!
שמו של הבל מורה על התבטלות גמורה. ובכל זאת, הוא הצליח להגיע לנצח בהגיעו אל האין!!
שני המילים, "אין" ו"הבל" מורים על ביטול, סימן לענווה, אבל הם "הדבר הגדול ביותר"! הם הנצח, הם האור הגדול, הם מקור וכוונת הבריאה!!
*משה הוא הבל
בכמה מקומות, השלה הסברי שמשה רבנו הוא בעצם גלגולו ,המוצלח יותר ,של הבל. שמו של משה מכיל מילה נסתרת. לכל מילה יש את הנסתר שלה. וכך קוראים את הנסתר שיש בכל שם: לוקחים את האותיות שאינן נקראות בקריאת האותיות של השם:
משה= מ"ם + שי"ן + ה"א.
- האותיות הנגלות הן: מ-ש-ה
- האותיות הנסתרות הן: ם-ין-א. אותיות המילה "מאין". והחכמה של משה, מאין תמצא!! מהענווה שבו!
משה , האיש העניו ביותר הוא הגדול מכולם. הבל שהיה ,כשמו, הביטול העצמי המגולם, גם הוא הגיע לגדולה על ידי קבלת הקרבן שלו , זאת אומרת, לנגיעה ב"אין".
הענווה
"הענווה היא סוד האהבה": האהבה מאפשרת לאדם להתבטל כלפי רצון האחר, הימצאותו של האחר, האהוב. האיש העניו, איננו "יודע הכל". הוא מודע למקומו. הוא מודע לעובדה שיש אמת מחוצה לו. זה מאפשר לו לשאוף ליותר, ולרצות לקבל.
לע"ד: על הבורא אומרים שאיפה שנמצאת גדלותו, שם נמצאת גם ענוותנותו. אפשר להוסיף גם את ההיפך: בענווה של הבורא נמצאת גדלותו! בזה שהוא אינו נראה לאדם, בהעדר ממשות, שם האין סופיות שלו עבור האדם.
אומרים שה' היה מדבר למשה " בין שני הכרובים": כרובים ישנם בעולם. הם כל הכוחות המופעלים על ידי הבורא ושנראים לאדם ככוחות על, אפילו אלוהים רבים. הבורא הוא ביניהם ומעליהם. בהעדר צורה, מעל לכל צורה. מעל לכל הכוחות ושולט עליהם. ענוותנותו , בהעדר התגשמות, היא זאת שיכולה להעניק לאדם השגה כל שהיא על גדולתו האמיתית.
האבות והענווה
אפשר לראות כל עבודת ה' דרך הענווה. כל אישיות גדולה בתורה הביעה את דרך עבודתה בענווה:
- אברהם: ואני עפר ואפר.
- יצחק: הקריב את גופו בעקידה
- יעקב :קטונתי מכל החסדים..
- משה: מי אנוכי .. והאיש משה עניו..
- דוד המלך: ואני תולעת ולא איש…
השלה מסביר שכל אחד עבד , דרך מידת הענווה, בתחום אחר. וכך השיגו את שלומתם.
**זכות אבות
זכות אבות מועילה לבנים בעולם הזה .
אבל הבנים יכולים לזכות את אבותיהם בעולם הבא.
לע"ד: השלה אומר גם כן שזכות אבות מועיל רק כשהבנים הולכים בעקבותיהם .
"בעקבותיהם"= יש להם מספיק ענווה כדי לכבד את המסורת ואת העבר. לכן משתמשים במילה עקבות, כמו עקב!
פרנס שמטיל אימה על הציבור..
אינו זוכה לבנים חכמים. כי החכמה באה מן האין, מן הענווה. ותולדותיהם של צדיקים הם התרגום של מעשיהם הטובים. ולהיפך!
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 