ראה פי4

בע"ה כח אב התשע"ט

מישל בן שושן

 

ראה פי4

 

 

כי אם אל המקום (לעד)

ספרתי 16 פעמים בפרשה שלנו שבו מופיע הביטוי "המקום אשר יבחר ה' אלוהיך ".

למה לא להגיד את שם המקום? למה להשאיר ספק כמעט 500שנים עד לבחירת ירושליים..על ידי דוד!

כמו שעשו השומרונים שכתוב בתורה שלהם "הר גריזים" במקום כל המשפט "המקום אשר יבחר.."!

כשמתבוננים בפעם הראשונה שהביטוי מופיע, עולה הסיבה העיקרית:

 

דברים פרק יב (א) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ …(ב) אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן:(ג) וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא:(ד) לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַיקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:(ה) כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה:

 

הגויים עבוד ב"מקומות" ו"לשם" אלילים. נגד זה, ה' רוצה שנעבוד את ה"שם" שלו, במקום מסויים. זה נראה דומה מאוד! ובכל זאת, משה מציין :"לא תעשון כן לה' אלוהיכם". כלומר, יש מהדומה ויש מהשונה. הגבול דק אבל חשוב מאוד ועקרוני. מה הם עשו שאסור לנו לעשות?

הגויים שישבו בארץ, עבדו לאלוהיהם "בכל מקום" שהתחשק להם. הם קבעו את המקום בו יוכלו "למשוך" אליהם את כוחות האלים. כמו אצל בלק ובלעם. את הדבר הספציפי הזה, התורה אוסרת! ה' הוא זה שיבחר את המקום!

יש בעבודת אלילים מצד אחד כניעה גדולה מול ה"דרישות" של האלים ומצד שני, יש רצון להשתלט על הכוחות העליונים בתמורה לכניעה הזו. כאילו מוכנים לשלם את המחיר הכבד כדי לקבל בתמורה מה שדורשים מהאלילים!

כאילו "הכסף קונה את האהבה"!

זו כניעה מדומה. עובד האליל, רוצה בעצם תמורה לקרבן שהוא מוכן לשלם. כאילו הוא "קונה" את האליל. הוא בעצם חושב שהוא שולט על הכוחות העליונים בתמורה לעבודה שלו.

יחס מסולף זה, קיים כמובן גם בין בני אדם. בין בעל לאשתו. זה יחס של שתלטנות במסווה של נדיבות!

החידוש של התורה הוא , ש"ה' בוחר את המקום"! ה' קובע. ה' קובע אם לענות לתפילה. יש קשר אבל אין השתלטות של האדם על ה'!

זה פן חשוב של העבודה הזרה שאסורה כי היא יכולה לנגוע גם בעבודה הדתית שלנו וגם ביחסים בין בני האדם ולכן, אין אנו פתורים מללמוד דיוקים כאלה. אין אנו פתורים מעבודה זרה, אפילו בעבודת ה'!

 

שילוח עבדים (הרב יונתן גרוסמן)

 

כמו מצוות רבות בספר דברים, חוזרים בשינוי על מצוות שכבר נאמרו בספרים הקודמים. אבל מזווית שונה. כאילו ספר דברים דורש מאתנו להכיל בתוך התורה עצמה זוויות שונות של אותה בעיה. אין זווית אחת אלה ריבוי נקודות מבט. ועלינו להכיל את כולן! זו עבודה קשה שעסקו בה רבותינו בתלמוד. איך ליישב סתירות בין הזוויות השונות, הלכה למעשה. ובכל זאת, אנו מצויים לא לשכוח שמקור ההלכה הוא לא מקור אחד אלא לפחות שני מקורות, כי יש לכל אמת הרבה פנים ונקודות התייחסות שונות. ספר דברים בא לסבך אותנו! היה הרבה יותר קל אם כל הדיוקים של מצווה אחת היו מופיעים בפרשה אחת, כשכל הפסוקים היו מסדרים יפה אחד עם השני! אבל, זה האתגר העיקרי, לעניות דעתי, של עם ישראל: לקבל עליו ליישב סתירות ולהכיל בחינות שונות של המציאות. לקבל ולפתח ריבוי ובאותה העט, ליצור אחדות .

זה נכון בעם ישראל שמכיל המון דעות שונות ושבטים שונים

זה נכון בתורת ישראל, ובמיוחד כשפוגשים את ספר דברים

וזה נכון בארץ ישראל שקיימים בה מקומות מאוד מגוונים שמגדלים אנשים שונים בתוכה.

 

ולעניין העבדים באופן ספציפי:

יש לנו שני מקורות עיקריים: אחד בפרשת משפטים, בספר שמות והשני בפרשה שלנו:

 

שילוח עבדים בספר שמות: שמות פרק כא (ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם:(ג) אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ:(ד) אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ:(ה) וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי:(ו) וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם: ס(ז) וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים:(ח) אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר לוֹ יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ:(ט) וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ:(י) אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע:(יא) וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף: ס

 

שילוח עבדים בספר דברים פרק טו (יב) כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ:(יג) וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם: (יד) הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ:(טו) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם:(טז) וְהָיָה כִּי יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ:(יז) וְלָקַחְתָּ אֶת הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן:(יח) לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבֵרַכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה: פ

 

יש קודם כל לציין שבספר דברים, בפעם השנייה שפוגשים את אותם ההלכות על אותו נושא, התורה מדברת אלינו כאילו לא שמענו אף פעם על המקור הראשון. היא לא "מוסיפה" על העניין הקודם. היא פשוט מספרת לנו את הסיפור מחדש כאילו אף פעם היא לא דברה על זה!! עובדה זו איננה מועלת על ידי הפרשנים . החכמים מתיחסים לשני המקורות כאילו הם "משלימים" אחד את השני. נראה למשל רש"י:

 

רש"י טו (יב) כי ימכר לך .. והרי כבר נאמר (שמות כא, ב) כי תקנה עבד עברי, ובמכרוהו בית דין הכתוב מדבר. אלא מפני שני דברים שנתחדשו כאן. אחד שכתוב או העבריה, אף היא תצא בשש. ולא שמכרוה בית דין, שאין האשה נמכרת בגנבתה, שנאמר בגנבתו ולא בגנבתה, אלא בקטנה שמכרה אביה, ולמד כאן שאם יצאו שש שנים קודם שתביא סימנין תצא. ועוד חידש כאן העניק תעניק:

עבור רש"י, כמו עבור כל החכמים, העיקר הוא ללמוד עוד ועוד הלכות למעשה וליישב סתירות. כאן, לדעתם יש שני חידושים, ויש פשוט לצרפם למצוות של המקור הראשון.

שני החידושים הם:

  • מצוות מענק: האדון חייב לתת מענק שחרור לעבד. זה לא הופיע בכלל בספר שמות.
  • החידוש השני, הוא שכאן, הכתוב מחבר בין העבד לאמה (אחיך העברי או העברייה) בעוד שבספר שמות, שני המקרים שונים לגמרי: אחת בא לעבוד והשנייה באה להינשא לאדון או לבנו כשהיא תגיע לגיל מתאים לנישואין!. החידוש הוא שאם היא עדיין לא הגיעה לגיל המתאים היא חייבת להשתחרר אחרי שש שנים מקסימום.

הרב גרוסמן מוסיף הבדל משמעותי נוסף:

  • כתוב בשמות "ויצא" כשפונים אל השלטונות או מוסרים לעבד את זכויותיו. בעוד שבדברים, כתוב "תשלחנו". כי כאן מדברים אל האדון ולא אל העבד.

מכאן , ניתן להבין ששתי הבחינות השונות של ספר דברים וספר שמות נובעות מהסתכלות מצד העבד בספר שמות והסתכלות מצד המעביד, האדון, בספר דברים.  אם אין מענק בספר שמות, זה בגלל שזו לא זכות העבד. כמו שאי אפשר שעני יחחיב משהו לתת לו צדקה. זו לא "זכות " חוקית של העני לדרוש צדקה. אבל, מצד העשיר, כן יש חובה לתת לעני!. גם כאן, יש חובה לאדון אבל זו לא זכות לעבד.

אם כן, מצוות שחרור העבד העברי אחר שש שנים היא  דוגמא טובה שמייצגת את ההבדלים בין מצוות דברים למצוות שאר הספרים :יש רצון לספר לנו את אותו הסיפור מזווית שונה ועם השלכות ומצוות שונות התלויים מהזווית החדשה.  דרך אגב, מה קורה אם האדון לא רוצה "לשחרר" העבד! אם הוא לא רוצה להגיד לו "צא"! כלומר לא לשלח אותו, מה עושה העבד? המכילתא עונה:

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק כא [מ]למד שמצוה לאומר לו "צא" יכול אם אמ' לו צא הרי הוא יוצא ואם לאו אינו יוצא ת"ל ובשביעית יצא לחפשי חנם.

זכות העבד גוברת והוא יוצא למרות שהאדון לא אמר לו לצאת! שוב ההלכה מכרעת בין המקורות השונים

 

סיכום ההבדלים:

 

שמות (משפטים) דברים (ראה)
יצא לחופשי תשלחנו חפשי
מענק
אם בעל אישה
אדוניו: זכויות העבד יאמר אליך: מדברים אל האדון
הלכות העבד /שונים מהאמה (לשם נישואין) עבד=אמה: העברי או העברייה

 

ראה פי2

בע"ה ג סיוון התשע"ח

מישל בן שושן

https://divretorah.com/

 

ראה פי2

בעקבות  שיעור של הרב אמנון בזק

 

  1. הקרבנות בספר דברים

 

בכל ספר דברים, כמעט ואין אזכור למשכן ולעבודה במשכן. מלבד בפרק יב, בפרשה שלנו, בו מדובר על בית המקדש שיבנה במקום "אשר יבחר ה'". ושם, כן נקריב קרבנות. אבל על איזה קרבנות מדובר ?:

דברים פרק יב (ו) וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם:……(יא) וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַיקֹוָק: (יב) וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם: (יג) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה:(יד) כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ:…(יז) לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכָל נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ:(יח) כִּי אִם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בּוֹ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ:

אם נסכם, בבית המקדש נביא:

  • עולות
  • זבחים (שלמים)
  • מעשרות
  • תרומות
  • נדרים
  • נדבות
  • בכורות

מה שחסר כאן, אלה כל הקרבנות חטאת ואשם. בניגוד לספר ויקרא, בו, החטאות תופסות חלק גדול בעבודת המקדש, כאן, הן לא מופיעות, או לפחות לא בשמם.

זה אחד מההבדלים שננסה לגלות בין ספר דברים לספר ויקרא:

 

  1. הכפרה בספר ויקרא

כשאדם חוטא, בספר ויקרא, הוא מביא קרבן חטאת והכהן הוא זה שמטפל בכפרה של החטא שלו. זריקת הדם של הקרבן חטאת על המזבח, הוא השלב העיקרי לכפרה זו:

ויקרא פרק ד (ל) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ:(לא) וְאֶת כָּל חֶלְבָּהּ יָסִיר כַּאֲשֶׁר הוּסַר חֵלֶב מֵעַל זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לוֹ:

לא רק לחטאות של היחיד עבודת הכהן מכפרת, אלא על כל המקרים האחרים (כהן משיח, נשיא, סנהדרין..):

…וְכִפֶּר עֲלֵהֶם הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לָהֶם:

…וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ וְנִסְלַח לוֹ:

ביום כיפור, יש תוספת: הכהן אינו מכפר רק על החטאות של בני ישראל, אלא גם כן על המקדש עצמו ש"נכתם" בגלל חטאות ופשעי בני ישראל:

ויקרא פרק טז (טז) וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם:

כאילו המשכן הוא הצינור שמקשר בין עם ישראל לה'. כשהם חוטאים או פושעים, רק מי שמטפל בצינור(הכהן) יכול לכפר עליהם והוא גם כן אחראי על "ניקוי הצינור" , אחת לשנה! הכהן מכפר על בני ישראל והוא מכפר על כלי הקדש, המשכן, שנטמא מחטאת בני ישראל. והכלי העיקרי של הכפרה, הוא כאמור, הדם של הקרבנות  שהכהן מזה על המזבח או על כלים אחרים (פרוכת, כפורת, בתוך אוהל מועד ממש).

 

  1. הכפרה בספר דברים:

 

כאמור, בספר דברים, לא מדובר בכלל על עבודת הכהן שמכפרת. הכפרה, יותר קרובה למה שאנו מכירים היום: תיקון החטא, תפילה, חזרה בתשובה (בספר דברים מופיע הנושא של התשובה במלוא עוזו). והרמב"ם מתאר יפי בספריו את ארבעת שלבי הכפרה (ווידוי, תשובה, ייסורים, יום כיפור, יום המיתה..).

 

בספר דברים, הפעם היחידה שבה מופיע המושג "כפרה" הוא בסיפור עגלה ערופה. :

דברים פרק כא (ז) וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא <שפכה> שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ:(ח) כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ יְקֹוָק וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם:

הכפרה היא כאן תפילה שעושים הזקנים (והכהנים) וזה קורה מחוץ לבית המקדש.

אם כן, יש הבדל משמעותי בין הכפרה בספר ויקרא לספר דברים. אבל נעיין בעוד כמה דוגמאות אחרות, כדי להתחיל להסיק אולי מסקנות:

 

  1. איסור אכילת הדם

 

האיסור מובא בשני הספרים (ויקרא ודברים) עם כמה שינויים מעניים:

ויקרא פרק יז (יא) כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר:(יב) עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם: ס(יג) וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר:(יד) כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת:

בספר ויקרא, אסור לאכול הדם, כי הוא "מכפר" על המזבח. ולכן, כנראה, כשלא מביאים אותו למזבח (למשל כשמדובר בצבי ואייל..), אז יש לכסות אותו!! כאילו דם יכול להיות או סנגור או קטגור עבור האדם! דם נשפך זועק לשמים ודורש כפרה או תיקון. ודם, שנשפך ונזרק על המזבח יכול לשמש כמתקן את העיוות ומכפר!

אבל בספר דברים, יש עדיין איסור אכילת הדם אבל אין כאן אזכור של  כפרה. ואין מצווה לכסות אותו!! יש רק לזרוק אותו כמים על הארץ!:

דברים פרק יב  (כג) רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר: (כד) לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם:

כאילו בספר דברים, איסור אכילת הדם נשאר אבל הסיבה הקשורה לכפרה נעלמה!

 

  1. איסור קרחה:

 

בספר ויקרא, איסור הקרחה על הראש, חל אך ורק על הכהנים:

ויקרא פרק כא (א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים …(ה) לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת:

בספר דברים,האיסור חל על כל בני ישראל:

דברים פרק יד (א) בָּנִים אַתֶּם לַיקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת:(ב) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר יְקֹוָק לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:

והסיבה בספר דברים היא שכל עם ישראל קדוש(בספר דברים, מופיע לראשונה "עם קדוש") בעוד שבספר ויקרא, הכהנים הם הקדושים.

 

  1. איסורי נבלה:

 

בספר ויקרא, חל איסור על הכהנים לאכול נבלה:

ויקרא פרק כב (ב) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו …(ח) נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל לְטָמְאָה בָהּ אֲנִי יְקֹוָק:

בעוד שבספר דברים חל האיסור על כל ישראל:

דברים פרק יד (כא) לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ:

ושוב הסיבה היא שכל ישראל קדושים ולא רק הכהנים!

 

 

 

 

מסקנות לע"ד:

 

עם ישראל היה אמור להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש". אבל, בגלל שהוא לא הצליח (בין השאר, זה התגלה בעקבות חטא העגל), התפקיד הרם הזה צומצם לשבט אחד, שבט לוי ולכוהנים.

ספר ויקרא מתאר את המצב שבו הכהנים לוקחים על עצמם את תפקיד המתווך והם אלה שנקראים קדושים, הם מטפלים בקודש, והם מכפרים, הם אחראים על הקשר בין העם לה' והם גם אחראים על האמצעים שמתווכים בין העם לה', המשכן. הם מכפרים אפילו את כלי הקדש.

אבל, המטרה, כנראה, היא להעלות את כל העם למדרגה גבוה של קדושה בעצמם, עם הכי פחות תיווך.

בספר דברים, לפני הכניסה לארץ, מתפטרים מנסי המדבר, מתיווכו של משה רבנו, כדי להתחיל בתיקון המצב שבו כן היה צורך בתיווך!

המטרה העליונה, כנראה, היא שיהיה קשר ישיר בין כל אחד מבני ישראל ואלוהיו.

המטרה העליונה היא ביטול תפקיד הכהנים! כדי שכל עם ישראל יהפוך באמת לממלכת כהנים וגוי קדוש בעצמו. זו היתה תמיד המטרה וספר דברים מתכוון אליה.

הכניסה לארץ דורשת מעם ישראל בגרות ואחריות. ולכן, תפקיד המקדש והכהנים יכול להתמעט ככל שזה יהיה אפשרי, לפי התקדמות הבגרות של העם .

 

כמובן שבית המקדש נשאר כמקום מרכזי שמסמל וממחיש את אחדות העם בארצו. אבל ישנם כמה מהתפקידים שעם ישראל יכול , לאט , ובהדרגה, לקבל עם עצמו ללא צורך בתיווך.

במדבר, היה אסור לאכול בשר מחוץ למשכן. בארץ, המצב מתהפך: אין להביא למקדש שלמים רק כדי לאכול בשר. אין להעמיס על תפקוד המקדש קרבנות חולין. יש לאכול בשר בכל מקום בארץ! זה סמל לבקשת השחרור מהתלות במקדש. ובכל זאת, המקדש נשאר כמקום שבו שלוש פעמים בשנה מתאחדים ושמחים. הוא נשאר מקום קרבנות הנדבה והמעשרות…אבל כבר לא מקום הכפרה הבלעדי!

 

ועוד אולי:

נראה לי להוסיף שארץ ישראל היא המקום שבו דבר כזה (ההתבגרות, המעטת התיווך והמתווכים) יכול להתרחש באמת. כשעם ישראל גולה , בית הכנסת ותפקיד רב הקהילה יתפסו מקום מרכזי בחיי הקהילה היהודית בתפוסותיה, במקביל למה שהמשכן והכהנים שמשמו במדבר!

ייתכן שחזרתנו לארץ היום תדרוש מאינו להתאים שוב את המצב והיחס שלנו לכלי התיווך (רבנים, בתי כנסת, ..) ולקבל אחריות גדולה יותר, כמו שקרה בעת הכניסה לארץ בימי משה, בספר דברים.

יהדות חוץ לארץ, אפילו אם נשארת איתנה וחזקה, דורשת , כנראה, כמה התאמות רצויות לאור הכניסה לארץ, דבר שההבדלים בין ספר ויקרא למשל וספר דברים מלמדים אותנו!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ראה מוש

בע"ה כח אב התשעו

מישל בן שושן

 

ראה מוש

 

מצוה

יש חשיבות ב"דיבוק חברים". זו אחת הדרכים לקנות את התורה (פרקי אבות). למה?

כשאדם עובד את ה' לבד, הוא עלול להיות בעל גאווה ,ומצד שני, לצאת מה"איזון" הדרוש. יש בלימוד התורה ובעבודת ה' צורך חיוני לאיזון וענווה. כשהאדם נמצא בחבורה, מתאסף עם קהל רב לשמוע שיעורים, או להתפלל במניין, הימצאותו במחיצת אנשים שונים, עוזרת לו להישאר בענווה (אנשים אחרים חושבים אחרת ואני לא גאון הדור) ובאיזון(לא לעבוד את ה' באהבה מוגזמת בלי יראה או ביראה מוגזמת בלי התלהבות)

במילה "מצווה" יש השורש "צוותא".

מטרת המצווה היא לחבר את האדם לעולם, לחבר אותו לאנשים מסביבו וגם לחבר אותו לה'.

לא נכון לעבוד את ה' במנותק להכללה בחברה.

המצוות, אמורות לעזור לאדם להיות כל הזמן רגיש לסביבה שלו, לעולם ולאנשים.

רמז , מגלה המאור ושמש, נמצא במילה מצוה:

מ-מקביל ב"את בש" (א מקביל לת- ב מקביל לש….) לאות י

צ מקביל לאות ה

נמצא שהמילה מצוה מקבילה לשם ה' כששתי האותיות הראשונות (מצ) מקבילות לשתי האותיות הראשונות של שם ה' ושתי האחרונות הן זהות.מ-צ-ו-ה  //    י-ה-ו-ה

אם כן, המושג מצוה, שהיה יכול להיות קשר בין האדם לה' בלבד, מסתבר כחיוב להיות קשור לכל העולם.

שם ה' בעצמו מורכב מ- יה : הקשר האנכי עם הבורא ו- וה: הקשר האופקי עם העולם. בדיוק כמו המצוה.

 

האדמו"ר בחסידות

מכאן, מסביר המאור ושמש את החשיבות בחסידות, להתכנס אצל הרבי (הצדיק) מדי פעם. שם, כל אחד מרגיש את המימד של הציבוריות, הענווה והאיזון בעבודת ה'.

תפקיד הצדיק הוא לאו דווקא לתת שיעורי תורה מופלגים, אלא להיות דמות מחברת שדואגת לכל אחד. מלא ענווה ואמפתיה כלפי כל חסיד. תפקיד הצדיק הוא לחבר בין כל החסידים.

נראה לי שמה שהחסידים הראשונים (ובניהם המאור ושמש) רצו לחדש, דומה למה שהרב קוק הסביר לגבי הנפש הפרטית והנפש הכללית שמתגלה במיוחד בארץ ישראל. החסידים, התחילו ליישם את עניין ההתכללות בעירם בחו"ל אבל ההתכללות האמיתית היא בארץ ישראל.

 

לשכנו תדרשו ובאת שמה

כל מקום מקבל רושם ממה שהאנשים עשו בו במשך הזמן. במקום הזה חלה אווירה מיוחדת שנוצרה בעקבות מה שהאנשים עשו במקום הזה לאורך שנים. המו"ש מסביר שאכן יש קדושה במקומות הקדושים. בהר הבית, בכותל המערבי, בירושלים, והקדושה לעולם קיימת.

 

משה קיבל תורה מסיני

הר סיני הוא ההר הקטן ביותר. כדי לקבל התורה יש להיות בענווה.

מהענווה אפשר לקבל התורה.

משה קיבל את התורה מכוח השפלות של הר סיני.

 

נביא שקר

המו"ש עושה הקבלה בין הנביא שקר לבין אנשים בדורו שמתיימרים להיות "צדיקים" ולמשוך אחריהם קהלי חסידים. הם עושים, כביכול כמה ניסים ובזכות הניסים האלה בונים חצרות של חסידים.

המו"ש מזהיר מפני הזייוף הזה. הוא קורא לחסידים לבדוק את מי הם מעריצים! חשוב שיהצדיק יהיה "מוכר", בהתנהגות ראויה לאורך זמן, ולא להיסחף אחר השמועות והניסים.

מכאן, ניתן להבין שהוא מפרש את הוראות התורה שלא להאמין בנביא שקר, אפילו אם הנביא ההוא אומר לאנשיו שהוא נביא ה' ,ולא אומר להם "אני בא כדי להסית אותכם מדרך התורה" אלא להיפך, נביא השקר יגיד תמיד שהוא ממשיך את מסורת ישראל . לכן, הקושי בהבחנת נביא השקר גדול ומאוד ומוטל על כתפי כל יהודי!!

את מי להאמין, את מי לשמוע? מה היא עבודת ה' ומה היא עבודה זרה? זה לא פשוט כשכולם מדברים בשם התורה והאלוהים! זה מבחן אמיתי שאנו, בדורנו , מעצים כי יש הרבה רבנים מכל המגזרים שנותנים הוראות הפוכות בשם אותה התורה! האחריות היא אך ורק על היהודי עצמו ואין לו לגלגל את האחריות על רב זה או אחר!!.

 

אין מזל לישראל

המזל של ישראל הוא האין!

 

ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת..

הרי אנו יודעים ששבעת ימים יש לאכול מצות! המו"ש דורש הפסוק הזה כך:

ששת ימים= ששת אלפים שנות העולם הזה.

תאכל מצות= יש לצמצם את עצמנו ולהילחם נגד היצר הרע. "מצות" מלשון מלחמה. כמו "ריב ומצה" (ישעיהו נח-ד)

ביום השביעי= באלף השביעי, יבוטל היצר הרע ולא נצטרך לשום מלחמה אפילו לא נגד היצר הרע.

או פירוש אחר:

תאכל מצות= תצטרך להאמין בה'. המצה היא לחם האמונה.

אבל ביום השביעי, הכל יהיה כל כך ברור לכולם כך שלא נצטרך להאמין, תהיה עצרת לה'ץ

 

שדי

השם שדי מורה על צמצום האדם כלפי ה'. בניגוד לשם ה' שהוא התפשטות ההתגלות.

לכן, במזוזה, השם שמופיע בחוץ הוא שדי: כדי להתחיל ביראה. אבל בפנימיות, אחרי שנכנסים ליראה, מגיעים להתגלות האהבה והתפשטות בעבודת ה'. שם ה' מופיע בתוך המזוזה.

 

 

 

 

ראה גז

בע"ה כב אב התשעה
מישל בן שושן

ראה גז

ירושת הארץ על תנאי?
אנו פוגשים שוב את ההבטחה על ירושת הארץ כשהיא תלויה בקיום המצוות. בפרשה הקודמת כבר ביררנו הנושא ונביא כאן המסכנות:
1. הארץ ניתנה לעם ישראל ללא תנאי. זו "שבועה" והבטחה שאי אפשר לפסול.
2. השהות בארץ תלויה בסף מסויים של צדקות (שמירת מצוות). במקרה והעם יעבור את סף העברות, ה' יכול לגרש (זמנית) את העם לגלות. אבל זה לא משנה את הקשר התמידי עם הארץ .בסוף תקופת הגלות, יתוקנו הדברים שגרמו לגלות ויחזור ישראל לארצו.
3. השבועה (הנתינה ללא תנאים)קיימת במידה ועם ישראל יישאר בגדר "ישראל". וכאן, יכולים המפרשים להכניס את שמירת השבת ואיסור עבודה זרה כמצוות עקרוניות שבלעדיהן, ישראל יוצא מהגדרתו. והוא נהיה "כגוים אשר אני מאביד מפניכם"(כלומר, כן יכולים למצוא תנאים במצב "ללא תנאי" של הסעיף הראשון!!)

ראה
הכל תלוי בראיה של האדם הרואה "ראה" דורשת מהאדם אחריות על "איך הוא מתייחס אל התורה ולמציאות"!!
"התורה יש בה מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא" התלמיד חייב לחדור לכיוון האמת" "זכה, התורה הופכת לסם חיים, לא זכה, סם מוות"!! הכל תלוי בראייה של האדם הלומד התורה!!
כמו שכתוב "מזה ומזה הם כתובים": "כל אחד, כשם שהוא בא לראות, כך הוא רואה ומוצא כתוב בהם"!!!
מכאן, הרב יודע שהוא מציב את תלמידיו בבעיה:" איך יכול התלמיד, האדם, לדעת שהוא "ראה" נכונה את הדברים? הוא מנסה לענות כך:"אם הוא יראה שמתגדל כבוד שמים על ידיו", זה סימן שהוא פירש הדברים נכונה!!
יש בתורה ברכה וקללה!! "ראה" = הזהר!!! כי יש בכל מצווה דרך ברכה ודרך קללה!!
הכל תלוי ב"דרך אשר אנכי מצווה אתכם" כלומר, האדם איננו יכול להיות בטוח שמה שהוא עושה הוא הדבר הנכון. הוא כל הזמן חייב לדאוג האם זה מה שה' דורש ממנו כי ה' דורש שנשמור את המצוות "אשר אנוכי מצווה אתכם" כלומר, בכיוון שה' דורש ולא בכיוון שהאדם עצמו או מי שמלמד אותו רוצה!!
מסכנה: אסור לאדם להיות בטוח שהוא הבין את כוונת הבורא המצווה אותו והוא כל הזמן צריך לחפש מה הוא רצון ה', אפילו כשהוא מקיים מצוות. הוא כל הזמן צריך להיות במצב של "ראייה", להיזהר, להסתכל במציאות ובתורה ולקחת אחריות על פרשנותו כשהוא נשאר בענווה שאולי זו לא הפרשנות הנכונה.

שתי הדרכים להיות דתי
1. הדרך הראשונה, האפשרית, היא "לקבל" ולהאמין במסורה.
2. הדרך השנייה , היא החקירה והדרישה וחיפוש אחרי הטעמים.
יש בראשונה רוגע וביטחון מסויים בדרך "נכונה". זו דרך ,שלפי ה,גלילי זהב" היא רק טובה בהתחלה. אסור להישאר בה כל הזמן. יש להתחיל ולהיות "דתי" בצורה של קבלה ללא חקירה.
המטרה היא הדרך השנייה הפעלת השכל, האחריות, חיפוש הטעמים, החקירה השכלית.
אבל, יש בדרך השנייה סכנה גדולה מאוד כי היא יכולה להוביל לאבדון כשהאדם לא יבין דבר הוא יעזוב אותו. הוא יכול להגיע למצב שהוא יעשה רק את מה שהוא מקבל בשכלו. הוא ישתלט על העולם בשכלו והשכל שלו מחליט הכל. להיפך, הוא צריך כל הזמן להשאיר את הענווה שטוענת שהוא לא יכול לתפוס את כל הטעמים והסיבות.
חטא אכילת עץ טוב ורע הוא החטא של האדם שהולך אך ורק בדרך השנייה: הוא רוצה לאכול, להכיל בתוכו את כל הסיבות וכל הטעמים של הטוב והרע. הוא משתלט על הטוב והרע.
• מסכנה: האדם צריך להתחיל בדרך הראשונה של הקבלה. להיות דתי מקבל ללא עוררין. אמונה ועשייה ללא סייג. אחר כך, בשלב שני, כשהעבודה שלו ויראת השמיים שלו מספיק מבוססים ומאפשרים זאת, הוא צריך להתחיל להפעיל את שכלו ולהתחיל לחקור. אבל בלי לעזוב את הדרך הראשונה!!! הוא חייב להישאר בדיאלקטיקה: נעשה ונשמע!
"יש בחקירה, ברכה וקללה"

מי מדבר בפסוק הראשון?
מי אומר "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה"?
לכתחילה, משה הוא המדבר בכל הספר, בגוף ראשון. אם כן, מה פירוש "אנוכי"? משה איננו יכול להיות מי שנותן ברכה וקללה! הרב מציע פירוש : "אנוכי"= ה' שאמר "אנוכי" בעשרת הדברות.
מסכנה: משה אומר" הנה, ה' שאמר אנוכי ה' אלוהיך, נותן לפניכם היום ברכה וקללה"
תורה שבעל פה
אין התורה שבכתב חשובה אלא עם התורה שבעל פה איתה.
"כפה עליהם הר כגיגית, היה כדי שיסכימו בכפיה על התורה שבעל פה. כי התורה שבכתב, הם קבלו אותה ברצון, ב"נעשה ונשמע" מיד. כולם מסכימים לקבל תורה שבה ה' מדבר והכול , כביכול, ברור.
הבעיה היא לקבל את התורה שבעל פה שהיא קשורה להבנת בני האדם, החכמים, הנביאים, האדם עצמו. זה הרבה יותר קשה לקבל. והיה חייב ה' לכפות קבלת תורה שבעל פה על ידי הר כגיגית.
כשמשה רצה לזרוק את הלוחות, הוא חשב לזרוק רק אחת, את הלוח הימני שכתוב בו מצוות בין אדם למקום. כי הרי הם חטאו בקשר הזה עם העגל. אבל הוא הבין שבלי זה, אין מקום ללוח השני, בצד שמאל, בין אדם לחברו! כי זה תלוי בזה! ואז הוא השליך את שניהם. לכן כתוב "וישלך מידו" וקוראים "מידיו".
הברכה תלויה בשמיעת התורה שבעל פה ולא התורה שבכתב!!

שכר בעולם הזה
יש שכר בעולם הזה במידה ואנו עושים המצוות בשמחה ובאמונה. שכר המצווה עצמה הוא בעולם הבא אבל, על השמחה והאמונה שמלווים המצווה, יש שכר בעולם הזה גם כן

וישבתם בטח
בפסוק "והניח לכם מכל אויבכם מסביבם וישבתם בטח", המשפט האחרון מתיחס לשלום בין היהודים עצמם. "כי גדולה הסכנה מההקוטטות בין היהודים עצמם מסכנת האויבים מבחוץ"!

לשכנו תדרשו ובאת שמה
מצווה "לדרוש" לבוא אל הארץ. יש לעשות מאמצים רבים כדי להשיג, לבנות, ולהתיישב בארץ. אין לחקות באופן פאסיבי שה' ייתן לנו את הארץ אלא יש לדרוש אותה,בין השאר מהגויים שייתנו לנו אותה.

"לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל היישר בעניו"
ה"גלילי זהב" מסביר שהפסוק הזה מורה על שינוי תפיסה בשמירת התורה והמצוות כשמגיעים לארץ. אסור להתנהג בארץ, באותו סדר העדיפויות שהיה לנו בחוץ לארץ.
בחול, כל יהודי מנסה להיות דתי, בזה שהוא דואג להיות בסדר עם האלוהים שציווה אותו המצוות.
אבל זה מצב לא נכון: ה' לא מצווה לאדם הפרטי. הק מצווה לאומה הישראלית כולה . ומתוך שהיהודי שייך לאומה , אז הוא מצווה במצוות. הוא מקיים מצוות כדי שהאומה כולה תהנה. לא כדי להיות בסדר עם האלוהים שלו.
בחוץ לארץ, כל יהודי מנסה להיות "איש כל הישר בעיניו" אבל כשנכנסים לארץ, חוזרים למצב הנכון: יש לדאוג לאומה כולה. יש לפעול עבור האומה כולה. הפרט הופך להיות חלק מהכלל. וכן היחס שלו למצוות ולה'!!
מסכנה:
• מצוות עשה "לדרוש" לבוא לארץ
• מצוות לא תעשה :אין להמשיך לחיות את היהדות של חו"ל בארץ ישראל

אכילת בשר
לדעת ה"גלילי זהב", אין לו הסבר הגיוני למה התורה מתירה לאכול בשר. הרי זה צער בעל חי! הסיבה היחידה שמצא, נמצאת אצל המקובלים שטוענים שיש להעלות את ניצוצי הקדושה שיש בעולם החי אל עולם המדבר. וגם אצל אלה שטוענים שיש גלגול נשמות בבהמות שיש להעלותם אל הקדושה באכילת הבשר הזה.
אבל, הרב מסתייג ואומר שאכילת הבשר, אם כן, תלויה בכשרות ..של האוכל את הבשר! הוא חייב להיות צדיק וירא שמים, כדי להצדיק את ,העלאת הבשר של הבהמה אל עולם האדם. "עם הארץ אסור לאכול בשר" רק אנשים מאוד צדיקים יכולים אולי לטעון שאכילת הבשר מעלה את הבשר לרמה גבוה יותר. אדם לא מוסרי, רק יגרום ירידה לבשר הזה!
וכל זה מותר רק לגבי הבשר אבל לגבי הדם שהוא נפש הבהמה, אין לאכול אותו.

לא תתגודדו
יש שני פירושים למילה הזאת
1. אל תעשו אגודות אגודות, כלומר, אין לעשות מפלגות שגורמות לשנאת היהודי השונה, בעם ישרא.
2. אין לחתוך את הבשר של גופנו כדי לעשות סימנים בלתי הפיכים.
הרב מקשר את המצווה הזאת למה שקודם ולמה שמאחורי המצווה.
• לפני המצווה כתוב:"בנים אתם לה' אלוהיכם": כלומר, כולכם בנים לאב אחד ואין לכם להתפלג בשנאה.
• אחר המצווה כתוב" לא תשימו קרחה בין עיניכם למת" שהוא איסור לחתוך ממש את הבשר
משני הכיוונים האלה, אנו מוצאים קשר לאחד משני הפירושים של "לא תתגודדו".
והרב מוצא אפילו קשר בין שני הפירושים עצמם: האגודה והמפלגה שבאה לגרום שנאה בין חלקי העם, כאילו חותכת בבשר החי של העם

יעקב ועשיו
עשיו היה אמור להיות אחראי על הספקת הפרנסה, וצורכי עולם הזה. יעקב היה אמור להכניס תוכן , טעם ורוחניות. שניהם היו אמורים להשלים אחד את השני.
לכן, יצחק בחר לתת לעשיו את הברכות של עולם הזה וליעקב את הברכות של עולם הבא.
וכן הברכות לזבולון ויששכר מקדימים זבולון שהוא אחראי על הפרנסה יותר מיששכר שאחראי על הרוחניות. כי אם אין קמח אין תורה ויש להקדים הקמח לתורה בסדר הכרונולוגי.
רבקה הבחינה בזה שעשיו סירב לעשות תפקידו וגרמה שיעקב יקבל הברכות של שניהם כדי שהיוכל לפרנס את עצמו. כלומר, שיעקב יהיה אחראי על שני התפקידים .

עשר תעשר
הרב מציע הרבה פירושים לכפילות הביטוי.
1. יעקב אחראי על עולם הזה ועולם הבא. אבל אם יעקב לא יקיים את חלקו בעולם הבא, אז בא עשיו ולוקח את חלקו בעולם הזה! אם היהודי , למשל איננו מוסרי, אז יש קטגוריה של אומות העולם כלפיו! לכן, אם יעקב רוצה להתעשר, עליו להיות מוסרי ולתת צדקה, תרומות . עשר , כדי שתתעשר.
2. "אם השמאל ואמינה ואם הימין ואשמאילה" אומר אברהם ללוט. רמז לפסוק שלנו:
• עשר עם נקודה שמאלית בשין= לתרום מעשר
• עשר עם נקודה ימנית בשין= להיות עשיר
• אם אתה רוצה להתעשר, ולא לתת צדקה ומעשר, אז ה' יביא אותך למצב שאתה תרוויח רק עשירית
• אם אתה נותן מעשר, אז אתה תתעשר
3. "מה שכבר מעושר , תעשר" כלומר, הרי מה שיש לך בידך, הוא שייך לה'. אתה לא נותן אלה ממה שנתנו לך מהשמים. לכן, אתה נותן בעצם דבר שכבר ניתן לך בהשאלה עד שתיתן אותו לעני או לכהן או ללוי. "עשר מה כבר מעושר מהשמים.
4. "נתון תיתן"= נתון, כדי שתוכל לתת עוד. "פתוח תפתח" תפתח את ידך לעני כדי שיהיה לך הרבה יותר ותוכל לפתוח ידך עוד יותר לעניים אחרים. וכן "הענק תעניק" וכן "עשר תעשר" תן מעשר כדי שתוכל להתעשר בעצמך.
5. יש אנשים שנותנים צדקה כי נכמרו רחמיהם על העני והם נותנים רק כדי להשתיק את הכאב שיש להם בלב. ויש אנשים שיתנו כי זו מצווה. "עשר תעשר" פונה לשתי הכוונות ביחד!!

ראה אה

בע"ה כד אב התשע"א

מישל בן שושן

 

ראה אה

אור החיים הקדוש

"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה"

 

 

"ראה אנוכי" = הסתכל עלי!

לפי הא"ה,משה ,הוא זה שמדבר! ואומר "אנוכי"!!

כדי להוכיח את ישראל ולעזור לכל אחד לבחור בדרך הברכה ולא בדרך הקללה,להיות מוכן לוותר על תענוגות עולם הזה כדי לזכות באושר יותר עמוק, בעולמות העליונים, חייב המוכיח להיות בעל שתי תכונות:

  1. הוא כבר חווה את כל תענוגות עולם הזה. ויכול להמליץ לאחרים להיות מוכנים לעזוב אותם.
  2. כדאי שהוא ידע על מה הוא מדבר כשהוא יבטיח על שכר בעולם הבא!

רק למשה יש את שתי התכונות האלה: הוא היה נסיך מצרים, היו לו כסף, כוח, כל התענוגות האפשריות בעולם  . הוא גם היחיד שחווה את מה שנמצא "מאחורי הפרגוד" וכשהוא מדבר על עולם עליון או עולם הבא , אפשר להאמין לו יותר מכל אדם אחר.

לכן, מול הבחירה בין דרך הברכה ודרך הקללה, משה מציע את עצמו כדוגמא אישית.

הרבה יותר קל לשמוע למי שממליץ על הספקת עישון כשיודעים שהוא בעצמו עישן!

הרבה יותר קל להאמין למי שחווה את מה שמבטיחים לנו מאשר להאמין למי שלא חיווה זאת אף פעם!

  • לכן גם הפועל הראשון במשפט הוא בלשון יחיד "ראה" וההמשך בלשון רבים "לפניכם". כי מה שנמצא "לפני" כולם, שווה, אבל האמונה האישית במשה דורשת יחס אישי :"ראה" לכל יחיד.

 

"היום"

רק היום, אחרי שה"עם" מבוגר בארבעים שנה, ניתן לתת לו את סודות האמונה כי "אין אדם עומר על דעת רבו עד ארבעים שנה"(ע"ז ה:)

 

"ברכה וקללה"

הברכה והקללה כלולים ביחד עם וו החיבור בחטיבה אחת! כל הבריאה היא כלולה בדברים טובים ורעים. אין לאדם את היכולת לדעת אם מה שהוא חווה הוא טוב עבורו או רע ! האם זו ברכה או קללה? יש "ברכות" שמתגלות כ"קללות" ולהיפך!  "נותן לפניכם…ברכה וקללה": המתנה כוללת בתוכה גם קללה! איזו מתנה זו??. אכן כל דבר בבריאה יכול להוות ברכה או קללה. הכל בידי התנהגות האדם, כפי שיסביר הפסוק השני:

 

(כז) אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם:

(כח) וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם: ס

 

 

רק בפסוק הזה, לפי הא"ה, משה עושה הבדל בין הברכה והקללה! רק בפסוק יש כלים לבחון מה היא ברכה באמת ומה היא קללה באמת. בפסוק הקודם, הם היו מעורבבים כי לא היו עדיין כלים להבחין בהם. הפסוק הזה מגדיר את הברכה והקללה: הם דרכי חיים!! דרך הברכה היא שמירת המצוות והקללה היא הדרך ההפוכה.  הברכה והקללה אינן כאן שכר ועונש. הם רק תיאור של דרכים שונות, שבהן מה שקורה הוא, בסופו של דבר, טוב לאדם או רע לאדם. אפילו אם דברים לא נעימים קורים, הם לא בהכרח רעים, הם לא "קללה". לפעמים דברים טובים הם קללה ודברים טובים הם ברכה. (אבל בדרך כלל , ברוב המקרים, הטוב קשור לברכה והרע לקללה) .

 

"כל המקום אשר תדרוך כף רגליכם בו לכם יהיה"

 

 

גם "מתנת" ארץ ישראל יכולה לכלול בתוכה ברכה וקללה!! לפי התנהגות האדם בה, לפי זכות האדם!!

 

 

 

                                              "את הברכה אשר תשמעו אל מצוות…"

 

"אשר תשמעו":

יש ברכה בשמירת המצוות, אבל יש ברכה נוספת, ב:שמיעת המצוות, בלימוד התורה. יש תענוג וברכה היוצאים מעצם הלימוד וה"שמיעה"! יש בקולות היוצאים מלימוד התורה מימד סמוי, עמוק מאוד שמשמח ומביא ברכה.

 

"שמור ושמעת את כל הדברים האלה אשר אנכי מצוך, למען ייטב לך …"(יב-כח)

 

"שמור ושמעת"

  • ולא כתוב "שמע ושמרת"! בדרך כלל השמיעה באה תמיד לפני השמירה, (ראה קובץ:"נשמע ונעשה"). כי הטובה האמורה כאן היא על השמיעה! (בדומה למה שהרב כבר אמר בפירוש לעיל).ואפילו אם אתה יודע הכל, ושמרת את הכל, יש מצווה לשמוע שוב אותם הדברים כי יש בהם כדי ללמד אותך עוד ועוד.
  • ה' מצווה שני דברים: לשמור את כל מה שכבר נאמר עד כה, וזה "שמור". אבל הוא מצווה גם כן לשמוע את כל התקנות והסייגים שיעשו החכמים בכל הדורות. כלומר, "שמור מה שהיה עד כה ותהיה מוכן לשמוע עוד"!
  • מי שעובר עבירה, שכלו מטמטם. והוא אינו יכול לבין את הכוונות העמוקות. לכן, אם אתה "שומר", כלומר נזהר לעבור עבירות, אז יישארו אצלך שערי ההבנה וההארה פתוחים כדי לשמוע, להבין!
  • האם מותר ללמוד ממי שאינו שומר מצוות?? הרב מאוד מאריך בסוגיה הזאת ומכריע: אסור ללמוד ממי שאינו שומר מצוות. "רק ממי ששומר, ניתן לשמוע". אבל לחוק הזה יש יוצאים מהכלל , כמו רבי מאיר שלמד מאלישע בן אבוייה. רבי מאיר היה מספיק גדול כדי לברר בתוך הרימון את התוך ולזרוק את הקליפה!

 

"כי יכרית ה' א' את הגויים..ורשת אותם וישבת בארצם"(יב-כט)

 

על המצוות הרבות של השמדת  כל הכלים ששמשו לעבודה זרה, הרב מעלה שתי שאלות שיכולים לשאול:

  1. אם העבודה זרה הזאת "אינה חשובה" ואין בה ממש, למה התורה נותן לה כל כך חשיבות ומחייבת אותנו בכל כך מצוות לגביהן?? למה ה' "מתקנא" בה? אולי ה' הכרית את הגויים האלה, לא בגלל שעבדו ע"ז , אלה בגלל שלא עבדו ע"ז אליו דווקא ועבדו כלפי אלוהים אחרים!!
  2. אם העבודה הזאת היא "חשובה" , כלומר, יש בה כוח כל שהוא , יש בה ממש, אז למה שלא נעבוד עבודה זו כלפי ה' בעצמו!! אם היא נקראת "עבודה" בו "נעבוד" בה את ה' עצמו!!

שני הרעיונות האלה פסולים מעיקרם! העבודות האלו רעות מטבען כי הם מקלקלות את האדם עצמו! והם מסיטים אותו מדרכי ה'! וה' איננו "זקוק" לשום "עבודה" , הוא איינו מקנא במי שעובד עבודה זו , אלה הוא אוסר על ישראל לקלקל את עצמם בעבודות אלו . "עבודה ה'" איננה עבודה במובן של "ריצוי אלוהות" אלה דרך חיים אמיתית עבור האדם.

נראה לי , שבתי המקדש נחרבו בגלל טעות זו: ישראל "עבדו" את ה' כאילו זו "עבודה" לאלוהים, כמו שהגויים "עובדים" לאלוהיהם. עצם החשיבה הזאת היא "עבודה זרה". וכמובן, ניתן לעבוד עבודה זרה בעשיית המצוות עצמן אם חושבים , בטעות, שה' "זקוק" לעבודה זו כדי להתפייס או להירגע או לתת לנו שכר כל שהוא!!

(ראה פירושו של ה"מי השילוח" על עניין זה בפירושו על "לא תעשה לך פסל"-עם מצוות עשה-"וכל תמונה" אילו מצוות עשה"!!!)

 

"כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום ונתן אליך אות או מופת"(יג-ב)

 

למה התורה קוראת לנביא השקר הזה "נביא"?? כי הוא באמת נביא אמת. הוא היה "כשר" עד עכשיו. ולמרות זאת, יש להיזהר מכל דבר , אפילו מנביא אמת! אם הוא יתחיל "להשתגע" ולצוות לעבוד עבודה זרה, האחריות היא עלינו!יש להרוג אותו! אין לנו לסמוך על היותו "נביא", כדי לשמוע לכל דבר שיוצא מפיו!!!.

(זה מזכיר את הפירוש של ה"מי השילוח" על חטא אדם הראשון: הוא טען שהאישה היא כמו רב גדול שה' שלח על ידו. האישה אמורה להגיד את דבר ה'! זה נכון, אבל האחריות הסופית היא על המבצע! ואפילו רב גדול בישראל אומר דבר שאיננו חוקי בעליל, ובמיוחד בנושא עבודה זרה, האחריות היא על השומע והבחין ולהחליט בעצמו!!)

"חולם חלום":

אדם שחלם חלום שפטרונו הוא שיש לעבוד עבודה זרה, אסור לו לספר לאחרים! אפילו אם החלום אמיתי!

"אחרי ה' אלוהיכם תלכו ואותו תיראו ואת מצוותיו תשמורו ובקולו תשמעו ואותו תעבודו ובו תדבקון"(יג-ה)

 

יש בפסוק הזה שישה פעלים שמתארים את עבודת ה'. הפסוק הזה נמצא באמצע מצוות "נביא השקר" כדי ללמד אותנו מה היא עבודת ה' ומה היא עבודה זרה! כי הרי אנחנו אלה שצריכים להבחין ולא לתת לנביא זה או אחר להחליט עבורנו מה היא עבודה זרה ומה היא עבודת ה'!!! לכן, מיקומו ותוכנו של פסוק זה מאוד חשובים. ששת הפועלים מפורטים באריכות ונעשית הקבלה בינם לבין הרבה נושאים חשובים. (יש במקומות אחרים הקבלה למשל בין 6 הפעלים האלה וחגי תשרי). כאן, הרב עושה הקבלה עם שישה סדרי המשנה.

 

המשמעות שישה סדרי המשנה
אחרי ה' תלכו היא קבלת עול מלכות שמיים. כמו שנאמר לחבר "אני הולך איתך בעניין הזה"! היא הסכמה כללית. זרעים: היא מראה את הדרך המעשי של ההתנהגות כלפי עולם על פי מידות ה' , דאגה לעני….
אותו תיראו רק אותו תיראו, יש בלעדיות ליראה. אין לפחד או לכבד כל עבודה זרה אחרת. אין לחשוב, אני יראה את ה' אבל מי יודע אם יש אמת גם בעבודות אחרות, אולי כדאי ליראות גם מפניהן! מועד: המילה "אותו" כוללת את המילה "אות" שהם המועדים "אות היא ביני ובין בנ"י"
מצוותיו תשמרו אין לקיים שום דבר שמקורו בעבודה זרה. אפילו אם אנו לא מסכימים ליראה אותם, נוכל אולי להגיד, "אולי המעשה הזה עוזר, למה לא לנסות .." יש בלעדיות גם בעולם המעשים! נשים:
בקולו תשמעו יש בלעדיות בלימוד והעמקת תורת ה'. אין לשמוע, להשמיע ולהפיץ אמרות של עבודה זרה. יש ב"קול" התורה סגולה מיוחדת , עומק, הד, שפועל באדם לטובה וה"קולות" האחרים פועלים בכיוון השני! נזיקים: יש לשמוע לקול השופטים
אותו תעבודו אסור לעשות פעולת עבודה זרה, אפילו ללא כוונת עבודה זרה . יש בלעדיות במעשים קדשים: שכולם דיני עבודות המקדש
בו תדבקון יש להידבק בתלמידי חכמים ואסור להידבק לעובדי עבודה זרה. טהרות: רק על ידי הטהרה ניתן להידבק בשכינה

 

"..המוציא אתכם מארץ מצרים .." (יג-ו)

 

מה הקשר בין המתת חולם חלום או נביא שקר או מסית לבין יציאת מצריים?

היציאה ממצרים היא היכולת להבחין בין עבודה זרה לבין עבודת ה'! אם אנו נשענים על מה שאומר לנו אדם זה או אחר, גדול ככל שיהיה, אז זה סימן שאנו עדיין לא יצאנו ממצרים! כי המצטט לכל דבר שאומרים לו בלי לקחת אחריות על מעשיו ובלי להתבונן האם זה נכון או לא, הוא נקרא "עבד"!! ה' הוציא אותנו ממצרים כדי שיהיו לנו "עיניים פקוחות"!!

 

"כי יסיתך אחיך בן אמך או בנך או בתך או אשת חקך או רעך אשר כנפשך בסתר לאמור נעבדה אלוהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבותך (יג-ז)"

 

למה הכתוב מפרט את כל המסיתים האפשריים שיכולים להסית את האדם מבוראו? הרב  מסביר שהמסית העיקרי הוא האדם עצמו. או "היצר הרע שלו" ויש כמה צורות ליצר הרע הזה. כל צורה מתוארת כמסית אחר אפשרי:

 

אחיך בן אמך לפעמים הנטייה הרעה באה לאדם מהלידה! יש בו נטייה זו מטבעו, בתורשה! או עוון אבות שמתגלגלים לבנים! וזה "אחיך" כאילו זה "נאחה" עמו מהלידה
בנך או בתך עשיית עבירה גוררת עבירה . העבירה עצמה מולידה יצר הרע לעשות עוד! והיצר הרע הזה נולד על ידי מעשה האדם עצמו, כאילו הוא הוליד בן או בת!
אשת חקך לפעמים, האדם "קונה" התנהגות רעה . והיא נהיית כמו אשתו. לכתחילה היא זרה לו אבל אחרי הקניין היא נהיית כבשרו!
רעך אשר כנפשך ההתנהגות הרעה יכולה להפוך לטבע שני באדם  כמו שרע הופך לידיד נפש ממש.

 

"לך ונעבדה"

היצר הרע איננו אומר "לך עשה" אלה הוא שותף מלה בעשייה , כמו החבר הטוב שמוכן להסתכן יחד אתי כדי לנסות משהו חדש.

 

"כי תשמע באחת עריך אשר ה' א' נותן לך לשבת שם לאמור"(יג-יג)

 

מכאן: יש מצווה לשבת בארץ ישראל! "לשבת שם לאמור" כתוב! כאילו אמר "לאמור: לשבת שם !"

 

 

יצאו אנשים בני בלייעל לאמור

 

אם התורה קוראת למי שהוא בכינוי "איש" או אנשים", זה תמיד כי הם גדולים וחשובים. אז למה לקרוא לאנשים בלייעל "אנשים"?? אלה שהתורה מזהירה אותנו מהסתת אנשים חשובים דווקא. אנשים שלכאורה יש לשמוע בקולם ! ודווקא באלה , יש חובה לא לשמוע אליהם כשהם יסיתו אותנו לעבוד עבודה זרה!!

 

 

ולא ידבק מאומה מן החרם למען ישוב חרון אפו ונתן לך רחמים ורחמך והרבך כאשר נשבע לאבותך (יג-יח)

 

למה יש הבטחה שה' ירחם עלינו אחרי שנהרוג את כל אנשי עיר הנידחת ? כי הריגת אנשים היא מסוכנת עבור האדם, זה משחית את מידותיו. הוא הופך להיות אכזר! ה' מבטיח שאחרי שנקיים את מצוות ה', אפילו אלה שנראות אכזריות מאוד ומשחיתות, כמו שריפת עיר הנידחת והריגת כל החוטאים, ה' מבטיח שהוא יכניס בנו רחמים ולא נהפוך לאכזרים! "ורחמך" פירושו, שה' יכניס בנו רחמים כדי לאזן את האכזריות שהייתה יכולה להיאחז בנו!

 

וכן , תוצאה לא רצויה אחרת יכולה היתה להיגרם מהשמדת עיר הנידחת: מיעוט יושבי ארץ ישראל! הורגים ביהודים! ממעטים באוכלוסין! לכן, יש הבטחה שה' ירבה את העם כל שלא נרגיש במיעוט הזה, להיפך: "והרבך".

 

 

 

רק אם שמוע תשמע בקול ה' א' לשמור לעשות את כל המצוות אשר אנכי מצווך היום (טו-ה)

 

לשמור= מצוות לא תעשה

לעשות= מצוות עשה

יש דברים שאינם תלויים בזכות אלא תלויים במזל (חיי,בני, ומזוני..). ובכל זאת, עם שמירת המצוות בשלמותן, אז ניתן להתגבר על המזל ולזכות בדברים האלה על פי הזכות האישית! "על ידי שלמות התורה והמצוות יכולים לשלוט על המזל"

 

 

כי יהיה בך אביון…(טו-ז)

 

העשיר צריך לדעת שהעושר שלו רק "מופקד" אצלו על ידי ה'. לכן, עליו לתת מכספו לעניים. הכסף הזה שייך גם לעניים ועליו "להחזיר" אותו אליהם!

 

"אביון" הוא , בדרך הרמז, המשיח! העני הרוכב על החמור! וכתוב "בך אביון", כלומר, בגללך הוא עדיין לא בא!! והוא מתאווה מאוד לבוא! אנחנו אלה שמונעים את ביאתו! (אביון- מלשון אבה- אווה)

 

 

 

כי פתוח תפתח את ידך לו…(טו-ח)

 

למה כתוב פעמיים "פתח"?

  • יש אנשים שיש להם לבות אטומים וצריך להגיד להם פעמיים לפתוח כי קשה להם לפתוח!
  • על ידי שאתה פותח לעני את היד, ה' יפתח את השפע כלפיך. אם ה' רואה שאתה נותן לעני, אתה כלי טוב להעביר לעניים כסף, והוא ימשיך להשתמש בך כמעביר כספים לעניים וייתן לך עוד הרבה כסף!!

 

 

ראה מי

בע"ה כה אב התשע"ג

מישל בן שושן

 

ראה מי

 

נותן ברכה וקללה

למה לכלול אותם בחבילה אחת? ולמה לכתוב "ברכה וקללה" ושוב לחזור "את הברכה…והקללה.." היה יכול לכתוב: "אני נותן לכם ברכה אם תשמעו וקללה אם לא תשמעו.."!

יש לימוד חשוב בהקדמה הזאת: ה' נותן ברכה וקללה כחבילה אחת! שניהם מתנה אלוהית! גם הקללה היא מתנה! בכל דבר יש ברכה וקללה! תלוי איך האדם יוכל להוציא מכל דבר ברכה או מכל דבר קללה!

כמו שאומר הרמ"י:"הכל מה'"!

  • ישנם אנשים שחושבים שהאלוהים הוא "האל הטוב". כל דבר טוב בא מהאלוהים. ואם יש רע בעולם, אז

אין אלוהים! או שיש אלוהים אחרים שנקרא שטן או דבר אחר. זה קיים בנצרות. אבל לעניות דעתי גם אצל היהודים הטובים רעיון זה קיים בתת מודע. הרבה יהודים "לא מאמינים באלוהים" כי הם רואים שיש רע בעולם.

לכן, הלימוד של הרמ"י כאן חשוב מאוד: הכל בא מה'! גם מה שנראה לאדם טוב וגם מה שנראה לאדם רע.

אין לחשוב שהרע הוא טוב. יש לקבל הטוב כטוב ואת הרע כרע. יש אפילו ברכות שונות בשביל הטוב ובשביל הרע. אבל אנו מאמינים באלוהים אחד שממנו בא הכל.

  • ישנם אנשים, להיפך, שחושבים על האלוהים רק כשקורא דבר רע. אבל כשקורה דבר טוב, הם זוקפים

זאת לעצמם :"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה".

  • הרמ"י מזהיר: בשני המצבים יש לקבל את הצד השני: מה' בא הכל!

ולפעמים, ה' אפילו מלביש את הטוב בלבוש רע! והעבודה שמתבקשת מהאדם היא להוציא הטוב מהרע!

 

כי אם אל המקום אשר יבחר..

הגמרא לומדת מכאן שיש להתפלל לכיוון קודש הקדשים.

הרמ"י לומד מההלכה הזאת שיש לעשות בירור לפני שמתפללים: האם נושא התפילה יכול להיות מתאים לרצון ה'? אם אדם יתפלל שכל העולם יחרב, לא מספיק שהוא רציני ושהוא יתפלל בכוונה. הוא גם צריך לחשוב לפני כן האם בקשתו עולה בקנה אחד עם רצון ה'!

כלומר, התפילה היא לא הבעת משאלות אלא "פנייה אל רצון ה'" יש בתפילה צורך ראשוני להרגיש "מול פני ה'". יש כאן שני רצונות שנפגשים. ורק אחרי שהאדם מרגיש שהוא "פונה אל ה' , שהוא ניצב מולו ", אז התפילה יכולה להתקבל. כשההלכה מבקשת מהאדם לפנות, פיזית לכיוון מזרח למשל, היא בעצם דורשת ממנו לעשות את המהלך הנפשי הזה. לא לשה' נמצא רק בקודש הקודשים אלא האדם חייב להתייצב "מול..".

זה יכול להיות מובן בפשטות על ידי אותו העניין בין שני אנשים: אם אדם זועק בקשה סתמית, זה שונה מאשר אם הוא יימצא מול אדם אחר שיכול לעזור לו. הוא רואה את פניו, הוא פונה אליו . הוא יכול לחשוב על האפשרויות הממשיות למלא את בקשתו, הוא לא יבקש דבר בלתי אפשרי. "הפנייה אל מול.." שונה לגמרי ממשאלה סתמית.

דרל אגב, הרב קוק בפירושו על הגמרא הזאת, מסביר שכל ה"שבח" (מזמורי תהילים, ותיאורים של האלוהים) מקדימים את ה"בקשות" (החלק בעמידה שמוקדש לבקשות האדם) כדי שהבקשות תהיינה אמיתיות: אני יודע שאני מתפלל אל ה' שהוא יכול למלא את משאלותי. רק אז , יש סיכוי לבקשותי להתמלא כי אני אבקש ברצינות, מול ה'.

 

כי ירחיב ה' את גבולך..בכל אוות נפשך תאכל בשר

מה הקשר בין הרחבת הגבולות ובין אכילת הבשר?

אכילת בשר= התפשטות האדם. ההנאות והיוזמות של האדם.

גבול= החוקים (החברתיים, הדתיים, המוסריים…) שמצמצמים את פעילות האדם.

למה יש גבולות? ה' איננו קשור במהותו לגבולות. ה' הוא לא מוגבל ואין לצידו שום הגבלות. רק מצד האדם, כל עוד הוא עדיין לא בשל, בוגר, הוא זקוק להרבה גבולות. כי האדם הוא מוגבל מטבעו.

דרך אגב מכאן אפשר להבין למה קוראים את שם ה' רק בלשון אדנות ולא בלשון ה' ככתבו:

שם ה' בארבע אותיות מתאר את מהותו של ה'. מצידו, אין גבולות בכלל.

שם אדנות, מתאר איך האדם משיג את הבורא: רק מתוך גבולות! הרי אין האדון אדון במהותו אלא מתוך זה שיש לו עבד! רק מצד העבד הוא אדון! כמו שאסור לבן לקרוא לאביו בשמו הפרטי אלא בשם "אבא".

לכן, אין אנו יכולים להשיג את ה' במהותו האין סופית. אנו משיגים אותו רק דרך האין סופיות שלנו. לכן רשאים לקרוא לו רק בשם אדנות.

הגבולות של ההלכה, של המוסר, נמצאות רק בגלל שהאדם איננו מסוגל בלעדיהם.

אבל ככל שהאדם יעלה במדרגות, בבגרות, באחריות, אז הוא יצטרך "פחות" גבולות!

כמו שלילד קטן נאסור לא חציית הכביש עד גיל מסויים. האיסור הזה איננו מהותי, הוא רק בא לצורך זמני שתלוי בילדות הילד. אבל מהרגע שהוא מתבגר, האיסור נופל או "מתרחב" , נתיר לו לחצות הכביש בזהירות אבל נאסור לו לרכוב על אופניים בכביש סוער..וכן הלאה, נרחיב את הגבולות ככל שיתבגר יותר.

בשום פנים, אסור לאדם לצאת מהגבולות

אבל יש מצב שהגבולות יתרחבו מאליהן ! מאת ה' עצמו! "כי ירחיב ה' אלוהיך את גבולך"

הרמ"י מפרש: לא מדובר, אף פעם ביציאה מהגבול! רק כשהגבולות נרחבות אז ניתן להתפשט יותר בתוך הגבולות! זה בהחלט יכול לקרוא רק בארץ ישראל! רק שם יש מצב יש הרחבת גבולות!

"כאשר יתרבה בו כוח העבודה והיראה אז מותר להתפשט יותר מעבודתו" "עד שיסתלקו ויסירו הגבולין מאתך עד שתוכל גם לאכול בשר ולא תצא חוץ לגבולך" \

כי אכילת בשר יכולה להיות מסוכנת לאדם "קטן".

ראה שם

20-08-09

מישל בן שושן

ראה שם

 

 

ראה אנוכי נותן לפניכם היום:

שבת היא פתח לתשובה:  (פה)

אותן אותיות שבת-תשובה!

הקדושה של השבת היא המרחק שנתן לאדם בינו לבין עולמו:

  • מרחק בינו לבין מלאכתו, שהוא לא יפול באשליה שהוא חי בשביל העבודה.
  • בינו לבין הזמן: הוא לא עבד הזמן, הזמן הוא כלי בלבד
  • בינו לביןשאר בני האדם.
  • בינו ובן הבורא עצמו.

לא השבת היא שעושה זאת אלה רק הקדושה שבה:

איך אדם "מקדש" את השבת? כשהוא לוקח מרחק. כשהוא נעמד במקום שממנו הוא יכול להסתכל על עצמו ועל עבדות המציאות היום יומית.

משם, מהעמדה הזאת, האדם "חוזר בתשובה" זאת אורמת, הוא חוזר ושואל את עצמו על משמעות חייו ורצף הזמן. הוא מעמיד הכול בשאלה. זו "חזרה לשאלה".

 

מהנקודה המיוחדת הזאת, האדם יכול להתבונן ממש: "ראה" אנוכי נותן לפניכם היום"

כל הבעיה נתונה ביכולת האדם להסתכל על עצמו בקדושה, זאת אומרת ביכולת לשנות כיוון במידת הצורך. להיות מוכן ומזומן לחשוב על חייו כל רגע מחדש. זה ניתן במיוחד בשבת ובזמנים מיוחדים. ועל ה"יום" הזה, הכתוב מדבר כאן.

 

ברכה וקללה:

 

למה אין מפסיקים בקללות?  (פה)  (פח)

אם קוראים בפרשת "כי תבוא" את הברכות, אסור להפסיק באמצע הקללות. למה?

כדי שלא לעשות אותם "קוצים- קוצים"

אם קוראים קללה  לבדה, ללא מכלול הדברים, היא מקבלת חשיבות בפני עצמה. כאילו שברנו כוס זכוכית, ונוגעים בשברי הכוס. זה פוצע, זה מצער, אין בזה תועלת!

הקללות מקבלות משמעותן האמיתית רק כשקוראים אותן בפרספקטיבה מיוחדת.  לבד, אין להן תכלית. צריך להבין שה"רע" אין לו קיום משלו. יש לו הצדקה רק בהקשר לאדם. בהקשר ליחס בין האדם לבורא המשגיח עליו. ה"רע" חיוני לאדם במכלול החיים. לא נקודתית. הברכות והקללות הן שתי פנים של מציאות אחת. והוצאת "קללה" אחת מן המכלול או אפילו הפסקת הקריאה באמצע, יכולה לתת הרגשה כאילו יש בקללה חשיבות ותכלית וזה אסור.

השם משמואל ממשיל זאת לאדם שהגיע עד לפתח ולא נכנס! הוא לוקח את הקללה במגרעות שלה ולא בתכלית שלה, והיא הברכה! הוא עשה את כל הדרך, התייגע מאוד עד שהגיע לפתח. אבל הוא לא נגע בתכלית שהיא הכניסה לתוך הבית, הברכה והאושר של האדם!

לכן כתוב "ברכה וקללה" ביחד. לא ברכה או קללה. שניהם קשורים מאוד. כמו שבאדם היצרים קשורים זה בזה. הטוב ברע . והרע עוזר לטוב וכן להיפך! שניהם עזר כנגד השני!

אמירת הקללות היא דווקא מקור שמחה כי אז מגדירים את הרע, מבחינים בו, מסתכלים עליו , ואז אפשר לטפל בו, להיעזר בו, להפוך אותו לטוב!! לכן התורה כתבה רק את הקללות רק את ה"ארור". ומכאן לומדים שהם אמרו גם אותם משפטים אבל עם "ברוך" במקום "ארור" כי בעצם זה אותו דבר, רק האדם צריך להבחין במה שקורא לו. טובה או רעה. אם האדם מתרחק ממה שקורא לו ומבחין בזה, הוא יוכל לצאת מזה גדול יותר וזו עיקר הברכה!