20-08-09

מישל בן שושן

ראה שם

 

 

ראה אנוכי נותן לפניכם היום:

שבת היא פתח לתשובה:  (פה)

אותן אותיות שבת-תשובה!

הקדושה של השבת היא המרחק שנתן לאדם בינו לבין עולמו:

• מרחק בינו לבין מלאכתו, שהוא לא יפול באשליה שהוא חי בשביל העבודה.
• בינו לבין הזמן: הוא לא עבד הזמן, הזמן הוא כלי בלבד
• בינו לביןשאר בני האדם.
• בינו ובן הבורא עצמו.

לא השבת היא שעושה זאת אלה רק הקדושה שבה:

איך אדם "מקדש" את השבת? כשהוא לוקח מרחק. כשהוא נעמד במקום שממנו הוא יכול להסתכל על עצמו ועל עבדות המציאות היום יומית.

משם, מהעמדה הזאת, האדם "חוזר בתשובה" זאת אורמת, הוא חוזר ושואל את עצמו על משמעות חייו ורצף הזמן. הוא מעמיד הכול בשאלה. זו "חזרה לשאלה".

 

מהנקודה המיוחדת הזאת, האדם יכול להתבונן ממש: "ראה" אנוכי נותן לפניכם היום"

כל הבעיה נתונה ביכולת האדם להסתכל על עצמו בקדושה, זאת אומרת ביכולת לשנות כיוון במידת הצורך. להיות מוכן ומזומן לחשוב על חייו כל רגע מחדש. זה ניתן במיוחד בשבת ובזמנים מיוחדים. ועל ה"יום" הזה, הכתוב מדבר כאן.

 

ברכה וקללה:

 

למה אין מפסיקים בקללות?  (פה)  (פח)

אם קוראים בפרשת "כי תבוא" את הברכות, אסור להפסיק באמצע הקללות. למה?

כדי שלא לעשות אותם "קוצים- קוצים"

אם קוראים קללה  לבדה, ללא מכלול הדברים, היא מקבלת חשיבות בפני עצמה. כאילו שברנו כוס זכוכית, ונוגעים בשברי הכוס. זה פוצע, זה מצער, אין בזה תועלת!

הקללות מקבלות משמעותן האמיתית רק כשקוראים אותן בפרספקטיבה מיוחדת.  לבד, אין להן תכלית. צריך להבין שה"רע" אין לו קיום משלו. יש לו הצדקה רק בהקשר לאדם. בהקשר ליחס בין האדם לבורא המשגיח עליו. ה"רע" חיוני לאדם במכלול החיים. לא נקודתית. הברכות והקללות הן שתי פנים של מציאות אחת. והוצאת "קללה" אחת מן המכלול או אפילו הפסקת הקריאה באמצע, יכולה לתת הרגשה כאילו יש בקללה חשיבות ותכלית וזה אסור.

השם משמואל ממשיל זאת לאדם שהגיע עד לפתח ולא נכנס! הוא לוקח את הקללה במגרעות שלה ולא בתכלית שלה, והיא הברכה! הוא עשה את כל הדרך, התייגע מאוד עד שהגיע לפתח. אבל הוא לא נגע בתכלית שהיא הכניסה לתוך הבית, הברכה והאושר של האדם!

לכן כתוב "ברכה וקללה" ביחד. לא ברכה או קללה. שניהם קשורים מאוד. כמו שבאדם היצרים קשורים זה בזה. הטוב ברע . והרע עוזר לטוב וכן להיפך! שניהם עזר כנגד השני!

אמירת הקללות היא דווקא מקור שמחה כי אז מגדירים את הרע, מבחינים בו, מסתכלים עליו , ואז אפשר לטפל בו, להיעזר בו, להפוך אותו לטוב!! לכן התורה כתבה רק את הקללות רק את ה"ארור". ומכאן לומדים שהם אמרו גם אותם משפטים אבל עם "ברוך" במקום "ארור" כי בעצם זה אותו דבר, רק האדם צריך להבחין במה שקורא לו. טובה או רעה. אם האדם מתרחק ממה שקורא לו ומבחין בזה, הוא יוכל לצאת מזה גדול יותר וזו עיקר הברכה!