שופטים פי2

בע"ה ג סיוון התשע"ח

מישל בן שושן

https://divretorah.com/

 

שופטים פי2

 

  • העגלה הערופה

מתוך שני שיעורים של הרב יונתן גרוסמן והרב אמנון בזק

 

אדם נרצח. הוא נמצא בשדה. ולא מצליחים לדעת מי רצח אותו. לכאורה, "סוגרים את התיק"! אבל התורה נוקטת בעמדה הפוכה: לא עוברים לסדר היום. נעיין בכמה פרטים של הטקס:

  • עגלה

לוקחים עגלה (פרה צעירה) שלא שימשה עד כה בשום עבודה:

"אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול".

וזה מזכיר את הפרה האדומה:

"..תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול"

כדי שנרגיש שהנרצח "נקטע" באמצע חייו, לקחו ממנו את ה"פוטנציאל", הורגים עגלה שעדיין לא ביטאה את ה"פוטנציאל " שלה. כדי שנרגיש: "כמה חבל לאבד כך עגלה קטנה שהייתה יכולה להפיק עבודה ..!"

גם צורת ההריגה של העגלה משמעותי: העריפה: הופכים אותה לנבלה. אפילו הבשר שלה אי אפשר לאכול ולהינות ממנו. הפעולה של העריפה מזכירה את החמור הבכור שלא רצו בעליו לפדות בשה: גם הוא נערף, ונאבד לגמרי!

  • נחל איתן

הנחל הזה, גם הוא לא שימש לשום צורך חקלאי:

"אשר לא יעבד בו ולא ייזרע"

לא רק שהוא לא שימש עד היום אלא שהתורה אוסרת להשתמש בו עד עולם. כולם יעברו שם ויגידו: "חבל! היינו יכולים לעשות על גדותיו חקלאות טובה..!" ונזכור אז, שחיים נטקעו. פוטנציאל שלא מומש בגלל הרצח. אם נשכח אולי העגלה, הנחל יישאר עוד הרבה שנים טובות כדי שנזכור האסון שקרה.

  • המקום

בניגוד לכל הטקסים הדתיים שמכפרים על ידי הריגת בהמה, הטקס מתרחש כאן, במקום של הרצח, ולא בבית המקדש! כאילו לא רוצים שהמקרה "יטופל שם, במקום שהכל מטופל, רחוק מאתנו" אלא כאן, איפה שהרצח חייב להסעיר את כל התושבים. הם אלה שחייבים לטפל בזה, במקום הזה.

מעט מאוד בהמות נהרגות לצורך דתי מחוץ למקדש: השעיר לעזאזל, הפרה האדומה והעגלה הערופה. כולם עוסקים ב"טיפול" (טהרה או כפרה) מסביב למוות.

  • הכפרה.
  • הארץ עצמה זקוקה לכפרה. כי :

"ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שפכו" (במדבר פרק לה, פסוק חג).

כמו שרצח הבל על ידי קין, הדם של הנרצח שנשפכו באדמה "זועקים" לשמים ודורשים כפרה. ורק דם אחר, הדם של הרוצח עצמו, יכול לכפר על הכתם העמוק שנגרם לארץ עצמה. אפילו חטא בשוגג של אדם, מתכפר על ידי זריקת דם הקרבן, על המזבח. הדם בא לכפר על דם שנשפך!. כל הסיפור מתרחש אך ורק בארץ ישראל. כאן, הארץ מאוד "רגישה"! כאילו היא "דורשת" שצדק ייעשה. ואם בני האדם לא מתנהגים בצורה נאותה, הארץ בעצמה דורשת תיקון!

  • עם ישראל זקוק לכפרה:

"כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ואל תיתן דם נקי בקרב עמך ישראל וניכפר להם הדם" (דברים כא-ח)

בעצם הרצח הזה עשה כתם על כל העם כולו!!. כשהרוצח נלכד ונענש, הרצח "טופל". אבל חוסר הטיפול כאן (אי מציאת הרוצח) משאירה כתם עמוק בכל אחד מהעם. נכון שלא דורשים מכל עם ישראל לבוא במקום הזה, אבל, קוראים לכהנים מירושלים, לשופטים מירושלים, ולזקני העיר הקרובה, שמסמלים את כל העם. והם אלה שדורשים כפרה לכל העם. כל העם חייב להרגיש אשם, ובמיוחד כל מיש קרוב למקום.

 

  • הדם של מי?

את מי מייצגת העגלה ? האם היא מייצגת הרוצח או את הנרצח? נבחן את שתי האופציות

  1. הרוצח

הרוצח היה אמור להיהרג במשפט. אבל, מכיוון שהוא לא נמצא, אז שופכים את דמה של העגלה במקומו! וזו הכפרה. בהריגת העגלה, מסמלים את הריגת הרוצח וכך מקבלים הכפרה.

  1. הנרצח

אבל אפשר להבין בצורה הפוכה: העגלה מייצגת הנרצח. כמו שראינו לעיל, העובדה שקטעים את חייה לפני שהפיקה את הפוטנציאל שלה, כך הנרצח נהרג באמצע חייו. ואכן, ארבעה פעמים כתוב המילה "דם" וכולם מתייחסים לדם הנרצח דווקא ("ידנו לא שפכו את הדם הזה").  כדי שכל הנוכחים יראו את הדם הטרי שנשפך וירגישו באסון הרצח. כי אולי דם הנרצח כבר קרש ויש לשחזר את הרצח  כדי להשמיע קול זעקה לכל בני המקום.

 

אם כן שתי האופציות קיימות, אבל הרב אמנון בזק מעדיף את השנייה כי , עבורו, עיקר הטקס בא כדי לעורר אצל בני המקום והעם כולו את החשיבות של החיים והאסון שחייבים להרגיש באבדן החיים, במיוחד על ידי רצח.

 

  • ידנו לא שפכו ועיננו לא ראו

זקני העיר הקרובה רוחצים את ידיהם ואומרים נאום שאמור להביא לכפרה. בנאום הם אומרים שהם לא ראו ולא רצחו. אבל זה ברור לכל כי אם לא כן, היינו תופסים האשם והורגים אותו!. יש במדרשים שתי אופציות. כמו במחלוקת לגבי "את מי מסמלת העגלה, הרוצח או הנצח" שראינו לעיל:

  • הנרצח

אנשי העיר מתנצלים בעצם שהם לא אירחו אולי את הנרצח, והוא היה חייב ללכת בשדה בשעה מסוכנת. או שמה לא ליוו אותו בדרך או לא הקפידו לשים אמצעי הגנה באזור. הם מרגישים אשמים לגבי הנרצח.

זו העמדה של המשנה בתלמוד הבבלי:

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מה עמוד ב  שלא בא על ידינו ופטרנוהו (בלא מזון), ולא ראינוהו והנחנוהו (בלא לוייה)

  • הרוצח

או אפשר להגיד שהם מרגישים אשמים על זה שהם לא הצליחו לפענח הרצח ולא מצאו הרוצח. עיניהם לא ראו הרוצח. הם מרגישים כאילו כולם הרוצחים בפוטנציאל. האשמה רובצת על כל אחד! כל אחד חשוד! ולכן הם צריכים לצאת מהחשש שרובץ עליהם.

וזו הגרסה של הירושלמי:

תלמוד ירושלמי מסכת סוטה פרק ט דף כג טור ד /ה"ו בהורג שלא בא על ידינו ופטרנוהו ולא הרגנוהו ולא ראינוהו והנחנוהו ועימעמנו על דינו

 

 

לסיכום:

נראה לי, שמעבר לטקסיות, התורה באה להפוך כל אדם מישראל לאחראי יותר על מה שקורה משביבו. יש ערובות בין כל תושבי הארץ. רצח איננו יכול לעבור לסדר היום. כולם מרגישים אשמים, וכולם זקוקים לכפרה. הארץ דורשת זאת מתושביה. את ההרגשה הזאת, יש להנחיל לכל אדם מישראל , בכל מני מצבים שבהם, יש חשש שהצער או הרצח של משהוא אחר יעבור בשתיקה ולא יזעזע את כולם.

לא לחינם, לעניות דעתי, דין זה מובא בספר דברים, הספר של באי הארץ, הספר שדורש אחריות יתרה על כל אחד ואחד מישראל. העובדה שהכפרה נעשית מחוץ למקדש, במקום האירוע , מדגישה עוד יותר הפחד שמה ירגישו ישראל ש"יש אנשים שיטפלו בזה למעלה, בירושלים, וזה לא נוגע לנו!".

לא הולכים לירושלים אלא ירושלים באה למקום הזה, על ידי נוכחות הכהן והשופט. אין בעיות הכלל נפטרות אלא על ידי ההרגשה שכל מקום בארץ חשוב וכל אחד חשוב, הכלל בנוי קודם כל על הפרט!

היום, גוברת ההרגשה שכל אחד צריך לטפל בעצמו. ולא אכפת מהשני, במיוחד אם הוא רחוק ממני. באה פרשה זו להזהיר על סכנת חשיבה זו!

 

 

 

 

 

 

 

 

  1. הכהנים הלויים

מתוך שיעור של הרב תמיר גרנות

הבעיה:

 

בארבעת הספרים הקודמים, התרגלנו למצוא הפרדה ברורה בין שתי קטגוריות של אנשים:

  • הכהנים- הכהן. הכהנים בני אהרון
  • הלויים-בני לוי- שבט לוי- הלוי

אבל יש חידוש בספר דברים, מוצאים את המונח :

  • הכהנים הלויים- הכהנים בני לוי.

מה היא משמעות של המונח החדש הזה?

 

בעצם, עד ספר דברים, הדברים היו ברורים: ישנם לויים עם תפקידים מוגדרים מאוד כמו

  • נשיאת כלי השכן בנסיעות במדבר
  • שמירת המקדש (לא לתת לבני ישראל להיכנס למשכן או לנגוע בו) .

ולכוהנים, תפקידים מוגדרים גם כן:

  • לשרת במשכן
  • לבחון את נגעי הצרעת והטומאה
  • לברך את ישראל על ידי ברכת כהנים

אבל בספר דברים ישנם כמה פסוקים שמערבבים בין התפקידים האלה

  1. בעת ההיא , הבדיל ה' את שבט לוי, לשאת את ארון ברית ה' , לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו עד היום הזה. (דברים י-ח)

הפסוק מערבב בין שני התפקידים: נשיאת הארון (לוי), העמידה לפני ה' (הכהנים) לשרתו ולברך בשמו (הכהנים) וכולל אותם כמכלול. עד כה, ניתן להגיד שמדובר בכל שבט לוי המכיל גם את הכהנים וגם את הלויים.

  1. וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה  האומר לאביו ולאימו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו.יורו משפטך ליעקב ותורתך לישראל. ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחיך (דברים לג-ח)

כאן, בברכת משה בסוף התורה, ל"לוי" תפקידים מוערבבים: האורים ותומים (כהן), היכולת להרוג את הרשעים בחטא העגל, אפילו אם הם אחים (הלויים), לימוד התורה (הכהנים והלויים), הקטורת (הכהנים) מזבח (כהנים).

 

נבחן כעת עוד מקומות שבהם התפקידים מופיעים, אבל עבור "הכהנים הלויים" או "הכהנים בני לוי":

  1. דברים פרק כא (ה) וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם יְקֹוָק וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע:

בפרשת העגלה הערופה, הם באים כדי לשמוע את הווידוי של זקני העיר. כאן, הם מתוארים כמשרי המקדש המברכים את העם, כמו הכהנים הרגילים

  1. דברים פרק לא (ט) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:

בפסוק הזה,משה נותן את התורה שכתב אל "הכהנים הלויים" !, אלה ש…נושאים את ארון ברית ה'!! אבל זה דווקא תפקיד הלויים ולא תפקיד הכהנים (כמו שכתוב בספר במדבר ד-טו)!!?

  1. דברים פרק לא (כה) וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק לֵאמֹר:(כו) לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד:

כאן, הלויים נושאים את הארון (כרגיל) והם אלה שלוקחים את ספר התורה. והם אלה שישימו אותו לצד הארון, בקודש הקדשים, מקום שבו רק הכהן הגדול נכנס!

 

במעמד הברכה והקללה בהר גריזים, משה מבקש שיהיו שישה שבטים בהר אחד ושישה בהר השני. שבט לוי הוא אחד מששת השבטים על הר גריזים. אבל, במקביל, עומדים למטה, בין שני ההרים, קבוצה של "כהנים לויים" או "לויים":

  1. דברים פרק כז (ט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:…. אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן:…….יד) וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם:

איפה עמדו הלויים? על הר גריזים או למטה מול כל העם כשהם מדקלמים את הברכות??אם ברור שכל שבט לוי עמדו על ההר, מי אלה שעומדים למטה? ברור שאלה לא הכהנים בני אהרון אלה הכהנים בני לוי או לויים!!!

 

 

 

 

הפתרון נמצא בפרשה שלנו:

 

דברים פרק יח (א) לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי יְקֹוָק וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן:(ב) וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו יְקֹוָק הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ: ס(ג) וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח אִם שׁוֹר אִם שֶׂה וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה:(ד) רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ:(ה) כִּי בוֹ בָּחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מִכָּל שְׁבָטֶיךָ לַעֲמֹד לְשָׁרֵת בְּשֵׁם יְקֹוָק הוּא וּבָנָיו כָּל הַיָּמִים: ס(ו) וְכִי יָבֹא הַלֵּוִי מֵאַחַד שְׁעָרֶיךָ מִכָּל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הוּא גָּר שָׁם וּבָא בְּכָל אַוַּת נַפְשׁוֹ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק:(ז) וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם יְקֹוָק אֱלֹהָיו כְּכָל אֶחָיו הַלְוִיִּם הָעֹמְדִים שָׁם לִפְנֵי יְקֹוָק:(ח) חֵלֶק כְּחֵלֶק יֹאכֵלוּ לְבַד מִמְכָּרָיו עַל הָאָבוֹת: ס

 

הרב תמיר גרנות מציע הסבר מהפכני:

יש שלוש קטגוריות ולא שתיים:

  1. הכהנים בני אהרון
  2. הלויים
  3. הכהנים בני לוי: והם, לויים, שבחרו מיוזמתם האישית (בכל אוות נפשו) להפוך לכהנים! ומותר להם לבוא אל המקדש ולשרת שם . שם, יוכלו לברך ברכת כהנים ולשרת ככהנים לכל דבר.וכל אחד מאחיו הלויים יוכלו לעשות כן!!

זה מסביר הרבה קושיות:

  • זה שהתורה דאגה שניתן כסף ללויים, כאילו הם עניים: אכן, אין להם נחלה כדי לעסוק בחקלאות ומצד שני אין להם את כל מתנות הכהונה. מדובר רק על הלויים שלא הפכו לכהנים! הם נשארו "קרחים" משני הצדדים!
  • זה גם מסביר את השינוי במתנת כהונה:

בספר ויקרא כתוב שהכהנים מקבלים את השוק והחזה:

ויקרא פרק ז (לא) וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַחֵלֶב הַמִּזְבֵּחָה וְהָיָה הֶחָזֶה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו:(לב) וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין תִּתְּנוּ תְרוּמָה לַכֹּהֵן מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם:

זה מתאים למה שכתוב בשמות:

שמות פרק כט (כז) וְקִדַּשְׁתָּ אֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הוּנַף וַאֲשֶׁר הוּרָם מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים מֵאֲשֶׁר לְאַהֲרֹן וּמֵאֲשֶׁר לְבָנָיו:

בעוד שכאן, מדובר על      "…..וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה" (דברים יח –ג)!!

ייתכן שההבדל נובע משני סוגי הכהנים:

  1. הכהנים בני אהרון מקבלים החזה והשוק הימני
  2. והכהנים בני לוי מקבלים הזרוע , הלחיים והקיבה!
  • במעמד הברית, עמדו על ההר כל בני לוי רגילים, בעוד שלמטה, עמדו הלויים שבחרו להיות כהנים והם הכהנים בני לוי.

אם כן, "כהן" מתאר את התפקיד של משרת ה' במקדש. יכולים למלא תפקיד זה כל מי ששייך לשבט לוי, ואז הוא נקרא "כהן לוי". ובנוסף, כל בני אהרון נקראים באופן אוטומטי "כהן בן אהרון"

 

נזכור שחנה ,הקדישה את בנה שמואל, להיות כהן, בלי שהיא ובעלה היו כהנים! הם היו לוויים, מבני קרח! ראיה שכאן לוי יכול להפוך (או שאימה שלו במקרה הזה הופכת אותו) לכהן!

מצד שני, בני עלי, היו כהנים בני אהרון אבל איבדו את הכהונה שלהם על ידי ה' בגלל סירחונם.

כלומר, ספר דברים מציע מודל שונה לגמרי ממה שהכרנו בשלושת הספרים הקודמים. מודל שבו יש מידה מסוימת של בחירה בתפקיד הכהן ומידה של קביעות בשושלת כי רק בני לוי יכולים לבחור בתפקיד. וזה מאוד מתאים לספר דברים, להתרחק מהכוח השבטי של הכהנים שבולט בספר ויקרא בעיקר.

במהלך הגלות, התפיסה הזו של ספר דברים נחלשה יחסית לתפיסת ספר ויקרא, כמו הרבה ממדים השייכים לספר דברים שהוא ארץ ישראלי מובהק!!

 

 

 

שופטים פי

בע"ה ג אלול התשעז

מישל בן שושן

 

שופטים פי

 

לא תחיה כל נשמה (הרב מנשה וינר)

 

חייבים להתמודד עם פסוקים קשים שנראים סותרים את רוח הרחמים והשלום שבה נקטה עד כה התורה. עלינו לקבל על עצמנו כל מצווה אפילו אם אנו לא מבינים אותה ואפילו אם אנו מרגישים רע עם זה. אבל, בכל זאת, מצווה עלינו לחקור וללמוד ולמצוא מה החכמים שלנו אמרו על הנושא:

כִּי-תִקְרַב אֶל-עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם.  יא וְהָיָה אִם-שָׁלוֹם תַּעַנְךָ וּפָתְחָה לָךְ  וְהָיָה כָּל-הָעָם הַנִּמְצָא-בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ.  יב וְאִם-לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ וְעָשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה וְצַרְתָּ עָלֶיהָ. יג וּנְתָנָהּ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְהִכִּיתָ אֶת-כָּל-זְכוּרָהּ לְפִי-חָרֶב.  יד רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר כָּל-שְׁלָלָהּ תָּבֹז לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת-שְׁלַל אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָךְ.  טו כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכָל-הֶעָרִים הָרְחֹקֹת מִמְּךָ מְאֹד אֲשֶׁר לֹא-מֵעָרֵי הַגּוֹיִם-הָאֵלֶּה הֵנָּה.  טז רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל-נְשָׁמָה.  יז כִּי-הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.  יח לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא-יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם וַחֲטָאתֶם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

קיימת מחלוקת בין רש"י (והראבע) ובין הרמבן והרמבם:

  • רש"י סובר שיש שני מקרים:

מלחמת הרשות, בערים "רחוקות", אז, יש להתחילב קריאה לשלום ואם לא יענו אז יש להרוג את הזכרים הלוחמים ולקחת בשלל הנשים.

במלחמת מצווה, נגד שבעה עמי ארץ כנען, אין לקרוא לשלום תחילה ויש להרוג את כולם.

רש"י:   כי תקרב אל עיר – במלחמת הרשות הכתוב מדבר כמו שמפורש בענין כן תעשה לכל הערים הרחוקות וגו'

  • הרמב"ם סובר אחרת:

בכל מקרה יש תמיד לקרוא לשלום ולנסות לשכנע האויבים לשמור 7 מצוות בני נוח. ואם הם יסרבו אז יש להילחם ולהרוג בלוחמים, אפילו אם זה כרוך בהריגת אזרחים (למשל אם הלוחמים מסתתרים מאחורי האוכלוסיה) וזה פירוש "לא תחיה כל נשמה" כלומר, אין לחוס על האזרחים במידה והאויבים משתמשים בהם כהגנה או בתקיפה. ההבדל היחיד בין מלחמת הרשות והחובה היא שברשות המטרה היא רווח כל שהוא. איסטרתגי או כלכלי . לכן, במקרים כאלה, המלחמה יכולה להיות איתית (מצוד ארוך) ומחושבת כדי להפיק התועלת הדרושה. אבל במלחמת הכיבוש, בגלל הדחיפות והיעילות הרצויה (כיבוש עמי הארץ והתנחלות בה), אין לקחת בחשבון כל רווח כלכלי ולכן, אין לגשת למלחמה מצד הרווח בשלל בנפש או ברכוש:

הלכות מלכים ומלחמות פרק ו

א  אין עושין מלחמה עם אדם בעולם, עד שקוראין לו לשלום–אחד מלחמת הרשות, ואחד מלחמת מצוה:  שנאמר "כי תקרב אל עיר, להילחם עליה–וקראת אליה, לשלום" (דברים כ,י).  אם השלימו, וקיבלו שבע מצוות שנצטוו בני נוח עליהן–אין הורגין מהן נשמה; והרי הן למס, שנאמר "יהיו לך למס–ועבדוך" (

ה  [ד] ואם לא השלימו, או שהשלימו ולא קיבלו שבע מצוות–עושין עימהם מלחמה, והורגין כל הזכרים הגדולים, ובוזזין כל ממונם וטפם; ואין הורגין אישה ולא קטן–שנאמר "והנשים והטף" (ראה דברים כ,ידוראה דברים ב,לד), זה טף של זכרים.

ו  במה דברים אמורים, במלחמת הרשות, שהיא עם שאר האומות.  אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו, אין מניחין מהם נשמה:  שנאמר "כן תעשה לכל הערים . . . רק, מערי העמים . . . לא תחייה, כל נשמה

חיזוקים לרמב"ם

1. העיר גזר

  • יהושוע יא יט לֹא-הָיְתָה עִיר אֲשֶׁר הִשְׁלִימָה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְתִּי הַחִוִּי יֹשְׁבֵי גִבְעוֹן  אֶת-הַכֹּל לָקְחוּ בַמִּלְחָמָה.  כ כִּי מֵאֵת יְהוָה הָיְתָה לְחַזֵּק אֶת-לִבָּם לִקְרַאת הַמִּלְחָמָה אֶת-יִשְׂרָאֵל לְמַעַן הַחֲרִימָם לְבִלְתִּי הֱיוֹת-לָהֶם תְּחִנָּה  כִּי לְמַעַן הַשְׁמִידָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה.
  • יהושע י. לג; וַיַּכֵּהוּ יְהוֹשֻׁעַ וְאֶת-עַמּוֹ, עַד-בִּלְתִּי הִשְׁאִיר-לוֹ שָׂרִיד.
  • יהושוע טז.יוְלֹא הוֹרִישׁוּ, אֶת-הַכְּנַעֲנִי הַיּוֹשֵׁב בְּגָזֶר; וַיֵּשֶׁב הַכְּנַעֲנִי בְּקֶרֶב אֶפְרַיִם, עַד-הַיּוֹם הַזֶּה, וַיְהִי, לְמַס-עֹבֵד.

במקור אחד, כתוב שיהושוע היכה את גזר "עד בלתי השאיר לו שריד" זה מזכיר "לא תחיה כל נשמה" אבל בפרק אחר, יותר מאוחר, כתוב שישבו בם כנענים! מכאן ש"לא השאיר לו שריד" מדבר על נצחון מוחץ שבו הרגו את כל הלוחמים. אבל נשארו האזרחים שלא השתתפו במלחמה, וזה מסביר המצאותם באותה העיר אחר כך.

המקור הראשון מדבר על חיזוק לב האויבים על ידי ה' כדי שיחרימו אותם. מכאן שאם היו מסכימים לתנאי ישראל, לא היו מחרימים אותם! למרות שמדובר על שבעה עמי הארץ!

  1. ברית בין הבתרים:

למה ה' ימתין להכניס את ישראל לארץ כנען ארבע מאות שנה? ההסבר היחיד שניתן בפסוקים הוא:

"כי לא שלם עוון האמורי עד הנה"

כלומר, ה' איננו רוצה להוריש את הארץ עד שתתמלא סאתם של הגויים היושבים שם. אם כן, ארץ כנען ניתנת לישראל גם בגלל שהגויים שישבו שם עשו תועבות והתנהגו בצורה בלתי מוסרית.

ישראל מצווים שלא לעשות "לא כמעשה ארץ מצרים ולא כמעשה ארץ כנען" כדי לרשת את הארץ.

אם כן, הריגת שבעה עמים איננה סתמית. זה לא בגלל שישבו כאן ואנו צריכים לקחת את מקומם. אלא בגלל שהם עבור כל גבול בחוסר המוסריות שלהם שאנו באים לכבוש הארץ הזו. "כי ברשעת הגויים האלה ה' מורישם מפניך" הרי הם מעבירים את בניהם באש! רוב המצוות שמצווים ישראל גזורים משלילת מעשה העמים האלה.

 

מסקנה

"לא תחיה כל נשמה" איננה מצווה אכזרית של הריגה שיטתית של כל האזרחים היושבים בארץ. התורה מאוד רגישה לסבל כל אדם באשר הוא. ולא מצווה להרוג חפים מפשע.

יש סיבה אחת עיקרית עבורה יש מצווה לבוא לכבוש את הארץ: ה' מבקש ליישב בה אנשים מוסריים יותר כי יושבי הארץ עבור כל גבול מוסרי. במידה ויושבי הארץ יסכימו לחזור בתשובה ולקבל על עצמם שבעה מצוות בני נוח ולקבל את שלטון עם ישראל, אין לעשות להם כל רע.

במידה והם יסרבו כדי להמשיך במעשיהם, אז כן יש להילחם בם. ויש לנקות בכל הפעולות המלחמתיות כדי לכבוש אותם. ואם יהיו מקרים שבהם לוחמים מהצד השני ישתמשו באזרחים כהגנה, אז כן מותר להרוג גם את האזרחים. כי הרי בכל מלחמה, יש להרוג את האויב. ואין לבדוק אם החייל שיושב בטנק של האויב הוא באמת מתכוון להרוג אותנו , אין לבחון את ליבו. יש להרוס הטנק למרות שאולי החייל ההוא אלצו אותו להתגייס ולשבת בטנק הזה! חוקי המלחמה אכזריים ובהיבט הזה "אין להחיות נשמה". אבל לא לשם הריגת כל נשמה אלא במסגרת המלחמה.

במידה והמלחמה היא מלחמת רשות (ערים רחוקות) אז שיקולים כלכליים יכולים לאפשר שלל.

בכל מקרה, יש לקרוא לשלום כשיטת הרמב"ם ושאר המפרשים.

 

השוטרים (מתוך רעיון של הרב מנשה וינר)

 

כשאנו קוראים את הפסוק הראשון: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך..", אנו מיד חושבים על השוטרים במובן אכיפת החוק. שוטרים במדים , עם כלי נשק שמאיימים על כל מי שלא מקיים את החוק. זה כמובן נכון אבל הרב מנשה וינר בחן את המושג "שוטרים" בתורה, ומגלה שיש פנים אחרות שמאפיינים השוטרים :

  1. שוטרי בני ישראל

במצרים, היו שוטרים. הם כנראה מונו על ידי המצרים כדי להקל על קיום מצוות השעבוד של פרעה. היו "נוגסים", שכנראה היו מצריים שהיו מעל השוטרים הישראלים.

אבל מעניין להבחין בתגובה של השוטרים כשהעבודה הפכה לבתי נסבלת: הם אלה שלוקחים סיכונים והולכים אל משה להתלונן על הרעת המצב.

הם אלה שלוקחים סיכון ונגשים אל פרעה כדי להתלונן על הרעת התנאים. אנו משערים ששוטר ישראלי שמסרב פקודת פרעה מסכן את נפשו. ובכל זאת הם אלה שנגשים להתלונן מול פרעה!

כלומר, שוטרי בני ישראל הראו מסירת נפש עבור העם שלהם שהיה תחתם. הם לא העבירו את החמרת הסנקציות והגנו בגופם על העם!!

  1. זקני העם

לעומתם, הזקנים שהיו לבני ישראל, נשמטו בהליכם אל המפגש אל פרעה. הם פחדו לגשת אל פרעה ורק משה ואהרון הגיעו למפגש!

  1. המתלוננים

בפרשת בהעלותך, רש"י מספר לנו שזקני העם נענשו במיתה (בגלל שבהר סיני הם אכלו ושתו במתן תורה)

במדבר פרק יא תִּבְעַר בָּם אֵשׁ יְקֹוָק וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה:

רש"י בקצה המחנה – במוקצין שבהם לשפלות, אלו ערב רב. רבי שמעון בן מנסיא אומר בקצינים שבהם ובגדולים

רש"י (טז) אספה לי – הרי תשובה לתלונתך שאמרת לא אוכל אנכי לבדי. והזקנים הראשונים היכן היו, והלא אף במצרים ישבו עמהם, שנאמר (שמות ג, טז) לך ואספת את זקני ישראל, אלא באש תבערה מתו. וראוים היו לכך מסיני, דכתיב (שמות כד) ויחזו את האלהים, שנהגו קלות ראש, כנושך פתו ומדבר בפני המלך. וזהו (שם) ויאכלו וישתו, ולא רצה הקב"ה ליתן אבלות במתן תורה ופרע להם כאן:

 

 

ואז, ה' ביקש למנות שבעים זקנים חדשים. ומי ה' מיעץ למשה לקחת הפעם כ"זקנים"? דווקא את שוטרי בני ישראל!:

במדבר פרק יא (טז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ:

רש"י אשר ידעת כי הם וגו' – אותם שאתה מכיר שנתמנו עליהם שוטרים במצרים בעבודת פרך והיו מרחמים עליהם ומוכים על ידם, שנאמר (שמות ה, יד) ויכו שוטרי בני ישראל, עתה יתמנו בגדולתן כדרך שנצטערו בצרתן:

אם כן השוטרים הם גם זקני העם!

  1. במלחמה

בפרשה שלנו, אחרי שהכהן המשיח בא לעודד את רוח הלוחמים לפני המלחמה, באים השוטרים ו

דברים פרק כ (ה) וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ:(ו) וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ:(ז) וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה:(ח) וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ:(ט) וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם: ס

השוטרים הם אלה שמבקשים להרחיק את שלושת סוגי הלוחמים שבני בית, ארסו אישה ונטעו כרם! למה השוטרים עושים זאת? נראה כי מעמדם של השוטרים לא היה אך ורק כוחני וסתמי כמו שחשבנו בהתחלה! השוטרים מאוד קרובים לעם!!

 

כהנים או שופטים?(דעת מקרא)

 

דברים פרק יז (ט) וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט:

מי עמד בבתי המשפט? הכהנים או השופטים?

  • הסבר ראשון הוא שהיו בתי דינים של כוהנים שבהם דנו הכהנים. זה מתאים לכמה משניות
  • הסבר אחר הוא שהכהנים היו יכולים לשבת בבתי הדין בסנהדרין כך שהיה להם חלק נכבד במערכת השיפוט העליון
  • הסבר מעניין נוסף מציע שהכהנים היו אמונים על ענייני התורה שבכתב: משה מסר לכהנים וללווים את התורה והם שמרו אותה והיו בקיאים בה. עד שעזרא הסופר בא ואפשר לכל אחד לקבל עותק של ספר התורה, כתבי הקודש היו נחלת שבט לוי בלבד. וכשהתגלתה מחלוקת בקשר למה שכתוב בתורה, באו אל הכהנים כדי לקבל תשובה. השופטים, הם, דנו בתורה שבעל פה. כלומר בדיני הנזיקים ובדיני נפשות על פי המסורת והסברה של התורה שבעל פה.

אם כן ניתן לפרש את הפסוק כך:

אם היתה שאלה לגבי התורה שבכתב, נגשו אל הכהנים ואם היו להם בעיה של סברה או דין בקשר לתורה שבעל פה, הם נגשו אל השופטים.

 

להגיד (דעת מקרה)

הפועל להגיד , מתורגם בדרך כלל כמו "לאמר" לדבר".

ייתכן שיש מובן שני שנותן לפועל הזה משמעות יותר מדויקת:

 

כששמשון מספר את החידה שלו לפלישטים, הוא אומר להם:

שופטים פרק יד (יב) וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְשׁוֹן אָחוּדָה נָּא לָכֶם חִידָה אִם הַגֵּד תַּגִּידוּ אוֹתָהּ לִי

כאן, ברור ש"להגיד" זה לפתור את החידה.

אם כן, גם בפסוק שלנו: דברים פרק יז (ט) וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט:

השופטים "יגידו" את דבר המשפט, פירושו, יפרשו, יפטרו את החידה, ישיבו על הקושיה. ולא סתם ידברו.

זה נותן משמעות מדויקת יותר ל"הגדה של פסח". לא מדובר סתם ב"סיפור" אלא בתשובה לשאלות, פתרון לחידות. "והגדת לבנך" פירושו לתת לו תשובות לשאלות נוקבות. ולכן יש לשאול שאלות בליל הסדר!

 

 

שופטים מוש

בע"ה ה אלול התשעו

מישל בן שושן

 

משפטים מוש

 

הערה מקדימה:

ספר דברים עוסק בעיקרו בתורת ארץ ישראל. כמה ימים לפני הכניסה לארץ, משה מוסר את ההוראות שלו להקמת חברה בארץ. הפרשה שלנו עוסקת במוקדי השלטון (משפט, כהונה, מלכות, נבואה..) והצורך לבקר אותם.

במשך אלפיים שנות גלות, לא היו ליהודים על מה לבסס את פשט הפסוקים. לא היה להם שלטון כדי להגשים את כל מה שהתורה דורשת, במיוחד בספר דברים.

לכן, רוב הפרשנים, המשיכו בכל זאת לפרשן את הפסוקים האלה, אבל, כדי לתת להם תוקף, בסיטואציות שבהם הם חיו, הם העבירו את המושגים הפשוטים של ארץ, מלכות, כהונה, משפט, לעולם רוחני יותר. כך, המלחמה נגד אויב הופכת המלחמה נגד היצר הרע. המלך או הכהן הם הרבי של הקהילה והשערים של העיר הפכו לגופו של האדם עצמו. אי אפשר היה לעשות אחרת בהעדר ארץ וחברה ריבונית בארצה.

הם עשו במצוות התלויות בארץ, את מה שאנו עדיין עושים היום עם ספר ויקרא בהעדר בית מקדש וברבנות!

אני מתפלא על היכולות המופלאות של הפרשנים להמשיך ולפרשן פסוקים שהיו, בזמניהם לא רלוונטים.

אבל הבעיה העיקרית לעניות דעתי היא שעכשיו שב,ה חזרנו לארץ והקמנו מדינה ריבונית, עלינו לשים לב למה קרה ולא להתנהג כאילו אנו עדיין בגלות בעיר נידחת בקצה פולין.

אנו ספוגים בפרשנות של חכמנו באלפיים שנו הגלות. היא נחוצה לנו כי היא מעצבת את המוסר היהודי ותפקוד החברה במצבים שונים. אבל, עלינו להתחיל לקרוא את הפסוקים כפשוטם ולחזור לפרשנות ארץ ישראלית של הפסוקים שמדברים על ארץ ישראל. המלחמה היא מלחמה. האויבים הם אויבים, השופט הוא שופט והמלכות היא מלכות. מוטלת על הדור שלנו עבודה עצומה של חזרה ללימוד התורה לפי הכוונות המקוריות של ישיבה בארץ.

הרבה רבנים ופרשנים עובדים בכיוון הזה אבל הם, לצערי עדיין מיעוט. רוב הדרשות עדיין ממשיכות את הפרשנות הגלותית בלי לשנות פאזה. כנראה שלא קל לחזות בעיננו בשוב ה' ציון. ולא פשוט לשנות הרגלים בני אלפיים שנה. אבל לפחות, יש להתחיל לשים לב לבעיה. לא מדובר על עזיבת המסורת, ולא על "רפורמים" או כל האשמות שווא ומיניהם. אלה לשוב ולקרוא את פשט הכתוב במצב החדש-ישן של יהדות בארץ ישראל חיה וקיימת.

 

בכל זאת, בואו נלמד את הפרשנות של האדמו"ר הוותיק והמוערך של התחלת החסידות, המאור ושמש. הוא ממקד כל ההוראות כלפי מוקדי השלטון אל עבר "הצדיק". כלומר הוא בעצמו. הוא המלך, הוא הכהן, הוא הלוי, הוא הנביא. ואכן כך היו פני הדברים בגלות. רבה של הקהילה עסק בכל תחומי החיים האלה וריכז באישיות אחת את כל מוקדי השלטון שעליהם מדברת התורה, בלית ברירה.

אבל, באותו זמן, בל נשכח את התחלת דברנו: הכל הולך להשתנות כי חזרנו ארצה! יש שופטים ויש מלכים ויש צבא ויש חיילים ויש אויבים , כולם אמיתיים שדורשים מאיתנו להחיות את קריאת התורה כדי להפיח בם רוח יהודית אוטנטית ורלוונטית!!

 

 

שופטים ושוטרים

צדיק אמיתי הוא זה שיודע לשים שופטים ושוטרים על עצמו. השופטים, זה כוח הביקורת על עצמו. הוא חייב לחזור בתשובה כל הזמן, כלומר, לראות את עצמו כל רגע בביקורת . השוטרים הם האמצעים שהאדם נוקת כדי לתקן את עצמו אחרי הביקורת שהוא העביר על עצמו.

צדיק אמיתי הוא זה שיודע לחיות בתשובה תמידית, כלומר זה ששם על עצמו שופטים ושוטרים אישיים.

 

צדק צדק תרדוף

אחרי שהאדם עשה תשובה והוא צדיק, עליו להמשיך ולחשב את עצמו כמי שעדיין לא עשה כלום . מנקודת הצדק הוא צריך לרדוף עוד ועוד אחרי הצדק. כלומר, אין מצב שבו האדם יכול לנוח ולחשוב שהוא כבר הגיע אל המטרה העליונה. אחרי הצדק יש עוד צדק לרדוף!

 

למען תחיה וירשת את הארץ

המאור ושמש, כמובן, אינו מדבר על ארץ ישראל אלא .. על הארץ העליונה של האדם! הרוחניות!!

 

 

 

כי יפלא ממך דבר

הפשט מדבר על שופט שיש לו ספק איך להכריע את הדין. מצווה עליו לעלות לירושלים כדי לשאול את השופט העליון או הכהן ולקיים את דברו. כי אם יסרב לשמוע אל השופט בירושלים, אז הוא ייקרה "זקן ממרה" וחיי במיתה!!

המאור ושמש מפרש עניין זה בצורה קצת שונה:

הוא רואה כאן הנחיה של התורה לכל החסידים, כדי שירכו אל הרבי שלהם שיתיר מהם כל ספק . הרבי, הצדיק, היא זה שיפטור לחסידים הבאים אליו כל ספק בהחלטות החיים של חסידיו!!

בספק, לדעת המו"ש, הוא תוצאה בחטא עץ הדעת. זה מה שגרם לתלמוד הבבלי להציג את כל הספקות בין התנאים והאמוראים. זה, לדעתו מצב בלתי רצוי. וה"צדיק" בא כדי לתקן את כל העיוות הזה. הפתרון קל: לנסוע אל הצדיק ולשאול אותו!! וכל זאת, הוא מוצא בפסוקים שלנו.

 

ובאת אל הכהנים הלויים

הם ה"צדיק" שיש לעלות אליו כל פעם שיש בעיה. ויש להיזהר ללכת אל הצדיקים "האמיתיים" ולא אל צדיקים מדומים! (כנראה שאז היתה כבר בעיה של ריבוי רבנים שרצו כל אחד ליצור מסביבם חצר של חסידים. והמו"ש דואג  שחסידיו ילכו שבי אחר נביאי שקר.

מחוץ לצדיק, החסיד אינו יכול להשיג שום דבר אמיתי בהלכה ובתורה.(!)

 

שום תשים עליך מלך

תלמידי חכמים הם המלכים. כבר התלמוד הבבלי כותב בגיטין סב: "מאן מלכי?..רבנן!". (הגלות התחילה לפני התלמוד הבבלי!)

י ש להידבק אל צדיק הדור וקדושי ה'. וכן הוא כותב בשם רבו רבי אלימלך מליזנסק:" שהאדם צריך לבחור לו צדיק שיהיה רבו". "יש להידבק בעפר רגלי החכמים, צדיקי הדור כי הם יפתחו עיני שכלו לחזות בתורה"

 

וכי יבוא הלוי..

הלוי רומז לעובד השם שנקרא לוי מפני שנלווה אל השם להיות מעובדיו. והוא הצדיק שבחר בו השם לנהל עם בני ישראל….

 

לא תשחית את עצה

"מלמד שאסור להרים יד נגד צדיקי הדור האמיתיים לדמות שאינך צריך אליהם..כי ממנו תאכל"!!(!!!)

(אפילו עצי הארץ הם האדמו"ר עצמו!! ולא רק השופט, השוטר, המלך הלוי והכהן)

 

כי תצור אל עיר לתפסה

הפסוק מדבר על מלחמה והמאור ושמש, כדרכו, מפרש הפזוק כאילו מדובר בגופו של האדם עצמו.:"עיר רומז לגוף האדם" והמלחמה היא מלחמה נגד היצר הרע. ואין להידמות לצדיקים. אין לחשב עצמו כצדיק במקום צדיק הדור..

 

הערה:

לא הגזמתי בריבוי המאמרים שעוסקים ב"צדיק". כמעט ולא מצאתי מאמר אחד בכל פרשנות הפרשה שלנו שאינה עוסקת בכבוד ובנחיצות שיש לצדיק הדור. הוא המרכז כל השלטון והכל עובר ממש דרכו.

זו לא רק פרשנות של חכמים שחיו בגלות אלא פרשנות של חסיד גדול, מראשי החסידות שייסדו את התנועה והיה חשוב בעינם לקשור את כל תורת החסידות בפסוקי התורה.

בחכמתם הם ראו לנכון לעשות זאת בזמנם ובמצב העם היהודי אז. יהי רצון שנשכיל להבין שחזרנו לארצנו ונמצאים אנו היום במצב שונה ועלינו להרים את כפפת הפרשנות הארץ ישראלית של תורתנו הקדושה.

 

שופטים גז

בע"ה ה אלול התשעה

מישל בן שושן

 

שופטים גז

משפט-אמת-שלום-צדק

כל המילים האלה נראים מאוד חיוביים ואנו מוצאים אותם בכל מני פסוקים, כשהמקרא מחבר בין שנים או שלושה מהם. אבל יש בעיה עקרונית בחיבור בין, למשל, האמת והשלום. האמת, אמורה לענות על עקרונות מוצקים, החלטיים, עליונים, לא תלויים באנשים אלא בעקרונות. לשלום, יש מטרות אחרות לגמרי. השלום מנסה ליישב סכסוך כי המטרה היא שישכון שלום בין האנשים. ובכל זאת אנו מוצאים חיוב לעשות שלום (משפט שלום שפטו בשעריכם) ולדון באופן מוחלט (דין אמת- צדק צדק תרדוף)

בעל הגלילי זהב מגדיר את המטרה: כל משפט, מטרתו היא השלום!!!

המשפט הוא כלי כדי ליצור שלום.

אין "אמת" אבסולוטית שיש להגיע אליו. כי הרי לכל אדם יש את ה"אמת שלו"!

הפיתרון נמצא במשפט :"לדון דין אמת לאמיתו"

  • השלב הראשוני הוא לחקור היטב את כל העובדות. לחקור עדים, להגיע , ככל הניתן לחקר האמת. זה "דין אמת".
  • אבל השלב השני יותר חשוב: יש להעביר תהליך, שיכול להיות ארוך,, שבו שני האנשים הניגשים אל המשפט, ישנו את הכרתם של הדין. כל אחד יכיר את האמת של השני, כל אחד יגלה מה היתה הבעיה בעמדתו. כשכל אחד יבין שיש גוף שלישי, שלבי תלוי שחודר לפרטים ויודע את העובדות, שופט טוב הוא זה שיהיה פסיכולוג טוב כדי ששני האנשים יצאו מרוצים מהמשפט. או לפחות, פחות כועסים. וזה יהיה ה"דין לאמיתו"

כי המטרה היא לעשות שלום בין האנשים. וזה יהיה "אמיתו של הדין". לכל משפט יש אמת משלו שהוא תהליך שיביא ככל הניתן שלום בין המתלוננים.

הפשרה, שנראית לפעמים כסותרת את רעיון הדין,במיוחד בציוויליזציה המערבית, היא המטרה העליונה בדין תורה!!!.  משפט צדק, יודע לעשות גם צדקה (חסד) בתוך הדין.

בחיבור הקשה בין האמת והשלום, המטרה היא השלום ולא האמת!

מי שדין דין אמת לאמיתו (בחיבור החסד והדין, בחיבור החקירה והפשרה), נעשה ממש שותף לבורא עולם כי הרי גם בורא העולם היה חייב לצרף את החסד עם הדין כדי לברוא אותו. וכדי להמשיך להחזיק את העולם, האדם חייב להמשיך את פעולות הבורא כשהוא עושה משפט שלום. השותפות בין האדם והבורא היא הכרחית. הרי כל שותפות היא בעייתית. לא יוצרים שותפות רק אם אי אפשר אחרת. יש המון בעיות שנוצרות בגלל שותפות. אם כן, למה הקדשו ברוך הוא זקוק, כביכול ב"שותפים"? כי הוא לא פועל ישירות בין בני האדם. הוא מעוניין מאוד בהצלחת מפעל הבריאה. לכן, הוא דורש מהאדם לעזור לו לקיים את העולם על ידי חיבור החסד והדין ולעשות משפט שלום.

הנה כמה משפטים מתוך ה"גלילי זהב":

"במקום שיש משפט אין צדקה, ובמקום שיש צדקה אין משפט, אלא אזיהו משפט שיש בו צדקה, הוי אומר הביצוע (הפשרה)"

"תכלית המשפט אינו כי אם השלום"

האמת גורמת לכמה קטטות ומריבות ואין העולם יכול להתקיים"

"ושפטו את העם משפט צדק, זו פשרה"

"רק בזכות האחדות והשלום, נזכה לחיות על הארץ", זה פירוש "למען תחיה וירשת את הארץ..,"

 

מי אחראי על צדקות המשפט?

העם אחראים למנות שופטים. אבל אסור להתעלם מאיכות השופטים, גם אחרי המינוי שלהם. "ושפטו את העם משפט צדק" וגם "צדק צדק תרדוף", מופנים, לדעת הרב, כלפי העם שאחראים על התפקוד התקין של השופטים. לא מדובר על ביקורת תמידית ושיפוט השופטים. הרי כתוב "תיתן לך", תן עליך. אל תשים את השופטים מתחתך! אבל, בכל זאת, אין להיות "ראש קטן" ולהטיל את כל אחריות רשעות השופטים על ראשם בלבד. יש לקחת יוזמות ולהקים מערוכות בקרה שיפקחו על צדקות השופטים!

 

 

 

 

שישים ריבוא

יש ראשי תיבות מעניינים, לא בגלל שהם "מקור" לרעיון, אלא בגלל שזה מגלה את העמדה של החכמים:

כי תבוא אל הארץ ו"רישת"= יש שישים ריבוא  תושבים בארץ ישראל. כלומר, מי שעושה את הישיבה על הארץ זה העם עצמו, עם סכום מינימאלי של 60 ריבוא. זו הסיבה שאחרי כל משבר, ספרו את העם כדי לוודא שיש לפחות 60 ריבוא ואפשר להמשיך .

שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה'

לא מספיק שמים לב לעובדה שכתוב , לא רק לגבי בית המקדש, אלא גם לגבי המלך שה' יבחר אותו.

מה פירוש בחירת ה'? הרי בסופו של דבר, העם קובע את המקום ואת האישיות שתמלוך!

לגבי בית המקדש ומיקומו בהר המורייה, אולי יש מקום לטעון שכבר שם היתה עקדת יצחק. שם האלוהים נראה אל אברהם ואל האבות, .. אז שם המקום "כבר" נבחר מראש. יש רק לבני האדם לגלות אותו בחזרה. אם כן, למה המקום איננו גלוי בתורה? (השומרונים טוענים שהמקום הוא הר גרזים!) .

לגבי המלך, יש עוד יותר שאלות: במי ה' בוחר?? האם ה' מסכים עם הבחירה של האדם?

הרב מסביר ששמואל דחה את רצון העם במינוי מלך, בגלל שעדיין לא הגיע הזמן למנות את דוד.

כאילו ה' בחר בדוד ובזרעו אחריו. כל עוד דוד איננו מלך, כל מלך, אפילו אם הוא נמשח בשמן המשחה, אפילו אם כל העם קיבל אותו והוא התמנה על ידי נביא ה' (שמואל הנביא), איננו המלך שה' בחר בו.שאול, אם כן, היה לא רצוי לכתחילה. ההיסטוריה גילת לכול , בסופו של דבר, שרק דוד עמדו בצפיות. והמלוכה נשארה בבית דוד לעולם. כל הזמן שהתורה מצווה להמליך מלך, היא מתכוונת על בית דוד. כל פעם שיש הסתייגות , כמו בספר שמואל, זה בגלל שזה לא מבית דוד.

מסכנה: כשהתורה מדברת על "בחירת ה'", בין בעניין מקום המקדש ובין במלך, היא משאירה את היוזמה לבני האדם אבל, היא מצפה שהם יעשו את הבחירה הטובה! שהם יכוונו לכוונת ה' בעצמו!!

נמצאים כאן במפגש בין ההשגחה העליונה, התכניות האלוהיות והבחירה החופשית של האדם.

  • הרב שואל:"איכה נדע שבחר בו (במלך), ה' ??"
  • הרמב"ן: "כל מושל , מאת ה' הוא"!! כי הרי הכל מאת ה'! אז בדיעבד, יודעים שזה היה מאת ה'!!
  • הרב אינו מסתפק בהסבר של הרמב"ן: "בכל זאת, כתוב "אשר יבחר ה'" כלומר שהאדם (המלך) או המקום (ירושלים) כבר נבחרו , ידועים ומוחלטים!"

קובע הרב שמימי יהושוע ועד דוד, ה' לא רצה שימלוך מלך. אולי כי העם לא היה בשל אולי כי דוד עדיין לא נולד, ולכן קבע להם שופטים מושיעים. לכן שמואל כעס ולא רצה להמליך שאול לפני דוד.

  • נראה לעניות דעתי שיש לשים לב שהפועל "בחר" נכתב בזמן עתיד "אשר יבחר". כאילו ה' עדיין לא בחר! מתי יבחר?אולי אחרי שהאדם יבחר בעצמו. אז נראה אם הרצונות תואמים! ייתכן שהפועל "לבחור" שונה , בתורה , מהמובן שלה היום, לבחור בן מועמדים שונים ולהחליט על אחד מהם. לא היו קוראים לבית המקדש "בית הבחירה" רק משום שהמקום נבחר בין שאר המקומות. נראה לי שיש בנוסף, הטלת מסימה על מי שנבחר. עם ישראל "נבחר", המלך "נבחר", ירושלים "נבחרת", לא בשביל הסגולות שלהם בעבר, אלא על מה שעתידים לגלות. הבחירה מכבידה על הנבחר. היא דורשת ממנו לזכות בבחירה שלו על ידי דברים מיוחדים שיעשה בעתיד.

תפקיד הכהנים

  1. בעגלה הערופה

למה יש להביא את הכהנים במעמד העגלה הערופה? מביאים כבר את זקני העיר הקרובה, את השופטים, מורידים מירושלים ומביאים את כולם למקום מציאת הגופה. מה הצורך בכהנים? ובמיוחד שהפסוק אומר "ונגשו הכהנים בני לוי" כאילו הכהנים עומדים למשפט!  אכן, הכהנים עומדים למשפט! הם צריכים להרגיש שהם נכשלו בתפקידם שהיה להשכין שלום בכל עם ישראל. הם "עובדי הציבור" . עליהם מוטלת החובה לדאוג כל הזמן לשלום בין האנשים. אם קרא רצח, הם האשמים העיקריים!!

  1. רוצח בשגגה

הרוצח בשגגה יצא מעיר המקלט "במות הכהן אשר משח אותו..". כל יום, הרוצח מתפלל שהכהן הגדול ימות!.

מי משח את הכהן הגדול? רש"י מוסיף מילה: "המושח אשר משח אותו" אבל פשט הפסוק ברור: הרוצח הוא זה שמשח את הכהן הגדול. לא בפועל, אלא שמן המשחה חייב להיות נתרם על ידי כל אחד מבני ישראל. כולל האיש הרוצח. הכהן הגדול איננו מעל כולם. הוא המשרת כל אחד מבני ישראל. הוא משרת גם את הרוצח בשגגה.את זה, שבמימון כספו, (הכלול בכל כספי הציבור), נקנה השמן שממנו התמנה הכהן! הכהן לא עשה את עבודתו! הוא לא עשה די כדי למנוע את הרצח הזה. הכהן אשם!!לפחות כך הוא צריך להרגיש!

  1. מסכנה גם אצל הכהן, וגם אצל השופט, המלך, הנביא, יש אחריות כבדה על כל משרתי הציבור להרגיש שאינם מעל לעם אלה משרתי העם. הם חייבים לתת דין וחשבון לעם על תפקידם.

שופטים אה

בע"ה א אלול התשעא

מישל בן שושן

 

שופטים אה

 

"שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שערך אשר ה' א' נותן לך לשבטך.."

 

שופטים.. תתן… בכל שערך

סמיכות פרשיות: הפסוקים האחרונים של הפרשה הקודמת דנו במצוות שלוש רגלים. יש ריכוזיות הפולחן במקדש. מכיוון שיש להקים בית משפט בירושלים על יד המקדש , היינו חושבים שיש גם ריכוזיות במערכת המשפט וכמו שאסור להקריב קרבן על במה מחוץ למקדש, יש איסור לשפוט מחוץ לירושלים. לכן, באה מייד הפשרה שלנו להגיד שאין ריכוזיות שיפוטית ויש להקים בתי משפט בכל עיר ולכל שבט, בגלל עינוי הדין שיכול להיגרם.

 

שופטים ושוטרים

מה מלמד אותנו ה"וו" שמחבר את שתי המילים האלה? אם אין אפשרות לכוף את החלטות השופטים, אין חיוב למנות שופטים! אם אין שוטרים , אין שופטים! אפילו אם יש שוטרים אבל הם לא יכולים לאכוף על הציבור את החלטות השופטים, אז זה מצב ש"אין שוטרים" ואין חיוב למנות שופטים!. ולהיפך, אפילו אם אין שוטרים, אבל יראת השופטים והכבוד הניתן להם הוא כזה שאין צורך בשוטרים, אז השופטים הם בעצם "שופטים שוטרים" ואין צורך בשוטרים!

 

תתן לך

אלה שממנים את השופטים צריכים לדעת שהם יהיו כפופים לשופטים ולשוטרים . לא בגלל היותם ממנים אותם, הם יהיו "מעל לחוק"!. וזה פירוש המילה "לך". כמו "גם עלך"!

 

בכל שערך

יש השוואה בין כל בתי המשפט, אפילו זה שיושב בירושלים. כולם שווים. זה מה שמלמדת אותנו המילה "בכל". לעשות הקש בין כל בתי המשפט בחשיבותם. בית דין של 23 דיינים יכולים לדון בדיני נפשות בכל עיר בישראל.

 

"לא טתה משפט לא תכיר פנים ולא תקל שוחד…."

 

הכתוב מדבר בלשון נוכח. כמו שהתחיל לדבר אל כל אחד מבני ישראל "שופטים תיתן לך.." כלומר על כל אחד מישראל להיות אחראי על מינוי דיינים, התורה ממשיכה לדבר לאותו אזרח (ולאו דווקא לשופט עצמו) כדי שיהיה אחראי על טיב השיפוט! הוא חייב למנות שופטים טובים שישפטו משפט צדק, שלא יקחו שוחד, שלא יטו המשפט.. כלומר, האחריות לא נופלת רק על השופטים אם הם עושים עבודה לא טובה אלה כל אזרקח חייב להרגיש עצמו אחראי לטיב המערכת. במינוי, ובאפשרות להדיח שופטים אם לא עושים עבודתם נאמנה. לכן, לפי הא"ה הכתוב מדבר אל כל אחד ואחד ולא רק לשופטים עצמם!

 

 

"כי ימצא בקרבך באחד שעריך אשר ה' א' נותן לך איש או אישה אשר יעשה את הרע…."(יז-ב)

 

בקרבך

יש חייוב בערבות בין כל האזרחים. אף אחד לא יכול להתעלם ממעשה הפשע של האחר! המילה "בקרבך" מציינת ש"האחר" נמצא "בקרבך"!! כך לפחות צריך להרגיש. לטוב ולרע.

יש , לפי הא"ה חייוב גדולה יותר לערבות כלפי אנשי העיר. ואחר כך אחריות על אנשי המדינה כולה.

 

"אשר ה' נותן לך"

הא"ה אומר: "מתכוון לאמר שעל מנת כן ה' נתנה לך"!!! כלומר שסיבת מתן ארץ ישראל לעם והחיוב לשבת בה היא: הדאגה לזולת והערבות ההדדית!! אם ה' נתן לך עיר, שערים, זה כדי שתרגיש אחראי על היושבים בה ולהיות ערב למעשיהם ובעיותהם!!!

 

"על פי שנים עדים או שלושה עדים יומת המת…" (יז-ו)

 

למה קוראים לו "המת"? היה צריך לכתוב "יומת האיש או יומת הפושע אבל למה כתוב "יומת המת"??

כדי ללמד שיש מערכת משפט הניתנת לאדם ויש מערכת משפט של האלוהים. אין לנו להיכנס במערכת המשפט של האלוהים! אם אין מספיק ראיות או עדים כדי להרשיע אדם שחייב מיתה, אין לנו להמית אותו! כי הוא "מת" כבר בידי שמים! כלומר הוא "יטופל" על ידי מערכת המשפט האלוהית. אנו לא אלוהים! אין לנו להתרעם על זה שפושע לא הוצא להורג בגלל חוסר ראיות או מסיבה תכנית. יש לנו לפעול לפי המשפט ולהשאיר לאלוהים לטפל בשאר! לכן כתוב "יומת המת" כלומר, האדם הזה אמור למות, הוא כבר "מת". או שבני אדם ימיתו אותו בעצמם על ידי מערכת המשפט , או שהוא יומת על ידי שמיים!

 

"כי תבא אל הארץ אשר ה' א' נתן לך וירשתה וישבת בה ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגויים אשר סביבותי. שום תשים עליך מלך.."(יז-יד)

 

יש סתירה בין הפסוקים! אחד אומר שהעם בעצמו מחליט אם הוא רוצה מלך ורק אז יש למנות מלך. אבל הפסוק השני נראה מצווה על המלכת מלך בישראל, בכל מצב!!

במסכת סנהדרין (כ:) יש מחלוקת בין רבי יהודה שסובר שיש מצווה למנות מלך, ורבי נהוראי שסובר שלא, מלך הוא דבר רע, ולראיה המינוי של שאול שבו שמואל וה' בעצמו כועסים מאוד על הרצון להמליך מלך!

  • הא"ה מקבל את הדעה של רבי יהודה כי היא ההלכה הפסוקה על ידי הרמב"ם. "שלושה דברים צריכים ישראל לעשות בחזרתם ארצה: להמליך מלך, לבנות בית המקדש ולמחות את זכר עמלק".

את הפסוק הראשון , הוא מסביר כך: אם תרצו להמליך מלך "ככל הגויים" אז זה דבר רע מעיקרו ויש הרבה מגבלות שעליהם תצטרכו להגביל את המלך הזה. מה שלא מצא חן בעיני שמואל זה לא הרצון במלך אלא הרצון "להיות ככל הגויים"!

לסיכום: צריך שיהיה מלך. אבל אם המוטיבציה היא "להיות כמו הגויים" זה רע ואז יש מגבלות.

  • אבל הא"ה מסביר גם דעת רבי נהוראי: המשטר (מלוכה או דמוקרטיה..) תלוי במצב העם וברוצנו באותו הזמן.( זו , דרך אגב הדעה של הנציב מוולוזין). המצב האידיאלי הוא שלא יהיה שום מלך אלא שישראל יקבלו עליהם ה' כמלך!

"תמים תהיה עם ה' אלוהיך"(יח-יג)

 

אם תהיה תמים, זאת אומרת, שלא תצטרך לדרוש את העתיד למכשפים ולמגידי עתידות, אז ה' מבטיח לך ש"תהיה תמים" כלומר, תהיה שלם, לא יחסר לך כל דבר. "אם תהיה תמים(לא תתחכם) עם ה', אז תהיה תמים (שלם)"!

 

 

"כי הגויים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ה' אלוהיך "(יח-יד)

 

קיימת מערכת "מזלות". יש כוחות לאנשים מסוימים לנבא עתידות. אבל אסור לישראל להשתמש במערכת הזאת.

  • כדי להיות תמים (ראה הפירוש הקודם)
  • כי יש לישראל אפשרות להתגבר על מערכת זו. התורה מציעה דרך להתגבר על המזל. המזל לא ישלוט על ישראל במידה והם ילכו בדרך ה' ולא ילכו דרך המערכת הזאת!!
  • במידה וישראל יקנאו בגויים "על שהם יודעים את העתיד", אז ה' ישלח להם נביאים שיגידו להם העתיד!

 

"ואם ירחיב ה' א' את גבולך כאשר נשבע לאבותיך ונתן לך את כל הארץ אשר דבר לתת לאבותיך"(יט-ח)

 

מתי , סוף סוף, ה' יקיים את הבטחתו לאברהם לתת לו את כל הארץ "מנהר מצרים עד נהר פרט", מתי יתן בידי ישראל את כל הגויים, לא רק את שבעת העמים אלא את עשרת העמים שהבטיח לאברהם? בגאולה האחרונה! ומתי זה יקרה? כשישראל יפסיקו לעבוד את ה' מתוך יראה ויתחילו לעבוד אותו מתוך אהבה!! וזה פירוש "כי ירחיב ה' את גבולך" הרחבת הגבולות האנושיות זו היא העבודה מתוך אהבה ושמחה!

 

 

"..מי האיש הירא ורך הלבב…ילך וישוב לביתו .."(כ-ח)

 

 

במלחמת הרשות, כל מי ש"מפחד" מהמלחמה פטור מהמלחמה פן יגרום לחבריו החיילים לפחד גם הם. וממה אדם יכול לפחד?  מעוונותיו!!

כל פחד, לפי הא"ה בא מעבירות. בין שהוא מודע אליהן בין שהוא לא מודע שעבר עליהן!!

ואחד מהסימנים שיכול האדם להשתמש בו כדי לדעת אם הוא עשה עבירות, זה ללכת למלחמה ולפחד! הפחד שנוצר אז מגלה שיש בו עבירות!!

והיציאה למלחמה דורשת ניסים להינצל ממוות! ועבירות לא עוזרות לנסים!

 

שופטים מי

בע"ה א אלול התשע"ג

מישל בן שושן

 

שופטים מי

 

 

שופטים ושוטרים תתן לך

הרמ"י מפרש פסוק זה לגבי האדם הפרטי. (בחיי הגלות הנמשכים, רובי הפרשנים ניסו לתת הבט אקטואלי לחלקים רבים בתורה שדברו על מצוות הקשורות לישיבה בארץ.כשאין ארץ, אין שופטים ואין שוטרים ישראליים, נשאר להם לפרש מצוות אלה ואחרות באופן המוסרי, פנים נפשי של כל אדם)

שופטים = על האדם לחשוב טוב על כל מעשה . האדם חייב להציב "שופטים פנימיים" בכל צעדיו.

שוטרים= האדם חייב להציב מנגנונים פנימיים מיוחדים שימנעו אותו מלעבור עברות.

בכל שעריך= האדם צריך לדאוג שכל הדברים ש"נכנסים" לתוכו, יהיו מבוקרים. ה"שערים" של האדם הם עניו, אוזניו, פיו, אפו..דרכם הוא "מקבל" מהעולם החיצון

לשבטיך= האדם צריך לברר כל הפעילויות של האברים שדרכם הוא "משפיע" על העולם החיצון. ידיו, רגליו, גופו, דיבורו, ליבו, רגשותיו, ..(הרמ"י מונה אותם ומגיע למספר 12 כמו מספר השבטים!)

 

צדק צדק תרדוף

אתה רשאי לנסות לעשות את הדברים בקפדנות ולרדוף אחרי עשיית הצדק. אתה יכול להחמיר על עצמך בדבר, וזה אפילו רצוי. אבל, אין לכפות זאת על חברך!! "ולא יכעס על חברו שאינו מדקדק"!

 

תמים תהיה עם ה' אלוהיך

אם אתה תתפקד בתמימות כלפי ה' (כלומר, אתה עובד את ה' לא בגלל שזה מעניין, או כדאי, או משתלם, או כדי להתפאר מזה..אלה תעבוד אותו בטבעיות כי אתה נברא והוא הבורא), אז גם ה' יתנהג איתך בתמימות (כלומר, ה' לא ינכה מזכויותיך את מה שהוא מעניק לך). בדרך שהאדם מחליט להתנהג, כך ה' (החיים) יתנהלו איתו. אם הוא יעשה על כל דבר חשבונות, אז גם מה שיגיע לו יהיה בחבון. ואם הוא תמים, אז יוענק לו שפע בלי חשבון!

וכך אפשר להבין את הפסוק: תמים תהיה(אם תתנהג בתמימות, עם(ביחד) ה' אלוהיך (שיתנהג אף הוא איתך בתמימות). ולא כתוב "היה תמים". יש בפסוק משוואה בין האדם וה'. אחד-עם- השני.

 

ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלוהיך

  1. למה ה' שונא מצבות?

להקים מצבה, עבור הרמ"י, זה להציב משהוא שאוחזים בו בעקשנות בלי יכולת לזוז ממנו! וכמו שהרמ"י אומר:

" שלא יהי האדם בעקשנות בדבר, אף בעבודת ה'"

העבודה הזרה, מוגדרת כאן, כמו בהרבה מקומות אחרים אצל הרמ"י בצורה מיוחדת לעבוד אפילו את ה'! והיא כשהאדם עובד את ה' בצורה שהוא לא יכול לשמוע שאולי יש טעות במה שהוא עשה עד כה או שרצון ה' שונה ממה שהוא חשב עד כה. אם האדם איננו יכול לקבל שאדם אחר חושב אחרת בלי לחשוב שהשני טועה לגמרי. כשהאדם איננו מוכן להשתנות כהו זה מדבר שהוא אוחז בו בעקשנות. כל צורת ה עבודה הזו היא "שנואה" לה'! המצבה מסמלת הדבר הקשיח שהאדם מציב מעל לכל דבר. האדם חייב להיות פתוח ומוכן לשמוע, להיות קשוב לדבר ה'. וכל המצוות והדעות והפרשנויות הן משניות לרצון ה'!

  1. למה האבות עשו מצבות?

אברהם , יצחק ויעקב , לא רק עשו מצבות, אלא ה' קיבל אותם באהבה! איך אפשר להבין שינוי זה?

האבות, כל אחד בתחומו, ייסד תחום חדש בעבודת ה'. אברהם למשל ייסד את מידת החסד. ה"מצבה " שלו היא החסד. וזה היה מאוד רצוי כי זאת היתה עבודתו.

יצחק, מצדו, הציב מצבת הדין, הגבורה. וזה היה בסדר גמור

יעקב ייסד את מידת התפארת.

אבל מהרגע שבני יעקב לקחו על עצמם להיות "בני ישראל", כלומר בני שלושת האבות יחד, הם קבלו עם עצמם את איחוד המידות. איחוד המידות, שילוב בין שלושת המידות של שלושת האבות, מחייבת להפסיק לקחת מידה אחת ולעבדה כאילו היא יחידה. יש לעבוד את ה' במכלול המידות, ללא מצבה בכלל.

מי שמקים מצבה, שולל בעצם את המידות האחרות!

 

מינוי מלך:

 

ניסוח הדברים בתורה אינם החלטיים לכאורה. האם מצווה להקים מלך (שום תשים עליך מלך) או שמה זה תלוי בהחלטת היהודים(אשימה עלי מלך)? יש כאן לברר את העניין לעומק. יש בהמלכת מלך שתי בעיות עקירות:

 

  1. בעיה ראשונה= הגוון

עם ישראל בנוי מ12 שבטים ומ70 משפחות ומריבוי דעות והשקפות. זה תפקידו לייצג את מגוון הדעות שקיימות בעולם. ובנוסף, הוא חייב ליצור עם אחד שמאחד את הריבוי הזה. לכל אומה, יש מלך. כלומר, לכל אומה יש מידה מיוחדת שדרכה הוא עובד את הבורא. אבל עם ישראל עובד את ה' ישירות. מלך אחד מייצג גוון אחד משלל הגוונים הקיימים באמת. לכן, באופן אידיאלי, אסור שלישראל יהיה מלך!

אבל , מצד שני, קשה מאוד לחיות את הריבוי . מצוות האחדות (ללא אחידות) היא מאוד קשה. תמיד מחפשים "גאווה לאומית", דגל אחד- ולא 12 דגלים כמו שהיו. ייצוג לאומי, דמות אחת שאליה אנו מזדהים.

עדיף היה להגיע לאחדות מתוך כבוד הריבוי ללא הצבת מלך.

אבל אם קשה יותר מדי לעם. אם חוסר מלכות יגרום לאבדן האחדות והלאומיות. אם הלחץ הבינלאומי יגרום לנו להציב מלך, אז כפשרה כואבת, ניתן למנות מלך. אבל בתנאים מגבילים.

 

  1. בעיה שניה= ההתפשטות

המלך, בתקופה הקדומה היה יכול להחליט כל מה שהוא רצה. להחלטותיו היה תוקף רב. "דינא דמלכותא דינא"!

מצד האדם הפרטי, דמות המלך, היא עבורו סמל לשחרור מכל מגבלה. האם טוב שהאדם ירצה להיות "מלך" כלומר, שישתחרר מכל איסור ומכל מחויבות?

הרמ"י עונה בלי לפחד: כן! אבל.

העבודה באהבה היא העיקר. אבל היא מאוד מסוכנת כשהיא לא במסגרת היראה

"התפשטות" בלשון החסידים, היא ההתנהגות ללא מעצור, שחרור הרצונות והיוזמות.

ההתפשטות של האדם היא רצון ה'. אבל כל התפשטות מסוכנת ללא צמצום מקדים!

לכן, מינוי מלך, הוא יכול להיות דבר טוב, אבל הוא חייב להתבצע במסגרת היראה, הקדושה והצמצום. וזה מצדיק את הצמצומים של חופש המלך בתורה.

 

שופטים שם

20-08-09

מישל בן שושן

 

שופטים שם

 

 

שופטים ושוטרים (קיא)

 

שני הפכים הם שופטים ושוטרים אבל הם משלימים אחד את השני.

המדרש משווה אותם ליד ימין ויד שמאל.  לצדקה ולדין. .שמים וארץ.

  1. ביד ימין יש לה' צדקה ותורה                                                                                            (ישנם פסוקים המדברים על "ימין" ה'..)                                                                                     "צדק מלאה ימינך"- "מימינו אש דת למו"

ביד ימין ה' ברא שמים (וימיני טפחה שמים)

  1. בשמאלו יש את נפש האדם ומידת הדין                                                                             (בפסוקים, "יד " לבד זו תמיד יד שמאל):                                                                                       "ותאחז במשפט ידי"- אשר בידו נפש כל חי"

ביד שמאל הוא ברא הארץ (אף ידי יסדה ארץ)

 

הגמרא מסבירה : (סוטה מ"ז:)     "לעולם תהא יד שמאל דוחה     ויד ימין מקרבת"

בראש השנה, יש מידת הדין: האדם צריך לסור מרע…זו יד שמאל שפועלת.

בסוכות, יד ימין פועלת ואז האדם שמח ועושה טוב.

מטרת דחיית הרע היא קרבת הטוב אל האדם

שמאלו "תחת לראשי (ראש השנה)

וימינו תחבקני זו סוכות

הכל טוב ויפה ! אבל ישנם מקרים (והם הרוב!) שאין האדם יכוטל לבדו להרחיק ממנו את הרע!! אז, ה' פועל ביד ימין קודם כדי לעורר אצל האדם רצון וכוח לדחות את הרע ממנו. רק אז יד שמאל פועלת ואחריה שוב יד ימין מקרבת את האדם עוד יורק!

 

לכן התורה היא בימינו של ה': כי לכתחילה , אין לאדם השגה בתורה! וה' "נותן" אותה בלשון "מתנה" . ברוך נותן התורה. ורק אז יכול האדם להתעורר אל התורה ולזכות בה. התורה ניתנת במתנה , כמו שנותנים צדקה. וזהו הפירוש של "תורה וצדקה בימינו"

 

לכן הנפש נמצאת בצד שמאל: כי מטרת הנשמה , כשהיא "יורדת" בגוף, היא כדי לדחות את חלקי הרע שבגוף.ואז הימין מקרבת. מידת הדין והייסורים גם הם יכולים לעזור לאדם להרחיק ממנו את חלקי הרע. אבל מטרתם הסופית היא קרבת האדם לטוב על ידי יד ימין.

 

לכן, בחודש אלול, לא זמן דין הוא אלה דווקא זמן של יד ימין, מקרבת, כדי שנזכה ליד שמאל בראש השנה ושוב יד ימין בסוכות.

  • "אני לדודי ודודי לי" זו יד ימין: מי גורם שאני לדודי? זה שדודי לי!!
  • "אני לדודי" מצד שמאל
  • "ועלי תשוקתו" מצד ימין

וזה מה שאומרים בשבת:" ימין ושמאל תפרוצי!"

 

ולא תקים לך מצבה (קיב)

הרי האבות הקימות מצבות , למה עכשיו ה' "שנא מצבות?

העניין הוא שיש הבדל בין מצבה אחת לבין מזבח מאבנים הרבה.

האבות היו יחידים. לכן, אבן אחת מצבה מסמלת אצלם עבודת ה' כפי שהייתה אהובה אצלו.

אבל, ברגע שיש עם שיצא מ12שבטים, הקמת מצבה אחת היא שלילת הפלורליזם בעם ישראל. זה פולחן של יחיד כשהפולחן יכול להתקיים אך ורק דרך כלל העם. אין אדם יחידי יכול לעבוד את ה' כשהוא שולל חלקי העם האחרים! לכן, הקמת מצבה אחת היא בגדר עבודה זרה ברגע שעם ישראל נבנה מ12שבטים המייצגים 12 אלכסונים, 70 פנים באנושות.

תכלית עבודת ה' על ידי כל אחד מישראל היא עבודה דרך כלל ישראל כולו. וכלל ישראל הם שתים עשרה אבנים.

  • מזבח אבנים (ברבים) – כן
  • מצבה אחת (עבודת הפרט מחוץ לריבוי הפנים של הכלל) – לא כי זו לא עבודת אלא עבודה זרה מאוד . זו עבודת יחיד : תקים לך מצבה. אבל אין קשר עם הקמת מצבה לה'!

 

שופטים (לע"ד)

24-08-06

 

שופטים (לע"ד)

 

שני רעיונות אישיים לגבי הפרשה

 

1הפסוק הראשון, "שופטים …תתן לך…ושפטו את העם משפט צדק"

עם הפירוש המקובל שזאת הוראה למנות דיינים הגונים, כאלה שישפטו את העם בצדק:

נראה לי שזו הוראה מפורשת לכל אחד מהעם להיות מעורב ואחראי לכל מה שקורא ברשות השופטת. אני חייב לדאוג , כאזרח פשוט, שיתמנו שופטים הגונים. אין לי לאמר, " זה לא עניני, שיסתדרו שם למעלה בניהם וימנו מי שהם רוצים!". לא, כל אזרח חייב להיות מעורב בנעשה "שם למעלה". האחריות היא מוטלת על כל אחד. "תתן לך"!

כמו כן לגבי הרשות השולטת:"שום תשים עלך מלך.."

 

2 הרבה פסוקים מזכירים "וירשתם וישבת בארצם". הפועל "לרשת" מופיע

יותר ממאה פעמים בתורה ובמיוחד בספר דברים .

בפרשה שלנו למשל, כבר בפסוק השני:"צדק צדק תרדוף…למען תחיה וירשת את הארץ.." מינוי השופטים, ובעיקר , לפי הפרי צדיק העבודה האין סופית של שילוב בין ה"שופט והשוטר" שיש בכל אחד, השילוב בין החכמה והיראה, הם עבודות עיקריות שרק בזכותם יהיה אפשר לחיות!! ולרשת את הארץ!

אבל הירושה היא תמיד העברת דבר מרשות לרשות אחרת. בדרך כלל מאב לבן. אבל לא רק. אפשר שהבורא ירצה להוריש גוי מסויים מארצו ולתת את הארץ לגוי אחר, ואז הגוי החדש "יורש " את הארץ.

כך ה' עשה כנראה לארץ ישראל. הוא כל הזמן מזכיר לנו שהארץ היא ירושה. למה?? למה להזכיר זאת כל פעם? אם הוא הוריש לנו אותה. אז זהו!. לא מזכירים לבן שהו ירש מאביו כל יום!. אומרים לו את זה בהתחלה וזה הוא. אחר כך זה שלו!.

לא כן כשמדובר בירושה לא טבעית. כשלוקחים את הירושה ממשהו ומעברים למישהו אחר, אז האדם האחרון מרגיש כל הזמן צורך לזכות בירושה הזאת!.

עם ישראל חייב להרגיש כל הזמן שהו בארץ ישראל בתנאי שהוא ימלא את תפקידו כעם ישראל. אין זאת ארץ "שלו". הוא לא יכול להישען על הקניין הזה ולהתנער מהתפקיד שלו , מהתנהגותו.

להיפך. התנהגותו במשך הזמן תקבע את שייכותו לארץ. כמו שה' גירש גויים אחרים מן הארץ בגלל התנהגותם, כך הוא יכול חס ושלום לעשות כן שוב. לכן, הארץ שייכת רק לבורא העולם. ואנו מחזיקים מארץ על תנאי התנהגותנו ושייכותנו אליה.

לכן , נראה לי, משה חוזר כל הזמן על הפועל "לרשת את הארץ": לפעול כל הזמן כדי לזכות בה כל הזמן.

אני מבין עכשיו את שייכות המשפט   "וירשת את הארץ", בפסוק השני של הפרשה:" צדק , צדק תרדוף (כל הזמן, ללא לאות) למען תחיה וירשת את הארץ". שייכותי לארץ עוברת רק דרך מידת השתדלותי בעשיית בצדק.

שופטים לעד4

בע"ה ח אלול התשע"ד

מישל בן שושן

שופטים לעד4

לשבח התקשורת וחופש הביטוי

הסדרה מתארת איך נמנים כל מוקדי הכוח בחברה. השופטים, השוטרים, הנביאים, המלכים, הכהנים והלויים.

נראה לי שיש בכל אחד מהמוקדים האלה, רצון כפול:

  1. שהכוח שלהם יהיה אפקטיבי
  2. מצד שני, אסור שהכוח הזה יהיה עבורם תירוץ לסטות מהתפקיד הישר שלהם

 

כדי לחזק את העניין הראשון (סמכות שהתורה נותנת לכל אחד מהמוקדים), התורה מרבה בפסוקים ברורים ונחרצים:

  • ושפטו את העם
  • תשים עליך מלך
  • ושמעת אל הכהנים
  • לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל
  • ומשעת אל כל אשר יורוך

..

אבל כדי לבסס את העניין השני, נראה לי שהפרשנים והתלמוד לא כל כך רצה להדגיש את הרמזים שנמצאים בפסוקים עצמם (אולי בגלל פחד משבירת הסמכויות)וברצוני להביא אותם לעיונכם כאן.

  1. יש , לעניות דעתי,בריבוי מוקדי הכוחות, כלומר ,בפיזור הסמכויות אל מוקדים רבים ומגוונים, כדי לאזן בכוח המופרז שיכול מוקד אחד לתפוס. מוכר הדבר שכל רודן מרכז בידיו את כל הסמכויות וכך מצמצם את הביקורת עליו. התורה היתה יכולה לקבוע שהמלך , למשל, קובע מה הוא המשפט, מה הוא סדר העבודה במקדש ..למרות זאת, הקמת סנהדרין (שהמלך חייב למשל להתייעץ בו לפני היציאה למלחמה), כוח לנביאים (שרוב תפקידם הוא לבקר את המלך ושאר מוקדי הכוח), ופיזור הסמכויות הוא דבר נדיר מאוד בעולם הדתות שמנסות תמיד לרכז ולא לפזר הסמכויות. יש בכך, אפילו, ראייה לכך שהתורה איננה ממקור אנושי (כי אז הקבוצה שכתבה את התורה היתה שומרת לעצמה את כל מוקדי הכוח). ואם, כפי שטוענים מבקרי המקרא, היא נכתבה על ידי הרבה עורכים וכותבים, אז החיבור בין כל הכתבים האלה הוא בעצמו דבר "אלוהי"! בתור פלא של איחוד ניגודים כה ברורים!

 

  1. השופטים

"תיתן לך..ושפטו את העם משפט צדק". ההוראה למנות שופטים ניתנת לציבור כולו! לא למלך, לא לכהן ..אלא אל הציבור עצמו. לא רק המינוי ניתן לציבור אלא האיכות של המינוי נופל על אחריות הציבור הממנה.

הציבור איננו יכול למנות סתם אנשים. הוא חייב לדאוג שיהיו אנשים כאלה "שישפטו את העם משפט צדק". מה קורה אם זה לא המצב או אם אחרי המינוי מתגלה שהשופטים סוטים מהדרך הישרה? הציבור מקבל חלק מהאשמה עליו!! אי אפשר להיות ראש קטן.

לכן, חייבת מערכת בקרה שתוכל לבדוק את טיב השיפוט, את יושר השופטים ושתוכל גם להתריע בפני עיוותים. המערכת הזאת צריכה גם להיות בעל כוח מספיק כדי לחולל שינוים במידה והעיוותים עוברים את הסף.

שלושת הדרישות האלה (בקרה, התרעה וכוח לחולל שינוים במינוים) קיימים במה שאנו קוראים היום "התקשורת". יש בתקשורת , לפחות במדינות דמוקראטיות כמו ישראל, מספיק כוח וחופש כדי להתריע בפני עיוותים חמורים במערכת המשפט או בכל מערכות השלטון האחרות. מוסד מבקר המדינה הוא גם מוסד שיכול לעזור בכיוון הזה אבל איזה כוח היה למבקר אם התקשורת לא היתה מפרסמת ומרחיבה את הדוחות שהוא מכין?

נכון שלפעמים אנו מרגישים שהכוח של התקשורת מופרז. או שהם מדברים יותר מדי על נושאים מסויימים ולא מספיק על אחרים, אבל עצם קיום חופש הביטוי במדינה וקיום תקשורת חופשית ומבקרת, הם עונים , חלקית, על הדרישות שהפסוקים האלה רומזים עליהן.

 

  1. המלך

ניתן לעשות אותו מהלך ניתוחי לגבי מינוי המלך. "שום תשים עליך מלך" היא הוראה לציבור . "לא ירבה לו סוסים.." כמו שהשופט חייב להיות בעל תכונות מסויימות גם במינוי וגם לאחר המינוי, יש לדאוג שהמלך "לא ישתולל". חובה על הציבור לא רק למנות מלך טוב אלא האחריות רובצת על כתפיו אם מתגלים כשלים חמורים במידותיו או תפקודו.

גם כאן, כמובן, התקשורת וחופש הביטוי יכולים לעשות עבודה טובה .

  1. הנביא

מי קובע אם הנביא הוא נביא שקר או נביא אמת? יש לעיין במאמר של הסדרה שופטים כדי להרחיב בנושא. אבל, ברור שזו שאלה מאוד קשה. כי בעצם כל אדם חייב להחליט בנידון. לשמוע או לא לנביא.

אבל באופן עמוק יותר, יש לנו לזכור שתפקיד הנביא, הוא, לעניות דעתי, להתריע בפני עיוותים חברתיים ומוסריים. יש בעבודת הנביא, הרבה פנים שהתקשורת לוקחת , לפעמים, על עצמה: לשים את הזרקור על אוכלוסיות חלשות. לבקר התנהגויות פסולות של האוכלוסייה המבוססת יותר ושל הכוח הפוליטי.

כך שאחד מתפקידי התקשורת החוקרת והמבקרת, ממלאים בחלקם את הנביאים היום. הכוח הפוליטי הנגדי ("האופוזיציה") יכולה גם כן להיות כוח מבקר יעיל כמו שהנביאים היו מול המלכים בזמנם.

 

  1. העגלה הערופה

מעניין שהסדרה שלנו מסיימת עם סיפור מוזר זה של העגלה ערופה בנחל. בעצם, התורה באה כדי להאשים כל אדם, באשר הוא, במה שקורה לאדם אחר. האדם הכי קרוב , פיזית, הוא אמור להיות המייצג את כל בני האדם שהיו יכולים לעזור לאדם בצרה. אם מוצאים אדם מת בשדה . בלי קצה חוט שיוביל לרוצח, אנו לא "סוגרים את התיק". יש לחוש באחריות הקולקטיבית הרובצת על כל בני האדם באשר הם. באופן מעשי, מביאים את האנשים שגרים הכי קרוב למקום שבו נמצא המת וטקס "עריפת העגלה" והנאום שחייבים אנשי העיר הקרובה להגיד ("ידינו לא שפכו את הדם הזה..") מצביעה על חיוב הרגשת האחריות המסוימת של כל אדם לגבי כל צרה שתפגע באדם אחר.

 

  1. לסיכום:

אסור להתעלם.

אסור להיות ראש קטן

על כל אדם ועל כל אזרח להיות ער ובקורתי כלפי כל מוסדות השלטון וכלפי התנהגות החברה בכלל.

לעניות דעתי, חופש הביטוי , הדמוקרטיה, והעיתונות החופשית הם כלים מצוינים כדי לעורר, להתריע ולהוות כוח נגד, מול כל מוקדי השלטון ועיוותי החברה.

נראה לי שאלה לא ערכים מודרניים חדשים, אלא ערכים בסיסיים שהתורה חייבה אותנו קלפם כבר בפשט הפסוקים!