בע"ה ח אלול התשע"ד
מישל בן שושן
שופטים לעד4
לשבח התקשורת וחופש הביטוי
הסדרה מתארת איך נמנים כל מוקדי הכוח בחברה. השופטים, השוטרים, הנביאים, המלכים, הכהנים והלויים.
נראה לי שיש בכל אחד מהמוקדים האלה, רצון כפול:
- שהכוח שלהם יהיה אפקטיבי
- מצד שני, אסור שהכוח הזה יהיה עבורם תירוץ לסטות מהתפקיד הישר שלהם
כדי לחזק את העניין הראשון (סמכות שהתורה נותנת לכל אחד מהמוקדים), התורה מרבה בפסוקים ברורים ונחרצים:
- ושפטו את העם
- תשים עליך מלך
- ושמעת אל הכהנים
- לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל
- ומשעת אל כל אשר יורוך
..
אבל כדי לבסס את העניין השני, נראה לי שהפרשנים והתלמוד לא כל כך רצה להדגיש את הרמזים שנמצאים בפסוקים עצמם (אולי בגלל פחד משבירת הסמכויות)וברצוני להביא אותם לעיונכם כאן.
- יש , לעניות דעתי,בריבוי מוקדי הכוחות, כלומר ,בפיזור הסמכויות אל מוקדים רבים ומגוונים, כדי לאזן בכוח המופרז שיכול מוקד אחד לתפוס. מוכר הדבר שכל רודן מרכז בידיו את כל הסמכויות וכך מצמצם את הביקורת עליו. התורה היתה יכולה לקבוע שהמלך , למשל, קובע מה הוא המשפט, מה הוא סדר העבודה במקדש ..למרות זאת, הקמת סנהדרין (שהמלך חייב למשל להתייעץ בו לפני היציאה למלחמה), כוח לנביאים (שרוב תפקידם הוא לבקר את המלך ושאר מוקדי הכוח), ופיזור הסמכויות הוא דבר נדיר מאוד בעולם הדתות שמנסות תמיד לרכז ולא לפזר הסמכויות. יש בכך, אפילו, ראייה לכך שהתורה איננה ממקור אנושי (כי אז הקבוצה שכתבה את התורה היתה שומרת לעצמה את כל מוקדי הכוח). ואם, כפי שטוענים מבקרי המקרא, היא נכתבה על ידי הרבה עורכים וכותבים, אז החיבור בין כל הכתבים האלה הוא בעצמו דבר "אלוהי"! בתור פלא של איחוד ניגודים כה ברורים!
- השופטים
"תיתן לך..ושפטו את העם משפט צדק". ההוראה למנות שופטים ניתנת לציבור כולו! לא למלך, לא לכהן ..אלא אל הציבור עצמו. לא רק המינוי ניתן לציבור אלא האיכות של המינוי נופל על אחריות הציבור הממנה.
הציבור איננו יכול למנות סתם אנשים. הוא חייב לדאוג שיהיו אנשים כאלה "שישפטו את העם משפט צדק". מה קורה אם זה לא המצב או אם אחרי המינוי מתגלה שהשופטים סוטים מהדרך הישרה? הציבור מקבל חלק מהאשמה עליו!! אי אפשר להיות ראש קטן.
לכן, חייבת מערכת בקרה שתוכל לבדוק את טיב השיפוט, את יושר השופטים ושתוכל גם להתריע בפני עיוותים. המערכת הזאת צריכה גם להיות בעל כוח מספיק כדי לחולל שינוים במידה והעיוותים עוברים את הסף.
שלושת הדרישות האלה (בקרה, התרעה וכוח לחולל שינוים במינוים) קיימים במה שאנו קוראים היום "התקשורת". יש בתקשורת , לפחות במדינות דמוקראטיות כמו ישראל, מספיק כוח וחופש כדי להתריע בפני עיוותים חמורים במערכת המשפט או בכל מערכות השלטון האחרות. מוסד מבקר המדינה הוא גם מוסד שיכול לעזור בכיוון הזה אבל איזה כוח היה למבקר אם התקשורת לא היתה מפרסמת ומרחיבה את הדוחות שהוא מכין?
נכון שלפעמים אנו מרגישים שהכוח של התקשורת מופרז. או שהם מדברים יותר מדי על נושאים מסויימים ולא מספיק על אחרים, אבל עצם קיום חופש הביטוי במדינה וקיום תקשורת חופשית ומבקרת, הם עונים , חלקית, על הדרישות שהפסוקים האלה רומזים עליהן.
- המלך
ניתן לעשות אותו מהלך ניתוחי לגבי מינוי המלך. "שום תשים עליך מלך" היא הוראה לציבור . "לא ירבה לו סוסים.." כמו שהשופט חייב להיות בעל תכונות מסויימות גם במינוי וגם לאחר המינוי, יש לדאוג שהמלך "לא ישתולל". חובה על הציבור לא רק למנות מלך טוב אלא האחריות רובצת על כתפיו אם מתגלים כשלים חמורים במידותיו או תפקודו.
גם כאן, כמובן, התקשורת וחופש הביטוי יכולים לעשות עבודה טובה .
- הנביא
מי קובע אם הנביא הוא נביא שקר או נביא אמת? יש לעיין במאמר של הסדרה שופטים כדי להרחיב בנושא. אבל, ברור שזו שאלה מאוד קשה. כי בעצם כל אדם חייב להחליט בנידון. לשמוע או לא לנביא.
אבל באופן עמוק יותר, יש לנו לזכור שתפקיד הנביא, הוא, לעניות דעתי, להתריע בפני עיוותים חברתיים ומוסריים. יש בעבודת הנביא, הרבה פנים שהתקשורת לוקחת , לפעמים, על עצמה: לשים את הזרקור על אוכלוסיות חלשות. לבקר התנהגויות פסולות של האוכלוסייה המבוססת יותר ושל הכוח הפוליטי.
כך שאחד מתפקידי התקשורת החוקרת והמבקרת, ממלאים בחלקם את הנביאים היום. הכוח הפוליטי הנגדי ("האופוזיציה") יכולה גם כן להיות כוח מבקר יעיל כמו שהנביאים היו מול המלכים בזמנם.
- העגלה הערופה
מעניין שהסדרה שלנו מסיימת עם סיפור מוזר זה של העגלה ערופה בנחל. בעצם, התורה באה כדי להאשים כל אדם, באשר הוא, במה שקורה לאדם אחר. האדם הכי קרוב , פיזית, הוא אמור להיות המייצג את כל בני האדם שהיו יכולים לעזור לאדם בצרה. אם מוצאים אדם מת בשדה . בלי קצה חוט שיוביל לרוצח, אנו לא "סוגרים את התיק". יש לחוש באחריות הקולקטיבית הרובצת על כל בני האדם באשר הם. באופן מעשי, מביאים את האנשים שגרים הכי קרוב למקום שבו נמצא המת וטקס "עריפת העגלה" והנאום שחייבים אנשי העיר הקרובה להגיד ("ידינו לא שפכו את הדם הזה..") מצביעה על חיוב הרגשת האחריות המסוימת של כל אדם לגבי כל צרה שתפגע באדם אחר.
- לסיכום:
אסור להתעלם.
אסור להיות ראש קטן
על כל אדם ועל כל אזרח להיות ער ובקורתי כלפי כל מוסדות השלטון וכלפי התנהגות החברה בכלל.
לעניות דעתי, חופש הביטוי , הדמוקרטיה, והעיתונות החופשית הם כלים מצוינים כדי לעורר, להתריע ולהוות כוח נגד, מול כל מוקדי השלטון ועיוותי החברה.
נראה לי שאלה לא ערכים מודרניים חדשים, אלא ערכים בסיסיים שהתורה חייבה אותנו קלפם כבר בפשט הפסוקים!
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 