בחוקותי פי4

בע"ה כ אייר התשע"ט

מישל בן שושן

 

בחוקותי  פי 4

 

פרשת הערכים

מתוך רעיון מבריק של הרב יוני גרוסמן

 

פרק כז הוא האחרון של ספר ויקרא.  מיקומו מפתיע וננסה לתת לזה הסברים.

אבל תוכנו עוד יותר מפתיע וננסה להתחיל בעיון משמעות המצוות שיש בו

 

  1. הערכים

פרק כז (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַיקֹוָק:(ג) וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ:

 

מדובר באדם שנודר לתת לבית המקדש את "הערך" של אדם אחר, או של בהמה או של שדה או של בית. בכל אחד מהמקרים, התורה מסבירה מה עליו להביא לבית המקדש. איזה סכום כסף, ואיך אפשר להעריך בית או אדם או בהמה בכסף.

  • במקרה של נפש אדם:

התורה נותנת לנו "תעריפון" לפי גיל האדם המוערך.:

גיל זכר נקבה
60+ 15 10
20-60 50 30
5-20 20 10
1חודש-5 5 3

אבל, מה הם הקריטריונים של התעריפון הזה?

פרשנים רבים ניסו להתמודד עם בעיתיות המספרים האלה. נזכיר כאן כמה מהאפשרויות שהוצעו:

  1. לפי כוח העבודה. גברים בין 20 לשישים אמורים להיות בעלי כוח עבודה גדול מילד בין 5. אבל הסבר זה איננו מספק, בגלל כמה סיבות:
    1. למה שהתורה לא תיתן להעריך את כוח העבודה , כל אדם לפי כוחו. כמו שעושים ב"שוק העבדים"! יכול להיות אדם בין 21 חלש ומולו צעיר בין 19 חזק מאוד!
    2. גיל הפרישה מהעבודה, הוא, אצל הלויים 50. למה כאן גיל הפרישה מהעבודה יהיה 60?
    3. הקפיצות בין הגילים אינו משקף את המציאות. אדם בין 59 ועשרה חודשים יאבד מערכו חודשיים אחר כך!
  2. לפי כוח הפריון. ההסבר הזה פותח על ידי הרב אמנון בזק , לגבי החלוקה של הגברים. הוא מצא כמה פסוקים בתורה שקשורים על עניין הפוריות שיכולים להצביע על קשר מספרי בין הגילים ומצב הפוריות. גם הסבר זה איננו מספק דיו. הוא טוען שלגבי הנשים, הקריטריון איננו הפריון (כי , לדעתו, עבור התורה אין לאישה זרע עצמי, הזרע בא רק מהגבר!) ועבור הנשים הקריטריון הוא "כוח העבודה".
  3. הרב סעדיה גאון מציע שיש להבין את הסכומים, בהדרגה ולא כסכום קבוע . למשל, צעיר בין 5 יהיה שווה 5שקלים, ובין 10 יהיה שווה 10 שקלים, עד גיל 20, עשרים שקלים. זה מסביר שאאין בעצם "קפיצות" אבל, אם כן, למה התורה כתבה זאת בצורה של קפיצות מספריות?
  4. הרב אברהם אבן עזרא, שרגיל למצוא הסברים לכל דבר, מרים ידיים במקרה הזה ומכריז שזו "גזרת הכתוב"! ואכן, עדיין לא נמצאה תשובה מספקת לגבי המספרים שבטבלה המוצעת.

בכל זאת, אנו מבינים שהתורה קובעת סכומים שרירותיים. בניגוד לבית שהכהן בא ומעריך אותה לפי שוויה בשוק הנדל"ן, האדם (וגם השדה) מקבלים הערכה קבועה לפי הגילים. ויש לפחות לתמוה על כך.

 

פסוק עוד יותר מפתיע הוא הפסוק המסיים את העניין של ערך האדם:

(ח) וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ וְהֶעֱמִידוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֵן וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן: ס

למשל, אדם מגיע אל הכהן ומספר לו שהוא נדר את ערך חברו. הכהן שואל אותו , בין כמה הוא החבר הזה? ומתברר שהוא מבוגר יותר ממה שהוא חשב. הוא חשב שהחבר בין 19 אבל מסתבר שהוא בין 21. הוא התכוון לתת למקדש 20 שקל, בעוד שהוא חייב חמישים! אין לו את הכסף!. לא נורא, הכהן מעריך בעצמו את שווי החבר הזה , ולפי הכסף של הנודר הוא קובע ערך חדש שמתאים ליכולת הכספית של הנודר!!  זה מאוד מפתיע! אם בסופו של דבר זה יהיה תלוי ביכולת הכספית ובהערכה של הכהן, למה התורה נותנת לנו ערכים קבועים במספרים מדויקים?? שתשאיר הכל בידי הכהן שיקבע את הסכום לפי המעריך והמוערך!!

  • מקרה של בהמה:

אדם שנודר לתת בהמה טהורה למקדש, פשוט מביא אותה. הוא לא יכול להחליף אותה בכסף. היא נהייתה "קודש" מיד אחרי שהוא נדר.

במקרה של בהמה טמאה, זה יוצר בעיה כי אי אפשר להשתמש בה במקדש. לכן, יש אפשרות להמיר את ערכה (שקבע הכהן) ויש להוסיף חמישית מערכה , ככנס, על זה שהבהמה שהיתה אמורה להיות בבעלות הקודש, חוזרת לבעלותו.

  • מקרה של בית

אם הנודר נדר לתת את ביתו למקדש! ובכל זאת הוא רוצה את ביתו בחזרה, אז הכהן מעריך את הבית והנודר מוסיף עוד חמישית מהערך ונותן את כל הסכום למקדש.

  • במקרה של שדה:

במקרה הזה, התורה לא משאירה לכהן הרבה מרחב תמרון. היא קובעת שהערך הוא לפי שווי תבואה של שעורים בחמישים שקל, במספר השנים עד היובל.

  • בכור

אדם שנודר לתת בכור בהמה, לא עשה כלום! כי כל בכור שייך כבר למקדש!

  • מעשר:

כמו כן אם אדם נודר לתת את המעשר לה', אין לזה תוקף כי התורה מחייבת כבר המעשר להיות קודש לכהן!

  • חרם:

לפני דין המעשר, התורה מתארת מקרה שבו אדם "מחרים" אדם אחר או בהמה או שדה… בדיוק כמו שהוא עשה ב"הקדש". הוא כמובן חייב למלא אחר נדרו אבל הוא לא יכול לקבל את הדבר בחזרה כמו בהקדש.

כח) אַךְ כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לַיקֹוָק מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מֵאָדָם וּבְהֵמָה וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַיקֹוָק:….

 

 

הרב פרופסור יונתן גרוסמן מנסה להבין מה יכול להביא אדם לנדור ערכו של אדם אחר או ערך ביתו? למה פשוט לא לנדור סכום כסף למקדש?

כשפוגשים את המונח "נדר" בתורה, מוצאים שמדובר , ברוב המקרים במצב של מצוקה. אדם נמצא במצוקה, מבקש עזרה מה' ומבטיח לתת  משהוא בתמורה להיענות לתפילה שלו.

כך מצאנו , למשל אצל יעקב , כשהוא ברח לחרן, הוא מציע ,"עסקה" עם ה':

"אם יהיה  האלוהים עמדי ושמרני בדרך..ונתן לי לחם…וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך!".

כך גם אצל עם ישראל מול הכנעני שבא להילחם נגדו.

במדבר פרק כא (ב) וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַיקֹוָק וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם:

ההסבר פשוט וקולע:

אדם שרואה למשל חבר סובל ממחלה קשה. והוא בא ומתפלל לשלומו. ואפילו מוכן לקבל על עצמו "עסקה" עם האלוהים! כמו שהיום מחליפים לחולה את שמו, או נותנים צדקה לרפואתו או שמבקשים מרב גדול להתפלל עבורו, כאן, האדם מוכן לתרום סכום כסף גדול השווה לערכו של חברו כדי , אולי , להציל את חייו או לרפא אותו. ויש לזה, לעניות דעתי שלושה ממדים:

  1. כמו שאנחנו מכבים ומדליקים את המחשב כשיש לו בעיה ואין אנו יודעים איך לתקן אותו, כך מנסים, לגבי אדם חולה "לאפס אותו כלפי האלוהים. כאילו מוכרים אותו לה' וקונים אותו בחזרה! מסירת הערך שלו היא תחליף למסירת הנפש לאלוהים! זה דומה לקרבן שהאדם מקריב "במקום, להקריב עצמו. כמו שאברהם הקריב אייל במקום יצחק בנו. כמו שעושים "כפרות". שהכסף יהיה "כפרה" על החבר!.
  2. האדם שנמצא במצוקה יכול לעשות זאת בעצמו עבור עצמו ולנדור את הערך שלו. אבל , לרוב, מדובר על אדם אחר, קרוב ואכפתי שעושה זאת עבורו, ובכך, הוא מביע את הקשר המיוחד. לבקש על עצמי רפואה , זה דבר חשוב אבל זה הגיוני. אבל אם אדם אחר מתפלל בקינות עבורי, זה עוד יותר משמעותי. זה אומר לבורא עולם: אני מוכן לשלם עבור הכפרה שלו, כדי שיחיה!
  3. העובדה שמדובר בסכום קבוע לפי גיל האדם יכולה לעזור מאוד להרגשה הטובה של החולה: הנה אתה חולה מאוד ולא "שווה " הרבה בשוק העבודה!. ובכל זאת, הערך שלך הוא הערך של אדם בריא בגילך! זה מזכיר לשני האנשים, הנערך והנודר, שהוא עדיין שווה לפי קריטריון חיצוני למצב המצוקה שבו הוא שורר! ולכן חשובים הערכים, למרות שבפועל, יש מרחב תמרון לכהן להפחית את הסכום אחר כך.

לגבי שדה או בית, יכול אדם להרגיש שלבית שלו יש בעיה. כמה אסונות פקדו אותו ביית הזה והוא מרגיש שלבית יש תפקיד באסונות האלה. ואז, הוא "מאפס" את הבית, כמו שעושים במחשב! הוא עושה RESET לבית! איך? הוא מוסר אותה לבעלות המקדש! היא משודרגת בקדושה! ואחר כך, הוא קונה אותה בחזרה!

ההקדשה היא שדרוג השדה או החפץ. הוא מעוניין לשמור על החפץ . אבל הוא רוצה לאפס אותו או לשדרג אותו בקדושה. ולכן התורה מחשבת את הצורות שבהם הוא יכול לקבל בחזרה את החפץ שהוקדש! זו לא "מתנה" כדי שהחפץ ישנה בעלות תמידית אלא החלפת בעלות רגעית כי הוא יקנה בחזרה את החפץ על ידי פדיון כספי!

לגבי החרם, זה בדיוק הפוך: במקום שהאדם ירצה לשדרג חפץ או חבר, או ביתו, במקרה הזה הוא רוצה להיפטר לגמרי מהחפץ או מהקשר עם הבין אדם. במקרה זה, החפץ עובר לבעלות הכהן או, אם הוא ציין זאת , למקדש, ואין שום אפשרות לקבל את החפץ בחזרה. כי זו לא היתה הכוונה מראש!

ההקדשה היא שדרוג הקשר והחרם הוא ביטול הקשר.

 

  1. מיקום הפרק הזה

כבר דיברנו בקובץ על פרשת בהר על מיקומם של שתי הפרשיות "בהר" ו"בחוקותי".

נחזור על עיקרי הדברים:

כל ברית כוללת קובץ מצוות, טקס, הסכמה הדדית והסכם שכולל מה עושים במידה ומקיימים ההסכם ומה עושים במקרה של הפרת ההסכם.(ברכות וקללות) כך קרה בברית ערבות מואב בספר דברים.

הברית הראשונה שנכרתה בהר סיני כללה את כל המרכיבים חוץ מהמרכיב האחרון: הברכות והקללות! התורה עקרה אותן ממקומן הטבעי, אחרי פרשת משפטים ושמה אותן כאן, בסוף ספר ויקרא, כדי שכל מה שנאמר בספר ויקרא, שלא נאמר על הר סיני אלא באוהל מועד למשה, יכללו בתוך ברית סיני! ולכן, שתי הפרשיות "בהר ובחוקותי" נעקרו מספר שמות (בין פרשת משפטים לפרשת תרומה) ונכתבו בסוף ספר וקירא. זו הסיבה שהתורה מציינת בהתחלת פרשת בהר שהיא נאמרה "בהר סיני":

פרשת בהר   :פרק כה (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיקֹוָק:

בסוף פרק כו, אחרי סוף הברכות והכללות, יש פסוק שמסיים את כל הפרק ואפילו את כל הספר בצורה יפה מאוד:

 

פרק כו.(מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְקֹוָק בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: פ

 

גם הוא חוזר על הפרט החשוב שזה קשור להר סיני. והא גם מסכם את כל מה שנאמר בספר ויקרא:

  • "החוקים והמשפטים"= רמז לכל החלק השני של ספר ויקרא מפרק יח ועד הסוף
  • "והתורות"= מסכם את כל החלק הראשון של ספר ויקרא מפרק א' עד פרק יז':

 

פרק א-יז פרק יח-כו
קדושה בתוך המשכן קדושה מחוץ למשכן, המחנה. בני האדם
תורות… משפטים ,חוקות

 

אכן, הרב מאיר שפיגלם מחלק את ספר ויקרא לשניים:

החלק הראשון מדבר על קדושת המשכן ומה שעושים בו. עד פרק יז. ובו משתמשת התורה הרבה במונח "תורות" כמו "זאת תורת העולה.."

ויקרא פרק ו (ב) צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה

וחלק שני (מפרק יח והלאה) שעוסק בקדושת המחנה, מחוץ למשכן. קדושת בני האדם בחברה. ושם משתמשת התורה במונחים "משפטים וחוקים":

ויקרא פרק יח (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:…(ד) אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:(ה) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם ..

לסיכום: הפסוק בסוף פרק כו, אחרי הברכות והקללות, הוא פסוק מסיים ראוי לכל ספר וקירא:

פרק כו (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְקֹוָק בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: פ

ויקרא         בהר בחוקתי
א         פרק כה פרק כו פרק כז
אהל מעד סיני
אדם כי יקריב מכם         שמיטה-יובל ברכות קללות ערכים

 

אבל כל זה עוד יותר מקשה עלינו:

למה התורה כתבה אחרי הפסוק הזה את כל פרק כז', הפרק שלמדנו לעיל, על הערכים???

אם מעיינים בפרק הזה, הוא נראה קשור מאוד לפרק כה דווקא. הוא היה אמור להיות כתוב אחרי פרשת בהר ולפני הברכות והקללות!

יש לזה הרבה סיבות (שהוא היה אמור להיות בסוף בהר):

  • הוא מזכיר הלכות הקשורות ליובל שזה הנושא של "בהר"
  • הוא משתמש במונח הנדיר בתורה "מך", בדיוק כמו בפרשת בהר ("כי ימוך אחיך")
  • המבנה שלו מאוד דומה למבנה של פרשת בהר : חלוקה בין האדם, השדה, הבית
  • הוא נאמר בהר סיני והפסוק האחרון מציין זאת בדיוק כמו שהפסוק הראשון של בהר ציין זאת:
    • התחלת פרשת בהר :פרק כה (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר:(
    • סוף פרק כז': לד) אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי:

 

שלושה הסברים לדבר:

  1. אי אפשר להכניס דברים שבאים מרצונו הטוב של האדם בתוך ברית חוזית! נדרים ונדבות הם דבר הנתון לליבו של האדם. אין שום מצווה לנדור, ולכן אי אפשר להגיד שאם לא נודרים אז באות קללות! זה מחוץ לתחום החוזה הפורמלי! ולכן פרק זה הוצא ממקומו והוכנס אחרי הקללות.
  2. התחלת ספר ויקרא דברה על קרבנות נדבה של האדם:

ויקרא פרק א (א) וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיקֹוָק מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם:

והנה שבהתחלתו וגם בסופו הספר מדבר על אותו העניין: נדבת הלב. רצון האדם. ההתלהבות האישית הפרטית. ! יש ערך גדול למהלך הרצוני של האדם כלפי הקודש! זה אולי המטרה העליונה של כל החלק החוקי, הכפייתי! לגרום לאדם שמרצונו ירצה להכנסי קדושה בחייו ולהתקרב אל ה'!

  1. מעניין מאוד שבסוף ספר במדבר, אנו גם פוגשים פרשת הנדרים, פרשת מסעי! כולל היוזמה של בנות צלפחד ! כבר צייננו שיש הקבלה בין שני הספרים "ויקרא" "ובמדבר". הראשון מדבר על הצד הדתי, הפולחני, על הקדושה. והשני על אירגון החברה והמחנה, הצד הלאומי.  והנה שניהם מסתיימים עם הערך של האדם והערך של נדבת האדם, היוזמה שלו והרצון שלו כאילו הם  המטרה העליונה של כל התורה כולה!

 

לסיכום:

פרק כז', מקומו הטבעי היה אחרי פרשת בהר . אבל הוא נעקר ממקומו ונכתב בסוף הספר, אחרי הברכות והקללות של ברית סיני, כדי להזכיר את תחילתו של ספר ויקרא שעוסק בנדבת לבו של האדם המחפש קרבה אל הקודש. וייתכן שזה מורה על כוונת כל הברית: לגרום לאדם להתעורר מלמטה כלפי בוראו אפילו ללא כפייה חוזית.

 

 

בהר פי 4

בע"ה י אייר התשע"ט

מישל בן שושן

 

בהר פי 4

 

  1. מיקום הפרשה

קיימים שלושה קבצי הלכות גדולים  בתורה:

  • אלה שנאמרו בסיני (רובם בפרשת משפטים)
  • אלה שנאמרו באוהל מועד (רובם בספר ויקרא)
  • אלה שנאמרו בערבות מואב (בספר דברים)

קיימים שתי בריתות בתורה

  • ברית הר סיני
  • ברית ערבות מואב

כל ברית , בדרך כלל, מכילה טקס, קרבנות, אסיפת העם וקבלת הברית, רשימה של מצוות ורשימה של ברכות (במקרה ונשמור על המצוות) ורשימה של קללות (במקרה ההפוך)

 

כשמתבוננים בברית ערבות מואב שאמורה להיחתם בהר גריזים והר עיבל, מוצאים את כל החלקים של ברית:

  • טקס (חצי עם על הר זה וחציו השני על ההר השני)
  • רשימת מצוות שנאמרו על ידי משה בערבות מואב
  • ורשימה של ברכות וקללות (פרשת כי תבוא)

 

אבל כשמתבוננים בברית סיני,

  • יש טקס מרשים (מעמד הר סיני וקרבנות)
  • יש הסכמת העם בברית

אבל  חסר החלק של הברכות והקללות.

 

בעצם החלק הזה , של הברכות והקללות כתוב בפרשת בחוקותי. הוא היה אמור להימצא אחרי פרשת משפטים. והנה, אנו מוצאים אותו כאן, בסוף ספר ויקרא!

איך אנו  יודעים שהוא שייך לברית סיני? כי פשוט כתוב בהתחלת פרשת בהר :

ויקרא פרק כה (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר…

ואף בסוף פרשת בחוקותי, כתוב שוב:

ויקרא פרק כז (לד) אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי:

שני הפסוקים האלה עוטפים את שתי הפרשיות "בהר –בחוקותי" ומציינים את "הר סיני"

 

למה נעקרו שתי הפרשיות האלה "בהר ובחוקותי " ממקומם הכרונולוגי, אחרי פרשת משפטים?

ייתכן שהתורה רצתה לצרף לתוך ברית סיני את כל קובץ המצוות שנאמרו באוהל מועד!

 

אכן, היו לנו , מצד אחד, שתי בריתות ומצד שני שלשה קבצי מצוות! קובץ מצוות אחד (זה של אוהל מועד) נשאר מחוץ לבריתות! כדי להכליל את הקובץ הזה בתוך ברית סיני, נעקרו, כנראה, שתי הפרשיות האלה ממקומן ונכתבו בסוף ספר ויקרא, ספר הקובץ השני, כדי לתת לו תוקף של ברית, ברית סיני!

וזו התשובה הכי פשוטה לשאלה "מה קשר שמיטה אצל הר סיני?" :לא רק השמיטה , ולא רק היובל אלא בעיקר  הברכות והקללות, כולם נאמרו בסיני, כדי לחתום את הברית והם רק נכתבו כאן כדי לחבר כל ספר ויקרא לברית סיני!

נשארה שאלה נוספת: "למה לא נעקרה רק פרשת בחוקותי (הברכות והקללות) ? למה איתה, נעקרה גם פרשת בהר?"

על זה אציע לענות שמצוות השמיטה ומצוות היובל בעיקר קשורות להר סיני במהותן. השנה שחוו ישראל בהר סיני ומעמד הר סיני, דומה מאוד למה שמתבקשים ישראל לחגוג בכל שבע שנים וביובל: כאילו הם משחזרים את מעמד סיני. לא לחינם כתוב במתן תורה "במשוך היבול המה יעלו בהר" והשם הזה "יובל" שהוא קול השופר שליווה מעמד הר סיני, מאפיין אותו והוא שמה של שנת החמישים. שנה שבה, כולם חוזרים להיות שווים, כעם אחד בלב אחד, בנקודת האפס של התחלת ההיסטוריה של העם.

כדי לחבר את כל ספר ויקרא ומצוות שנתנו באהל מעוד לברית סיני, אין כמו פרשת בהר שכולה קשורה בעיקרה לסיני!

2 . ההבדל בין השמיטה ליובל

 

מבחינת ההלכה, שתי השנים נראות זהות בכל מה שקשור ליחס אל עבודת האדמה. ביובל יש תוספת של שחרור העבדים והחזרת כל הקרקעות לבעליהם המקוריים.

אבל בהארת הרב מאיר שפיגלמן, יש הבדל עקרוני בניהם:

  • השמיטה היא שביתת הארץ, הארץ היא במרכזה
  • ביובל, העיקר הוא שחרור האדם.

נכון שבאופן פרקטי, האדם איננו עובד את האדמה בשני המקרים, אבל בשמיטה זה בגלל שהארץ זקוקה לשבת וביובל, האדם זקוק לשחרור מהעבודה!

את זה ניתן לראות בפסוקים עצמם. כמו למשל:

לגבי השמיטה:

  • וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיקֹוָק
  • וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ
  • שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ:
  • (ו) וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ
  • אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ

לגבי היובל:

  • וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה
  • דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ
  • יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם
  • ……

בשמיטה הארץ היא המרכז וביובל האדם. כאילו האדם והארץ  שווים! כאילו לארץ יש "אישיות", יש לה צרכים. היא יכולה להקיא את יושביה במידה והם לא יתנהגו במוסריות. האנשת הארץ היא דבר נפוץ בכל התורה. גם את הדם של הבל שקיין שפך, נבלע באדמה והיא זו שדורשת תיקון!

מאחורי "הארץ", ייתכן שהתורה מסמלת את הדרישה המוסרית של בורא עולם ביחס לבריאה.

מה שנדרש לאדם, בין השאר, זה להכיר במשולש שווה הצלעות בין הבורא, הטבע והאדם.

לאדם ניתנה הרשות (ואף החובה) לעבוד ולשלוט על הטבע. אבל, זה חייב להיעשות בכבוד כלפי הטבע. אין רק מצוות "לעבדה" , יש גם מצווה "לשמרה"!

בראשית פרק ב (טו) וַיִּקַּח יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ:

שמירת היובל והשמיטה, אמורה להזכיר לאדם

  • את המחויבות שיש לו כלפי הטבע. הכבוד והאחריות שיש לו כלפי הבריאה. (מטרת השמיטה)
  • אבל האדם הוא גם כן חלק מהבריאה, לכן הכבוד אל האדם באשר הוא, מחייב גם כן את איפוס המעמדים החברתיים שנרכשו על ידי כוחנות או ניצול כלכלי של אדם אחד על השני.(מטרת היובל).

נראה לי, שהיום, אפילו אם אין לנו את האפשרות עדיין לקיים במלואן את המצוות האלה, יש לנו לפחות לקיים את "רוח הדברים" שמאחוריהן: שמירת הארץ, שמירת האקולוגיה של העולם, ושמירת כבוד האחד וחירותו!

 

  1. אחת ושש או שש ואחד (הרב מאיר שפיגלמן)

נתאר שתי מערכות זמן שונות הקיימות בתורה:

  • שש ואחת:

זו המערכת השייכת לבורא עולם, לטבע, לארץ. כשהתורה מספרת לנו שהבורא ברא את העולם ב"שישה ימים" ונח ביום השביעי, זה כדי להסביר לנו שזו מערכת זמן (שישה ימים של "חול" ויום שביעי קודש) השייכת לו ולבריאה שלו. מה שמעניין הבורא זו המטרה של כל הבריאה, הסוף, לאן זה מוביל.

  • אחד ושש:

לעומת מערכת זו, ישנה מערכת שונה והיא מערכת האדם. האדם נברא בסוף יום השישי. הוא פגש קודם כל את יום השבת הקדוש. ואחר כך הוא חי את התוצאות של קדושת יום זה על ימי החול, שישה ימים אחר כך. האדם חווה את הדברים מיום ליום, מההתחלה אל עבר הלא נודע. הוא מתבסס על היום הראשון .

 

את שתי המערכות אנו פוגשים בכמה נושאים. למשל, בחגים:

חג הסוכות: היום הראשון הוא יום טוב ושאר ששת הימים הם חול המועד. לכן סוכות היא שייכת לעולם "אחד ושש" , המערכת של האדם. "ושמחת בחגך"!

ראשון של פסח: ישנן פסוקים שמציינים רק את היום הראשון של פסח כיום טוב. זה שייך לאדם. האדם יצא ממצרים וזה מה שקובע עבורו. כל השאר, הוא תוצאה של היום הראשון. זו מערכת אחד ושש.

שביעי של פסח: אבל ישנם פסוקים שמציינים רק את היום השביעי כיום טוב. כי זה החג לה'!

שמות פרק יג (ו) שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַיקֹוָק:

זו מערכת של ששה ימים ויום אחד קודש, מערכת של ה'. כי זה מציין את הכוונה, התכלית של ההיסטוריה. מה שמעניין ה' זה לאן ההיסטוריה מובילה, היום השביעי!

חג הפסח: מסמל בתוכו את כל ההיסטוריה עם חיבור בין שתי המערכות. ישנם פסוקים שמציינים גם את היום הראשון כקדוש וגם היום השביעי כקדוש. חג הפסח עונה לשתי המערכות: זו של האדם (אחד ושש) וזו של הבורא (שש ואחד). לכן הו הוא הבסיס של כל החגים (את בש..)

שבועות: אנו סופרים "שבע שבתות" כדי להגיע.. לשבת השמינית! כלומר, אנו סופרים שבע יחידות של שבוע ימים כל אחת כדי להגיע ליחידה השמינית. בעצם, היינו אמורים לחגוג את השבוע השמינית ולא רק היום הראשון של היחידה הזאת! חג השבועות היה אמור להיות חג של שבעה ימים כי הוא השבוע השמיני. (ואכן, בהלכה, ששת הימים שאחרי שבועות הם באמת "תשלומים לחג ולא אומרים תחנון בהם כאילו הם חול המועד!)

אבל התורה צמצמה את השבוע הזה ליום הראשון שלה ובקשה לספור ארבעים ותשעה ימים כדי שנגיע , לא לשבוע השמיני אלא ליום החמישים. זו הסיבה שאנו סופרים גם שבועות וגם ימים. אם כן, חג השבועות הוא היום הראשון של השבוע השמיני. למה? כי זה חג של בני האדם שחיים במערכת "אחד ושש"! שבועות , יום אחד, יום ראשון של השבוע השמיני שמכיל שבעה ימים אבל רק היום הראשון בשבוע הזה הוא קודש!

השמיטה: שש שנים תזרע שדך. .ובשביעית שנת שבתון.. זו מערכת "שש ואחד" מובהקת. ואכן, השמיטה היא שייכת למערכת הטבע, הבורא, מערכת ששמה במרכזה את הארץ, כמו שכבר למדנו בפסקה הקודמת!

היובל: לעומתה, שנת היובל, היא כמו חג השבועות: מתבקשים לספור שבע יחידות של שבע שנים כל אחת. אנו מצפים ליחידה שמינית קדושה. כלומר שבע שנים קדושות (השנה 50עד השנה 56). אבל התורה לא בקשה מאיתנו לספור רק שבע שנים שבע פעמים. אלא גם לספור חמישים שנה! כך שזה מאלץ אותנו לחגוג רק את השנה החמישים, כלומר השנה הראשונה של היחידה השמינית שמכילה שבע שנים! היובל שייך למערכת של "אחת ושש", מערכת האדם. ואכן, זה מתאים למה שהסברנו בהתחלה לגבי מרכזיות האדם ביובל!

 

 

1

 

 

 

 

 

 

1        2      3       4         5     6      7                   1     2        3     4     5      6         7

 

 

מערכת של "שש ואחד"                                             מערכת של "אחד ושש"

 

לסיכום: לימוד שתי המערכות האלה "אחד ושש" ושש ואחד", מלמדות שמטרת התורה היא לחבר בין האדם לבורא העולם! להסביר שישראל והאדם בכלל חיים במערכת שונה במקצת מהמערכת הטבעית גרדה. ובכל זאת, יש לכבד אותה ולחבר בין שתי המערכות! שוב מגיעים למסקנה שהעיקר הוא החיבור בין המערכות, האיחוד מתוך הריבוי.

כשישראל יקיימו את שתי המערכות גם יחד תבוא הגאולה:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קיח עמוד ב אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד נגאלים,

 

שתי השבתות הן=שבת ראשונה, בתור אחד ושש והשנייה בתור שש ואחד!!

 

מבינים עכשיו למה התורה בקשה מאתנו לספור גם שבועות וגם ימים בעומר

ויקרא פרק כג (טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה:(טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיקֹוָק:

וגם שנים וגם שבתות שנים ליובל!

(ח) וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה:…(י) וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה ..

לא לתת לנו שיעור בחשבון אלא כדי ללמד אותנו ששבועות והיובל הם שייכים למערכת ה"אחד ושש"!!

  1. עבד עברי

בפרשה שלנו כתובים כמה פסוקים הקשורים לאדם שנמכר לאדם אחר. ההגדרה של עבד בלי שהמילה "עבד" תופיע בפרוש לגביו. זה מזכיר לנו שפרשת משפטים גם היא עסקה בעבד עברי. ונראה בספר דברים, בפרשת "ראה" ששם גם כן מדובר על עבד עברי:

  1. פרשת בהר: ויקרא פרק כה (לט) וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד:(מ) כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ:(מא) וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב:(מב) כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד:(מג) לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ:.. (נג) כִּשְׂכִיר שָׁנָה בְּשָׁנָה יִהְיֶה עִמּוֹ לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ:

 

  1. פרשת משפטים: שמות פרק כא(א) וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם:(ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם:(ג) אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ:(ד) אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ:(ה) וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי:(ו) וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם:

 

  1. פרשת ראה: דברים פרק טו (יב) כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ:(יג) וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם:(יד) הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ:(טו) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם:(טז) וְהָיָה כִּי יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ:(יז) וְלָקַחְתָּ אֶת הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן:(יח) לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבֵרַכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה:

עיון בפרשיות מגלה שיש כמה הבדלים בין המקרים.

בספר שמות מדובר בעבד שעובד מקסימום שש שנים, כמו בספר דברים. בעוד שבספר ויקרא, הוא יכול לעבוד עד היובל! זה מחבר בין פרשת משפטים לפרשת "ראה". אבל ב"ראה" הוא נקרא "שכיר" כמו בפרשת "בהר"!

 

מול שלושת המקורות האלה החכמים התלבטו מאוד. האם מדובר במקרה אחד של עבד (הרמוניזציה של שלושת המקרים) או שמה מדובר במקרים שונים, לפחות בין שני מקרים שונים(הפרדה ).

זו התלבטות שמלמדת יפי על התלבטויות דומות אצל החכמים כל פעם שהפסוקים נראים כסותרים בתורה. זה מראה שהתורה שבעל פה מנסה כל הזמן למצוא דרכים לאחד את כל הפסוקים, לקבוע שהתורה היא "אחת". אפילו אם היא מאירה היבטים שונים, בחינות שונות, של אותו המצב, זה כדי שנדע שהמציאות מורכבת ושיש להסתכל תמיד מנקודות מבט שונים כי אין האמת נמצאת רק  מזווית אחת.

להלכה, כמו תמיד, החכמים קובעים דרך אחת, אבל תמיד הם מבקשים שנשים לב לכל הדרכים האחרות שלא נלקחו בחשבון. כי כולם צדדים שונים של אמת אחת. ורק בגלל אילוץ אחדות ההלכה ואחדות העם, ההלכה קבעה דרך אחת לפעול בה.

למעשה, כך ההלכה קבעה:   קיימים שני מקרים של עבדות:

  • עבד שמכר אותו בית דין בגלל שהוא גנב ואין לו כסף להחזיר את הגנבה. וזה מתואר בפרשת משפטים ובפרשת ראה
  • עבד שמכר את עצמו מתוך מצוקה כלכלית, בלי שעבר על שום עברה, וזה המקרה של פרשת בהר

יש חילוקי הלכות הקשורים לשני המצבים השונים ויש הלכות משותפים שמנסים להמעיט ככל הניתן במעמד הזה של העבדות , מגינים על העבד ומנסים לשקם אותו ככל שניתן ביציאתו.

 

  בהר משפטים-ראה
המקרה מוכר עצמו מכרוהו בית דין על גנבה
זמן העבדות המקסימלית יכול יותר משש עד היובל +  מקסימום שש שנים
דין רציעה אינו נרצע –          נרצע
מענק שחרור אין מעניקים לו + מעניקים לו
שימוש העבד לצורך פריון אין רבו מוסר לו שפחה כנענית –          רבו מוסר לו שפחה כנענית
למי אפשר להימכר? נמכר לגוי +  אינו נמכר אלא לישראל
הכינויים בפרשה שכיר-תשב עבד    – משנה שכר שכיר

 

בעצם, יש כמה מעמדים שונים בחברה שמתארת התורה:

המעמד המועדף= העצמאי.  מתחתיו, השכיר, ואחריו המוכר עצמו, אחריו הנמכר על ידי בית דין בגנבתו, ולבסוף, העבד הכנעני.

"דברה התורה בלשון בני אדם". התורה עוסקת במצבים שקיימים בעת נתינתה. היא לא מתעלמת מהמציאות שהייתה בזמנים אלה. היא מנסה אמנם לכוון לקראת ביטול העבדות, דבר שב"ה האנושות הגיעה אליו רק לאחרונה!

מצורע פי 4

בע"ה כה אדר ב' התשע"ט

מישל בן שושן

מצורע פי 4

מתוך שיעור של הרב יונתן גרוסמן

 

 

 

 

ננסה ללמוד מה היא משמעות  קרבנות העולה והחטאת? מה תפקידם האמיתי. נעשה זאת, דרך עייון בקרבנות שמביאים המצורע, היולדת, הזב והנזיר. כולם ביום השמיני לטהרתם. ורובם נמצאים בפרשיות שלנו.

 

הערה לגבי המצורע: נזכיר קודם כל את שלושת שלבי טהרת המצורע

  1. השיבה אל המחנה על ידי הבאת שתי ציפורים
  2. השיבה אל אוהלו (לאשתו) אחרי שבעת ימים במחנה
  3. השיבה אל המשכן על ידי הבאת קרבן ביום השמיני

נעסוק בשלב השלישי, הבאת קרבנות ביום השמיני . נשווה אותם לקרבנות אחרים שמביאים ביום השמיני, כמו זה של הזב, של הזבה, של היולדת (אמנם לא ביום השמיני ממש) ושל הנזיר שנטמא.

 

 

  1. יולדת ויקרא פרק יב  וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא:(ג) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ:(ד) וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ:(ה) וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה:(ו) וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן:(…(ח) וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה:

 

  1. מצורע ויקרא פרק יד (י) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים תְּמִימִים וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְלֹג אֶחָד שָׁמֶן:…
  2. (כא) וְאִם דַּל הוּא וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת וְלָקַח כֶּבֶשׂ אֶחָד אָשָׁם לִתְנוּפָה לְכַפֵּר עָלָיו וְעִשָּׂרוֹן סֹלֶת אֶחָד בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן לְמִנְחָה וְלֹג שָׁמֶן:(כב) וּשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ וְהָיָה אֶחָד חַטָּאת וְהָאֶחָד עֹלָה:..
  3. (לב) זֹאת תּוֹרַת אֲשֶׁר בּוֹ נֶגַע צָרָעַת אֲשֶׁר לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ בְּטָהֳרָתוֹ: פ

 

  1. זב ויקרא פרק טו (יג) וְכִי יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים לְטָהֳרָתוֹ וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים וְטָהֵר:(יד) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח לוֹ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וּבָא לִפְנֵי יְקֹוָק אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּנְתָנָם אֶל הַכֹּהֵן:(טו) וְעָשָׂה אֹתָם הַכֹּהֵן אֶחָד חַטָּאת וְהָאֶחָד עֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְקֹוָק מִזּוֹבוֹ: ס
  2. זבה ויקרא פרק טו (כח) וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר:(כט) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּקַּח לָהּ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וְהֵבִיאָה אוֹתָם אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:(ל) וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְקֹוָק מִזּוֹב טֻמְאָתָהּ:

 

 

  1. נזיר במדבר פרק ו (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַיקֹוָק:….(ט) וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלְּחֶנּוּ:(י) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יָבִא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:(יא) וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא:

 

 

 

 

 

לסיכום, הנה טבלה:

 

 

  עולה חטאת
  אם יש לו כסף אם אין לו כסף אם יש לו כסף אם אין לו כסף
יולדת כבש בן יונה או תור בן יונה  או תור  
מצורע כבש בן יונה או תור כבשה בן יונה או תור
זב- זבה בן יונה או תור   בן יונה או תור  
נזיר שנטמא בן יונה או תור   בן יונה או תור  

 

בדרך כלל יש שני קרבנות: אחד לעולה ואחד לחטאת. המינימום הוא ציפור , אבל, במקרים מסוימים (ונראה למה), עדיף להביא כבש, שהוא יותר יקר. כל המקרים האלה, כאמור, יש לפחות טומאה של שבעה ימים.  (לא נדון על קרבן האשם הנוסף במקרים מסויימים)

 

 

תפקיד העולה:

נעיין בהתחלת ספר ויקרא , שם מתואר קרבן העולה כקרבן "נדבה":

 

ויקרא פרק א (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיקֹוָק מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם:(ג) אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק:(ד) וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו:

 

קרבן נדבה, בא, מרצונו החופשי של האדם. ובכל זאת, כתוב שהקרבן הזה מכפר ! אם יש על מה לכפר , אז זה לא קרבן "נדבה" אלא קרבן "חובה" כמו קרבן חטאת!

לכן, החכמים הציעו שתי אפשרויות:

שהעולה מכפר על "הרהורי הלב" כלומר לא ממש עברות אלה מחשבות

או שהעולה מכפרת על מצוות עשה שלא עשיתי. כי באמת, ההלכה אינה "מענישה" על מצוות עשה שלא קיימתי. פשוט פספסתי ההזדמנות לעשות דבר חיובי! אבל לא "עברתי" על דבר חמור שיש להביא עליו חטאת. זה אולי התפקיד של העולה

אבל הפירוש של הרמב"ן מגלה כיוון חדש:

 

רמב"ן ונרצה לו לכפר עליו – על מה הוא מרצה לו? .. על עשה ועל לאו שנתק לעשה. לשון רש"י. ..

ויתכן לומר, כי בעבור שלא הזכיר בקרבנות הנדבה "לכפר עליו על שגגתו אשר שגג" כאשר בקרבנות החטא, ואמר "ונרצה", היה לרבותינו במשמעות הזה שיכפר על המזידים שאינם רצויים לפניו, כי השוגג אע"פ שחטא רצוי השם הוא. אם כן אי אפשר לו לכפר על המזידים זולתי על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה שלא נזכר בהם עונש, אלא שאינם רצויים למלך בעבור שעברו על מצותו, ובמה יתרצו אל אדוניהם, בדורון הזה:…וראיתי באגדה בויקרא רבא (ז ג) תני רבי שמעון בן יוחאי, אין העולה באה אלא על הרהורי עבירת הלב. אמר רבי לוי .. העולה מכפרת על העולה על רוחכם. וכן באיוב הוא אומר והעלה עולות מספר כולם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם (איוב א ה), .. והטעם, שלפי שהוא חטא שאין מכיר בו אלא ה', לפיכך כולה כליל לה':

 

במילים אחרות ומתוך הבנתו של הרב גרוסמן, אדם מביא עולה כשהוא יכול להרגיש ריחוק מה' אבל הוא לא יודע למה! הוא לא יכול להצביע על עברה מסוימת שהוא עשה אבל, הוא באמת מרגיש שהוא מרוחק מה' וזה מפריע לו. יכול להיות שקיימת סיבה לריחוק הזה אבל רק ה' יודע מה הסיבה! ולכן רק ה' (המזבח) יאכל את הקרבן כולו!

אם כן, כל קרבן עולה בא כדי "לכפר" על הריחוק שהאדם נמצא בו בלי לדעת בדיוק למה.

 

 

 

 

תפקיד החטאת

בדרך כלל, מתרגמים את המילה "חטאת" מהשורש "חטא". אבל יש עוד אפשרות לפירוש המילה הזו, והיא נמצאת למשל בעניין הפרה האדומה:

 

במדבר פרק יט (ט) וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִוא:

רש"י חטאת הוא – לשון חטוי כפשוטו,

 

אם כן, "קרבן החטאת" הוא קרבן חיטוי!!

נכון שבדרך כלל "חיטוי" בא אחרי "לכלוך" . ונכון שבדרך כלל משווים "חטא" ללכלוך, אבל זה לא תמיד מדויק ונכון בכל מצב. אפשר להרגיש צורך בחיטוי בלי שעברנו על חטא!!

לכן, אין לחפש "מה חטא חטא מי שחייב להביא קרבן חטאת?" אלא , על איזה חיטוי הוא זקוק. בלי שזה יהיה בהכרח קשור לחטא כל שהוא!!

בדומה למה שאמרנו לגבי העולה, אדם יכול להימצא במצב של ריחוק מהקדושה או מה'. ואז יש שני מימדים לריחוק הזה:

הריחוק נמשך זמן רב מדי ועליו לטפל במה שגרמה אריכות הזמן הזה

הריחוק נעשה רחוק מדי, ועליו לטפל בחומרת הריחוק.

 

לכן יש שני סוגי קרבנות:

העולה= מטפלת באריכות  זמן הריחוק

החטאת= מטפלת בחומרת הריחוק

 

 

ועכשיו נברר האם זה נכון במקרים שתיארנו לעיל:

בכל המקרים יש אריכות בזמן הטומאה (יותר משבעה ימים) ובכל המקרים יש חומרה בריחוק.

אבל יש מקרים שבהם הזמן ארוך יותר, ולכן יש להביא קרבן "יותר יקר" כמו כבש. ויש מצבים של טומאה חמורה יותר ויש להביא קרבן יקר יותר כמו כבש.

  • נמצא שהיולדת והמצורע ששניהם עברו תקופות טומאה ארוכים משבעה ימים, מביאים כבש לעולה
  • ונמצא שהמצורע שטומאתו חמורה מכולם מביא כבש לחטאת!

 

תזריע פי 4

בע"ה כה אדר ב התשע"ט

מישל בן שושן

תזריע פי 4

מתוך שיעור של הרב יונתן גרוסמן

המצורע- אדם המתאבל על עצמו

 

המצורע  נראה כ"מתאבל"!

 

ויקרא יג (מה) וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא:(מו) כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ:

רש"י    ועל שפם יעטה – כאבל:

 

אם נבחן את הדברים שהמצורע חייב לעשות מהרגע שהכהן הכריז עליו כצרוע, נראה שכל הפעולות לקוחות ממנהגי אבלות שמוצאים בתנ"ך:

  1. לפרום את הבגדים: זה מה שאנו היום מבצעים בתור "קריעה".
  2. לפרוע את הראש: יש כמה אפשרויות תרגום:
    1. לא להסתפר ולא לסדר את השערות (זה מה שאנו עושים היום)
    2. להתיר את הקשרים של התספורת אם ישנם
    3. להוריד את כיסוי הראש ולהשאיר את הראש מגולה. כי כיסוי הראש היה נחשב לגדולה וחשיבות. רק תלמידי חכמים הורשו, אז, לכסות את ראשם, כאילו הם לומדים תודה ומתפללים.

את שני המנהגים האלה, אנו מוצאים אצל סימני האבלות (האסורה) אצל הכהנים:

ויקרא פרק י (ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְקֹוָק:

 

ויקרא פרק כא (י) וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִים אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם:(יא) וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא:

  1. "על שפם יעטה": הפירוש הרווח הוא שעליו לכסות את פיו על ידי בגד. סתימת הפה מצביעה על השקט, הדממה שבה נמצא האבל מול המוות. יש פירוש שמציע שכך הוא לא יהיה "מדבק"! כמו שהיום אנו סמים מסכה רפואית. אבל פירוש זה במיעוט.

את המנהג הזה אנו מוצאים אצל יחזקאל הנביא שה' מצווה לו שאסור לו להתאבל על אשתו.(מהפסוקים האלה לומדים את רוב דיני האבלות עד היום):

 

יחזקאל פרק כד (טז) בֶּן אָדָם הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה וְלֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה וְלוֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ:(יז) הֵאָנֵק דֹּם מֵתִים אֵבֶל לֹא תַעֲשֶׂה פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ וְלֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל

  • הספד (ולא תספוד)
  • בכי (ולא תבכה)
  • לא לדבר (האנק דום)
  • להוריד כיסוי ראש או התפילין (פארך חבוש עליך)
  • להוריד נעלים (נעליך תשים ברגליך)
  • לכסות הפה (ולא תעטה על שפם)
  • לאכול רק ממה שאחרים מבשלים, לפחות בסעודת הבראה (ולחם אנשים לא תאכל)
  1. "בדד ישב": זה מזכיר את ישיבת השבעה של היום.
  2. "מחוץ למחנה מושבו": זה ספציפי למצורע, כאילו הוא מתאבל על הקשרים הלא נכונים שהיו לו עם האנשים האחרים בחברה. או גאווה יתרה שגרמה לו , למשל, להגיד לשון הרע, או כל פגם ביחס שלו עם מערכת היחסים שלו עם העולם החיצון, החברה, כולל פגמים בנפשו פנימה לגבי גאווה יתרה או שפלות מוגזמת וכ"ו.

לסיכום:

כל הדברים שחייב המצורע לעשות מיד אחרי שהכהן הכריז עליו טמא, הם הדברים המראים שהוא מתאבל על משהוא. נשארת השאלה :"על מה או על מי הוא מתאבל?"

 

 

הנגע הלבן

יש שני סימנים שמנחים את הכהנים להכריז על הנגע כ"צרעת הגוף":

ויקרא פרק יג (ג) וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ נֶגַע צָרַעַת הוּא וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ:

רש"י עמק מעור בשרו – כל מראה לבן עמוק הוא, כמראה חמה עמוקה מן הצל:

  1. מראה הנגע צריך להיות עמוק מגובה העור הבריא
  2. הנגע עצמו (והשער שבו) חייב להיות לבן

החכמים חברו בין שני הסימנים ואמרו שהלובן המיוחד של הנגע צריך לתת הרגשה כאילו הוא עמוק ולאו דווקא עמוק פיזית. כלומר, הבשר הבריא מסביב, נראה כבולט והנגע , כרדוד.

 

הלובן, מסמל את הפסקת זרימת הדם. הדם הוא סימן של חיים. הבשר הבריא, הוא אדום, יש בו "נפש", הוא וחי:

יג (טז) אוֹ כִי יָשׁוּב הַבָּשָׂר הַחַי וְנֶהְפַּךְ לְלָבָן וּבָא אֶל הַכֹּהֵן

דברים פרק יב   (כג) רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ ..

נגע לבן= חלק מת. שאין בו זרימת דם.

הנגע הזה הוא ביטוי חיצוני לחלק בנפש האדם שהוא מחוסר זרימה, מת, לא בתפקוד, מנותק משאר הגוף.

יש לזכור שבהרבה תרבויות, הבריאות היא פועל יוצא מזרימה. זרימת אנרגיות, זרימת יינג ויינג . רוב המחלות, ברפואות האלה, מטופלות על ידי נסיון לסלק את המחסומים שמונעים הזרימה בגוף.

הרפואה המודרנית, נוטה יותר לסלק את הבעיה בעוד שהרפואות המזרחיות והנאפריקניות הישנות, מנסות לעזור לגוף עצמו, לחלקים שבהם כן יש זרימה, להחיות ולהבריא את החלקים החולים.

 

לסיכום:

נראה שהמצורע מתאבל, בעצם, על עצמו! על חלקים בנפשו שזקוקים לטיפול! ואכן יש ראייה מצרעת מרים:

במדבר פרק יב (י) .. וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג …(יב) אַל נָא תְהִי כַּמֵּת ..

רש"י :כמת – שהמצורע חשוב כמת

יש גם מליצה יפה שמחזקת טענה זו:

 בבא מציעא דף נח עמוד ב תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק: כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים.

הלבנת הפנים, היא הוצאת הדם מהפנים, הוצאת החיים ! לשון הרע הוא אחת הדרכים להלבין פני חבר ואכן גרימת ה"מיתה" הזו , גורמת למיתה חלקית אצל המלבין עצמו, והנה בשרו הפך לבן. מידה כנגד מידה

 

 

תהליך הטיפול

  1. כולו טהור

ויקרא פרק יג (יב) וְאִם פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת בָּעוֹר וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל עוֹר הַנֶּגַע מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן:(יג) וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטִהַר אֶת הַנָּגַע כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא:

אם הצרעת מכסה את כל הגוף אז הוא טמא!

נראה לי להסביר זאת בקלות: אין הטומאה אלא תהליך ריפוי. והריפוי חייב להתחיל מהאדם עצמו, מהחלקים הטובים שבו. אם אין חלק טוב, אם אין בשר חי שממנו ניתן לרפא את השאר, אז על מה להכריז טומאה!!

  1. המודעות

זה אולי השלב החשוב ביותר: בדרך כלל האדם איננו מודע לבעיה שיש בו. כי אם הוא היה מודע, הוא היה יכול לטפל בה. הנגע על העור , הוא סמן אזהרה מהאלוהים (שדואג לו) שהוא חייב לטפל בבעיה נפשית. לכן, ההכרזה של הכהן, והדברים שהוא חייב לעשות (כל מה שהגדרנו כאבלות על עצמו לעיל), החיוב לקרוא  על עצמו "טמא טמא" ! מאלצים אותו להתחיל להפנים שיש בו בעיה ושעליו לטפל בה!

  1. הכהן

ויקרא פרק יג (ג) וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר …ְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ:

אפילו אם הכהן איננו בקיא בנגעים, חייב שכהן דווקא יבוא ויכריז על הנגע כצרעת. למה? כי הוא אחראי על כל התהליך שיסתיים בהכנסת המצורע לבית המקדש!

כשהכהן מכריז על הצרעת, ובכך מכריז  עליו כ"טמא", מבקש בזאת להתחיל תהליך שבו המצורע יהיה טמא ואחר כך ייטהר. שני המצבים האלה, מטרתם אחד: לטפל בבעיה של המצורע. גם הטומאה היא חלק מהטיפול!! רוב הטיפול יעשה על ידי האדם עצמו. אבל הכהן הוא זה שבא לעשות את האבחנה, הוא בא אליו כל שבעה ימים כדי לבדוק האם המצורע הבריא . (זה דומה מאוד למטפל פסיכולוגי שבעצם "דורש" כל הזמן איפה נמצא, נפשית, המטופל, ובכך דוחף אותו להתקדם בטיפול העצמי שלו. המטופל ניצב מול "דרישה" חיצונית לו , והיא מדרבנת אותו להתקדם). בעצם, הכהן לא "מטפל" בבעיה אלא דורש מהמצורע לטפל בה בעצמו!

 

  1. מחוץ למחנה מושבו:

ניתוק מהחברה היא דבר מאוד אלים כלפי האדם. והחוויה הקשה הזו אמורה לעורר אצלו חקירה פנימית : מה מסמל הנגע הזה? מה הוא החלק שמת בנפשו.. השקט והבידוד אמורים לסייע לטיפול באיזון הפנימי הדרוש כדי לשחזר קשרים יותר בריאים עם עצמו ועם שאר החברה.

  1. הזמן:

הזמן הוא חלק חשוב בתהליך הריפוי. שבעה ימים, זו יחידת זמן שלמה מינימאלית . מצורע יכול להישאר במצב הזה אפילו חודשים או שנים! כי הטיפול תלוי בו! אם הטיפול היה מתחולל על ידי תרופה או מטפל חיצוני, זה לא היה תלוי בזמן אלא בטיפול החיצוני. ההמתנה של פעולת הזמן על המצורע היא סימן שמחכים לבשלות פנימית!

 

  1. הטהרה

אחרי התהליך של הטומאה – שהוא החלק הראשוני של הטיפול, יש תהליך שני  של הריפוי והוא הטהרה!

יש שלושה שלבים בטהרה. לא דאי שהכהן הבחין שאכן הנגע הבריא לגמרי. יש תקופת הבראה! לא מבריאים בן רגע! והתהליך השני הזה של הטהרה מכיל שלבים והתקדמות איתית

  • הכהן שהבחין בריפוי הנגע, עושה טקס מיוחד עם שתי ציפורים. זה יאפשר למצורע שנטהר לחזור לתוך המחנה. אבל עדיין לו לביתו ולאשתו

ויקרא פרק יד (ד) וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב:(ה) וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים:(ו) אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים:(ז) וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה:(ח) וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים:

הציפור "החיה" מסמלת את המצורע שהיה "מת" שחייב לשוב אל החים. לכן, המילה "חיים" חוזרת כל הזמן בטקס הזה. בן שמדובר על הציפור או המיים.

הדם שנשפך מהציפור השניה, מתערבב עם האודם של התולעת שני בתוך המים וצובע את הציפור החיה כאילו היא חוזרת לחיים על ידי הדם! הדם היה חסר בנגע הלבן. ועכשיו, הוא חזר ומאפשר חיים רגילים.

  • אחרי שבעה ימים במחנה, הוא יכול לחזור ולהיכנס לביתו
  • ביום השמיני, הוא מביא קרבנות שיאפשרו לו להיכנס לבית המקדש. וזה סוף התהליך כולו.

 

לסיכום:

אומרים שאין יותר צרעת אמתית היום. אבל מתוך כל הדיוקים האלה, אני לומד כמה עקרונות חשובים לגבנו היום:

 

  1. יודעים היום, שכמעט כל המחלות של העור, מושפעות מהמצב הנפשי של החולה בהם. טיפול נכון איננו יכול להסתפק בסילוק הסימפטום בעור , אלה כדאי לבחון את המקור הנפשי או הפיזי הפנימי שלו. הרי הכהן או האדם עצמו היה יכול לחתוך את החלק הנגוע בעורו ובכך לחסוך את כל תהליך הטומאה והטהרה! אלה שבכך, הוא היה מפספס את ההזדמנות לטפל במקור הנפשי!
  2. מחלה פיזית או נפשית, מקורה, רוב הזמן, בחוסר זרימה. בעיקובים, במחסומים. נפשיים או פיזיים. והלבן המסמל חוסר זרימת הדם , הוא סימן לחסימה. הטיפול בו היא חזרה לזרימת הדם או לזרימה בכלל.
  3. הטיפול המובחר הוא הטיפול מתוך הכוחות הבריאים הקיימים באדם עצמו. החלקים הבריאים מטפלים בחלק הנגוע. המטפל, בעצם מציב את האדם מול הבעיה ומצביע על הכוחות הבריאים שבמטופל שבהם הוא יכול להיעזר להבריא. אם אין בשר חי, אז אין טיפול (ולכן טהור הוא!)
  4. הזמן הוא חלק חשוב בתהליך הריפוי
  5. אין להסתפק בהפסקת הסימפטומים כדי להכריז על סוף התהליך. יש לקחת בחשבון זמן ארוך ושלבים של "החלמה" (הטהרה).
  6. חייב להיות "גורם שני", אדם מבחוץ (הכהן- רופא- פסיכולוג., חבר טוב..) שישמש מול מטופל כ"עוגן", הדורש התקדמות ומול מי המטופל מרגיש שעליו לתת דין וחשבון. זו העזרה העיקרית של המטפל!

 

צו פי 4

בע"ה יג אדר ב התשע"ט

מישל בן שושן

 

צו פי 4

מתוך שיעור של הרב – פרופסור יונתן גרוסמן

  1. האכילה

בפרשת צו, התורה חוזרת על דיני הקרבנות. אותם הקרבנות שהיא דברה עליהם בפרשת ויקרא. ההבדל המהותי הוא שבפרשת ויקרא, מדברים אל "האדם" שבא להביא קרבן. בעוד שבפרשת צו, מדברים אל הכהנים שאמורים לטפל בקרבנות האלה. ובעיקר, מה אוכלים מכל סוג של קרבן.

  • יש חלקים מהקרבן שהכוהנים אוכלים
  • יש חלקים שעולים על המזבח
  • ויש חלקים שנאכלים על ידי הבעלים של הקרבן.

הסיווג של הקרבנות לפי אכילתם מצביעה על החשיבות של האכילה בעבודת הקרבנות.

 

פרשת ויקרא: האדם   פרשת צו : עבודת הכהן: נאכל על ידי
נדבה עולה   עולה הכל למזבח
מנחה   מנחה חלק המזבח וחלק הכהנים
שלמים   מנחת הכהנים "
חובה חטאת   חטאת המזבח והכהנים
אשם   אשם המזבח והכהנים
    שלמים המזבח, הכהנים ובעל הקרבן

 

מתוך הטבלה הזו, נראה בברור שה"שלמים" בהופיעו בפרשת ויקרא במקום השלישי, מופיעים בפרשת צו במקום השישי.  בפרשת ויקרא, הקרבנות חולקו , כאמור, לפי כוונת האדם המקריב. מתחילים בקרבנות נדבה ומסיימים בקרבנות חובה. אבל בפרשת צו, מתחילים עם הקרבן שכולו עולה על המשבח ו"נאכל" שם על ידי האש. ומסיימים עם השלמים שבאכילתם משתתף בעל הקרבן.

  1. התודה

 

קרבן השלמים נחלקים, בפרשה שלנו, לשנים:

  • שלמי תודה
  • שלמי נדר או נדבה

קרבן התודה הוא קרבן מאוד מיוחד ונראה למה:

 

קיימת חלוקה בין כל הקרבנות לפי סדר השחיטה והאכילה:

  • קדשי קדשים: הם קרבן העולה וקורבן החטאת והאשם
  • קדשים קלים: הם בעיקר קרבנות השלמים

אם נסווג אותם לפי שלושה קריטריונים נקבל טבלה מסכמת זו:

 

 

  קדשי קדשים (עלה, חטאת, אשם.) קדשים קלים (שלמים…)
שחיטה בצפון המזבח בעזרה
מקום האכילה בעזרה בירושלים
זמן אכילה יום ולילה יום לילה ויום

 

 

 

אם נבחן את שני קרבנות השלמים המתוארים בפרשה לפי הקריטריונים האלה, נמצאים כמה הבדלים:

השלמים שהם נדרים או נדבה , שייכים לקדשים קלים בכל שלושת הקריטריונים. אבל קורבן התודה שייך לקדשים קלים על ידי שני הקריטריונים הראשונים ולקדשי קדשים בקריטריון השלישי:

ויקרא פרק ז (טו) וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר:(טז) וְאִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת ..:(יז) וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף:

 

 

  שלמים : נדר שלמים: תודה
שחיטה בעזרה בעזרה
מקום האכילה בירושלים בירושלים
זמן האכילה יום לילה ויום יום ולילה

 

  1. זמן האכילה

הקריטריון השלישי, זמן אכילת הקרבן הוא זה שמקשה לנו בקרבן התודה. בתור קרבן "שלמים", הקרבן תודה אמור להיות קרבן קדשים קלים. אבל הוא לא נאכל לשני ימים ולילה בינהים אלא רק  יום ולילה כמו הקדשי קדשים.

למה יש הבדל בין זמני האכילה?

  • א. יום ולילה

הקרבנות החשובים ביותר, "קדשי הקדשים" נאכלים באותו יום שמקריבים אותם וגם בלילה שאחרי. כי בבית המקדש, היום מתחיל בבוקר ומסתיים בלילה. מחוץ למקדש, היום מתחיל בערב ומסתיים בסוף היממה שממחרת, כמו שאנו רגילים בשבת או בחגים.

לכן, כל מה שקשור לקרבנות בבית המקדש, נאכל לפי הזמן של ה', , זמן המקדש: מהבוקר ועד סוף הלילה. המזבח מתחיל "לאכול" הקרבנות מהבוקר ועד לסוף הלילה. הכהנים, הקשורים למזבח (הם אוכלים מה שהמזבח לא אוכל) גם הם אוכלים לפי זמן המזבח: יום ולילה. כל מה שנשאר למחרת, אסור לאכול אותו והוא "נותר" ונשרף.

  • ב. לילה ויום

זה היום של בני האדם: מתחילים את היום בערב שלפני

  • ג. יום ולילה ויום

קרבן השלמים הוא חיבור ה', הכהנים והאדם המקריב. לכן, זמן אכילתו הוא שילוב בין זמן האכילה של המקדש וזמן האכילה של בני האדם:

 

    יום לילה יום
קדשי קדשים זמן המקדש יום ההקרבה והלילה אחריו  
  זמן האדם   היום מתחיל בערב של היום לפני
קדשים קלים השלמים: נדר , נדבה יום ולילה ויום
קרבן תודה   יום ההקרבה והלילה אחריו  
קרבן פסח     רק בלילה  

 

קרבנות השלמים אמורים "לעשות שלום" בין עולם המקדש והאדם. בין ה', הכהנים והאדם, על ידי זה שכל אחד משלושתם אוכל חלק מהקרבן וגם זמן האכילה של הקרבן כולל את הזמן של המקדש והזמן של האדם.

הערה: קרבן הפסח, נאכל רק בלילה! רק מה שמשותף בין שני הזמנים!!

 

מסקנה:

קורבן תודה הוא קרבן שלמים, ובתור כך הוא קרבן "נדבה", קרבן שמביאים ללא שום חובה. אבל יש בתודה דבר שמייחד אותו: לא אומרים תודה רק מתוך נדבה . מרגישים מחוייבות כלפי מי שאומרים תודה. ולכן, יש בו דינים השייכים לקרבנות שאינם "נדבה" , לא שהם לגמרי "חובה" , אבל בכל זאת, יש מאפיין אחד ששייך לקדשי קדשים.

ויקרא פי4

 

 

בע"ה ו אדר ב' התשע"ט

מישל בן שושן

 

ויקרא פי 4

 

למה מתחילים ספר חדש?

כל מה שנאמר בספר ויקרא קרה בדיוק בהמשך לספר שמות. גם הנושאים נראים כממשיכים את עניין בניית המשכן. יצירת ספר חדש בדיוק במקום הזה (בין הקמת המשכן למצוות הקרבנות) דורש הסבר. ואם כבר, אולי נבין גם את הפרדת ספר במדבר גם הוא המשכו של אותם המאורעות.

 

ההסבר נמצא כנראה בסוף פרשת פקודי:

 

שמות (סוף פקודי )פרק מ

 

A (לד) וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:(לה) וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְקֹוָק מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:

 

B(לו) וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם:(לז) וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ:(לח) כִּי עֲנַן יְקֹוָק עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם:

 

מיד אחרי הקמת  המשכן על ידי משה, שני דברים קורים: A  ו B

A: ענן ה' וכבוד ה' יורדים וממלאים את המשכן. זה מזכיר את הפסוקים על רדת הענן על הר סיני בסוף פרשת משפטים:

שמות (סוף פרשת משפטים) פרק כד (טו) וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר:(טז) וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד יְקֹוָק עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן:(יז) וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְקֹוָק כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(יח) וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה

גם שם, משה לא היה יכול להיכנס בגלל הימצאות הענן. עד שביום השביעי ה' קרא לו. אם כן, ההמשך הטבעי של הפסוקים הראשונים של סוף פרשת פקודי, זה התחלת ספר ויקרא :"ויקרא אל משה".

 

B : אבל, עלינו לחפש את סיבת הימצאות הפסוקים האחרונים באותו הקטע: תיאור הענן שהוא הסימן למסעות. הפסוקים נראים מנותקים מהקשרם. עדיין לא מדובר על מסע. אם נחפש אחורה, זוכרים את המסע הראשון של עם ישראל: מיד אחרי יציאת מצרים:

שמות (בשלח) פרק יג (כ) וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר:(כא) וַיקֹוָק הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה:(כב) לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם:

גם שם, היה מדובר בענן ובמסע. הענן מנחה את דרך העם.

אם נחפש בתורה דברים דומים, מוצאים כמה קטעים בספר במדבר:

 

  1. במדבר (נשא) פרק ז (א) וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם:(ב) וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים:(ג) וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי יְקֹוָק שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר …

 

  1. במדבר (בהעלותך) פרק ט ( (טו) וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה אֵשׁ עַד בֹּקֶר:(טז) כֵּן יִהְיֶה תָמִיד הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ וּמַרְאֵה אֵשׁ לָיְלָה:(יז) וּלְפִי הֵעָלֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:…

 

  1. במדבר פרק י (יא) וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת:(יב) וַיִּסְעוּ בְנֵי

אכן, ספר במדבר עוסק בנסיעה לקראת כיבוש ארץ כנען, ושם מדובר הרבה על הענן והאש שמנחים את העם.

 

לכן, קל מאוד להציע שהפסוקים של סוף פרשת פקודי AוBמסכמים בעצם שתי בחינות הקיימות בספר שמות ופותחים את שני הספרים הבאים: ספר ויקרא וספר במדבר:

שמות יג: הענן: ההנחיה על ידי ההשגחה וההיסטוריה  (1)  

שמות מ': הענן וכבוד ה'

המשכן והמסע  (3)

ספר ויקרא : העבודה, הדת, הכהנים  (4)
שמות כד:  כבוד ה': ההנחיה על ידי הדיבור והעבודה במשכן (2) ספר במדבר: החברה, ההשגחה, הלאומיות, הלויים (5-6-7)

שמות                                                     ויקרא

במדבר

 

 

שני הספרים (ויקרא ובמדבר) הם שני המשכים אפשריים לספר שמות. הם מפתחים כל אחד, שתי בחינות שונות הקיימות ביסוד התורה בקשר להתגלות ה' אל האדם

  1. התגלות דרך הדיבור, הנבואה, ועבודת האדם להתקרב אל אלוהיו (הקרבנות)
  2. התגלות דרך המאורעות. דרך ההיסטוריה, כשהאדם מגלה שמאחורי המציאות ה' משגיח על העולם.

כשהעם יוצא ממצרים, ה' מנחה אותו. התורה לא מדברת על דיבור אלא על ניסים (מכות, קריעת ים סוף, ועמוד ענן ועמוד אש..) . הפן הזה נרמז בסוף פרשת פקודי B

 

אבל ברור שבניין המשכן, ממשיך את מעמד הר סיני, דרכם, ה' מדבר אל העם, ובעיקר אל משה ומצווה לו חוקים. בנוסף, האפשרות ליצירת קשר הדוק יותר על ידי הקרבת קרבנות ויצירת מקום מיוחד שבו ניתן לה' לשכון בתוך העם, מפתח את האפשרות השנייה, המרומזת על ידי סוף פרשת פקודי A.

 

ספר ויקרא, אם כן,  הוא ספר שמפתח את העבודה "פנימה", בתוך המשכן. עבודת הכהנים, עבודת הקרבנות, ענייני הקדושה והטהרה. הייתי מדבר על ספר ויקרא כספר הדת .

אבל ספר במדבר מפתח את הפן השני: ארגון המחנה "בחוץ", עם הלויים, בעיות החברה, המשברים במנהיגות ובאמונת העם. גם כיבוש הארץ מופיע בו . הייתי מדבר על ספר במדבר כספר הלאום, הפוליטיקה, ענייני החברה.

 

למה התורה מפרידה בין שני התחומים (הדת והפוליטיקה)?

זו שאלה קשה ומסובכת.

אבל, ברור שיש הפרדה. וזו הסיבה העיקרית של יצירת שני ספרים שונים

ייתכן שהפרדת  שני פנים של אותו עניין מאפשרת העמקת הלימוד של אותם פנים. במיוחד כששני הפנים האלה שולבו כבר בספר קודם ואמורים לשכון יחד בחיי העם.

אבל ייתכן שיש דרישה עקרונית בהפרדת הרשויות בין הכהן והמלך. בין העבודה הרוחנית והעבודה הגשמית הלאומית. כדי לתת משקל לשני הפנים בלי להקל באחת מהם.

 

הרבה יהודים שהחיים בגלות ( ללא חיים גשמיים ולאומיים) התרגלו לגלות את רצון ה' אך ורק בכתובים. אם ה' דיבר, שומעים לו. אם זה כתוב, אז נאמין. אבל אם קורה דבר  בהיסטוריה, דבר שזועק התייחסות כי דרכו ה' מתגלה אל האדם, אז יהודים אלה שוללים כל חשיבות למאורעות האלה. כל עוד הדבר איננו כתוב, הוא לא קיים.

ספר במדבר מתאר מאורעות, ארגון המחנה, הכנה למלחמה, כיבוש הארץ. עניינים אלה נראים "לא דתיים", לא שייכים להתגלות ה'. אבל, נראה לי, עצם הכנסת כל העניינים האלה בתוך התורה עצמה, אומר לנו שגם הם "תורה"! הרבה דתיים מקבלים את ספר שמות וספר ויקרא כספרים העיקריים ורואים בספר במדבר סיפורים בעלמה והם לומדים רק את הקטעים המדברים על מצוות מתוך ספר זה .

 

לכן, הצבת ספר במדבר בהקבלה לספר ויקרא, באותה החשיבות, כהמשך לספר שמות, מעמיד נכונה את הדברים!

 

ספר ויקרא ספר במדבר
הכהנים הלויים וכל המחנה
עבודה בפנים התגלות בדיבור ובעבודה המחנה בחוץ. התגלות בהיסטוריה השגחה
קדושה, טהרה, קרבנות המסעות, ארגון החברה, החטאים, כיבוש הארץ
דת פוליטיקה

 

 

 

 

 

חובה ורצון

 

חוקי הקרבנות מתחילים ברשימה של קרבנות נדבה (עולה, מנחה, שלמים). והפסוקים ברורים: אלה קרבנות שהאדם, כל אדם, עושה מרצונו .:

ויקרא פרק א (א) וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיקֹוָק מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם:(ג) אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק:

אדם "כי יקריב", כלומר אם הוא מחליט להקריב. "לרצונו".

אבל, מיד אחר כך, באות כל מיני הגבלות, כל מיני חוקים מאוד דייקנים. אפילו אם האדם משנה את דעתו, מחייבים אותו להביא את הקרבן שהוא התנדב להביא בהתחלה. רש"י מוסיף:

 

רש"י ויקרא פרק א יקריב אתו – מלמד שכופין אותו. יכול בעל כרחו, תלמוד לומר לרצונו, הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני:

 

"מכין אותו עד שיאמר רוצה אני"!! זה נראה פרדוקס גדול!

הרמב"ם הסביר שהאדם, מטבעו, רוצה לתת, רוצה לעשות את הטוב. אבל היצר הרע שלו , לפעמים שולט עליו ואז הוא מסרב. המכות שנותנים לו, כופין את היצר הרע שלו כדי לאפשר ביטוי של היצר הטוב שלו והא רצונו!!

 

בתרבות המודרנית, ייתכן שהזמנו על הגדרת "רצון האדם". מה הוא הרצון? את מה הוא מבטא? האושר, החירות, נמדדים על ידי סיפוק הרצון של האדם. ככל שהוא מצליח לספק את רצונו, הוא חי בחופש והוא אמור להיות מאושר. מדברים על הרצון כצורך בסיסי .

מהרגע שמגדירים זאת, גם האדם וגם החברה מסביבו "עובדים על הנחת העבודה" הזו

 

השאלה שדורשים את האדם לשאול את עצמו כל הזמן היא: מה אני רוצה?

ומצד שני, כל העולם הכלכלי בא כדי להשפיע על הרצון של האדם, כדי לעורר אצלו רצונות, כדי למכור לו מוצרים ושירותים, יותר ויותר יקרים ומיוחדים. החברות הכלכליות יוצרים כל הזמן ,רצונות" חדשים כדי מקור יותר. האדם, נמצא אז במרוץ שבו הוא יכול מהר לאבד שליטה.

המרוץ הפנימי בתוך נפשו של האדם שרץ אחרי מציאת הרצון שלו, רץ אחרי חיפוש הרצון שלו

והמרוץ של ההצעות של העולם הכלכלי והפוליטי שמצד אחד מחדירים לתוך נפשו רצונות (הפרסומות) וונותנים לו הרגשה שזה בדיוק רצונו.

 

האם זה גורם לאדם יותר מאושר? אולי אושר רגעי של סיפוק. אבל, מבחינה גלובלית, לא בטוח שהאדם יותר מאושר. להיפך, הוא והחברה הקפיטליסטית נמצאים במרוץ אין סופי. הרצון הופך למוצר והמוצרים לרצונות.

 

ייתכן שהאדם מטבעו זקוק לחיות בתוך הפרדוקס הזה של הכפייה ושל החופש. אולי זו אשליה לחשוב שהאושר תלוי בביטול כל כפיה וביטוי של "רצון" חופשי. האם קיים חופש מוחלט כזה? ואפילו אם הוא היה קיים, האם הוא היה מספק את האושר המובטח?

 

כבר בפרשת תרומה, ה' ביקש ש"כל נדיב ליבו" ייתן תרומה חופשית , לא כפויה התלויה אך ורק ברצון הטוב.

אבל בפרשת כי תישא, ה' מצווה לתת מחצית שקל. חובה קבועה המוטלת על כל נפש.

 

המשכן ייבנה על ידי שתי התרומות האלה, הרצונית והכפויה. הכפויה תשמש בסיס, מסגרת (האדנים)  כדי לאפשר ביטוי של החופש. אין חופש ללא מסגרת כפייתית! הכפייה מאפשרת להוציא לפועל את הרצון!

וכמידת הכפייה ומקורה, ייווצר רצון יותר טהור, יותר טוב לאדם, יותר אמיתי

מי קובע מה הוא האמת? מה הוא באמת הרצון של האדם. האם זה פשוט מה שהוא חושב ברגע זה שזה הרצון שלו או שמה הנסיבות שבו הוא נמצא הם אלה שמכתיבות את רצונו, והוא תלוי בגורמים שונים שמשפיעים על מה שהוא מחשיב כרצונו.

 

נראה שספק ויקרא מתחיל עם "קרבנות נדבה" כי הוא רוצה לקבוע שהמטרה היא ביטוי הרצון והעיקר הוא החופש. אבל, מיד התורה עוברת לחובות ולמגבלות וחוקים. הם נראים כסותרים את האושר של האדם אבל הם בעצם באות כדי לעזור להביע את הרצון והחופש.

 

חייבת להיות למקיים מצוות, האמונה שאכן מי שמצווה לו חוקים, מכיר את הצרכים ונפש האדם עד כדי כך שהכפיות האלה ייטיבו לאדם כדי להוציא לפועל את רצונו , את החופש שלו ואת האושר שלו!

בחוקותי מ

בע"ה כד אייר התשע"ד

מישל בן שושן

בחוקותי מ

 

  1. ההוויה או העשייה?

 

ויקרא פרק כו (ג) אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם:(ד) וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ:

יש , בפסוק הראשון, שני סוגים של "מצוות": החוקים והמצוות. רש"י הבחין בזה ושואל:

רש"י ויקרא פרק כו (ג) אם בחקתי תלכו – יכול זה קיום המצות, כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו, הרי קיום המצות אמור, הא מה אני מקיים אם בחקתי תלכו, שתהיו עמלים בתורה:

ואת מצותי תשמרו – הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים, כמו שנאמר (דברים ה א) ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם:

בדרך כלל, מסבירים שה"חוקות" , אלה מצוות שאין לחקור אותם. יש לקבל אותם איך שהם. ההסבר הזה , נובע, לפי מניטו, מטעות. הטעות התחילה מהפרשנות הלא מדוייקת של המדרש המובא ברש"י בפרשת "חוקת":

רש"י במדבר פרק יט פסוק ב (ב) זאת חקת התורה – לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה:

אומות העולם(והשטן) הם אלה ששואלים אותנו ואי אפשר לענות להם. אבל בני ישראל חייבים ללמוד אותם. למה? כי כל פעם שמדובר ב"חוקות" זה נוגע לזהות של עם ישראל. ואת זאת, הם לא יכולים להבין. לכן, כדאי שלא ניכנס איתם להסברים ולשכנוע כי פשוט הם לא יבינו. אבל כל יהודי חייב לחקור וללמוד גם את החוקים.

"אין לך רשות", אתה הגוי! לא אתה היהודי!

מניטו מגדיר את שני המושגים:

חוק= נוגע לזהות , להווייה, למשימות החשובות של היהודי.

מצווה= המעשים, מה שעליו לעשות.

 

העיקר הוא החוק! המצווה היא אמצעי. כי המעשים שלנו מעצבים את האישיות שלנו. אבל, הם לא מספיקים כדי לדעת מה אני ומה עלי לעשות בחיים כיהודי. זה החלק של החוקות.

 

כדי לקבל את הברכות, לא מספיק לשמור ולעשות את המצוות. (זה הכרחי אבל לא מספיק)

עלי ללמוד ולחקור תחומים הרבה יותר רחבים ואפורים מהמצוות. עשיית המצוות, היא עבודה יחסית קלה. הרבה יותר קשה ללכת בחוקות ה'.

ללכת בחוקות ה', זה ללמוד באופן אין סופי את התורה: לא רק המצוות , כאמור, אלא גם ההיסטוריה, דברי ה', כל מילה, לכל פירוש. לעמול בתורה עד שהיא תגיד לי משהוא! אף פעם אני לא יכול להיות בטוח שהבנתי, אבל עלי לקבל אחריות על המסקנות שאליהם אני מגיע כל פעם. מדובר בהשקפת עולם, בהחלטות גורליות. בהגדרה שלי על משמעות חיי כיהודי. וזה הרבה יותר מאתגר וקשה כי זה לא מוגדר כמו שהמצוות מוגדרות.

ללא מצוות אין סיכוי להגיע לחוקות. אבל בלי לנסות ללכת בחוקות, אין כיוון ומשמעות לקיום המצוות!

אלא שני תחומים שונים שחייבים להשלים אחד את השני כל הזמן.

 

כדי להרחיב את הנושא, ברצוני להציע פירוש על פסוקים ידועים:

שמות פרק כ (ד) …. פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי:

(ה) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי:

משל: יש גלגל שמונע על ידי דוושה ידנית. עשיית המצוות היא סיבוב הגלגל על ידי הדוושה. ככל שעושים מצוות, כך מעניקים לגלגל כוח ומהירות. כיוון הליכת הגלגל הוא בידי מתן הכוונה לדרך מסוימת , על ידי החוקות. כלומר, על ידי מה שהיהודי החליט שזה מה שה' דורש ממנו.

 

אדם שמפסיק לסובב את הגלגל, יכול ליהנות עדיין מתנועת הגלגל, בזכות ההנעה הקודמת שלו או של אבותיו. אם הדור השני, גם הוא לא מקיים מצוות ולא מניע את הגלגל  , הוא יכול עדיין ליהנות ממה שהניעו אבותיו, וכן עד לדור הרביעי. אחר כך, הסיכוי שהגלגל יהיה מונע קלוש ביותר. אחרי שלושה או ארבעה דורות של הפסקת קיום מצוות, קשה מאוד , עדיין להיות יהודי!. בינתיים, בדורות השני, השלישי והרביעי, , אפילו בלי שקיימו מצוות, ניתן להבחין במידות יהודיות, בזהות יהודית, בגאונות יהודית. בדרך כלל, אנשים כאלה יכולים להתפרסם בעולם כגאונים יהודים, למרות שהם לא קיימו מעולם תורה ומצוות. רק בזכות אבותם! אנשים כאלה נהנים מזכות אבותם ומתפרסמים בתחומי החול כ"יהודים".(איינשטיין, מרקס, וודי אלן…..).

זה , לעניות דעתי : פוקד…ועל רבעים לשונאי" כלומר, הגלגל ימשיך לנוע עדיין עד ארבעה דורות למרות שהם עזבו את קיום המצוות.

אבל , "לאוהבי, ולשומרי מצוותי" כלומר, לאלה שממשיכים כל הזמן לקיים מצוות ולסובב בכך הגלגל, אין סוף לדבר, עד אלף דור ייהנו מהתנועה היהודית בתוכם!

 

כדי לזכות בברכות, אין די בשמירת מצוות. יש גם לעמול , במשך כל החיים, בנסיון להבין "מה ה' דורש ממני". לאן הוא רוצה שאני אלך? מה עלי לעשות כיהודי היום?. כל מני שאלות עקרוניות שבהם כל אדם מערב את אחריותו בהם. התחום הזה של "ההליכה בחוקות ה'" איננה כתובה בשום שולחן ערוך. היא יכולה לנבוע רק מעמל רב בתורה, בהיסטוריה, בחיים עצמם. והמצוות הם גם כלי הכרחי וחשוב כדי לעצב אותו.

 

הרב קוק, חידש את המושגים "זכות ההוויה" ו"זכות המעשה". בכך, הוא הרים את קרנם של אלה שלא קיימו תורה ומצוות אבל ידעו להקים מדינה!

 

לפי המשל שלי, הם זכו בקריאה טובה של דרך ההיסטוריה בזמן הנכון ובמירות הנפש הראויה, בזכות קיום תורה ומצוות של הדורות הקודמים. הם השתמשו בתנועת הגלגל שאבותם הניעו בכל כוחם במשך דורות.

אבל, בני בניהם שממשיכים בחוסר קיום תורה ומצוות, מסתכנים באבדן דרך כי הגלגל מאבד כבר את האינציה שלו. ומול הבעיה הזו אנו, נראה לי, מתמודדים בדור שלנו.

  • חשוב מאוד שמקיימי תורה ומצוות יעסקו בהליכה בחוקות ה'
  • וחשוב לא פחות שבני אלה שידעו ללכת בדרך ההיסטוריה הנכונה, יחזרו לשמור ולעשות את מצוות ה'!

 

  1. האבות בסדר הפוך

 

ויקרא פרק כו (מב) וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר:

פסוק זה מופיע בחלק הנחמות (ראה "מבנה הפרק" למטה). אחרי שכל הקשרים נותקו , כביכול , בין היהודי וה', אחרי הגלות, אחרי החורבן, נשאר בכל זאת חוט קטן שדרכו האדם וה' מנסים לשחזר את הקשר שנפגם בניהם.

אחרי שבני ישראטל "מתוודים", כלומר, מבינים מה קרה להם, ה' גם הוא נוקט בכמהצעדים כדי לשקם הקשר.

בניהם, ה' זוכר את האבות . הברית, ההבטחות, הזכויות של האבות. אבל למה הפסוק מונה את האבות בסדר הפוך: קודם כל יעקב ואחר כך יצחק ואחר כך אברהם? רש"י כבר השיב על השאלה הזו:

רש"י ויקרא פרק כו וזכרתי את בריתי יעקוב – למה נמנו אבות אחורנית, לומר כדאי הוא יעקב הקטן לכך, ואם אינו כדאי הרי יצחק עמו, ואם אינו כדאי, הרי אברהם עמו, שהוא כדאי. ו

איך יכול להיות שזכות יעקב לא תספיק? הרי הוא כולל את מידות אבותיו. יעקב ייסד את מידת הרחמים שמחברת בין החסד של אברהם והדין של יצחק! איך זכות יצחק, שהיא, לכאורה פחותה , מצומצמת מזו יעקב תעזור במקרה וזו של יעקב לא עוזרת??

נראה להסביר באופן פשוט:

כשנמצאים מול בעיה מורכבת, כדאי לפרק אותה לבעיות קטנות יותר!!

אחת הבעיות של היהודי, זה שמשימתו בחיים היא לאחד את המידות. זו משימה שמאלצת אותו להיות מורכב בעצמו! להסתבך!.

למשל, אם נחשוב על המשימה הענקית שדברנו עליה לעיל: "ללכת בחוקות ה'" כלורמ  לחשוב כל הזמן, בכל דור, בכל שעה, "מה בדיוק ה' מצפה ממני כיהודי ?" ולקחת החלטות ואחריות בכיוון שנראה לנו , אז אנו עלולים להסתבך מאוד!

יהודים רבים חשבו שהמשימה העליונה היא להיות קומוניסט! או אחרים, להיות "הומניסט" או אחרים להיות ציוני, ואחר יחשוב שהעיקר הוא להיות חרדי ,וכן הלאה.. כל הכיוונים השונים האלה עלולים לגרום לפירוד ואבדן דרך!  הקושי בהבחנה בין עבודת ה' ועבודה זרה גדול מאוד ואין לזלזל בו בכלל.

לכן, אחת הבעיות העיקריות של אבדן הדרך ועזיבת דרך ה', קשורה בבילבול בגלל מורכבות המשימות.

ההתיחסות אל יעקב, למרות שהיא נכונה ושלמה, יכולה, לפעמים, להיות מסמבכת! ועדיף, לפעמים לחזור למידת הדין, ולמידת החסד, הפשוטים, כדי להבין בחזרה איך יעקב חיבר בניהם.

 

מניטו משווה פסוק זה למשנה ידועה בפרקי אבות:

משנה מסכת אבות פרק א משנה ב [ב] שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים:

גם במשנה  הזאת, הסדר נראה הפוך: הרי שהתורה מקבילה ליעקב (תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב) והעבודה קשורה לעבודת יצחק, במידת הגבורה ומסירת נפשו כקרבן. וגמילות חסדים קשורה למידת החסד של אברהם.

בריתי יעקב תורה
ביריתי יצחק עבודה
בריתי אברהם גמילות חסדים

 

אם כן, אותה שאלה נשאלת. האם התורה איננה מספיקה להיות עמודו של העולם? האם התורה איננה כוללת בתוכה גם את סדרי העבודה (ספר וקירא למשל) או גמילות חסדים (כל מצוות הצדקה ואהבת הזולת..)? למהיש צורך בעמוד של גמילות חסדים בנוסף לעמוד התורה? הרי "כולה בה"!

אלא שלפעמים, כן יש צורך בפירוק התורה לעמודים בסיסים יותר. כדי  לתת לאדם קוים מנחים ברורים וחשובים. יהודי , יכול בקלות להתבלבל ולחשוב שלימוד התורה מנקה אותו מלעשוק בגמילות חסדים. וכן לגבי העבודה.

 

זה בעצם לימוד גדול עבור כל אדם כשהוא נמצא מול פירוק מערכות (כמו שניצבים אחרי הקללות, עם ישראל וה'). ואז העצה היעוצה לו היא לחזור למרכיבים החשובים של חייו. לפרק את המורכבות לעיקרים ברורים ובסיסיים.

ולכן, אם זכותו של יקעב לא תעזור, אז כן יש לחזור ליצחק ולאברהם!

אם לימוד התורה מבלבל את היהודי, עליו לחזור לעקרונות הבסיסיים של גמילות חסדים ועבודה!

זה הייתרון בשלושה עמודים ולא באחד בלבד!

כי אם המטרה העליונה היא אחדות בין המידות, העיסוק באחת עלולה לסטות מהמטרה!

כשאנו מתפללים לאלוהי אברהם ולאלוהי יצחק ולאלוהי יעקב, זה מאלץ אותנו להיות מול אחדות של ריבוי ולא מול אחידות עקרה!

 

  1. מבנה הפרק

הרב אלחנן סמט, ניתח את כל הפרק של הברכות והקללות. וברצוני להביא עיקר מסקנותיו:

מבנה הפרק בקיצור:

הברכות 11 פסוקים-116מילים
החלק הראשון של הקללות תנאי ותוצאה1 13 פסוקים
תנאי ותוצאה 2
תנאי ותוצאה 3
תנאי ותוצאה 4
הלק השני של הקללות תנאי ותוצאה 5 13 פסוקים
הנחמה 7 פסוקים- 117 מילים

 

אנו רואים שהקללות הרבה יותר ארוכות מהברכות. למרות זאת, ניתן לראות זאת בעין טובה כשמבחינים שה' , בעצם, איננו שובר את כל הכלים בבת אחת. הוא מזהיא אותנו: אם אתם לא בסדר, אז אשלח לכם אזהרות. ואם זה לא עוזר, אז נשלח לכם אזהרות יותר חומרות. וכן לאה , ארבע פעמים. בכל שלב, יש "תנאי"= אם לא תשמעו.. ותוצאה "אף אני….."

אבל יש שלב שני שבו, יש ממש שבירת כלים. יש חורבן, גלות וכמעת ניתוק הקשר בין ה' לעמו. החלק הזה, הוא כל כך חמור שהוא ארוך בדיוק כמו החלק הראשון( 13 פסוקים)

אבל דווקא מתחתים הבור הזה, יכולה לצמוח תשובה מצד ישראל ומגיעים לפסוקי הנחמה שהם באותו מספר המילים כמעט של הברכות!

הרבה יותר קל ליצור קשר (ברכות) ולהצהיר על הטוב בשלמותו.

הרבה יותר מסובך, ארוך וקשה, לנסות לשחזר  את הקשר שנותק.

אריכות הקללות מראה שה' בעצם מעוניין מאוד במניעת הניתוק ומעוניין בשחזור הקשר.

  • יש לשים לב שכל הקללות (הרבה יותר החלק הראשון) הורסים, אחד אחד את כל הברכות. וזה ניתן לראות בטבלה למטה שמפרטת את ההקבלות, מילה במילה.
  • יש לשים לב שבכל שלב של הקללות ,וכן בברכות, מדובר תמיד על שני מישורים: העם והארץ

ה'

 

הארץ                           עם ישראל

 

גם בברכות וגם בקללות, מה שעומד ע הפרק זה הקשר של ה' עם העם , הקשר של ה' עם הארץ והקשר בין העם והארץ. כאילו יש כאן משולש שעליו התורה דברה כבר בפרשת בהר.

  • הארץ שייכת לה' (כי לי כל הארץ)
  • בני האדם שייכים לה' (עבדי הם)

שתי ההשתייכויות האלה קובעים את היחס הנכון בין היהודי וכלל ישראל אל ה' ואל הארץ

מבנה הפרק ביתר הרחבה:

 

      הקללות (33) הברכות (11)
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

13

 

פסוקים

1 תנאי (יד) וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה:

(טו) וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי

(ג) אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם:
תוצאה (טז) אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת .. וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם ..

(יז) וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם

וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם

וְנַסְתֶּם וְאֵין רֹדֵף אֶתְכֶם: ס

 

(ה) .וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע .

ט) וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם ..

(ח) וְרָדְפוּ .. וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב:

(ז) וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם ..

2 תנאי (יח) וְאִם עַד אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם:

 

 
תוצאה (יט) וְשָׁבַרְתִּי אֶת גְּאוֹן עֻזְּכֶם ו

ְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה:

(כ) .. וְלֹא תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת יְבוּלָהּ

וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ:—(כו)

 

(יג) .. וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם

(ד) וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם ..

וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ

וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ

3 תנאי (כא) וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי ..  
תוצאה ..(כב) וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה

וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם .. וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם וְנָשַׁמּוּ דַּרְכֵיכֶם:

ו: וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה ..

ט: וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם

4 תנאי (כג) וְאִם בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי:  
תוצאה (כד) … בְּקֶרִי ..(כה) וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב

נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית

וְנֶאֱסַפְתֶּם אֶל עָרֵיכֶם וְשִׁלַּחְתִּי דֶבֶר .

(כו) … וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ: ס

ו: וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם

ט:וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי ..

ה: וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם

וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשׂבַע

         
 

13

 

 

פסוקים

5 תנאי  (כז) וְאִם בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי:

 

 
תוצאה (כח) וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי … (ל) וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם:

(לא) .. וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם……

(לז) … וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם:…

 

(יא) .. וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם

וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם

יג) . וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת: פ

 

הנחמה

 

7

פסוקים

 

117 מילים

נחמה (מ) וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי וְאַף אֲשֶׁר הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי:

(מא) אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם:(מב) וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר:(מג) וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם:(מד) וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם ְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם:(מה) וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְקֹוָק:

(מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְקֹוָק בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: פ

 

 

הברכות :

 

סה"כ 11 פסוקים

שהם 116 מילים

 

 

 

  1. הערכים

פרשת הערכים מאוד תמוה. גם בתוכנה וגם במיקומה, כאן, אחרי הקללות.

נראה לי להציע הסבר על מיקומה:

בברכות ובקללות, הכל נמדד לפי מעשיו והחלטותיו של האדם. לפי קיום המצוות וההליכה בחוקותיו, האדם והכלל כולו היה מאושר ומקבל את כל הטובות, או להיפך.

זה יכול לגרום לדיכאון מסויים, במיוחד אחרי פרשה ארוכה של קללות.

לכן, בא אולי הפרק האחרון של הערכים ומדגיש שיש עוד מימד אחר חשוב לא פחות:

האדם שווה בערכו , גם ללא התחשבות למעשיו או כישוריו או החלטותיו!

לאדם יש ערך שנקבע אך ורק על פי מינו וגילו!

זה מאוד מאזן את הפרשה כולה!

כובד האחריות שהיתה מוטלת על כתפי האדם, פתאום נעלמת לרגע. והנה : יש לכל אדם ערך! אפילו שמגיעים להרגשה של אפסיות, התורה מעודדת אותנו: יש לך תמיד ערך שאיננו תלוי במעשים שלך!

 

לגבי שאלת קביעת הערכים השרירותית והמספרים שניתנים, הנה טבלה מסכמת לגבי ערכי בני האדם:

 

הגיל זכר נקבה
חודש עד 5שנים 5שח 3שח
5-20 20שח 10שח
20-60 50שח 30שח
60+ 15שח 10שח

 

הרב אמנון בזק חיפש בתנך איפה מוצאים סכומים דומים לגבי בני האדם. והוא מצא שכל הערכים של הזכר, קשורים בכוח הפריון שלו! ומספרי ערכי הנקבה קשורים לכוח העבודה שלה! הזכר דומה לשדה שנותן זרע: ולפי היבול נקבע ערכו:

  • ויקרא פרק כז (טז) וְאִם מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ אִישׁ לַיקֹוָק וְהָיָה עֶרְכְּךָ לְפִי זַרְעוֹ זֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף:

והנה כמה מהפסוקים:

 

  • שמות פרק כא(לב) אִם עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר אוֹ אָמָה כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל: ס
  • במדבר פרק יח (טז) וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא:
  • במדבר פרק ח (כה) וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה וְלֹא יַעֲבֹד עוֹד:

(אם כן חמישים שנה הוא גיל הפרישה מהעבודה- ולא שישים, הגיל המקסימאלי להוליד באופן טבעי)

  • בראשית פרק כה כו) וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם:
  • דברי הימים א פרק ב (כא) וְאַחַר בָּא חֶצְרוֹן אֶל בַּת מָכִיר אֲבִי גִלְעָד וְהוּא לְקָחָהּ וְהוּא בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת שְׂגוּב:
  • שמות פרק ל (יד) כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת יְקֹוָק:
  • דברים פרק כב (כח) כִּי יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָ בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ וְנִמְצָאוּ:(כט) וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָ חֲמִשִּׁים כָּסֶף וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו:
  • תלמוד בבלי מסכת כתובות דף לג עמוד א אמר קרא: ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף, הנאת שכיבה חמשים,
  • הושע פרק ג (א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי עוֹד לֵךְ אֱהַב אִשָּׁה אֲהֻבַת רֵעַ וּמְנָאָפֶת כְּאַהֲבַת יְקֹוָק אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵם פֹּנִים אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְאֹהֲבֵי אֲשִׁישֵׁי עֲנָבִים:(ב) וָאֶכְּרֶהָ לִּי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר כָּסֶף וְחֹמֶר שְׂעֹרִים וְלֵתֶךְ שְׂעֹרִים:
  • רש"י הושע פרק ג וחומר שעורין – ערך זכר מבן עשרים שנה ומעלה ועד בן ס' חמשים שקל והם דמי פדיון חומר שעורין שגם הוא חמשים שקל כסף,ולתך שעורין דמי פדיון קרקע לתך שעורין למקדש,

עשרים וחמשה שקלים הוא ערך הקצוב מבן חדש עד ה' שנים חמש שקלים ומבן חמש שנים עד בן עשרים שנה והיה ערכך עשרי' שקלים הרי עשרים וחמשה

  • רש"י הושע פרק ג ובשם רב האי מצאתי דבר הגון, ואכרה לי וגו', קצבתי דמי כופר פדיונה לנגדי בדמים קלי' האומר ערך נפשי עלי אם מבן ששים ומעלה והיה ערכך חמשה עשר שקל:

יש יוצא מהכלל שמלמד על הכלל:

בראשית פרק לז (כח) וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה:

מכאן שיוסף נמכר, לא בגלל כוח העבודה שלו אלא בגלל כוח הפריון שלו! כי הוא נמכר בעשרים כסף, כי לפי גילו היה מתחת לגיל עשרים! וזה מסביר את הסיפור של אשת פוטיפר מזווית חדשה!