בע"ה ז אייר התשעז

מישל בן שושן

 

אחרי מות פי

אכילת בשר- מתוך רעיון של הרב יונתן גרוסמן- הר עציון

 

פרק יז עוסק כולו בהיתר אכילת בשר ואיסור אכילת דם. הוא מורכב , בחלקו הראשון מארבע פרשיות קצרות. כל אחת מתחילה במילים "איש איש":

ויקרא פרק יז (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לֵאמֹר:

1. (ג) אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:(ד) וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַיקֹוָק לִפְנֵי מִשְׁכַּן יְקֹוָק דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ:(ה) לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַיקֹוָק אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַיקֹוָק אוֹתָם:(ו) וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח יְקֹוָק פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק:(ז) וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם:
2. (ח) וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח:(ט) וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַיקֹוָק וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו:
3. (י) וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ:(יא) כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר:(יב) עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם: ס
4. (יג) וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר:(יד) כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת:

(טו) וְכָל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה בָּאֶזְרָח וּבַגֵּר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר:

(טז) וְאִם לֹא יְכַבֵּס וּבְשָׂרוֹ לֹא יִרְחָץ וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ: פ

 

(איסור אכילת הנבלה,פסוקים טו-טז- איננו מתחיל ב"איש איש", ולכן סביר להניח שהוא שייך לפרשת מאכלות אסורים והודבק כאן כדי להשלים התמונה .)

 

בפסקה הראשונה, איסור השחיטה מחוץ למשכן, נובע כנראה מסיבה ברורה: למנוע עבודה זרה. אין להקריב בהמה מחוץ למשכן כדי להיות בטוחים שלא נשחט לעבודה זרה. דבר שהיה , כנראה נפוץ בימים האלה.

 

אבל בשלושת הפסקאות האחרות, הסיבה היא אחרת: כששחוטים בהמה, שופכים את דמה. בדם יש את נפשה. הדם שייך למזבח! לה' בלבד. לכן, אין להקריב קרבן מחוץ למשכן, על במה. כי יש להביא את הדם למזבח בבית ה'!

 

ומה נעשה עם החיות שהן מותרות לאכילה אבל אסור להקריב אותן על המזבח? פשוט יש לכסות את הדם שלהם! למה? כי הדם הזה היה אמור להיות לה'. אז לפחות, נתבייש משפיכות הדם ונכסה אותו באדמה!

 

מה הבעיה שהדם יהיה חשוף?

 

הדם הוא "עדות" למעשה הריגת בעל חי! כי אכן שחיטת בהמה או ציד חיה ועוף, הם דברים שהיו אמורים להיות אסורים לכתחילה! נקרא את הפסוקים מספר בראשית:

 

בראשית פרק ט (א) וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ:(ב) וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ:(ג) כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל:(ד) אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ:(ה) וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם:(ו) שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם:(ז) וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ: ס

 

אכילת בשר היה אסור מאדם ועד נוח. בגלל חטאי דור המבול, והלקיחה בחשבון שיצר האדם רע מנעוריו, ה' התיר אכילת בשר לבני נוח. אבל הוא הגביל זאת: איסור אכילת הדם, או אבר מן החי.

בנוסף: וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ

אם חיה הורגת אדם: הקדוש ברוך הוא "ידרוש" נקמה מהחיה ההיא.

ואם אדם הורג אדם אחר, ה' ידרוש נקמה גם כן:

וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם.

ובכלל, הוא דורש מבני האדם לדון, בעצמם(על ידי בית דין), למיתה, כל הורג אדם:

:(ו) שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ

ומי נותן סמכות לבית דין להרוג רוצח?

כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם

האדם יכול לנקום את רצח אדם אחר כי הוא בעצמו קצת אלוהים!

(או ,כמו שמפרשים בדרך כלל: ההורג אדם כאילו הרג אלוהים כי מצלם אלוהים הוא עשוי)

 

בהרבה מקומות, קוראים שהדם שנשפך הוא איסור חמור. ההריגה נקראת "שפיכות דמים".

כשקין הורג את הבל, כתוב:

בראשית פרק ד :(י) וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה:

(יא) וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ:

 

הדם שנשפך, הוא עדות לרצח. הדם שרואים כאילו זועק השמיימה על העוול שנעשה. ה' נתן חיים, מי שלוקח חיים חוטא. והדם, שבו הנפש, "שייך" לבורא העולם. רק הוא יכול להחליט מתי יפסיק לחיות בעל חי .

 

 

מסקנות:

היתר אכילת בשר, אם כן, מותר אבל זו רק פשרה שהבורא עשה כדי לאפשר את הכעס והמידות הרעות של האדם להתנקז דרך אכילת הבשר. אם הוא היה ממשיך לאסור בשר, אז אולי העולם היה מתדרדר עד כדי כך שהבורא היה נאלץ להחריב שוב את העולם. את זה, הוא מנסה למנוע ולכן הוא מתיר אכילת בשר.

 

אבל הוא מגביל את האכילה הזאת:

האדם חייב להרגיש אשם כשהוא אוכל בשר. הוא חייב להוציא הדם מהבשר (דיני מליחה בהלכות כשרות), לכסות הדם שיוצא בשחיטה. ואם אפשר, להביא הבהמה למשכן, שם הדם יישפך על המזבח כאות שייכות לבורא.

 

אם ה' התיר שחיטת בהמות במשכן, זה רק כדי לכפר על נפש האדם. נפש האדם חשוב יותר מנפש הבהמות. אבל נפש הבהמה, איננו הפקר!

 

כמו שה' התיר הריגת בעלי חיים לצורך ניקוז היצרים והצלת העולם אחרי המבול, הוא מתיר שחיטת בעלי חיים לצורך כפרה על נפשותיהם . אבל זה מוגבל למשכן ולא מחוצה לו.

 

אם נתעלם, בשלב זה, מהיתר אכילת בשר מחוץ למקדש,שניתן בספר דברים, כשייכנסו לארץ (בשר תאווה), נראה שעד כאן, אכילת בשר הוא דבר מגונה שהותר אך ורק לצורך גבוה: הצלת העולם מהשחטה או כפרה על נפש אדם. לראייה, כיסוי הדם בא להזכיר את הבושה שהאדם חייב להרגיש כשהוא נוטל חיים מבעל חי אחר.

 

המאמר הזה הוא הולך לפי ההשקפה של הרב יונתן גרוסמן .

השקפה זו מצדדת בתהליך של גמילה מאכילת בשר מסיבות דתיות מוסריות. הרב קוק היה צמחוני וצידד בגישה הזו.  אבל יש לציין השקפות שונות. למשל:

 

הרב מנשה וינר

מתוך השקפה שונה, הרב וינר מישיבת מעלות סובר שאיסור אכילת בשר מחוץ למסגרת המקדש, שייכת רק לתקופת המשכן. למה? כי שם אכלו לחם מהשמים (מן) ומים באופן ניסי (מי באר) והבשר גם הוא היה חייב להיות קדוש, אוכל מהשמים, שעבר את המשכן כקרבן שלמים.

אחרי כניסה לארץ, הותר להם אוכל חולין. המן והבאר הפסיקו לפעול והבשר הותר בכל מקום. למה? כי קדושת הארץ מחליפה את מצב המדבר . הנאה מהעולם הזה, ללא ניסים, בארץ ישראל, מהווה מטרה גדולה יותר מהמצב במדבר. כשהחול מתקדש בעצמו בארץ הקודש.

 

 

 

 

בע"ה ג אייר התשעה

מישל בן שושן

 

אחרי מות גז

 

 

למה הפסיקה התורה בין סיפור מיתת בני אהרון בפרשת שמיני להמשך הסיפור כאן?

ה"גלילי זהב" טוען שהפרשיות "תזריע מצורע" דנו ב"נגעים" הבאים בגלל 7 חטאים. ואם אנו אוספים את כל המדרשים שדנות בחטאי נדב ואביהו, נמצא שהם "חטאו" ב7 החטאים האלה!(לשון הרע, שפיכות דמים, גילוי עריות, גסות הרוח, גזל, שבועת שווא ועין הרע)

אם כן, לא סתתה התורה מהעניין בפרשיות תזריע מצורע אלא הרחיבה את הנושא. בני אדם רגילים (בנונים) שיחטאו ב7 החטאים האלה יוכלו לקבל "אזהרה" על ידי נגעי הצרעת אבל בני אהרון היו כל כך גבוהים במעלה שהם נשרפו על אותם החטאים. אנשים שהם פחותי ערך, לא יקבלו אפילו את האזהרה של הנגעים.

 

• בני אהרון מתו על ידי האש של ההתלהבות היתרה שלהם.

 

בני אהרון דומים לעדת קורח!

בשני המקרים, הם הקריבו קטורת. בשני המקרים הם מתו באש

אמנם בני אהרון קדושים הם ועדת קורח לא אבל יש למצוא הנקודה המשותפת בניהם. והיא, לדעת הג"ז, שהם חשבו שכל בני האדם שווים. כל העדה כולם קדושים יגיד קרח. בני אהרון לא חיכו למינוי או ציווי וניגשו כאילו בני האדם כולם הגיעו למדרגה של קרבה מוחלטת עם ה'.

הג"ז טוען שחשוב מאוד לקבל את האי שוויון בין בני האדם. כי רק מהכרת ההבדלים ניתן ליצור אחדות אמיתית ולא אחידות. הוא יוצא חוצץ נגד הקומוניזם ששרר במחוזותיו ובתקופתו. זו אחדות מסולפת. הוא מנבא לשוויון הזה מפלה וכשלון חרוץ. רק מתוך הבדלים ומחיצות יש להגיע לאחדות אמיתית. איש ואישה שונים ומתוך כך יכולים להגיע לבשר אחד. עם ישראל נבדל מהעמים ומתוך כך יוכל להפיץ רעיון אחדות הבורא. עם ישראל בנוי מ12 שבטים שונים ו70 נפשות ו70 פנים שונות כדי לגלות את האחדות האמיתית.

 

מה ההבדל בין מתן תורה לקריעת ים סוף?

בקריעת ים סוף לא היו מחיצות ! אפילו שפחה נראתה מה שלא ראה יחזקאל! אם כן , יש מקום להוריד את המחיצות- טוענים מלאכי השרת! אלא שיש בקריעת ים סוף דבר עקרוני שונה לגמרי: זו היתה התעררותא דלעילא. ה' עשה הכל ובני האדם החרישו. במצב כזה, נכון שאין מקום להבדלים בין בני אדם ואין מחיצות.

אבל, בשאר המקרים, ובמיוחד במתן תורה, היתה הכנה של העם. וההכנה הזו דרשה הבדלים, מחיצות (בין איש ואשתו , בין העם לכוהנים ובין הכהנים ומשה ואהרון שעלו. כי היש מהלך של התעוררות מלמטה למעלה ברכישת התורה: יש לעמול קשה כדי להשיג התורה וכל אחד לפי כוחו ומאמציו מגיע למקום אחר. ושם כן יש הבדלים ומחיצות בין אנשים שונים. לכן אין להסיק מקריעת ים סוף לשאר ההיסטוריה בעניין השוני שקיים בין האנשים.

 

בעשור

יש קשר בין יום כיפור (בעשור לחודש) ובין יום העשירי בחודש ניסן שבו משכו ולקחו צאן לפסח  ומצווה העשירית בתורה: כל בן נכר לא יוכל בו. כאילו ב"עשור" יש סגולה ביוחדת: אין בו יצר הרע! אין בו שטן. ואכן, "השטן", בגמטריה 364 . מניין ימות השנה חסר אחד. יום כיפור הוא יום מיוחד מאוד שבו כללי העולם הרגילים מפסיקים לחול. ה' מכפר על הכל! כאילו מקבלים הודעה מהבנק שהמינוס פתאום נמחק לגמרי ! וכן בליל פסח, "ליל שימורים", שמורה מהשטן. ובין כל יהודי ושני הימים האלה(כיפור ופסח) יש קשר מיוחד שאיננו ניתן להסבר או להוכחה. אלה ימים שכל יהודי מרגיש שייכות מיוחדת בלתי מוסברת.

 

בתשעה לחודש

מצווה לאכול ביום התשיעי, ערב כיפור כי יש מצווה לאכול ולגלות את הקרבה אל האלוהים דרך האכילה עצמה, לא פחות מאשר הצום ממחורת. אין לצום בדרך כלל. "היושב בתענית (כל הזמן) נקרא חוטא". יש ללמוד לעבוד את ה' דרך החיים עצמן, דרך ההנאה והאכילה.(אשר יעשה אותם האדם וחי בהם)

 

 

לא נחם אלוהים דרך ארץ פלישטים כי קרוב הוא

אמנם פסוק מפרשת בשלח, אבל נחזור על החידוש: ה' לא רצה שנכנס לארץ עם ה"דרך ארץ" של הפלישטים! כי קרובה היא להחזיר את בני ישראל למצרים! (נכון שהתרבות המערבית כשהיא לבדה, נוטה להחזיר את הישראלי לרדת לחוץ לארץ)

 

ומזרעך לא תעביר למולך

החכמים לומדים מהאות "מ" של "מזרעך" שאם אדם מקריב מקצת בניו למולך הוא חייב אבל אם הוא מקריב את כל בניו, הוא פטור!!!

מהרעיון המוזר הזה, מסיק הרב שיש דחייה מיוחדת של התורה לעבר אנשים ש"פוסחים על שני הסעיפים" . הוא כועס מאוד על אלה שאמורים להיות דתיים ומסרבים לעלות לארץ ישראל!

זה דומה לנואפים שהולכים עם נשותיהם וגם עם אישה אחרת.

 

 

 

 

בע"ה ח אייר התשע"ג

מישל בן שושן

 

אחרי מות מי

 

בזאת יבוא אהרון

בזאת= עם ההתלהבות והקדושה של נדב ואביהו צריך להיכנס אהרון אל קודש הקדשים! אבל הוא צריך לעשות זאת ביראה: בפר בן בקר לחטאת!.

לא הכל היה רע אצל נדב ואביהו. להיפך! הם היו הכי קרובים אל ה'!

" יש לבוא באותו עניין עצמו שבאו נדב ואביהו. כי הם באו בקדושה ובטהרה ושמירה גדולה. רק העצה היא שיוסיף פר בן בקר.."!!

 

ואל יבוא בכל עת (חלק ב')

יום כיפור כולל כל העיתים!! "כל עת"= יום כיפור (תורת כוהנים פרשת אחרי)

אזהרה לכהן שלא יבוא ביום הכיפורים ביותר מדי אהבה אלא גם ביראה, בצמצום, ובדרך ארץ!

 

 

וכל אדם לא יהיה באוהל מועד

כשיכנס הכהן, הוא צריך לבטל את תפיסתו כ"אדם". הוא צריך רק להיות "מקבל" את ההשפעה מה' ולבטל את היותו אדם חושב!

בדרך כלל האדם מסדר את תפילתו. אבל שם, ה' יסדר את תפילת הכהן! כי אז נכללים "שנה(יום כיפור) , עולם (קדש הקדשים) ונפש (הכהן הגדול)(חלק ב')

 

איש עיתי

מי שהיה מוביל את השעיר לעזאזל המדברה נקרא "איש עיתי" כי לא היה לו הרבה זמן לחיות עוד! הוא "איש זמני"! (זוהר- ויקרא ס"ג:) כי במעשה הזה הוא היה משלים לגמרי את תפקידו בעולם הזה. ואין לו צורך לחיות יותר!!

 

ולא תקיא  הארץ אתכם (יח-כח)

יש כפל לשון:

כתוב:"אל תטמאו..כי (הגוים טימאו אותה) ותקיא הארץ את יושביה"

אבל אתם "לא תעשו ככל התעבות האלה…."

אם כן מה פירוש "ולא תקיא הארץ אתכם.."??

אפשר לפרש לפי הפשט: אל תחטאו "כדי שלא" תקיא הארץ אתכם

אבל הרמ"י מפרש: אל תחשבו שהעונש היחידי יהיה "רק" שהארץ תקיא אתכם! כמו הגוים. אלא יהיה לכם עונש הרבה יותר חמור: "כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות.."!! וזה יותר חמור ממה שקרה לגוים!!

 

ועיניתם את נפשותיכם

למה צמים הכיפור??

כי באותו היום יש השפעה מיוחדת מה' אל האדם. יש "הארת פני מיוחדת בהשפעת הטובה". ולכן, אני צריכים להיות "מוכנים ובישוב הדעת כדי לקבל כראוי את ההשפעה"

 

 

ומזרעך לא תיתן להעביר למולך (חלק ב)

בעבודה הזאת, עובדי עבודה זרה היו מראים שהם מוכנים לבטל את האהבה הגלוה ביותר (של האב על הבן) לכבוד האל. כאילו הם אוהבים את האל יותר מאשר הבן שלהם.

וזה אסור. כל עבודה שהיא מקצינה את האהבה או את היראה היא עבודה זרה!!

 

26-04-09

מישל בן שושן

 

אחרי מות שם

 

מאמר ראשון דף רנז:

 

נדב ואביהו רצו להתקרב אל ה' באהבה עזה "עד מאוד"! והיו מוכנים להתאבד (הם ידעו שלא יוכלו להמשיך לחיות אחרי ההתקרבות הזאת) כדי שה' ויאהב את עם ישראל אפילו אם הם לא זכאים. הם התנדבו להתחיל מעגל אהבה כזה שילך ויגבר עד אין סוף בין ישראל לה'! הם התחילו להתנדב , בתקווה שה' ישפיע אהבה גדולה לישראל וישראל שוב יגלו אהבה יתירה כלפי ה'  וכן הלאה….!

רק שהם החטיאו את מטרתם כי הם טעו בנתון חשוב:

כוחות הטומאה , מאוד אוהבים להשתתף ב"חגיגה" הזאת. וכשיש גילוי אהבה מופרז כזה, משתתפים גם כוחות רעים. ואז הכל נהרס.

ניקח למשל מפעל עתיר חסד ואהבה כמו בתי תמחוי. נניח שהכל חינם, אין פיקוח, כל דכפין יתי ויכול… ואז, כוחות רשעים יבואו, ינצלו זאת, ייקחו אוכל חינם וילכו למכור אותו בשוק! זה יהרוס את כל המפעל! חייבים לפקח על הנעשה! חייבים "פילטרים". חייבת להיות השגחה, מידת הדין, שתפקח על הדברים. וזאת , כדי לאפשר למפעל החסד להמשיך ולתפקד!!

לכן רעיון נדב ואביהו שהיה מלא רצון טוב, לא היה יכול להצליח במתכונתו! והתיקון הוא שהדבר הזה , התקרבות לתוך קודש הקדשים עם קטורת (המסמלת חיבור של כל עם ישראל) תיעשה בתוך מסגרת מידת הדין: ביום הכיפורים, צמים, אחרי 10 ימי תשובה יום הדין, ישראל מוכנים לקרבה הגדולה הזאת.

אבל רק כך אפשר לתת לאהבה להתפרץ, בתוך מסגרת מידת הדין!

נכון שהמטרה היא האהבה, והיראה היא רק אמצעי. אבל האמצעי הזה, ה"פילטר" הזה, הוא חיוני לאהבה!

אהרון הכהן יעשה בדיוק את מעשי נדב ואביהו אבל במסגרת של מידת הדין ויראה, ביום כיפור בלבד.

• ה"מצווה" היא גם חלק ממערכת מידת הדין. ה"ספונטאניות" היא חלק ממערכת מידת האהבה. "אשר לא ציוה" הווה אומר שלא היה שם מספיק מידת הדין במעש

בשבת , אין צורך יותר מידי בפילטרים, יש אפשרות להתפרצות האהבה בזעיר אנפין. לכן מדובר על קשר של תשוקה בין הבורא לבין עם ישראל. המילה "רצון" חוזרת הרבה פעמים:

"ורצה בנו", "רצה נא במנוחתנו", "רצה והחליצנו"

גם בשבת המטרה היא ה"זכור את יום השבת" שהוא כולו אהבה וקרבה חיובית. ה"שמור את יום השבת" הוא מסגרת האיסורים בשבת, מידת הדין, מצוות נוקשות, שהם מאפשרים את הזכור בצורה נכונה ובלי התעבות כוחות הרע.

 

"אני ה' אלוהיכם (יח-ב) ברש"י:

בסיני אני אמרתי לכם "אנכי ה' אלוהיך..", עכשיו אתם מסוגלים לקבל את גזירותי. עד עכשיו אני הופעתי אלכם במידת האהבה, אבל עכשיו אתם מבינים שאתם חייבים לקבל את מידת הדין , כדי לא ליפול בטעות של נדב ואביהו!

בע"ה 14 ניסן התשע"ד

מישל בן שושן

 

אחרי מות (שבת הגדול) לעד4

 

שאלה:    מה הקשר בין פתיחת הפרשה לבין קביעת יום כיפור?

אכן, בהתחלת הסדרה, כל סדר העבודה של הכהן שנכנס לקודש הקדשים, מפורש כאילו זו התקנה בגלל חטא נדב ואביהו. הם נכנסו בלי צווי לקודש ומתו. כדי שזה לא יקרה שוב, אז יש סדר עבודה מדוייק. התחלת הסדרה ברורה: אחרי שמתו בני אהרון, יש עכשיו סידור חדש כדי להיכנס לקודש.

אבל בסופו של הסדר, גולשים לעניין אחר לגמרי: היום הזה שבו הכהן ייכנס לקודש, יהיה יום כיפור שבו ה' יכפר על כל חטאות בני ישראל! למה. מה הקשר עם ההתחלה??

 

הצעה לתשובה:

1. חטא נדב ואביהו: ניתן לסכם אותו ,לענות דעתי ,כך: הם הגזימו באהבה ובהתלהבות שלהם.

למה מותם היה הכרחי(כדברי המדרש)? נראה לי שמותם לא היה הכרחי. מה שהיה הכרחי זה שבני ישראל ירגישו שיש צורך באיזון בין האהבה ליראה. עד כה, נדרש מבני ישראל המון התלהבות ואהבה כדי לתרום ולבנות משכן. בו, ייפגשו בני ישראל עם האלוהים עצמו! כל התיאור הזה היה יותר מדי מלא אהבה! היה צורך להכניס בסיפור הזה יראה! חטא נדב ואביהו ומותם במקום שמשה את הצורך בהכנסת יראה במקום שבו בנו אהבה גדולה.

2. המטרה העיקרית של עבודת ה' על ידי בני ישראל היא שילוב בין יראה ואהבה.

כל דת אחרת עובדת או מיראה או מאהבה. אבל הקושי העצום שמתבקש לעם ישראל הוא השילוב בין שני ההפכים האלה. איחוד המידות. אהבה עם יראה.

היינו חושבים אולי שמקום מסוכן כזה שבו מתים מייד אם לא באים בסדר העבודה, הוא מקום שיש להתרחק ממנו לגמרי! מה לנו ולמקום כל כך מפחיד!!

אבל אותו המקום מוגדר כמקום שאליו אנו חייבים לכוון אליו שלוש פעמים ביום בכל תפילה. זה המקום שבו יש שני הכרובים שמסמלים את האהבה בין הקדוש ברוך הוא לבני ישראל!

אם כן, אותו המקום בדיוק שמסמל שיא האהבה וההתלהבות הוא המקום המסוכן ביותר! המקום שממנו אנו צריכים ליראות. המקום הזה הוא מסמל יותר מכל מקום אחר חיוב באהבה וחיוב ביראה!!

אם כן, אם ישראל יצליחו לעבוד את ה' באהבה וביראה, במשך כל השנה, זה יהיה ביטוי לעבודה "על טבעית", מעבר לכל היגיון ויכולת אנושית רגילה!

בתמורה, ה' מבטיח שהוא יעשה גם הוא פעולה בלתי רגילה ובלתי הגיונית: הוא יכפר על כל החטאים!!

מתי הוא יעשה את זה? כשאנו נבטא את השילוב בין היראה והאהבה. במקום שבו אנו נבטא זאת: ביום שבו הכהן הגדול נכנס בקודש הקודשים בהרבה אהבה והתלהבות ובפחד ויראה עצומה שמה ימות שם כמו שמתו נדב ואביהו.

3. אם כן עכשיו ברור: השילוב בין שני הנושאים מחייב אותנו להבין את המשמעות העמוקה של יום כיפור:

זה היום שבו החטאים שלנו מתכפרים כי אנו עובדים את ה' באהבה רבה וביראה רבה.

אחרי בניין המשכן, אחרי התרומה, אחרי כל ההתלהבות, באה היראה הגדולה וצינון האווירה על ידי מות שני בני אהרון בקרבתם לפני ה'. עכשיו כל המרכיבים נמצאים: אהבה ויראה. אפשר לבנות את היום המיוחד הזה שהוא יום כיפור שבו גם ה' יעשה מעשה לפנים משורת הדין. אהבה גדולה בתוך מידת הדין: כפרת כל חטאי עם ישראל!

 

הקריאה של פרשת אחרי מות בשבת הגדול

השנה ,אנו קוראים את העניין הזה של יום כיפור דווקא בשבת הגדול. הרב אורי שרקי מציע קשר עמוק:

• חג הסוכות, באמצע חודש תשרי , מגיע אחרי מערכת ארוכה של חזרה בתשובה, סליחות, ווידויים…מערכת של יראה בפני החטא.
• חג הפסח מגיע באמצע חודש ניסן, בא מתוך מערכת של אהבה גדולה . ה' בחר בעם ישראל בזכות האהבה הבלתי מוסברת שיש לו כלפיו. עם ישראל נכנסו תחת כנפי השכינה בהתלהבות ובחיפזון מתוך אהבה . בפסח אין לנו מידת הדין יש לנו רק מידת החסד העליונה.

שבת הגדול הוא סמל של אותו "יום העשירי" בניסן שבו לקחו בני ישראל את השה ונכנסו לעבודת ה'.

יום כיפור הוא גם כן נקרא "יום העשירי" הוא מקביל לאותו יום עשירי בניסן, אבל בחודש תשרי ,חודש שיש לו צבע שונה, הצבע של מידת הדין.כשעושים הקבלה בין מה קורה בין החדשים ניסן ותשרי, מגלים הכנות מסוג שונה כי הם באות מתוך שני צרכים שונים: האהבה והיראה. הדין והחסד. תשרי הוא בדין וניסן בחסד. אבל, בסופו של דבר שניהם מובילים לימי החגים פסח וסוכות. הקריאה של סדר העבודה של כיפור ביום שבת הגדול מבטאת את השילוב בין האהבה והיראה, בין ניסן לתשרי!

בע"ה י ניסן התשע"א

מישל בן שושן

אחרי מות לעד2

 

מה הקשר בין כל חלקי הפרשה?

 

שלושת חלקי הפרשה:

1. סדר העבודה
2. איסור שחיטה בחוץ
3. עריות

 

ניסיון לתאר הקשר בין החלקים:

 

אחרי בניין המשכן ודיני הקרבנות (שמטרתו היתה הקרבה בין ה' והאדם), נגשים מייד לסכנות אותו המהלך שעבורו עבדנו כל כך קשה במשך הפרשיות הקודמות.

הקרבה אל ה'

1. הקרבה אל הקדוש , אל הקודש, עם כלים מיוחדים שאמורים להפגיש בין האדם לבורא, היא בעצמה מקור לסכנה אמיתית! קרבה לא מבוקרת, בהתלהבות יתרה, גרמה למיתת שני בני אהרון.
2. המשכן עצמו, קודש הקדשים במיוחד, הוא מהווה סכנה גדולה!! לכן, הכניסה בו אסורה בלי הכנות קפדניות בזמן מוגבל.
3. שחיטת בהמה, אפילו לחולין, גם היא יכולה להזכיר קרבנות ויכולה להוות סכנה לעבודה זרה. לכן, לפחות במשך ארבעים השנים הראשונות, חייבים להביא את הבהמה לשחיטה במשכן עצמו כדי שהשחיטה תיעשה על ידי אנשים מוזהרים לסכנות אלה ותחת השגחתם (הכהנים ששילמו את מחיר הטעות).
4. כשישראל יכנסו לארץ וייבנה בית מקדש, יהיה אסור, להיפך, להביא את השחיטות החולין לבית המקדש. כי אז יש סכנה הפוכה: אסור שכל אכילת חולין תהפוך לקדושה! יש ערך לחול בארץ ישראל ואין צורך לבוא להטריח את מערכת המקדש עבור זאת!
5. אבל, הדם היוצא מן הבהמה השחוטה, אפילו בחולין, יכול להוות מקור לפולחן כי הרי הוא היה נזרק על המזבח והיה נושא לעבודה מיוחדת. לכן, יש איסור לאכול אותו. ויש חיוב בכיסוי הדם כדי שלא יהפוך למקור עבודה זרה גם הוא.
6. גם הקרבה בין בני אדם עצמם מסוכנת כשלא מעלים גדרים ברורים. העריות הם קשרים אסורים בין בני אדם קרובים! גם כאן, קרבה מוגזמת ולא במקומה הורסת ולא בונה!

 

לסיכום:

מטרת הבריאה היא לקרב בין בני אדם, שהיו בניהם יחסים ראויים כדי לבנות חברה ראויה . מטרת הבריאה היא גם כן להכין את הקרבה בין הבורא והאדם שיחיו בצוותא "ביום השמני", בעולם הבא. ישראל אמורים להכין זאת כבר בעולם הזה.

בניית המשכן והקרבנות הם כלים נהדרים כדי לאפשר קרבה מסוג זה.

אבל, אותם הכלים המאפשרים הקרבה, יכולים לקלקל אותה עד כדי ביטולה!

לכן, כל נושאי הפרשה, הם אזהרות לקרבות לא רצויות. מתן כללים כדי שהקרבה תהיה כשרה. קרבה פורייה, שמאפשרת מערכת יחסים פורייה ולא דבקות שמבטלת את היחס עצמו.

האזהרות האלה קרויים "קדושה": זאת אומרת, שמירת מרחק בתוך הקשר עצמו . בין האדם לחברו, לאשתו, לעולם החי, לעולם הקודש, בינו לבין הבורא גם כן!!

אל לנו לחשוב שכל דבר "דתי" הוא כשר! להיפך, כל דבר "דתי", הקשור לעבודת ה', הוא בעצמו יכול להוות סכנה ענקית! גדולת הכלים ה"דתיים" שניתנים לאדם , טמונה בסכנה של השימוש שלהם! אין יותר קרוב לעבודת ה' מאשר עבודה זרה. בני אהרון הקריבו "אש זרה" שהייתה האש מעל למזבח עצמו, אש העבודה עצמה!! ובכל זאת היא נקראת "זרה" כי השימוש בה היה מוטעה, אפילו אם זה היה מלא בכוונות מצוינות! כל עבודה מסוכנת וזה עושה אותה יקרה ובעלת ערך.

כמו שסכין של כירורג יכול להיות כלי המציל חיים, אותו הכלי יכול לגרום מוות!!

 

בע"ה 14 ניסן התשע"ד

מישל בן שושן

 

אחרי מות (שבת הגדול) לעד4

 

שאלה:    מה הקשר בין פתיחת הפרשה לבין קביעת יום כיפור?

אכן, בהתחלת הסדרה, כל סדר העבודה של הכהן שנכנס לקודש הקדשים, מפורש כאילו זו התקנה בגלל חטא נדב ואביהו. הם נכנסו בלי צווי לקודש ומתו. כדי שזה לא יקרה שוב, אז יש סדר עבודה מדוייק. התחלת הסדרה ברורה: אחרי שמתו בני אהרון, יש עכשיו סידור חדש כדי להיכנס לקודש.

אבל בסופו של הסדר, גולשים לעניין אחר לגמרי: היום הזה שבו הכהן ייכנס לקודש, יהיה יום כיפור שבו ה' יכפר על כל חטאות בני ישראל! למה. מה הקשר עם ההתחלה??

 

הצעה לתשובה:

1. חטא נדב ואביהו: ניתן לסכם אותו ,לענות דעתי ,כך: הם הגזימו באהבה ובהתלהבות שלהם.

למה מותם היה הכרחי(כדברי המדרש)? נראה לי שמותם לא היה הכרחי. מה שהיה הכרחי זה שבני ישראל ירגישו שיש צורך באיזון בין האהבה ליראה. עד כה, נדרש מבני ישראל המון התלהבות ואהבה כדי לתרום ולבנות משכן. בו, ייפגשו בני ישראל עם האלוהים עצמו! כל התיאור הזה היה יותר מדי מלא אהבה! היה צורך להכניס בסיפור הזה יראה! חטא נדב ואביהו ומותם במקום שמשה את הצורך בהכנסת יראה במקום שבו בנו אהבה גדולה.

2. המטרה העיקרית של עבודת ה' על ידי בני ישראל היא שילוב בין יראה ואהבה.

כל דת אחרת עובדת או מיראה או מאהבה. אבל הקושי העצום שמתבקש לעם ישראל הוא השילוב בין שני ההפכים האלה. איחוד המידות. אהבה עם יראה.

היינו חושבים אולי שמקום מסוכן כזה שבו מתים מייד אם לא באים בסדר העבודה, הוא מקום שיש להתרחק ממנו לגמרי! מה לנו ולמקום כל כך מפחיד!!

אבל אותו המקום מוגדר כמקום שאליו אנו חייבים לכוון אליו שלוש פעמים ביום בכל תפילה. זה המקום שבו יש שני הכרובים שמסמלים את האהבה בין הקדוש ברוך הוא לבני ישראל!

אם כן, אותו המקום בדיוק שמסמל שיא האהבה וההתלהבות הוא המקום המסוכן ביותר! המקום שממנו אנו צריכים ליראות. המקום הזה הוא מסמל יותר מכל מקום אחר חיוב באהבה וחיוב ביראה!!

אם כן, אם ישראל יצליחו לעבוד את ה' באהבה וביראה, במשך כל השנה, זה יהיה ביטוי לעבודה "על טבעית", מעבר לכל היגיון ויכולת אנושית רגילה!

בתמורה, ה' מבטיח שהוא יעשה גם הוא פעולה בלתי רגילה ובלתי הגיונית: הוא יכפר על כל החטאים!!

מתי הוא יעשה את זה? כשאנו נבטא את השילוב בין היראה והאהבה. במקום שבו אנו נבטא זאת: ביום שבו הכהן הגדול נכנס בקודש הקודשים בהרבה אהבה והתלהבות ובפחד ויראה עצומה שמה ימות שם כמו שמתו נדב ואביהו.

3. אם כן עכשיו ברור: השילוב בין שני הנושאים מחייב אותנו להבין את המשמעות העמוקה של יום כיפור:

זה היום שבו החטאים שלנו מתכפרים כי אנו עובדים את ה' באהבה רבה וביראה רבה.

אחרי בניין המשכן, אחרי התרומה, אחרי כל ההתלהבות, באה היראה הגדולה וצינון האווירה על ידי מות שני בני אהרון בקרבתם לפני ה'. עכשיו כל המרכיבים נמצאים: אהבה ויראה. אפשר לבנות את היום המיוחד הזה שהוא יום כיפור שבו גם ה' יעשה מעשה לפנים משורת הדין. אהבה גדולה בתוך מידת הדין: כפרת כל חטאי עם ישראל!

 

הקריאה של פרשת אחרי מות בשבת הגדול

השנה ,אנו קוראים את העניין הזה של יום כיפור דווקא בשבת הגדול. הרב אורי שרקי מציע קשר עמוק:

• חג הסוכות, באמצע חודש תשרי , מגיע אחרי מערכת ארוכה של חזרה בתשובה, סליחות, ווידויים…מערכת של יראה בפני החטא.
• חג הפסח מגיע באמצע חודש ניסן, בא מתוך מערכת של אהבה גדולה . ה' בחר בעם ישראל בזכות האהבה הבלתי מוסברת שיש לו כלפיו. עם ישראל נכנסו תחת כנפי השכינה בהתלהבות ובחיפזון מתוך אהבה . בפסח אין לנו מידת הדין יש לנו רק מידת החסד העליונה.

שבת הגדול הוא סמל של אותו "יום העשירי" בניסן שבו לקחו בני ישראל את השה ונכנסו לעבודת ה'.

יום כיפור הוא גם כן נקרא "יום העשירי" הוא מקביל לאותו יום עשירי בניסן, אבל בחודש תשרי ,חודש שיש לו צבע שונה, הצבע של מידת הדין.כשעושים הקבלה בין מה קורה בין החדשים ניסן ותשרי, מגלים הכנות מסוג שונה כי הם באות מתוך שני צרכים שונים: האהבה והיראה. הדין והחסד. תשרי הוא בדין וניסן בחסד. אבל, בסופו של דבר שניהם מובילים לימי החגים פסח וסוכות. הקריאה של סדר העבודה של כיפור ביום שבת הגדול מבטאת את השילוב בין האהבה והיראה, בין ניסן לתשרי!