אמור פי 2

בע"ה יא אייר התשע"ח

מישל בן שושן

 

אמור פי2

מתוך החידושים של הרב אלחנן סמט-ישיבת הר עציון

 

האם השבת היא מועד?

השאלה נובעת  מהעובדה שיש פעמיים המשפט "אלה מועדי ה'.." , פעם אחת לפני ופעם אחרי מצוות השבת.

ויקרא פרק כג (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם :

מוֹעֲדֵי יְקֹוָק אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי:

(ג) שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַיקֹוָק בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם: פ

(ד) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְקֹוָק מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם:

(ה) בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַיקֹוָק:(ו) וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת

  1. מועדי ה' אשר תקראו אותם…..
  2. שבת
  3. אלה מועדי ה'…..
  4. פסח, שבועות, ראש השנה……..

יש שתי פתיחות "אלה מועדי". לפי הפעם הראשונה, שבת אכן היא מועד,אבל מכיוון שכתוב שוב :"אלה מועדי" אחרי השבת, נראה שהשבת הוצאה מהרשימה והמועדים הם רק פסח, שבועות…

רש"י בעצמו מצטט השאלה של המדרש :"מה עניין שבת אצל המועדות?". אם שבת איננה מועד,למה היא מופיעה כאן? הרמב"ן נותן תשובה יפה:

התורה התחילה לתת את רשימת המועדים: פסח, שבועות,….אבל היא רוצה שנדע שבמועדים, מותר לבשל, כי אסורה רק "מלאכת עבודה". אבל יש לדעת שבשבת אסור לבשל ו"כל מלאכה" אסורה. היינו יכולים לשאול: מה קורא אם יום טוב נופל בשבת: האם מותר לבשל לכבוד שמחת המועד או שאסור לבשל בגלל שבת? מה יותר חשוב? מה דוחה מה?. לכן, התורה מביאה כאן את השבת . וזה דומה מאוד למה שקרה בהתחלת בפרשת ויקהל: גם שם משה יורד מהר סיני ועומד להסביר שיש לבנות משכן:

 

  שמות ל"ה – ויקהל   ויקרא כ"ג – אמור
(א) "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם:

אלה הדברים אשר צוה ה' לעשת אתם".

(א-ב) "וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם: מועדי ה' אשר תקראו אתם מקראי קדש, אלה הם מועדי".
       
(ב) "ששת ימים תֵעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה'

כל העשה בו מלאכה יומת".

(ג) "ששת ימים תֵעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש

כל מלאכה לא תעשו שבת הוא לה' בכל מושבתיכם".

       
       
(ד) "ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל לאמר:

זה הדבר אשר צוה ה' לאמר".

 

(ד)

 

"אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם".

(ה) "קחו מאתכם תרומה לה'…". (ה) "בחדש הראשון בארבעה עשר… פסח לה'…".

בפרשת ויקהל, צייון מצוות השבת לא באה אלא כדי ללמד ששבת דוחה את בניין המשכן.

 

אם כן, התורה מוכנה "לבזבז" כמה פסוקים על השבת "רק " כדי להודיע מה דוחה מה!! כנראה שזה מספיק חשוב! בפעם הראשונה, בויקהל (וגם ב"כי תישא") כדי ללמד ששבת דוחה בניין המשכן

בפעם השנייה (כאן ) כדי ללמד ששבת דוחה יום טוב בעניין מלאכת אוכל נפש

 

  1. עניין סדר העדיפות, גם בהלכה, חשוב מאוד. עד היום, מה שמגדיר את העדה הדתית (חרדים, ציונים,..) היא לא הימצאות של מצוות ברשימה, אלא סדר עדיפות שלה יחסית למצוות אחרות . למשל, האם לימוד התורה חשוב יותר מהעליה לארץ, האם דרך ארץ קודם לתורה, האם השלום חשוב יותר מאמירת האמת… ניתן להגיד שמה שעושה את האדם זה סדר העדיפויות שלו בחיים.
  2. נראה לי שהפרט ה"זוטר" הזה על השבת (האם הוא דוחה או לא , אוכל נפש או בנין המשכן), איננו זוטר בכלל אלא מגדיר את השבת עצמה! כי אין דרך טובה יותר להגדיר (מלשון גדרים מסביב) דבר מאשר להשוות אותו לדבר הדומה לו.

ואכן, למדנו מפרשת ויקהל שכל המלאכות האסורות בשבת הן אלה שעזרו לבנות המשכן

אם כן, עניין איסור "כל מלאכה" ולא "מלאכת עבודה" חייב ללמד לנו דבר חשוב על השבת עצמה. וזה מזמין אותנו להשוות את השבת למועדים.

 

היום, אנו חיים את השבת והימים הטובים, כמעט בצורה זהה :

בשניהם אנו הולכים לבית הכנסת, עושים סעודות, מזמינים אורחים, מכינים האוכל לפני, שמים פלטת שבת ומיחם למים, ולא מבדילים כמעט בין שבת ליום טוב. אבל בינהם יש הבדלים עקרוניים שיש לזכור :

 

שבת מועדים
נקבע על ידי ה' בבריאת העולם נקבע גם  על ידי בני האדם (סנהדרין)
נקבע על ידי מחזור השמש נקבע על ידי מחזור השמש וגם הירח
נאסרת בו "כל מלאכה" מותרות כל מלאכות עבור אוכל נפש
מצוות עונג מצוות שמחה
כל אחד נשאר בביתו (איסור הוצאה) מותר להזמין אורחים ולהוציא חפצים כדי לאפשר זאת
המוקד הוא הבית הפרטי המוקד הוא ירושלים והמקדש.
   

 

השבת מזמין את האדם לפנימיותו, אל משפחתו, ביתו. בעוד שהימים הטובים מזמינים לשמוח ביחד, במפגש עם שאר העם, בין בירושלים במקדש, בין בהזמנות בין חברים.

גם העונג והשמחה פונים אל עבר תחומים שונים. שהמחה היא חיצונית בעוד שהעונג הוא פנימי , אישי.

השם "מועד", עצמו, מצביע על התוועדות, פגישה. בין האדם וה', ובין בני האדם בניהם. בעוד ששבת, דורש שביתה, גם מהאדם עצמו, כדי לאפשר גילוי הפנימיות שלו.

 

 

ששת ימים

שמונה פעמים בתורה, מוזכרת מצוות השבת כשהיא מסיימת את מחזור השבוע.

בחמישה פעמים, כתוב "ששת ימים תעשה מלכתך. (המלאכות שלך)

ובשלושה מהם, כתוב "ששת ימים "תיעשה מלכה או יעשה מלאכה" (כאילו המלאכה איננה שלך והיא נעשית מעצמה): פעם בפרשת ויקהל (המצוטט לעיל) פעם בפרשת כי תישא, אחרי מצוות המשכן, ופעם שלישית כאן בפרשה שלנו. בשלושת הפעמים, מצוות השבת באה "רק" כדי להגיד שהיא דוחה מלאכת בניין המשכן או היתר הבישול ביום טוב.

שמות ל"א, טו         "ששת ימים יֵעשה מלאכה              וביום השביעי שבת שבתון"

ל"ה, ב          "ששת ימים תֵעשה מלאכה             וביום השביעי… שבת שבתון"

ויקרא כ"ג, ג          "ששת ימים תֵעשה מלאכה             וביום השביעי שבת שבתון"

 

לפי ההסבר של הרמבן שהבינו לעיל, זה ברור: כאן, בשלושת הפעמים, מדובר על מלאכות שה' ציווה לעשות: המשכן ויום טוב. ולכן המלאכה איננה ביוזמתך אלא בצווי ה'. וזה מסביר שיוני הגרסאות.

הגאון מווילנה  הולך בכיוון הזה ומסביר ש"ששת ימים" הם ששת הימים הטובים: ראשון של פסח, שביעי של פסח, שבועות, ראש השנה, סוכות ושמיני עצרת. בימים האלה, מותר לבשל עבור מצוות שמחת המועד. אבל כשמגיע שבת, אסור.

 

 

 

מבנה הפרק

 

אם מנתחים את כל הפרק של המועדים, יתברר שניתן לחלק אותו לשניים. כל מחצית כוללת 22 פסוקים.

המחצית הראשונה כוללת המחצית השנייה כוללת
שבת ראש השנה
פסח-7ימים יום כיפור
יום הבאת העומר ב16 בניסן סוכות
יום הבאת שני הלחם (שבועות) שוב סוכות בתוספת שמיני עצרת

 

בכל מחצית, יש חג של שבעה ימים (פסח או סוכות

בכל מחצית יש שני ימים בודדים הקשורים זה בזה באופן עמוק: יום הבאת העומר-שבועות//ראש השנה וכיפור

בכל מחצית יש יום אחד שאסורה בו "כל מלאכה" (שבת וכיפור) בעוד שבשאר אסורה  רק "מלאכת עבודה"

 

כל יחידה של מועד (פסח, עומר..) מובדלת מהשאר בפרשה פתוחה שמתחילה במילים של הקדמה:

וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ובדרך כלל גם עם המילים: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר

חוץ מארבעת הימים הבודדים (עומר-שבועות-ראש השנה וכיפור) שמופרדים בפרשה סתומה ובחוסר הקדמה

כאילו , בכל מחצית, יש שני ימים שמחוברים בניהם באופן עמוק. ואכן, החיבורים ידועים:

  1. בין יום הבאת העומר ושבועות: יש ספירת העומר של חמישים ימים בניהם
  2. בין ראש השנה וכיפור: החכמים חיברו אותם על ידי המושג "עשרת ימי תשובה".כשהשני מסיים תהליך שהתחיל בראשון.

 

פעמיים סוכות!

 

יש לשים לב לדבר מוזר מאוד:   במחצית השנייה, חג הסוכות מופיע פעמיים:

 

(לג) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(לד) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַיקֹוָק:(לה) בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:(לו) שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַיקֹוָק בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיקֹוָק עֲצֶרֶת הִוא כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ:

(לז) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְקֹוָק אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַיקֹוָק עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ:(לח) מִלְּבַד שַׁבְּתֹת יְקֹוָק וּמִלְּבַד מַתְּנוֹתֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְרֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַיקֹוָק:

(לט) אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג יְקֹוָק שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן:(מ) וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים:(מא) וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיקֹוָק שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ:(מב) בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת:

(מג) לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:

(מד) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי יְקֹוָק אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: פ

 

בפעם הראשונה, זו חג של שבעה ימים ואין זכר לסיבה של החג או למצוות הקשורים לחג.

אחר כך, יש משפט מסכם של כל המועדים :"אלה מועדי.." כאילו סיימנו.

ושוב, מופיע חג הסוכות, אחרי סוף הרשימה, ועכשיו, עם מצוות הלולב והסוכה.

יש הרגשה כאילו התורה "שכחה" לציין הפרטים האלה ומוסיפה אותם אחרי משפט הסייום!

 

ניתן להסביר, עם הרב אלחנן סמט, שמדובר בפן הארץ ישראלי של סוכות!!! כי אכן בכל מחצית, יש חגים אוניברסליים שחגגו ישראל במדבר ויש הפן הארץ ישראלי שנחגג אך ורק בארץ ישראל:

 

 

חגים ארץ ישראליים:

 

אכן, נשים לב שכל מחצית של 22 פסוקים שתיארנו לעיל, יש שני חלקים שונים: החלק הכללי וחלק שבו מצויין שזה נחגג אך ורק בארץ ישראל:

מחצית ב מחצית א  
כג-כה       יום הזכרון

כו-לב       יום הכיפורים

לג- לח      סוכות (במדבר)

 א-ג       שבת

ד-ח       פסח וחג המצות

במדבר
לט-מד     סוכות בארץ  ט-יד     יום הנפת העומר

טו-כב  יום הבאת שתי הלחם

בארץ

החלקים ששייכים לארץ ישראל מתחילים בהנחייה מיוחדת:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן

(לט) אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג יְקֹוָק שִׁבְעַת יָמִים

לא מביאים את העומר ואת שני הלחמים של שבועות אלא בארץ.

וכן, לא לוקחים לולב ויושבים בסוכה רק בארץ ישראל!!

 

כאילו סוכות מכילה בתוכה שני חגים: אחד אוניברסאלי ואחד ארץ ישראלי

וכן פסח הוא חג אוניברסלי שיש לו פן ארץ ישראלי, חקלאי, הקשור לקציר החיתים והשעורים: העומר ושבועות!!

 

החיבור בין החלקים:

אם כן , יש לנו חלוקה בתוך חלוקה. והחלוקה השנייה , ברורה, ומחלקת בין המועדים האוניברסאלים לבין החלקים הארץ ישראלים. אבל החכמים באו וחיברו בין החלקים האלה:

  1. 1החיבור בין שבועות לפסח:

לכאורה, בתורה, אין קשר. אבל החכמים פרשו את המילים "ממחרת השבת" שבו חלה הבאת העומר למקדש, כמחרת  הפסח! כך שמתחילים לספור חמישים ימים מה16 בניסן. הם לא הסכימו לפרש כמו הצדוקים שמדובר במחרת שבת כפשוטו. דבר שמנתק לגמרי את שני המועדים.

בנוסף, החכמים קראו לשבועות :"עצרת". כדי לחבר עוד יותר שבועות לפסח. כאילו שבועות הוא העצרת של פסח.

 

  1. החיבור בין שני חגי סוכות

הכל כפול בסוכות. כל הקרבנות כפולים וכן החג עצמו הוא גם סיום של "שלושת הרגלים" (פסח-שבועות-סוכות) וגם סיום של "חגי תשרי" (ראש השנה-כיפור וסוכות).

התורה מחברת בניהם : חלים באותם התאריכים!

אבל העובדה שהסוכות נבנות "למען ידעו דורותיכם כי ….בהוציאי אותם מארץ מצרים", רוצה לחבר בין הסוכות הראשון, של חגי תשרי ליציאת מצרים, לפסח.

ישנה תוספת בחג הסוכות השני: שמיני עצרת. הוא לא מופיע בחג הסוכות הראשון. הוא מקביל, כנראה , לשבועות, אבל מעניין לציין שהוא מופיע בסוכות הארץ ישראלי דווקא. כאילו עולם השמיני (עולם השלמות) איננה יכולה להתגשם אלא בארץ ישראל.

 

  1. מצוות הפאה

יש "קוריוז" באמצע המחצית הראשונה: מצוות פאת השדה שאסור לקצור. המצווה אינה קשורה , לכאורה לחגים. והיא מצווה שכבר מוזכרת במקומות אחרים. היא "הושתלה" כאן כדי להדגיש, כנראה, את שייכות הבאת העומר שקוצרים אותו ושבועות שבו מביאים ראשית הקציר ,למצוות הקשורות בארץ.

 

 

 

לסיכום:

 

היום, בעקבות אלפיים שנות גלות וחורבן המקדש ,אנו חוגגים את כל המועדים והשבתות בצורה כמעט שווה. ניתוח הפרק שלנו לחלקיו השונים מבליטים את ההבדלים

בין השבת, היום השביעי, השייך לעולם הזה, שנקבע על ידי הבורא ,לפי מחזור השמש

לבין המועדים, שמפנים אותנו לעולם השמיני, ושנקבעים על ידי ה', האדם, הירח והשמש

ישנה גם חלוקה לא פחות חשובה שגילינו:

בין המועדים האוניברסליים, שנחגגו, כנראה , גם במדבר על ידי בני ישראל, לבין החגים שנחגגו ך ורק בארץ ישראל.

בגלות חגגנו את כולן כדי לא לשכוח אותן לכשנחזור לארצנו ונחזיר להן את המשמעות המקורית

עכשיו שב"ה, מתחילים לחזור לארצנו, עלינו ללמוד את ההבדלים והמשמעויות המקוריות כדי שנוכל לחדש המשמעות שלהם ושל חזרתנו לארץ גם יחד. לקראת המשך גאולתנו…!

 

נראה לי להציע קשר בין כל חלקי פרשת אמור:

 

החוקים שמצווים לכהן להיות "אדם מושלם" . כאילו המוות איננו קיים, כאילו אין מומים באדם, כאילו אין טומאה,…. כאילו הכהן העובד במקדש נמצא בעולם מושלם, עולם של יום השמיני

גם הבהמות המובאות למקדש, נמצאות בעולם שאין בו מום, בעולם השמיני. (דרך אגב, שור או כבש כי ייוולד, נשאר שבעת ימים תחת אימו ורק ביום השמיני יוכל להיות קרבן במקדש!)

כמו כן, במישור הזמן, השבת הוא קדושת עולם הזה, יום השיבעי

אבל המועדים, משלבים את העולם הזה , שולם השבע, עם עולם השמיני, עולם העצרת, עולם הטהרה הגדולה, עולם השלמות, העולם שמייחלים אליו, עולם שמתפתח רק מנקודת המקום המיוחד: ארץ ישראל.

 

לגבי שלושת הנושאים האחרונים של הפרשה, אחרים כבר הסבירו שמדובר ברמזים על שלושת החגים שעם ישראל יקבע מעצמו להשלמת בניין העצמאות שלו:

  1. נרות המנורה—–חג החנוכה
  2. לחם הפנים——עניין האכילה בחג הפורים
  3. החוצפה של האיש הישראלי——-חג העצמאות!

המקלל

בע"ה טו אייר התשעז

מישל בן שושן

 

אמור פי

המקלל

 

בסוף הפרשה, מופיע סיפור מוזר : הן בתוכנו (אנו לא מבינים בדיוק מה קרה) הן במיקומו (למה כאן?) וכמובן במשמעותו. הנה הקטע:

י וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. יא וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן. יב וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי יְהוָה.
יג וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יד הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה. טווְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ. טז וְנֹקֵב שֵׁם יְהוָה מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת. יז וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת. יח וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. יט וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ. כ שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ. כא וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת. כב מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. כג וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל  מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.

כנראה שמשהוא שנולד מאמה ישראלית ואבא מצרי נאבק עם איש ישראלי אחר. במשך המאבק, הוא השתמש בשם ה' כדי לנגח את יריבו. (או אולי, הוא קילל את שם ה') . בני ישראל שמסביבו מביאים אותו למשה כדי לדעת מה עושים במקרה כזה. משה פונה אל ה'. ה' מתחיל לענות שצריך לרגום אותו באבנים אבל הוא מנצל את ההזדמנות כדי לתת כמה הלכות נזיקין (שאנו כבר מכירים ממקורות אחרים) באמצע הסיפור. בסוף, מוציאים המקלל להורג.

 

הרב מארי שפיגלמן מבקש להשוות הסיפור הזה עם סיפור מוזר נוסף: משה שהורג איש מצרי ובורח ממצרים בהתחלת דרכו:

וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו.יב וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל. יג וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ. יד וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר.טו וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר

אכן, יש כמה פרטים בשני הסיפורים שנראים זהים. או לפחות שמזמינים אותנו לעשות את ההשוואה:

  1. בסיפור של משה יש יהודי מול גוי ולמחורת יש שני יהודים. בסיפור המקלל שלנו, כאילו קופצים לדור הבא ואנו מול שני אנשים, אחד יהודי (אבא מצרי ואמה יהודיה) מול יהודי אחר(אבא ואמה יהודיים). כאילו שני הסיפורים של משה הופכים לסיפור מסכם אחד.
  2. בשני המקרים האנשים "ניצים"(וינצו) אותו הפועל המיוחד כדי לתאר המאבק בין האנשים.
  3. משה הורג את המצרי על די שם המפורש (רש"י והמדרש). משה השתמש בשם ה' כדי לפתור את הבעיה! זה בדיוק מה שעושה המקלל, אבל אז, זה נחשב לעוון חמור!
  4. שני האנשים העברים, למחרת, כועסים על משה ומתלוננים נגדו :" מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ??". זה מזכיר מאוד את האזהרה שבסיפור של המקלל: " אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ" . ברור שכאן המילה אלוהים מתארת את השופטים. אסור לקלל את השופטים. יש לקבל את סמכותם. בדיוק מה שלא עשו שני העברים הניצים מול משה! משה רצה להיות שופט, לקחת את החוק לידים. הוא הורג את המצרי. הוא קורא למי שמרים את ידו "רשע"! בלי לשאול מה הסיבה של הריב הזה. כאילו הוא כבר דן את המקרה והחליט מי רשע בסיפור! זה בלתי מקובל על ידי העברים!. אצלנו, השומעים לא מגיבים. הם מביאים את המקלל למשה כדי שהוא יחליט מה לעשות. עברנו כברת דרך מאז. העם מוכן לקבל מרות משה. בם לא לוקחים את החוק לידים כמו שעשה משה בעצמו בתחילת הדרך.
  5. הסיפור של משה "נשמע". פרעה הוא זה ששומע. ואצלנו, יש "שומעים". הם אלה שהיו עדים והם צריכים לקחת אחריות וחלק בהריגת המקלל! גם פרעה ביקש להרוג את משה.
  6. הסיפור של משה גורם לו לברוח. לצאת מן המחנה! כמו שנידון המקלל בסיפור שלנו. משה בורח ליתרו ונשאר שם זמן מה. משה הבין שעם ישראל עדיין לא מוכן לצאת. במקום להודות לו על הריגת המצרי הצורר, הוא נאשם על ידי היהודים עצמם שהוא הרג המצרי! הוא בא להציל את אחיו והם לא מעוניינים! להיפך, משה הוא גורם שמפריע להם להמשיך בחייהם ולריב!
  7. מיד אחרי הסיפור של משה, הוא מגיע להר סיני ונגלה לו שם ה' בסנה . שם הוא מתבשר על היציאה ממצרים, העבודה בהר סיני והכניסה לארץ כנען, מטרת היציאה, כמו שהבטיח לאבות.

גם הפרשה שלנו של המקלל תביא את הקורא להר סיני!: מיד אחרי הסיפור הזה שמסיים את פרשת אמור, מגיעים לפרשת הר סיני ומצוות התלויות בארץ!!

לסיכום ביניים:

יש הקבלה ברורה בין שני הסיפורים.

המדרשים כבר ניסו לחבר בין שני הסיפורים כשהם טוענים למשל, שהאיש המצרי, האבא של המקלל הוא האיש המצרי שמשה הרג. המדרשים ש"ידעו" איך משה הרג את המצרי: "על ידי שם המפורש!". איך הם יודעים זאת? כנראה שהם קישרו בין הסיפורים וראו שכאן מדובר בנקיבת שם ה' והם קשרו זאת לסיפור הראשון.

 

הנה טבלא מסכמת:

 

משה ויצא עברי מול  מצרי

עברי מול עברי

ניצים הורג על ידי שם ה' פרעה שומע משה קורא לעצמו "גר הייתי" משה מגיע

להר סיני

מי שמך לאיש שר ושופט?
המקלל ויצא בן אבא מצרי מול  ישראלי

 

וינצו מקלל על ידי שם ה' העם שומע המקלל הוא "גר" הפרשה הבאה חוזרת

להר סיני

אלוהים לא תקלל

 

שני הסיפורים זהים בכמה פרטים ובכמה פרטים אחרים, מרגישים שוני . השוני נובע מההתקדמות  מאז ועד הנה.

אפשר למדוד את ההתקדמות:

  1. אין אדם יחיד שלוקח את החוק לידים. כאן, כולם מחכים, שואלים ומקבלים את הדין מלמעלה.
  2. השימוש בשם ה' נאסר. לא כל אחד יכול להשתמש בשם ה'. כבר בעשרת הדברות היה ברור "לא תישא את שם ה' אלוהיך לשווא". אבל כאן, מדגישים את השימוש לרעה: כשמשתמשים בשם ה' כדי לנגח יריב.
  3. אם נתבונן על שתי ההערות האלה: קבלת מרותו של האלוהים ואיסור שימוש בשמו, זה מסכם את רוב הבעיות שיש לאנשים שרוצים להיות דתיים ומשתמשים בזה כדי לנגח אנשים אחרים!. זה שאני כפוף לאלוהים איננו יכול לאפשר לי להשתמש ב"כיפה" הזאת כדי להרגיש עליון על האחרים!

 

מסקנה עיקרית:

הרב שפיגלמן מציע לקרוא את שני הסיפורים כשאחד שולח אותנו לשני וכל מה שנמצא באמצע, נמצא בסוגרים בין שני הסיפורים:

אם נצייר את מהלך הסיפור הכללי של התורה, באופן כרונולוגי וגם כהמשכו של טקסט בעל חוט מקשר, ונרכיב בתוך ההמשכיות הזו את שני הסיפורים שלנו, נקבל:

 

 

 

 

העם                                                                                מצוות התלויות בארץ         הכניסה לארץ

במצרים

משה                                     המקלל

ה' מתכנן להוציא אותם                                                      חוזרים לתכנית המקורית

ושולח את  משה                                                              הר סיני והכניסה לארץ

כדי להוציא אם העם

משבר: יש לחכות                          מחנכים את העם

העם איננו מוכן לצאת!                         על ידי מצוות וחוויות

היהודים רבים בניהם                         שיאפשרו להמשיך במשימה

 

נחשוב על המשמעות של הסיפור של משה בהתחלת דרכו: משה חושב שהכל ירד מהר ובקלות: הורגים המצרים, מוציאים היהודים ממצרים ונוסעים לארץ כנען.

מתברר שזה לא כל כך פשוט! יש מצד אחד האידיאל ומהצד השניה המציאות!

ה' יודע זאת ומבקש ממשה להמתין. משה יישאר אצל יתרו הרבה שנים. עד אשר העם יהיה קצת יותר מוכן לצאת. בשביל זה צריך זמן, צריך גם הכבדת השעבוד. וגם עשר מכות כדי שהעם סוף סוף יהיה מוכן לצאת ברגע האחרון.

לא שהמוכנות הזו היא שלמה וסופית. אלא שהיא המינימום הנדרש כדי להמשיך בתהליך הגאולה.

 

ייתכן שכל מה שקרא מאז ועד עכשיו, באמצע ספר ויקרא, אחרי קבלת התורה, הכמת המשכן, המצוות הרבות וקביעת חוקים כדי להכיר בצורך לעבוד את האלוהים, סוגרים אז מעגל ופונים הלאה אל המשך תהליך הגאולה.

 

ייתכן מאוד שסיפור המקלל בא כדי לסגור את הסוגריים הארוכות שנפתחו על ידי סיפור הריגת המצרי על ידי משה. זה מאפשר לדבר עכשיו על המצוות התלויות בארץ, כמו השמיטה והיובל שאנו נקרא בפרשה הקודמת. פרשה שמתחילה במילים "בהר סיני" כאילו כדי לקשור אותנו להתחלת המהלך, בהר סיני שהיה אמור להיות ההכנה לכניסה לארץ.

 

משה שאל בהתחלה האם יש אנשים?   "יב וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ"

אין איש שייקח את הדברים לידים. "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש" כתוב בפרקי אבות.

עכשיו שוב חוזרים להימצאותם של אנשים. אמנם ניצים, אבל שמוכנים לקבל מרות ודיני נזיקים. מכאן אפשר להמשיך!

 

מה היה הסמל של אי היכולת , חוסר המוכנות, של העם להיגאל? זה שהם ניצים! המריבות בין היהודים! זה הסימן לחוסר המוכנות לגאולה.

גם בסיפור של המקלל יש מריבות. אבל יש עכשיו מערכת משפטית, יש דיני נזיקים. יש אלוהים למעלה שמשגיח ומראה את הדרך.

 

האם תכף ניכנס לארץ? לא! כי שוב יהיו בעיות אחרות. ההיסטוריה של העם היהודי עוד ארוכה מאוד. לפעמים ה' מזרז תהליכים ופועל מלמעלה . אבל לפעמים הוא מחכה שמצידנו שאנו נשתפר ונתקדם לגאולה בעצמנו, מלמטה!

 

יום העצמאות

 

בפרשת אמור, יש את רשימת כל החגים באריכות רבה.

אבל אחרי פרשת המועדים, יש שלוש פרשיות שהקשר בינן ובין המועדים לא ברור.

הרב אורי שרקי מביא את הפירוש המעניין הזה: שלושת הפרשיות האלה הן רמזים לשלושה מועדים חדשים שבני ישראל יקבעו בעצמם, בנוסף למועדי ה' בתורה:

  • פרשת הדלקת המנורה—-מקבילה לחנוכה. (הקשר ברור למדי)
  • פרשת לחם הפנים——-מקבילה לפורים (עניין הסעודה, האוכל כפתח לחטאים או לקדושה)
  • פרשת המקלל——-מקבילה ליום העצמאות!!

 

ברצוני לנסות ולהסביר הקשר האפשרי בין יום העצמאות ופרשת המקלל, לפי הפירוש שהבינו לעיל:

יום העצמאות מסמל את סוף הזמן הארוך של הגלות. זמן שהיה דרוש כנראה לחנך את עם ישראל ולהביא אותו להיות ראוי להמשך ההיסטוריה שלו בצורה ראויה. כמו שעם ישראל היה צריך לחכות לגאולה במצרים בגלל חוסר המוכנות שלו לצאת (פתיחת הסוגריים על ידי סיפור הריגת המצרי), כך עם ישראל היה מוכרח לחיות בגלות ארוכה עד שיחזור לארצו ויסגור הסוגריים שנפתחו בחורבן הבית.

סיפור המקלל מסמל את סופו של תהליך ארוך שנגרם בגלל חוסר המוכנות של העם למלא את משימתו.

 

לא לחינם בסיפור הראשון היה מדובר ב"איש עברי" ובסיפור האחרון ב"איש ישראלי"!

 

 

 

 

 

 

לעיון נוסף בפרשת המקלל: דיני הנזיקין

 

הרב שפיגלמן מצא שהפרשה של המקלל כתובה בצורה כיאסטית. הנה טבלא ובה כתובה כל הפרשה : בעמודה הראשונה הפסוקים כתובים מלמעלה למטה, כרגיל ובעמודה השנייה, הפסוקים כתובים מלמטה למעלה. זה מראה את הצורה הכיאסטית: הקבלה בין העניינים:

 

 

 

 

 

 

 

 

התחלת הפרשה סוף הפרשה
יג וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה  לֵּאמֹר

 

 

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.

 

יד הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל  מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן
טו וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר כג וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
אחריות

על המעשה

תוצאות המעשה
אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ. טז וְנֹקֵב שֵׁם יְהוָה מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה ?
.  כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָתיט כב מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.
יז וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת. יח וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת
.  וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. כא וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה
וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ
כ שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר שֵׁן תַּחַת שֵׁן
.  עַיִן תַּחַת

 

כשמתבוננים על שני העמודים, יש הקבלה בתוך כל שורה. אבל יש הבדלים קטנים. למשל, "נפש תחת נפש" או בין "ינתן בו" ויעשה לו".

דיני הנזיקין האלו, כמו שאמרנו לעיל, הם לא חדשים. הימצאותם כאן יכול לסמל את ההתקדמות הרבה בין המצב שהו היו בני ישראל במצרים  לבין המצב היום, עם חוקים ומערכת משפטית.

ההתקדמות היא ברובה בתיקון החברה. לא שנעלמים המריבות והנזיקין אלא שיהיו העם מוכנים לקבל חוקים וליישמם.

 

יש שתי סיבות לעונשים בנזיקין:

  • או שאדם חייב לשלם על הנזק שהוא גרם
  • או שהאדם חייב לשלם עבור חומרת המעשה שלו.

זה נראה דומה אבל לא:

למשל, אדם שתכנן רצח . אבל האדם השני לא מת. התכנית לא הצליחה! האם במקרה כזה הוא ייענש על פי מה שהוא זמם לעשות לאחיו או לפי מה שבפועל נגרם? לפי שתי התפיסות שהבאנו לעיל, העונש יהיה שונה!

 

אם כן, נראה שבעמודה הראשונה,  העונשים נקבעים לפי חומרת המעשה

ובעמודה השנייה, העונשים נקבעים על פי חומרת הנזק שנגרם בפועל!

כאילו הפרשה שלנו רוצה לתאר את שני  הקריטריונים האלה בשילוב , אחד מול השני!

פרשת אמור

 

  1. אמירה ודיבור

הפרשה מתחילה ב"אמירה", לשון רכה, אל הכהנים רודפי שלום ובעלי החסד.

ומסתיימת ב"שלומית בת דברי". ובעיית קללה. שימוש לא נכון ב"שלום" וב"דיבור"."למטה דן" מידת הדין.

זה מסביר למה כתוב "הכהנים בני אהרון". היה מספיק להגיד "אל הכהנים" למה בני אהרון?=(הזוהר) ולא בני לוי! כי אהרון הוא בעל החסד ולו מתאים אמירות ושלום.

 

  1. הקשר בין חלקי הפרשה (הרב שפיגלמן מקור ראשון)

הקדושה באה מלמעלה אבל ה' מבקש שהיא תבוא גם מלמטה:

א. קדושת הכהנים

שלא כהרגלה, התורה מדברת קודם כל על הכהן ההדיוט ואחר כך על הכהן הגדול.כאילו היא רוצה להדגיש שבפרשה שלנו, יש להתחיל הקדושה מלמטה

  • הכהן הגדול= קרוב לה'
  • כהן הדיוט= במקום העם. הם לא יכולים לשרט, הם עושים העבודה במקומם

דרך אגב, המחלוקת בין קרח ומשה חלה על העניין הזה: האם הכהן הגדול הוא נבחר מתוך הכהנים האחרים או הוא נבחר על ידי ה' בעצמו? נראה שהכהנים ההדיוטים, הם צמייצגי העם והכהן "הגדול מאחיו" הוא גם נבחר מתוך כלל הכהנים אבל הוא מיד מקבל סמכות כאילו הוא נציג ה' מלמעלה!

ב. המועדים

תיאור המועדים מתחיל בשבת. פוסק. ומתחיל שוב במועדים. להראות שגם אנחנו מקדשים את השבת שהתחיל ה' בעצמו לקדש אותו מלמעלה

  • שבת= מלמעלה קדוש
  • המועדים= מלמטה נקדש אותם

ג. הדלקת המנורה

בפרשת תרומה היתה מצווה לבנות מנורה להדליק בה 7 נרות. אבל בפרשת תצווה היתה מצווה להדליק נר תמיד, ללא קשר עם המנורה. כאן, הפרשה מחברת בין שתי המצוות: נר התמיד שנדלק על ידי בני האדם ללא קשר עם המשכן, נדלק דווקא במנורה

  • נר תמיד= מלמטה
  • המנורה= מלמעלה

ד. לחם הפנים

  • השולחן הוא כלי המשכן. בית ה'
  • הלחמים, שהאדם מכין, באים מלמטה, מהעם, והם מתקדשים בחיבור עם השולחן

ה. המקלל

ריב בין בני אדם , דיני נזיקין, נקבע גורלם ודינם על ידי ה' אבל על בני האדם ליישם את הדינים האלה. אפילו אם אדם מקלל את שם ה', ה' דורש מבני האדם להעניש אותו על ידי בית דין של מטה.

לסיכום:

בכל התחומים, הפרשה שלנו מדגישה הצורך בהשתתפות האדם והחברה בקדושת העולם. ה' מקדש את העולם מלמעלה, כדי שהאדם יקדש אותו בלמטה. כך ניתן להיפגש, ה' והאדם. בהתוועדות, במועדים!

 

המקלל

עוד דבר על ההשוואה בין סיפור המקלל והריגת המצרי על ידי משה (תוספת לעניין הראשון במאמר הזה):

גם המקלל וגם משה, נידונים כאנשים מעורבי זהות.

  • משה נולד אמנם מהורים יהודיים אבל הוא גדל , חונך, ונראה כמו מצרי
  • המקלל הוא בן מצרי ואם יהודיה.

שניהם מתקשים למצוא את מקומם בחברה "בתוך בני ישראל", "במחנה".

למשה לקח זמן עד שהוא מצא חן בעיני העם וקבלו אותו כמנהיג .(ועדיין לא לגמרי, הוא היה זקוק לאהרון אחיו שלא נגע בבית פרעה והתרבות המצרית!). למקלל, יש בעיה דומה. יש ניקור כלפיו כנראה מצד העם. במקום לפנות למשה ולהסביר לו מה הבעיה שלו, הוא ישר מקלל. כאילו הקבלה בחברה "מגיעה לו". ואנו יודעים שלא כן הדבר. בכל חברה, האדם חייב לעמול כדי להתקבל בתוכה!

אמור מוש

בע"ה ד אייר התשע"ו

מישל בן שושן

 

אמור מוש

 

יראת ה' טהורה עומדת  לעד (תהילים יט י)

המדרש רבה טוען שהפסוק הזה בתהילים מדבר על אותו העניין שעליו מדברת התחלת הפרשה שלנו!

"אמר רבי לוי: מהיראה שנתיירא אהרון מלפני ה', זכה ונתנה לו הפרשה הזו שאינה זזה ממנו, ולא מבניו, ולא מבני בניו עד עולם"

אהרון נבחר להיות כהן גדול בזכות המעורבות שלו בחטא העגל!! אהרון , בעצם, יזם וביצע את יצירת עגל הזהב. הוא לא התכוון לעשות עבודה זרה הוא רק רצה להרוויח זמן.הוא לא עבד את העגל. לכן, הוא לא נענש. אבל הוא תמיד הרגיש מאוד רע עם הסיפור הזה. זה היה טראומה אדירה בשבילו. הוא הרגיש אשם ואחראי על כל הסיפור.

אהרון הרגיש אשמה ויראה גדולה, כלפי ה'. לכן, התפקיד הרם של כהן גדול ניתן לו! כי תפקיד כזה , איננו מתאים רק למי שלא יתנשא על ידו . חייב הכהן להיות כל הזמן בבושה, בענווה עצומה. להכיר את מה שעובר האדם החוטא ולהיות קרוב למצבו כדי לעזור לו לקבל את הכפרה. דרך אגב, משה לא זכה לכהונה גם בגלל שהוא לא חווה את חטא העגל מבפנים! הוא לא היה שם כשזה קרה!

 

המאור ושמש מסביר שהגישה הזו של אהרון מול עבודתו בקודש, צריכה ללמד כל אדם בעובדת הקודש. למשל, בלימוד התורה: כלל שהאדם ירגיש חרדה, אימה, קטנות מול התורה, כך יש יותר זיכוי שיגיע להסגות עמוקות יותר.

 

טבילת עזרא

המו"ש מזכיר את התקנה שתיקן עזרא הסופר. הוא אמנם זה שאפשר גישה לכל אחד מבני ישראל לטקסט התורה. הוא זה שהוציא את התורה מחדרי חדרי הכהנים והלווים והכניס את התורה לכל בית בישראל. אבל הוא זה שפחד שייגשו אל התורה בזלזול. ולכן הוא תיקן שאסור לקרוא בתורה בלי טבילה לבעלי קרי. ללא קשר עם העובדה שבעל קרי טמא עד ללילה, אם הוא רוצה ללמוד תורה ביום, הוא חייב לטבול לפני הלימוד. למה? כדי שהלימוד לא יהיה זול בעניו. תקנה זו בוטלה אחרי תקופה מסויימת כי העם לא היה יכול לעמוד בה (הם העדיפו כנרראה לא ללמוד התורה מאשר לטבול כל יום). אבל העניין הבסיסי היה שיש לגשת אל לימוד התורה ב"זיעה, רתת, יראה.." כמו שהרגישו במתן תורה ממש.

 

אם כן, יש שתי צורות גישה אל  התורה

  • או שהוא ספר כמו כל ספר. שיש לגשת אליו בצורה חילונית, כאל "טקסט". במקרה כזה, ייתכן שלומדים דברים אבל לא את עומק התורה.וזה נגמר עם מי שלומד בזמן שהוא לומד.
  • או שניגשים ביראה ובכבוד מיוחד אל לימוד התורה. אז קורה משהוא מיוחד: גם משיגים עומקים וגם הדברים שמשיגים, עוברים עמוק לתוך הנפש ועוברים אל עבר הילדים והנכדים הלאה! באופן לא הגיוני, אפילו אם הילדים לא לומדים, יש משהוא שעובר אליהם עמוק בנפש.

אל הגישה השנייה הזאת כיוון עזרא בתקנתו.

בגישה הראשונה, לומדים את מה שלומדים וזה נגמר כאן. בגישה השנייה, דברים סמויים ועמוקים עוברים עמוק באדם ועוברים דורות!!

 

שואלים את עצמנו, איך הכהונה ,עוברת, מדור לדור? למה בן כהן זוכה להיות כהן ? למה לא למנות כהן רק מי שזוכה בימיו לכהונה? (דרך אגב אפשר לשאול שאלה זו לגבי כל יהודי שנהיה יהודי מלידה ולא מתוך בחירה רצונית בדת ישראל)

הסוד כנראה טמון כאן: יראת אהרון הכהן,  היראה, הבושה, המרחק שהוא יצר בינו לבין עבודת הקודש אפשרה לעבור דורות. אכן, מחוץ לכללי ההיגיון, העיקר לא נמצא במה שנראה, במה שנלמד, אלא בגישה המיוחדת כלפי הלימוד עצמו. כלפי העבודה עצמה.

 

איך בכל זאת ניתן לגרום לדורות הבאים להחזיק בעמדה זו, של יראה, של בושה, של ענווה? על ידי כל ההלכות המגבילות של פרשתנו!! איסור הקרבה אל המתים, איסור עבודת המוגבלים, הלכות טומאה קפדניים…אלה אמורים להחדיר אימה וחרדה לעובד ה'.

עכשיו ניגש אל הפסוק מתהילים:

כשיראת ה' טהורה, אמיתית, היא עומדת לעד, יש לה סגולה לעבור לדורות הבאים, מתחת לפני השטח!!

 

על שלא ברכו בתורה תחילה

נזכור שאחת הסיבות של חורבן הבית, סוכמה על ידי החכמים כך: הם הוגלו ונחרב הבית על שלא ברכו בתורה תחילה. הם היו כנראה דתיים אבל הגישה שלהם אל התורה היתה מלתי אמצעית. הם התיחסו אליה בקרבה יתרה. בלי מרחק. בלי יראה זיעה ורתת. הם התחילו ללמוד ולקרוא בתורה בלי ברכה לפני!זה משנה הכל!! על זה מחריב ה' את הבית! זה סוד קיום עם ישראל: הגישה המיוחדת של קדושה, מרחק, כבוד עצום, אהבה ללא תנאי, היא זו שיכולה לקיים את היהדות.

 

מוצאים עניין זה גם בתורה עצמה כשמשה מסכם שכל מעמד הר סיני , מטרתו היתה "למען תהיה יראתו על פניכם"

 

אמר ואמרת

הרש"י הראשון מציין עניין זה במילים אחרות:

כתוב "אמור אל הכהנים בני אהרון ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו" למה פעמיים הפועל לאמור? עונה רש"י :"להזהיר הגדולים על הקטנים". לכאורה, מדובר על מצווה של הכהנים המבוגרים ללמד את הלכות טהרה וטומא לילדים שלהם. אבל זה נראה לי מתאים לפרשנות לעיל: מצוות אלה אמורות להמשיך את הרגשת היראה שהיתה לאהרון בעובדתו בקודש אל עבר הדורות הבאים.

 

זה מזכיר לי דבר שלימד אותי חבר פיזיותרפיסט: ככל שלוחצים חזק על העור, כך "נוגעים" בשכבות חיצוניות יותר. וככל שלוחצים פחות במסג', כך הפעולה יותר עמוקה, מטפלת במשטחים עמוקים יותר בגוף!!

גם כאן, כשניגשים אל התורה בבושה, במרחק של כבוד רב באהבה וביראה, גך נוגעים לעומקים עצומים יותר!

אמור לעד5

בע"ה י אייר התשעה

מישל בן שושן

 

אמור לעד5

 

האם , עבור התורה, בעל חייב להתאבל על אשתו?

שאלה זו מפתיעה! בטח שכן!הרי חכמים אמרו שאובדן הבן זוג הוא הדבר הכי כואב . "אין האישה מתה אלה לבעלה"! ובכל זאת, אם נעיין בהלכה, האבל עבור אשתו, הוא רק "מדרבנן" ולא מדאורייתא. אני מציע עיון בנושא:

 

בפרשת אמור, מצווה על הכהן להיטמא למת רק עבור קרוביו. מכאן לומדים החכמים מי הם הקרובים שעליהם יש להתאבל.

 

וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו:

(ב) כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו:

(ג) וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא:

 

אם כן, יש כאן רשימה מפורטת של "קרובים" שעליהם כהן יכול להיטמא. יש שישה קרובים ברורים:

אם אב בן בת אח ואחות בתולה

מה עם אשתו?

  • רש"י מסביר שהמילים "שארו "=אשתו (כי אם לשארו – אין שארו אלא אשתו)

אבל זו לא הדעה של כל המפרשים!

  • אונקלוס  אלהין לקריביה דקריב ליה .שארו= הקרובים לו
  • יונתן בן עוזיאל: אֱלָהֵן לְאִנְתְּתָא דִקְרִיבָא לְגוּפֵיהּ = אשתו שקרובה לגופו!
  • הרמב"ם:( הלכות אבל פרק ב הלכה א) :אלו שאדם חייב להתאבל עליהן דין תורה, אמו ואביו בנו ובתו ואחיו ואחותו מאביו, ומדבריהם שיתאבל האיש על אשתו הנשואה, וכן האשה על בעלה, ומתאבל על אחיו ועל אחותו א שהן מאמו.

אם כן, יש שתי דרכים לפרש הפסוק:

  1. יש כלל ופרט: "כי אם לשארו הקרוב אליו"= הכלל. ואחר כך יש פירוט הכלל הזה:"אימו אביו…." בלי אשתו!
  2. אשתו היא הראשונה ברשימה והיא מכונה "שארו הקרוב אליו"

במקרה הראשון, אין להתאבל עבור אשתו לפי התורה (דעת הרמב"ם) אלא רק מדברבנן.

במקרה השני, כן יש להתאבל עבור אשתו מדין תורה (רש"י)

 

אבל נראה לי שההסבר של אלו שמתרגמים "שארו"= אשתו , קשה בעיני.

נבחן את המילה הזאת בשאר הציטוטים בתורה:

 ויקרא פרק יח   (ו) אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי יְקֹוָק: 

ויקרא פרק יח (יב) עֶרְוַת אֲחוֹת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה שְׁאֵר אָבִיךָ הִוא: 

ויקרא פרק יח (יג) עֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה כִּי שְׁאֵר אִמְּךָ הִוא: ס

ויקרא פרק יח (יז) עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ שַׁאֲרָה הֵנָּה זִמָּה הִוא:

ויקרא פרק כ (יט) וְעֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ וַאֲחוֹת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה כִּי אֶת שְׁאֵרוֹ הֶעֱרָה עֲוֹנָם יִשָּׂאוּ:

ויקרא פרק כה(מט) אוֹ דֹדוֹ אוֹ בֶן דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ הִשִּׂיגָה יָדוֹ וְנִגְאָל:

במדבר פרק כז (יא) וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה:  

 

בכל המקרים האלה," שאר" הוא קרוב אבל לא אשתו. אם כן, איך להבין את הקביעה שמביא רש"י ש"אין שאר אלא אשתו"?? אולי הוא לומד מה"כלל ופרט" שיש דבר נוסף שיש בכלל שאיננו מפורט ברשימה ואז הוא לומד שזו האישה .אולי כי האישה היא הקרובה ביותר אל האדם עד כדי כך שמובן מאליו שיש להתאבל עליה כ"קרובה" אל גופו ממש. אבל זה לא הכרחי. אולי באמת התורה איננה מבקשת מהאדם להתאבל על אישתו!!!

 

האם האופציה האחרונה הזאת (שהיא ההלכה למעשה לפי הרמב"ם בין השאר) יכולה להתיישב עם מה שאנו יודעים על היחסים בין איש לאשתו בתורה??

 

אמת היא שאנו משליכים הרבה פעמים את ההשקפה שלנו על פסוקי התורה ומדביקים דעות שמתאימות לנו למילים של התורה. למשל, אנו מרבים לצטת, תחת החופות , את הפסוק הבא:

למשל, בראשית פרק ב   עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד

אנו , היום, מתארים זאת כ"אהבה" הבלתי מעורערת בין איש ואישתו שעושים זוג אחד חזק ו"בית נאמן בישראל". אבל , נזכור שעבור התורה, מותר לשאת הרבה נשים בבת אחת. אבותינו עשו כן ואין איסור "לקחת הרבה נשים" . איך אנו מיישבים זאת עם ההשקפה שלאחר תקנת רבנו גרשום? האם ה"בשר אחד" זה לא רק הולדת ילדים? האם מדובר על הבגרות המינית שמבדילה את האדם מן הקשר אל הוריו ומנחה אותו לקשר עם בת זוגתו? האם אנו לא מדביקים השקפתנו היום (וגם זו של התלמוד לפני אלפיים שנה) על פסוקים שנכתבו לפני שלושת אלפים שנה?

 

נקרא עוד מקור:

בראשית פרק ז   מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ:

 

עבור הבהמות, זכר ונקבה נקראים גם כן "איש ואשתו".  האם אין כאן חומר להמעיט ברעיון הרומנטי שיש לנו בקשר ל"משפחה הדו הורית" של ימינו? האם אין לנו כאן ראייה שעבור התורה ,איש ואישתו" זה תיאור ביולוגי טבעי, בהמי גרידה?

 

מצאתי 112 מקורות בתורה שמזכירים את המונחים "אשתו". היחסים בן בעל לאשתו, בין אב לביתו, הסיפורים של האבות, מציירים תמונה של חברה שונה מזו שאנו רגילים אליה היום. האישה היא רכוש ה"בעל". הבת היא רכוש האב. השפחה רשות האדון. האם ניתן תכנות את הבית של יעקב אבינו כ"בית נאמן בישראל", במובן שאנו מבינים אותו היום, כשאנו יודעים שהיו לו ארבע נשים במקביל?

 

 

לכן, אני מציע שלא נזדעזע מהרעיון שאכן התורה נתנה בתקופה מסויימת. עם ערכים ויחסי אנוש שהיו קיימים בתקופה זו. אבל אין  התורה בטלה בגלל שהדברים השתנו. יש להכיר בזאת שלא רק זה השתנה אלה הרבה דברים אחרים השתנו. לא מקובל יותר לקנות "עבדים". או להתחתן עם הרבה נשים או למכור הבנות או להתיחס לאישה כאל קניין . זה לא נורא. יש המון דברים ללמוד מהתורה למרות הדברים האלה.

חכמנו לא היססו להסביר פסוקים שלמים בצורה שונה מהפשט שלהם כשהערכים השתנו.:

"עין תחת עין", לעניות דעתי, אכן, נכתב בתקופה שהיו מסמים עין באמת תחת עין! הרי כתוב במפורש "כאשר יינתן מום..כן יינתן בו! "חבורה תחת חבורה" אבל מהרגע שהדבר נראה לנו בלתי מוסרי, יש לשנות ולהגיד שהתורה דברה רק על ממון. זו גדולתם של החכמים.  והם לא הוכרזו כ"רפורמים" או אפיקורסים"! להיפך!

הזוהר מתאר את "פנימיות התורה" שהיא נצחית (הכוונה לרצון הבורא, לכוונת הבריאה, לכללים העמוקים ביותר) בצד "חיצוניות התורה" שהיא התורה שמקבלת צורות שונות לפי הזמן שבה היא ניתנת. אם נתנה לעם ישראל במדבר, אז היא מקבלת את הצורה, המצוות, הערכים, ההנחיות, שמתאימות לעם ישראל במדבר.

דרך התורה הגלויה שלנו, אנו שואבים את פנימיות התורה וחכמנו יכולים להנחות אותנו , במשך הדורות ושינויי התקופות.

 

מה מדרבן רש"י שהולך בעקבות המדרש,לאלץ הפסוק כדי שהאישה תיכלל בקרובי האדם שיש להתאבל עליה?

בשבילו , "לא יעלה הדעת" שהתורה לא מתייחסת לאשתו של האדם כאל הקרוב אליו ביותר!

ובכל זאת, הרמב"ם מקבל את העובדה שזה לא מה שכתוב בתורה!! החכמים, גם לפני ,וגם אחרי תקנת רבנו גרשון , לא יכלו גם הם לקבל שהתורה איננה מונה את אשתו של אדם כ"קרוב" והכניסה את אשתו אל רשימת הקרובים.

האם התורה עצמה החשיבה אשתו של אדם כ"קרוב"? זה יישאר שאלה. אבל , לדעתי, יש ללמוד לחיות עם השאלות האלה ולא לזרוק הכל בגלל שזה לא מתאים לנו!

 

 

 

 

 

אמור גז

בע"ה י אייר התשעה

מישל בן שושן

 

אמור גז

 

מה היא "התורה"?

יש בעצם שתי תורות:

  1. האחת היא התורה "הפנימית", הנסתרת, כמו שמגדיר אותה הזוהר. היא התורה שהיתה מול הבורא לפני בריאת העולם. היא כוללת את הכוונות של הבורא עבור עולמו. הדרכים לבצע את תכנית הבורא, עבור האדם. תורה זו, אין לה צורה גשמית לפי בעל "העמק דבר", או שיש לה צורה גשמית : מספר אותיות מוגדר. אבל האותיות האלה אין להן סדר! או יש להן סדר משתנה, לפי בעל "הגלילי זהב". סדר האותיות האלה , הוא בעצם קובע, עבור האדם את משמעות המילים והמשפטים. התורה הפנימית הזאת, היא בעצם "רצון הבורא". מיכוון שהבורא "חי" אז רצונו חי ויכול להתבטא בצורות שונות, לפי התקופות, לפי מעשה בני האדם, לפי הנסיבות!
  2. השניה היא התורה "הגלויה",שאנו מכירים כ"חמישה חומשי תורה". התורה הכתובה בהיכל בית הכנסת. תורה זו, קבלה צורה גשמית מאוד מדויקת. צורתה היתה פועל יוצא מהנסיבות והתקופה שבה היא "ניתנה" לבני האדם. במילים של ה"גלילי זהב", בהר סיני נקבע סדר אותיות שגרם לתורה לקבל צורה. אחרי חוטא העגל, שבירת הלוחות הראשונים, היא קבלה "סדר אותיות חדש", שונה ממה שהיה מתוכנן בגרסה הקודמת בהר סיני. שבירת הלוחות על ידי משה וחטא העגל גרמו לשנות את "סדר האותיות" ולכתוב דברים שונים ממה שהיה אמור להיות כתוב. זה מסביר למשל שיש דברים כתובים בתורה שאם הם היו כתובים לפני המאורעות, אי אפשר להבין שהם חטאים או כישלונות. למשל, הרב מדבר על עניין המיתה, טומאת מת, פרה אדומה..אם נקבל ההנחה שהמיתה הסתלקה מעם ישראל כשקבלו התורה, אז מתי נכתב עניין המיתה? לפני או אחרי?. כמו כן חטא העגל או המרגלים.. כי התורה שיש לנו מדברת על מאורעות שהשפיעו על החלטות האלוהים וכל מצוות שהושפעו גם כן. לכן הרב נאלץ לקבוע את מציאות שתי התורות האלה.
  3. תורה אחת: כמובן ששם אחד מכנה את שתי התורות כדי לבטא את הקשר ההדוק בין התורה הגשמית, שיכולה לתפוס צורה שונה לפי הנסיבות והתכנית העליונה של רצון הבורא שהיא התורה הפנימית שהסתכל בה הבורא לפני בריאת העולם.

 

האם אפשר לבטל המיתה?

מדרשים טוענים שבוטלה המיתה במתן תורה. חושבים שאדם הראשון היה אמור לחיות עד אין סוף, לפני החטא. מתפללים כל בוקר, בנפילת הפנים, שה' יבטל את מכת המוות.

ה"גלילי זהב" טוען שהדברים האלה אינם צריכים להתפרש כפשוטם. ביטול המוות , הוא עבורו, ביטול מוות קודם זמנה. בייסורים או בגלל מחלה(שנגרמת מעוונות). כל אדם ימות, באיזה שהוא שלב. גם המשיח ימות גם בנו ימות לפי הרמב"ם.אלא שביטול מלאך המוות פירושו שבני אדם ימותו אחרי אפיסת כוחות טבעיים, בנשיקה אחרי חיים ארוכים מאוד.

 

להזהיר הגדולים על הקטנים

זה הפירוש של רש"י על הכתוב "אמור ואמרת" כפילות  המילה "אמור" באה כדי "להזהיר הגדולים על הקטנים". בדרך כלל, מסבירים זאת שכל כהן צריך לחנך את ילדיו להיות כוהנים טובים. שכל אחד ידאג לקטנים.

ה"גלילי זהב" מציע פירוש יותר רחב: כל ההנחיות לכוהנים להיות טהורים, באות כדי שמנהיגי העם, הגדולים יתנהגו ביותר טהרה כי הם מול עיני העם ואמורים להיות "דוגמה". לכן יש עליהם להיות יותר קפדנים על שמירת מידות טובות. וזה פירוש "להזהיר גדולים על הקטנים"!

 

אהרון נבחר כי חטא בעגל

אהרון נבחר להיות כהן גדול כי הוא זה שהיה מעורב הכי עמוק בחטא העגל!!

בכל עבודת ה', יש סכנה לעבודה זרה. ההבדל בין עבודת ה' לעבודה זרה מאוד דק.

רק מי שנכבה בעבודה זרה כל כך חמורה, יכול לעבוד את ה' כי יש עליו יראה עצומה. אהרון, ללא כוונה תחילה, הרגיש שגרם לקטסטרופה. הוא הרגיש זאת כל ימי חייו. הוא פחד להיכנס למשכן. כל פעם שהוא ראה את המזבח, היה נראה לו בצורת עגל זהב!

רק אדם שהיה רגיש מאוד לסכנת העבודה הזרה יכול לשמש כעובד ה' במקדש!! כמו שאומר הרב: "הועילה" מאוד יראתו של אהרון בקשר לעגל הזהב כדי לעבוד את ה' ולהיות סממן תמידי עבור כל העם לגבי חטא עבודה זרה. אפילו אם "נמחל" חטא העגל. הטראומה שלו נמשך בראשו של אהרון וזה מה שגרם לו ולזרעו להיות כוהנים: חטא אכן, העגל איננו חטא חד פעמי. הוא סמל לנטייה לעבודה זרה שקיימת אצל כל עובד, אצל כל אדם. זה דבר שמושרש בטבע האדם. לכן, יש אנשים בתוך העם, שתפקידם (אמור) להיות "מזכירי דרך" של טהרה מעבודה זרה.

חשוב שבתוך עם ישראל, יהיו אנשים שתפקידם להיות "סופר טהורים". אפילו אם אין בית מקדש. הם יכולים "לברך" את העם. כלומר, להפיח בהם תקווה , אמונה ואופטימיות.

 

מה היא טומאה (לע"ד)?

אני מציע להגדיר את הטהרה כ"אופטימיות" והטומאה כ"פסימיות" דיכאונית.

לכן,  חשוב שכל העם ידע שיש אנשים שהם אופטימיים חזקים (הכהנים).

אכן, נראה לי,שטומאת מת הוא המגע עם המיתה: כלומר הרעיון שאין תקווה אין מה לעשות, יש לתת לכוחות הטבע לעשות את שלהם ולשרוד כחיות בעולם אכזרי ללא תקנה. המוות, כשהוא ממשי, יכול לנטרל כל רצון לחיות ולקוות. הטהרה היא המהלך האין סופי לצאת מהדיכאון.

הכהנים אמורים להיות אנשים כאלה. לכן אסור להם לנגוע, ככל הניתן, למוות.

ה"נאות דשא" מסביר שאצל כל אדם מישראל, יש חלק של כהן, לוי וישראל. לכן, יש מצווה בלתי ישירה , גם עבור כל אחד מישראל, להיות קצת כהן: שלא להיטמא למתים. יש הנחיה להשאיר פינה חזקה של אופטימיות בתוך הנפש. ומשם לשאוב כוחות של טהרה כל הזמן.

כדי להיות "אופטימיים ללא תקנה", יש תנאי: היראה! זה נראה פרדוקס אבל אופטימיות פרועה , מתוך שכרות , מתוך זלזול או מתוך חוסר מעצורים התנהגותי, איננו מחזיק לאורך זמן והוא פסול. רק מי שהיתה לו יראה (אפילו טראומה) מעבודה זרה, יכול לרכוש את האהבה האמיתית לחיים ולאופטימיות הנכונה.

בסדנה להפסק עישון או גמילה מסמים, מי שיכול לתת הכי הרבה כוח כדי לצאת מזה הוא מי שכבר נכבה בבעיה. אדם שבאמת ירא מהיצר הזה. רק לו נאמין כי רק לו יש את האופטימיות האמיתית. כל מי שיבוא "מבחוץ" ויגיד שיש להיות אופטימי, או שצריך להפסיק לעשן, בלי שהוא חווה את הקושי והיצר של הדבר, איננו אמין ואיננו אמיתי לגמרי. לכן, נראה לי, שיש קשר הדוק בין העובדה שאהרון חטא בעגל לאיסור טומאת מת ותפקיד הכהונה בעם ישראל.

החגים

  1. 1. אלה מועדי

יש בעיה בפרשנות פשט הפסוקים:

(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי יְקֹוָק אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי:

(ג) שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַיקֹוָק בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם: פ

(ד) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְקֹוָק מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם: בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַיקֹוָק:

 

אם כן,פעמיים מכריזים על רשימת המועדים. ברשימה הראשונה מופיע רק השבת וברשימה השנייה רק המועדים עצמם! יש כל מני מדרשים שמנסים לתרץ ("כל מי שמבזה המועדות כאילו חילל השבת"…) אבל ה"גלילי זהב" מציע פירוש מקורי מעניין:

ברשימה הראשונה, לא מדובר על השבת! מדובר על שבעה הימים הטובים

2 ימי פסח (הראשון והשביעי)

2 ימי סוכות (הראשון והשמיני)

יום אחד בשבועות

יום אחד בראש השנה

ויום אחד : יום כיפור.

יש הבדל בין שבעת ימי המועד האלה: בששת הימים הראשונים, מותר לעשות "מלאכה": מלכת אוכל נפש: לבשל .. אבל ביום השביעי, ביום כיפור, אסור לעשות מלאכה זו. לכן, כיפור הוא השבת של המועדים! יום כיפור הוא היחיד שנקרא "שבת שבתון" (בפרשת אחרי מות ובפרשת אמור בהמשך).

כאילו הרשימה הראשונה, ההכרזה על המועדים, מתחילה להסביר שהמועדים הם כמו ימי השבוע. יש בהם הבדל בין השישה הראשונים והשבת שלהם (כיפור).ואחר כך, ברשימה השנייה, כשהתורה חוזרת ואומרת "אלךה מועדי ה'.." היא מפרטת את המועדים.

 

  1. קדושת המועדים

"ונקדשתי בתוך בני ישראל" . מאיפה נובעת קדושת המועדים? מזה שכלל ישראל מתכנס בירושלים.כל אחד מגלה את השוני עם חברו ובכל זאת מגלים אחדות בעם. זו הקדושה.

 

 

  1. פסח

"שור או כבש ": קריאת התורה בפסח מתחילה בפסוקים "שור או כבש או עז כי ייוולד , והיה שבעת ימים תחת אמו וביום השמיני והלאה ירצה לקרבן.." מה הקשר עם פסח?

הרב מציע שאנו חייבים להבין שביציאת מצרים, ביום הראשון לפחות, היינו נטולי כל צורת אדם, נטולי כל זכויות. נטולי כל יוזמה. אילו לא הוציא אותנו ה' ממצרים בכוח, היינו פאסיביים כל כך שהיינו נשארים שם. היינו, בעצם, כבהמות. לכן, באה המצווה הזאת שמשווה בין בן אדם שנולד שמלים אותו אחרי שמונה ימים לכבש שנולד שגם הוא מחכה ליום השמיני כדי להיות קרב.

כלומר, אנו "נולדים" חסרי כל, ככבש קטן. כל האנושיות, היהדות שלנו, מתחילה משם, כלומר מאפס. עלינו לבנות הכל מההתחלה. ולכן , יש לתקן את עצמנו, על ידי המילה ביום השמיני (אחרי שבעת ימים- חיי עולם הזה) וסופרים העומר (7X7 )כדי שנעבוד ונזכה למתן התורה אחרי השלב ה49.

  1. העומר

"ממחורת השבת"= ממחורת יום טוב ראשון של פסח, לפי הפרושים(אנחנו). אם כן, למה כתוב "השבת" אם ברצון הכתוב להצביע על יום טוב של פסח? (זה היה מונע הרבה וויכוחים!)

קדושת השבת מיוחדת כי היא באה מבורא העולם. הוא קבע מתי יחול כל שבת. האדם איננו קובע זאת. האדם פאסיבי בעניין קביעת השבת .

קדושת המועדים שונה בזה שבית הדין האנושי קובע מתי הוא יחול כי הוא יכול לעבר שנה ולקדש חודשים. האדם משתתף בקביעת יום שבו יחול המועד.

לכן, יום טוב ראשון של פסח נקרא "שבת": עם ישראל לא יזמו אותו. הם היו מאוד פאסיביים. ורצון ה' היה שהם יתחילו מאותו היום, להיות הרבה פחות פסיביים ויותר יוזמים!

איך יתחילו ליזום? איך יוכלו ישראל לבטא את התחלת התערבותם במה שקורה? על ידי הספירה!

לכן, הכתוב בחר להגיד שממחרת השבת, כלומר היום טוב הראשון שהוא דומה מאוד לשבת (בהעדר יוזמת האדם בו), יש להתחיל ולשנות המצב ולהתקדם בספירה ובעבודה אישית מאומצת. כדי לזכות ולא לקבל חינם.

הרב מסיק מזה (בין היתר) שה' רוצה שהגאולה האחרונה תתבצע ביוזמת האדם. אריכות ההיסטוריה מוצדקת בצורך של התבגרות ישראל כדי שייקחו את גורלם בידם ולא יצפו לניסים גלויים מאת ה'.

  1. ראש השנה

השופר הוא זכר לגאולה "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים.." כי יש צורך להתעורר כדי להשתתף בגאולה. השופר הוא כלי ההתעוררות מהתרדמה.

"והסר השטן מלפנינו ומאחרינו" אנו מתפללים כל ערב אחרי קריאת שמע.

השטן מלפנינו= השטן היהודי!! היהודים בעצמם מעכבים את הגאולה ומסרבים, כמו בבית שני, שיבנו את הבית!

השטן מאחרינו= השטן של הגויים שמונעים את הגאולה מישראל

לכן יש תקיעה לפני ולאחרי כל תרועה, כדי להסיר השטן מלפני ההתעוררות ומאחורי ההתעוררות. מהגויים ומהיהודים בעצמם. מבפנים ומבחוץ! לכן כתוב "יהיה לכם זיכרון תרועה" לכם היהודים!

  1. כיפור

(ראה לעיל "אלה מועדי" כיפור הוא השבת של המועדים- שבת שבתון)

מצווה לאכול בערב כיפור. מי שנמצא לפני משפט ודין, אין לו תיאבון! כאן יש מצווה לאכול, למרות שזה קשה. באכילה עבורו בערב כיפור היא כמו עינוי נפש כי הוא פועל נגד תאוותו.

  1. סוכות

"בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון אני מביא לכם ראשון, זה מלך המשיח" (פסחים ה)

כי באגודת ארבעת המינים, נזכה לגאולה שהיא קיבוץ כל עדות ישראל. שאין דבר העוצר בעד הגאולה יותר מהפרוד והמחלוקת.

"למען ידעו דורותיכם" , למען תזכור.." כל הידיעות והזכירות, מטרתן היא שהדור האחרון ידע לעזוב את הגלות ולבוא לארץ. כי יש עיקוב אישי למהלך הגאולה. כל אחד מחקה שידחפו אותו מהגלות. גם אברהם עם נמרוד ובני ישראל על ידי פרעה וכן כל הזמן. לכן, יש צורך לזכור ולדעת כי מהלך הגאולה קשה עבור כל אחד.הוא דורש מסירות נפש. ונלמד מהמסירות נפש של אבותינו.

המקלל

מצווה להוציא מן מחנה ישראל את המקלל. מה הקשר עם פרשת המועדים?

זה קשור למצות הלולב.

"מה היא הערבה? ,תנו רבנן ערבי נחל, פרט לצפצפה. ערבה פיה חלק צפצפה פיה דומה למגל"(סוכה לד)

יש להכיל בתוך קהל ישראל את האנשים הדומים לערבה. אפילו ללא מצוות וללא תורה וללא מעשים טובים. אבל יש לדחות את הצפצפה! המצפצפים ומרעילים את קהל ישראל!!

אחרי מות מי

בע"ה ח אייר התשע"ג

מישל בן שושן

 

אחרי מות מי

 

בזאת יבוא אהרון

בזאת= עם ההתלהבות והקדושה של נדב ואביהו צריך להיכנס אהרון אל קודש הקדשים! אבל הוא צריך לעשות זאת ביראה: בפר בן בקר לחטאת!.

לא הכל היה רע אצל נדב ואביהו. להיפך! הם היו הכי קרובים אל ה'!

" יש לבוא באותו עניין עצמו שבאו נדב ואביהו. כי הם באו בקדושה ובטהרה ושמירה גדולה. רק העצה היא שיוסיף פר בן בקר.."!!

 

ואל יבוא בכל עת (חלק ב')

יום כיפור כולל כל העיתים!! "כל עת"= יום כיפור (תורת כוהנים פרשת אחרי)

אזהרה לכהן שלא יבוא ביום הכיפורים ביותר מדי אהבה אלא גם ביראה, בצמצום, ובדרך ארץ!

 

 

וכל אדם לא יהיה באוהל מועד

כשיכנס הכהן, הוא צריך לבטל את תפיסתו כ"אדם". הוא צריך רק להיות "מקבל" את ההשפעה מה' ולבטל את היותו אדם חושב!

בדרך כלל האדם מסדר את תפילתו. אבל שם, ה' יסדר את תפילת הכהן! כי אז נכללים "שנה(יום כיפור) , עולם (קדש הקדשים) ונפש (הכהן הגדול)(חלק ב')

 

איש עיתי

מי שהיה מוביל את השעיר לעזאזל המדברה נקרא "איש עיתי" כי לא היה לו הרבה זמן לחיות עוד! הוא "איש זמני"! (זוהר- ויקרא ס"ג:) כי במעשה הזה הוא היה משלים לגמרי את תפקידו בעולם הזה. ואין לו צורך לחיות יותר!!

 

ולא תקיא  הארץ אתכם (יח-כח)

יש כפל לשון:

כתוב:"אל תטמאו..כי (הגוים טימאו אותה) ותקיא הארץ את יושביה"

אבל אתם "לא תעשו ככל התעבות האלה…."

אם כן מה פירוש "ולא תקיא הארץ אתכם.."??

אפשר לפרש לפי הפשט: אל תחטאו "כדי שלא" תקיא הארץ אתכם

אבל הרמ"י מפרש: אל תחשבו שהעונש היחידי יהיה "רק" שהארץ תקיא אתכם! כמו הגוים. אלא יהיה לכם עונש הרבה יותר חמור: "כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות.."!! וזה יותר חמור ממה שקרה לגוים!!

 

ועיניתם את נפשותיכם

למה צמים הכיפור??

כי באותו היום יש השפעה מיוחדת מה' אל האדם. יש "הארת פני מיוחדת בהשפעת הטובה". ולכן, אני צריכים להיות "מוכנים ובישוב הדעת כדי לקבל כראוי את ההשפעה"

 

 

ומזרעך לא תיתן להעביר למולך (חלק ב)

בעבודה הזאת, עובדי עבודה זרה היו מראים שהם מוכנים לבטל את האהבה הגלוה ביותר (של האב על הבן) לכבוד האל. כאילו הם אוהבים את האל יותר מאשר הבן שלהם.

וזה אסור. כל עבודה שהיא מקצינה את האהבה או את היראה היא עבודה זרה!!

 

אמור אה

בע"ה יא אייר התשע"ב

מישל בן שושן

אמור אה

 

 

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם:   מעדי ה'  , אשר תקראו אותם "מקראי קדש",  אלה הם מועדי!.(כג-ב)

 

  1. למה כתוב כמעט אותו הפסוק פסוק פעמיים: פעם אחת לפני מצוות השבת ופעם שנייה אחרי השבת ולפני

המועדים ?יש הבדל מהותי בין השבת ושאר המועדים: השבת נקבע על ידי בורא העולם פעם אחת ולתמיד. אבל המועדים תלויים בקביעת הסנהדרין האנושי בענייני ראש חודש או עיבור השנה. הפסוק הראשון "אלה מועדי .." כולל את השבת והפסוק השני לא כולל את השבת. כדי ללמד את ההבדל המהותי מצד אחד, אבל, מצד שני, כדי ללמד שלמרות ההבדל הזה, חשיבות המועדים לא פחותה מזו של השבת! גם השבת וגם המועדים הם מועדי ה'!

  1. למה כתוב פעמיים "תקראו אותם"? כי יש שתי רשימות של סיבות שעבורן הסנהדרין יכול לעבר שנה.

הרשימה הראשונה היא יותר "דתית": כמו עונות השנה (כי כתוב שפסח חייב לחול באביב), התקופה ופרות האילן. אבל יש עוד רשימה שאיננה דתית אלה "לאומית", כמו סיבות אקונומיות, פוליטיות, מדיניות,..(למשל "הדרכים עדיין לא מוכנים לקבל את עולי הרגל" או שלא היה להם זמן להכשיר את תנורי החג,..) או כל סיבה אחרת. שתי הרשימות שוות בחשיבותן!! כלומר, ה' נותן בידי האדם את הכוח להחליט על הפיכת ימי חול לימי קודש, על פי קריטריונים אנושיים מאוד. מצב העם חשוב לא פחות תנאי מזג האוויר או תקופת השנה כדי להשמיע על החלטות הסנהדרין בהקשר הזה.

  1. מה פירוש המילים "מקראי קודש"?(לע"ד): אם ישראל צריכים לקדש את יום המועד, למה לא לכתוב

"אשר תקראו אותם:"קדש"!? ולא "תקראו אותם :"מקראי קודש""!! כאילו המילה "תקראו" היא חלק מהשם שקוראים לאותו היום!! (זה דומה להורים שיקראו לבן שלהם "שמו ראובן" במקום "ראובן"! לעניות דעתי, "מקראי קודש" מדגיש את החשיבות שבני האדם הם אלה שקבעו קדושה זו! וה"מקרא" (כלומר העובדה שבני אנוש הם אלה שקובעים מתי יהיה קודש) נותן את כל תוקפו ל"קודש"!

  1. מה פירוש המילה "מועד"?(לע"ד): זו פגישה בזמן בין ישראל והבורא. כמו שהמשכן הוא מקום פגישה

במרחב, (והמשכן נקרא "אוהל מועד") כך הפגישה הזו יכולה להתרחש במימד הזמן. המועדים הם פגישות בין ה' והאדם. כדי שהפגישה תהיה באמת פגישה אמיתית בין שני רצונות, ה' קובע בעצמו את התאריך (למשל "15 בניסן) והאדם (הסנהדרין) קובע מתי יחול יום זה (יום בשבוע או חודש בשנה, על ידי העיבור וקביעת ראש חודש). וכדי ללמד את האדם מה הוא זמן קדוש, ה' קבע את קדושת הזמן הקבוע של השבת.

ה' מכריז בזאת, שכל החלטה שתיקבע על ידי הסנהדרין (עבור כל סיבה שהיא ואפילו אם היא טעות גמורה) תהיה מקובלת עליו למפגש הזה (בתנאי שזה יהיה בימים שנקבעו גם על ידו), וזאת, באותה החשיבות של השבת.

 

 

בחודש הראשון בארבעה עשר לחדש בין הערביים פסח לה'.

מה פירושו של "פסח לה'"?? הרי , אם נחשוב על המילים האלה, הם סותרים אחד את השני!: "פסח" פירושו שהמשחית לא הרג את הבכורות במצרים. זאת "טובה" לעם ישראל ולא "טובה" לה'! איך אפשר להבין את צמד המילים האלה "פסח לה'"?כאילו העובדה שה' הציל את ישראל, זה לא עבורם אלה עבורו עצמו! הא"ה נותן שני הסברים. ננסה להבין את העניין המשותף בעומק שני ההסברים האלה:

  1. ההסבר הראשון הוא פשוט: יש בקרבן הפסח שני חלקים: יש את הדם והחלבים שאסור לאכילה לבני האדם ומקריבים אותם על המזבח, "בין הערבים", כלומר בין מנחה לערבית ביום ה14 לחודש. זה החלק "לה'". כביכול, זה ה"מאכל" לה', זה החלק לטובתו!. ויש החלק השני של הקרבן, שנאכן בלילה של ה15 להנאת בני האדם . זה החלק "לכם"! כאילו החלק של הקרבן שבני האדם נהנים ממנו. לכן, הפסוק שלנו מצביע על החלק הראשון, שנקרב "בין הערבים" (הדם והחלב) והוא רק החלק של ה' ונקרא "פסח לה'"!
  2. ההסבר השני של הא"ה הוא גם פשוט: יש הבדל בין "פסח מצרים", שנקרב לטובת ישראל שרצו לצאת ממצרים (כי בלי קרבן זה היו מתים או נשארים במצרים). החלק הזה הוא החלק "לטובת ישראל". ויש החלק השני,שהוא, לכאורה לצורך ה' המצווה, בלבד, זה "פסח דורות" שאנו ממצווים לעשות כל שנה. אין לנו , לכאורה, שום הטבה מהעניין הזה כי אין עלינו שום איום קיומי אם נעשה הקרבן או לא! ואנו עושים אותו רק בגלל שה' ציווה עלינו! זה ה"פסח לה'"!!

ננסה עכשיו להוציא משני הפירושים המשמעות העמוקה: לע"ד, אין שום עניין לה' ל"אכול" דם וחלבים על המזבח! כמו שאין לו שום עניין בזה שאנו נקיים את "פסח דורות". כל העניין הוא לטובת ישראל. רק מה, ישראל אינם תמיד יכולים להעריך שזה לטובתם! , לכם, ה' לוקח על עצמו את סיבת העשייה ואומר לנו שנעשה זאת , כביכול "עבורו"! כמו שילד עושה את שיעורי הבית שלו כדי "לעשות טובה" למורה או להורה. והמורה וההורים לוקחים על עצמם את העניין כאילו זה "בשבילם". אבל בעצם, זה לטובת הילד עצמו , רק שהוא אינו יכול להיות תמיד מודע להטבה של העניין ברגע זה! אבל באמת, להורה או למורה, יש הטבה בזה שיהיה טוב לתלמיד או לילד! כי הוא אוהב אותו ורוצה בטובתו.

כך ה', מצווה לנו מצוות. אבל המצוות הן לטובת העושה אותן.(שכר מצווה מצווה!) ואם טוב לעושה אותן, אז טוב לבוראו כי הוא אוהב אותו ורוצה בטובתו!!

ועכשיו נבין את שני הפירושים: יש "כאילו" שני חלקים במצווה (כאן, הקרבן פסח, שהוא אב טיפוס לכל המצוות) חלק עבור האדם וחלק עבור המצווה. אבל מסתבר ששני החלקים האלה הם לא נפרדים אחד מהשני אלא תלוים אחד בשני. גם בפסח מצרים, לא רק ישראל נהנו מהיציאה אלא המוציא אותם גם נהנה. וכן בפסח דורות, לא רק ה' נהנה מעשיית קרבן פסח, אלא , בסופו של דבר ישראל מעמיקים את זהותו ואת משמעות תפקידם בעולם! הם יוצאים לחירות בכל שנה בעזרת פסח! וכן באכילת הקרבן , בין הדם, בין הבשר, ההנאה היא גם לאדם וגם לבורא שאוהב אותו!

דרך אגב, ייתכן שהאיום של ה"כרת" לכל מי שלא יאכל את הפסח , בא כדי לתת לאדם מישראל בכל דור את אותה ההרגשה של "פיקוח נפש" כמו ביציאת מצרים(מי שלא מקרבי הפסח ימות)!!

 

 

 

וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה.(כג-טו)

  1. למה "שבע שבועות"?: ה' רצה להזדווג עם האומה הישראלית בהר סיני (המטרה בהר סיני היא לא מתן

תורה אלא הברית, כמו נישואים. התורה היא רק כתב האמנה, הכתובה, תוכן הברית, אבל הוא משני למעמד הר סיני). כדי להזדווג עם יוצאי מצרים שהיו טמאים, הוא מבקש מהם שיטהרו את עצמם על ידי "שבעה" טהורים. למה לא שבעה ימים? כי לא מדובר על פרטים אלא על "עם". לכן יש להעלות את המספר ל"שבע שבועות" של טהרה.

  1. למה "ממחרת השבת"? ולא לספור מהיום הראשון של היציאה? כי צריך ש49 הימים יהיו כולם

"טהורים". ביום הראשון של היציאה (ב15 בניסן) היו עדיין במצקת היום במצרים, ולכן יום זה איננו נחשב ליום טהור במניין שבעה (כפול שבעה) נקיים.

  1. יש כאן שתי הגדרות של הזמן לתחילת הספירה:
    1. או "ממחורת השבת", וזה נכון כבר במדבר, בגלות, יש להסתמך על החג עצמו.
    2. או "מיום הביאכם את עומר התנופה" זה יחול רק בארץ ישראל!

 

 

ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך..(כג-כב)

למה להזכיר באמצע המועדים את עניין הפאה והלקט? כי היינו יכולים לחשוב שבזכות קצירת העומר, אנו פטורים משאר מצוות השדה. קא משמע לן!

 

 

 

אך בעשור לחודש השביעי הזה יום כיפורים הוא מקרא קודש יהיה לכם ועניתם את נפשותכם והקרבתם אשה לה'. (כג-כז)

  1. למה לתרגם "ועיניתם" בצום? כי הצום מאפשר לכל חלקי הגוף להתענות כי הדם הוא הנפש והצום מרעיב את הדם שנמצא בכל חלקי הגוף!
  2. יש שלוש מצוות לעשות באותו יום:
    1. מקרא קודש: כלומר לקדש את היום על ידי ברכת "המקדש את עמו ישראל ויום הכיפורים" שעושים באמצע העמידה בבית הכנסת.
    2. ועיניתם את נפשותיכם: שהוא הצום
    3. והקרבתם אשה לה': הקרבנות שעשו בבית המקדש באותו יום.
  3. אבל הא"ה מחדש: "יום כיפורים הוא": אפילו אם אתם לא עושים את שלושת המצוות הנאמרות אחר כך, היום הזה יישאר יום כיפורים!"כי יום כיפורים הוא"!! כלומר יש ליום הזה כוח שאיננו קשור למה שאתם תעשו בו!! אותו יום מכפר!! עיצומו של יום מכפר!! מה נפקא מנא?? הרי כל מי שלא צם, עובר בכרת!. הא"ה לא רוצה להפחית בחשיבות המצוות האלה, אלא הוא רוצה שנבין מה משמעות יום הכיפורים: כשנכנסים ביום כיפור, אנו צריכים להיות "פאסיביים", מוכנים לקבל. אין אנו "עושים את היום הזה" כמו שאנו עושים סוכות בבניית סוכות ולקיחת ארבע מינים. כאן, אנו נכנסים בתוך יום מיוחד שיש בו מאורע שהוא גדול מכל מה שאנו יכולים "לעשות"!

למשל, כשאנו נכנסים לתוך אולם גדול שיש בו אווירה מיוחדת (אולם ספורט – אולם ספריה ..) האווירה של האולם משפיעה עלינו בלי שאנו נעשה שום דבר. אנו רק צריכים להיות קשובים למה שקורה ולא יותר. ,כך הוא יום כיפור: יש בו כוח שאיננו תלוי במעשינו. עיצומו של יום מכפר.

 

 

וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה כי יום כיפורים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלוהיכם.

למה אסור לעבוד ביום כיפור?? הפסוק עצמו נותן לנו את הטעם: "כי יום כיפורים הוא" זאת אומרת, זהו יום שמכפר על החטאים שלנו. מה שיש לנו לעשות , זה רק להיות קשובים. אבל כדי להיות קשובים, אין לעשות שום מלאכה בעצם היום הזה!! כמו שאסור לדבר בשעת ברכת כוהנים כדי לקבל את הברכה!

 

צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך למאור..(כד-ב)

למה חוזר הכתוב על מצוות המנורה שוב וכאן, אחרי החגים?? כי כל עניין החגים היה מסביב המספר שבע! השבת, שבעת יפי הפסח, שבעה שבועות, בחודש השביעי..והמנורה יש לה ..שבעה נרות!!

ולאותה סיבה באה מצוות לחם הפנים שהיה "שש המערכת" כלומר 12 הלחמים היו מונחים בשש קבוצות והשולחן עצמה מאחדת ששת המערכות, כמו שהנר המרכזי של המנורה מאחד את ששת הכנים היוצאים מצידיה, כמו שהשבת מאחד את ששת ימי השבוע , וכמו שיום העצרת מאחד את כל הימים שקדמו לו.

 

ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי (כד-י)

"ויצא" כמו "ויצא העגל הזה", כלומר ללא כוונה רעה תחילה. האישה הישראלית נאנסה על ידי המצרי ולא זנתה תחת בעלה. ומהאונס הזה "יצא" הבן המגדף הזה!