בע"ה י אייר התשעה
מישל בן שושן
אמור גז
מה היא "התורה"?
יש בעצם שתי תורות:
- האחת היא התורה "הפנימית", הנסתרת, כמו שמגדיר אותה הזוהר. היא התורה שהיתה מול הבורא לפני בריאת העולם. היא כוללת את הכוונות של הבורא עבור עולמו. הדרכים לבצע את תכנית הבורא, עבור האדם. תורה זו, אין לה צורה גשמית לפי בעל "העמק דבר", או שיש לה צורה גשמית : מספר אותיות מוגדר. אבל האותיות האלה אין להן סדר! או יש להן סדר משתנה, לפי בעל "הגלילי זהב". סדר האותיות האלה , הוא בעצם קובע, עבור האדם את משמעות המילים והמשפטים. התורה הפנימית הזאת, היא בעצם "רצון הבורא". מיכוון שהבורא "חי" אז רצונו חי ויכול להתבטא בצורות שונות, לפי התקופות, לפי מעשה בני האדם, לפי הנסיבות!
- השניה היא התורה "הגלויה",שאנו מכירים כ"חמישה חומשי תורה". התורה הכתובה בהיכל בית הכנסת. תורה זו, קבלה צורה גשמית מאוד מדויקת. צורתה היתה פועל יוצא מהנסיבות והתקופה שבה היא "ניתנה" לבני האדם. במילים של ה"גלילי זהב", בהר סיני נקבע סדר אותיות שגרם לתורה לקבל צורה. אחרי חוטא העגל, שבירת הלוחות הראשונים, היא קבלה "סדר אותיות חדש", שונה ממה שהיה מתוכנן בגרסה הקודמת בהר סיני. שבירת הלוחות על ידי משה וחטא העגל גרמו לשנות את "סדר האותיות" ולכתוב דברים שונים ממה שהיה אמור להיות כתוב. זה מסביר למשל שיש דברים כתובים בתורה שאם הם היו כתובים לפני המאורעות, אי אפשר להבין שהם חטאים או כישלונות. למשל, הרב מדבר על עניין המיתה, טומאת מת, פרה אדומה..אם נקבל ההנחה שהמיתה הסתלקה מעם ישראל כשקבלו התורה, אז מתי נכתב עניין המיתה? לפני או אחרי?. כמו כן חטא העגל או המרגלים.. כי התורה שיש לנו מדברת על מאורעות שהשפיעו על החלטות האלוהים וכל מצוות שהושפעו גם כן. לכן הרב נאלץ לקבוע את מציאות שתי התורות האלה.
- תורה אחת: כמובן ששם אחד מכנה את שתי התורות כדי לבטא את הקשר ההדוק בין התורה הגשמית, שיכולה לתפוס צורה שונה לפי הנסיבות והתכנית העליונה של רצון הבורא שהיא התורה הפנימית שהסתכל בה הבורא לפני בריאת העולם.
האם אפשר לבטל המיתה?
מדרשים טוענים שבוטלה המיתה במתן תורה. חושבים שאדם הראשון היה אמור לחיות עד אין סוף, לפני החטא. מתפללים כל בוקר, בנפילת הפנים, שה' יבטל את מכת המוות.
ה"גלילי זהב" טוען שהדברים האלה אינם צריכים להתפרש כפשוטם. ביטול המוות , הוא עבורו, ביטול מוות קודם זמנה. בייסורים או בגלל מחלה(שנגרמת מעוונות). כל אדם ימות, באיזה שהוא שלב. גם המשיח ימות גם בנו ימות לפי הרמב"ם.אלא שביטול מלאך המוות פירושו שבני אדם ימותו אחרי אפיסת כוחות טבעיים, בנשיקה אחרי חיים ארוכים מאוד.
להזהיר הגדולים על הקטנים
זה הפירוש של רש"י על הכתוב "אמור ואמרת" כפילות המילה "אמור" באה כדי "להזהיר הגדולים על הקטנים". בדרך כלל, מסבירים זאת שכל כהן צריך לחנך את ילדיו להיות כוהנים טובים. שכל אחד ידאג לקטנים.
ה"גלילי זהב" מציע פירוש יותר רחב: כל ההנחיות לכוהנים להיות טהורים, באות כדי שמנהיגי העם, הגדולים יתנהגו ביותר טהרה כי הם מול עיני העם ואמורים להיות "דוגמה". לכן יש עליהם להיות יותר קפדנים על שמירת מידות טובות. וזה פירוש "להזהיר גדולים על הקטנים"!
אהרון נבחר כי חטא בעגל
אהרון נבחר להיות כהן גדול כי הוא זה שהיה מעורב הכי עמוק בחטא העגל!!
בכל עבודת ה', יש סכנה לעבודה זרה. ההבדל בין עבודת ה' לעבודה זרה מאוד דק.
רק מי שנכבה בעבודה זרה כל כך חמורה, יכול לעבוד את ה' כי יש עליו יראה עצומה. אהרון, ללא כוונה תחילה, הרגיש שגרם לקטסטרופה. הוא הרגיש זאת כל ימי חייו. הוא פחד להיכנס למשכן. כל פעם שהוא ראה את המזבח, היה נראה לו בצורת עגל זהב!
רק אדם שהיה רגיש מאוד לסכנת העבודה הזרה יכול לשמש כעובד ה' במקדש!! כמו שאומר הרב: "הועילה" מאוד יראתו של אהרון בקשר לעגל הזהב כדי לעבוד את ה' ולהיות סממן תמידי עבור כל העם לגבי חטא עבודה זרה. אפילו אם "נמחל" חטא העגל. הטראומה שלו נמשך בראשו של אהרון וזה מה שגרם לו ולזרעו להיות כוהנים: חטא אכן, העגל איננו חטא חד פעמי. הוא סמל לנטייה לעבודה זרה שקיימת אצל כל עובד, אצל כל אדם. זה דבר שמושרש בטבע האדם. לכן, יש אנשים בתוך העם, שתפקידם (אמור) להיות "מזכירי דרך" של טהרה מעבודה זרה.
חשוב שבתוך עם ישראל, יהיו אנשים שתפקידם להיות "סופר טהורים". אפילו אם אין בית מקדש. הם יכולים "לברך" את העם. כלומר, להפיח בהם תקווה , אמונה ואופטימיות.
מה היא טומאה (לע"ד)?
אני מציע להגדיר את הטהרה כ"אופטימיות" והטומאה כ"פסימיות" דיכאונית.
לכן, חשוב שכל העם ידע שיש אנשים שהם אופטימיים חזקים (הכהנים).
אכן, נראה לי,שטומאת מת הוא המגע עם המיתה: כלומר הרעיון שאין תקווה אין מה לעשות, יש לתת לכוחות הטבע לעשות את שלהם ולשרוד כחיות בעולם אכזרי ללא תקנה. המוות, כשהוא ממשי, יכול לנטרל כל רצון לחיות ולקוות. הטהרה היא המהלך האין סופי לצאת מהדיכאון.
הכהנים אמורים להיות אנשים כאלה. לכן אסור להם לנגוע, ככל הניתן, למוות.
ה"נאות דשא" מסביר שאצל כל אדם מישראל, יש חלק של כהן, לוי וישראל. לכן, יש מצווה בלתי ישירה , גם עבור כל אחד מישראל, להיות קצת כהן: שלא להיטמא למתים. יש הנחיה להשאיר פינה חזקה של אופטימיות בתוך הנפש. ומשם לשאוב כוחות של טהרה כל הזמן.
כדי להיות "אופטימיים ללא תקנה", יש תנאי: היראה! זה נראה פרדוקס אבל אופטימיות פרועה , מתוך שכרות , מתוך זלזול או מתוך חוסר מעצורים התנהגותי, איננו מחזיק לאורך זמן והוא פסול. רק מי שהיתה לו יראה (אפילו טראומה) מעבודה זרה, יכול לרכוש את האהבה האמיתית לחיים ולאופטימיות הנכונה.
בסדנה להפסק עישון או גמילה מסמים, מי שיכול לתת הכי הרבה כוח כדי לצאת מזה הוא מי שכבר נכבה בבעיה. אדם שבאמת ירא מהיצר הזה. רק לו נאמין כי רק לו יש את האופטימיות האמיתית. כל מי שיבוא "מבחוץ" ויגיד שיש להיות אופטימי, או שצריך להפסיק לעשן, בלי שהוא חווה את הקושי והיצר של הדבר, איננו אמין ואיננו אמיתי לגמרי. לכן, נראה לי, שיש קשר הדוק בין העובדה שאהרון חטא בעגל לאיסור טומאת מת ותפקיד הכהונה בעם ישראל.
החגים
- 1. אלה מועדי
יש בעיה בפרשנות פשט הפסוקים:
(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי יְקֹוָק אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי:
(ג) שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַיקֹוָק בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם: פ
(ד) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְקֹוָק מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם: בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַיקֹוָק:
אם כן,פעמיים מכריזים על רשימת המועדים. ברשימה הראשונה מופיע רק השבת וברשימה השנייה רק המועדים עצמם! יש כל מני מדרשים שמנסים לתרץ ("כל מי שמבזה המועדות כאילו חילל השבת"…) אבל ה"גלילי זהב" מציע פירוש מקורי מעניין:
ברשימה הראשונה, לא מדובר על השבת! מדובר על שבעה הימים הטובים
2 ימי פסח (הראשון והשביעי)
2 ימי סוכות (הראשון והשמיני)
יום אחד בשבועות
יום אחד בראש השנה
ויום אחד : יום כיפור.
יש הבדל בין שבעת ימי המועד האלה: בששת הימים הראשונים, מותר לעשות "מלאכה": מלכת אוכל נפש: לבשל .. אבל ביום השביעי, ביום כיפור, אסור לעשות מלאכה זו. לכן, כיפור הוא השבת של המועדים! יום כיפור הוא היחיד שנקרא "שבת שבתון" (בפרשת אחרי מות ובפרשת אמור בהמשך).
כאילו הרשימה הראשונה, ההכרזה על המועדים, מתחילה להסביר שהמועדים הם כמו ימי השבוע. יש בהם הבדל בין השישה הראשונים והשבת שלהם (כיפור).ואחר כך, ברשימה השנייה, כשהתורה חוזרת ואומרת "אלךה מועדי ה'.." היא מפרטת את המועדים.
- קדושת המועדים
"ונקדשתי בתוך בני ישראל" . מאיפה נובעת קדושת המועדים? מזה שכלל ישראל מתכנס בירושלים.כל אחד מגלה את השוני עם חברו ובכל זאת מגלים אחדות בעם. זו הקדושה.
- פסח
"שור או כבש ": קריאת התורה בפסח מתחילה בפסוקים "שור או כבש או עז כי ייוולד , והיה שבעת ימים תחת אמו וביום השמיני והלאה ירצה לקרבן.." מה הקשר עם פסח?
הרב מציע שאנו חייבים להבין שביציאת מצרים, ביום הראשון לפחות, היינו נטולי כל צורת אדם, נטולי כל זכויות. נטולי כל יוזמה. אילו לא הוציא אותנו ה' ממצרים בכוח, היינו פאסיביים כל כך שהיינו נשארים שם. היינו, בעצם, כבהמות. לכן, באה המצווה הזאת שמשווה בין בן אדם שנולד שמלים אותו אחרי שמונה ימים לכבש שנולד שגם הוא מחכה ליום השמיני כדי להיות קרב.
כלומר, אנו "נולדים" חסרי כל, ככבש קטן. כל האנושיות, היהדות שלנו, מתחילה משם, כלומר מאפס. עלינו לבנות הכל מההתחלה. ולכן , יש לתקן את עצמנו, על ידי המילה ביום השמיני (אחרי שבעת ימים- חיי עולם הזה) וסופרים העומר (7X7 )כדי שנעבוד ונזכה למתן התורה אחרי השלב ה49.
- העומר
"ממחורת השבת"= ממחורת יום טוב ראשון של פסח, לפי הפרושים(אנחנו). אם כן, למה כתוב "השבת" אם ברצון הכתוב להצביע על יום טוב של פסח? (זה היה מונע הרבה וויכוחים!)
קדושת השבת מיוחדת כי היא באה מבורא העולם. הוא קבע מתי יחול כל שבת. האדם איננו קובע זאת. האדם פאסיבי בעניין קביעת השבת .
קדושת המועדים שונה בזה שבית הדין האנושי קובע מתי הוא יחול כי הוא יכול לעבר שנה ולקדש חודשים. האדם משתתף בקביעת יום שבו יחול המועד.
לכן, יום טוב ראשון של פסח נקרא "שבת": עם ישראל לא יזמו אותו. הם היו מאוד פאסיביים. ורצון ה' היה שהם יתחילו מאותו היום, להיות הרבה פחות פסיביים ויותר יוזמים!
איך יתחילו ליזום? איך יוכלו ישראל לבטא את התחלת התערבותם במה שקורה? על ידי הספירה!
לכן, הכתוב בחר להגיד שממחרת השבת, כלומר היום טוב הראשון שהוא דומה מאוד לשבת (בהעדר יוזמת האדם בו), יש להתחיל ולשנות המצב ולהתקדם בספירה ובעבודה אישית מאומצת. כדי לזכות ולא לקבל חינם.
הרב מסיק מזה (בין היתר) שה' רוצה שהגאולה האחרונה תתבצע ביוזמת האדם. אריכות ההיסטוריה מוצדקת בצורך של התבגרות ישראל כדי שייקחו את גורלם בידם ולא יצפו לניסים גלויים מאת ה'.
- ראש השנה
השופר הוא זכר לגאולה "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים.." כי יש צורך להתעורר כדי להשתתף בגאולה. השופר הוא כלי ההתעוררות מהתרדמה.
"והסר השטן מלפנינו ומאחרינו" אנו מתפללים כל ערב אחרי קריאת שמע.
השטן מלפנינו= השטן היהודי!! היהודים בעצמם מעכבים את הגאולה ומסרבים, כמו בבית שני, שיבנו את הבית!
השטן מאחרינו= השטן של הגויים שמונעים את הגאולה מישראל
לכן יש תקיעה לפני ולאחרי כל תרועה, כדי להסיר השטן מלפני ההתעוררות ומאחורי ההתעוררות. מהגויים ומהיהודים בעצמם. מבפנים ומבחוץ! לכן כתוב "יהיה לכם זיכרון תרועה" לכם היהודים!
- כיפור
(ראה לעיל "אלה מועדי" כיפור הוא השבת של המועדים- שבת שבתון)
מצווה לאכול בערב כיפור. מי שנמצא לפני משפט ודין, אין לו תיאבון! כאן יש מצווה לאכול, למרות שזה קשה. באכילה עבורו בערב כיפור היא כמו עינוי נפש כי הוא פועל נגד תאוותו.
- סוכות
"בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון אני מביא לכם ראשון, זה מלך המשיח" (פסחים ה)
כי באגודת ארבעת המינים, נזכה לגאולה שהיא קיבוץ כל עדות ישראל. שאין דבר העוצר בעד הגאולה יותר מהפרוד והמחלוקת.
"למען ידעו דורותיכם" , למען תזכור.." כל הידיעות והזכירות, מטרתן היא שהדור האחרון ידע לעזוב את הגלות ולבוא לארץ. כי יש עיקוב אישי למהלך הגאולה. כל אחד מחקה שידחפו אותו מהגלות. גם אברהם עם נמרוד ובני ישראל על ידי פרעה וכן כל הזמן. לכן, יש צורך לזכור ולדעת כי מהלך הגאולה קשה עבור כל אחד.הוא דורש מסירות נפש. ונלמד מהמסירות נפש של אבותינו.
המקלל
מצווה להוציא מן מחנה ישראל את המקלל. מה הקשר עם פרשת המועדים?
זה קשור למצות הלולב.
"מה היא הערבה? ,תנו רבנן ערבי נחל, פרט לצפצפה. ערבה פיה חלק צפצפה פיה דומה למגל"(סוכה לד)
יש להכיל בתוך קהל ישראל את האנשים הדומים לערבה. אפילו ללא מצוות וללא תורה וללא מעשים טובים. אבל יש לדחות את הצפצפה! המצפצפים ומרעילים את קהל ישראל!!
דברי תורה על פרשת השבוע ,חגים, ועוד 