אמור פי5

בע"ה ט אייר התש"פ

מישל בן שושן

 

אמור פי5

 

סיכום:

הנחנו בשבוע שעבר (אחרי מות קדושים) שספר ויקרא חצוי לשניים. חציו הראשון מדבר על הקדושה "בפנים", בתוך המקדש(עבודת הכהנים, הקרבנות..). החצי השני, מדבר על הקדושה "בחוץ". בעולם החול (הקדושה שנמצא ביחסים בין בני האדם וקדושת הזמנים מחוץ למקדש).

ננסה לראות איך הרעיון הזה יכל להסביר שפרשת אמור אכן נמצאת בחלק השני ושכל המרכיבים שלה, קשורים כולם לקדושה בעולם החיצוני למקדש.

 

נושאי הפרשה:

פרק כא: הגבלות לכהנים

פרק כב: הגבלות על "מי" מקריב ו"מה" מקריבים במקדש

פרק בג: המועדים.

פרק כד: המנורה, המנחות ופרשת המקלל.

 

  1. הגבלות לכהנים.

 

  • איסורי טומאה.

ויקרא פרק כא (א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו:(ב) כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו:(ג) וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא:(ד) לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ:

 

אסור לכהנים להיטמא. העבודה שלהם בקודש מחייבת טהרה. יש להם מגבלות קשות, למשל, בנוגע למיתת קרובים. למרות חורבן המקדש וחוסר בפרה אדומה (שגורמת לכל העם להיות טמאי מת), אסור טומאת הכוהנים ממשיכה עד היום בנוגע לקרבה אל המיתה. למה? נראה לי שהסיבה עמוקה ומסבירה את הימצאות הפרקים  כא וכב כאן, בחלק השני של ספר ויקרא: המצוות האלה נאמרות לעם! נשים לב שהפסוקים מדברים על הכהנים בגוף שלישי.

"וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱ-לֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם"

"קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵא-לֹהֵיהֶם"

את המילים "אמר אל הכהנים", ניתן לפרש "אמור-אל בני ישראל- על הכהנים" (כמו ו"ַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִוא" (רש"י: "אל שרה אשתו – על שרה אשתו). על כל העם, הנמצא מחוץ למקדש, לדאוג שהכהנים יישארו טהורים! זו דרישה אל העם כי העם זקוק לזה שיהיו בתוכו כהנים שיסמלו את המצב האידאלי של הקדושה. זו דרישה הכרחית לקדושת העם! אם כהן ייטמא או יתחלל, יש תוצאה שלילית על היכולת של העם להיות קדוש, מחוץ למקדש!

  • איסורי הגוף:

 

(ה) לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת:(ו) קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי יְקֹוָק לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ: (איסורי הגוף)

איסורים כאלה נכונים גם לשאר העם ולא רק לכהנים! בפרשת קדושים ובפרשת ראה בספר דברים ,כתוב לגבי כל העם:

ויקרא פרק יט (כז) לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ:(כח) וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי יְקֹוָק:

דברים פרק יד (א) בָּנִים אַתֶּם לַיקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת:(ב) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר יְקֹוָק לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: ס

 

הכהנים הם חלק מהעם ועליהם חלות גם איסורים כאלה. למה לחזור כאן עליהם? נראה שכאן, התורה מסבירה לעם שהאיסור לפגוע בשלמות הגוף, היא דרישה שנוגעת לקדושה שלהם. אל תחשבו שקדושת הכהנים, האיסור על בעל מום לשרת במקדש, קשור למראה החיצוני ולגופם של הכהנים בלבד. הגוף של כל אדם קדוש!! לא פחות מקדושת הכהנים!

  • איסורי חיתון:

 

(ז) אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹהָיו:(ח) וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְקֹוָק מְקַדִּשְׁכֶם:

 

הכהנים חייבים להציג את האדם השלם. האידאלי. לפחות כשהוא משרת במקדש, במקום הקדוש באופן קיצוני. ואכן, הזיווג האידאלי, הרומנטי, הקבלי, הוא זיווג ראשון כששני בני הזוג בתולים. (אין לזה קשר עם הצלחת הזוגיות. חתונה בין אנשים גרושים או אלמנים יכולה להיות הרבה יותר מאושרת ומוצלחת מזוגיות בין בתולים). מדובר על סמליות, על עולם דמיוני רומנטי אידיאלי. אבל יש לשים לב גם כאן, שהמטרה היא "אֲנִי יְקֹוָק מְקַדִּשְׁכֶם" קדושת העם כולו. לא כתוב "אישה זונה..לא תקחו" אלא "לא ייקחו!".

מהמילה "וקדשתו" לומדים החכמים על כל הכיבודים שכל העם חייב לכבד בהם את הכהנים. עליה ראשונה לתורה… עוד סימן שהפסוקים נאמרים לעם עצמו. קדושת הכהנים היא תנאי לקדושתם!

 

  1. מה מקריבים ומי מקריב

 

כא:(כ) כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ כִּי לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם:(… בַּבָּקָר אוֹ בַצֹּאן תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ

כב:כ) כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ

כה) וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל אֵלֶּה כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם לֹא יֵרָצוּ לָכֶם: פ

 

כאמור לעיל, הדרישה לשלמות הגוף היא חלק של הקדושה של המקדש. שלמות גוף הכהן המשרת, שלמות קרבן המוקרב. ה"תדמית", האסתטיקה חשובה במקדש! דרישות אלה לא קיימות בעולם הרגיל. בית כנסת לא חייב להיות יפה במיוחד. לבעלי מומים יש את כל הזכויות האזרחיות והמצוות. גם הכהנים בעלי מומים מתנהגים ככוהנים רגילים מחוץ למקדש. הם אוכלים את התרומה. רק העבודה במקדש מוגבלת לאנשים בעלי מראה שלם. אין שום סגרגציה נגד בעלי מומים, אלא יצירת עולם קטן (המקדש) בעל אופי על טבעי, כאילו מושלם, אידאלי, רומנטי…חלומי! זה לא אומר שבחוץ, יש עולם "לא מושלם". אין לראות כאן ראייה שלילית או משפילה לגבי בעלי מומים או אנשים שמתחתנים עם גרושים… למרות שזה נראה כך! זה לא! השתמשתי במילה "רומנטי" או "חלומי". והקדושה של המקדש היא אכן בריכוז לא אנושי! אבל כמו כל ריכוז, אי אפשר לאכול אותו, אבל אפשר , בדילול מתאים כן. והדילול זו הקדושה בעולם הרגיל. וזו הקדושה הגבוה יותר למרות שהיא מדוללת.

 

המגבלות האלה נוגעות לכל הדברים שנכנסים במקדש. אבל המטרה היא העם בחוץ. כאילו יוצרים "תדמית". המטרה היא שמי שרואה יושפע מהראייה שלו. אבל המטרה היא לא הכהנים עצמם, השחקנים! הסרט בנוי עבור הצופה למרות שהוא מחייב את השחקנים להתלבש, ולהביע דברים שונים מטבעם. הכהנים וכל מה שקורה במקדש הוא באמת כמו סרט תדמיתי. ולכן כל האיסורים האלה, אמנם מופנים לגבי הכהנים והקרבנות אבל הצורך המחייב זאת הוא קדושת העם בחוץ. הוא זקוק לתרכיז שקיים במקדש.

 

  1. המועדים

 

כג:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי יְקֹוָק אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי:…..

 

המועדים, נחגגים במקדש באופן מיוחד . יש קרבנות מיוחדים. הם יהיו מפורטים בפרשת פנחס בספר במדבר. כאן, מדובר על הפן החיצוני למקדש. איך העם, בחוץ, מקדש בעצמו את מועדים. הם קוראים להם "קודש". ההתנהגות של העם (הפסקת עשיית מלאכה, קידוש..) היא זו שיוצרת קדושת הזמנים.

מיקום הפרק הזה הוא הכי טבעי כאן :בחלק השני של ספר ויקרא, החלק שמתאר את הקדושה שמחוץ למקדש, הפיכת החול לקודש, גם בממד הזמן.

 

  1. המנורה והמנחות:

 

פסוקים מועטים מזכירים את מצוות הדלקת המנורה ועשיית המנחות. זו לא המיקום הטבעי של מצוות אלה והתורה כבר תיארה אותן הרבה פעמים במקומות שונים. העיקר כאן, נראה לי, הוא החלק של העם בעבודות האלה: הבאת שמן הזית על ידי העם. אמנם הדלקת המנורה היא עבודה פנימית, מוגבלת לכהן. אף אחד אינו רואה אותה מבחוץ. ובכל זאת, אי אפשר להדליק אותה בלי שהעם, בחוץ, יתרום את שמן הזית. וכן בשאר העבודות כמו הקרבנות והמנחות.

כאילו הקדושה של המקדש תלויה בקדושה של העם בחוץ! אם קבענו שקדושת העם בחוץ שואבת את ההשראה שלה מקדושת המקדש, לומדים כאן שהמהלך הוא דו כיווני. הקדושה של החיים בחוץ תקבע את קדושת המקדש. ואם הנביאים איימו על חורבן הבית במידה ובחוץ, לא תהיה קדושה ביחסי אנוש בעולם החול, זה בדיוק בזכות הסינרגייה הזו!

 

  1. פרשת המקלל:

 

ויקרא פרק כד (י) וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי:(יא) וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן:(יב) וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי יְקֹוָק: פ

מה בדיוק קרה בסיפור המוזר הזה? הפסוקים הסתירו יותר ממה שהם גילו! אבל יש שני דברים שאני רוצה ללמוד מהם:

  • היתה מריבה בין שני אנשים והיתה קללה של שם.
  • האשם "יצא"(לא מדובר ממה) ונקב את השם (לא מדובר על איזה שם.

כאילו יש קשר בין היחסים האלימים בין בני האדם לקללת "השם". הנה הקשר שחפשנו: הקדושה (ההפך מהחילול) מתרחשת גם כתוצאה מהיחסים בין בני האדם! קידוש השם וחילול השם, הם שני מושגים חשובים מאוד. נראה לי להגדיר אותם כך:

קידוש השם= כל מעשה שנעשה כדי להרים את התדמית של עם ישראל , של מידות עם ישראל, התדמית של אלוהי ישראל , כלומר התפקיד העליון של ישראל בעולם. מעשה זה יכול להגיע עד למסירת הנפש עבור הצלת יהודי אחד או העם כולו.

חילול השם= כל מעשה שמשפיל את תדמית היהודים בעיני הגויים או בעיני היהודים עצמם. כל מעשה שמי שרואה אותו יגרום להתרחקות מהדת, לסלידה מהעם, הוא חילול השם.

"השם"= המטרה העליונה, הרוח, המשמעות הכללית של הווית העם ישראלי. במובן של "לשם מה".

 

כשאדם מחלל את השם, הוא מוציא את עצמו מהכלל, מה "שם" של העם כולו. לכן, נראה לי, הסיפור מתחיל בתיאור יציאה. "ויצא בן .." וכן העונש יהיה להוציא אותו שוב 0הוצא את המקלל) כדי להראות את טיב המעשה שלו.

 

נמשיך בקריאה:

 

(יג) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(יד) הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה …וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה:(…. אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ:(טז) וְנֹקֵב שֵׁם יְקֹוָק מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ … יוּמָת:

(יז) וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת:

(יח) וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ:

(יט) וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ:(כ) שֶׁבֶר

  .                                                     עַיִן תַּחַת עַיִן .. כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם ..

(כא) וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה

וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת:(כב) מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם ….

כג) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן ..

 

כתבנו את הפסוקים בצורה כיאסטית, כשהקדקוד הוא "עין תחת עין". ".כאשר יתן מום באדם.."

למה מצוות אלה  מופיעות כאן ולא במקומם הטבעי, בפרשת משפטים למשל? שם, רשימת מצוות אלה מופיעות כבר!:

שמות פרק כא (א) וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם:….(יב) מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת:…(יח) וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב:(יט) אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא: ס…

 

אלא שיש כאן מילה חדשה שהיא גם מילה מנחה גם בהתחלת הפרשה : "מום".

בפרשת משפטים, הנזק הנעשה לאדם, לבהמה, נמדד על ידי שמאות טכנית.

כאן, הנזק לגוף האדם הוא לא נזק הנעשה במכונית שלו. זו פגיעה חמורה בקדושת הצלם אלוהים שנמצא בנפש האדם ובגופו!.

גוף האדם איננו רשותו ולכן אסור לו לפגוע בשלמות הגוף של עצמו

גוף האדם איננו כלי כמו כל כלי. הפגיעה בו מצד אדם אחר היא פגיעה שאי אפשר לתקן אותה! עין תחת עין! ממש!! הדרישה היא אמיתית! תחליף לו עין תחת עין! אי אפשר ? אז תדע שכל מה שתיתן לו כפיצוי הוא רק פיצוי ואף פעם לא תוכל לפצות אותו ממש! למה? לא כי האבר שלו חשוב מבחינת כושר העבודה הירודה או הכאבים שלו בלבד. אלה פגעת בדבר קדוש! הגף הוא חלק מצלם האלוהים עצמו!

הקדושה שבעולם החול מגיעה עד לקדושת הגוף.

פוגע בגוף חברו, הוא מחלל את השם!!

מכאן מבינים אולי יותר את הקשר של רשימת המצוות האלה לסיפור המקלל. מריבה, פגיעה בגוף, חילול השם.

 

סיפור המקלל מסיים בעצם את ספר ויקרא.

אכן, שתי הפרשיות האחרונות "בהר ובחוקותי" נאמרו בהר סיני ומקומן הכרונולוגי איננו כאן ועל כך יש לתת לאת הדעת. אבל ספר ויקרא המתאר את קדושת המקדש ואת קדושת  העם בעולם החול מסתיים כאן עם המקלל. וזה לא סיפור "נספח" לסוף כי לא ידענו איפה לשים אותו. אלה גולת הכותרת של כל הספר: המקום שנראה לנו הכי "חול" אצל האדם, הגוף שלו, בניגוד לנשמה "העליונה" והקדושה, הוא מחוץ לערכים של הקדושה. והנה כאן, קדושת האדם כוללת את קדושת גופו וקשורה לקדושת "השם".

 

לסיכום:

ראינו שכל נושאי הפרשה עוסקים בקדושה החיצונית, הנוגעת לכל אחד מהעם כולו. ואם קדושת הכהנים מפותחת כאן, זה כדי לציין שקדושה זו היא התנאי לקדושת העם כולו. לכן , אחריות קדושת הכהנים מוטלת על העם.

החלק הראשון של ספר ויקרא (והחלק השני של ספר שמות) יצר קדושה מרוכזת במקדש

החלק השני תיאר הצורך להיות קדוש גם מחוץ למקדש.

היחס בין שתי הקדושות, הסינרגיה ביניהן ממשיכה להעסיק גם הפרשה שלנו. המטרה נשארת הקדושה החיצונית, בחיי האדם בעולם החול. אבל קדושה זו איננה יכולה לחול ללא הקדושה הפנימית. לכן באחריות כל אדם להיכר, לכבד והשתתף בקדושה זו.

קדושת האדם כוללת את קדושת גופו שהוא חלק מצלם האלוהים.

כל מעשה האדם, עשויה להשפיע על הרמת קרנה של התדמית של היהדות והיא "קידוש השם" וההיפך גם הוא נכון. חילול השם היא אחת מהערבות החמורות ביותר שקשה מאוד לתקן. פגיעה בגוף העצמי או הגוף של האחר היא חלק מחילול השם.

 

 

שפת אמת:

"אמור אל הכהנים ואמרת אליהם, לנפש לא יטמא.." שתי אמירות הקשורות לאיסור טומאה. כאילו הטהרה היא המצב של האדם בראשיתו. בעשרה מאמרות נברא העולם. האמירה אפשרה היצירה הטהורה. יש לחזור לאמירה כדי לאפשר יציאה מהטומאה.