בהר פי 4

בע"ה י אייר התשע"ט

מישל בן שושן

 

בהר פי 4

 

  1. מיקום הפרשה

קיימים שלושה קבצי הלכות גדולים  בתורה:

  • אלה שנאמרו בסיני (רובם בפרשת משפטים)
  • אלה שנאמרו באוהל מועד (רובם בספר ויקרא)
  • אלה שנאמרו בערבות מואב (בספר דברים)

קיימים שתי בריתות בתורה

  • ברית הר סיני
  • ברית ערבות מואב

כל ברית , בדרך כלל, מכילה טקס, קרבנות, אסיפת העם וקבלת הברית, רשימה של מצוות ורשימה של ברכות (במקרה ונשמור על המצוות) ורשימה של קללות (במקרה ההפוך)

 

כשמתבוננים בברית ערבות מואב שאמורה להיחתם בהר גריזים והר עיבל, מוצאים את כל החלקים של ברית:

  • טקס (חצי עם על הר זה וחציו השני על ההר השני)
  • רשימת מצוות שנאמרו על ידי משה בערבות מואב
  • ורשימה של ברכות וקללות (פרשת כי תבוא)

 

אבל כשמתבוננים בברית סיני,

  • יש טקס מרשים (מעמד הר סיני וקרבנות)
  • יש הסכמת העם בברית

אבל  חסר החלק של הברכות והקללות.

 

בעצם החלק הזה , של הברכות והקללות כתוב בפרשת בחוקותי. הוא היה אמור להימצא אחרי פרשת משפטים. והנה, אנו מוצאים אותו כאן, בסוף ספר ויקרא!

איך אנו  יודעים שהוא שייך לברית סיני? כי פשוט כתוב בהתחלת פרשת בהר :

ויקרא פרק כה (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר…

ואף בסוף פרשת בחוקותי, כתוב שוב:

ויקרא פרק כז (לד) אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי:

שני הפסוקים האלה עוטפים את שתי הפרשיות "בהר –בחוקותי" ומציינים את "הר סיני"

 

למה נעקרו שתי הפרשיות האלה "בהר ובחוקותי " ממקומם הכרונולוגי, אחרי פרשת משפטים?

ייתכן שהתורה רצתה לצרף לתוך ברית סיני את כל קובץ המצוות שנאמרו באוהל מועד!

 

אכן, היו לנו , מצד אחד, שתי בריתות ומצד שני שלשה קבצי מצוות! קובץ מצוות אחד (זה של אוהל מועד) נשאר מחוץ לבריתות! כדי להכליל את הקובץ הזה בתוך ברית סיני, נעקרו, כנראה, שתי הפרשיות האלה ממקומן ונכתבו בסוף ספר ויקרא, ספר הקובץ השני, כדי לתת לו תוקף של ברית, ברית סיני!

וזו התשובה הכי פשוטה לשאלה "מה קשר שמיטה אצל הר סיני?" :לא רק השמיטה , ולא רק היובל אלא בעיקר  הברכות והקללות, כולם נאמרו בסיני, כדי לחתום את הברית והם רק נכתבו כאן כדי לחבר כל ספר ויקרא לברית סיני!

נשארה שאלה נוספת: "למה לא נעקרה רק פרשת בחוקותי (הברכות והקללות) ? למה איתה, נעקרה גם פרשת בהר?"

על זה אציע לענות שמצוות השמיטה ומצוות היובל בעיקר קשורות להר סיני במהותן. השנה שחוו ישראל בהר סיני ומעמד הר סיני, דומה מאוד למה שמתבקשים ישראל לחגוג בכל שבע שנים וביובל: כאילו הם משחזרים את מעמד סיני. לא לחינם כתוב במתן תורה "במשוך היבול המה יעלו בהר" והשם הזה "יובל" שהוא קול השופר שליווה מעמד הר סיני, מאפיין אותו והוא שמה של שנת החמישים. שנה שבה, כולם חוזרים להיות שווים, כעם אחד בלב אחד, בנקודת האפס של התחלת ההיסטוריה של העם.

כדי לחבר את כל ספר ויקרא ומצוות שנתנו באהל מעוד לברית סיני, אין כמו פרשת בהר שכולה קשורה בעיקרה לסיני!

2 . ההבדל בין השמיטה ליובל

 

מבחינת ההלכה, שתי השנים נראות זהות בכל מה שקשור ליחס אל עבודת האדמה. ביובל יש תוספת של שחרור העבדים והחזרת כל הקרקעות לבעליהם המקוריים.

אבל בהארת הרב מאיר שפיגלמן, יש הבדל עקרוני בניהם:

  • השמיטה היא שביתת הארץ, הארץ היא במרכזה
  • ביובל, העיקר הוא שחרור האדם.

נכון שבאופן פרקטי, האדם איננו עובד את האדמה בשני המקרים, אבל בשמיטה זה בגלל שהארץ זקוקה לשבת וביובל, האדם זקוק לשחרור מהעבודה!

את זה ניתן לראות בפסוקים עצמם. כמו למשל:

לגבי השמיטה:

  • וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיקֹוָק
  • וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ
  • שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ:
  • (ו) וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ
  • אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ

לגבי היובל:

  • וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה
  • דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ
  • יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם
  • ……

בשמיטה הארץ היא המרכז וביובל האדם. כאילו האדם והארץ  שווים! כאילו לארץ יש "אישיות", יש לה צרכים. היא יכולה להקיא את יושביה במידה והם לא יתנהגו במוסריות. האנשת הארץ היא דבר נפוץ בכל התורה. גם את הדם של הבל שקיין שפך, נבלע באדמה והיא זו שדורשת תיקון!

מאחורי "הארץ", ייתכן שהתורה מסמלת את הדרישה המוסרית של בורא עולם ביחס לבריאה.

מה שנדרש לאדם, בין השאר, זה להכיר במשולש שווה הצלעות בין הבורא, הטבע והאדם.

לאדם ניתנה הרשות (ואף החובה) לעבוד ולשלוט על הטבע. אבל, זה חייב להיעשות בכבוד כלפי הטבע. אין רק מצוות "לעבדה" , יש גם מצווה "לשמרה"!

בראשית פרק ב (טו) וַיִּקַּח יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ:

שמירת היובל והשמיטה, אמורה להזכיר לאדם

  • את המחויבות שיש לו כלפי הטבע. הכבוד והאחריות שיש לו כלפי הבריאה. (מטרת השמיטה)
  • אבל האדם הוא גם כן חלק מהבריאה, לכן הכבוד אל האדם באשר הוא, מחייב גם כן את איפוס המעמדים החברתיים שנרכשו על ידי כוחנות או ניצול כלכלי של אדם אחד על השני.(מטרת היובל).

נראה לי, שהיום, אפילו אם אין לנו את האפשרות עדיין לקיים במלואן את המצוות האלה, יש לנו לפחות לקיים את "רוח הדברים" שמאחוריהן: שמירת הארץ, שמירת האקולוגיה של העולם, ושמירת כבוד האחד וחירותו!

 

  1. אחת ושש או שש ואחד (הרב מאיר שפיגלמן)

נתאר שתי מערכות זמן שונות הקיימות בתורה:

  • שש ואחת:

זו המערכת השייכת לבורא עולם, לטבע, לארץ. כשהתורה מספרת לנו שהבורא ברא את העולם ב"שישה ימים" ונח ביום השביעי, זה כדי להסביר לנו שזו מערכת זמן (שישה ימים של "חול" ויום שביעי קודש) השייכת לו ולבריאה שלו. מה שמעניין הבורא זו המטרה של כל הבריאה, הסוף, לאן זה מוביל.

  • אחד ושש:

לעומת מערכת זו, ישנה מערכת שונה והיא מערכת האדם. האדם נברא בסוף יום השישי. הוא פגש קודם כל את יום השבת הקדוש. ואחר כך הוא חי את התוצאות של קדושת יום זה על ימי החול, שישה ימים אחר כך. האדם חווה את הדברים מיום ליום, מההתחלה אל עבר הלא נודע. הוא מתבסס על היום הראשון .

 

את שתי המערכות אנו פוגשים בכמה נושאים. למשל, בחגים:

חג הסוכות: היום הראשון הוא יום טוב ושאר ששת הימים הם חול המועד. לכן סוכות היא שייכת לעולם "אחד ושש" , המערכת של האדם. "ושמחת בחגך"!

ראשון של פסח: ישנן פסוקים שמציינים רק את היום הראשון של פסח כיום טוב. זה שייך לאדם. האדם יצא ממצרים וזה מה שקובע עבורו. כל השאר, הוא תוצאה של היום הראשון. זו מערכת אחד ושש.

שביעי של פסח: אבל ישנם פסוקים שמציינים רק את היום השביעי כיום טוב. כי זה החג לה'!

שמות פרק יג (ו) שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַיקֹוָק:

זו מערכת של ששה ימים ויום אחד קודש, מערכת של ה'. כי זה מציין את הכוונה, התכלית של ההיסטוריה. מה שמעניין ה' זה לאן ההיסטוריה מובילה, היום השביעי!

חג הפסח: מסמל בתוכו את כל ההיסטוריה עם חיבור בין שתי המערכות. ישנם פסוקים שמציינים גם את היום הראשון כקדוש וגם היום השביעי כקדוש. חג הפסח עונה לשתי המערכות: זו של האדם (אחד ושש) וזו של הבורא (שש ואחד). לכן הו הוא הבסיס של כל החגים (את בש..)

שבועות: אנו סופרים "שבע שבתות" כדי להגיע.. לשבת השמינית! כלומר, אנו סופרים שבע יחידות של שבוע ימים כל אחת כדי להגיע ליחידה השמינית. בעצם, היינו אמורים לחגוג את השבוע השמינית ולא רק היום הראשון של היחידה הזאת! חג השבועות היה אמור להיות חג של שבעה ימים כי הוא השבוע השמיני. (ואכן, בהלכה, ששת הימים שאחרי שבועות הם באמת "תשלומים לחג ולא אומרים תחנון בהם כאילו הם חול המועד!)

אבל התורה צמצמה את השבוע הזה ליום הראשון שלה ובקשה לספור ארבעים ותשעה ימים כדי שנגיע , לא לשבוע השמיני אלא ליום החמישים. זו הסיבה שאנו סופרים גם שבועות וגם ימים. אם כן, חג השבועות הוא היום הראשון של השבוע השמיני. למה? כי זה חג של בני האדם שחיים במערכת "אחד ושש"! שבועות , יום אחד, יום ראשון של השבוע השמיני שמכיל שבעה ימים אבל רק היום הראשון בשבוע הזה הוא קודש!

השמיטה: שש שנים תזרע שדך. .ובשביעית שנת שבתון.. זו מערכת "שש ואחד" מובהקת. ואכן, השמיטה היא שייכת למערכת הטבע, הבורא, מערכת ששמה במרכזה את הארץ, כמו שכבר למדנו בפסקה הקודמת!

היובל: לעומתה, שנת היובל, היא כמו חג השבועות: מתבקשים לספור שבע יחידות של שבע שנים כל אחת. אנו מצפים ליחידה שמינית קדושה. כלומר שבע שנים קדושות (השנה 50עד השנה 56). אבל התורה לא בקשה מאיתנו לספור רק שבע שנים שבע פעמים. אלא גם לספור חמישים שנה! כך שזה מאלץ אותנו לחגוג רק את השנה החמישים, כלומר השנה הראשונה של היחידה השמינית שמכילה שבע שנים! היובל שייך למערכת של "אחת ושש", מערכת האדם. ואכן, זה מתאים למה שהסברנו בהתחלה לגבי מרכזיות האדם ביובל!

 

 

1

 

 

 

 

 

 

1        2      3       4         5     6      7                   1     2        3     4     5      6         7

 

 

מערכת של "שש ואחד"                                             מערכת של "אחד ושש"

 

לסיכום: לימוד שתי המערכות האלה "אחד ושש" ושש ואחד", מלמדות שמטרת התורה היא לחבר בין האדם לבורא העולם! להסביר שישראל והאדם בכלל חיים במערכת שונה במקצת מהמערכת הטבעית גרדה. ובכל זאת, יש לכבד אותה ולחבר בין שתי המערכות! שוב מגיעים למסקנה שהעיקר הוא החיבור בין המערכות, האיחוד מתוך הריבוי.

כשישראל יקיימו את שתי המערכות גם יחד תבוא הגאולה:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קיח עמוד ב אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד נגאלים,

 

שתי השבתות הן=שבת ראשונה, בתור אחד ושש והשנייה בתור שש ואחד!!

 

מבינים עכשיו למה התורה בקשה מאתנו לספור גם שבועות וגם ימים בעומר

ויקרא פרק כג (טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה:(טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיקֹוָק:

וגם שנים וגם שבתות שנים ליובל!

(ח) וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה:…(י) וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה ..

לא לתת לנו שיעור בחשבון אלא כדי ללמד אותנו ששבועות והיובל הם שייכים למערכת ה"אחד ושש"!!

  1. עבד עברי

בפרשה שלנו כתובים כמה פסוקים הקשורים לאדם שנמכר לאדם אחר. ההגדרה של עבד בלי שהמילה "עבד" תופיע בפרוש לגביו. זה מזכיר לנו שפרשת משפטים גם היא עסקה בעבד עברי. ונראה בספר דברים, בפרשת "ראה" ששם גם כן מדובר על עבד עברי:

  1. פרשת בהר: ויקרא פרק כה (לט) וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד:(מ) כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ:(מא) וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב:(מב) כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד:(מג) לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ:.. (נג) כִּשְׂכִיר שָׁנָה בְּשָׁנָה יִהְיֶה עִמּוֹ לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ:

 

  1. פרשת משפטים: שמות פרק כא(א) וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם:(ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם:(ג) אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ:(ד) אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ:(ה) וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי:(ו) וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם:

 

  1. פרשת ראה: דברים פרק טו (יב) כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ:(יג) וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם:(יד) הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ:(טו) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם:(טז) וְהָיָה כִּי יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ:(יז) וְלָקַחְתָּ אֶת הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן:(יח) לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבֵרַכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה:

עיון בפרשיות מגלה שיש כמה הבדלים בין המקרים.

בספר שמות מדובר בעבד שעובד מקסימום שש שנים, כמו בספר דברים. בעוד שבספר ויקרא, הוא יכול לעבוד עד היובל! זה מחבר בין פרשת משפטים לפרשת "ראה". אבל ב"ראה" הוא נקרא "שכיר" כמו בפרשת "בהר"!

 

מול שלושת המקורות האלה החכמים התלבטו מאוד. האם מדובר במקרה אחד של עבד (הרמוניזציה של שלושת המקרים) או שמה מדובר במקרים שונים, לפחות בין שני מקרים שונים(הפרדה ).

זו התלבטות שמלמדת יפי על התלבטויות דומות אצל החכמים כל פעם שהפסוקים נראים כסותרים בתורה. זה מראה שהתורה שבעל פה מנסה כל הזמן למצוא דרכים לאחד את כל הפסוקים, לקבוע שהתורה היא "אחת". אפילו אם היא מאירה היבטים שונים, בחינות שונות, של אותו המצב, זה כדי שנדע שהמציאות מורכבת ושיש להסתכל תמיד מנקודות מבט שונים כי אין האמת נמצאת רק  מזווית אחת.

להלכה, כמו תמיד, החכמים קובעים דרך אחת, אבל תמיד הם מבקשים שנשים לב לכל הדרכים האחרות שלא נלקחו בחשבון. כי כולם צדדים שונים של אמת אחת. ורק בגלל אילוץ אחדות ההלכה ואחדות העם, ההלכה קבעה דרך אחת לפעול בה.

למעשה, כך ההלכה קבעה:   קיימים שני מקרים של עבדות:

  • עבד שמכר אותו בית דין בגלל שהוא גנב ואין לו כסף להחזיר את הגנבה. וזה מתואר בפרשת משפטים ובפרשת ראה
  • עבד שמכר את עצמו מתוך מצוקה כלכלית, בלי שעבר על שום עברה, וזה המקרה של פרשת בהר

יש חילוקי הלכות הקשורים לשני המצבים השונים ויש הלכות משותפים שמנסים להמעיט ככל הניתן במעמד הזה של העבדות , מגינים על העבד ומנסים לשקם אותו ככל שניתן ביציאתו.

 

  בהר משפטים-ראה
המקרה מוכר עצמו מכרוהו בית דין על גנבה
זמן העבדות המקסימלית יכול יותר משש עד היובל +  מקסימום שש שנים
דין רציעה אינו נרצע –          נרצע
מענק שחרור אין מעניקים לו + מעניקים לו
שימוש העבד לצורך פריון אין רבו מוסר לו שפחה כנענית –          רבו מוסר לו שפחה כנענית
למי אפשר להימכר? נמכר לגוי +  אינו נמכר אלא לישראל
הכינויים בפרשה שכיר-תשב עבד    – משנה שכר שכיר

 

בעצם, יש כמה מעמדים שונים בחברה שמתארת התורה:

המעמד המועדף= העצמאי.  מתחתיו, השכיר, ואחריו המוכר עצמו, אחריו הנמכר על ידי בית דין בגנבתו, ולבסוף, העבד הכנעני.

"דברה התורה בלשון בני אדם". התורה עוסקת במצבים שקיימים בעת נתינתה. היא לא מתעלמת מהמציאות שהייתה בזמנים אלה. היא מנסה אמנם לכוון לקראת ביטול העבדות, דבר שב"ה האנושות הגיעה אליו רק לאחרונה!

בהר מ

בע"ה יז אייר התשע"ח

מישל בן שושן

 

בהר מ

 

1 משמעות השמיטה והיובל עבור מניטו

 

בהתבסס על שני שיעורים שנתן מניטו ב1984 וב1995, ניתן לסכם כך:

לכוחות השוק ולכלכלה הליבראלית יש כוח אדיר ונזקים משניים (כלפי שכבות החלשות) שקשה מאוד למתן. לתורה אין הצעה ברורה לסוג החברה והכלכלה. אבל היא מאוד דואגת לנזקי הכלכלה הליבראלית. לכן, היא מגבילה אותה בכל מני דרכים.

  • השבת: באופן פרטי, האדם מתבקש לא להתמכר לעבודה ופעם אחת בשבוע הוא מתבקש להפסיק לרוץ אחרי הפרנסה ולעשות חושבים על משמעות חייו .
  • השמיטה: פעם בשבע שנים, המירוץ הכלכלי והפיכת החקלאות לאמצעי להרוויח כסף נפסק לגמרי. מנוע הדרסני של הכלכלה הקפיטאליסטית מתבקש להיעצר. לא רק האדם הפרטי מתבקש לעשות חושבים על מקום האקולוגיה והכבוד שיש לתת לחלשים בחברה , אלא כל החברה כולה ביחד.
  • היובל: פעם בחמישים שנה כל המערכת הכלכלית החפשית נעצרת לגמרי ובנוסף לשביתת עבודת האדמה, יש שחרור כל העבדים ואיפוס כל הדהירה הכלכלית החופשית .
  • בנוסף שלושת המוקדים האלה בזמן, התורה מרבה לצוות על הדאגה לחלשים ביותר בחברה\ וזה, ללא תלות בזמן מסויים. בעצם, אומר מניטו, אפשר להבחין בכל המצוות של התורה כוונה להפוך את האדם והחברה ליותר מוסרית. אין התורה משלה אותנו כאילו, בעולם הזה, הכל מושלם. היא גם לא מציעה סוג ממשל או שוג כלכלה מועדף. אבל היא מנסה להגביל את ההתפרעות של קיצוניות כל מודל כלכלי וחברתי. בעצם, בעולם הזה, יש קבלה של הרעיון שהארץ היא "תוהו ובוהו" ואנו אמורים , בעולם הזה, "רק" לנסות לשפר ככל שנוכל את המצב. והמצוות, הכוללות בראשם עניין השבת, השמיטה והיובל, באות כדי לעזור לאדם לתקן ככל הניתן את העולם.
  1. הקשר עם "הר סיני" (מניטו)

 

ויקרא פרק כה (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיקֹוָק:

 

רש"י ויקרא פרק כה(א) בהר סיני – מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני, אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן

בראש הפרשה, כתוב שמצוות היובל והשמיטה נאמרו "בהר סיני". ומכאן רש"י מסיק שכל המצוות נתנו בהר סיני כולל ראשי הפרקים וכולל כל הדקדוקים שלהם. למה יש לציין זאת כאילו זה לא היה מובן מאליו ולמה לציין זאת דווקא במצוות השמיטה?

"תורה מסיני" קשור להיות התורה תורת גאולה. עשרת הדברות מתחילות ב"אנוכי ה' ..אשר הוצאתיך ..מבית עבדים". כלומר, המטרה האולטימטיבית היא הגאולה. הגאולה מהשעבוד הקלאסי אבל גם השעבוד ממצב האדם שנמצא בגלות בעולם הזה. כל המצוות, אמורות להביא , בסופו של דבר לגאולת האדם באשר הוא. התקווה האדירה שזה אפשרי, עוברת דרך הגאולה של עם ישראל. כל העולם כולו יודע (פחות או יותר במודע) שאם גאולה אפשרית , היא חייבת לעבור דרך גאולת עם ישראל.

זו הסיבה של מצוות השמיטה והיובל הם האב טיפוס של כל המצוות שמטרתן לגאול את האדם ממצב העבדות בעולם. וזו הסיבה שדווקא במצווה זו חוזרת התורה ומציינת שזה קשור לתורה מסיני.

הסיבה השנייה היא שהמוסר שדורשת התורה להנחיל בעולם איננו קשור לחוקים שבני האדם חוקקים עבור עצמם. יש הבדל מהותי בין ה"לגאליות"(שמירת החוק) לבין המוסר. למרות שלרוב, החוקים אמורים להיות מוסריים והשופטים אמורים לעשות צדק לפי המוסר, ברוב המקרים זה לא המקרה!

למשל, מגילת רות מתחילה במילים "ויהיה במי שפוט השופטים…ויהי רעב בארץ" כי כל שעבוד , כל מלחמה, כל חוסר מוסריות, מתחילה עם הכרזה של עשיית מוסר וקביעת חוקים שמובילים בסופו של דבר לחוסר מוסריות!

גם היום, במדינת ישראל, מניטו מזהיר (כבר ב1984) על שלטון החוק בדורס את המוסר למרות ההצהרה שהוא בא להגן על המוסר!

"תורה מסיני" היא מערכת חוקים שניתנת מלמעלה, מהתגלות של בורא עולם. הוא זה שקובע מה מוסרי. והמוסר הזה איננו תלוי באינטרס ובסטיות של בני האדם. לכן, שביתת הארץ לא נעשית עבור אינטרס של בן אדם או אידיאולוגיה אלא בגלל שהארץ שייכת לבורא "כי לי כל הארץ".

 

  1. הספירה (מתוך שיעור של הרב אלחן סמט –ישיבת הר עציון)

 

בשלושה מקומות בתורה מושג הספירה מופיע:

  • הזב והזבה צריכים לספר שבעה ימים נקיים מכל זיבה ולהיטהר בסופם (וקירא טו-יג-כח)
  • בין יום הבאת העומר לבין הבאת שני הלחם במקדש יש לספור 50 יום (ספירת העומר)
  • יש לספור שבע שנים כדי לקבוע שמיטה ושבע שמיטות כדי לקבוע יובל.

למה להשתמש במילה "ספירה", במיוחד במונחי מצווה "וספרת לך" "וספרת לה" "וספרתם לכם"..?

למרות המינוח הזה, ההלכה לא לומדת על ספירה בפועל בפה. לפחות לא לגבי הזב והזבה. ואפילו לגבי ספירת העומר, ההלכה קבעה על מצווה לספור בפה ועם ברכה רק משום "קבלה" (רמב"ן- רבי אברהם אבן עזרא..) רמב"ם, לומד ההלכה הזו , דווקא מהלכה שבית דין חייב לספור כל שנה שהשנה היא כך וכך לשמיטה וכך וכך ליובל. התורה דורשת בהרבה מקומות ונושאים שונים לעשות דבר אחרי כך וכך ימים . אבל היא לא נוקטת במושג "לספור" רק בשלושת המקרים שהבאנו לעיל. למה?

נראה לעניות דעתי להציע סיבה פשוטה: בכל שלושת המקרים האלה מעורבת האחריות הבלעדית של האדם והוא חייב לקחת אחריות על הספירה כי דברים חשובים ודתיים תלוים בספירה הזו:

  1. ספירת העומר
  • אכן, יש חגים ומועדים שאנו מקדשים בגלל שה' לבדו קבע שיש לעשות כן בימים האלה. למשל השבת, מתקדשת על ידי האדם בכל יום שביעי מאז בריאת העולם ואין האדם מעורב בקביעת מועד השבת
  • בניגוד לשבת, המועדים נקבעים על ידי התורה (למשל ב15 בניסן חג המצות) , אבל בני האדם מתערבים בקביעת מתי יחול חודש ניסן (עיבור השנה) ומתי יחול ה15 בו (עיבור החודש)
  • ויש מועדים שזמן חגיגתם תלויה לגמרי בידי האדם: יום הבאת העומר נקבע, לכתחילה, אך ורק על ידי למשל "אגודת החקלאים בארץ ישראל"! שיקבעו מתי מתחילה עונת הקציר. באותו היום מתחילים להביא העומר למקדש וזה פותח את עונת הקציר. חג השבועות נקבעת בדיוק חמישים יום אחרי תאריך זה. ללא ספירה לא חוגגים שבועות. נכון שהחכמים הגבילו את החופש האדיר הזה וקבעו שיום הבאת העומר נקבע "ממחרת השבת", כלומר ממחרת הפסח או ממחרת השבת שאחריו (לפי הצדוקים). זה אמנם מגביל מאוד את קביעת יום הבאת העומר אבל זה עדיין מאפשר לשבועות לחול בימי 5 או 6 או 7 בסיוון לפי השחודשים בני 30 או 29 ימים. רק מאוחר יותר, אחרי קביעת הלוח בקביעות, אנו חוגגים כל שנה שבועות ביום 6 בסיוון. אבל יש לזכור שבמקור, לפי התורה אין קביעה מוחלטת של יום הבאת העומר. נסכור מה כתוב בנידון:

ויקרא פרק כג (ט) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן:(יא) וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי יְקֹוָק לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן:………(יד) וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם: ס(טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה:(טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיקֹוָק:

ברור שהבאת העומר ושבועות אינן קשורות בכלל, בפסוקים האלה, לפסח. הם קשורות לביאה לארץ ולעונת הקציר בלבד. החכמים תלו כל הקביעה שלהם על המילים "ממחרת השבת". אבל אם נקרא, כמו יהודה הלוי את הפסוקים כפשוטם, הרי שהם לגמרי מנותקים:

  • ספר הכוזרי מאמר ג אות מא  ואמור שלא נחלוק עם הקראים במה שהם טוענים עלינו מן המובן ממלת ממחרת השבת ועד ממחרת השבת שהוא מיום ראשון, ואחר כן נאמר שאחד מן הכהנים או השופטים או המלכים, הרצוים עם דעת הסנהדרין וכל החכמים ראה כי הכונה מן המספר ההוא לשום חמשים יום בין בכורי קציר שעורים ובכורי קציר חטים, ושמירת שבעה שבועות שהם שבע שבתות תמימות, ונתן לנו דמיון בתחלת יום מהשבוע, לומר אם תהיה ההתחלה מהחל חרמש בקמה מיום ראשון תגיעו עד יום הראשון, להקיש ממנו שאם תהיה ההתחלה מיום שני נגיע עד יום שני. והחל חרמש מונח אלינו בכל עת שנראה שהוא ראוי נתחיל בו ונספר ממנו. וקבעו אותו שיהיה יום שני של פסח, ולא יהיה בזה סתירה לתורה, והתחייבנו לקבלו לתורה, מפני שהוא מן המקום אשר יבחר ה' עם התנאים הנזכרים.

אם כן, במקור, נראה שמצוות הספירה של העומר היא שקובעת מתי יחול חג השבועות! ומי קובע אותה? זמן הקציר!! אין תאריך לחג השבועות מן התורה. והעובדה שהחכמים קבעו תאריך, בא רק אחר כך, כדי שלא לתת, כנראה יותר מדי חופש ובלבול בחגי ישראל.

  1. ספירת השמיטות והיובלות

מתי מתחילים לספור השמיטות? רק אחרי שרוב עם ישראל נכנס ומיישב בארצו. רק אז מתחילים לספור. אם כן, זה תלוי לגמרי בעם ישראל! אין הקביעה של התחלת השמיטות תלויה בבריאת העולם אלא בכניסה ובהתישבות של ישראל בארצו.

הנה שוב דבר מאוד חשוב שיש לו השלכות אדירות בעולם ההלכה שנקבע אך ורק על ידי מעשי בני האדם! ולכן, הספירה כולה תלויה בהחלטה של בני האדם בתי מתחילים לספור. זה קובע מתי נעשה היובל!

ומכיוון שהאחרות מוטלת על כתפי אלה שהתחילו לספור, כל העם, ובית הדין גם הוא , מקבל אחריות , כל שנה, על  הספירה הזו, כמו שכל אחד מישראל מקבל עליו אחריות על זה שהחליטו להתחיל לספור ביום התחלת הקציר.

  1. הזב והזבה

אנו מאמינים בזב שהוא נקי. כמו שבעלה מאמין לאשתו שהיא טהורה. הספירה של הזה או של הזבה היא קבלת אחריות אשית , פרטית שיש לה המון השלכות הלכתיות (כניסה למקדש, ..). לכן, נראה לי, כתוב "וספרה לה" כלומר באחריותה ובידיעה שהספירה שלה תלויה אך ורק בה ובאחריותה.

 

לסיכום: אם כן,  למעשה, בכל שלושת הפעמים שהתורה דורשת "וספרת לך- לה- וספרתם לכם- וספר. לו…) ההדגשה היא על ה"לו-לה-לכם.."  והיא דורשת קבלת אחריות על קביעת ההתחלה, משך וסוך הספירה כולל כל ההשלכות ההלכתיות הכרוכות בקביעות אלה.

 

  1. אופיו האמיתי של יום הכיפורים (הרב מנשה וינר)

 

את היובל, מציינים דווקא ביום כיפור. למרות ששנת היובל מתחילה בראש השנה, רק ביום כיפור תוקעים בשופר באמצע היום (בחילול עשיית מלאכה ביום כיפור!) ומכריזים על היובל:

ויקרא פרק כה (ח) וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה:(ט) וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם:(י) וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ:(

למה לא לעשות זאת בראש השנה ולמה "לחלל" את יום כיפור כדי להכריז על היבול?

כדי להשיב על שאלות אלה, הרב וינר מבקש לבחון מה אופיו של יום הכיפורים .

היום אנו חיים את יום כיפור בצורה מיוחדת מאוד: יום תענית, כולנו בבתי הכנסת, תפילות והרהורי תשובה. האם זה אופיו של יום כיפור בתנ"ך?

 

  1. חנוכת המקדש על ידי שלמה:

נקרא , בשני המקורות המציינים את אותו האירוע את החגיגה מסביב לחנוכת המקדש הראשון:

 

מלכים א פרק ח (…(סה) וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם:(סו) בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם וַיְבָרֲכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ:

דברי הימים ב פרק ז ((ח) וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה אֶת הֶחָג בָּעֵת הַהִיא שִׁבְעַת יָמִים וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מְאֹד מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרָיִם:(ט) וַיַּעֲשׂוּ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצָרֶת כִּי חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ עָשׂוּ שִׁבְעַת יָמִים וְהֶחָג שִׁבְעַת יָמִים:(י) וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי שִׁלַּח אֶת הָעָם לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק לְדָוִיד וְלִשְׁלֹמֹה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ:

ברור ששלמה והעם חגגו במשך שבעה ימים (מיום השביעי בתשרי ועד ערב סוכות, ועוד שבעה ימים (מה15 בתשרי ועד שמיני עצרת), אכלו , שמחו, זבחו קורבנות… השאלה היא: איפה נמצא בסיפור יום הכיפורים שחל ב10 לחודש? ואכן הגמרא שואלת ועונה:

תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף ט עמוד א אמר רבי יוחנן: אותה שנה לא עשו ישראל את יום הכפורים, והיו דואגים ואומרים: שמא נתחייבו שונאיהן של ישראל כלייה, יצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מזומנין לחיי העולם הבא.

 

  1. שאלה דומה אפשר לשאול בחנוכת המקדש השני:

 

עזרא פרק ג (א) וַיִּגַּע הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּעָרִים ס וַיֵּאָסְפוּ הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל יְרוּשָׁלִָם: ס

ד) וַיַּעֲשׂוּ אֶת חַג הַסֻּכּוֹת כַּכָּתוּב וְעֹלַת יוֹם בְּיוֹם בְּמִסְפָּר כְּמִשְׁפַּט דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ:…ו) מִיּוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הֵחֵלּוּ לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לַיקֹוָק וְהֵיכַל יְקֹוָק לֹא יֻסָּד…

אפילו לפני בניין הבית השני, הקריבו עולות על המזבח בירושלים, מציינים את ראש השנה וסוכות אבל אין זכר ליום כיפור! וכן אחרי בניין הבית:

נחמיה פרק ז  (עב) ..וַיִּגַּע הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעָרֵיהֶם: ח.. לִשְׁמֹעַ בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי:(….. (יד) וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי:(…(יז) וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא

מה עם כיפור? מתארים ראש השנה וסוכות ושוב שוכחים לציין את כיפור ב10 בחודש!

 

 

  1. מטרת יום כיפור:

 

התורה מדברת על יום כיפור , הרבה לפני פרשת אמור, בשני מקמות שונים:

בניין מזבח הקטורת

  1. שמות פרק ל (ח) וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי יְקֹוָק לְדֹרֹתֵיכֶם:(ט) לֹא תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה וְעֹלָה וּמִנְחָה וְנֵסֶךְ לֹא תִסְּכוּ עָלָיו:(י) וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַיקֹוָק: פ
  2. פרשת אחרי מות:

ובפרשת אחרי מות: אם הכהן רוצה להיכנס לקדש הקדשים , הוא חייב להיכנס בתנאים מסויימים שיגרמו ל"כפר על הקדש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם". כלומר, המפגש המיוחל בבית המקדש יכול לקרוה אך ורק אם הקדש "נקי". נקי , למשל מטומאות בני ישראל. כל מה שהם עשו במשך השנה משפיע על המצב של הקדש! לפני שנפגשים עם ה', יש לטפל בחטאים שמונעים המפגש. עבודת יום כיפור , מטרתה המפגש. והמפגש מצריך כפרה של הקדש, כפרה של חטאי עם ישראל.  כל הבעיה , ביום כיפור היא : האם זה יצליח?? האם  הכהן יצליח לקבל הכפרה? האם הוא יוכל להיכנס, ועוד יותר מתוח: האם הוא יוכל לצאת מקדש הקדשים בשלום? האם ה' יקבל את כל העבודה של יוםפ הכיפורים ויסלח לכל עוונות בני ישראל כדי שנוכל להתחיל שנה חדשה נקי ומלאת תקווה? זה המתח האמיתי. זה המבחן. לכן, ביום כיפור כולם עמדו במתח רב מסביב למקדש והסתכלו על הלשון של זהורית האדומה התלויה בשער וראים האם, בנס, היא תהפוך ללבנה, סימן שהכל הצליח.

במידה וזה אכן הצליח, פרצה , אז, שמחה ענקית ולא היה יום יותר שמח מזה בשנה. כמו שמתואר במשנה:

משנה מסכת תענית פרק ד משנה ח [ז] אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו כל הכלים טעונין טבילה ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים

מתי זה קרה? כנראה אחרי חצות היום, כשהכהן יצא מקדש הקדשים חי!

עכשיו ניתן להבין למה לא חגגו יום כיפור בחנוכת שני בתי המקדש:

כי בית המקדש עדיין לא נטמא מטומאות בני ישראל בשנה שעברה: כי לא היה בית מקדש עדיין שייטמא! בחנוכת המקדש, מרגישים בדיוק את השמחה שחלה כשבית המקדש נטהר מטומאות בני ישראל! באותו יום, כולם מימילא שמחים מאוד עד כדי כך שאין צורך לציין את יום הכיפורים. חנוכת המקדש עולה על יום כיפור!!

  1. ראש השנה או כיפור?

 

יחזקאל פרק מ (א) בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה לְגָלוּתֵנוּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה אַחַר אֲשֶׁר הֻכְּתָה הָעִיר בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הָיְתָה עָלַי יַד יְקֹוָק וַיָּבֵא אֹתִי שָׁמָּה:

איך יחזקאל קורא ליום כיפור "ראש השנה".?

האמת איתו: יש עשרת ימי תשובה בין ראש השנה וכיפורף הכנה ליום כיפור שנדע בו האם הצלחנו להתכפר. אז נדע שהשנה תהיה מבורכת! כל עוד לא עברנו את המבחן של כיפור, לא יודעים מה מציבו בשנה הבאה? איך אנו נכנסים לתוך השנה החדשה? לכן, כיפור הוא באמת התחלת השנה כי רק אז יודעים מה טיבה של שנה זו.

ולכן, שנת היובל , תוכל להתחיל בשמחה באמת רק ביום כיפור! זה באמת יום התחלת השנה החדשה. וכשבאותו היום, מכריזים על חזרה לטהרה שלמה, בשחרור עבדים, באיפוס מנגנוני הכלכלה המעוותים, אז מרגישים כאילו אנו עומדים בהתחלה ממש.

  1. מתן תורה

 

ההרגשה של התחלה של תהליך מחדש ניתנת דווקא ביום שבו קבלנו את הלוחות השניים. וקבלנו את הכפרה על חטא העגל. היום שבו, שוב חורת לאיתנה משמעות תקיעת השופר ששמענו ביום מתן תורה ב6 בסיוון:

שמות פרק יט (יג) לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר

כאן המקום לזכור שמשמעות המילה "יובל" היא השופר ששמענו במתן תורה בהר סיני! השופר שהכריז על המפגש בין ה' והאדם. המפגש שאיליו אנו חותרים. המפגש הזה דורש כמה תנאים:

שחרור האדם מהעבדות

מוסריות ביחסים בין בני האדם

ואת שני התנאים האלה, מנסים לחדש ביובל! ביום כיפור דווקא!

בהר בחוקותי פי

בס"ד כא אייר התשעז

מישל בן שושן

 

בהר בחוקותי פי

תורה והלכה

 

ברצוני להביא כאן שני נושאים: העבדות והמעשר. שהפרשיות שלנו עוסקות בהן, מזוות מיוחדת: אני אביא את שאר המקומות בתורה שבהם הנושאים האלה מובאים. נשווה ביניהם ונבין איך החכמים הצליחו להתמודד עם ההבדלים בין המקורות. ננסה להסיק מסקנות מהעייון הזה.

 

  1. 1. המעשרות (הרב מנשה וינר)

 

יש לנו שלושה מקורות בתורה שמדברות על ענין המעשרות.

 

א.  ויקרא פרק כז (סוף פרשת בחוקותי)

(ל) וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַיקֹוָק הוּא קֹדֶשׁ לַיקֹוָק:(לא) וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ חֲמִשִׁיתוֹ יֹסֵף עָלָיו:(לב) וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַיקֹוָק:(לג) לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ וְאִם הָמֵר יְמִירֶנּוּ וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹדֶשׁ לֹא יִגָּאֵל:(לד) אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי:

אם נסכם הפרשה הזו: יש לקחת עשירית מכל מה שאנו יוצרים מהאדמה או מוולדי הבקר והצאן שלנו ולתת אותו…לה'. זה לא מלמד אותנו הרבה פרטים מעשיים, למשל לא כתוב איך ניתן זאת "לה'"?

 

ב. במדבר פרק יח (סוף פרשת קרח)

(כא) וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד…כד) כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַיקֹוָק תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה עַל כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה: פ

(כה) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(כו) וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת יְקֹוָק מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר….(לא) וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם אַתֶּם וּבֵיתְכֶם כִּי שָׂכָר הוּא לָכֶם חֵלֶף עֲבֹדַתְכֶם בְּאֹהֶל מוֹעֵד:..

כאן, התורה מצווה שהמעשר (שהיינו אמורים לתת "לה'" בפרשה הקודמת) יינתן ללווים. אכן, בפרשה קרח, עוסקים בלווים, בחזרה על בחירתם, על איסור הנחלה שלהם ועל התפקידים שלהם. תמורת העבודה שלהם, ה' מבקש שהם יקחו את המעשר מאת בני ישראל.

איפה הם יאכלו המעשר הזה? "בכל מקום". יש תנאי: הלויים חייבים לתת מעשר מהמעשר הזה לכהנים.

 

ג. דברים פרק יד (פרשת ראה)

(כב) עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה:(כג) וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים…. וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ:(כז) וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ: ס

(כח) מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ:(כט) וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה: ס

בפרשה הזאת, התורה מצווה להביא את המעשר שלנו ולאכול אותו בירושלים! אפשר לפדות אותו בכסף כדי להקל על המהלך, אבל כל המעשר נאכל על ידי בעליו בירושלים!

בסוף, יש פסוק (כז) שמבקש "לא לשכוח" את הלויים. אבל העיקר הוא לאכול בעצמנו המעשר. ניתן ללויים משהוא, כמין צדקה , כי אין לו פרנסה אחרת!

מיד אחר כך, פרשה (פסוק כח) נוספת קובעת שכל שלוש שנים (כלומר בשנה השלישית והשנה השישית אחרי השמיטה) יש להוציא המעשר "בשער". ושם, יבואו לאכול בו, הלויים והעניים בחברה.

 

לסיכום:

יש בפנינו שלושה מקורות. כל אחד מתאר מה לעשות עם המעשר בצורה שונה לגמרי! בכולם יש לקחת מעשר מהיבול אבל הראשון, נותנים אותו לה' (בלי לציין מה זה אומר) בשני, לתת אותו ללוי ובשלישי לאכול אותו בעצמנו בירושלים! והמקור הנוסף, דורש ממנו לתת אותו לכל מי שנזקק, כולל הלויים!!

 

 

 

הנה טבלא מסכמת:

 

מקור המעשר שייך ל.. אוכלים איפה?
ויקרא פרק כז ה'. בתשלום 1/4 בכל מקום
במדבר פרק יח לוי אחרי מעשר בכל מקום
דברים

פרק יד

פסוק כב..כז האדם עצמו  (והלוי) בירושלים ירושלים
פסוק כח..כט העניים כל 3 שנים בכל מקום

 

איך אנו יכולים להתמודד מול שלושה או ארבעה מקורות אלו שסותרים את עצמם?

  1. הגישה של ביקורת המקרא, היא להגיד שפשוט מדובר על שלושה מקורות שונים, שנכתבו על ידי אנשים שונים, בזמנים שונים, במקומות שונים….כלומר, אם יש הבדלים זה מצביע באופן "מדעי" על סתירות שבהכרח באות ממקורות שונים. כמובן שגישה זו איננה מקובלת עלינו בכלל. ואנו ננסה להראות את הגישה היהודית לעניין הזה:

 

  1. גישה תלמודית אחת היא לנסות ולאחד את שלושת המקורות. נקרא לה הגישה של ההרמוניזציה. מה שכתוב כאן מלמד על פרט מסויים שהוא יהיה נכון בשני המקרים האחרים. כך ששלושת המקורות הם בעצם מאירים מקרה אחד אבל כל אחד מלמד פרטים אחרים על אותו העניין.

 

  1. גישה אחרת של התלמוד היא להראות שמדובר בעניינים שונים. כל מקור מדבר על מקרה שונה וזה מסביר חילוקי הדינים בין המקרים השונים. (תהיה לנו הזדמנות לראות זאת במאמר הבא על העבדות)

 

לפעמים, התלמוד מביא דעות שונות (הרמוניזציה או חלוקת מקרים) באותו העניין. רב אחד יכול לחשוב כך ורב אחר אחרת. אבל לפעמים, יכולים להיות שילובים בין שתי הגישות בעניין אחד.

 

לפני שניגש בפיתרון ההלכתי של כל הפרטים השונים האלה, נמשיך לעיין בתורה, אבל במקורות אחרים, בספר בראשית, שבהם עניין המעשר מובא בהקשרים שונים:

 

א.  בראשית פרק יד (פרשת לך לך)

(יח) וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן:(יט) וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:(כ) וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל:

מי נתן מעשר למי? רש"י טוען שאברם נתן מעשר למלכי צדק אבל "הצדקוני" טוען שלאברם לא היה מה לתת כי הוא לא לקח כלום מהשלל במלחמה. מלכי צדיק הוא זה שנתן מעשר לאברם.

בין כה וכה, רואים שיש נתינת מעשר ל"נציג" של האלוהים. בין שמדובר במלכי צדק כי הוא כהן לאל עליון ובין שמדובר באברם שהאלוהים הראה לכולם שהוא קרובו.

 

= במדבר

 

ב. בראשית פרק כח (פרשת ויצא)

(כ) וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי …:(כב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ:

יעקב נודר לתת מעשר מכל מה שה' ייתן לו! והוא מצפה לבניין בית מקדש במקום הזה

יש לציין את הפרשנים שטוענים שהמעשר שמדובר עליו הוא בנו העשירי: לוי! שיהיה קודש לה' ויעבוד בבית המקדש. אבל פשט הדברים הם שיעקב נותן המעשר שלו לה'. בלי לציין איך הוא יעשה זאת

.=פרשה שלנו בחוקותי.

 

ג. בראשית פרק כו (פרשת תולדות)

(יב) וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ יְקֹוָק:(יג) וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד:

רש"י בראשית פרק כו מאה שערים – שאמדוה כמה ראויה לעשות ועשתה על אחת מאה שאמדוה. ורבותינו אמרו אומד זה למעשרות היה:

יצחק לא נתן מעשר ממה שהרוויח. אבל הוא מדד את כל מה שהוא קיבל. למה למדוד? ולמה לאמוד? רש"י מסביר שיצחק רצה לדעת כמה הוא חייב במעשר! אבל יצחק לא נתן מעשר לאף אחד. הוא בעצמו אכל את המעשר. הוא בעצם אכל את כל התבואה שלו! יצחק הוא מיוחד בזה שהוא לא עזב את ארץ ישראל . תפקידו הוא להפוך את החיים הרגילים בארץ לקדושה. כשיצחק אוכל, זה קדוש. הוא בעצמו קדוש! לכן אין צורך לתת מעשר. הוא בעצמו אוכל את המעשר שלו. יצחק מבטא את קידוש החומר. יצחק אוהב לאכול. הוא מבקש מעשיו להביא לו אוכל. זה יהיה בסיס לברכה. הוא משחק עם אשתו בלי לסגור את הווילונות. כל מה שהוא עושה, מלא בקדושה ובתמימות. = דברים.

 

לסיכום:

  • אברהם נתן מעשר לנציג האלוהים. מלכי צדק
  • יעקב נדר לתת את המעשר לה'!
  • יצחק, אוכל בעצמו את המעשר .

 

שלושת הביטויים האלה של המעשר , זה של אברהם, של יעקב ושל יצחק, מיוצגים בשלושת הפרשיות בתורה לגבי המעשר:

  • בספר ויקרא, פרשת בחוקותי, מדובר על מעשר שיש לתת לה'! מבחינת יעקב
  • בספר במדבר,פרשת קרח, יש לתת המעשר ללוי, נציג ה' בעולם. כמו שעשה אברם
  • בספר דברים, בפרשת ראה, האדם בעצמו אוכל המעשר, כמו יצחק. בקדושת המקום.
פרשת בחוקותי בחינת יעקב אבינו
פרשת קרח בחינת אברהם אבינו
פרשת ראה בחינת יצחק אבינו

 

בעצם, ה' רוצה שאנו נייחס את כל מה שאנו יוצרים, קוטפים, אוכלים, לבורא העולם. זו המטרה. האידיאל, זה לאכול הכל בקדושה. בעצמנו. כשאנו מודעים לקדושה ואנו בעצם קדושים.

היינו אמורים להיות כמו יצחק. לאכול את המעשר בעצמנו.

אבל, יצחק היא יחידי. הוא איש העולם הבא.

בנתיים, עלינו לעשות כמה פעולות כדי להיות ראוים לאכול הכל בעצמנו.

יש להגיע לירושלים- זו אפשרות אחת. ואז, נוכל לאכול כמו יצחק, את המעשר בעצמנו

אפשרות שנייה היא לתת לאנשים אחרים, להיות קדושים במקומנו. שהם יהיהו יותר קדושים, יותר קרובים לעבודת ה'. כמו הלויים שה' בחר להיות קדושים יותר מהשאר.ולהם יש לתת המעשר.

אפשרות אחרת היא להראות שאנו דואגים לזולת. זו צורה להתקרב לקדושה! כשאנו דואגים לתת אוכל לנזקקים, לעניים, זה יכול להצביע על קרבה אל בורא עולם.

 

אם כן הקדושה הנדרשת יכולה להתבטא

  • במקום= ירושלים
  • בנציגי האלוהים= הלויים
  • בדאגה לזולת= העניים

 

כך בנו החכמים את מבנה המעשרות:

  • מעשר ראשון: כל שנה, מפרישים עשירית מהתבואה ונותנים אותו ללויים. (הם בעצמם יתנו מעשר מזה לכהן
  • מעשר שני: מרימים עוד פעם מעשר ממה שנשאר והוא נקרא מעשר שני. בכל שנה 1-2-4-5 מהשמיטה, עולים לירושלים ואוכלים שם את המעשר.
  • מעשר עני: בשנים 3-6 במקום לעלות לירושלים לאכול המעשר השני, נותנים אותו לעניים .

 

כך, החכמים מקיימים את שלושת הפרשיות שלנו ביחד, וכך גם את שלושת המובנים השונים של המעשר כפי שביטאו אותם שלושת האבות, כל אחד במידתו.

כמו שאנו מתפללים ל"אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב", (ולא לאלוהי אברהם יצחק ויעקב),כך אנו מנסים לקיים, הלכה למעשה, את כל הכוונות השונות ביחד, בהלכה.

 

מסקנה:

נכון שיש בתורה סתירות בין פסוקים שונים לגבי אותו נושא. אבל כל פרשה מבטאת פן אחר של אותו העניין. החיים מורכבים.. האדם בעצמו מורכב. האמת מורכבת ולכן התורה מורכבת מהרבה בחינות וזוויות ראייה. אי אפשר להתיחס רק לפן אחד. אבל גם כן אי אפשר להתיחס לכולם בבת אחת! לכן, התורה מתארת ,בכל מקום מתאים, פן אחר של המציאות. ואנו, בהלכה, חייבים לאחד את כל הכוונות ולתת ביטוי לכל אחת בעולם העשייה. אנו מקיימים בפועל אחדות המידות.

להכריז שהתורה היא "אחת" זה כמו להכריז שעם ישראל "אחד" או שהאמת "אחת". זו אחדות של ניגודים ופנים שונות.

עולם המעשה, עולם ההלכה, חייבים להכריע בין הפנים השונות. אי אפשר לעשות שני דברים שונים (ולפעמים הפוכים) בבת אחת. אבל ההכרעה למעשה אחד, איננו מבטל את ריבוי הכוונות והטעמים. לכן יש חיוב ללמוד את כל הפנים השונים והמחלוקות ולא להסתפק בלימוד ההלכה למעשה.

  1. 2. העבד העברי (הרב אלחנן סמט)

 

הנה עוד דוגמא. בפרשת בהר, מובא דין העבד העברי. אבל למדנו כבר את הנושא בפרשת משפטים ונראה עוד אותו בפרשת ראה בספר דברים. נשווה בין שלושת המקורות האלה:

 

א.  שמות פרק כא  (התחלת פרשת משפטים)

(ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם:(ג) אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ:(ד) אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ:(ה) וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי:(ו) וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם: ס

העבד העברי יכול לעבוד את אדוניו שש שנים בלבד. אדונו יכול לתת לו שפחה כנענית כדי שיבא ממנה ילדים שיישארו בבעלות האדון. במידה והוא מסרב לצאת אחרי שש שנים, מרצעים את אזנו.

 

ב. ויקרא פרק כה (פרשת בהר)

(לט) וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד:(מ) כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ:(מא) וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב:(מב) כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד:(מג) לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ:

כאן, העבד העברי נשאר לעבוד עד.. היובל. אין אדונו יכול לתת לו אישה, הוא יוצא לחפשי עם משפחתו ואין רציעת אזנן כי אין מקרה שהוא יסרב לצאת.

 

ג. דברים פרק טו (פרשת ראה)

(יב) כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ:(יג) וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם:(יד) הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ:(טו) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם:(טז) וְהָיָה כִּי יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ:(יז) וְלָקַחְתָּ אֶת הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן:(יח) לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבֵרַכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה: פ

כאן, נראה לנו לקרוא בחזרה את פרשת משפטים. העבד עובד עד שש שנים, יש רציעת האזן. אבל יש חידוש: כשהוא יוצא מעם אדוניו, הוא מקבל "מענק" שחרור. זה מנוגד לפרשת משפטים שם היה כתוב במפורש "בגפו יצא".

 

לסיכום הנה טבלא :

 

  אורך העבדות אישה וילדים לא רוצה לצאת מענק כינוי
שמות כא שש שנים שפחה כנענית נשארת רציעה   עבד
ויקרא כה עד היובל יוצא עם משפחתו     שכיר
דברים  טו שש שנים אישה כנענית נשארת רציעה מענק עבד-שכיר

 

מול הניגודים הבולטים האלה בין שלושת המקורות אנו ניצבים, כמו בעניין הקודם של המעשרות, מול שלוש גישות:

  1. הגישה של ביקורת המקרא: מדובר בשלושה מקורות. שלושה טקסטים שונים שנכתבו בתקופות שונות על ידי אנשים שונים,…. זו גישה קלה שאיננה לוקחת בחשבון את הראייה הבסיסית של היהדות שתיארנו לעיל.

 

  1. הגישה התלמודית הראשונה: הרמוניזציה. שלושת המקורות האלה דנים בעניין אחד ויש ללמוד מעניין לחברו. למשל, אפשר להגיד שהעבד יישאר רק שש שנים אבל אם הגיע היובל במשך השש שנים, הוא יצא ביובל. אפשר להגיד שבכל מקרה יינתן לו מענק. וה"בגפו יצא" נוגע רק לשפחה כנענית שהוא משאיר אצל אדונו.

 

  1. הגישה התלמודית שמפרידה בין המקרים:

מדובר בשני סוגים של עבדים!:

  • בפרשת משפטים ובפרשת ראה, מדובר באדם שגנב וחייב והחזיר, ומכוון שאין לו די כסף להחזיר הגנבה, בית הדין מוכר אותו בסכום מה שהוא צריך לשלם. זה מקרה העבד שמכרוהו בית דין.
  • בפרשת בהר, מדובר בעבד שמוכר את עצמו כי הוא הגיע למצוקה כספית. הוא דורש מהאדון לתת לו סכום כסף מסויים תמורת תקופה מקבילה של "עבדות". ואכן שני המקרים האלה מוסברים בתורה:
  • מכרוהו בית דין: שמות פרק כא :(לז) כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה…שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ:
  • מוכר עצמו: ויקרא פרק כה :(לט) וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד:

 

למה לא נכתב עניין המענק בפרשת משפטים? בי בפרשת משפטים, דנים לפי הדין היבש. אבל בפרשת ראה, מדגישים את העניינים שהם מעבר לשורת הדין. דיני צדקה, גמילות חסדים. המענק הוא לא חובה כספית אלה חובה מוסרית של חסד, כדי להטיב עם העבדים המשוחררים, כדי לעזור להם להתחיל מחדש בחייהם החופשיים.

כדי להוציא אותו ממעגל הגנבות והשעבוד.

 

בתלמוד, אנו פוגשים שילוב בין שתי הגישות האחרונות האלה. למשל, במסכת קידושין, מוצאים מחלוקת בין תנא אחד לרבי אליעזר:

 

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף יד עמוד ב

תניא:

  • : המוכר עצמו – נמכר לשש ויתר על שש, מכרוהו ב"ד – אינו נמכר אלא לשש;
  • המוכר עצמו – אינו נרצע, מכרוהו ב"ד – נרצע;
  • מוכר עצמו – אין מעניקים לו, מכרוהו ב"ד – מעניקים לו;
  • המוכר עצמו – אין רבו מוסר לו שפחה כנענית, מכרוהו ב"ד – רבו מוסר לו שפחה כנענית;

רבי אלעזר אומר:

  • זה וזה אינו נמכר אלא לשש,
  • זה וזה נרצע,
  • וזה וזה מעניקים לו,
  • וזה וזה רבו מוסר לו שפחה כנענית;.

אם כן המחלוקת  אמיתית ועמוקה! אבל אנו מבינים שכל אחת משתי הגישות (הרמוניזציה בין המקורות- או חלוקה למקרים שונים) הגיונית ולגיטימית. יכולים גם פוסקי הלכה מאוחרים יותר לשלב בין הדעות האלה כדי לקבוע ההלכה.

השאלה העקרונית שלי היא:

למה התורה מסבכת אותנו כך? למה היא לא כותבת את העניין של העבד פעם אחת עם כל הפרטים. וכך אנו לא נצטרך לשבור את הראש בין כל המקורות והמחלוקות האלה??

אני חוזר ועונה כמו שטענתי במקרה הראשון:

נושא העבדות הוא עניין מאוד מורכב. באופן תיאורטי, אסור שיהיה עבד עברי!

אבל, התורה לוקחת בחשבון מצבים שונים שסוטים מהנורמה האידיאלית. יש גנבים, יש עוני, יש כל מני מצבי מצוקה בכל חברה. כל מקרה מורכב מכל מיני זוויות. והתורה מתארת כל פעם זווית אחת. ייתכן מאוד שמקרה אחד זקוק להתייחסות של אחת או שתים או שלוש הזוויות כדי לפתור אותו אבל אין לערבב בין הזוויות.

חשוב לתאר , למשל, בפרשת משפטים את המשפט היבש. ובפרשת ראה את הפן של החסד וגמילות החסדים מעבר לשורת הדין. ובפרשת בהר, את ההתייחסות לענייני היובל ושחרור העבדים.

 

לסיכום:

  • נראה שהתורה מעדיפה חברה שבה כול אחד הוא עצמאי ודואג לפרנסתו באופן עצמאי.
  • אבל אדם עצמאי וחופשי יכול לבחור להיות "שכיר". הוא מקבל משכורת וחוזר לביתו כל יום ויכול לבחור מה העבודה שבה יעסוק ומתי ובאיזה תנאים.
  • אבל "מתחתיו", בסולם החברתי, נמצא אדם שהעני וזקוק למכור את עצמו לעבד. האדם הזה נקרא "עבד" כי יש לו אדון שבוחר עבורו מה העבודה יעשה באותו היום, ויש לו הרבה מוגבלויות. הוא לא לגמרי חופשי. אבל מצד שני, הוא קרוב יותר לשכיר , וזה מה שבפרשה שלנו, בהר, התורה מציינת. אל תקרא לו עבד. תקרא לו שכיר, למרות מצבו. כלומר, תתייחס אליו יפה. גם בפרשת ראה, המושג "שכיר" מוזכר לגבי העבד הזה, מה שמחבר בין המקור השלישי (דברים) למקור השני (בהר)!
  • מתחתיו נמצא העבד העברי שמכרוהו בית דין. מצבו יותר שפל. הוא יכול לשמש אפילו כמביא ילדים עבור אדונו. כמו שקונים שור שירביע את הפרות!! זה מאוד משפיל ואולי העובדה שהוא גנב ונמכר מצדיק את הבדלי הדינים יחסית לעבד שמכר את עצמו. גם הרציעה היא מעשה משפיל. מזכירים לו שהוא גרם לעצמו את כל המצב העגום הזה. היתה לו אפשרות לחיות כאדם חופשי (כמו שאוזנו שמעה בהר סיני)והוא בוחר להיות עבד

 

 

בהר מוש

בע"ה י אייר התשעו

מישל בן שושן

 

בהר מוש

 

חטא הארץ

הבורא ציווה שהארץ תוציא עץ פרי עושה פרי.(כשיש לעץ עצמו טעם פרי).אבל הארץ הוציאה עץ עושה פרי בלבד.למה חטאה הארץ? למה האדם חטא?ואיך הם יכולים לחזור בתשובה?

שתי תשובות אפשריות:

  1. הארץ ידעה שהאדם יחטא. היא פחדה שיהיה הראשון לחטא וכך לא היתה לו אפשרות להתנצל. כדי להגן על האדם, הארץ חטאה!!. לכן, על האדם לעשות תשובה ראשון כדי שהארץ תעשה גם היא תשובה . חטאה תלוי בחטא האדם, אז התשובה שלה תלוי בתשובה של האדם!
  2. האדם חטא בגלל שהארץ חטאה לפניו: עץ הדעת היה העץ היחיד שהיה עצו בטעם פרי. כי העץ הזה הושתל, במיוחד על ידי ה' אחרי שהארץ חטאה. לכן, הפיתוי היה רב מדי לטעום מהעץ הזה שאין עץ אחר דומה לו ביקום! בגלל חטא הארץ האדם וחווה חטאו! בהסבר הזה, על הארץ לעשות תשובה ראשונה ואחר כך האדם יחזור בתשובה.

 

המחלוקת בין שתי האפשרויות מסמלת את הדילמה של האדם:

  • האם הוא חי בעולם מעוות ולכן הוא חוטא. אם כן, על העולם להיות מתוקן אם רוצים אדם מתוקן
  • או שהעולם מושלם ואם יש עיוותים בעולם זה בגלל שהאדם משחיט אותו!

 

אם כן, תשובת האדם כרוכה בתשובת העולם ותשובת העולם כרוכה בתשובת האדם!

אין אדם יכול להתעלם מאחריותו. התיקון שלו ישפיע על תיקון כל העולם. הוא חייב להתחיל בעצמו ולא להפיל את האשמה על העולם. אם הוא יתחיל בתיקון, ה' מבטיח לו שהעולם יתוקן אף הוא.

 

זו המשמעות של מצוות השמיטה:

הרי יש לנו שתי הוראות:

  • "ושבתה הארץ שבת לה'". כאילו הארץ צריכה לשבות!(היינו מצפים שהמצווה תהיה על האדם שלא לעבוד האדמה! אלא שהפסוק מדבר, כביכול אל הארץ עצמה!!)ניתן לקרוא את המילה "ושבתה" כאילו מדובר על מעשה תשובה! על הארץ לשוב למצב המתוקן שלה, לעשות תשובה.
  • "שדך לא תזרע.."- כאן זה החלק של האדם: על האדם לשבות את עבודת הארץ. זה החלק שלו במהלך השביתה או התשובה.

אם כן, יש שני מהלכים מקבילים: על הארץ לשוב ועל האדם לשוב.

 

פעם בשבע שנים, יש לחזור למצב האידיאלי שהיה לפני החטאים. במצב הזה, הארץ נותנת את יבולה בלי עבודת האדם!! כי הרי עבודת האדמה על ידי האדם הוא "עונש" על החטא שלו!! שהוא נגזרת מחטא הארץ!! כלומר כולם אשמים במצב, אז יש לחזור בתשובה, כל אחד ממקומו.

לפי המו"ש, אילו לאדם היתה אמונה חזקה ורצון כן לחזור בתשובה שלמה, בשנת השמיטה, הארץ היתה יכולה להוציא פרות כאילו האדם עבד אותה! כאילו אנו נמצאים בגן עדן, כשהאדם לא היה זקוק לזרוע כדי שהאדמה תוציא את יבולה!

 

אבל יש אפשרות יותר מציאותית:

האדם חסר אמונה. הוא ישאל: אבל מה יהיה אם אני לא אעבוד, לא אוכל ?? ואז באה ההבטחה של ה': הוא יעשה שהשנה השישית תיתן יבול עבור שלוש שנים: השישית, השביעית והשמינית!

אבל זו תכנית חלופית למצב האידיאלי.

 

לסיכום:

בדומה ליום השבת, שבו האדם מתבקש לעשות כאילו אין לו צורך לעבוד כדי לאכול, כך בשמיטה, עושים כאילו אין צורך בעבודת האדמה!

כלומר, חוזרים למצב לפני החטא כשלאדם לא היה צורך לעבוד.

אבל יום השבת ושנת השמיטה הן לא הרוב. הרוב הם שש שנות העבודה וששה ימי המעשה. השבת והשמיטה באים כדי לשאוב את האדם כלפי המצב האידיאלי שאליו יש לשאוף כל הזמן, גם בזמן העבודה. השבתות האלה נותנות טעם וכיוון לאדם בחיים שלו על האדמה.

 

בשנת השמיטה, יש לחזור למצב בריא של אכילה. זו המצווה העיקרית בשמיטה: לאכול את פרות הארץ!!

"והייתה הארץ לכם..לאכלה"

פרות העץ, בשש שנים, הופכים בקלות למוצרים כלכליים. מדברים על הקרקע כנכס. בעל הקרקע מרגיש עליון על פני העני. התפוקה והרווח הופכים לעיקריים.

כל זה מתאפס בשנת השמיטה:

אסור להפוך פרי למוצר כלכלי. אין לסחור בפרות. כל העצים שייכים לכל האזרחים. אין בעלות על הפרות . חוזרים אל המצב האידיאלי של גן עדן. אין כלכלה, אין מעמדות , אין קנאה, אין זלזול בטבע. אסור להשתמש לקלקל את הטבע. יש לכבד אותו וליהנות ממנו בטבעיות.

 

כל התהליכים האלה , מטרתם להפיח רוח בריאה יותר ביחסים של האדם והעולם מסביבו.

כמו שהבת בא כדי להפיח טעם וכיוון לאדם בעולם העשייה והריצה המטורפת אחרי היעילות הכלכלית.

 

בנימה אישית:

כמה חבל שכל הלכות אלה הפכו להלכות "כשרות". שכחנו את העיקר ומתייחסים עדיין למצוות השמיטה כבעיות של כשרות. עד כדי כך שניתן הרושם שאסור לאכול מפרות שביעית!! בדיוק ההיפך מהמטרה! ההיפך ממה שמצווה הפסוק! המצוות עשה היחידה :"תהיה כל תבואתה לאכול" , "והייתה ארץ לכם לאכלה"

אם נקרא תעודת כשרות היום, על כל מוצר כתוב:

"ללא חשש ערלה שביעית וטבל"

כמה עצובה הודעה זו!

הייתי מקבל שיש חשש לטבל: אל תדאגו הופרשו תרומות ומעשרות

אני מבין החשש מפני פרות ערלה שיש איסור גמור לאכל מהם. אל תדאגו, אין חשש ערלה

אבל להגיד "אין חשש שביעית" זה מוציא אותי מדעתי!

אפשר  לכתוב: "פרות אלו אינם בקדושת שביעית."כלומר ניתן למכור או להשחית אותם, אין בהם קדושת שביעית. אבל לכתוב "ללא חשש שביעית" זה כאילו אנו חוששים מהקדושה עצמה!

 

האם היינו מקבלים קרקע "ללא חשש קדושת ארץ ישראל" כאילו השייכות לארץ ישראל, בגלל הקדושה הכרוכה בה והמצוות התלויות בה, מהוות עבורנו תרדה וסלידה כמו אל עבירה!???

האם היינו מקבלים אישה "ללא חשש קידושין" כאילו אל תדאגו, איתה תעשו מה שבא  לכם, היא לא בהסכם קידושים!! הרי דבר זה אבסורד!!

נכון שיש להתייחס בצורה מיוחדת לפרות השביעית, הם קדושים, כלומר הם מאלצים אותנו לכבד אותם וליהנות מהם בקדושה. אז מה? על זה חוששים??

מי חושש מהשבת כי הוא קדוש?

מי חושש מהישיבה בארץ ישראל כי היא קדושה??….מי חושש לקנות מפרות הארץ ולעזור לצמיחת החקלאות בארץ ישראל בגלל "חשש שביעית" והולך לקנות פרות האויבים שלנו בכסף רב??…

בהר גז

בע"ה חי אייר התשעה

מישל בן שושן

 

בהר גז

 

מצווה לקנות את ארץ ישראל

אנו, היום, מנסים למצוא "פתרונות" :"איך לעקוף את מצוות השמיטה". אלה בהיתר מכירה ואלה בקנית אוכל אצל הגויים. במאמר זה, ה"גלילי זהב" מוצא מצווה לרכוש ככל הניתן אדמות בארץ ישראל כדי שהאדמות האלה תוכל "לשבות". כי אם הן נשארות תחת בעלות נכרית, הארץ איננה שןבתת!.

אכן הפסוק ברור: "ושבת הארץ". כלומר, המצווה היא יותר על הקרקע עצמו מאשר על הבעלים. כאילו יש צורך שהארץ "תשבות". ואם היא שייכת לנכרי, היא לא תוכל לשבות כי אין לו מצווה לשבות בה. כך שהרב מוסיף מצווה על כל מצוות השמיטה וטוען שיש לכל יהודי מצווה לקנות קרקע בארץ ישראל כדי לקיים בה מצוות השמיטה. זו דרישה שנראית מאוד קשה בזמן שאנו מוכרים קרקעות יהודיים!

טוב שיש רבנים שנשארו נאמנים לרוח ולכתב התורה בכוונות שלה ולא מתפשרים עם היפוך הדברים!

 

איך רוכשים קרקע?

הרב יוצא בחריפות נגד כל יהודי שיחשוב שיש לגזול קרקע מגוי,בטענה ש"זה שלו", או שכך כתבו בנביאים או בתורה. להיפך: יש לשלם את מלוא המחיר עבור כל קרקע שאנו רוכשים מבעליו הערביים. בלי לחץ ובלי אונאה.

לאלה שטוענים ההיפך, ומנסים לגנוב בכוח קרקעות, קורא הרב "חלושי המוח"!.

 

במקרה של מלחמה (אם אויבים תוקפים אותנו ואנו משיבים מלחמה) אז ברור שכל שטח כבוש הוא בבעלותנו כי חוקי המלחמה הם חוקים שונים מחוקי השלום.

מעניין שרוב השטחים שמדינת ישראל רכשה, הם :

או מקנייה (הקק"ל) במלוא הכסף שנדרש על כל קרקע.

או בתגובה לתוקפנות מלחמתית. בין במלחמת העצמאות, בין במלחמת ששת הימים (ירדן תקפה אותנו ) בין במלחמת יום כיפור (סוריה תקפה אותנו ).

אם כן, רוב הקרקעות שיש היום בידי ישראל, נרכשו כחוק, לפי הקריטריונים של ה"גלילי זהב".

 

איזה סטאטוס יש לעברים?

הרב קובע, דרך אגב , בפירושו, שיושבי הארץ הנכריים הם בגדר "גר תושב" שי שלהחיותם! אין הם עובדי עבודה זרה. אין הם משבעה העמים ולא מעמלק. הם פשוט "גרי תושב"!!

 

מטרת השביתה

מטרת השביתה בשבת היא שנוכל להתפנות מהעבודה , כדי ללמוד תורה!

כך שנת השמיטה , היא שביתה מעבודת הקרקע כדי שנוכל להתפנות וללמוד ולהתרענן מבחינה רוחנית!

לכן הן קרויות "שבת לה'" כלומר, להתייחד עם ה'.

 

וספרת לך

המילה "לך", בכל התורה, פירושה "לטובתך, להנאתך".

אם יש מצווה, יש לקיים אותה כמצווה. אם כן, למה כתוב "לך"? האם שואלים אותנו האם זה נראה לי טוב לי? האם המצווה תלויה בקבלת ההנאה שלה? למה במצוות מסויימות בלבד כתוב, אם כן "לך, לכם, לה.." אם זה "להנאת" האדם, אז ניתן לו לבחור האם זה באמת להנאתו והוא יחליט אם ליים או לא המצווה!

אלא שה"לך- להנאתך" בא כדי לתת לנו את כוונת המצווה עצמה:

אין לספור סתם. לא "מעבירים" ימים בספירה סתם.  לא סופרים את הזמן שעובר כדי לחכות לסייום הספירה ואז , סוף סוף, נפרטים מהימים הבטלים האלה כדי להגיע למצב יותר טוב. לא.

אלא שהספירה חייבת להיות בכוונה של שיפור עצמי. אני צריך לספור את ההתקדמות האשיית בימי הספירה.

תלמיד איננו סופר את שנות הלימוד שלו כדי לחכות שזה יעבור סתם. אלה כל שלב בלימודים, אמור להקנות לו מעלה מסויימת. אם היה כתוב רק ."וספרת", אז כן הייתי יכול חשוב שיש רק להעביר הזמן. אבל "לך" מראה על כוונת הספירה.

גם הספירה של טמא, גם ספירת העומר וגם ספירת שנות השמיטה והיובל, הם הזדמנות להתעלות בכל שלב. לרכוש מעלה נוספת. לטובת האדם הסופר.

 

ספירת העומר

ב49 ימי הספירה, אנו אמורים לתקן את 49 שערי הטומאה. אבל האם באמת אנו יכולים לעשות זאת בפועל? ברור שלא. אלא אנו "לוקחים על עצמנו" לתקן. זו "קבלה". אם האדם מקבל על עצמו לעבוד על עצמו ולהשתפר, זה העיקר. כל שאר העבודה, תיעשה במשך החיים שלו. "לא עליך המלאכה לגמור" אבל "אין אתה בן חורין להיבטל ממנה"! לכן, כל 49 ימי הספירה, הם "קבלה על עצמנו לתקן את המידות שלנו" כדי שנוכל ביום החמישים "לקבל על עצמנו" את התורה עצמה. מדובר תמיד על "קבלת" התורה ולא על קיום כל התורה. זו שאיפה. אבל היומרה להגיד שאנו כבר "מקיימים" או "קיימנו" את התורה , זה לא רציני.

 

להיות אדם לפני בן התורה

הרב קובע שאין התורה והמצוות יכולות לעזור לאדם שלא תיקן את עצמו (או קיבל לתקן את עצמו) בנושא המידות. צריך להיות "בן אדם" ראוי לשמו לפני שניגשים אל קבלת התורה.

לכן, התורה לא ניתנה מיד. היא ניתנה רק אחרי ספירת 49 ימי קבלת המידות.

 

7X7

אם אפשר לצמצם את כל מידות האדם לשבע מרכזיות (חסד- גבורה- תפארת- נצח- הוד- יסוד- מלכות), היהדות איננה מוגדרת על אף אחת מהמידות אלה על מיזוג המידות. או במילים אחרות "אחוד המידות" כלומר, ללמוד לחיות גם עם החסד, וגם עם הגבורה, הדין, וגם כל שאר המידות!! זה קושי עצום. כל דת, בדרך כלל, עובדת למידה אחת (דין עבור האסלאם, חסד עבור הנצרות..) אבל היהדות דורשת שנעמיק את כל אחת מהמידות ונשלב ביניהם! לכן, יש שתי מערכות:

מערכת השבע= העמקת כל מידה משבע המידות

מערכת ה49= מיזוג בין המידות. ללמוד איך לחיות את ה"חסד שבגבורה" וכן האלה…

רק אז, אנו מגיעים לשבועות (קבלת התורה) או ליובל (קבלת החירות האמיתית).

נראה לי מעניין שבסוף כל מערכת זמן יש את השבת בימים, ויום כיפור בחגי השנה (שבת שבתון) ויום כיפור גם ביובל שבו אנו מכריזים בתקיעת שופר ביום כיפור על שנת היובל! כי כיפור נופל "בעשור לחודש השביעי) כאילו יש כאן שילוב בין שתי מערכות : השלמת(10יום העשירי-כיפור) ומערכת העבודה המעמיקה (חודש השביעי7)

 

שמיטה ומידות

שנת השמיטה היא מבחן של הקשרים החברתיים. הסדרה מלאה מצוות של התחשבות העשירים כלפי העניים. איסור אונאה, איסור ריבית, צדקה, הפקרת היבול….כל אלה פונים אל "מידות" היהודי כדי שיהיה "בן אדם" מוסרי ודואג לשני. מערכת הספירה של השנים, יחסית לשמיטה וליובל, מאלצות האדם להיות קשוב כל הזמן לצורכי האחר ולחברה שבו הוא חי. אכן, הספירה של השמיטה, כמו זו של העומר, פונה אל תיקון מידות האדם והחברה.

 

איסור ריבית

"את כספך לא תתן לו בנשך…אני ה' א' אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים"

מה הקשר עם יציאת מצרים??  לפי הרב, הבעיה העיקרית היא בעיית ה"עצמיות", או בלשוננו היום "האגואיזם". אם אני נמצא במרכז העולם או שאני "פונה" גם לעבר צורכי האחר.יציאת מצרים אמורה היתה להנחיל בעם ישראל היציאה מהעצמיות, מהאגואיזם. הדאגה להיותנו עם. לצאת מהמצרים של קטנות הראייה. הרחבת האופקים של האדם אל עבר האחר, החברה, העולם כולו. במצרים, כנראה, כל אחד דאג להצלחה ולשיפור התנאים האישיים בלבד.  יישוב ארץ ישראל, דורש ביטול העצמיות. לכן כל מי שיושב בארץ נקרא "בנו" של ה'. למרות שהוא (עדיין) לא מקיים תורה ומצוות. כי הוא עושה העיקר: הוא חי , דואג, עמל, עם כל עמו ומשותף לגורל הכללי. הוא גם חווה את החיים עם האחר השונה, כל יום בישוב בארץ.

 

שמעתי מרבי הרב גיל ברנהיים:

איסור הריבית הוא איסור לבקש תשלום עבור הזמן שעובר. אין הזמן שייך לי כמו שאין הקרקע שייך לי או האדמה. יש ערך לעבודה, כלומר, לערך המוסף של האדם על הקרקע ועל הזמן. אבל הזמן עצמו, כמו הארץ, שייכים לה' בלבד.

וזה מקשר את מצוות הריבית לשאר נושאי הסדרה!

בהר אה

בע"ה כא אייר התשע"ב

מישל בן שושן

 

בהר אה

וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר

למה מציינים שמצוות השמיטה נאמרה בהר סיני?

כדי לקשור את הכניסה לארץ ישראל למעמד הר סיני!

כשהמדרש עונה על השאלה הזאת שכל המצוות של התורה נאמרו כלליהן ופרטיהן בסיני, הוא בטח יודע שזה לא נכון! שיש הרבה מצוות שנאמרו למשה בערבות מואב או באוהל מועד, אחרי מתן תורה.

לע"ד: יש הבדל בין "מתן תורה" ל"מעמד הר סיני":

  1. "מעמד הר סיני" דומה לחופה בין ישראל והקדש ברוך הוא. העיקר הוא "המעמד" שהיה בהר סיני. במעמד הזה, קראו כמה דברים כמו שקוראים בחופה (טבעת, שמלה, כוס, חופה,מוסיקה, אולם..) והם הקולות, הברקים, ההר בוער, הכרזת עשרת הדיברות…כל אחד מהם איננו העיקר אבל המעמד כלול מכולם.
  2. "מתן תורה" זה אחד מהמרכיבים של המעמד. הוא דומה ל"כתובה".

כל המצוות (גם אלה שנתנו במקומות ובזמנים אחרים ממתן תורה),הן נגזרות מהברית שנכרתה בהר סיני.

יכולה להיות בעיה ביישוב ארץ ישראל: יכולים לשכוח את הבירת עם ה' בהר סיני! כי לכל עם יש ארץ. יכולים לחשוב שלעם ישראל יש ארץ שבה הוא יושב באופן טבעי ולאומי, ולשכוח שעצם הישיבה בארץ איננה דומה לשייכות ארץ ועם באופן טבעי ורגיל!

לכן, לפני שה' יכריז על מתן הארץ לישראל בפסוק הבא, הוא מזכיר שהמתנה הזאת היא מותנית ביחס אל ה', שקרא "בהר סיני"!! הכל, כולל הישיבה בארץ, חייב לקחת בחשבון את הברית בין העם וה'!!

הא"ה מוסיף פן הלכתי טכני : "אסור לתת מתנת חינם לעובדי עבודה זרה".לכן, המתנה שייתן ה' לישראל (ארץ כנען) חייבת להינתן לעם שאיננו עובד עבודה זרה! לעם הקשור לה'! לכן, מעמד הר סיני (בתור ברית עם ה') הוא התנאי למתן הארץ כמתנה!

הפרט הטכני הזה משמעו שהיחס של ישראל  לארצם חייב לעבור דרך היחס עם ה' !!

 

דבר אל בני ישראל…כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבת הארץ שבת לה'

איך כל מה שנאמר בפסוק הקודם (כלומר שנתינת הארץ עובר דרך הברית עם ה') יוכל להמשיך ולהיות מוזכר ומוחשי באורך זמן, על ידי העם בארצו? איך אפשר להזכיר, יום יום, לעם היושב בארצו שהארץ הזאת קשורה ל"הר סיני"?? על ידי "ושבת הארץ שבת לה'"!! כלומר, בפסוק שקובע את מתנת הארץ, מייד ה' מציין שהמתנה הזאת היא "על תנאי"!! הארץ תפסיק להיות שייכת לעם ישראל בזמן מסוים והיא תעבור לרשות ה'. זה יזכיר ליושביה שהארץ איננה קניין אבסולוטי.

הפסוקים הבאים רק יפרטו איך ומתי זה יתבצע. אבל הקביעה הראשונה הזאת, חייבת להיות קשורה באופן עקרוני לנתינת הארץ.

יוצא מכאן: ששני העניינים שנראו לנו שונים בהתחלה:

  1. השייכות להר סיני
  2. ומצוות השמיטה

קשורים מאוד! הם אפילו זהים במשמעותם! השמיטה באה להגשים את הקביעה שהכול עבור הברית עם ה'!!

אני רוצה להביא כאן את הפירוש של ה"בית גנזי" שמכוון לאותו הרעיון בצורה שורה:

הרב לוריא אומר שהשנה שישראל בילו בהר סיני , היתה שנת השמיטה הראשונה! כלומר, החוויה המיוחדת של הקרבה עם ה' התארכה במשך שנה במקום שבו הם חיוו את הברית וההתגלות. וכדי לשחזר את החוויה הזאת, באה מצוות השמיטה כל שבע שנים!

כמו שבשבת, אנו מפסיקים לעבוד וממליכים עלינו את ה'. כלומר, מכירים שעולם המעשה איננו דו מימדי (בין האדם העובד והעולם) אלא תלת מימדי (ה'-האדם- העולם), כך בשנת השמיטה, הישראלי צריך להפסיק לחשוב שהיחס שלו עם הארץ הוא דו מימדי (הוא -והארץ "שלו") , אלא תלת מימדי (העם- ה'- הארץ).

 

 דבר-ואמרת:

יש כאן שני פעלים סותרים: אחד קשה(דבר) ואחד רך(אמירה):כי בשמיטה יש תמיד שני פנים סותרים אלה: קשה מאוד להפסיק לעבוד את האדמה! אבל נעים מאוד להרגיש שוויון וטבע!

 

 

והיתה שבת הארץ לכם לאכלה..

סכנה: נגיד שנסכים לשבות ולהפקיר את הפרות.אבל מי יבוא לקחת אותם? אולי אני ארצה שרק המשפחה שלי יבואו או רק השכנים, יושבי העיר שלי או האנשים הדומים לי!

לכן כתוב "לכם" כלומר לכולכם, גם לחלקי האוכלוסייה שאתם לא מזדהים איתם!

יש חשיבות בשמיטה שנרגיש שאנו שייכים לכלל ישראל ולהכיר בכל חלקי העם! כי כולם יכולים לבוא לאכול בפרות השדה שלי!!

 

ונתנה הארץ פריה..

אסור לחשוב שארץ ישראל יכולה לתת כמות מסויימת של פרות. אין לסמוך על הכמות שהיא נתנה בשנה מסוימת כאל הכמות הרגילה או המקסימאלית של פירות! כי יש בארץ הזו פוטנציאל גדול מאוד, הרבה יותר ממה שאנו יכולים למדוד! וזה "פריה" כלומר הפוטנציאל, ה"בכוח" שלה שהוא גדול מכפי שנראה.

 

כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו ובא גואלו ..וגאל את ממכר אחיו(כה-כה)

הא"ה מפרש את המשך הפרשה על דרך הרמז:

  • אחיך= ה'!
  • ימוך= הקשר של ישראל עם בוראו מתרופף בגלל ירידה בשמירת הברית
  • מכר אחוזתו= גלות, על ידי מכירת הארץ לגויים אחרים
  • ובא גואלו= יכול להיות שיבוא אדם צדיק בעל שיעור קומה שיחזיר את העם למוטב
  • וגאל את ממכר אחיו= יחזיר את העם לארץ ישראל!
  • ואיש כי לא יהיה לו גואל= אבל, אם לא נמצה צדיק כזה שיחזיר העם,
  • והשיגה ידו= ה' יפעיל את כוחו (ידו החזקה והקשה) ויגרום לייסורים לעם ישראל בגלות!
  • ומצא כדי גואלו= וכך יחזיר אותם לארץ ישראל וזאת "הגאולה".
  • והשיב את שני ממכרו= מה תהיה כמות ואכזריות הייסורים? זה תלוי כמה שני גלות הם חייבים עדיין. אם הגלות נמדדת לפי ה"חוב" של שיראל בגלל עוונותיהם, אז יש לשלם במספר שנים. אבל, במידה וה' יחליט להשיב את העם לפני קץ הזמן הקצוב, אז, הם צריכים "לשלם" את השנים הנותרות של הגלות בייסורים!
  • ויצא ביובל ושב לאחוזתו= בין כה, יש תאריך סופי לגאולה (היובל) ואם לא "יחישנה", על ידי זכות השיבה או הייסורים, אז תהיה הגאולה "בעיתה".

 

ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה והיתה גאולתו עד תום שנת ממכרו ימי תהיה גאולתו

  • ואיש= ה'
  • כי ימכור בית מושב= ה' החליט להחריב את בית המקדש (בית מושבו)
  • עיר חומה=ירושלים
  • והייתה גאולתו= המכירה הזאת היא בעצם לטובה! היא תאפשר הגאולה אחרי תיקון העם!

 

את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תיתן אכלך(כה-לז)

  • כספך= את כיסופיך, תאוותיך
  • לא תיתן לו=אל תמסור ליצר שלך
  • בנשך= עד כדי שתהיה נשוך על ידו! כי אם תלך רק עם תאוותיך אתה עלול להינשך על ידם
  • ובמרבית לא תיתן אכלך= אל תוכל יותר מדי!!

 

עד שנת היובל..ויצא מעימך

מטרת הגלות היא להוציא ממנה את כל ניצוצות הקדושה.

ואם לא היו ישראל חוטאים , לא היו גולים, והניצוצות היו מגיעים אלהם בארץ בלי שילכו לחפש אותן!

בהר מי

בע"ה כב אייר התשע"ג

מישל בן שושן

 

בהר מי

 

והייתה שבת הארץ לכם לאכלה

פשט הפסוק הזה נראה אומר שאנו נאכל את השביתה של הארץ!

אכן, הרמ"י מסביר שעם ישראל מיוחד משאר עמי הארץ ומחוקי הטבע הרגילים, בזה שהוא צריך ללמוד להציב מרחק, בינו לבין כל קניין או עניין לפני שהוא נהנה ממנו.

לפני שאדם מישראל אוכל, הוא צריך קודם כל לברך. כאילו האוכל הזה איננו שלו. ורק אחר כך הוא יכול ליהנות ממנו. הוא צריך ללמוד להפסיק לעבוד יום אחד בשבוע לפני שהוא מתחיל לעבוד. כדי שהוא  ידע לחיות בלי העבודה! כדי שהעבודה לא תהיה חלק אינטגראלי ממנו! כדי שהוא לא יהפוך לעבד העבודה.

כמו כן, הוא צריך להרפות מהקניין שלו על האדמה, על פירות העצים שלו, כדי לזכור, אחת לשבע שנים , שהארץ איננה קניינו. שהטבע איננו קנינו.

וכך לגבי כל נושא אחר. גם לגבי יחס אנוש. בין איש ואשתו יש "קידושין" כלומר, יהיה מרחק מסויים שיאפשר יחס הוגן ומעניין ביניהם. האישה היא לא חפץ שהבעל יכל להשתמש בו כרצונו ובכל רגע.

השביתה והצמצום, יתנו הזדמנות, בסופו של דבר, להציב מרחק בין האדם והקניין שלו, כדי לאפשר לו יחס בעל משמעות ויכולת, בשלב שני, ליהנות בקדושה מהקניין.

כלומר, האדם אומר קודם כל:" זה לא שלי". ורק אחר כך הוא יכול להגיד שזה שלו! צמצום לצורך התפשטות.

כך שכל מה שהאדם מישראל יאכל, יעבור, לפני כן, תהליך של שביתה וצמצום! רק אז הוא יאכל לבריאות!

 

השביתה בנפש בעולם ובשנה

בפרשה שלנו , אותו העניין שפתחנו לעיל מופיע בשלושת המימדים החשובים: הזמן, המרחב והאדם עצמו:

  1. השביתה במרחב:

היא כמובן השמיטה והיובל. להרגיש שאין לי בעלות בלתי תלויה במרחב. השדה , האדמה, אינם רכושי. הם "רכוש הבורא" כלומר, אני לא יכול להגדיר את עצמי כ"בעל קרקע". אני אדם שיש לו יחס עם הבורא שנתן לי , בינתיים, ובתנאים מסוימים (של שמירת מצוות, של מוסריות כלפי האדם האחר..), היתר להשתמש בטבע.

כשאני אקנה קרקע, אני צריך לדעת שאני לא קונה אותה לנצח אלא קונה אותה עד ליובל!

בפרשת "בחוקותי", העניין הזה יהיה עוד יותר מובלט על ידי האיום שהארץ "תקיא" את יושביה במידה והם לא התנהגו יפה. כלפי האל, כלפי בני האדם האחרים, וכלפיה עצמה!

זה, כנראה, מה שעושה את ארץ ישראל "קדושה": היא מאלצת את יושביה (עם ישראל) להתנהג יפה אם רוצים להמשיך לגור בה! אני לא יכול להגיד "זו ארצי, יהיה מה שיהיה"! לא, זה תלוי ביחס שלך איליה והיחס שלך כלפי המוסריות הכללית והאלוהית!! הקדושה יוצרת מרחק! והמרחק יוצר יחס מחייב ובעל משמעות!

  1. השביתה בזמן:

יש לנו, כמובן , את הדוגמא של הפסקת העבודה בשבת. קדושת השבת מלמדת אותנו לא להיות שבויים בזמן.ללמוד לקחת מרחק עם כל ההתעסקות במשך הזמן.

אבל הפרשה שלנו מדבר על נושא אחר שבו לומדים שאסור להשתלט על הזמן: איסור הלווה בריבית!!

הרמ"י מסביר שהמצווה הזאת מלמדת אותי "לא למכור את הזמן"!! אם אני מלווה סכום כסף וגובה עבור הזמן שעובר, ריבית, מדובר על "מחיר הזמן". וזה אסור ! אסור שאני אגבה את מחיר הזמן שעובר מהאדם השני!

  1. השביתה בנפש:

מדובר על איסור שעבוד בני אדם באופן גורף. ביובל יש שחרור העבדים כדי ללמוד שאפילו אם אני קונה את השירותים של אדם אחר, זה יהיה לזמן מוגבל. עד היובל!

 

לא תונו איש את עמיתו

יש מצוות אהבת הרע. זה מחייב אותי, לדעת הרמ"י, לבקש רחמים עבור השני.

מזה, הוא לומד שאסור לקטרג אחר השני. (לא מדובר על אדם שגרם לי נזק, אלא בסתם אדם ) כשאני "מקטרג", אני מבקש שמידת הדין תדון אותו!

אפילו אם הוא עושה מעשה לא טוב. אפילו הוא אם הוא עובר עבירה: יש מאוד להיזהר מלהוכיח אותו!!

אבל מצד שני יש מצוות "הוכח תוכיח את עמיתך" שמחייבת אותי להגיב ולהראות לו את טעותו.

הרמ"י מגביל מצווה זו שלושה תנאים:

  1. אני צריך להוכיח את האחר רק אם אני בטוח שזה יהיה מקובל על ידו ושזה יהיה אפקטיבי. הוא אכן ילמד מזה ויחזור למוטב. אם לא, אז עדיף לא להגיב
  2. אני יכול להוכיח אותו רק אם אני הגעתי לאותו המצב שהוא הגיע אליו (כמעט בלתי אפשרי) ויודע שעבורו הדבר אסור (מה שלא בטוח בכלל כי "הרבה דברים אסורים לאדם מסוים ומותרים לאדם אחר"!)
  3. והתנאי החשוב מכולם הוא שאני אהיה בטוח שאני לא משתמש בתוכחה או בקיטרוג כדי להשפיל את השני ולרומם את עצמי! כדי "לזכך את עצמי"! כי זה יוכיח לי שאני יודע מה טוב, שאני עושה רק טוב! אני גדול מחברי! הוא לא יודע והוא לא מתנהג טוב! כל אלה נטיות פסולות שהאדם , ו"בעיקר הגדולים שבהם", צריכים להיזהר מאוד. זו תהיה אונאה אם אני אשתמש כביכול בצדקות שלי כדי להשפיל את השני , אפילו רק בעיניו או רק בעיני!!

 

לא תעשו לכם אלילים ופסל ומצבה לא תקימו לכם ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה.

פסוק זה נראה פשוט: איסור כל מני עבודה זרה.

אנו יכולים לקרוא , לכתחילה, את הפסוק הזה בשקט. אנו איננו עובדי עבודה זרה!

את הפסוק הזה, נדמה לנו, אנו בטח מקיימים!

אבל הרמ"י מסביר לנו שאת הדברים האלה אנו צריכים להיזהר בכל רגע כי אפילו הגדולים בישראל יכולים לחטוא בהם! וכך הוא מסביר כל דבר:

  • אלילים= מלשון "אל" עם פתח. "לא" כלומר, כלו דבר שמביא לשלילת החיים, האופטימיות. שהוא נגן זרם החיים.
  • פסל= גוון: כלומר אסור לתייג שום דבר ולתת לו גוון אחד בלבד. לכל דבר, לכל עניין, לכל בן אדם, יש הרבה פנים, הרבה גוונים. אסור להסתכל על אדם, או כל דבר או עניין ב"גוון " אחד. זו עשיית פסל! כמוש לפסל יש צורה אחת לא משתנה ומקובעת.
  • מצבה=עקשנות: אסור שהאדם יהיה מקובע בעמדה בלי אפשרות להשתנות במידת הצורך.
  • אבן משכית=:אסור לבטל את הדעת, אפילו לשם שמים! ייתכן שדמויות מיוחדות כמו האבות, משה ,אהרון או יהושוע "נפלו על פניהם" אבל זה לא מומלץ עבור שאר בני האדם!! הנה ציתות מדויק מאת הרמ"י: "אבן משכית הוא שהאדם יעזוב את דעתו ושכלו, וימסור נפשו לדבר ה'".."אין צריך האדם למסור נפשו רק על שלושת העברות (גילוי עריות , שפיכות דמים ועבודה זרה) ורק בבית המקדש, שם יוכל האדם לעזוב את דעתו" ,"כי ה' אוהב חיים." זאת אומרת, שה' איננו חפץ בבני אדם "רובוטים" . הוא מעוניין שהאדם יהיה בעל רצון, בעל דעה וייקח על עצמו אחריות למעשיו והיה "עומד" ולא שרוע על האדמה או על אבן מסכית כשידיו ורגליו מוטלות  ומפוסקות. האדם צריך לעבוד את ה' בעמידה!!

 

השמיטה והיובל

השמיטה היא מידת : "שלי שלך"

היובל היא מידת: "שלך שלך"!