בהר מי

בע"ה כב אייר התשע"ג

מישל בן שושן

 

בהר מי

 

והייתה שבת הארץ לכם לאכלה

פשט הפסוק הזה נראה אומר שאנו נאכל את השביתה של הארץ!

אכן, הרמ"י מסביר שעם ישראל מיוחד משאר עמי הארץ ומחוקי הטבע הרגילים, בזה שהוא צריך ללמוד להציב מרחק, בינו לבין כל קניין או עניין לפני שהוא נהנה ממנו.

לפני שאדם מישראל אוכל, הוא צריך קודם כל לברך. כאילו האוכל הזה איננו שלו. ורק אחר כך הוא יכול ליהנות ממנו. הוא צריך ללמוד להפסיק לעבוד יום אחד בשבוע לפני שהוא מתחיל לעבוד. כדי שהוא  ידע לחיות בלי העבודה! כדי שהעבודה לא תהיה חלק אינטגראלי ממנו! כדי שהוא לא יהפוך לעבד העבודה.

כמו כן, הוא צריך להרפות מהקניין שלו על האדמה, על פירות העצים שלו, כדי לזכור, אחת לשבע שנים , שהארץ איננה קניינו. שהטבע איננו קנינו.

וכך לגבי כל נושא אחר. גם לגבי יחס אנוש. בין איש ואשתו יש "קידושין" כלומר, יהיה מרחק מסויים שיאפשר יחס הוגן ומעניין ביניהם. האישה היא לא חפץ שהבעל יכל להשתמש בו כרצונו ובכל רגע.

השביתה והצמצום, יתנו הזדמנות, בסופו של דבר, להציב מרחק בין האדם והקניין שלו, כדי לאפשר לו יחס בעל משמעות ויכולת, בשלב שני, ליהנות בקדושה מהקניין.

כלומר, האדם אומר קודם כל:" זה לא שלי". ורק אחר כך הוא יכול להגיד שזה שלו! צמצום לצורך התפשטות.

כך שכל מה שהאדם מישראל יאכל, יעבור, לפני כן, תהליך של שביתה וצמצום! רק אז הוא יאכל לבריאות!

 

השביתה בנפש בעולם ובשנה

בפרשה שלנו , אותו העניין שפתחנו לעיל מופיע בשלושת המימדים החשובים: הזמן, המרחב והאדם עצמו:

  1. השביתה במרחב:

היא כמובן השמיטה והיובל. להרגיש שאין לי בעלות בלתי תלויה במרחב. השדה , האדמה, אינם רכושי. הם "רכוש הבורא" כלומר, אני לא יכול להגדיר את עצמי כ"בעל קרקע". אני אדם שיש לו יחס עם הבורא שנתן לי , בינתיים, ובתנאים מסוימים (של שמירת מצוות, של מוסריות כלפי האדם האחר..), היתר להשתמש בטבע.

כשאני אקנה קרקע, אני צריך לדעת שאני לא קונה אותה לנצח אלא קונה אותה עד ליובל!

בפרשת "בחוקותי", העניין הזה יהיה עוד יותר מובלט על ידי האיום שהארץ "תקיא" את יושביה במידה והם לא התנהגו יפה. כלפי האל, כלפי בני האדם האחרים, וכלפיה עצמה!

זה, כנראה, מה שעושה את ארץ ישראל "קדושה": היא מאלצת את יושביה (עם ישראל) להתנהג יפה אם רוצים להמשיך לגור בה! אני לא יכול להגיד "זו ארצי, יהיה מה שיהיה"! לא, זה תלוי ביחס שלך איליה והיחס שלך כלפי המוסריות הכללית והאלוהית!! הקדושה יוצרת מרחק! והמרחק יוצר יחס מחייב ובעל משמעות!

  1. השביתה בזמן:

יש לנו, כמובן , את הדוגמא של הפסקת העבודה בשבת. קדושת השבת מלמדת אותנו לא להיות שבויים בזמן.ללמוד לקחת מרחק עם כל ההתעסקות במשך הזמן.

אבל הפרשה שלנו מדבר על נושא אחר שבו לומדים שאסור להשתלט על הזמן: איסור הלווה בריבית!!

הרמ"י מסביר שהמצווה הזאת מלמדת אותי "לא למכור את הזמן"!! אם אני מלווה סכום כסף וגובה עבור הזמן שעובר, ריבית, מדובר על "מחיר הזמן". וזה אסור ! אסור שאני אגבה את מחיר הזמן שעובר מהאדם השני!

  1. השביתה בנפש:

מדובר על איסור שעבוד בני אדם באופן גורף. ביובל יש שחרור העבדים כדי ללמוד שאפילו אם אני קונה את השירותים של אדם אחר, זה יהיה לזמן מוגבל. עד היובל!

 

לא תונו איש את עמיתו

יש מצוות אהבת הרע. זה מחייב אותי, לדעת הרמ"י, לבקש רחמים עבור השני.

מזה, הוא לומד שאסור לקטרג אחר השני. (לא מדובר על אדם שגרם לי נזק, אלא בסתם אדם ) כשאני "מקטרג", אני מבקש שמידת הדין תדון אותו!

אפילו אם הוא עושה מעשה לא טוב. אפילו הוא אם הוא עובר עבירה: יש מאוד להיזהר מלהוכיח אותו!!

אבל מצד שני יש מצוות "הוכח תוכיח את עמיתך" שמחייבת אותי להגיב ולהראות לו את טעותו.

הרמ"י מגביל מצווה זו שלושה תנאים:

  1. אני צריך להוכיח את האחר רק אם אני בטוח שזה יהיה מקובל על ידו ושזה יהיה אפקטיבי. הוא אכן ילמד מזה ויחזור למוטב. אם לא, אז עדיף לא להגיב
  2. אני יכול להוכיח אותו רק אם אני הגעתי לאותו המצב שהוא הגיע אליו (כמעט בלתי אפשרי) ויודע שעבורו הדבר אסור (מה שלא בטוח בכלל כי "הרבה דברים אסורים לאדם מסוים ומותרים לאדם אחר"!)
  3. והתנאי החשוב מכולם הוא שאני אהיה בטוח שאני לא משתמש בתוכחה או בקיטרוג כדי להשפיל את השני ולרומם את עצמי! כדי "לזכך את עצמי"! כי זה יוכיח לי שאני יודע מה טוב, שאני עושה רק טוב! אני גדול מחברי! הוא לא יודע והוא לא מתנהג טוב! כל אלה נטיות פסולות שהאדם , ו"בעיקר הגדולים שבהם", צריכים להיזהר מאוד. זו תהיה אונאה אם אני אשתמש כביכול בצדקות שלי כדי להשפיל את השני , אפילו רק בעיניו או רק בעיני!!

 

לא תעשו לכם אלילים ופסל ומצבה לא תקימו לכם ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה.

פסוק זה נראה פשוט: איסור כל מני עבודה זרה.

אנו יכולים לקרוא , לכתחילה, את הפסוק הזה בשקט. אנו איננו עובדי עבודה זרה!

את הפסוק הזה, נדמה לנו, אנו בטח מקיימים!

אבל הרמ"י מסביר לנו שאת הדברים האלה אנו צריכים להיזהר בכל רגע כי אפילו הגדולים בישראל יכולים לחטוא בהם! וכך הוא מסביר כל דבר:

  • אלילים= מלשון "אל" עם פתח. "לא" כלומר, כלו דבר שמביא לשלילת החיים, האופטימיות. שהוא נגן זרם החיים.
  • פסל= גוון: כלומר אסור לתייג שום דבר ולתת לו גוון אחד בלבד. לכל דבר, לכל עניין, לכל בן אדם, יש הרבה פנים, הרבה גוונים. אסור להסתכל על אדם, או כל דבר או עניין ב"גוון " אחד. זו עשיית פסל! כמוש לפסל יש צורה אחת לא משתנה ומקובעת.
  • מצבה=עקשנות: אסור שהאדם יהיה מקובע בעמדה בלי אפשרות להשתנות במידת הצורך.
  • אבן משכית=:אסור לבטל את הדעת, אפילו לשם שמים! ייתכן שדמויות מיוחדות כמו האבות, משה ,אהרון או יהושוע "נפלו על פניהם" אבל זה לא מומלץ עבור שאר בני האדם!! הנה ציתות מדויק מאת הרמ"י: "אבן משכית הוא שהאדם יעזוב את דעתו ושכלו, וימסור נפשו לדבר ה'".."אין צריך האדם למסור נפשו רק על שלושת העברות (גילוי עריות , שפיכות דמים ועבודה זרה) ורק בבית המקדש, שם יוכל האדם לעזוב את דעתו" ,"כי ה' אוהב חיים." זאת אומרת, שה' איננו חפץ בבני אדם "רובוטים" . הוא מעוניין שהאדם יהיה בעל רצון, בעל דעה וייקח על עצמו אחריות למעשיו והיה "עומד" ולא שרוע על האדמה או על אבן מסכית כשידיו ורגליו מוטלות  ומפוסקות. האדם צריך לעבוד את ה' בעמידה!!

 

השמיטה והיובל

השמיטה היא מידת : "שלי שלך"

היובל היא מידת: "שלך שלך"!