בהר בחוקותי פי

בס"ד כא אייר התשעז

מישל בן שושן

 

בהר בחוקותי פי

תורה והלכה

 

ברצוני להביא כאן שני נושאים: העבדות והמעשר. שהפרשיות שלנו עוסקות בהן, מזוות מיוחדת: אני אביא את שאר המקומות בתורה שבהם הנושאים האלה מובאים. נשווה ביניהם ונבין איך החכמים הצליחו להתמודד עם ההבדלים בין המקורות. ננסה להסיק מסקנות מהעייון הזה.

 

  1. 1. המעשרות (הרב מנשה וינר)

 

יש לנו שלושה מקורות בתורה שמדברות על ענין המעשרות.

 

א.  ויקרא פרק כז (סוף פרשת בחוקותי)

(ל) וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַיקֹוָק הוּא קֹדֶשׁ לַיקֹוָק:(לא) וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ חֲמִשִׁיתוֹ יֹסֵף עָלָיו:(לב) וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַיקֹוָק:(לג) לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ וְאִם הָמֵר יְמִירֶנּוּ וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹדֶשׁ לֹא יִגָּאֵל:(לד) אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי:

אם נסכם הפרשה הזו: יש לקחת עשירית מכל מה שאנו יוצרים מהאדמה או מוולדי הבקר והצאן שלנו ולתת אותו…לה'. זה לא מלמד אותנו הרבה פרטים מעשיים, למשל לא כתוב איך ניתן זאת "לה'"?

 

ב. במדבר פרק יח (סוף פרשת קרח)

(כא) וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד…כד) כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַיקֹוָק תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה עַל כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה: פ

(כה) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(כו) וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת יְקֹוָק מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר….(לא) וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם אַתֶּם וּבֵיתְכֶם כִּי שָׂכָר הוּא לָכֶם חֵלֶף עֲבֹדַתְכֶם בְּאֹהֶל מוֹעֵד:..

כאן, התורה מצווה שהמעשר (שהיינו אמורים לתת "לה'" בפרשה הקודמת) יינתן ללווים. אכן, בפרשה קרח, עוסקים בלווים, בחזרה על בחירתם, על איסור הנחלה שלהם ועל התפקידים שלהם. תמורת העבודה שלהם, ה' מבקש שהם יקחו את המעשר מאת בני ישראל.

איפה הם יאכלו המעשר הזה? "בכל מקום". יש תנאי: הלויים חייבים לתת מעשר מהמעשר הזה לכהנים.

 

ג. דברים פרק יד (פרשת ראה)

(כב) עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה:(כג) וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים…. וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ:(כז) וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ: ס

(כח) מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ:(כט) וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה: ס

בפרשה הזאת, התורה מצווה להביא את המעשר שלנו ולאכול אותו בירושלים! אפשר לפדות אותו בכסף כדי להקל על המהלך, אבל כל המעשר נאכל על ידי בעליו בירושלים!

בסוף, יש פסוק (כז) שמבקש "לא לשכוח" את הלויים. אבל העיקר הוא לאכול בעצמנו המעשר. ניתן ללויים משהוא, כמין צדקה , כי אין לו פרנסה אחרת!

מיד אחר כך, פרשה (פסוק כח) נוספת קובעת שכל שלוש שנים (כלומר בשנה השלישית והשנה השישית אחרי השמיטה) יש להוציא המעשר "בשער". ושם, יבואו לאכול בו, הלויים והעניים בחברה.

 

לסיכום:

יש בפנינו שלושה מקורות. כל אחד מתאר מה לעשות עם המעשר בצורה שונה לגמרי! בכולם יש לקחת מעשר מהיבול אבל הראשון, נותנים אותו לה' (בלי לציין מה זה אומר) בשני, לתת אותו ללוי ובשלישי לאכול אותו בעצמנו בירושלים! והמקור הנוסף, דורש ממנו לתת אותו לכל מי שנזקק, כולל הלויים!!

 

 

 

הנה טבלא מסכמת:

 

מקור המעשר שייך ל.. אוכלים איפה?
ויקרא פרק כז ה'. בתשלום 1/4 בכל מקום
במדבר פרק יח לוי אחרי מעשר בכל מקום
דברים

פרק יד

פסוק כב..כז האדם עצמו  (והלוי) בירושלים ירושלים
פסוק כח..כט העניים כל 3 שנים בכל מקום

 

איך אנו יכולים להתמודד מול שלושה או ארבעה מקורות אלו שסותרים את עצמם?

  1. הגישה של ביקורת המקרא, היא להגיד שפשוט מדובר על שלושה מקורות שונים, שנכתבו על ידי אנשים שונים, בזמנים שונים, במקומות שונים….כלומר, אם יש הבדלים זה מצביע באופן "מדעי" על סתירות שבהכרח באות ממקורות שונים. כמובן שגישה זו איננה מקובלת עלינו בכלל. ואנו ננסה להראות את הגישה היהודית לעניין הזה:

 

  1. גישה תלמודית אחת היא לנסות ולאחד את שלושת המקורות. נקרא לה הגישה של ההרמוניזציה. מה שכתוב כאן מלמד על פרט מסויים שהוא יהיה נכון בשני המקרים האחרים. כך ששלושת המקורות הם בעצם מאירים מקרה אחד אבל כל אחד מלמד פרטים אחרים על אותו העניין.

 

  1. גישה אחרת של התלמוד היא להראות שמדובר בעניינים שונים. כל מקור מדבר על מקרה שונה וזה מסביר חילוקי הדינים בין המקרים השונים. (תהיה לנו הזדמנות לראות זאת במאמר הבא על העבדות)

 

לפעמים, התלמוד מביא דעות שונות (הרמוניזציה או חלוקת מקרים) באותו העניין. רב אחד יכול לחשוב כך ורב אחר אחרת. אבל לפעמים, יכולים להיות שילובים בין שתי הגישות בעניין אחד.

 

לפני שניגש בפיתרון ההלכתי של כל הפרטים השונים האלה, נמשיך לעיין בתורה, אבל במקורות אחרים, בספר בראשית, שבהם עניין המעשר מובא בהקשרים שונים:

 

א.  בראשית פרק יד (פרשת לך לך)

(יח) וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן:(יט) וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:(כ) וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל:

מי נתן מעשר למי? רש"י טוען שאברם נתן מעשר למלכי צדק אבל "הצדקוני" טוען שלאברם לא היה מה לתת כי הוא לא לקח כלום מהשלל במלחמה. מלכי צדיק הוא זה שנתן מעשר לאברם.

בין כה וכה, רואים שיש נתינת מעשר ל"נציג" של האלוהים. בין שמדובר במלכי צדק כי הוא כהן לאל עליון ובין שמדובר באברם שהאלוהים הראה לכולם שהוא קרובו.

 

= במדבר

 

ב. בראשית פרק כח (פרשת ויצא)

(כ) וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי …:(כב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ:

יעקב נודר לתת מעשר מכל מה שה' ייתן לו! והוא מצפה לבניין בית מקדש במקום הזה

יש לציין את הפרשנים שטוענים שהמעשר שמדובר עליו הוא בנו העשירי: לוי! שיהיה קודש לה' ויעבוד בבית המקדש. אבל פשט הדברים הם שיעקב נותן המעשר שלו לה'. בלי לציין איך הוא יעשה זאת

.=פרשה שלנו בחוקותי.

 

ג. בראשית פרק כו (פרשת תולדות)

(יב) וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ יְקֹוָק:(יג) וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד:

רש"י בראשית פרק כו מאה שערים – שאמדוה כמה ראויה לעשות ועשתה על אחת מאה שאמדוה. ורבותינו אמרו אומד זה למעשרות היה:

יצחק לא נתן מעשר ממה שהרוויח. אבל הוא מדד את כל מה שהוא קיבל. למה למדוד? ולמה לאמוד? רש"י מסביר שיצחק רצה לדעת כמה הוא חייב במעשר! אבל יצחק לא נתן מעשר לאף אחד. הוא בעצמו אכל את המעשר. הוא בעצם אכל את כל התבואה שלו! יצחק הוא מיוחד בזה שהוא לא עזב את ארץ ישראל . תפקידו הוא להפוך את החיים הרגילים בארץ לקדושה. כשיצחק אוכל, זה קדוש. הוא בעצמו קדוש! לכן אין צורך לתת מעשר. הוא בעצמו אוכל את המעשר שלו. יצחק מבטא את קידוש החומר. יצחק אוהב לאכול. הוא מבקש מעשיו להביא לו אוכל. זה יהיה בסיס לברכה. הוא משחק עם אשתו בלי לסגור את הווילונות. כל מה שהוא עושה, מלא בקדושה ובתמימות. = דברים.

 

לסיכום:

  • אברהם נתן מעשר לנציג האלוהים. מלכי צדק
  • יעקב נדר לתת את המעשר לה'!
  • יצחק, אוכל בעצמו את המעשר .

 

שלושת הביטויים האלה של המעשר , זה של אברהם, של יעקב ושל יצחק, מיוצגים בשלושת הפרשיות בתורה לגבי המעשר:

  • בספר ויקרא, פרשת בחוקותי, מדובר על מעשר שיש לתת לה'! מבחינת יעקב
  • בספר במדבר,פרשת קרח, יש לתת המעשר ללוי, נציג ה' בעולם. כמו שעשה אברם
  • בספר דברים, בפרשת ראה, האדם בעצמו אוכל המעשר, כמו יצחק. בקדושת המקום.
פרשת בחוקותי בחינת יעקב אבינו
פרשת קרח בחינת אברהם אבינו
פרשת ראה בחינת יצחק אבינו

 

בעצם, ה' רוצה שאנו נייחס את כל מה שאנו יוצרים, קוטפים, אוכלים, לבורא העולם. זו המטרה. האידיאל, זה לאכול הכל בקדושה. בעצמנו. כשאנו מודעים לקדושה ואנו בעצם קדושים.

היינו אמורים להיות כמו יצחק. לאכול את המעשר בעצמנו.

אבל, יצחק היא יחידי. הוא איש העולם הבא.

בנתיים, עלינו לעשות כמה פעולות כדי להיות ראוים לאכול הכל בעצמנו.

יש להגיע לירושלים- זו אפשרות אחת. ואז, נוכל לאכול כמו יצחק, את המעשר בעצמנו

אפשרות שנייה היא לתת לאנשים אחרים, להיות קדושים במקומנו. שהם יהיהו יותר קדושים, יותר קרובים לעבודת ה'. כמו הלויים שה' בחר להיות קדושים יותר מהשאר.ולהם יש לתת המעשר.

אפשרות אחרת היא להראות שאנו דואגים לזולת. זו צורה להתקרב לקדושה! כשאנו דואגים לתת אוכל לנזקקים, לעניים, זה יכול להצביע על קרבה אל בורא עולם.

 

אם כן הקדושה הנדרשת יכולה להתבטא

  • במקום= ירושלים
  • בנציגי האלוהים= הלויים
  • בדאגה לזולת= העניים

 

כך בנו החכמים את מבנה המעשרות:

  • מעשר ראשון: כל שנה, מפרישים עשירית מהתבואה ונותנים אותו ללויים. (הם בעצמם יתנו מעשר מזה לכהן
  • מעשר שני: מרימים עוד פעם מעשר ממה שנשאר והוא נקרא מעשר שני. בכל שנה 1-2-4-5 מהשמיטה, עולים לירושלים ואוכלים שם את המעשר.
  • מעשר עני: בשנים 3-6 במקום לעלות לירושלים לאכול המעשר השני, נותנים אותו לעניים .

 

כך, החכמים מקיימים את שלושת הפרשיות שלנו ביחד, וכך גם את שלושת המובנים השונים של המעשר כפי שביטאו אותם שלושת האבות, כל אחד במידתו.

כמו שאנו מתפללים ל"אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב", (ולא לאלוהי אברהם יצחק ויעקב),כך אנו מנסים לקיים, הלכה למעשה, את כל הכוונות השונות ביחד, בהלכה.

 

מסקנה:

נכון שיש בתורה סתירות בין פסוקים שונים לגבי אותו נושא. אבל כל פרשה מבטאת פן אחר של אותו העניין. החיים מורכבים.. האדם בעצמו מורכב. האמת מורכבת ולכן התורה מורכבת מהרבה בחינות וזוויות ראייה. אי אפשר להתיחס רק לפן אחד. אבל גם כן אי אפשר להתיחס לכולם בבת אחת! לכן, התורה מתארת ,בכל מקום מתאים, פן אחר של המציאות. ואנו, בהלכה, חייבים לאחד את כל הכוונות ולתת ביטוי לכל אחת בעולם העשייה. אנו מקיימים בפועל אחדות המידות.

להכריז שהתורה היא "אחת" זה כמו להכריז שעם ישראל "אחד" או שהאמת "אחת". זו אחדות של ניגודים ופנים שונות.

עולם המעשה, עולם ההלכה, חייבים להכריע בין הפנים השונות. אי אפשר לעשות שני דברים שונים (ולפעמים הפוכים) בבת אחת. אבל ההכרעה למעשה אחד, איננו מבטל את ריבוי הכוונות והטעמים. לכן יש חיוב ללמוד את כל הפנים השונים והמחלוקות ולא להסתפק בלימוד ההלכה למעשה.

  1. 2. העבד העברי (הרב אלחנן סמט)

 

הנה עוד דוגמא. בפרשת בהר, מובא דין העבד העברי. אבל למדנו כבר את הנושא בפרשת משפטים ונראה עוד אותו בפרשת ראה בספר דברים. נשווה בין שלושת המקורות האלה:

 

א.  שמות פרק כא  (התחלת פרשת משפטים)

(ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם:(ג) אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ:(ד) אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ:(ה) וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי:(ו) וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם: ס

העבד העברי יכול לעבוד את אדוניו שש שנים בלבד. אדונו יכול לתת לו שפחה כנענית כדי שיבא ממנה ילדים שיישארו בבעלות האדון. במידה והוא מסרב לצאת אחרי שש שנים, מרצעים את אזנו.

 

ב. ויקרא פרק כה (פרשת בהר)

(לט) וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד:(מ) כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ:(מא) וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב:(מב) כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד:(מג) לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ:

כאן, העבד העברי נשאר לעבוד עד.. היובל. אין אדונו יכול לתת לו אישה, הוא יוצא לחפשי עם משפחתו ואין רציעת אזנן כי אין מקרה שהוא יסרב לצאת.

 

ג. דברים פרק טו (פרשת ראה)

(יב) כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ:(יג) וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם:(יד) הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ:(טו) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם:(טז) וְהָיָה כִּי יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ:(יז) וְלָקַחְתָּ אֶת הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן:(יח) לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבֵרַכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה: פ

כאן, נראה לנו לקרוא בחזרה את פרשת משפטים. העבד עובד עד שש שנים, יש רציעת האזן. אבל יש חידוש: כשהוא יוצא מעם אדוניו, הוא מקבל "מענק" שחרור. זה מנוגד לפרשת משפטים שם היה כתוב במפורש "בגפו יצא".

 

לסיכום הנה טבלא :

 

  אורך העבדות אישה וילדים לא רוצה לצאת מענק כינוי
שמות כא שש שנים שפחה כנענית נשארת רציעה   עבד
ויקרא כה עד היובל יוצא עם משפחתו     שכיר
דברים  טו שש שנים אישה כנענית נשארת רציעה מענק עבד-שכיר

 

מול הניגודים הבולטים האלה בין שלושת המקורות אנו ניצבים, כמו בעניין הקודם של המעשרות, מול שלוש גישות:

  1. הגישה של ביקורת המקרא: מדובר בשלושה מקורות. שלושה טקסטים שונים שנכתבו בתקופות שונות על ידי אנשים שונים,…. זו גישה קלה שאיננה לוקחת בחשבון את הראייה הבסיסית של היהדות שתיארנו לעיל.

 

  1. הגישה התלמודית הראשונה: הרמוניזציה. שלושת המקורות האלה דנים בעניין אחד ויש ללמוד מעניין לחברו. למשל, אפשר להגיד שהעבד יישאר רק שש שנים אבל אם הגיע היובל במשך השש שנים, הוא יצא ביובל. אפשר להגיד שבכל מקרה יינתן לו מענק. וה"בגפו יצא" נוגע רק לשפחה כנענית שהוא משאיר אצל אדונו.

 

  1. הגישה התלמודית שמפרידה בין המקרים:

מדובר בשני סוגים של עבדים!:

  • בפרשת משפטים ובפרשת ראה, מדובר באדם שגנב וחייב והחזיר, ומכוון שאין לו די כסף להחזיר הגנבה, בית הדין מוכר אותו בסכום מה שהוא צריך לשלם. זה מקרה העבד שמכרוהו בית דין.
  • בפרשת בהר, מדובר בעבד שמוכר את עצמו כי הוא הגיע למצוקה כספית. הוא דורש מהאדון לתת לו סכום כסף מסויים תמורת תקופה מקבילה של "עבדות". ואכן שני המקרים האלה מוסברים בתורה:
  • מכרוהו בית דין: שמות פרק כא :(לז) כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה…שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ:
  • מוכר עצמו: ויקרא פרק כה :(לט) וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד:

 

למה לא נכתב עניין המענק בפרשת משפטים? בי בפרשת משפטים, דנים לפי הדין היבש. אבל בפרשת ראה, מדגישים את העניינים שהם מעבר לשורת הדין. דיני צדקה, גמילות חסדים. המענק הוא לא חובה כספית אלה חובה מוסרית של חסד, כדי להטיב עם העבדים המשוחררים, כדי לעזור להם להתחיל מחדש בחייהם החופשיים.

כדי להוציא אותו ממעגל הגנבות והשעבוד.

 

בתלמוד, אנו פוגשים שילוב בין שתי הגישות האחרונות האלה. למשל, במסכת קידושין, מוצאים מחלוקת בין תנא אחד לרבי אליעזר:

 

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף יד עמוד ב

תניא:

  • : המוכר עצמו – נמכר לשש ויתר על שש, מכרוהו ב"ד – אינו נמכר אלא לשש;
  • המוכר עצמו – אינו נרצע, מכרוהו ב"ד – נרצע;
  • מוכר עצמו – אין מעניקים לו, מכרוהו ב"ד – מעניקים לו;
  • המוכר עצמו – אין רבו מוסר לו שפחה כנענית, מכרוהו ב"ד – רבו מוסר לו שפחה כנענית;

רבי אלעזר אומר:

  • זה וזה אינו נמכר אלא לשש,
  • זה וזה נרצע,
  • וזה וזה מעניקים לו,
  • וזה וזה רבו מוסר לו שפחה כנענית;.

אם כן המחלוקת  אמיתית ועמוקה! אבל אנו מבינים שכל אחת משתי הגישות (הרמוניזציה בין המקורות- או חלוקה למקרים שונים) הגיונית ולגיטימית. יכולים גם פוסקי הלכה מאוחרים יותר לשלב בין הדעות האלה כדי לקבוע ההלכה.

השאלה העקרונית שלי היא:

למה התורה מסבכת אותנו כך? למה היא לא כותבת את העניין של העבד פעם אחת עם כל הפרטים. וכך אנו לא נצטרך לשבור את הראש בין כל המקורות והמחלוקות האלה??

אני חוזר ועונה כמו שטענתי במקרה הראשון:

נושא העבדות הוא עניין מאוד מורכב. באופן תיאורטי, אסור שיהיה עבד עברי!

אבל, התורה לוקחת בחשבון מצבים שונים שסוטים מהנורמה האידיאלית. יש גנבים, יש עוני, יש כל מני מצבי מצוקה בכל חברה. כל מקרה מורכב מכל מיני זוויות. והתורה מתארת כל פעם זווית אחת. ייתכן מאוד שמקרה אחד זקוק להתייחסות של אחת או שתים או שלוש הזוויות כדי לפתור אותו אבל אין לערבב בין הזוויות.

חשוב לתאר , למשל, בפרשת משפטים את המשפט היבש. ובפרשת ראה את הפן של החסד וגמילות החסדים מעבר לשורת הדין. ובפרשת בהר, את ההתייחסות לענייני היובל ושחרור העבדים.

 

לסיכום:

  • נראה שהתורה מעדיפה חברה שבה כול אחד הוא עצמאי ודואג לפרנסתו באופן עצמאי.
  • אבל אדם עצמאי וחופשי יכול לבחור להיות "שכיר". הוא מקבל משכורת וחוזר לביתו כל יום ויכול לבחור מה העבודה שבה יעסוק ומתי ובאיזה תנאים.
  • אבל "מתחתיו", בסולם החברתי, נמצא אדם שהעני וזקוק למכור את עצמו לעבד. האדם הזה נקרא "עבד" כי יש לו אדון שבוחר עבורו מה העבודה יעשה באותו היום, ויש לו הרבה מוגבלויות. הוא לא לגמרי חופשי. אבל מצד שני, הוא קרוב יותר לשכיר , וזה מה שבפרשה שלנו, בהר, התורה מציינת. אל תקרא לו עבד. תקרא לו שכיר, למרות מצבו. כלומר, תתייחס אליו יפה. גם בפרשת ראה, המושג "שכיר" מוזכר לגבי העבד הזה, מה שמחבר בין המקור השלישי (דברים) למקור השני (בהר)!
  • מתחתיו נמצא העבד העברי שמכרוהו בית דין. מצבו יותר שפל. הוא יכול לשמש אפילו כמביא ילדים עבור אדונו. כמו שקונים שור שירביע את הפרות!! זה מאוד משפיל ואולי העובדה שהוא גנב ונמכר מצדיק את הבדלי הדינים יחסית לעבד שמכר את עצמו. גם הרציעה היא מעשה משפיל. מזכירים לו שהוא גרם לעצמו את כל המצב העגום הזה. היתה לו אפשרות לחיות כאדם חופשי (כמו שאוזנו שמעה בהר סיני)והוא בוחר להיות עבד