בע"ה כד אייר התשע"ד

מישל בן שושן

בחוקותי מ

 

1. ההוויה או העשייה?

 

ויקרא פרק כו (ג) אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם:(ד) וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ:

יש , בפסוק הראשון, שני סוגים של "מצוות": החוקים והמצוות. רש"י הבחין בזה ושואל:

רש"י ויקרא פרק כו (ג) אם בחקתי תלכו – יכול זה קיום המצות, כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו, הרי קיום המצות אמור, הא מה אני מקיים אם בחקתי תלכו, שתהיו עמלים בתורה:

ואת מצותי תשמרו – הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים, כמו שנאמר (דברים ה א) ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם:

בדרך כלל, מסבירים שה"חוקות" , אלה מצוות שאין לחקור אותם. יש לקבל אותם איך שהם. ההסבר הזה , נובע, לפי מניטו, מטעות. הטעות התחילה מהפרשנות הלא מדוייקת של המדרש המובא ברש"י בפרשת "חוקת":

רש"י במדבר פרק יט פסוק ב (ב) זאת חקת התורה – לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה:

אומות העולם(והשטן) הם אלה ששואלים אותנו ואי אפשר לענות להם. אבל בני ישראל חייבים ללמוד אותם. למה? כי כל פעם שמדובר ב"חוקות" זה נוגע לזהות של עם ישראל. ואת זאת, הם לא יכולים להבין. לכן, כדאי שלא ניכנס איתם להסברים ולשכנוע כי פשוט הם לא יבינו. אבל כל יהודי חייב לחקור וללמוד גם את החוקים.

"אין לך רשות", אתה הגוי! לא אתה היהודי!

מניטו מגדיר את שני המושגים:

חוק= נוגע לזהות , להווייה, למשימות החשובות של היהודי.

מצווה= המעשים, מה שעליו לעשות.

 

העיקר הוא החוק! המצווה היא אמצעי. כי המעשים שלנו מעצבים את האישיות שלנו. אבל, הם לא מספיקים כדי לדעת מה אני ומה עלי לעשות בחיים כיהודי. זה החלק של החוקות.

 

כדי לקבל את הברכות, לא מספיק לשמור ולעשות את המצוות. (זה הכרחי אבל לא מספיק)

עלי ללמוד ולחקור תחומים הרבה יותר רחבים ואפורים מהמצוות. עשיית המצוות, היא עבודה יחסית קלה. הרבה יותר קשה ללכת בחוקות ה'.

ללכת בחוקות ה', זה ללמוד באופן אין סופי את התורה: לא רק המצוות , כאמור, אלא גם ההיסטוריה, דברי ה', כל מילה, לכל פירוש. לעמול בתורה עד שהיא תגיד לי משהוא! אף פעם אני לא יכול להיות בטוח שהבנתי, אבל עלי לקבל אחריות על המסקנות שאליהם אני מגיע כל פעם. מדובר בהשקפת עולם, בהחלטות גורליות. בהגדרה שלי על משמעות חיי כיהודי. וזה הרבה יותר מאתגר וקשה כי זה לא מוגדר כמו שהמצוות מוגדרות.

ללא מצוות אין סיכוי להגיע לחוקות. אבל בלי לנסות ללכת בחוקות, אין כיוון ומשמעות לקיום המצוות!

אלא שני תחומים שונים שחייבים להשלים אחד את השני כל הזמן.

 

כדי להרחיב את הנושא, ברצוני להציע פירוש על פסוקים ידועים:

שמות פרק כ (ד) …. פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי:

(ה) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי:

משל: יש גלגל שמונע על ידי דוושה ידנית. עשיית המצוות היא סיבוב הגלגל על ידי הדוושה. ככל שעושים מצוות, כך מעניקים לגלגל כוח ומהירות. כיוון הליכת הגלגל הוא בידי מתן הכוונה לדרך מסוימת , על ידי החוקות. כלומר, על ידי מה שהיהודי החליט שזה מה שה' דורש ממנו.

 

אדם שמפסיק לסובב את הגלגל, יכול ליהנות עדיין מתנועת הגלגל, בזכות ההנעה הקודמת שלו או של אבותיו. אם הדור השני, גם הוא לא מקיים מצוות ולא מניע את הגלגל  , הוא יכול עדיין ליהנות ממה שהניעו אבותיו, וכן עד לדור הרביעי. אחר כך, הסיכוי שהגלגל יהיה מונע קלוש ביותר. אחרי שלושה או ארבעה דורות של הפסקת קיום מצוות, קשה מאוד , עדיין להיות יהודי!. בינתיים, בדורות השני, השלישי והרביעי, , אפילו בלי שקיימו מצוות, ניתן להבחין במידות יהודיות, בזהות יהודית, בגאונות יהודית. בדרך כלל, אנשים כאלה יכולים להתפרסם בעולם כגאונים יהודים, למרות שהם לא קיימו מעולם תורה ומצוות. רק בזכות אבותם! אנשים כאלה נהנים מזכות אבותם ומתפרסמים בתחומי החול כ"יהודים".(איינשטיין, מרקס, וודי אלן…..).

זה , לעניות דעתי : פוקד…ועל רבעים לשונאי" כלומר, הגלגל ימשיך לנוע עדיין עד ארבעה דורות למרות שהם עזבו את קיום המצוות.

אבל , "לאוהבי, ולשומרי מצוותי" כלומר, לאלה שממשיכים כל הזמן לקיים מצוות ולסובב בכך הגלגל, אין סוף לדבר, עד אלף דור ייהנו מהתנועה היהודית בתוכם!

 

כדי לזכות בברכות, אין די בשמירת מצוות. יש גם לעמול , במשך כל החיים, בנסיון להבין "מה ה' דורש ממני". לאן הוא רוצה שאני אלך? מה עלי לעשות כיהודי היום?. כל מני שאלות עקרוניות שבהם כל אדם מערב את אחריותו בהם. התחום הזה של "ההליכה בחוקות ה'" איננה כתובה בשום שולחן ערוך. היא יכולה לנבוע רק מעמל רב בתורה, בהיסטוריה, בחיים עצמם. והמצוות הם גם כלי הכרחי וחשוב כדי לעצב אותו.

 

הרב קוק, חידש את המושגים "זכות ההוויה" ו"זכות המעשה". בכך, הוא הרים את קרנם של אלה שלא קיימו תורה ומצוות אבל ידעו להקים מדינה!

 

לפי המשל שלי, הם זכו בקריאה טובה של דרך ההיסטוריה בזמן הנכון ובמירות הנפש הראויה, בזכות קיום תורה ומצוות של הדורות הקודמים. הם השתמשו בתנועת הגלגל שאבותם הניעו בכל כוחם במשך דורות.

אבל, בני בניהם שממשיכים בחוסר קיום תורה ומצוות, מסתכנים באבדן דרך כי הגלגל מאבד כבר את האינציה שלו. ומול הבעיה הזו אנו, נראה לי, מתמודדים בדור שלנו.

• חשוב מאוד שמקיימי תורה ומצוות יעסקו בהליכה בחוקות ה'
• וחשוב לא פחות שבני אלה שידעו ללכת בדרך ההיסטוריה הנכונה, יחזרו לשמור ולעשות את מצוות ה'!

 

2. האבות בסדר הפוך

 

ויקרא פרק כו (מב) וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר:

פסוק זה מופיע בחלק הנחמות (ראה "מבנה הפרק" למטה). אחרי שכל הקשרים נותקו , כביכול , בין היהודי וה', אחרי הגלות, אחרי החורבן, נשאר בכל זאת חוט קטן שדרכו האדם וה' מנסים לשחזר את הקשר שנפגם בניהם.

אחרי שבני ישראטל "מתוודים", כלומר, מבינים מה קרה להם, ה' גם הוא נוקט בכמהצעדים כדי לשקם הקשר.

בניהם, ה' זוכר את האבות . הברית, ההבטחות, הזכויות של האבות. אבל למה הפסוק מונה את האבות בסדר הפוך: קודם כל יעקב ואחר כך יצחק ואחר כך אברהם? רש"י כבר השיב על השאלה הזו:

רש"י ויקרא פרק כו וזכרתי את בריתי יעקוב – למה נמנו אבות אחורנית, לומר כדאי הוא יעקב הקטן לכך, ואם אינו כדאי הרי יצחק עמו, ואם אינו כדאי, הרי אברהם עמו, שהוא כדאי. ו

איך יכול להיות שזכות יעקב לא תספיק? הרי הוא כולל את מידות אבותיו. יעקב ייסד את מידת הרחמים שמחברת בין החסד של אברהם והדין של יצחק! איך זכות יצחק, שהיא, לכאורה פחותה , מצומצמת מזו יעקב תעזור במקרה וזו של יעקב לא עוזרת??

נראה להסביר באופן פשוט:

כשנמצאים מול בעיה מורכבת, כדאי לפרק אותה לבעיות קטנות יותר!!

אחת הבעיות של היהודי, זה שמשימתו בחיים היא לאחד את המידות. זו משימה שמאלצת אותו להיות מורכב בעצמו! להסתבך!.

למשל, אם נחשוב על המשימה הענקית שדברנו עליה לעיל: "ללכת בחוקות ה'" כלורמ  לחשוב כל הזמן, בכל דור, בכל שעה, "מה בדיוק ה' מצפה ממני כיהודי ?" ולקחת החלטות ואחריות בכיוון שנראה לנו , אז אנו עלולים להסתבך מאוד!

יהודים רבים חשבו שהמשימה העליונה היא להיות קומוניסט! או אחרים, להיות "הומניסט" או אחרים להיות ציוני, ואחר יחשוב שהעיקר הוא להיות חרדי ,וכן הלאה.. כל הכיוונים השונים האלה עלולים לגרום לפירוד ואבדן דרך!  הקושי בהבחנה בין עבודת ה' ועבודה זרה גדול מאוד ואין לזלזל בו בכלל.

לכן, אחת הבעיות העיקריות של אבדן הדרך ועזיבת דרך ה', קשורה בבילבול בגלל מורכבות המשימות.

ההתיחסות אל יעקב, למרות שהיא נכונה ושלמה, יכולה, לפעמים, להיות מסמבכת! ועדיף, לפעמים לחזור למידת הדין, ולמידת החסד, הפשוטים, כדי להבין בחזרה איך יעקב חיבר בניהם.

 

מניטו משווה פסוק זה למשנה ידועה בפרקי אבות:

משנה מסכת אבות פרק א משנה ב [ב] שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים:

גם במשנה  הזאת, הסדר נראה הפוך: הרי שהתורה מקבילה ליעקב (תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב) והעבודה קשורה לעבודת יצחק, במידת הגבורה ומסירת נפשו כקרבן. וגמילות חסדים קשורה למידת החסד של אברהם.

בריתי יעקב	תורה
ביריתי יצחק	עבודה
בריתי אברהם	גמילות חסדים

 

אם כן, אותה שאלה נשאלת. האם התורה איננה מספיקה להיות עמודו של העולם? האם התורה איננה כוללת בתוכה גם את סדרי העבודה (ספר וקירא למשל) או גמילות חסדים (כל מצוות הצדקה ואהבת הזולת..)? למהיש צורך בעמוד של גמילות חסדים בנוסף לעמוד התורה? הרי "כולה בה"!

אלא שלפעמים, כן יש צורך בפירוק התורה לעמודים בסיסים יותר. כדי  לתת לאדם קוים מנחים ברורים וחשובים. יהודי , יכול בקלות להתבלבל ולחשוב שלימוד התורה מנקה אותו מלעשוק בגמילות חסדים. וכן לגבי העבודה.

 

זה בעצם לימוד גדול עבור כל אדם כשהוא נמצא מול פירוק מערכות (כמו שניצבים אחרי הקללות, עם ישראל וה'). ואז העצה היעוצה לו היא לחזור למרכיבים החשובים של חייו. לפרק את המורכבות לעיקרים ברורים ובסיסיים.

ולכן, אם זכותו של יקעב לא תעזור, אז כן יש לחזור ליצחק ולאברהם!

אם לימוד התורה מבלבל את היהודי, עליו לחזור לעקרונות הבסיסיים של גמילות חסדים ועבודה!

זה הייתרון בשלושה עמודים ולא באחד בלבד!

כי אם המטרה העליונה היא אחדות בין המידות, העיסוק באחת עלולה לסטות מהמטרה!

כשאנו מתפללים לאלוהי אברהם ולאלוהי יצחק ולאלוהי יעקב, זה מאלץ אותנו להיות מול אחדות של ריבוי ולא מול אחידות עקרה!

 

3. מבנה הפרק

הרב אלחנן סמט, ניתח את כל הפרק של הברכות והקללות. וברצוני להביא עיקר מסקנותיו:

מבנה הפרק בקיצור:

הברכות		11 פסוקים-116מילים
החלק הראשון של הקללות	תנאי ותוצאה1	13 פסוקים
	תנאי ותוצאה 2
	תנאי ותוצאה 3
	תנאי ותוצאה 4
הלק השני של הקללות	תנאי ותוצאה 5	13 פסוקים
הנחמה		7 פסוקים- 117 מילים

 

אנו רואים שהקללות הרבה יותר ארוכות מהברכות. למרות זאת, ניתן לראות זאת בעין טובה כשמבחינים שה' , בעצם, איננו שובר את כל הכלים בבת אחת. הוא מזהיא אותנו: אם אתם לא בסדר, אז אשלח לכם אזהרות. ואם זה לא עוזר, אז נשלח לכם אזהרות יותר חומרות. וכן לאה , ארבע פעמים. בכל שלב, יש "תנאי"= אם לא תשמעו.. ותוצאה "אף אני….."

אבל יש שלב שני שבו, יש ממש שבירת כלים. יש חורבן, גלות וכמעת ניתוק הקשר בין ה' לעמו. החלק הזה, הוא כל כך חמור שהוא ארוך בדיוק כמו החלק הראשון( 13 פסוקים)

אבל דווקא מתחתים הבור הזה, יכולה לצמוח תשובה מצד ישראל ומגיעים לפסוקי הנחמה שהם באותו מספר המילים כמעט של הברכות!

הרבה יותר קל ליצור קשר (ברכות) ולהצהיר על הטוב בשלמותו.

הרבה יותר מסובך, ארוך וקשה, לנסות לשחזר  את הקשר שנותק.

אריכות הקללות מראה שה' בעצם מעוניין מאוד במניעת הניתוק ומעוניין בשחזור הקשר.

• יש לשים לב שכל הקללות (הרבה יותר החלק הראשון) הורסים, אחד אחד את כל הברכות. וזה ניתן לראות בטבלה למטה שמפרטת את ההקבלות, מילה במילה.
• יש לשים לב שבכל שלב של הקללות ,וכן בברכות, מדובר תמיד על שני מישורים: העם והארץ

ה'

 

הארץ                           עם ישראל

 

גם בברכות וגם בקללות, מה שעומד ע הפרק זה הקשר של ה' עם העם , הקשר של ה' עם הארץ והקשר בין העם והארץ. כאילו יש כאן משולש שעליו התורה דברה כבר בפרשת בהר.

• הארץ שייכת לה' (כי לי כל הארץ)
• בני האדם שייכים לה' (עבדי הם)

שתי ההשתייכויות האלה קובעים את היחס הנכון בין היהודי וכלל ישראל אל ה' ואל הארץ

מבנה הפרק ביתר הרחבה:

 

			הקללות (33)	הברכות (11)
13   פסוקים	1	תנאי	(יד) וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה: (טו) וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי	(ג) אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם:
		תוצאה	(טז) אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת .. וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם .. (יז) וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם וְנַסְתֶּם וְאֵין רֹדֵף אֶתְכֶם: ס	(ה) .וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע . ט) וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם .. (ח) וְרָדְפוּ .. וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב: (ז) וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם ..
	2	תנאי	(יח) וְאִם עַד אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם:
		תוצאה	(יט) וְשָׁבַרְתִּי אֶת גְּאוֹן עֻזְּכֶם ו ְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה: (כ) .. וְלֹא תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת יְבוּלָהּ וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ:—(כו)	(יג) .. וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם (ד) וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם .. וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ
	3	תנאי	(כא) וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי ..
		תוצאה	..(כב) וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם .. וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם וְנָשַׁמּוּ דַּרְכֵיכֶם:	ו: וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה .. ט: וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם
	4	תנאי	(כג) וְאִם בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי:
		תוצאה	(כד) … בְּקֶרִי ..(כה) וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית וְנֶאֱסַפְתֶּם אֶל עָרֵיכֶם וְשִׁלַּחְתִּי דֶבֶר . (כו) … וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ: ס	ו: וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם ט:וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי .. ה: וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשׂבַע
13     פסוקים	5	תנאי	(כז) וְאִם בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי:
		תוצאה	(כח) וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי … (ל) וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם: (לא) .. וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם…… (לז) … וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם:…	(יא) .. וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם יג) . וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת: פ
הנחמה   7 פסוקים   117 מילים		נחמה	(מ) וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי וְאַף אֲשֶׁר הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי: (מא) אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם:(מב) וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר:(מג) וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם:(מד) וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם ְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם:(מה) וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְקֹוָק: (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְקֹוָק בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: פ	הברכות :   סה"כ 11 פסוקים שהם 116 מילים

 

 

 

4. הערכים

פרשת הערכים מאוד תמוה. גם בתוכנה וגם במיקומה, כאן, אחרי הקללות.

נראה לי להציע הסבר על מיקומה:

בברכות ובקללות, הכל נמדד לפי מעשיו והחלטותיו של האדם. לפי קיום המצוות וההליכה בחוקותיו, האדם והכלל כולו היה מאושר ומקבל את כל הטובות, או להיפך.

זה יכול לגרום לדיכאון מסויים, במיוחד אחרי פרשה ארוכה של קללות.

לכן, בא אולי הפרק האחרון של הערכים ומדגיש שיש עוד מימד אחר חשוב לא פחות:

האדם שווה בערכו , גם ללא התחשבות למעשיו או כישוריו או החלטותיו!

לאדם יש ערך שנקבע אך ורק על פי מינו וגילו!

זה מאוד מאזן את הפרשה כולה!

כובד האחריות שהיתה מוטלת על כתפי האדם, פתאום נעלמת לרגע. והנה : יש לכל אדם ערך! אפילו שמגיעים להרגשה של אפסיות, התורה מעודדת אותנו: יש לך תמיד ערך שאיננו תלוי במעשים שלך!

 

לגבי שאלת קביעת הערכים השרירותית והמספרים שניתנים, הנה טבלה מסכמת לגבי ערכי בני האדם:

 

הגיל	זכר	נקבה
חודש עד 5שנים	5שח	3שח
5-20	20שח	10שח
20-60	50שח	30שח
60+	15שח	10שח

 

הרב אמנון בזק חיפש בתנך איפה מוצאים סכומים דומים לגבי בני האדם. והוא מצא שכל הערכים של הזכר, קשורים בכוח הפריון שלו! ומספרי ערכי הנקבה קשורים לכוח העבודה שלה! הזכר דומה לשדה שנותן זרע: ולפי היבול נקבע ערכו:

• ויקרא פרק כז (טז) וְאִם מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ אִישׁ לַיקֹוָק וְהָיָה עֶרְכְּךָ לְפִי זַרְעוֹ זֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף:

והנה כמה מהפסוקים:

 

• שמות פרק כא(לב) אִם עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר אוֹ אָמָה כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל: ס
• במדבר פרק יח (טז) וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא:
• במדבר פרק ח (כה) וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה וְלֹא יַעֲבֹד עוֹד:

(אם כן חמישים שנה הוא גיל הפרישה מהעבודה- ולא שישים, הגיל המקסימאלי להוליד באופן טבעי)

• בראשית פרק כה כו) וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם:
• דברי הימים א פרק ב (כא) וְאַחַר בָּא חֶצְרוֹן אֶל בַּת מָכִיר אֲבִי גִלְעָד וְהוּא לְקָחָהּ וְהוּא בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת שְׂגוּב:
• שמות פרק ל (יד) כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת יְקֹוָק:
• דברים פרק כב (כח) כִּי יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָ בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ וְנִמְצָאוּ:(כט) וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָ חֲמִשִּׁים כָּסֶף וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו:
• תלמוד בבלי מסכת כתובות דף לג עמוד א אמר קרא: ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף, הנאת שכיבה חמשים,
• הושע פרק ג (א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי עוֹד לֵךְ אֱהַב אִשָּׁה אֲהֻבַת רֵעַ וּמְנָאָפֶת כְּאַהֲבַת יְקֹוָק אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵם פֹּנִים אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְאֹהֲבֵי אֲשִׁישֵׁי עֲנָבִים:(ב) וָאֶכְּרֶהָ לִּי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר כָּסֶף וְחֹמֶר שְׂעֹרִים וְלֵתֶךְ שְׂעֹרִים:
• רש"י הושע פרק ג וחומר שעורין – ערך זכר מבן עשרים שנה ומעלה ועד בן ס' חמשים שקל והם דמי פדיון חומר שעורין שגם הוא חמשים שקל כסף,ולתך שעורין דמי פדיון קרקע לתך שעורין למקדש,

עשרים וחמשה שקלים הוא ערך הקצוב מבן חדש עד ה' שנים חמש שקלים ומבן חמש שנים עד בן עשרים שנה והיה ערכך עשרי' שקלים הרי עשרים וחמשה

• רש"י הושע פרק ג ובשם רב האי מצאתי דבר הגון, ואכרה לי וגו', קצבתי דמי כופר פדיונה לנגדי בדמים קלי' האומר ערך נפשי עלי אם מבן ששים ומעלה והיה ערכך חמשה עשר שקל:

יש יוצא מהכלל שמלמד על הכלל:

בראשית פרק לז (כח) וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה:

מכאן שיוסף נמכר, לא בגלל כוח העבודה שלו אלא בגלל כוח הפריון שלו! כי הוא נמכר בעשרים כסף, כי לפי גילו היה מתחת לגיל עשרים! וזה מסביר את הסיפור של אשת פוטיפר מזווית חדשה!

בע"ה יז אייר התשעו

מישל בן שושן

 

בחוקותי מוש

 

בחוקותי

לא מדובר על מצוות אלא על ההתנהגות וכוונת האדם בעיסוקו היום יומי. למשל, אם האדם חורש שדהו בכוונה להאכיל את בני משפחות, לתת לעניים, להתפנות אחר כך ללמוד, אז החרישה היא הליכה בחוקות ה'! וזה, כנראה הרבה יותר חשוב מאשר קיום המצוות(הפסוק מתחיל "אם בחוקותי תלכו" ורק אחר כך "ואת משפטי שתמרו ועשיתם אותם"). הסדרה מתחילה בהליכה בחוקות ולא בקיום המצוות כי היא העיקר.

המצוות חשובות כדי ללמד את האדם ללכת בדרך הנכונה בחיים שלו. אבל המבחן האמיתי הוא בתחום הרשות. בעיסוק בעולם החול. במשא ומתן, ביחסים עם סביבתו, בעמלו בכלל. אם הוא עושה כל זאת בכוונה טובה, בכוונת התורה, אז זה נקרא שהוא עמל, בתורה.

 

עושר ושלום

הברכות הראשונות מדברות על שלושה דברים

1. שפע (פרנסה :גשם,פרות יבול..)

2 בטחון מפני אויבים (ושבתם לבטח)

3 שלום בין היהודים עצמם (ונתתי שלום בארץ)

בדרך כלל עושר מביא לידי מחלוקות ומריבות.

איום המלחמה יכול לגרום לאחדות רגעית

אבל כשיש גם עושר וגם ביטחון, סכנת המלחמות הפנימיות גדל! לכן באה ההברכה השלישית של השלום

 

רבבות אלפי ישראל

כשלבן "ברך" את בנותיו הוא אמר :"את היי לאלפי רבבה". האלף= אחדות, כמו אלף. לבן מאחל פירודף שהאחדות תהפוך לרבבה מפוזרת.

אבל משה מברך:"רבבות אלפי ישראל" שהריבוי יתאחד. המילה רבבה קודמת לאלף. האלף מאחד הרבבה.

 

בן בג בג (פרקי אבות)

ה' ברא את אדם וחווה מחוברים גב אל גב. אחר כך הוא ניסר אותם כדי שיוכלו להיות "פנים מול פנים" ולא גב אל גב. זו המטרה של ההתגלות פנים בפנים בסיני, וזו מטרתה של התורה: שהאדם יהיה מול האדם האחר ומול האלוהים ולא יפנה את גבו אל האחר.

"בן בג בג אומר: הפוך בה!" כלומר תחיה פנים מול פנים! (גב= בג)

כך שגם האות ה' הראשונה  של שם ה' תהיה מחוברת עם הה' השניה של שם ה'.

לכן הוא נקרא גם "בן ה' ה'" ששני הה' (ה= גב=בג) יהיו פנים מול פנים.

 

שבועות  וראש השנה

"ובעצרת העולם נידון על פירות האילן "(ראש השנה טז.)

יש הגבלה בין הא' בתשרי לשבועות. בשניהם יש מידת הדין שחלה. ולכן, האדם צריך להתכונן :

• לפני ראש השנה על ידי חודש הסליחות באלול
• לקראת שבועות על ידי ימי הספירה

שניהם מהלכים של חזרה בתשובה ורכישת מידות טובות.

לכן, יש הוראה לקרוא , לפני ראש השנה את הקללות של פרשת כי תבוא

ולפני שבועות פרשת בחוקותי

שתכלה השנה וקללותיה.

 

 

 

זכרון

מלשון זכר,"דוכרא",  משפיע

כשה' אומר "וזכרתי את בריתי יעקב" לא מדובר על זכרון שהוא ההיפך מהשכחה אלא זכרון מלשון השפעה: אני אשפיע עליכם את הלימודים של יעקב, מידת הרחמים שהוא ייסד.וגם הוא ישפיע על ישראל מידתו של אברהם, מידת החסד. אבל לא את מידת הדין של יצחק. לכן לא כתוב ביצחק "אזכור". רק עבור יעקב ואברהם. : "וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם  אזכור והארץ אזכור.

כשמדברים למשל,על "זכר ליציאת מצרים", אנו גם לא מדברים על נוסטלגייה.

אנו מחויבים לחוות , למשל גאולה. גאולה עצמית, גאולת העם. הצלה ממצב עגום. יש מועדים לכך. כלומר, ה' קבע הזדמנויות מיועדות לחוויה הזו של הגאולה. למשל, ב15 בחודש ניסן. (או 14 באייר). ואז, יש לנו מצוות "מועד". כדי לעזור לנו לחוות את מה שאנו אמורים לחוות, משפיעים על עצמנו כוחות , דוגמאות מההיסטוריה, כמו יציאת מצריים שקרתה באותו תאריך כדי לתת לנו דחיפה והשראה. זה הוא ה"זכר" מלשון "זכר", משפיע.

 

אשראי

ביציאת מצרים קבלנו "אשראי" חינם מהקדוש ברוך הוא. לא היו לנו זכויות. רק ה' בטח בנו בזכות אבות

אבל אחר כך, עלינו לפרוע את החוב על ידי זכויות.

בשבועות מקבלים התורה כדי להמשיך הכל בזכות ולא בחסד.

• "וזכרתי להם ברית ראשונים"= הנתינה בזכות האבות
• "להיות להם לאלוהים"= על ידי עבודה שלהם וזכות עצמם.

גם החיים ניתנים לנו באשראי, בחינם, בזכות אבות(תרתי משמע).ומרגע הלידה, עלינו לזכות במה שניתן לנו.

 

שכר ועונש (לעד)

הסדרה שלנו מציבה בפנינו בעיית השכר והעונש. אם תהיו טובים, יהיה טוב ואם לא, יהיה רע. אבל אנו יודעים שיש גם צדיק ורע לו ורשע וטוב לו. נראה לי להמתיק את הבעיה על ידי כמה רעיונות:

1. בסדרה שלנו מדובר על כלל ישראל. ולא יחידים. למרות שהכלל מורכב מיחידים, השכלול של מה זכות כלל ישראל מכריע את הברכות או הקללות. מדובר בסדרה שלנו על דברים שבאים לכלל כמו גשם, תבואה, מלחמות, אויבים… לכן, ייתכן שיש צדיקים בכלל שנפרעים מחוק הערבות והשתייכות לכלל השורר.
2. מידת הדין של האלוהים מורכבת מהמון שיקולים שאנו לא מכירים את כולם. הפרשה מתארת כמה מהשיקולים האלה אבל לא את כולם. יש למשל, שיקולים של היסטוריה, של זכות או חובות האבות. זכויות או חובות קודמים. ובסופו של דבר מה באמת טוב ומה באמת רע עבור האדם. ראייתו מצומצמת והוא יכול רק להרגיש טוב או רע בנקודת זמן נתונה.

אמשיל משל:

הרופא שיניים מבקש שנצחצח שיניים כדי שלא יהיו לנו בעיות בשיניים.

אבל יש אנשים שלא מצחצחים ואין להם בעיות ויש אנשים שמצחצחים ומקפידים ויש להם חורים ובעיות! האם זה אומר שההנחיה של הרופא שגויה? לא. מה שהוא אומר נכון . אבל הוא לא יכול לקחת את כל הגורמים שמשפיעים על בריאות השיניים. כמו התורשה, סוג האוכל, איכות החיים, עישון, סטרס…. ועוד המון גורמים שאנו עדיין לא מכירים. בניהם, ההמלצה לצחצח היא נכונה, למרות שנראה לפעמים שהיא לא "אוטומטית" מצד האדם עצמו.

 

• אם כן, ניתן לקרא את הברכות והקללות כ"תוצאות" ממעשה בני אדם. אתם לא תשימו סוודר, תתקררו! זה לא עונש, זו אזהרה ממי שמכיר טוב יותר את המערכות! תעשו ספורט, כך תהיו בריאים יותר!

 

הטבע והמוסר (לעד)

עניין ברור שיוצא מהפרשה שלנו הוא שיש קשר הדוק בין חוקי הטבע לבים מוסריות האדם. דבר שאיננו מקובל בכלל היום (חוץ מהבעיות האקולוגיות). הבורא שם בטבע חוקים כאלה שיכולים להיות מושפעים על ידי התנהגות האדם!! אם אנו עושים מצוות, העץ ייתן פריו!!!

או שהאלוהים , בכל ר5גע, יכול לגרום לכך שהעץ הזה, עכשיו ייתן פריו או שלא ייתן פריו.

או שהבורא כבר תכנן את הבריאה מראש, כדי שתהיה מגיבה למוסריות האדם!!!

סגנון התורה מעניק לטבע כוחות ושיקול דעת! הארץ מקיאה את יושביה. השמים יתנו טלם. ונתנה הארץ יבולה..

ייתכן שהתורה מדברת בלשון בני האדם אבל השאלה מי קובע מה ומתי עדיין עומדת

האם יש חוקים בטבע שגורמים אוטומטית לתגובת הטבע ביחס למוסריות האדם או שמה האלוהים מחליט בכל רגע לתת פקודות לטבע כדי לנווט אותו בכיוון שהוא רואה לנכון?

התפילות על עצירת הגשמים למשל, נוטים לתשובה השנייה. אבל ייתכן שגם בראשונה יש חלק של אמת.

בע"ה כו אייר התשעה

מישל בן שושן

בחוקותי אד

מתוך שיעור בשבת של הרב דניאל אפשטיין

אם בחוקותי….

זו תפילה של הבורא!

הפרשה איננה מתחילה עם "וידבר ה' אל משה.." אין כאן מצווה או התראה

"אם"= הלוואי!! כלומר ה' מתפלל שהפרויקט שלו (האדם- עם ישראל- הבריאה) יצליחו.

 

ומה עיקר תפילה זו?

זה שישראל יבינו את "רוח" החוקים. רוח הדברים. כמו שאומר ה"נתיבות שלום" הרבי מסלונים.

עם "חוקים" יבשים, ניתן להרוס את האדם ואת העולם. בני האדם מומחים בשימוש לרעה בחוקים. אפילו בחוקי התורה, במצוות, בתורה עצמה, אפשר לסלף ואפשר לזייף ואפשר להשתמש בה לצורכי עצמו, לרעה.

מי יכול להיות אחראי על שמירת "רוח" הדברים?

ה' שואל את עצמו ואיננו יכול לענות! הוא רק יכול להתפלל!

הלוואי שלא תשתמשו בחוקי התורה לרעה!!

 

כל ספר ויקרא הוא בעצם מקור לתפילה.

הקורבנות הם מקור התפילות. הרה מדובר על "עבודה", עבודה בלב.

מצוות הטהרה והטומאה, וכל מה שכולל ספר ויקרא, כל המצוות, כל הניסיון להפוך אותנו (לשאוף להיות) קדושים. כל זה , מכיל בתוכו סכנה גדולה מאוד: שאנו נשתמש במצוות לרעה. כדי ליישב את כוחנו על הזולת, כדי להשטלת על האחרים, כדי לרכוש כבוד, כדי לעשות דברים איומים במסווה של "מצווה" או חוק. זה יכול לשעבד את האדם לחוקים שחושבים במקומו. האדם יכול להצדיק את חוסר מוסריותו או חוסר אחריותו במעשיו כשהוא יטען שהוא "רק משיים את החוק".

לכן, כל המצוות האלה מסכנות את הרוח שלהן עצמן!

לכן ה' מתפלל שאנו נלך, נתהלך, עם הקדוש ברוך הוא. בחיפוש אחר רצונו, אחרי רוחהדברים שיש מאחורי החוקים ולא להסתפק בקיום החוקים.

 

בקרי

הרבה קללות באות כי אנו מקיימים המצוות "בקרי"! כלומר, אנונצמדים לחוק "בקרירות". בלי לחפש את משמעות החוק ומה שמאחורי החוק. אנו מאבדים את רוח החוק.

בתוך ספר ויקרא פגשנו את האש: אש הקורבנות  ,  האש השורפת של נדב ואביהו!

וכאן, מזהירים אותנו מיתר קרירות!

צריך למצוא את הטמפרטורה הנכונה! לא יותר מדי קר ולא יותר מדי חם! הקצוות שורפות או מפקפיאות!

 

ויקרא

כמו שאנו מתחילים את התפילה שלנו ב"ה' שפתי תפתח", ה' מתחיל את ספר ויקרא עם "ויקרא אל משה

. האדם מקדים תפילתו בתפילה על התפילה.

ה' מקדים את ספר החוקים בתפילה, בקריאה אישית בקרבה אל האנושיות: ויקרא אל משה.

 

קדושים תהיו כי קדוש אני

המדרש שואל "האם יכול להיות שאנו נהיה קדושים כמו שה' הוא קדוש?" ועונה, לא, קדושתו עליונה מקדושת האדם. לכן, האדם צריך לדעת שיש קדושה אנושית. והקדושה האנושית עוברת דרך הדברים הקטנים מאוד של החיים. כשהוא עוסק מענייני העולם הפשוטים. כשהוא עושה קניות בשוק, כשהוא דואג לכבוד האנושי ב"בית כיסא" מכובד לכל אחד. שם, בדברים הקטנים והמעוטים לכאורה, נמצאת הקדושה האנושית האמיתית.

כשדוד המלך אומר בתהילים שבכל מקום שהיה הולך, היה מגיע לבית מדרש ולבית כנסת (חשבתי דכי ואשיבה רגלי אל עדותך), הוא מתאר איך הוא מוצא את ההליכה בדרכי ה' בכל ענייני העולם שלו. בשוק הוא מוצא בית מדרש במשא ומתן הוא מוצא בית כנסת.

בע"ה כד אייר התשעה

מישל בן שושן

 

בחוקותי גז

 

מה היא "תורת ה'"?

על מה אבדה הארץ? על "עזבם את תורתי". במקום זה, הם התעסקו בתורה!

מדובר אם כן על יהודים שחיו בזמן בית שני, שעסקו בתורה כל הזמן והם הוגלו לאלפי שנים בגלל ש"עזבו את תורתי"! מה פירוש הדברים? הרי למדו תורה! איך אפשר להאשים אותם ב"עזבם את תורתי"??ההבדל הוא בין עיסוק בתורת ה' ובין עיסוק בתורת האדם עצמו. כאילו כל אחד היה עוסק במה שהיה נוח לו ולא במה שהיה מבוקש ממנו. כל אחד עשה את תורתו ולא את תורת ה'.

אבל, נהיה כנים, כשאדם עוסק בתורה, הוא עושה זאת כי הוא חושב (או טוען) שזו תורת ה'!! כל אחד חושב שהתורה של השני היא לא תורת ה' והתורה שלו היא תורת ה'!! זו הבעיה:

אם כן מה היא תורת ה'???

התשובה כואבת : אף אחד לא יודע מה היא תורת ה'!! כמו שאף אחד איננו יכול לטעון שהוא יודע בוודאות מה היא כוונת ה' או מה הוא רצון ה'. יש לנו הרבה נתונים שיכולים לעזור לנו לנחש אבל אין אף אחד שיכול להיות "במאה אחוז בטוח" שמה שהפרשנות שלו של התורה היא האמת המוחלטת. ה' עשה זאת בכוונה! הוא נתן לנו תורה שדורשת מכל אחד לחפש כל הזמן את משמעותה. כל אחד חייב לקחת אחריות על הפרשנות שלו. אבל, הוא חייב להיות מאוד ענו: אולי זו לא הפרשנות האמיתית המוחלטת. אני עושה את מה שנראה לי רצון ה'. אבל אני כל הזמן בחיפוש אחר רצון ה'.

נצייר את הסיבתיות לחורבן בית המקדש:

1. היהודים חשבו שיש להם את האמת ביד והשני לא הבין כלום. כל אחד חשב שתורתו היא בהחלט תורת ה'. לכן, השני איננו מקיים את תורת ה'! ויש לשנוא אותו על כך כי הוא רשע.

2זה הביא לשנאת חינם על ידי אנשים ש"קיימו את התורה"!!

3. שנאת החינם גרמה לחורבן הארץ.

 

אם כן , העניין הזה איננו דבר של מה בכך. הוא עיקר התפיסה שגורמת לנו להישאר בארץ ולחיות לבטח בארצנו או , להיפך, לגלות ולסבול את ייסורי הגלות, או לסבול את המלחמות של אויבים שיקים ה' עלינו בארץ!

נמצא שאם אני בטוח בעצמי עד כדי כך שאני לא יכול לסבול שאולי אני טועה, אז ה' מערער את ה"ביטחון" המסולף הזה על ידי חוסר ביטחון בארץ!    ולהיפך: אם אני נמצא כל הזמן בחיפוש אחרי רצון ה' ומקבל שאולי , מה שאני עושה איננו מספיק או איננו רצון ה', אני במצב של עמל רב ללכת בדרכי ה' ולהיות בענווה וחיפוש מתמיד. אז אני לא זקוק להתעוררות הביטחון בארץ ואני יושב בארץ "לבטח"!

לסיכום: ה' דורש שהתורה שאנו מקיימים תישאר כל הזמן התורה שלו ולא שלנו: מכיוון שאני לא יכול לראות את האלוהים, הוא לא נמצא "בכיס שלי", אני כל הזמן בעמל רב כדי להבין ככל שניתן את רצונו, לשאול כל הזמן "מה הוא רוצה?" מה עלי לעשות כדי להתאים ככל הניתן לרצונו?, רק אז, ה' מבטיח שאני אחיה בבטחה ובשלום.

   נחזור אל הפסוק:

"אם בחוקותי (ולא בחוקות שלכם- שאתם בטוחים שהבנתם במאה אחוז את רצון ה'- שאתם מפסיקים לחשוב שהתורה שייכת לה' ולא לפרשנות שלכם) תלכו (ההליכה דורשת חוסר קיבוע חיפוש מתמיד) ואת מצוותי (ולא המצוות שנוחות לכם ומביאות לכם הנאה)  תשמרו , ועשיתם אותם (העובדה שאתם תשארו עם הענווה והספק על "מה הוא רצון ה'" לא צריך למנוע אותכם לפעול ולקחת סיכונים: עליכם לקיים את התורה איך שאתם מבינים אותה, בכל הכוח וההתלהבות- ולהשאיר טיפה של ענווה, חיפוש, לימוד ושמיעת דעת הזולת)…ושבת לבטח בארצכם (כי ה' לא יעורר עילנו אויבים כדי לערער את הביטחון המופרז בדרכנו)."

 

"לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה(בבא מציעא ל)" כלומר, דברי עצמם העמידו על דין תורה שהיו אומרים "זהו דין תורה   " (ציתות מהגלילי זהב)

 

 

התמימות

יש עוד דרך לעשות את "תורת ה'" בענווה: להיות יהודי טוב ופשוט שעושה הכל בתמימות ולא מנסה להסביר ולתת נימוקים וטעמים לכל דבר כי הם נוחים לו . כי בלי הנימוקים האלה הוא היה מתקשה לקבל עליו עול המצוות. אלא הוא עושה בתמימות ובהכנעה את "מה שצריך", מה שמקובל, מה שלימדו אותו לעשות.

התמימות הזאת, שהייתה רווחת בעדות ישראל בתפוצות, נעלמת משתי סיבות:

1. היום, כולם מרגישים חובה להבין כל דבר ולהפוך כל דבר ל"אינטלקטואלי". להיות תמים הפך לגנאי.
2. החזרה לארץ ישראל, מפגישה שיטות שונות, מאלצת התמודדות עם סוגיות קשות שנמצאות במחלוקת פרשנית. כל אזרח בישראל, במהרה מוצא את עצמו בתוך "מחנה" זה או אחר. או שהוא חילוני או חרדי או ציוני או מסורתי. מתוך המחנה הזה הוא נאלץ להצדיק את השתייכותו ולהעמיק את השתייכותו , במיוחד בעיתי משבר. שתם עשרה השבטים מתעוררים בחריפות ניגודיהם. בדומה למה שקרה בבית שני, כול אחד מרגיש שהוא צודק ושהשני טועה לגמרי! לכן לימוד זה של ה"גלילי זהב", נראה לי מאוד חיוני כדי שלא נגלוש לשנאת חינם ונשמור על ענווה בחיפוש מתמיד אחרי "תורת ה'".

 

להרוויח כסף?

לטענת עשיו, יעקב היה אמור לקבל את העולם הבא ועשיו העולם הזה. מכאן הטענות של הנוצרים כלפי היהודים: אתם אוכלים את הלחם שלנו. למה אתם מתעסקים בענייני הכסף? עבור עשיו, שני העולמות נפרדים הם . מי שדתי, צריך להתנזר מהעולם הזה ולהיות כולו רוחני.

קבלת התורה היא עיסוק בעולם הזה!! העולם הבא, אומר יעקב, הוא עובר דרך העולם הזה. אין נתק בניהם. איך יהודי נהיה "קדוש"? כשהוא מתעסק בשוק ביראת שמים.  עבור הרב, מצווה להתעסק בעולם הזה, בכל החומריות שלו. רק כך אנו מקיימים את התורה. רק כך, אנו זוכים לעולם "הבא".   יש להרוויח ככל שאפשר כסף. זו לא בושה. להיפך. אבל, אין להחשיב את הכסף כמטרה בחיים אלא כאמצעי לחיות טוב ולקיים את התורה!

 

שלום או ביטחון?

יש שני משפטים שנראים כפולים. אבל בעצם כל אחת נוגעת לעניין אחר:

• ושבתם לבטח בארצכם= לא יהיו מלחמות ולא אויבים.
• ושמתי שלום בארץ= יהיה שלום בין היהודים.

הרב קובע שרוב הזמן, השלום בין היהודים קשה להשגה יותר מאשר נצחו על אויבים.

אחדות בעם מצליחה לנצח האויב.  אבל פירוד בעם מביא למלחמות עם אויבים שה' שולח לנו בגלל שאנו לא מצליחים לעשות שלום בינינו.  קשים יותר האויבים הפנימיים שגורמים לפירוד מאשר האויבים החיצוניים.

בדיחה:

הרב מספר שפעם היו שני רבנים בעיר אחת. היו הרבה מחלוקות ומריבות בניהם.

אמר אחד: אני עכשיו מבין למה ה' הסכים לאברהם "אם יהיו חמישים צדיקים בתוך העיר (סדום), אני לא אצטרך לשלוח את מלאך המוות להרוס את העיר, הם יעשו זאת (הצדיקים) לבדם בעזרת המחלוקות שלהם!"

 

קללות

1. "ולא תיתן ארצכם יבולה": אם אתם חשובים שהיא "ארצכם" שלכם, ולא ארץצו של ה'. אם אתם חושבים שאין לכם מה לעשות כדי לזכות בה יותר, אז היא לא תיתן את יבולה!!

2."ואכלתם בשר בניכם" תצטרכו לאכול אצל הילדים שלכם מרוב עוני. וזו קללה! אבל יש קללה יותר חמורה שאיננה כתובה בתורה, והיא , שאפילו אצל בניכם לא תוכלו לאכול (או שזה לא יהיה כשר, או שהם לא יזמינו אתכם!) אבל עד כדי כך לא כתבה התורה!!

3 . לפעמים, בתוך הקללות נמצאות ברכות. רק שה' רצה להגן על הברכות מהעין הרע ומהקטרוגים ושולח ברכה במסווה של קללה.

4 . "והשמתי אני את הארץ". זה פלה באמת שארץ ישראל נשארה , במשך גלות ישראל, שממה! ה' בעצמו גרם שהארץ תישאר שממה ושאף עם לא יבוא להצמיח אותה וליישב אותה. רק כשישראל חוזר על אדמתו, אז מתעוררים כל התשוקות אליה מצד העמים!!

5. "וזכרתי את בריתי יעקב" זה נראה ברכה אבל זהו קללה: אני אזכור שבעצם הבטחתם לי שאתם בני יעקב ותשמרו הברית איתו! ואני אכעס יותר על עוזבכם את הברית.

6."ואף את בריתי יצחק"= יותר חמור הדבר כי אסכור שבחרתי בכם ולא בעשיו. האם אתם באמת זכיתם בזה?

7. "ואף את בריתי אברהם" זה עוד יותר חמור כי אז אזכור שבחרתי ביצחק ולא בישמעאל. האם אתם זכאים יותר מישמעאל?
8. "והארץ אזכור" וזו חמורה מכולם כי לכם נתתי הארץ הזאת האם אתם זכיתם בה??

 

נחמה:

"ואף גם זאת בהיותם…לא מאסתים ולא געלתים.."

אפילו אם ישראל יהיו רשעים מאוד, שלא ילמדו תורה ולא יקיימו מצוות, אני אגאל אותם בסוף, בתנאי שהם יחזיקו עצמם כיהודים! כמו שאב לא יגרש את בנו לצמיתות. רק בזכות שהוא בנו!

"אף שיפשעו ובגדו , מיכון שיתייחסו לעם ישראל, יגאלם וישיבם לאדמתם ושם ישובו ויטהר אותם  " (הגלילי זהב)

בע"ה כד אייר התע"ב

מישל בן שושן

 

בחקתי אה

 

אם בחקתי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשתם אותם.

 

הא"ה מציב לא פחות מ42 פירושים שונים לפסוק הזה!! והוא ממספר אותם! כאילו חשוב לו המספר 42! אביא כמה חידושים שעניינו אותי במכלול הפירושים האלה:

1. "בחוקותי"= לימוד, עמל, עיסוק בתורה. לפי המדרש "תורת כוהנים", אי אפשר שהמילה הזאת תעביע על מצוות כי זה כתוב בהמשך הפסוק (ואת מצוותי תשמרו). העמל בתורה הוא מטרה עליונה שאיננה קשורה בהכרח ללימוד המצוות. היא גם לא קשורה להתעניינות כי יש הוראה ללמוד אפילו פעמיים שלוש או יותר את אותם הדברים! אז מה יכולה התכלית של לימוד ועיסוק בתורה??:
2. לימוד התורה דורש לנסות את כל הדרכים האפשריים ללימוד התורה, בתנאי אחד: שלא נגיע למסכנה הפוכה מההלכה:"בחוקתי תלכו..אבל.. מצוותי תשמרו"! כלומר יש כאן דרישה לפתיחות אין סופית ("ככל שידו של האדם משגת") בכל הכיוונים (בפשט, ברמז, בדרש ובסוד) ובכל הנתיבים המסתעפים מארבע הנהרות האלה היוצאים מגן עדן של התורה. (אין אדם יכול להגיד , אני אסתפק בנתיב אחד, כמו הפשט! אלא הוא חייב (זו לא רק רשות אלא חובה) ללכת בכל דרכי התורה האפשריים.
3. נראה לי שהא"ה דורש בעיקר "פתיחות" המחשבה וידיעת ה'. הוא מצטט את הרמב"ם שדורש לדעת את ה' בכל דרכי החיים הטבעיים "בכל דרכיה דעהו": בספורט, באכילה, בדיבור, בעבודה היום יומית…. ההליכה בכל נתיבי החיים מאפשרים לקרוא את התורה באופנים שונים :
4. יש ללמוד את התורה במצבים שונים: בהליכה (בלכתך בדרך), בישיבה, ביום ובלילה, לפני המעשה, ובמיוחד אחרי המעשה (כלומר שיש ערך לחכמה שמבוססת על נסיון מעשי :"מעשיו מרובים מחכמתו- חכמתו מתקיימת"). לכן, המצוות המעשיות, מאפשרות לימוד התורה יותר עשיר ומבוסס על עולם העשייה והניסיון של החיים.
5. לימוד התורה , לא רק דורש פתיחות, אלא הוא מזמין את האדם לפתיחות. הוא עושה אדם יותר פתוח לעולם ולהכרת הבורא!! זה אולי טעם המצוות !
6. יש למצוות כמה מטרות:
   1. הם מגבילים את חופש הפתיחות ללא גבולות של ההוראה הראשונה: המטרה היא אכן פתיחות אין סופית של לימוד התורה אבל, לפתיחות הזאת, יש מגבלות שיתנו עומק וכובד ללימוד: עולם המעשה של המצוות.
   2. הן מכניסות את האדם לעולם המעשה ומשם, האדם יוכל ללמוד יותר טוב את התורה! כלומר, עולם המעשה מזמין את האדם לחכמה מבוססת ועמידה.
   3. המצוות הן כמו ה48 דרכים שעל ידן נקנית התורה (פרקי אבות ו-ד). אין לגשת לתורה ללא הכנה, ללא עבודת המידות, צמצום, שמחה, יראה..והמצוות הן כאן לאפשר זאת!
   4. בשום שלב, אין הא"ה מתאר את לימוד התורה כאמצעי לעשיית המצוות אלא להיפך: המצוות הן האמצעי ללימוד התורה בצורה נכונה. המצוות הם כמו היראה שמאפשרת האהבה. האהבה היא העיקר אבל אהבה ללא יראה איננה מחזיקה את האדם ומוציאה אותו לתרבות רעה
7. המילה "בחקתי" כתובה בתורה בלי וו. כאילו היה כתוב "בחוקתי" בלשון יחיד. כאילו יש רק חוקה אחת והיא התורה שבכתב. אבל התורה שבעל פה, המסורת, מלמדת אותנו לקרוא את המילה הזאת "חוקותי"! ובלשון רבים, המילה הזאת מצביעה על קיום שתי תורות: תורה שבכתב ותורה שבעל פה!! אבל שתיהן קשורות כאחת "בחקתי"!
8. לע"ד: החידוש הזה מעניין מאוד מבחינה זו שאין התורה שבעל פה מסתמכת על דבר כתוב בתורה שבכתב: לא כתוב "בחוקותי" ברבים, דבר שהיה אומר: הנה כתוב בתורה שבכתב רמז לקיום התורה שבעל פה! אלא, התורה שבעל פה נתלית על מסורת של התורה שבעל פה עצמה!! זה נותן לתורה שבעל פה כוח עוד יותר גדול! לא צריך שהחידוש יהיה קשור בהכרח לכתוב!!
9. בחוקותי תלכו= החוקות הן חוקי הטבע ששם ה' בבריאתו. כך שיש להעמיק בהן ולחפש בהן את דרכי ה'!יש ללמוד מצורת עבודת כל הברואים את קונם וללכת בטבעיות בדרכי הבורא.
10. ועשיתם אותם: יש לאדם לעשות כל מה שביכולתו. וה' יגמור בעדו!

 

 

 

ונתתי גשמכם בעתם…

ה"וו" שבהתחלת הפסוק מוסיף את השכר של עולם הזה לשכר של העולם הבא שכבר רמוז בפסוק הראשון "אם בחוקתי תלכו .."

גשמכם= כאילו הגשם שייך לכם, בלי הרגשה שזה שלי ואני נותן לכם אותו במתנה! כי אז זו הרגשה פחות נעימה!

 

ונתתי שלום בארץ..

למה יש צורך בשלום אם כבר הובטח שהאויבים לא יציקו לנו עוד :"וישבתם לבטח בארצכם" בפסוק הקודם? הפסוק הזה מדבר על השלום בין חלקי עם ישראל פנימה!

 

ורדפתם את אויבכם

כל רשעי הגויים נקראים אויבי ה' ואויבי ישראל. בפסוק הזה, ה' מודיע לנו שכל אומות העולם הן סונאי ישראל בטבע!!!. זו קנאה ביסודה. וזו שנאה יסודית ואין לה תמורה!!!

 

פירוש על פי הרמז

הא"ה מוסיף ומפרש ארוכות את כל ההבטחות מ"ונתתי גשמכם בעתם .." ועד סופם כהכנה של האדם לעולם הבא. כל מה שיקרא לאדם אחרי המיתה.

 

ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצוות האלה..(כו-יד)

"תשמעו" היא השמיעה לתורה. ומזה אפשר לעודד את פירוש המדרש בהתחלת הפרשה על "בחוקותי= עמל התורה".

כל מי שאיננו עושה את המצוות, זה נובע מאי הבנת התורה וכוונותיה. כי לימוד התורה מצילה מהיצר הרע.

אם ישראל היו עושים את כל העבירות שבעולם (אפילו עבודה זרה!) והיו לומדים את התורה לשמה, אז לא היו באים עליהם כל הגזרות ולא היה נחרב הבית!!!(דף תריב)

 

ואתכם אזרה בגויים והריקותי אחריכם חרב והיתה ארצכם שממה ועריכם חרבה(כו-לג)

(תלמוד בבלי מסכת כתובות דף קיא עמוד א )

ת"ר: לעולם ידור אדם בא"י אפי' בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל – דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ – דומה כמי שאין לו אלוה, שנא': +ויקרא כ"ה+ לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים, וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוה? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל – כאילו עובד עבודת כוכבים; וכן בדוד הוא אומר: +שמואל א' כ"ו+ כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים, וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל – כאילו עובד עבודת כוכבים. ר' זירא הוה קמשתמיט מיניה דרב יהודה, דבעא למיסק לארץ ישראל, דאמר רב יהודה: כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר: +ירמיהו כ"ז+ בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאם ה'. ורבי זירא? ההוא בכלי שרת כתיב. ורב יהודה? כתיב קרא אחרינא: +שיר השירים ב'+ השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה וגו'. ורבי זירא?ההוא שלא יעלו ישראל בחומה. ורב יהודה? השבעתי אחרינא כתיב. ורבי זירא? ההוא מיבעי ליה לכדרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר: ג' שבועות הללו למה?

1. אחת, שלא יעלו ישראל בחומה;
2. ואחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם;
3. ואחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי.

 

וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק..

"הוידוי יועיל להקל מעליהם הגזרות הרעות אבל להשיבם לכנם צריך זכות אבות!!"

הגלות מצריכה שתי סיבות ביחד:

1. על שלא למדו תורה
2. על שלא שמרו השמיטות והארץ תצטרך לרצות את שבתותיה. ולכן הארץ תישאר שממה ללא עם אחר שיבוא לכבוש אותה!

אם היו לומדים התורה , אפילו אם לא היו שומרי שמיטות, היו גזרות אחרות אבל לא הגלות!

 

וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים..(כו-מה)

ה' יזכור לדור האחרון את זכות הדור הראשון שנכנס בברית באהבה רבה!

 

 

 

 

 

בע"ה כב אייר התשע"ג

מישל בן שושן

 

בחוקותי מי

 

אם בחוקותי תלכו

לא כתוב "וידבר ה' אל משה"! כי זו לא מצווה , זו משאלה. ספק אם האדם יוכל באמת ללכת בחוקות ה'. זה דבר לא קל בכלל. זה דורש מהאדם להיות כל הזמן בחיפוש אחר רצון ה'.

"ואפילו אם האדם נזהר לקיים כל השולחן ערוך, עדיין הוא יישאר בספק אם כיוון לעומק רצון ה'. כי רצון ה' עמור עמוק מי ימצאנו"!!

הכל נאמר במשפט הזה! הרמ"י מבדיל בין עשיית מצוות (של השולחן ערוך) שקודמות להם, בתורה "וידבר ה' אל משה לאמר..", לבין החיפוש המתמיד של האדם אחרי רצון ה'. שזה העיקר אבל זה לא דבר פשוט!

לכן, התורה משתמשת במילה "אם"!

"אם הוא לשון ספק"

והחיפוש אחר רצון ה' הזה הוא זה שמביא (יותר מאשר קיום המצוות) לברכות האמרות בפרשה!

לכן גם משתמשת התורה בפועל "ללכת". כי זה חיפוש מתמיד ולא עמידה במקום.

אפילו ה' מתפלל שהאדם יצליח להבין מה הוא רצונו! ואפשר לתרגם אז את המילה "אם" ב"הלוואי"!

לכן, הרמ"י מזהיר בל "יתלוצץ האדם על שום בריה אחרת" כי מי יודע מה הוא רצון ה' האמיתי? אני לא יכול להתגאות שאני יודע מה הוא רצון ה' והשני לא יודע!! אולי הוא כן קלע לרצון ה' ולא אני?! לכן אין לבוז ולהתלוצץ על אף בריה אחרת!!

 

13-05-09

מישל בן שושן

 

בחוקתי שם

 

 

אם בחוקתי תלכו(שנז)

 

למה ה' קושר את מתן ה"ברכות" ל שמירת החוקים?

זה בטח לא סיפור של שכר ועונש פשוט.

הברכה והקללה זה לא "הגזר והמקל".

הברכה והקללה הם תיאור תוצאות מעשה האדם בעצמו:

למשל, מצב של "תמימות", שבו האדם "נפתח" לדברים הבאים אליו, הם המפתח לקבלת הברכות המוצעות אליו. (ראה מאמר רבי בונם בפרשת בהר).

בכל מצווה יש צד של מצווה, משפט וצד של "חוק". הצד של ה"חוק" הוא מסמל הצד שהאדם איננו יכול לתפוס.

כמו שראינו בפרשה הקודמת, ביחס של האדם כלפי הארץ וכלפי הפירות, כלפי זולתו, כאן, מדובר על היחס בין האדם למצוות ה' עצמם!!:

אם האדם חושב שהוא "תפס" את המצווה, שהוא הבין, לגמרי, שאין בינו לבין המצווה שום מרחק, אז הוא מבטל את הצד ה"חוקי" שלה:

במצווה יש צד "בלתי נתפס" על ידי האדם. רק בהכרה של הצד הבלתי נתפס הזה, יש סיכוי שהמצווה תהיה פורייה עבור האדם.

לעשות מצווה "כמצוות אנשים מלומדה", בצורה מכאנית, כהרגל, בגלל שאנו "דתיים" בלי שהמצווה תעמיד כל פעם מחדש מול המרחק האין סופי ביני לבינה, אז אני מבטל בזאת את הפתיחות שלי למצווה, ומכוון שהיא אמורה לפתוח אותי לעולם, אז אני נסגר לעולם.

אני נסגר לברכה , אני נסגר לשפע. אני פונה לצד השני: הקללה!

"אם בחוקתי תלכו"= אם תקיימו את המצוות בתמימות, כשאתם מבינים שיש הרבה יותר ממה שאתם "תפסתם" במצווה, אז זה פותח אותכם לברכות שבעולם! ואם לא, אתם נסגרים ותחיו בקללות!

 

 

 

לפני שבועות(שנח)

 

לכן אנו קוראים תמיד את פרשת בחוקתי לפני שבועות. כי רק בתקופה שבין פסח לשבועות, זמן החדרת ה"תמימות" באדם, יש יותר סיכוי להבין את עניין הברכות והקללות במובן שהסברנו לעיל.

שבועות היא חג התמימות כמו שכתוב "שבע שבועות תמימות תהיינה"

 

 

 

 

 

 

 

הברכה והקללה (שנח)

 

למה לא כתוב "הברכה או הקללה" ה"וו" בין הברכה והקללה עושה משניהם חבילה אחת!

כי הם באמת חבילה אחת!!!

תיאור הקללות היא המשך תיאור הברכות, רק שזה להיפך. אדם הנפתח לברכה נסגר לקללה והנסגר לברכה נפתח לקללה!

אלה שני קטבים  שביניהם חי האדם. כמו מצבר . הכל בא מהאלוהים, הכל לטובת האדם. הכל בידי האדם!

 

 

 

וזכרתי את בריתי יעקוב (שנח)

 

יש חמישה מקומות בתורה ש"יעקוב" נכתב מלא , עם וו. ויש חמישה מקומות בנך שהמילה "אליהו" כתובה חסרה :"אליה"

כי יעקב לקח הוו מאליהו , כעירבון שיבוא באחרית הימים לבשר הגאולה!

יעקב הוא איש התמימות.

אליהו הוא איש האמת! והאם הגאולה תהיה רק לפי האמת?

הרי יש לכאורה התנגדות בין התמימות והאמת! כמו שאכילת עץ הדעת גרמה לאובדן התמימות, האמת היא אובדן התמימות! המוות, עולם האמת הוא עולם הפוך מעולם התמימות. "תם" הפוך מ"מת". יעקב איש תם, "לא מת"! וכך, לאליהו לא תהיה הוו של האמת בעת הגאולה כדי שלא ידרוש מישראל שיהיו זכאים לגמרי , לפי האמת כדי שיגאלו! אלא שיגאלו אפילו לא על פי האמת!

בכל זאת, טוב להיות "דורש אמת"!

סיכומו של דבר: חייבים לערבב את האמת עם התמימות! כי גם תמימות שלמה יכולה להביא לידי עצלנות, חוסר התערבות בעולם ואובדן דרך. יעקב איש תם ואליהו איש האמת, החליפו בניהם , כל אחד קצת מהמידה של השני כדי להביא לגאולה:

"תתן אמת ליעקב…."

"הנה אנכי שולח לכם את ..אליה.."

כי לבסוף , חיבור אות א' המקשר את הכל, עם אותיות תם עושה האמת!

 

בע"ה יז אייר התשע"ב

מישל בן שושן

 

בחוקותי נה

 

"אם בחוקותי תלכו, ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם.."

 

על מה מדברת התחלת הפסוק "תלכו"? כנראה היא לא עוסקת בקיום המצוות כי על זה מדובר בהמשך. יש כאן דרישה יותר עמוקה, מאחורי קיום מצוות.

הרבי מסוכטשוב, כמו שעשה כבר המי השילוח(החברותא שלו) ובאותה צורה, מסביר שיש שלושה שלבים במעמד הנפשי של האדם מול קיום המצוות ורצון ה':

1. השלב הראשון= התמימות הנמוכה.

מדובר במצבו של כל אדם דתי. קבלת עול מצוות. זה קיים בכל דת. תדמית האיש הדתי היא שהוא עושה מה שאומרים לו. התמימות, כאן, היא במובנה הפשוט וה"נמוך" ביותר. אין התורה מעוניינת ליצור אנשים דתיים שמצייתים לכל דבר בלי לחשוב. אבל השלב הזה הוא חיוני כדי להגיע לשלבים הבאים:

2. השלב השני: לחשוב!

הזוהר דורש מהיהודי לחשוב. לקבל אחריות על מעשיו. הוא לא יכול להישאר "ראש קטן", בלי אחריות. לציית בעיוורון למה שאומרים לו! השלב הזה הוא הקשה ביותר. הוא נראה כסותר לגמרי את השלב הראשון. אבל הוא מאפיין את הדת הישראלית. בניגוד לכל דת אחרת, יש מצווה ללמוד, לחקור ולקבל אחריות. כשאדם הראשון חטא, טענתו היתה שהאלוהים שלח לו "רב גדול" שהיא אשתו, חווה, והיא זו שהנחתה אותו לאכל. הוא ציית למצוות האישה (שהיא שליחת האלוהים). זו היתה הטעות שלו: אפילו אם אתה מקבל הוראה, צו, בכל אדם ,גדול ונכבד שיהיה, אתה זה שמקבל אחריות על המעשה שלך! מי מטועה ומטעה, מקבל אחריות על הדיבור שלו, וזה סיפור אחר, בינו לבין האלוהים. אבל אתה , אינך יכול להשליך את האחריות על מי שציווה עליך או הנחה אותך!! אם כן, כל מה שאני לומד, כל מה שהרבנים, הנביאים, או כל סמכות אחרת אומרת  , צריך לעבור בחינה על ידי. אני זה שבסופו של דבר מחליט ואחראי על מעשי. מצווה עלי להיות מבקר וחושב.!!

3. שלב שלישי= התמימות הגדולה

יש סכנה גדולה בשלב השני: הגאווה לחשוב שאני יכול לשלוט על הכל. לחשוב עד הסוף. שאני יחידי בעולם. שהכל עומד על כיתפותי . יש כאן סחרור השליטה עצמית והגאווה. השלב השלישי, דורש מהאדם, אחרי שהוא עבר את השלב השני, למסור את עצמו אל האלוהים!! והכיר בעובדה שהוא לא שולט על הכל. הוא חייב לעשות כל מה שביכולתו. אבל על ההמשך, על השאר, הוא שם בטחונו באלוהים שישלים עבורו את הבירור. "לא עליך המלאכה לגמור"! אפילו את השלב השני קבע ש"אין אתה בין חורין להימלט מהעבודה"! השלב הזה יכול להגיע אחרי עמל רב. הוא לפעמים מאוד קצר כי אחריו חוזרים החשבונות והשלב השני. אבל הוא מחוייב המציאות , לפחות באופן תיאורטי. נראה לי שהוא מקביל לשלב שבו האדם אומר "בעזרת ה'" או "מזל טוב" אחרי שהוא כבר עשה עבודה רבה בתכנון ובבירור. יש רגע, באהבה, שבו יש להרפות, לשחרר, לתת לזמן, לטבע, לאחר, לאהבה, לאלוהים, לתפוס פיקוד במקומנו. זו תמימות של שלמות ולא של קטנות.

 

המחשת רעיון זה ברגלים:

1. פסח, הוא סוג של תמימות ראשונית. ה' החליט וביצע, עבור ישראל את היציאה ממצרים. לא היה לנו הרבה מה לעשות ולהחליט. ביצענו כמה מצוות בכפיה ויצאנו!
2. ספירת העומר: זה זמן החשבונות! סופרים, עובדים. הזמן שמפריד בין יציאת מצרים לקבלת התורה, הזמן במדבר, ההתלבטויות, החשבונות, יאריכו המון זמן. לפעמים כל חיי האדם, וכל חיי ההיסטוריה האנושית! לכן, שלב זה מסומל על ידי המספרים 7X תקופת החיים בעולם הזה. זו עבודה אין סופית, סיזיפית, בעלת ספקות, טעויות וקבלת אחריות על כל דבר. תשלום על טעויות, תשלום על קבלת הלטות..
3. חג השבועות: זה השלב של התמימות! כמו שמצווה התורה "שבע שבתות תמימות תהיינה". התמימות היא עיקר חג השבועות. מעניין שאין תאריך לחג הזה. כי הוא סוף תהליך של ספירת העומר. כל זמן שלא הגענו לתמימות, אנו עדיין בתהליך הספירה והחשיבה. הכל תלוי בעבודה העצמית. שבועות היא סמל השער החמישים. זה שאנו כבר לא סופרים (למרות מצוות התורה "תספרו חמישים יום") כי הוא מעבר לעולם הספירה: הוא בתמימות שמעבר לחשבונות! ייתכן ששלב זה אוטופי. אבל הוא הכרחי, לפחות עבור השלב השני: שנדע שיש שלב כזה! שאנו לא אדוני העולם ואדוני עצמנו ללא גבולות! כמו באהבה, זה הרגע שבו אנו משחררים את עצמנו ונמסרים למשהו שמחוצה לנו. זה כמו באומנות.

 

 

לג בעומר

כמה אפשר לחשוב ולתכנן ולקבל על עצמנו?

אפילו בשלב השני של העבודה, יש שתי תקופות: מהראשון עד ליום ה33, האדם מתבקש להפעיל את כל אחריותו ועבודתו. מה33 ועד ל49, האדם ממשיך לעבוד , אבל בידיעה שהאלוהים ממשיך עבורו את הבירורים! מתחילה ההרפיה בעבודה מה לג בעומר ועד שבועות כדי להגיע להרפיה השלמה בשבועות!

לכן, המסורת קבעה כל מני הגבלות במשך התקופה הראשונה. ושחררה אותנו מהם בשנייה!

 

השבת:

גם במשך השבוע תהליך דומה מתרחש:

• השלב הראשון: השבת שממנו יצאנו. מהמנוחה שנתנה לנו כמתנה.תמימות הלידה!
• השלב השני: קבלת עול הפרנסה והעבודה. חשבונות!
• השלב השני: השבת שאליו אנו נכנסים בתמימות: כאילו אנו מתנערים מהאחריות של עול הפרנסה! מוסרים הכל בידי שמים! ה' הוא מלך העולם. הוא המנהיג!

גם כאן, השבת, כמו התמימות, מקבלים את שני התפקידים: השלב הראשון והשלב השלישי. על ידי אותו השם, ("התמימות" ו"השבת" עבור שני השלבים, למרות שהם מציינים שני מצבים שונים). אכן, יש בשבת כפילות. כמו שבתמימות יש כפילות משמעות!

זה יוצר אומנם בלבול מסויים.

 

 

הרבה יהודים, חושבים ש"לעבוד את ה' בתמימות", זה לעבוד אותו על פי התמימות הראשונה. הם לא רוצים לחשוב. הם נותנים לרב שלהם לחשוב במקומם. הם חושבים שכך הם דתיים יותר! הרב מחליט על הכל.

אבל האמת היא שרק התמימות של השלב השלישי היא המטרה !! והיא דורשת המון עבודה וקבלת אחריות באמצע!!

 

"אם בחוקותי תלכו"

• המי השילוח דורש את המילה "אם":

"אם=ספק"!!: האדם צריך לעבוד את ה' כל הזמן בספק! ספק האם הוא עושה את רצון ה'! כי רק בצורה כזו הוא יוכל להגיע לתמימות האמיתית ולגלות סודות החיים! אדם שעובד את ה' בהיותו משוכנע שהוא צדיק, שהוא עושה את הדבר הנכון כל הזמן. בלי לחקור, בלי לחשוב, בלי לבדוק את עצמו, מחטיא את המטרה!

 

• אם כן, "אם בחוקותי תלכו" זו דרישה לעבוד את ה' בתמימות השלישית. ללכת, פירושו לקחת סיכונים. אבל פירושו גם להתמסר בשלב מסוים לתמימות.

לכן, המדרש העיקרי שמפרש את הרעיון הזה הוא דרש על הפסוק מתהילים:

"חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותך": קודם כל קבלת עול מצוות. אחר כך חישוב, בירור וקבלת אחריות ובסוף, הרגליים, הופכים לעשות את רצון ה' אפילו מעבר לידיעתי, כהרגל שני! זו התמימות הרצויה!

בע"ה חי אייר התשע"ד

מישל בן שושן

 

לג בעומר- בחוקותי לעד

 

המספר 33

1. הוא שני שליש מ50: זה מזכיר האמרה שבקשר לסוד יש "לגלות טפח ולכסות טפחיים" (ראה בהמשך המשמעות)
2. בחוקותי היא הפרשה ה33 בתורה
3. יש 33 ברכות בפרשה (בית יעקב)
4. יש 33פסוקי קללות בפרשה
5. יש 33 פסוקים בפרשת "ערכים" שבסוף הסדרה
6. בעומר, היום מקביל ל"הוד שבהוד".

 

בין פסח לשבועות

בפסח, יצא עם ישראל, "בתמימות" של תינוק שנולד.

בשבועות, עם ישראל מקבל את התורה "בתמימות" של נעשה ונשמע.

בניהם יש תהליך ארוך של "עבודה", יציאה מהתמימות הראשונית, קבלת אחריות, עבודה על מידות, בירורים..כל מה שמאפיין אדם שלוקח אחריות על חייו.לכן, תקופה זו, שמסמלת את כל חיי האדם או את כל חיי האומה או כל ההיסטוריה האנושית, מסתיימת, אולי באופן אוטופי במצב של תמימות ומסירת הגה ההחלטות בידי האלוהים.

התקופה הזו של ספירת העומר מחולקת לשתיים:

• התקופה הראשונה: מה1 עד ל33:

היא התקופה של העבודה של האדם. כאילו הכל תלוי בעבודתו ובהחלטותיו.זו תקופת "אין אתה בין חורין להיבטל מן העבודה"

• התקופה השנייה, מה33 ועד ל49

היא התקופה שבה האדם הגיע לגבול יכולתו לתכנן. הוא מוסר הכל בידי שמים. ה' מבטיח שהוא ימשיך את העבודה עבור האדם! זו תקופה של "לא עליך המלאכה לגמור". אחרי שהאדם עשה את כל השתדלותו, ה' מבטיח שימשיך מכאן והלאה את העבודה עבורו.

 

רבי שמעון בר יוחאי

המסורת הכתירה את רבי שמעון כרב הסוד. הוא תופס מקום מרכזי בזוהר. המדרשים מרבים לתאר אותו כקרוב יותר לסוד הדברים מאשר למציאות הנראית לעיין.

מותו, מסמלת את הגבול בין הנסתר לנגלה. הגבול בין שני השליש (מכסה טפחיים) והשליש (מגלה טפח) כאילו האדם מפסיק לעבוד בעולם הנגלה (שבו הוא אמור לעבוד בעולם המציאות) ונכנס בעולם הנסתר (שבו, ה' הוא זה שממשיך את העבודה).

אנו עוברים מהסתרת ה' בעולם (על ידי אחריות המלאה של האדם על חייו, כאילו אין השגחת הבורא עליו) לעולם שבו השגחת ה' מתחילה לתפוס פיקוד. אנו מכירים אז בהתגלות ה' שהיה נסתר בתקופה הראשונה.

 

"גל עיני ואביט נפלאות מתורתך" הפסוק מתהילים מתאר רצון האדם לגלות את החלק הנסתר. איך? "גל עיני" בגלגול העניים! כאילו העיניים רואים את המציאות. אבל אם נהפוך אותם לאחור, אז העניים יראו את הנפלאות שהיו נסתרים מאחורי המציאות.

אבל מעניין שהמילה "גל" שמובנה להפוך את העניים מראיה ישרה לראייה הפוכה, היא אותה המילה של "לג" בעומר.

 

מותם של תלמידי רבי עקיבא

המסורת דורשת לקבל מנהגי אבלות מה1 ועד ל33 בעומר. זה מאוד מתאים לעבודה המאומצת של האדם בתקופה זו. אבל אם הם מצדיקים זאת במותם של תלמידי רבי עקיבא, זה אומר דרשני!

תלמידי רבי עקיבא היו, כנראה, החיילים של בר כוכבא. רבי עקיבא החשיב את בר כוכבא כמשיח והיה נושא כליו!

הם נלחמו כדי להגיע לגאולה. הם עשו מאמצים כבידים. הם הקריבו נפשם למען עצמאות ישראל.

המרד לא צלח. אבל אנו לא מיואשים וממשיכים להאמין שהמשיח יבוא ושתהיה תקומה. איך? עשינו כל מה שיכולנו עד ל33 ואחר כך, ה' יעזור! ה' ינהיג את ההיסטוריה ומאמינים שיעשה את העבודה עבורונו!

 

פרשת הערכים

המי השילוח והבית יעקב הם היחידים שהסבירו את טעם הימצאותה של פרשה מוזרה זו אחריהקללות. כשהם קשרו בינה לבין הקללות, הם רצו לגלות שהערכים באים כדי לתת חוזק ואופטימיות למרות הקללות.

חוץ מהשוואת מספר הפסוקים בין הפרשה של הקללות והערכים (33)

הם עשו את החשבון של כל הערכים, הכספים ששווים בני האדם בפרשה והגיעו ל143. בנוסף לארבעת סוגי הערכים (שדה- בית- אדם ובהמה) מגיעים ל147. בדיוק מספר הקללות של פרשת בחוקותי (49) והקללות של פרשת כי תבוא (98)

 

פרשת הערכים= לכל אדם, ללא קשר עם זכויותיו או מצב רוחו, יש ערך!

לכל חפץ, לכל בית, לכל שדה, יש ערך אבסולוטי.

הדיכאון בא כשחושבים שכבר אין ערך לאדם או לחיים.

 

אם אדם מוכן להתחייב ולקחת על עצמו את הערך שלו או של אחרים, זה יכול להוציא אותו מהקללות לברכות.

 

מסקנות:

נכון שיש ברכות או קללות. שחור או לבן. מציאות לוגית ואכזרית

אבל יש גם צד שלישי: אפשרות לשבור את הדואליות הזו: פרשת הערכים

כשהאדם מקבל על עצמו לפדות את עצמו או אחרים. כשהאדם מתחייב מרצונו לקחת אחריות על ערל החיים! זה שובר כל לוגיקה!

עוברים מעולם הגלוי לעולם הנסתר

עוברים מהדברים המוכתבים, מהדטרמיניזם, לחיים בעלי ערך!

 

אם חשבנו ישי ערך שווה בין הברכה והקללה (33). אם…אם…

הנה ויש לנו פרשה שבאה לשבור את הכל. גם היא 33! היא יכולה להעביר הקללה לברכה!

בעצם, שני שליש הפרשה (33 הברכות ו33פסוקי הקללות) הם שני שליש .

הפרשה האחרונה היא שליש (33)

אנו באמת נמצאים בגבול שיש בין הנגלה והנסתר. בין מה שנראה גלוי לערך האמיתי שמסתתר מאחורי הקלעים: התחייבות האדם לאופטימיות!

21-05-08

מישל בן שושן

 

בחוקותי העד

 

אם בחוקותי תלכו, ואת מצותי תשמרו, ועשיתם אותם:

אם בחוקותי=את הכללים העיקריים של התורה ורצון ה'

מצוותי= המצוות שכבר השתלשלו מן הכללים, צריך "לשמור" , לא לעזוב.

ועשיתם אותם= לעשות מצוות חדשות בכל דור לפי צורך השעה ורצון ה'. כמו חנוכה פורים או יום העצמאות!

אם בחוקותי:אין עונש בתורה. אלה רק תוצאות של התנהגות. כמו שרופא מזהיר :"אם תקבל התרופה תבריא, ואם לא , לא"..

אבל יש עוד מימד בתורה: ה' הוא לא רק הרופא שמדבר אל מטופל אלא רופא שמדבר אל בנו! כך שהוא מזהיר אבל הוא מאוד רוצה שהבן ישמור על ההזהרה כי זה בנפשו הוא! כל התכנית שלו תלויה בישראל!

 

והשיג לכם דיש את בציר..(כו-ה)

כל הזמן תהיה עבודה. וזו ברכה! כי לא טוב לשבת בטל!

 

ואכלתם לחמכם לשובע

העבודה תחמם את הגוף, ותוכלו בתיאבון ובבריאות ולא אכילה גסה של אנשים בטלים!

 

וישבתם לבטח בארצכם

זה שאתם תעבדו את האדמה , גורמת "אחיזה בקרקע" , שזה האלמנט הביטחוני העיקרי!

 

ופניתי אלכם(כו-ט)

עד כאן, ה' ברך את כלל ישראל. מכאן ואילך, ה' מברך הפרטים: ה' יפנה אל כל אחד ואחד בבעיותיו המיוחדות, בגידול הילדים ובשגשוג אישי.

 

והקימותי את בריתי אתכם( כו-ט)

שמירת מצוות, עשיית מצוות חדשות לפי החוקים, גורמים לה' לשלוח ברכה לאדם. וזה עצמו נותן לאדם חשק להתקרב שוב לה' ומחזק את אמונתו ואז הברית שהיתה כבר קיימת, מקבלת רענון ותוקף.

 

וישן מפני חדש תוציאו(כו-י)

לא תוציאו את הישן בגלל שהוא מסריח, אלא יהיה עדיין טוב למאכל אבל יהיה לכם הרבה חדש , וכדי להכניסו לגורן תצטרכו לפנות את הישן!

 

והתהלכתי בתוככם(כו-יב)

ה' במקדש עבור כלל ישראל. אבל כאן, ה' מבטיח שהוא יתהלך בתוך המחנה= שיטפל בכל אדם ואדם לפי בעיותיו.

 

והייתי לכם לאלוהים

אתם תהיו שמחים וגאים שאני הוא האלוהים שלכם , שמחים על שוג השגחתי איתכם!

 

ואתם תהיו לי לעם

יש עליכם לדאוג שמבחינה לאומית, הכל יתנהג לפי רצון ה'. אל תדאגו "להיות צדיקים" בעצמכם בלי לדאוג לכלל! אלה יש להכניס בהחלטות שלכם (אפילו ההלכתיות) את טובת הכלל והדאגה לקרבת הכלל לרצון ה'! וכך תהיו  – לי- ל"עם". ולא רק כפרטים "צדיקים".!!

 

ואשבור מוטות עולכם(כו-יג)

טבעו של ישראל , להתרחק מרצון ה'!! וצריכים מאמצים כבירים כדי ליישר את דרכיו!

כמו שלשור שרגיל להנמיך את ראשו בגלל העול שיש מעל לצווארו, כך ישראל רגילים למצב נחות. וה' ישבור את העול מול ענינו  כדי שנלמד שאנו צריכים להיות בני חורים.

וגם אז, השור יש לו הרגל ללכת עם ראש שפל!. וצריכים להרים לו את הראש כדי להרגילו לדרך החדשה! וזה:" ואולך אותכם קוממיות" שאני ארגיל אתכם להיות חופשיים, בדעת גבוהה, וללכת בדרך הטובה.

 

ואם לא תשמעו לי (כו-יד)

יכול להיות שתעשו מצוות אבל לא לשמי!! לי=לשמי! וכאן מתחילות הבעיות! כי הרי ,יש אפשרות לעשות מצוות לא לשם שמיים!

 

ואתכם אזרה בגויים(כו-לג)

אחרי החלטה לגרש אותכם מהארץ, אני אפזר אתכם כדי שלא תוכלו להתארגן כדי לחזור אליה!!!

 

והייתה הארץ שממה

אפילו הגויים שאני אשלח לגרש אתכם מן הארץ, יצאו מן הארץ וישאירו אותה שממה.

 

תרצה הארץ את שבתותיה(כו-לד)

זה שגויים יעבדו את האדמה, לא נחשב. והארץ תיחשב כאילו היא "נחה" מעבודת ישראל!!

 

והנשארים בכם…(כו-לו)

מכאן ועד לסוף הקללות, ה' מסביר שאפילו אם ישראל יצאו לחוץ לארץ , זה לא אומר שאין יותר קשר בניהם וה'! אלה לא גירושין! להיפך, שם תהיה עדיין השגחה ויש עליהם לשמור בקשר ולשמור כמה מצוות עד שיחזיר אותם ארצה!

 

וזכרתי את בריתי יעקב(כו-מב)

הברית בחלום הסולם שמבטיח שלא ישאיר אותו בגלות. לכן זו הברית הראשונה שיזכור: יש קץ לגלות.

 

ואף את בריתי יצחק

זו ברית הפרנסה לישראל בישראל ואף גם בגלות

 

ואף את בריתי אברהם

זו ההבטחה של הגדלת החכמה בישראל אפילו בגלות.

 

 

והארץ אזכור

זו הברית עם משה: שהארץ, אפילו אחרי שתישאר חרבה כל זמן הגלות, בחזרה אליה, ה' יעשה נפלאות והארץ שוב תפרח .

כי אני ה' אלוהיהם(כו-מד)

אפילו אם לא יקיימו מצוות, אני אמשיך להשגיח עליהם בדרך כלל, שלא יאבדו לגמרי!!!

 

אלה החוקים…אשר נתן ה' …בהר סיני ביד משה(כו-מו)

"ביד משה" מורה על חידושי תורה. משה חידש מדעתו המון חידושים בתורה. וזאת, כבר ממעמד הר סיני! (ועוד יותר בערבות מואב).

 

והעמידו לפני הכהן (כז-ח)

את מי מעמידים? המעריך או את הנערך?

נראה שמעמידים את שניהם: את המעריך כדי לאמוד כמה הוא יכול לשלם

ואת הנערך כי הוא צריך להיות בריא עד כדי יכולת להתייצב מול הכהן!

 

בין טוב ובין רע(כז-יב)

שלא יוסף הכהן על ערכו כי הרי הכסף יכנס בסוף לכיסו!

 

כערכך הכהן כן יהיה

אבל אם טעה הכהן בערך, בכל זאת, הערך שקבע הכהן הוא זה שקובע!