בחוקותי פי4

בע"ה כ אייר התשע"ט

מישל בן שושן

 

בחוקותי  פי 4

 

פרשת הערכים

מתוך רעיון מבריק של הרב יוני גרוסמן

 

פרק כז הוא האחרון של ספר ויקרא.  מיקומו מפתיע וננסה לתת לזה הסברים.

אבל תוכנו עוד יותר מפתיע וננסה להתחיל בעיון משמעות המצוות שיש בו

 

  1. הערכים

פרק כז (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַיקֹוָק:(ג) וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ:

 

מדובר באדם שנודר לתת לבית המקדש את "הערך" של אדם אחר, או של בהמה או של שדה או של בית. בכל אחד מהמקרים, התורה מסבירה מה עליו להביא לבית המקדש. איזה סכום כסף, ואיך אפשר להעריך בית או אדם או בהמה בכסף.

  • במקרה של נפש אדם:

התורה נותנת לנו "תעריפון" לפי גיל האדם המוערך.:

גיל זכר נקבה
60+ 15 10
20-60 50 30
5-20 20 10
1חודש-5 5 3

אבל, מה הם הקריטריונים של התעריפון הזה?

פרשנים רבים ניסו להתמודד עם בעיתיות המספרים האלה. נזכיר כאן כמה מהאפשרויות שהוצעו:

  1. לפי כוח העבודה. גברים בין 20 לשישים אמורים להיות בעלי כוח עבודה גדול מילד בין 5. אבל הסבר זה איננו מספק, בגלל כמה סיבות:
    1. למה שהתורה לא תיתן להעריך את כוח העבודה , כל אדם לפי כוחו. כמו שעושים ב"שוק העבדים"! יכול להיות אדם בין 21 חלש ומולו צעיר בין 19 חזק מאוד!
    2. גיל הפרישה מהעבודה, הוא, אצל הלויים 50. למה כאן גיל הפרישה מהעבודה יהיה 60?
    3. הקפיצות בין הגילים אינו משקף את המציאות. אדם בין 59 ועשרה חודשים יאבד מערכו חודשיים אחר כך!
  2. לפי כוח הפריון. ההסבר הזה פותח על ידי הרב אמנון בזק , לגבי החלוקה של הגברים. הוא מצא כמה פסוקים בתורה שקשורים על עניין הפוריות שיכולים להצביע על קשר מספרי בין הגילים ומצב הפוריות. גם הסבר זה איננו מספק דיו. הוא טוען שלגבי הנשים, הקריטריון איננו הפריון (כי , לדעתו, עבור התורה אין לאישה זרע עצמי, הזרע בא רק מהגבר!) ועבור הנשים הקריטריון הוא "כוח העבודה".
  3. הרב סעדיה גאון מציע שיש להבין את הסכומים, בהדרגה ולא כסכום קבוע . למשל, צעיר בין 5 יהיה שווה 5שקלים, ובין 10 יהיה שווה 10 שקלים, עד גיל 20, עשרים שקלים. זה מסביר שאאין בעצם "קפיצות" אבל, אם כן, למה התורה כתבה זאת בצורה של קפיצות מספריות?
  4. הרב אברהם אבן עזרא, שרגיל למצוא הסברים לכל דבר, מרים ידיים במקרה הזה ומכריז שזו "גזרת הכתוב"! ואכן, עדיין לא נמצאה תשובה מספקת לגבי המספרים שבטבלה המוצעת.

בכל זאת, אנו מבינים שהתורה קובעת סכומים שרירותיים. בניגוד לבית שהכהן בא ומעריך אותה לפי שוויה בשוק הנדל"ן, האדם (וגם השדה) מקבלים הערכה קבועה לפי הגילים. ויש לפחות לתמוה על כך.

 

פסוק עוד יותר מפתיע הוא הפסוק המסיים את העניין של ערך האדם:

(ח) וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ וְהֶעֱמִידוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֵן וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן: ס

למשל, אדם מגיע אל הכהן ומספר לו שהוא נדר את ערך חברו. הכהן שואל אותו , בין כמה הוא החבר הזה? ומתברר שהוא מבוגר יותר ממה שהוא חשב. הוא חשב שהחבר בין 19 אבל מסתבר שהוא בין 21. הוא התכוון לתת למקדש 20 שקל, בעוד שהוא חייב חמישים! אין לו את הכסף!. לא נורא, הכהן מעריך בעצמו את שווי החבר הזה , ולפי הכסף של הנודר הוא קובע ערך חדש שמתאים ליכולת הכספית של הנודר!!  זה מאוד מפתיע! אם בסופו של דבר זה יהיה תלוי ביכולת הכספית ובהערכה של הכהן, למה התורה נותנת לנו ערכים קבועים במספרים מדויקים?? שתשאיר הכל בידי הכהן שיקבע את הסכום לפי המעריך והמוערך!!

  • מקרה של בהמה:

אדם שנודר לתת בהמה טהורה למקדש, פשוט מביא אותה. הוא לא יכול להחליף אותה בכסף. היא נהייתה "קודש" מיד אחרי שהוא נדר.

במקרה של בהמה טמאה, זה יוצר בעיה כי אי אפשר להשתמש בה במקדש. לכן, יש אפשרות להמיר את ערכה (שקבע הכהן) ויש להוסיף חמישית מערכה , ככנס, על זה שהבהמה שהיתה אמורה להיות בבעלות הקודש, חוזרת לבעלותו.

  • מקרה של בית

אם הנודר נדר לתת את ביתו למקדש! ובכל זאת הוא רוצה את ביתו בחזרה, אז הכהן מעריך את הבית והנודר מוסיף עוד חמישית מהערך ונותן את כל הסכום למקדש.

  • במקרה של שדה:

במקרה הזה, התורה לא משאירה לכהן הרבה מרחב תמרון. היא קובעת שהערך הוא לפי שווי תבואה של שעורים בחמישים שקל, במספר השנים עד היובל.

  • בכור

אדם שנודר לתת בכור בהמה, לא עשה כלום! כי כל בכור שייך כבר למקדש!

  • מעשר:

כמו כן אם אדם נודר לתת את המעשר לה', אין לזה תוקף כי התורה מחייבת כבר המעשר להיות קודש לכהן!

  • חרם:

לפני דין המעשר, התורה מתארת מקרה שבו אדם "מחרים" אדם אחר או בהמה או שדה… בדיוק כמו שהוא עשה ב"הקדש". הוא כמובן חייב למלא אחר נדרו אבל הוא לא יכול לקבל את הדבר בחזרה כמו בהקדש.

כח) אַךְ כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לַיקֹוָק מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מֵאָדָם וּבְהֵמָה וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַיקֹוָק:….

 

 

הרב פרופסור יונתן גרוסמן מנסה להבין מה יכול להביא אדם לנדור ערכו של אדם אחר או ערך ביתו? למה פשוט לא לנדור סכום כסף למקדש?

כשפוגשים את המונח "נדר" בתורה, מוצאים שמדובר , ברוב המקרים במצב של מצוקה. אדם נמצא במצוקה, מבקש עזרה מה' ומבטיח לתת  משהוא בתמורה להיענות לתפילה שלו.

כך מצאנו , למשל אצל יעקב , כשהוא ברח לחרן, הוא מציע ,"עסקה" עם ה':

"אם יהיה  האלוהים עמדי ושמרני בדרך..ונתן לי לחם…וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך!".

כך גם אצל עם ישראל מול הכנעני שבא להילחם נגדו.

במדבר פרק כא (ב) וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַיקֹוָק וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם:

ההסבר פשוט וקולע:

אדם שרואה למשל חבר סובל ממחלה קשה. והוא בא ומתפלל לשלומו. ואפילו מוכן לקבל על עצמו "עסקה" עם האלוהים! כמו שהיום מחליפים לחולה את שמו, או נותנים צדקה לרפואתו או שמבקשים מרב גדול להתפלל עבורו, כאן, האדם מוכן לתרום סכום כסף גדול השווה לערכו של חברו כדי , אולי , להציל את חייו או לרפא אותו. ויש לזה, לעניות דעתי שלושה ממדים:

  1. כמו שאנחנו מכבים ומדליקים את המחשב כשיש לו בעיה ואין אנו יודעים איך לתקן אותו, כך מנסים, לגבי אדם חולה "לאפס אותו כלפי האלוהים. כאילו מוכרים אותו לה' וקונים אותו בחזרה! מסירת הערך שלו היא תחליף למסירת הנפש לאלוהים! זה דומה לקרבן שהאדם מקריב "במקום, להקריב עצמו. כמו שאברהם הקריב אייל במקום יצחק בנו. כמו שעושים "כפרות". שהכסף יהיה "כפרה" על החבר!.
  2. האדם שנמצא במצוקה יכול לעשות זאת בעצמו עבור עצמו ולנדור את הערך שלו. אבל , לרוב, מדובר על אדם אחר, קרוב ואכפתי שעושה זאת עבורו, ובכך, הוא מביע את הקשר המיוחד. לבקש על עצמי רפואה , זה דבר חשוב אבל זה הגיוני. אבל אם אדם אחר מתפלל בקינות עבורי, זה עוד יותר משמעותי. זה אומר לבורא עולם: אני מוכן לשלם עבור הכפרה שלו, כדי שיחיה!
  3. העובדה שמדובר בסכום קבוע לפי גיל האדם יכולה לעזור מאוד להרגשה הטובה של החולה: הנה אתה חולה מאוד ולא "שווה " הרבה בשוק העבודה!. ובכל זאת, הערך שלך הוא הערך של אדם בריא בגילך! זה מזכיר לשני האנשים, הנערך והנודר, שהוא עדיין שווה לפי קריטריון חיצוני למצב המצוקה שבו הוא שורר! ולכן חשובים הערכים, למרות שבפועל, יש מרחב תמרון לכהן להפחית את הסכום אחר כך.

לגבי שדה או בית, יכול אדם להרגיש שלבית שלו יש בעיה. כמה אסונות פקדו אותו ביית הזה והוא מרגיש שלבית יש תפקיד באסונות האלה. ואז, הוא "מאפס" את הבית, כמו שעושים במחשב! הוא עושה RESET לבית! איך? הוא מוסר אותה לבעלות המקדש! היא משודרגת בקדושה! ואחר כך, הוא קונה אותה בחזרה!

ההקדשה היא שדרוג השדה או החפץ. הוא מעוניין לשמור על החפץ . אבל הוא רוצה לאפס אותו או לשדרג אותו בקדושה. ולכן התורה מחשבת את הצורות שבהם הוא יכול לקבל בחזרה את החפץ שהוקדש! זו לא "מתנה" כדי שהחפץ ישנה בעלות תמידית אלא החלפת בעלות רגעית כי הוא יקנה בחזרה את החפץ על ידי פדיון כספי!

לגבי החרם, זה בדיוק הפוך: במקום שהאדם ירצה לשדרג חפץ או חבר, או ביתו, במקרה הזה הוא רוצה להיפטר לגמרי מהחפץ או מהקשר עם הבין אדם. במקרה זה, החפץ עובר לבעלות הכהן או, אם הוא ציין זאת , למקדש, ואין שום אפשרות לקבל את החפץ בחזרה. כי זו לא היתה הכוונה מראש!

ההקדשה היא שדרוג הקשר והחרם הוא ביטול הקשר.

 

  1. מיקום הפרק הזה

כבר דיברנו בקובץ על פרשת בהר על מיקומם של שתי הפרשיות "בהר" ו"בחוקותי".

נחזור על עיקרי הדברים:

כל ברית כוללת קובץ מצוות, טקס, הסכמה הדדית והסכם שכולל מה עושים במידה ומקיימים ההסכם ומה עושים במקרה של הפרת ההסכם.(ברכות וקללות) כך קרה בברית ערבות מואב בספר דברים.

הברית הראשונה שנכרתה בהר סיני כללה את כל המרכיבים חוץ מהמרכיב האחרון: הברכות והקללות! התורה עקרה אותן ממקומן הטבעי, אחרי פרשת משפטים ושמה אותן כאן, בסוף ספר ויקרא, כדי שכל מה שנאמר בספר ויקרא, שלא נאמר על הר סיני אלא באוהל מועד למשה, יכללו בתוך ברית סיני! ולכן, שתי הפרשיות "בהר ובחוקותי" נעקרו מספר שמות (בין פרשת משפטים לפרשת תרומה) ונכתבו בסוף ספר וקירא. זו הסיבה שהתורה מציינת בהתחלת פרשת בהר שהיא נאמרה "בהר סיני":

פרשת בהר   :פרק כה (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיקֹוָק:

בסוף פרק כו, אחרי סוף הברכות והכללות, יש פסוק שמסיים את כל הפרק ואפילו את כל הספר בצורה יפה מאוד:

 

פרק כו.(מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְקֹוָק בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: פ

 

גם הוא חוזר על הפרט החשוב שזה קשור להר סיני. והא גם מסכם את כל מה שנאמר בספר ויקרא:

  • "החוקים והמשפטים"= רמז לכל החלק השני של ספר ויקרא מפרק יח ועד הסוף
  • "והתורות"= מסכם את כל החלק הראשון של ספר ויקרא מפרק א' עד פרק יז':

 

פרק א-יז פרק יח-כו
קדושה בתוך המשכן קדושה מחוץ למשכן, המחנה. בני האדם
תורות… משפטים ,חוקות

 

אכן, הרב מאיר שפיגלם מחלק את ספר ויקרא לשניים:

החלק הראשון מדבר על קדושת המשכן ומה שעושים בו. עד פרק יז. ובו משתמשת התורה הרבה במונח "תורות" כמו "זאת תורת העולה.."

ויקרא פרק ו (ב) צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה

וחלק שני (מפרק יח והלאה) שעוסק בקדושת המחנה, מחוץ למשכן. קדושת בני האדם בחברה. ושם משתמשת התורה במונחים "משפטים וחוקים":

ויקרא פרק יח (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:…(ד) אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:(ה) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם ..

לסיכום: הפסוק בסוף פרק כו, אחרי הברכות והקללות, הוא פסוק מסיים ראוי לכל ספר וקירא:

פרק כו (מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְקֹוָק בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: פ

ויקרא         בהר בחוקתי
א         פרק כה פרק כו פרק כז
אהל מעד סיני
אדם כי יקריב מכם         שמיטה-יובל ברכות קללות ערכים

 

אבל כל זה עוד יותר מקשה עלינו:

למה התורה כתבה אחרי הפסוק הזה את כל פרק כז', הפרק שלמדנו לעיל, על הערכים???

אם מעיינים בפרק הזה, הוא נראה קשור מאוד לפרק כה דווקא. הוא היה אמור להיות כתוב אחרי פרשת בהר ולפני הברכות והקללות!

יש לזה הרבה סיבות (שהוא היה אמור להיות בסוף בהר):

  • הוא מזכיר הלכות הקשורות ליובל שזה הנושא של "בהר"
  • הוא משתמש במונח הנדיר בתורה "מך", בדיוק כמו בפרשת בהר ("כי ימוך אחיך")
  • המבנה שלו מאוד דומה למבנה של פרשת בהר : חלוקה בין האדם, השדה, הבית
  • הוא נאמר בהר סיני והפסוק האחרון מציין זאת בדיוק כמו שהפסוק הראשון של בהר ציין זאת:
    • התחלת פרשת בהר :פרק כה (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר:(
    • סוף פרק כז': לד) אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי:

 

שלושה הסברים לדבר:

  1. אי אפשר להכניס דברים שבאים מרצונו הטוב של האדם בתוך ברית חוזית! נדרים ונדבות הם דבר הנתון לליבו של האדם. אין שום מצווה לנדור, ולכן אי אפשר להגיד שאם לא נודרים אז באות קללות! זה מחוץ לתחום החוזה הפורמלי! ולכן פרק זה הוצא ממקומו והוכנס אחרי הקללות.
  2. התחלת ספר ויקרא דברה על קרבנות נדבה של האדם:

ויקרא פרק א (א) וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיקֹוָק מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם:

והנה שבהתחלתו וגם בסופו הספר מדבר על אותו העניין: נדבת הלב. רצון האדם. ההתלהבות האישית הפרטית. ! יש ערך גדול למהלך הרצוני של האדם כלפי הקודש! זה אולי המטרה העליונה של כל החלק החוקי, הכפייתי! לגרום לאדם שמרצונו ירצה להכנסי קדושה בחייו ולהתקרב אל ה'!

  1. מעניין מאוד שבסוף ספר במדבר, אנו גם פוגשים פרשת הנדרים, פרשת מסעי! כולל היוזמה של בנות צלפחד ! כבר צייננו שיש הקבלה בין שני הספרים "ויקרא" "ובמדבר". הראשון מדבר על הצד הדתי, הפולחני, על הקדושה. והשני על אירגון החברה והמחנה, הצד הלאומי.  והנה שניהם מסתיימים עם הערך של האדם והערך של נדבת האדם, היוזמה שלו והרצון שלו כאילו הם  המטרה העליונה של כל התורה כולה!

 

לסיכום:

פרק כז', מקומו הטבעי היה אחרי פרשת בהר . אבל הוא נעקר ממקומו ונכתב בסוף הספר, אחרי הברכות והקללות של ברית סיני, כדי להזכיר את תחילתו של ספר ויקרא שעוסק בנדבת לבו של האדם המחפש קרבה אל הקודש. וייתכן שזה מורה על כוונת כל הברית: לגרום לאדם להתעורר מלמטה כלפי בוראו אפילו ללא כפייה חוזית.

 

 

בחוקותי מ

בע"ה כד אייר התשע"ד

מישל בן שושן

בחוקותי מ

 

  1. ההוויה או העשייה?

 

ויקרא פרק כו (ג) אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם:(ד) וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ:

יש , בפסוק הראשון, שני סוגים של "מצוות": החוקים והמצוות. רש"י הבחין בזה ושואל:

רש"י ויקרא פרק כו (ג) אם בחקתי תלכו – יכול זה קיום המצות, כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו, הרי קיום המצות אמור, הא מה אני מקיים אם בחקתי תלכו, שתהיו עמלים בתורה:

ואת מצותי תשמרו – הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים, כמו שנאמר (דברים ה א) ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם:

בדרך כלל, מסבירים שה"חוקות" , אלה מצוות שאין לחקור אותם. יש לקבל אותם איך שהם. ההסבר הזה , נובע, לפי מניטו, מטעות. הטעות התחילה מהפרשנות הלא מדוייקת של המדרש המובא ברש"י בפרשת "חוקת":

רש"י במדבר פרק יט פסוק ב (ב) זאת חקת התורה – לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה:

אומות העולם(והשטן) הם אלה ששואלים אותנו ואי אפשר לענות להם. אבל בני ישראל חייבים ללמוד אותם. למה? כי כל פעם שמדובר ב"חוקות" זה נוגע לזהות של עם ישראל. ואת זאת, הם לא יכולים להבין. לכן, כדאי שלא ניכנס איתם להסברים ולשכנוע כי פשוט הם לא יבינו. אבל כל יהודי חייב לחקור וללמוד גם את החוקים.

"אין לך רשות", אתה הגוי! לא אתה היהודי!

מניטו מגדיר את שני המושגים:

חוק= נוגע לזהות , להווייה, למשימות החשובות של היהודי.

מצווה= המעשים, מה שעליו לעשות.

 

העיקר הוא החוק! המצווה היא אמצעי. כי המעשים שלנו מעצבים את האישיות שלנו. אבל, הם לא מספיקים כדי לדעת מה אני ומה עלי לעשות בחיים כיהודי. זה החלק של החוקות.

 

כדי לקבל את הברכות, לא מספיק לשמור ולעשות את המצוות. (זה הכרחי אבל לא מספיק)

עלי ללמוד ולחקור תחומים הרבה יותר רחבים ואפורים מהמצוות. עשיית המצוות, היא עבודה יחסית קלה. הרבה יותר קשה ללכת בחוקות ה'.

ללכת בחוקות ה', זה ללמוד באופן אין סופי את התורה: לא רק המצוות , כאמור, אלא גם ההיסטוריה, דברי ה', כל מילה, לכל פירוש. לעמול בתורה עד שהיא תגיד לי משהוא! אף פעם אני לא יכול להיות בטוח שהבנתי, אבל עלי לקבל אחריות על המסקנות שאליהם אני מגיע כל פעם. מדובר בהשקפת עולם, בהחלטות גורליות. בהגדרה שלי על משמעות חיי כיהודי. וזה הרבה יותר מאתגר וקשה כי זה לא מוגדר כמו שהמצוות מוגדרות.

ללא מצוות אין סיכוי להגיע לחוקות. אבל בלי לנסות ללכת בחוקות, אין כיוון ומשמעות לקיום המצוות!

אלא שני תחומים שונים שחייבים להשלים אחד את השני כל הזמן.

 

כדי להרחיב את הנושא, ברצוני להציע פירוש על פסוקים ידועים:

שמות פרק כ (ד) …. פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי:

(ה) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי:

משל: יש גלגל שמונע על ידי דוושה ידנית. עשיית המצוות היא סיבוב הגלגל על ידי הדוושה. ככל שעושים מצוות, כך מעניקים לגלגל כוח ומהירות. כיוון הליכת הגלגל הוא בידי מתן הכוונה לדרך מסוימת , על ידי החוקות. כלומר, על ידי מה שהיהודי החליט שזה מה שה' דורש ממנו.

 

אדם שמפסיק לסובב את הגלגל, יכול ליהנות עדיין מתנועת הגלגל, בזכות ההנעה הקודמת שלו או של אבותיו. אם הדור השני, גם הוא לא מקיים מצוות ולא מניע את הגלגל  , הוא יכול עדיין ליהנות ממה שהניעו אבותיו, וכן עד לדור הרביעי. אחר כך, הסיכוי שהגלגל יהיה מונע קלוש ביותר. אחרי שלושה או ארבעה דורות של הפסקת קיום מצוות, קשה מאוד , עדיין להיות יהודי!. בינתיים, בדורות השני, השלישי והרביעי, , אפילו בלי שקיימו מצוות, ניתן להבחין במידות יהודיות, בזהות יהודית, בגאונות יהודית. בדרך כלל, אנשים כאלה יכולים להתפרסם בעולם כגאונים יהודים, למרות שהם לא קיימו מעולם תורה ומצוות. רק בזכות אבותם! אנשים כאלה נהנים מזכות אבותם ומתפרסמים בתחומי החול כ"יהודים".(איינשטיין, מרקס, וודי אלן…..).

זה , לעניות דעתי : פוקד…ועל רבעים לשונאי" כלומר, הגלגל ימשיך לנוע עדיין עד ארבעה דורות למרות שהם עזבו את קיום המצוות.

אבל , "לאוהבי, ולשומרי מצוותי" כלומר, לאלה שממשיכים כל הזמן לקיים מצוות ולסובב בכך הגלגל, אין סוף לדבר, עד אלף דור ייהנו מהתנועה היהודית בתוכם!

 

כדי לזכות בברכות, אין די בשמירת מצוות. יש גם לעמול , במשך כל החיים, בנסיון להבין "מה ה' דורש ממני". לאן הוא רוצה שאני אלך? מה עלי לעשות כיהודי היום?. כל מני שאלות עקרוניות שבהם כל אדם מערב את אחריותו בהם. התחום הזה של "ההליכה בחוקות ה'" איננה כתובה בשום שולחן ערוך. היא יכולה לנבוע רק מעמל רב בתורה, בהיסטוריה, בחיים עצמם. והמצוות הם גם כלי הכרחי וחשוב כדי לעצב אותו.

 

הרב קוק, חידש את המושגים "זכות ההוויה" ו"זכות המעשה". בכך, הוא הרים את קרנם של אלה שלא קיימו תורה ומצוות אבל ידעו להקים מדינה!

 

לפי המשל שלי, הם זכו בקריאה טובה של דרך ההיסטוריה בזמן הנכון ובמירות הנפש הראויה, בזכות קיום תורה ומצוות של הדורות הקודמים. הם השתמשו בתנועת הגלגל שאבותם הניעו בכל כוחם במשך דורות.

אבל, בני בניהם שממשיכים בחוסר קיום תורה ומצוות, מסתכנים באבדן דרך כי הגלגל מאבד כבר את האינציה שלו. ומול הבעיה הזו אנו, נראה לי, מתמודדים בדור שלנו.

  • חשוב מאוד שמקיימי תורה ומצוות יעסקו בהליכה בחוקות ה'
  • וחשוב לא פחות שבני אלה שידעו ללכת בדרך ההיסטוריה הנכונה, יחזרו לשמור ולעשות את מצוות ה'!

 

  1. האבות בסדר הפוך

 

ויקרא פרק כו (מב) וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר:

פסוק זה מופיע בחלק הנחמות (ראה "מבנה הפרק" למטה). אחרי שכל הקשרים נותקו , כביכול , בין היהודי וה', אחרי הגלות, אחרי החורבן, נשאר בכל זאת חוט קטן שדרכו האדם וה' מנסים לשחזר את הקשר שנפגם בניהם.

אחרי שבני ישראטל "מתוודים", כלומר, מבינים מה קרה להם, ה' גם הוא נוקט בכמהצעדים כדי לשקם הקשר.

בניהם, ה' זוכר את האבות . הברית, ההבטחות, הזכויות של האבות. אבל למה הפסוק מונה את האבות בסדר הפוך: קודם כל יעקב ואחר כך יצחק ואחר כך אברהם? רש"י כבר השיב על השאלה הזו:

רש"י ויקרא פרק כו וזכרתי את בריתי יעקוב – למה נמנו אבות אחורנית, לומר כדאי הוא יעקב הקטן לכך, ואם אינו כדאי הרי יצחק עמו, ואם אינו כדאי, הרי אברהם עמו, שהוא כדאי. ו

איך יכול להיות שזכות יעקב לא תספיק? הרי הוא כולל את מידות אבותיו. יעקב ייסד את מידת הרחמים שמחברת בין החסד של אברהם והדין של יצחק! איך זכות יצחק, שהיא, לכאורה פחותה , מצומצמת מזו יעקב תעזור במקרה וזו של יעקב לא עוזרת??

נראה להסביר באופן פשוט:

כשנמצאים מול בעיה מורכבת, כדאי לפרק אותה לבעיות קטנות יותר!!

אחת הבעיות של היהודי, זה שמשימתו בחיים היא לאחד את המידות. זו משימה שמאלצת אותו להיות מורכב בעצמו! להסתבך!.

למשל, אם נחשוב על המשימה הענקית שדברנו עליה לעיל: "ללכת בחוקות ה'" כלורמ  לחשוב כל הזמן, בכל דור, בכל שעה, "מה בדיוק ה' מצפה ממני כיהודי ?" ולקחת החלטות ואחריות בכיוון שנראה לנו , אז אנו עלולים להסתבך מאוד!

יהודים רבים חשבו שהמשימה העליונה היא להיות קומוניסט! או אחרים, להיות "הומניסט" או אחרים להיות ציוני, ואחר יחשוב שהעיקר הוא להיות חרדי ,וכן הלאה.. כל הכיוונים השונים האלה עלולים לגרום לפירוד ואבדן דרך!  הקושי בהבחנה בין עבודת ה' ועבודה זרה גדול מאוד ואין לזלזל בו בכלל.

לכן, אחת הבעיות העיקריות של אבדן הדרך ועזיבת דרך ה', קשורה בבילבול בגלל מורכבות המשימות.

ההתיחסות אל יעקב, למרות שהיא נכונה ושלמה, יכולה, לפעמים, להיות מסמבכת! ועדיף, לפעמים לחזור למידת הדין, ולמידת החסד, הפשוטים, כדי להבין בחזרה איך יעקב חיבר בניהם.

 

מניטו משווה פסוק זה למשנה ידועה בפרקי אבות:

משנה מסכת אבות פרק א משנה ב [ב] שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים:

גם במשנה  הזאת, הסדר נראה הפוך: הרי שהתורה מקבילה ליעקב (תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב) והעבודה קשורה לעבודת יצחק, במידת הגבורה ומסירת נפשו כקרבן. וגמילות חסדים קשורה למידת החסד של אברהם.

בריתי יעקב תורה
ביריתי יצחק עבודה
בריתי אברהם גמילות חסדים

 

אם כן, אותה שאלה נשאלת. האם התורה איננה מספיקה להיות עמודו של העולם? האם התורה איננה כוללת בתוכה גם את סדרי העבודה (ספר וקירא למשל) או גמילות חסדים (כל מצוות הצדקה ואהבת הזולת..)? למהיש צורך בעמוד של גמילות חסדים בנוסף לעמוד התורה? הרי "כולה בה"!

אלא שלפעמים, כן יש צורך בפירוק התורה לעמודים בסיסים יותר. כדי  לתת לאדם קוים מנחים ברורים וחשובים. יהודי , יכול בקלות להתבלבל ולחשוב שלימוד התורה מנקה אותו מלעשוק בגמילות חסדים. וכן לגבי העבודה.

 

זה בעצם לימוד גדול עבור כל אדם כשהוא נמצא מול פירוק מערכות (כמו שניצבים אחרי הקללות, עם ישראל וה'). ואז העצה היעוצה לו היא לחזור למרכיבים החשובים של חייו. לפרק את המורכבות לעיקרים ברורים ובסיסיים.

ולכן, אם זכותו של יקעב לא תעזור, אז כן יש לחזור ליצחק ולאברהם!

אם לימוד התורה מבלבל את היהודי, עליו לחזור לעקרונות הבסיסיים של גמילות חסדים ועבודה!

זה הייתרון בשלושה עמודים ולא באחד בלבד!

כי אם המטרה העליונה היא אחדות בין המידות, העיסוק באחת עלולה לסטות מהמטרה!

כשאנו מתפללים לאלוהי אברהם ולאלוהי יצחק ולאלוהי יעקב, זה מאלץ אותנו להיות מול אחדות של ריבוי ולא מול אחידות עקרה!

 

  1. מבנה הפרק

הרב אלחנן סמט, ניתח את כל הפרק של הברכות והקללות. וברצוני להביא עיקר מסקנותיו:

מבנה הפרק בקיצור:

הברכות 11 פסוקים-116מילים
החלק הראשון של הקללות תנאי ותוצאה1 13 פסוקים
תנאי ותוצאה 2
תנאי ותוצאה 3
תנאי ותוצאה 4
הלק השני של הקללות תנאי ותוצאה 5 13 פסוקים
הנחמה 7 פסוקים- 117 מילים

 

אנו רואים שהקללות הרבה יותר ארוכות מהברכות. למרות זאת, ניתן לראות זאת בעין טובה כשמבחינים שה' , בעצם, איננו שובר את כל הכלים בבת אחת. הוא מזהיא אותנו: אם אתם לא בסדר, אז אשלח לכם אזהרות. ואם זה לא עוזר, אז נשלח לכם אזהרות יותר חומרות. וכן לאה , ארבע פעמים. בכל שלב, יש "תנאי"= אם לא תשמעו.. ותוצאה "אף אני….."

אבל יש שלב שני שבו, יש ממש שבירת כלים. יש חורבן, גלות וכמעת ניתוק הקשר בין ה' לעמו. החלק הזה, הוא כל כך חמור שהוא ארוך בדיוק כמו החלק הראשון( 13 פסוקים)

אבל דווקא מתחתים הבור הזה, יכולה לצמוח תשובה מצד ישראל ומגיעים לפסוקי הנחמה שהם באותו מספר המילים כמעט של הברכות!

הרבה יותר קל ליצור קשר (ברכות) ולהצהיר על הטוב בשלמותו.

הרבה יותר מסובך, ארוך וקשה, לנסות לשחזר  את הקשר שנותק.

אריכות הקללות מראה שה' בעצם מעוניין מאוד במניעת הניתוק ומעוניין בשחזור הקשר.

  • יש לשים לב שכל הקללות (הרבה יותר החלק הראשון) הורסים, אחד אחד את כל הברכות. וזה ניתן לראות בטבלה למטה שמפרטת את ההקבלות, מילה במילה.
  • יש לשים לב שבכל שלב של הקללות ,וכן בברכות, מדובר תמיד על שני מישורים: העם והארץ

ה'

 

הארץ                           עם ישראל

 

גם בברכות וגם בקללות, מה שעומד ע הפרק זה הקשר של ה' עם העם , הקשר של ה' עם הארץ והקשר בין העם והארץ. כאילו יש כאן משולש שעליו התורה דברה כבר בפרשת בהר.

  • הארץ שייכת לה' (כי לי כל הארץ)
  • בני האדם שייכים לה' (עבדי הם)

שתי ההשתייכויות האלה קובעים את היחס הנכון בין היהודי וכלל ישראל אל ה' ואל הארץ

מבנה הפרק ביתר הרחבה:

 

      הקללות (33) הברכות (11)
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

13

 

פסוקים

1 תנאי (יד) וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה:

(טו) וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי

(ג) אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם:
תוצאה (טז) אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת .. וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם ..

(יז) וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם

וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם

וְנַסְתֶּם וְאֵין רֹדֵף אֶתְכֶם: ס

 

(ה) .וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע .

ט) וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם ..

(ח) וְרָדְפוּ .. וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב:

(ז) וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם ..

2 תנאי (יח) וְאִם עַד אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם:

 

 
תוצאה (יט) וְשָׁבַרְתִּי אֶת גְּאוֹן עֻזְּכֶם ו

ְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה:

(כ) .. וְלֹא תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת יְבוּלָהּ

וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ:—(כו)

 

(יג) .. וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם

(ד) וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם ..

וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ

וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ

3 תנאי (כא) וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי ..  
תוצאה ..(כב) וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה

וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם .. וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם וְנָשַׁמּוּ דַּרְכֵיכֶם:

ו: וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה ..

ט: וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם

4 תנאי (כג) וְאִם בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי:  
תוצאה (כד) … בְּקֶרִי ..(כה) וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב

נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית

וְנֶאֱסַפְתֶּם אֶל עָרֵיכֶם וְשִׁלַּחְתִּי דֶבֶר .

(כו) … וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ: ס

ו: וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם

ט:וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי ..

ה: וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם

וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשׂבַע

         
 

13

 

 

פסוקים

5 תנאי  (כז) וְאִם בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי:

 

 
תוצאה (כח) וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי … (ל) וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם:

(לא) .. וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם……

(לז) … וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם:…

 

(יא) .. וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם

וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם

יג) . וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת: פ

 

הנחמה

 

7

פסוקים

 

117 מילים

נחמה (מ) וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי וְאַף אֲשֶׁר הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי:

(מא) אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם:(מב) וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר:(מג) וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם:(מד) וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם ְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם:(מה) וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְקֹוָק:

(מו) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְקֹוָק בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה: פ

 

 

הברכות :

 

סה"כ 11 פסוקים

שהם 116 מילים

 

 

 

  1. הערכים

פרשת הערכים מאוד תמוה. גם בתוכנה וגם במיקומה, כאן, אחרי הקללות.

נראה לי להציע הסבר על מיקומה:

בברכות ובקללות, הכל נמדד לפי מעשיו והחלטותיו של האדם. לפי קיום המצוות וההליכה בחוקותיו, האדם והכלל כולו היה מאושר ומקבל את כל הטובות, או להיפך.

זה יכול לגרום לדיכאון מסויים, במיוחד אחרי פרשה ארוכה של קללות.

לכן, בא אולי הפרק האחרון של הערכים ומדגיש שיש עוד מימד אחר חשוב לא פחות:

האדם שווה בערכו , גם ללא התחשבות למעשיו או כישוריו או החלטותיו!

לאדם יש ערך שנקבע אך ורק על פי מינו וגילו!

זה מאוד מאזן את הפרשה כולה!

כובד האחריות שהיתה מוטלת על כתפי האדם, פתאום נעלמת לרגע. והנה : יש לכל אדם ערך! אפילו שמגיעים להרגשה של אפסיות, התורה מעודדת אותנו: יש לך תמיד ערך שאיננו תלוי במעשים שלך!

 

לגבי שאלת קביעת הערכים השרירותית והמספרים שניתנים, הנה טבלה מסכמת לגבי ערכי בני האדם:

 

הגיל זכר נקבה
חודש עד 5שנים 5שח 3שח
5-20 20שח 10שח
20-60 50שח 30שח
60+ 15שח 10שח

 

הרב אמנון בזק חיפש בתנך איפה מוצאים סכומים דומים לגבי בני האדם. והוא מצא שכל הערכים של הזכר, קשורים בכוח הפריון שלו! ומספרי ערכי הנקבה קשורים לכוח העבודה שלה! הזכר דומה לשדה שנותן זרע: ולפי היבול נקבע ערכו:

  • ויקרא פרק כז (טז) וְאִם מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ אִישׁ לַיקֹוָק וְהָיָה עֶרְכְּךָ לְפִי זַרְעוֹ זֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף:

והנה כמה מהפסוקים:

 

  • שמות פרק כא(לב) אִם עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר אוֹ אָמָה כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל: ס
  • במדבר פרק יח (טז) וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא:
  • במדבר פרק ח (כה) וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה וְלֹא יַעֲבֹד עוֹד:

(אם כן חמישים שנה הוא גיל הפרישה מהעבודה- ולא שישים, הגיל המקסימאלי להוליד באופן טבעי)

  • בראשית פרק כה כו) וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם:
  • דברי הימים א פרק ב (כא) וְאַחַר בָּא חֶצְרוֹן אֶל בַּת מָכִיר אֲבִי גִלְעָד וְהוּא לְקָחָהּ וְהוּא בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת שְׂגוּב:
  • שמות פרק ל (יד) כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת יְקֹוָק:
  • דברים פרק כב (כח) כִּי יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָ בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ וְנִמְצָאוּ:(כט) וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָ חֲמִשִּׁים כָּסֶף וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו:
  • תלמוד בבלי מסכת כתובות דף לג עמוד א אמר קרא: ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף, הנאת שכיבה חמשים,
  • הושע פרק ג (א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי עוֹד לֵךְ אֱהַב אִשָּׁה אֲהֻבַת רֵעַ וּמְנָאָפֶת כְּאַהֲבַת יְקֹוָק אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵם פֹּנִים אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְאֹהֲבֵי אֲשִׁישֵׁי עֲנָבִים:(ב) וָאֶכְּרֶהָ לִּי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר כָּסֶף וְחֹמֶר שְׂעֹרִים וְלֵתֶךְ שְׂעֹרִים:
  • רש"י הושע פרק ג וחומר שעורין – ערך זכר מבן עשרים שנה ומעלה ועד בן ס' חמשים שקל והם דמי פדיון חומר שעורין שגם הוא חמשים שקל כסף,ולתך שעורין דמי פדיון קרקע לתך שעורין למקדש,

עשרים וחמשה שקלים הוא ערך הקצוב מבן חדש עד ה' שנים חמש שקלים ומבן חמש שנים עד בן עשרים שנה והיה ערכך עשרי' שקלים הרי עשרים וחמשה

  • רש"י הושע פרק ג ובשם רב האי מצאתי דבר הגון, ואכרה לי וגו', קצבתי דמי כופר פדיונה לנגדי בדמים קלי' האומר ערך נפשי עלי אם מבן ששים ומעלה והיה ערכך חמשה עשר שקל:

יש יוצא מהכלל שמלמד על הכלל:

בראשית פרק לז (כח) וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה:

מכאן שיוסף נמכר, לא בגלל כוח העבודה שלו אלא בגלל כוח הפריון שלו! כי הוא נמכר בעשרים כסף, כי לפי גילו היה מתחת לגיל עשרים! וזה מסביר את הסיפור של אשת פוטיפר מזווית חדשה!

בחוקותי מוש

בע"ה יז אייר התשעו

מישל בן שושן

 

בחוקותי מוש

 

בחוקותי

לא מדובר על מצוות אלא על ההתנהגות וכוונת האדם בעיסוקו היום יומי. למשל, אם האדם חורש שדהו בכוונה להאכיל את בני משפחות, לתת לעניים, להתפנות אחר כך ללמוד, אז החרישה היא הליכה בחוקות ה'! וזה, כנראה הרבה יותר חשוב מאשר קיום המצוות(הפסוק מתחיל "אם בחוקותי תלכו" ורק אחר כך "ואת משפטי שתמרו ועשיתם אותם"). הסדרה מתחילה בהליכה בחוקות ולא בקיום המצוות כי היא העיקר.

המצוות חשובות כדי ללמד את האדם ללכת בדרך הנכונה בחיים שלו. אבל המבחן האמיתי הוא בתחום הרשות. בעיסוק בעולם החול. במשא ומתן, ביחסים עם סביבתו, בעמלו בכלל. אם הוא עושה כל זאת בכוונה טובה, בכוונת התורה, אז זה נקרא שהוא עמל, בתורה.

 

עושר ושלום

הברכות הראשונות מדברות על שלושה דברים

  1. שפע (פרנסה :גשם,פרות יבול..)

2 בטחון מפני אויבים (ושבתם לבטח)

3 שלום בין היהודים עצמם (ונתתי שלום בארץ)

בדרך כלל עושר מביא לידי מחלוקות ומריבות.

איום המלחמה יכול לגרום לאחדות רגעית

אבל כשיש גם עושר וגם ביטחון, סכנת המלחמות הפנימיות גדל! לכן באה ההברכה השלישית של השלום

 

רבבות אלפי ישראל

כשלבן "ברך" את בנותיו הוא אמר :"את היי לאלפי רבבה". האלף= אחדות, כמו אלף. לבן מאחל פירודף שהאחדות תהפוך לרבבה מפוזרת.

אבל משה מברך:"רבבות אלפי ישראל" שהריבוי יתאחד. המילה רבבה קודמת לאלף. האלף מאחד הרבבה.

 

בן בג בג (פרקי אבות)

ה' ברא את אדם וחווה מחוברים גב אל גב. אחר כך הוא ניסר אותם כדי שיוכלו להיות "פנים מול פנים" ולא גב אל גב. זו המטרה של ההתגלות פנים בפנים בסיני, וזו מטרתה של התורה: שהאדם יהיה מול האדם האחר ומול האלוהים ולא יפנה את גבו אל האחר.

"בן בג בג אומר: הפוך בה!" כלומר תחיה פנים מול פנים! (גב= בג)

כך שגם האות ה' הראשונה  של שם ה' תהיה מחוברת עם הה' השניה של שם ה'.

לכן הוא נקרא גם "בן ה' ה'" ששני הה' (ה= גב=בג) יהיו פנים מול פנים.

 

שבועות  וראש השנה

"ובעצרת העולם נידון על פירות האילן "(ראש השנה טז.)

יש הגבלה בין הא' בתשרי לשבועות. בשניהם יש מידת הדין שחלה. ולכן, האדם צריך להתכונן :

  • לפני ראש השנה על ידי חודש הסליחות באלול
  • לקראת שבועות על ידי ימי הספירה

שניהם מהלכים של חזרה בתשובה ורכישת מידות טובות.

לכן, יש הוראה לקרוא , לפני ראש השנה את הקללות של פרשת כי תבוא

ולפני שבועות פרשת בחוקותי

שתכלה השנה וקללותיה.

 

 

 

זכרון

מלשון זכר,"דוכרא",  משפיע

כשה' אומר "וזכרתי את בריתי יעקב" לא מדובר על זכרון שהוא ההיפך מהשכחה אלא זכרון מלשון השפעה: אני אשפיע עליכם את הלימודים של יעקב, מידת הרחמים שהוא ייסד.וגם הוא ישפיע על ישראל מידתו של אברהם, מידת החסד. אבל לא את מידת הדין של יצחק. לכן לא כתוב ביצחק "אזכור". רק עבור יעקב ואברהם. : "וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם  אזכור והארץ אזכור.

כשמדברים למשל,על "זכר ליציאת מצרים", אנו גם לא מדברים על נוסטלגייה.

אנו מחויבים לחוות , למשל גאולה. גאולה עצמית, גאולת העם. הצלה ממצב עגום. יש מועדים לכך. כלומר, ה' קבע הזדמנויות מיועדות לחוויה הזו של הגאולה. למשל, ב15 בחודש ניסן. (או 14 באייר). ואז, יש לנו מצוות "מועד". כדי לעזור לנו לחוות את מה שאנו אמורים לחוות, משפיעים על עצמנו כוחות , דוגמאות מההיסטוריה, כמו יציאת מצריים שקרתה באותו תאריך כדי לתת לנו דחיפה והשראה. זה הוא ה"זכר" מלשון "זכר", משפיע.

 

אשראי

ביציאת מצרים קבלנו "אשראי" חינם מהקדוש ברוך הוא. לא היו לנו זכויות. רק ה' בטח בנו בזכות אבות

אבל אחר כך, עלינו לפרוע את החוב על ידי זכויות.

בשבועות מקבלים התורה כדי להמשיך הכל בזכות ולא בחסד.

  • "וזכרתי להם ברית ראשונים"= הנתינה בזכות האבות
  • "להיות להם לאלוהים"= על ידי עבודה שלהם וזכות עצמם.

גם החיים ניתנים לנו באשראי, בחינם, בזכות אבות(תרתי משמע).ומרגע הלידה, עלינו לזכות במה שניתן לנו.

 

שכר ועונש (לעד)

הסדרה שלנו מציבה בפנינו בעיית השכר והעונש. אם תהיו טובים, יהיה טוב ואם לא, יהיה רע. אבל אנו יודעים שיש גם צדיק ורע לו ורשע וטוב לו. נראה לי להמתיק את הבעיה על ידי כמה רעיונות:

  1. בסדרה שלנו מדובר על כלל ישראל. ולא יחידים. למרות שהכלל מורכב מיחידים, השכלול של מה זכות כלל ישראל מכריע את הברכות או הקללות. מדובר בסדרה שלנו על דברים שבאים לכלל כמו גשם, תבואה, מלחמות, אויבים… לכן, ייתכן שיש צדיקים בכלל שנפרעים מחוק הערבות והשתייכות לכלל השורר.
  2. מידת הדין של האלוהים מורכבת מהמון שיקולים שאנו לא מכירים את כולם. הפרשה מתארת כמה מהשיקולים האלה אבל לא את כולם. יש למשל, שיקולים של היסטוריה, של זכות או חובות האבות. זכויות או חובות קודמים. ובסופו של דבר מה באמת טוב ומה באמת רע עבור האדם. ראייתו מצומצמת והוא יכול רק להרגיש טוב או רע בנקודת זמן נתונה.

אמשיל משל:

הרופא שיניים מבקש שנצחצח שיניים כדי שלא יהיו לנו בעיות בשיניים.

אבל יש אנשים שלא מצחצחים ואין להם בעיות ויש אנשים שמצחצחים ומקפידים ויש להם חורים ובעיות! האם זה אומר שההנחיה של הרופא שגויה? לא. מה שהוא אומר נכון . אבל הוא לא יכול לקחת את כל הגורמים שמשפיעים על בריאות השיניים. כמו התורשה, סוג האוכל, איכות החיים, עישון, סטרס…. ועוד המון גורמים שאנו עדיין לא מכירים. בניהם, ההמלצה לצחצח היא נכונה, למרות שנראה לפעמים שהיא לא "אוטומטית" מצד האדם עצמו.

 

  • אם כן, ניתן לקרא את הברכות והקללות כ"תוצאות" ממעשה בני אדם. אתם לא תשימו סוודר, תתקררו! זה לא עונש, זו אזהרה ממי שמכיר טוב יותר את המערכות! תעשו ספורט, כך תהיו בריאים יותר!

 

הטבע והמוסר (לעד)

עניין ברור שיוצא מהפרשה שלנו הוא שיש קשר הדוק בין חוקי הטבע לבים מוסריות האדם. דבר שאיננו מקובל בכלל היום (חוץ מהבעיות האקולוגיות). הבורא שם בטבע חוקים כאלה שיכולים להיות מושפעים על ידי התנהגות האדם!! אם אנו עושים מצוות, העץ ייתן פריו!!!

או שהאלוהים , בכל ר5גע, יכול לגרום לכך שהעץ הזה, עכשיו ייתן פריו או שלא ייתן פריו.

או שהבורא כבר תכנן את הבריאה מראש, כדי שתהיה מגיבה למוסריות האדם!!!

סגנון התורה מעניק לטבע כוחות ושיקול דעת! הארץ מקיאה את יושביה. השמים יתנו טלם. ונתנה הארץ יבולה..

ייתכן שהתורה מדברת בלשון בני האדם אבל השאלה מי קובע מה ומתי עדיין עומדת

האם יש חוקים בטבע שגורמים אוטומטית לתגובת הטבע ביחס למוסריות האדם או שמה האלוהים מחליט בכל רגע לתת פקודות לטבע כדי לנווט אותו בכיוון שהוא רואה לנכון?

התפילות על עצירת הגשמים למשל, נוטים לתשובה השנייה. אבל ייתכן שגם בראשונה יש חלק של אמת.

בחוקותי אד

בע"ה כו אייר התשעה

מישל בן שושן

בחוקותי אד

מתוך שיעור בשבת של הרב דניאל אפשטיין

אם בחוקותי….

זו תפילה של הבורא!

הפרשה איננה מתחילה עם "וידבר ה' אל משה.." אין כאן מצווה או התראה

"אם"= הלוואי!! כלומר ה' מתפלל שהפרויקט שלו (האדם- עם ישראל- הבריאה) יצליחו.

 

ומה עיקר תפילה זו?

זה שישראל יבינו את "רוח" החוקים. רוח הדברים. כמו שאומר ה"נתיבות שלום" הרבי מסלונים.

עם "חוקים" יבשים, ניתן להרוס את האדם ואת העולם. בני האדם מומחים בשימוש לרעה בחוקים. אפילו בחוקי התורה, במצוות, בתורה עצמה, אפשר לסלף ואפשר לזייף ואפשר להשתמש בה לצורכי עצמו, לרעה.

מי יכול להיות אחראי על שמירת "רוח" הדברים?

ה' שואל את עצמו ואיננו יכול לענות! הוא רק יכול להתפלל!

הלוואי שלא תשתמשו בחוקי התורה לרעה!!

 

כל ספר ויקרא הוא בעצם מקור לתפילה.

הקורבנות הם מקור התפילות. הרה מדובר על "עבודה", עבודה בלב.

מצוות הטהרה והטומאה, וכל מה שכולל ספר ויקרא, כל המצוות, כל הניסיון להפוך אותנו (לשאוף להיות) קדושים. כל זה , מכיל בתוכו סכנה גדולה מאוד: שאנו נשתמש במצוות לרעה. כדי ליישב את כוחנו על הזולת, כדי להשטלת על האחרים, כדי לרכוש כבוד, כדי לעשות דברים איומים במסווה של "מצווה" או חוק. זה יכול לשעבד את האדם לחוקים שחושבים במקומו. האדם יכול להצדיק את חוסר מוסריותו או חוסר אחריותו במעשיו כשהוא יטען שהוא "רק משיים את החוק".

לכן, כל המצוות האלה מסכנות את הרוח שלהן עצמן!

לכן ה' מתפלל שאנו נלך, נתהלך, עם הקדוש ברוך הוא. בחיפוש אחר רצונו, אחרי רוחהדברים שיש מאחורי החוקים ולא להסתפק בקיום החוקים.

 

בקרי

הרבה קללות באות כי אנו מקיימים המצוות "בקרי"! כלומר, אנונצמדים לחוק "בקרירות". בלי לחפש את משמעות החוק ומה שמאחורי החוק. אנו מאבדים את רוח החוק.

בתוך ספר ויקרא פגשנו את האש: אש הקורבנות  ,  האש השורפת של נדב ואביהו!

וכאן, מזהירים אותנו מיתר קרירות!

צריך למצוא את הטמפרטורה הנכונה! לא יותר מדי קר ולא יותר מדי חם! הקצוות שורפות או מפקפיאות!

 

ויקרא

כמו שאנו מתחילים את התפילה שלנו ב"ה' שפתי תפתח", ה' מתחיל את ספר ויקרא עם "ויקרא אל משה

. האדם מקדים תפילתו בתפילה על התפילה.

ה' מקדים את ספר החוקים בתפילה, בקריאה אישית בקרבה אל האנושיות: ויקרא אל משה.

 

קדושים תהיו כי קדוש אני

המדרש שואל "האם יכול להיות שאנו נהיה קדושים כמו שה' הוא קדוש?" ועונה, לא, קדושתו עליונה מקדושת האדם. לכן, האדם צריך לדעת שיש קדושה אנושית. והקדושה האנושית עוברת דרך הדברים הקטנים מאוד של החיים. כשהוא עוסק מענייני העולם הפשוטים. כשהוא עושה קניות בשוק, כשהוא דואג לכבוד האנושי ב"בית כיסא" מכובד לכל אחד. שם, בדברים הקטנים והמעוטים לכאורה, נמצאת הקדושה האנושית האמיתית.

כשדוד המלך אומר בתהילים שבכל מקום שהיה הולך, היה מגיע לבית מדרש ולבית כנסת (חשבתי דכי ואשיבה רגלי אל עדותך), הוא מתאר איך הוא מוצא את ההליכה בדרכי ה' בכל ענייני העולם שלו. בשוק הוא מוצא בית מדרש במשא ומתן הוא מוצא בית כנסת.

בחוקותי גז

בע"ה כד אייר התשעה

מישל בן שושן

 

בחוקותי גז

 

מה היא "תורת ה'"?

על מה אבדה הארץ? על "עזבם את תורתי". במקום זה, הם התעסקו בתורה!

מדובר אם כן על יהודים שחיו בזמן בית שני, שעסקו בתורה כל הזמן והם הוגלו לאלפי שנים בגלל ש"עזבו את תורתי"! מה פירוש הדברים? הרי למדו תורה! איך אפשר להאשים אותם ב"עזבם את תורתי"??ההבדל הוא בין עיסוק בתורת ה' ובין עיסוק בתורת האדם עצמו. כאילו כל אחד היה עוסק במה שהיה נוח לו ולא במה שהיה מבוקש ממנו. כל אחד עשה את תורתו ולא את תורת ה'.

אבל, נהיה כנים, כשאדם עוסק בתורה, הוא עושה זאת כי הוא חושב (או טוען) שזו תורת ה'!! כל אחד חושב שהתורה של השני היא לא תורת ה' והתורה שלו היא תורת ה'!! זו הבעיה:

אם כן מה היא תורת ה'???

התשובה כואבת : אף אחד לא יודע מה היא תורת ה'!! כמו שאף אחד איננו יכול לטעון שהוא יודע בוודאות מה היא כוונת ה' או מה הוא רצון ה'. יש לנו הרבה נתונים שיכולים לעזור לנו לנחש אבל אין אף אחד שיכול להיות "במאה אחוז בטוח" שמה שהפרשנות שלו של התורה היא האמת המוחלטת. ה' עשה זאת בכוונה! הוא נתן לנו תורה שדורשת מכל אחד לחפש כל הזמן את משמעותה. כל אחד חייב לקחת אחריות על הפרשנות שלו. אבל, הוא חייב להיות מאוד ענו: אולי זו לא הפרשנות האמיתית המוחלטת. אני עושה את מה שנראה לי רצון ה'. אבל אני כל הזמן בחיפוש אחר רצון ה'.

נצייר את הסיבתיות לחורבן בית המקדש:

  1. היהודים חשבו שיש להם את האמת ביד והשני לא הבין כלום. כל אחד חשב שתורתו היא בהחלט תורת ה'. לכן, השני איננו מקיים את תורת ה'! ויש לשנוא אותו על כך כי הוא רשע.

2זה הביא לשנאת חינם על ידי אנשים ש"קיימו את התורה"!!

  1. שנאת החינם גרמה לחורבן הארץ.

 

אם כן , העניין הזה איננו דבר של מה בכך. הוא עיקר התפיסה שגורמת לנו להישאר בארץ ולחיות לבטח בארצנו או , להיפך, לגלות ולסבול את ייסורי הגלות, או לסבול את המלחמות של אויבים שיקים ה' עלינו בארץ!

נמצא שאם אני בטוח בעצמי עד כדי כך שאני לא יכול לסבול שאולי אני טועה, אז ה' מערער את ה"ביטחון" המסולף הזה על ידי חוסר ביטחון בארץ!    ולהיפך: אם אני נמצא כל הזמן בחיפוש אחרי רצון ה' ומקבל שאולי , מה שאני עושה איננו מספיק או איננו רצון ה', אני במצב של עמל רב ללכת בדרכי ה' ולהיות בענווה וחיפוש מתמיד. אז אני לא זקוק להתעוררות הביטחון בארץ ואני יושב בארץ "לבטח"!

לסיכום: ה' דורש שהתורה שאנו מקיימים תישאר כל הזמן התורה שלו ולא שלנו: מכיוון שאני לא יכול לראות את האלוהים, הוא לא נמצא "בכיס שלי", אני כל הזמן בעמל רב כדי להבין ככל שניתן את רצונו, לשאול כל הזמן "מה הוא רוצה?" מה עלי לעשות כדי להתאים ככל הניתן לרצונו?, רק אז, ה' מבטיח שאני אחיה בבטחה ובשלום.

   נחזור אל הפסוק:

"אם בחוקותי (ולא בחוקות שלכם- שאתם בטוחים שהבנתם במאה אחוז את רצון ה'- שאתם מפסיקים לחשוב שהתורה שייכת לה' ולא לפרשנות שלכם) תלכו (ההליכה דורשת חוסר קיבוע חיפוש מתמיד) ואת מצוותי (ולא המצוות שנוחות לכם ומביאות לכם הנאה)  תשמרו , ועשיתם אותם (העובדה שאתם תשארו עם הענווה והספק על "מה הוא רצון ה'" לא צריך למנוע אותכם לפעול ולקחת סיכונים: עליכם לקיים את התורה איך שאתם מבינים אותה, בכל הכוח וההתלהבות- ולהשאיר טיפה של ענווה, חיפוש, לימוד ושמיעת דעת הזולת)…ושבת לבטח בארצכם (כי ה' לא יעורר עילנו אויבים כדי לערער את הביטחון המופרז בדרכנו)."

 

"לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה(בבא מציעא ל)" כלומר, דברי עצמם העמידו על דין תורה שהיו אומרים "זהו דין תורה   " (ציתות מהגלילי זהב)

 

 

התמימות

יש עוד דרך לעשות את "תורת ה'" בענווה: להיות יהודי טוב ופשוט שעושה הכל בתמימות ולא מנסה להסביר ולתת נימוקים וטעמים לכל דבר כי הם נוחים לו . כי בלי הנימוקים האלה הוא היה מתקשה לקבל עליו עול המצוות. אלא הוא עושה בתמימות ובהכנעה את "מה שצריך", מה שמקובל, מה שלימדו אותו לעשות.

התמימות הזאת, שהייתה רווחת בעדות ישראל בתפוצות, נעלמת משתי סיבות:

  1. היום, כולם מרגישים חובה להבין כל דבר ולהפוך כל דבר ל"אינטלקטואלי". להיות תמים הפך לגנאי.
  2. החזרה לארץ ישראל, מפגישה שיטות שונות, מאלצת התמודדות עם סוגיות קשות שנמצאות במחלוקת פרשנית. כל אזרח בישראל, במהרה מוצא את עצמו בתוך "מחנה" זה או אחר. או שהוא חילוני או חרדי או ציוני או מסורתי. מתוך המחנה הזה הוא נאלץ להצדיק את השתייכותו ולהעמיק את השתייכותו , במיוחד בעיתי משבר. שתם עשרה השבטים מתעוררים בחריפות ניגודיהם. בדומה למה שקרה בבית שני, כול אחד מרגיש שהוא צודק ושהשני טועה לגמרי! לכן לימוד זה של ה"גלילי זהב", נראה לי מאוד חיוני כדי שלא נגלוש לשנאת חינם ונשמור על ענווה בחיפוש מתמיד אחרי "תורת ה'".

 

להרוויח כסף?

לטענת עשיו, יעקב היה אמור לקבל את העולם הבא ועשיו העולם הזה. מכאן הטענות של הנוצרים כלפי היהודים: אתם אוכלים את הלחם שלנו. למה אתם מתעסקים בענייני הכסף? עבור עשיו, שני העולמות נפרדים הם . מי שדתי, צריך להתנזר מהעולם הזה ולהיות כולו רוחני.

קבלת התורה היא עיסוק בעולם הזה!! העולם הבא, אומר יעקב, הוא עובר דרך העולם הזה. אין נתק בניהם. איך יהודי נהיה "קדוש"? כשהוא מתעסק בשוק ביראת שמים.  עבור הרב, מצווה להתעסק בעולם הזה, בכל החומריות שלו. רק כך אנו מקיימים את התורה. רק כך, אנו זוכים לעולם "הבא".   יש להרוויח ככל שאפשר כסף. זו לא בושה. להיפך. אבל, אין להחשיב את הכסף כמטרה בחיים אלא כאמצעי לחיות טוב ולקיים את התורה!

 

שלום או ביטחון?

יש שני משפטים שנראים כפולים. אבל בעצם כל אחת נוגעת לעניין אחר:

  • ושבתם לבטח בארצכם= לא יהיו מלחמות ולא אויבים.
  • ושמתי שלום בארץ= יהיה שלום בין היהודים.

הרב קובע שרוב הזמן, השלום בין היהודים קשה להשגה יותר מאשר נצחו על אויבים.

אחדות בעם מצליחה לנצח האויב.  אבל פירוד בעם מביא למלחמות עם אויבים שה' שולח לנו בגלל שאנו לא מצליחים לעשות שלום בינינו.  קשים יותר האויבים הפנימיים שגורמים לפירוד מאשר האויבים החיצוניים.

בדיחה:

הרב מספר שפעם היו שני רבנים בעיר אחת. היו הרבה מחלוקות ומריבות בניהם.

אמר אחד: אני עכשיו מבין למה ה' הסכים לאברהם "אם יהיו חמישים צדיקים בתוך העיר (סדום), אני לא אצטרך לשלוח את מלאך המוות להרוס את העיר, הם יעשו זאת (הצדיקים) לבדם בעזרת המחלוקות שלהם!"

 

קללות

  1. "ולא תיתן ארצכם יבולה": אם אתם חשובים שהיא "ארצכם" שלכם, ולא ארץצו של ה'. אם אתם חושבים שאין לכם מה לעשות כדי לזכות בה יותר, אז היא לא תיתן את יבולה!!

2."ואכלתם בשר בניכם" תצטרכו לאכול אצל הילדים שלכם מרוב עוני. וזו קללה! אבל יש קללה יותר חמורה שאיננה כתובה בתורה, והיא , שאפילו אצל בניכם לא תוכלו לאכול (או שזה לא יהיה כשר, או שהם לא יזמינו אתכם!) אבל עד כדי כך לא כתבה התורה!!

3 . לפעמים, בתוך הקללות נמצאות ברכות. רק שה' רצה להגן על הברכות מהעין הרע ומהקטרוגים ושולח ברכה במסווה של קללה.

4 . "והשמתי אני את הארץ". זה פלה באמת שארץ ישראל נשארה , במשך גלות ישראל, שממה! ה' בעצמו גרם שהארץ תישאר שממה ושאף עם לא יבוא להצמיח אותה וליישב אותה. רק כשישראל חוזר על אדמתו, אז מתעוררים כל התשוקות אליה מצד העמים!!

  1. "וזכרתי את בריתי יעקב" זה נראה ברכה אבל זהו קללה: אני אזכור שבעצם הבטחתם לי שאתם בני יעקב ותשמרו הברית איתו! ואני אכעס יותר על עוזבכם את הברית.

6."ואף את בריתי יצחק"= יותר חמור הדבר כי אסכור שבחרתי בכם ולא בעשיו. האם אתם באמת זכיתם בזה?

  1. "ואף את בריתי אברהם" זה עוד יותר חמור כי אז אזכור שבחרתי ביצחק ולא בישמעאל. האם אתם זכאים יותר מישמעאל?
  2. "והארץ אזכור" וזו חמורה מכולם כי לכם נתתי הארץ הזאת האם אתם זכיתם בה??

 

נחמה:

"ואף גם זאת בהיותם…לא מאסתים ולא געלתים.."

אפילו אם ישראל יהיו רשעים מאוד, שלא ילמדו תורה ולא יקיימו מצוות, אני אגאל אותם בסוף, בתנאי שהם יחזיקו עצמם כיהודים! כמו שאב לא יגרש את בנו לצמיתות. רק בזכות שהוא בנו!

"אף שיפשעו ובגדו , מיכון שיתייחסו לעם ישראל, יגאלם וישיבם לאדמתם ושם ישובו ויטהר אותם  " (הגלילי זהב)

בחוקותי אה

בע"ה כד אייר התע"ב

מישל בן שושן

 

בחקתי אה

 

אם בחקתי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשתם אותם.

 

הא"ה מציב לא פחות מ42 פירושים שונים לפסוק הזה!! והוא ממספר אותם! כאילו חשוב לו המספר 42! אביא כמה חידושים שעניינו אותי במכלול הפירושים האלה:

  1. "בחוקותי"= לימוד, עמל, עיסוק בתורה. לפי המדרש "תורת כוהנים", אי אפשר שהמילה הזאת תעביע על מצוות כי זה כתוב בהמשך הפסוק (ואת מצוותי תשמרו). העמל בתורה הוא מטרה עליונה שאיננה קשורה בהכרח ללימוד המצוות. היא גם לא קשורה להתעניינות כי יש הוראה ללמוד אפילו פעמיים שלוש או יותר את אותם הדברים! אז מה יכולה התכלית של לימוד ועיסוק בתורה??:
  2. לימוד התורה דורש לנסות את כל הדרכים האפשריים ללימוד התורה, בתנאי אחד: שלא נגיע למסכנה הפוכה מההלכה:"בחוקתי תלכו..אבל.. מצוותי תשמרו"! כלומר יש כאן דרישה לפתיחות אין סופית ("ככל שידו של האדם משגת") בכל הכיוונים (בפשט, ברמז, בדרש ובסוד) ובכל הנתיבים המסתעפים מארבע הנהרות האלה היוצאים מגן עדן של התורה. (אין אדם יכול להגיד , אני אסתפק בנתיב אחד, כמו הפשט! אלא הוא חייב (זו לא רק רשות אלא חובה) ללכת בכל דרכי התורה האפשריים.
  3. נראה לי שהא"ה דורש בעיקר "פתיחות" המחשבה וידיעת ה'. הוא מצטט את הרמב"ם שדורש לדעת את ה' בכל דרכי החיים הטבעיים "בכל דרכיה דעהו": בספורט, באכילה, בדיבור, בעבודה היום יומית…. ההליכה בכל נתיבי החיים מאפשרים לקרוא את התורה באופנים שונים :
  4. יש ללמוד את התורה במצבים שונים: בהליכה (בלכתך בדרך), בישיבה, ביום ובלילה, לפני המעשה, ובמיוחד אחרי המעשה (כלומר שיש ערך לחכמה שמבוססת על נסיון מעשי :"מעשיו מרובים מחכמתו- חכמתו מתקיימת"). לכן, המצוות המעשיות, מאפשרות לימוד התורה יותר עשיר ומבוסס על עולם העשייה והניסיון של החיים.
  5. לימוד התורה , לא רק דורש פתיחות, אלא הוא מזמין את האדם לפתיחות. הוא עושה אדם יותר פתוח לעולם ולהכרת הבורא!! זה אולי טעם המצוות !
  6. יש למצוות כמה מטרות:
    1. הם מגבילים את חופש הפתיחות ללא גבולות של ההוראה הראשונה: המטרה היא אכן פתיחות אין סופית של לימוד התורה אבל, לפתיחות הזאת, יש מגבלות שיתנו עומק וכובד ללימוד: עולם המעשה של המצוות.
    2. הן מכניסות את האדם לעולם המעשה ומשם, האדם יוכל ללמוד יותר טוב את התורה! כלומר, עולם המעשה מזמין את האדם לחכמה מבוססת ועמידה.
    3. המצוות הן כמו ה48 דרכים שעל ידן נקנית התורה (פרקי אבות ו-ד). אין לגשת לתורה ללא הכנה, ללא עבודת המידות, צמצום, שמחה, יראה..והמצוות הן כאן לאפשר זאת!
    4. בשום שלב, אין הא"ה מתאר את לימוד התורה כאמצעי לעשיית המצוות אלא להיפך: המצוות הן האמצעי ללימוד התורה בצורה נכונה. המצוות הם כמו היראה שמאפשרת האהבה. האהבה היא העיקר אבל אהבה ללא יראה איננה מחזיקה את האדם ומוציאה אותו לתרבות רעה
  7. המילה "בחקתי" כתובה בתורה בלי וו. כאילו היה כתוב "בחוקתי" בלשון יחיד. כאילו יש רק חוקה אחת והיא התורה שבכתב. אבל התורה שבעל פה, המסורת, מלמדת אותנו לקרוא את המילה הזאת "חוקותי"! ובלשון רבים, המילה הזאת מצביעה על קיום שתי תורות: תורה שבכתב ותורה שבעל פה!! אבל שתיהן קשורות כאחת "בחקתי"!
  8. לע"ד: החידוש הזה מעניין מאוד מבחינה זו שאין התורה שבעל פה מסתמכת על דבר כתוב בתורה שבכתב: לא כתוב "בחוקותי" ברבים, דבר שהיה אומר: הנה כתוב בתורה שבכתב רמז לקיום התורה שבעל פה! אלא, התורה שבעל פה נתלית על מסורת של התורה שבעל פה עצמה!! זה נותן לתורה שבעל פה כוח עוד יותר גדול! לא צריך שהחידוש יהיה קשור בהכרח לכתוב!!
  9. בחוקותי תלכו= החוקות הן חוקי הטבע ששם ה' בבריאתו. כך שיש להעמיק בהן ולחפש בהן את דרכי ה'!יש ללמוד מצורת עבודת כל הברואים את קונם וללכת בטבעיות בדרכי הבורא.
  10. ועשיתם אותם: יש לאדם לעשות כל מה שביכולתו. וה' יגמור בעדו!

 

 

 

ונתתי גשמכם בעתם…

ה"וו" שבהתחלת הפסוק מוסיף את השכר של עולם הזה לשכר של העולם הבא שכבר רמוז בפסוק הראשון "אם בחוקתי תלכו .."

גשמכם= כאילו הגשם שייך לכם, בלי הרגשה שזה שלי ואני נותן לכם אותו במתנה! כי אז זו הרגשה פחות נעימה!

 

ונתתי שלום בארץ..

למה יש צורך בשלום אם כבר הובטח שהאויבים לא יציקו לנו עוד :"וישבתם לבטח בארצכם" בפסוק הקודם? הפסוק הזה מדבר על השלום בין חלקי עם ישראל פנימה!

 

ורדפתם את אויבכם

כל רשעי הגויים נקראים אויבי ה' ואויבי ישראל. בפסוק הזה, ה' מודיע לנו שכל אומות העולם הן סונאי ישראל בטבע!!!. זו קנאה ביסודה. וזו שנאה יסודית ואין לה תמורה!!!

 

פירוש על פי הרמז

הא"ה מוסיף ומפרש ארוכות את כל ההבטחות מ"ונתתי גשמכם בעתם .." ועד סופם כהכנה של האדם לעולם הבא. כל מה שיקרא לאדם אחרי המיתה.

 

ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצוות האלה..(כו-יד)

"תשמעו" היא השמיעה לתורה. ומזה אפשר לעודד את פירוש המדרש בהתחלת הפרשה על "בחוקותי= עמל התורה".

כל מי שאיננו עושה את המצוות, זה נובע מאי הבנת התורה וכוונותיה. כי לימוד התורה מצילה מהיצר הרע.

אם ישראל היו עושים את כל העבירות שבעולם (אפילו עבודה זרה!) והיו לומדים את התורה לשמה, אז לא היו באים עליהם כל הגזרות ולא היה נחרב הבית!!!(דף תריב)

 

ואתכם אזרה בגויים והריקותי אחריכם חרב והיתה ארצכם שממה ועריכם חרבה(כו-לג)

(תלמוד בבלי מסכת כתובות דף קיא עמוד א )

ת"ר: לעולם ידור אדם בא"י אפי' בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל – דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ – דומה כמי שאין לו אלוה, שנא': +ויקרא כ"ה+ לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים, וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוה? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל – כאילו עובד עבודת כוכבים; וכן בדוד הוא אומר: +שמואל א' כ"ו+ כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים, וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל – כאילו עובד עבודת כוכבים. ר' זירא הוה קמשתמיט מיניה דרב יהודה, דבעא למיסק לארץ ישראל, דאמר רב יהודה: כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר: +ירמיהו כ"ז+ בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאם ה'. ורבי זירא? ההוא בכלי שרת כתיב. ורב יהודה? כתיב קרא אחרינא: +שיר השירים ב'+ השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה וגו'. ורבי זירא?ההוא שלא יעלו ישראל בחומה. ורב יהודה? השבעתי אחרינא כתיב. ורבי זירא? ההוא מיבעי ליה לכדרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר: ג' שבועות הללו למה?

  1. אחת, שלא יעלו ישראל בחומה;
  2. ואחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם;
  3. ואחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי.

 

וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק..

"הוידוי יועיל להקל מעליהם הגזרות הרעות אבל להשיבם לכנם צריך זכות אבות!!"

הגלות מצריכה שתי סיבות ביחד:

  1. על שלא למדו תורה
  2. על שלא שמרו השמיטות והארץ תצטרך לרצות את שבתותיה. ולכן הארץ תישאר שממה ללא עם אחר שיבוא לכבוש אותה!

אם היו לומדים התורה , אפילו אם לא היו שומרי שמיטות, היו גזרות אחרות אבל לא הגלות!

 

וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים..(כו-מה)

ה' יזכור לדור האחרון את זכות הדור הראשון שנכנס בברית באהבה רבה!

 

 

 

 

 

בחוקתי מי

בע"ה כב אייר התשע"ג

מישל בן שושן

 

בחוקותי מי

 

אם בחוקותי תלכו

לא כתוב "וידבר ה' אל משה"! כי זו לא מצווה , זו משאלה. ספק אם האדם יוכל באמת ללכת בחוקות ה'. זה דבר לא קל בכלל. זה דורש מהאדם להיות כל הזמן בחיפוש אחר רצון ה'.

"ואפילו אם האדם נזהר לקיים כל השולחן ערוך, עדיין הוא יישאר בספק אם כיוון לעומק רצון ה'. כי רצון ה' עמור עמוק מי ימצאנו"!!

הכל נאמר במשפט הזה! הרמ"י מבדיל בין עשיית מצוות (של השולחן ערוך) שקודמות להם, בתורה "וידבר ה' אל משה לאמר..", לבין החיפוש המתמיד של האדם אחרי רצון ה'. שזה העיקר אבל זה לא דבר פשוט!

לכן, התורה משתמשת במילה "אם"!

"אם הוא לשון ספק"

והחיפוש אחר רצון ה' הזה הוא זה שמביא (יותר מאשר קיום המצוות) לברכות האמרות בפרשה!

לכן גם משתמשת התורה בפועל "ללכת". כי זה חיפוש מתמיד ולא עמידה במקום.

אפילו ה' מתפלל שהאדם יצליח להבין מה הוא רצונו! ואפשר לתרגם אז את המילה "אם" ב"הלוואי"!

לכן, הרמ"י מזהיר בל "יתלוצץ האדם על שום בריה אחרת" כי מי יודע מה הוא רצון ה' האמיתי? אני לא יכול להתגאות שאני יודע מה הוא רצון ה' והשני לא יודע!! אולי הוא כן קלע לרצון ה' ולא אני?! לכן אין לבוז ולהתלוצץ על אף בריה אחרת!!